חומר רקע
נייר עמדה בנושא
מניעת אובדנות
נייר זה נכתב לצורך דיון בנושא "אובדנות בקרב ילדים ובני נוער", בוועדה המיוחד לזכויות הילד, בראשות חה"כ יפעת שאשא ביטון
מבוא
בישראל מתאבדים מדי שנה 400–500 בני אדם, ושיעור ניסיונות ההתאבדות גדול בהרבה.1
בשנים האחרונות, הולך וגובר השיח בשאלת הצורך להילחם בתופעה הזאת. בכלל זה, חתם שר הבריאות בשנת 2005 על "האמנה למניעת אובדנות", והתחיל להפעיל תכנית לאומית למניעת אובדנות. בתכנית זו נוטלים חלק שלושה גורמים: משרד הבריאות, העוסק במחקר לאיתור גורמי סיכון; משטרת ישראל, המאתרת הודעות אובדניות באמצעות המרשתת (האינטרנט) ומפעילה יחידה לניהול משא ומתן בעת משבר; ומשרד החינוך, המכשיר אנשי חינוך להיות שומרי סף המזהים מקרים של סיכון אובדנות בקרב תלמידים ומתערבים בעת משבר.
מטרת נייר זה להציג את נושא האובדנות בראי המקורות היהודיים ולהציע דרכים העשויות לסייע בהפחתת התופעה באופן משמעותי.
המבט היהודי
1. השחתת צלם אלוהים. על פי התורה, האיסור להתאבד נמנה עם הציוויים היסודיים ביותר שניתנו לאדם כבן אנוש, וכבר נצטוו בני נח: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ... כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט,ה). בפסוקים אלו, התורה מדגישה שהאיסור לאדם לקחת את נפשו מבוסס על ערך חיי האדם מפני שנברא בצלם אלוהים.
2. השוואה לרצח. חומרת איסור זה באה לידי ביטוי בהלכה היהודית בהשוואת מעשה ההתאבדות למעשה רצח, כמו שאומר הרמב"ם בעניין זה: "ההורג את עצמו... שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ב).
3. ביטול מנהגי האבלות. כדי להדגיש את חומרתה של ההתאבדות, נפסקה הלכה שמנהגי הקבורה והאבלות הנהוגים לכבוד המת אינם נוהגים במי שאיבד את עצמו לדעת, כמו שפוסק הרב יוסף קארו: "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין, ולא חולצין" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמה, סעיף א). קביעה זו יש בה ביטוי חריף ליחס ההלכה היהודית לחומרת ההתאבדות.
הצעות להפחתת מעשי התאבדות
אנו מציעים כמה צעדים להפחתת מעשי ההתאבדות:
א. שימוש במקורות יהודיים. שימוש במקורות יהודיים המדגישים את ערך חיי האדם והתנגדות גורפת להתאבדות בדפי ההסברה המחולקים בבתי החולים, בלשכות הרווחה ובתכניות הלימודים של משרד החינוך עשוי לחזק את המסר בדבר חומרת המעשה. וכאן המקום לומר שמחקרים העלו כי ערכים דתיים הם גורם חיסון המפחית את הסיכון לאובדנות.2
ב. סמנטיקה. יש חשיבות רבה לכנות במערכי ההסברה את התופעה "הריגה עצמית" ולא להשתמש בביטויים המטשטשים את חומרת המעשה.
ג. פעילות הסברתית בקרב רבנים ועובדים קהילתיים. במחקר נמנו כמה גורמי סיכון לאובדנות עתידית. לאור מידע מקצועי זה, יש חשיבות רבה להכשרת רבנים ועובדים קהילתיים המצויים בקשר יום יומי, לעתים אינטימי, עם ציבור רחב, להכרת גורמי הסיכון והסימנים המעידים על נטייה לאובדנות והגורמים המקצועיים שניתן להיעזר בהם בשעה שיש לדעתם נטייה לאובדנות של אחד מתלמידיהם או קהילתם.
הכשרה זו תגביר את המודעות בקרב הרבנים והעובדים הקהילתיים, וממילא את רגישותם לסוגיית האובדנות, וגם תגביר את ביטחונם העצמי לאבחן מצב של סיכון והפניית המקרה לטיפולם של המומחים. ביטחון עצמי זה יקטין את נטייתם של אלו להתעלם מסימני מצוקה או להכחישם עקב חרדה מעיסוק בנושא רגיש זה, ויגבר הסיכוי שיפנו אליהם במצבי מצוקה לקבלת סיוע ראשוני.