חומר רקע

ה' בניסן התשע"ו 13 באפריל 2016 אל: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה תקנות ההוצאה לפועל (תיקון), התשע"ו-2016 (הטלת הוצאות על ידי רשם)– נקודות לדיון פסיקת הוצאות בהליכי הוצאה לפועל – רקע בהצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 34), התשע"א-2011, הוצע לקבוע כי הסמכויות הניתנות לבית משפט או לרשם בהתאם לפרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) העוסק בקביעת הוצאות, יהיו נתונות לרשם ההוצאה לפועל, בשינויים המחויבים. בדיון שנערך בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ביום 10 באוגוסט 2011, הוחלט כי הסעיף לא ייקבע על דרך ההפניה לתקנות סדר הדין האזרחי אלא יותקנו תקנות ייעודיות לעניין זה באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט. לפיכך, במסגרת התיקון האמור נוסף סעיף 81ד לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל או החוק), המסמיך את רשם ההוצאה לפועל להטיל הוצאות על הזוכה או על החייב במסגרת הליך המתנהל לפניו, בהתאם להוראות שיקבע שר המשפטים בתקנות, באישור ועדת החוקה של הכנסת. התקנות המוצעות כוללות הסדר מפורט להטלת הוצאות על ידי רשם ההוצאה לפועל, אותו מוצע להוסיף לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן – תקנות ההוצאה לפועל). ההסדר המוצע בנוי, ביסודו, על בסיס ההסדר הקיים בתקנות סדר הדין האזרחי, תוך התאמתו לתחום ההוצאה לפועל. תקנה 1 – הוספת פרק יב1 שעניינו "הטלת הוצאות על ידי הרשם" הוספת תקנה 120א שעניינה "הטלת הוצאות" ס"ק (א), (ב) ו-(ה) – הטלת הוצאות וקביעת סכומן בדומה לקבוע בתקנה 511(א) ו-(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מוצע להוסיף את תקנה 120א לתקנות ההוצאה לפועל, אשר עניינה הטלת הוצאות. מוצע לקבוע, כי בתום הדיון בהליך המתנהל לפניו, רשאי יהיה רשם ההוצאה לפועל להחליט אם לחייב חייב או זוכה בתשלום הוצאות לטובת בעל דין אחר. סכום ההוצאות ייקבע בהתאם לשיקול דעתו של הרשם, ובכפוף לאמור בתקנה 120ב שקובעת את השיקולים שהרשם צריך לשקול בקביעת סכום ההוצאות. לעניין זה, מובהר כי "בעל דין" לעניין זה הוא החייב או הזוכה, דהיינו: הרשם יכול להטיל הוצאות הן על החייב והן על הזוכה. כן מובהר כי המונח "הוצאות" אינו כולל שכר טרחת עורך דין, שכן שכר טרחת עורך דין נקבע על ידי רשם ההוצאה לפועל מכוח סעיף 10 לחוק. ס"ק (ג) – שינוי בצו הוצאות בדומה לתקנה 511(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, מוצע לקבוע, כי שינוי בצו הוצאות שניתן ייעשה בדרך של ערעור, ולכן, אם ניתן צו הוצאות נוסף לאחר שכבר הוטל צו הוצאות בהליך פלוני, לא יהיה בכך כדי לפגוע בצו ההוצאות הראשון שניתן. ס"ק (ד) – זכות טיעון בדומה לתקנה 511(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, מוצע לקבוע כי לפני שיינתן צו להוצאות, יהיה על הרשם ליידע את בעלי הדין בדבר זכותם להשמיע את טענותיהם בדבר הטלת ההוצאות או שיעורן. הוספת תקנה 120ב שעניינה "קביעת סכום ההוצאות" בתקנה 120ב מוצע לקבוע שיקולים שיהיה על רשם ההוצאה לפועל להביא בחשבון בעת קביעת צו להוצאות ושיעורן. בכלל זאת, מוצע כי הרשם יתחשב באופיו של ההליך (למשל, שווי החוב וסוג הבקשה), בשכר טרחת עורך דין שנפסק בתיק, בעלויות ניהול התיק (דמי המצאת כתבי בי-דין, שכר בטלה של הצדדים ושל עדים מטעמם, שכר מומחים, דמי לינה ודמי נסיעה, דמי עלות אחסון נכס) והוצאות אחרות הכרוכות בניהול התיק (אגרות, הוצאות שכרוכות בנקיטת הליכים). מוצע לקבוע גם כי הרשם יהיה רשאי להתחשב בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את ההליך ואם הם היו מיוצגים. רשימה זו אינה רשימה סגורה של שיקולים, והרשם רשאי לשקול גם שיקולים נוספים ברוח האמור בתקנה המוצעת. הוספת תקנה 120ג שעניינה "הארכת הדיון שלא לצורך" מוצע לקבוע כי לרשם תהא סמכות להטיל הוצאות על בעל דין שהאריך את הדיון שלא לצורך, בהעלאת טענות סרק או בכל דרך אחרת, וזאת בלי קשר לתוצאות ההליך. הרשם ייתן צו להוצאות לפי תקנה זו, לאחר שהתריע על כך בפני בעלי הדין ובלבד שנחה דעתו כי בעל הדין מודע לכך שהאריך את הדיון שלא לצורך. לפי המוצע, רשם ההוצאה לפועל לא יוכל ליתן צו להוצאות לפי תקנה זו על בעל דין שאינו מיוצג. ההוצאות שיוטלו לפי תקנה זו יכול שיוטלו לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לשניהם. תקנה מוצעת זו, דומה לתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי. ואולם, בשונה מתקנה 120ג המוצעת, בתקנה 514 האמורה השופט או הרשם אינו נדרש להשתכנע כי בעל הדין מודע לכך שהאריך את הדיון שלא לצורך וכן לא נדרש שבעל הדין יהיה מיוצג כדי להטיל עליו הוצאות מטעם זה. בדברי ההסבר נטען, כי מוצע להכניס תנאים אלה ביחס לסמכותו של רשם ההוצאה לפועל בהתחשב באופיים של בעלי הדין בהוצאה לפועל. כמו כן, מאחר שמדובר בסמכות חדשה הניתנת לרשמי ההוצאה לפועל מוצע כי תחילה לא ניתן יהיה לעשות בה שימוש כלפי בעלי דין שאינם מיוצגים ושאינם בהכרח מודעים להשלכת האפשריות של התנהלותם. בדברי ההסבר צוין, כי בג"ץ התייחס לתקנה 514 האמורה וציין כי תכליתה של פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה כפולה: כיסוי העלויות שהביאה התנהלות זו והרתעה מפני נקיטת התנהגות המביאה לבזבוז זמן שיפוטי. כמו כן, דחה בית המשפט העליון טענות לפיהן תקנה 514 האמור הותקנה בחוסר סמכות. הוספת תקנה 120ד שעניינה "אכיפת צו להוצאות" מוצע לקבוע, כי להוצאות שפסק רשם ההוצאה לפועל לפי פרק זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן – חוק פסיקת ריבית), החל מיום שנפסקו ועד ליום התשלום, אלא אם קבע הרשם מועד אחר. בהתאם לסעיף 3 לחוק פסיקת ריבית, רשאית רשות שיפוטית לפסוק ריבית גם על הוצאות משפט, ולעניין זה, "רשות שיפוטית" היא גם "ראש ההוצאה לפועל כשהוא מוסמך על פי דין לפסוק או לקבוע סכום כסף". על פי המוצע, הוצאות שנפסקו בהתאם לאמור לטובת הזוכה – יתווספו על החוב הפסוק; אם הוטלו הוצאות כאמור לטובת החייב – יקוזז סכום ההוצאות מחשבון החוב בתיק ההוצאה לפועל. אם נותרה יתרה בתיק שכן סכום ההוצאות שהוטל לטובת החייב היה גבוה מסכום החוב, ניתן יהיה לגבות את היתרה כפי שמוציאים לפועל פסק דין של בית משפט. צו לתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה – ייגבה באמצעות המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות. הוספת תקנה 120ה שעניינה "בעל דין שאינו מיוצג הטוען לעצמו" בדומה לתקנה 516 לתקנות סדר הדין האזרחי מוצע לקבוע, כי לעניין הטלת הוצאות, יראו בעל דין שטוען לעצמו כאילו היה עד שהוזמן מטעמו, וכי אם היה בעל הדין עורך דין והוא טוען לעצמו או באמצעות משרדו, זכאי הוא להוצאות שהיה מקבל לו העסיק עורך דין. תקנה 2 – תחילה מוצע לקבוע כי תחילתו של התיקון המוצע יהיה 30 ימים מיום פרסומו ברשומות.