חומר רקע
משרד המשפטים
הסניגוריה הציבורית הארצית
לשכת הסניגור הציבורי הארצי
א' תמוז, תשע"ו
6 ביולי 2016
לכבוד
ח"כ ניסן סלומינסקי
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
שלום רב,
הנדון: הערות הסניגוריה הציבורית להצעת חוק העונשין (תיקון – עבירות המתה), התשע"ה-2015 – תיקון היסוד הנפשי של רשלנות
הסניגוריה הציבורית מתכבדת להעיר את הערותיה באשר לתיקון בהצעת החוק שבנדון שעניינו היסוד הנפשי של רשלנות, הקבוע בסעיף 21 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). הערותינו באשר לחלק הארי של הצעת החוק – הרפורמה בעבירות המתה – יפורטו בנייר עמדה נפרד.
הצעת החוק שבנדון היא פרי המלצותיו של הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר. במהלך הדיונים הוסמך הצוות על ידי שר המשפטים (דאז) לדון גם בצורך בהסדר חדש הנוגע לכלל עבירות הרשלנות.
לאחר דיונים מעמיקים נחלקו הדעות בין חברי הצוות, כך שהוצגו שני נוסחים אפשריים לתיקון שעניינו היסוד הנפשי של רשלנות:1
א. גישת נציגי הפרקליטות ומחלקת ייעוץ וחקיקה בצוות: גישה זו למעשה אומצה בהצעת החוק הממשלתית, ולפיה מוצע לנסח את התנאי של יצירת סיכון בלתי סביר הקבוע כיום כתנאי לקיומה של רשלנות,2 על דרך החיוב ולא על דרך השלילה. כמו כן, מוצע לקבוע במפורש שהתנאי האמור של יצירת סיכון בלתי סביר יחול גם על עבירות התנהגות, ולא רק על עבירות תוצאה.
ב. גישת פרופ' מרדכי קרמניצר, ד"ר עמיר פוקס ונציגי הסניגוריה הציבורית בצוות: גישה זו הוזכרה בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית, אולם בסופו של דבר הוחלט שלא לאמצה. בנוסף על התיקון האמור בהצעת החוק הממשלתית, מוצע לחדד את מבחן "האדם מן היישוב" הקבוע כיום בחוק,3 ולהחליפו במבחן של "אדם בדמותו של העושה". מבחן זה מתחשב באופן מובהק יותר במאפייניו המיוחדים של העושה ומשקף את יכולת הצפייה האמיתית שלו. בכך הוא גם מביא לידי ביטוי ראוי יותר את עקרון האשמה.
נקודת המוצא – רף הרשלנות במשפט הישראלי הוא גבוה מדי ומחמיר מדי
1. הרשלנות היא צורת אחריות חריגה בנוף המשפט הפלילי. הרשלן, בניגוד לאדם הפועל מתוך מחשבה פלילית, אינו מודע לקיום הנסיבות או לאפשרות גרימת תוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה. בנוסף, בעוד הדרישה הנורמטיבית בהתנהגות מתוך מחשבה פלילית להימנע מעשיית המעשה היא אלמנטארית וטבעית בשל קיומה של מודעות אצל העושה, הדרישה לעשות כן בהתנהגות רשלנית היא כבדה ומרחיקת לכת.4 לא בכדי ישנם קולות בספרות המטילים ספק בלגיטימיות המוסרית של ההכרה ברשלנות כבסיס לאחריות בפלילים.5
2. המשפט הישראלי הכיר באפשרות להטיל אחריות פלילית בגין רשלנות, בהעדר מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, מקום בו "אדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין להיות מודע לאותו פרט". תנאי נוסף לקיומה של רשלנות הוא שאפשרות גרימת התוצאות לא הייתה בגדר הסיכון הסביר. לצד זאת, בסעיף 21(ב) לחוק העונשין נקבע כי "רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי רק לעבירה שאיננה מסוג פשע", כלומר בכל עבירת רשלנות העונש המרבי לא יעלה על שלוש שנות מאסר.6
3. כפי שצוין בדוח, כל חברי הצוות היו שותפים לדעה לפיה הרף הנורמטיבי שנקבע כיום על ידי הפסיקה לרשלנות הינו גבוה מדי ומחמיר מדי.7 במסגרת תיקון מס' 39 לחוק העונשין, רף ההתנהגות ביסוד הרשלנות נקבע לפי יכולתו של ה"אדם מן היישוב ... בנסיבות העניין", וזאת בין היתר מתוך כוונה שסטנדרט ההתנהגות יהיה של האדם הרגיל והמצוי, ובמקרים המתאימים כזה המתחשב במאפיינים אישיים מסוימים של העושה. אף על פי כן, נראה כי הפסיקה לא הפנימה תיקון זה והמשיכה לפרש את המונח כ"אדם הסביר" החורג מיכולותיו של האדם הממוצע, ותוך העלאה מופרזת של רף הזהירות שחריגה ממנו תיחשב לרשלנות פלילית.8 ביקורת נוספת לה היו שותפים כל חברי הצוות הייתה כי התנאי של יצירת סיכון בלתי סביר, הקבוע כיום ביסוד הרשלנות, מיושם בפסיקה בצמצום רב.9
4. על רקע זה, יש לברך על הצעת החוק הממשלתית שבאה כעת לתקן ולחדד את היסוד הכללי של רשלנות בחוק העונשין. יחד עם זאת, הסניגוריה הציבורית סבורה כי אין בהצעת החוק הממשלתית משום מענה אמיתי לבעיות הקיימות כיום ביסוד הרשלנות במשפט הישראלי, ובפרט ביחס לביקורת המוסכמת על הצוות כולו בדבר פירושו של רף הרשלנות באופן מחמיר מדי בפסיקה.
התיקון המוצע בהצעת החוק הממשלתית הוא קוסמטי בעיקרו ואינו נותן מענה לבעיות הקיימות ביסוד הרשלנות
5. ראשית כל, יצוין כי מלכתחילה הצוות דן בהצעה להעלות את רף הרשלנות הכללי הקבוע בסעיף 21 לחוק העונשין למצבים של "סטייה ניכרת" מהתנהגות סבירה, כפי שמקובל בשיטות משפט מסוימות. אולם הצעה זו לא התקבלה בסופו של דבר, בין היתר בשל הטענה כי קיים קושי ממשי לצקת תוכן במונח זה.
6. על פי דברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית, המטרה המוצהרת של תיקון החקיקה הנוכחי היא "להביא לשינוי הרף הנורמטיבי הקיים של יסוד הרשלנות", וזאת באמצעות הבהרת חשיבותו של התנאי בדבר יצירת סיכון בלתי סביר. ואולם, התיקון המוצע לפיו ניסוחו של התנאי ייעשה "על דרך החיוב, בשונה מניסוחו בחוק הקיים, על דרך השלילה" הוא מינורי וסמנטי בעיקרו, וספק רב אם די בו כדי להביא לשינוי כלשהו ברף הרשלנות.10
7. יתרה מכך, התיקון המוצע בהצעת החוק הממשלתית אינו נותן מענה לביקורת נוספת שהובעה על ידי חלק מחברי הצוות, ולפיה יסוד הרשלנות הקבוע כיום בחוק אינו מביא בחשבון מאפיינים אישיים של העושה, המשפיעים על יכולת הצפייה שלו, ובכך הוא חוטא לעיקרון האשמה ומטיל על נאשם אחריות גם אם לא היה יכול לצפות את התוצאה.11
התיקון המוצע על ידי הסניגוריה הציבורית
8. הסניגוריה הציבורית סבורה כי שינוי מהותי ברף הרשלנות מחייב אימוץ מבחן אחר מזה של ה"אדם מן היישוב", כזה "שיכוון בבירור את הפסיקה אל יכולתו של האדם המציאותי, האדם "בשר ודם"".12 יש לאמץ מבחן שיאפשר גם התחשבות במאפיינים מיוחדים של העושה, כגון חוסר ניסיון או מוגבלות, כאשר יש בהם כדי לשלול את יכולת הצפייה של העושה. מבחן מסוג זה עולה בקנה אחד עם עקרון האשמה, לפיו אין להטיל אחריות פלילית על אדם בשל דרישה שלא היה מסוגל לעמוד בה. המבחן אף מקובל בחלק משיטות המשפט הקונטיננטליות, ובתי המשפט לא התקשו ביישומו.
9. על כן, הסניגוריה הציבורית חוזרת על הצעתה לתיקון יסוד הרשלנות, לה היו שותפים כאמור פרופ' קרמניצר, ד"ר פוקס ונציגי הסניגוריה בצוות:
21. רשלנות
(א) רשלנות – נטילת סיכון בלתי סביר, כלפי תוצאה בפועל או בכח, תוך אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם בדמותו של העושה יכול היה בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד שלעניין הפרטים הנותרים הייתה לפחות רשלנות כאמור.
(ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע.
(ג) לעניין סעיף זה, "אדם בדמותו של העושה" – אדם בעל מאפיינים הדומים לעושה, למעט כאלה המבטאים עמדה של התנכרות לחוק.
התייחסות לטענות נגד בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית
10. בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית, צוין כי ממילא ניתן לפרש את ההגדרה הקיימת של יסוד הרשלנות , דרך הביטוי "בנסיבות העניין", כדי לתת ביטוי למצבים בהם העושה לא היה יכול להיות מודע, עקב מאפייניו האישיים הייחודיים, לתוצאות מעשיו.
ואולם, אמירה זו מתעלמת מנקודת המוצא הבסיסית שהייתה מוסכמת על כל חברי הצוות, ולפיה בתי המשפט אינם רואים כל הבדל בין המבחן של "אדם מן היישוב בנסיבות העניין" לבין "האדם הסביר", וכן מכך שהפסיקה נמנעת באופן עקבי מלהסתמך על הכלים המצויים כיום בהגדרת הרשלנות.13
11. עוד נטען בדברי ההסבר כי קביעת "מבחן אינדיבידואלי" עלולה לגרוע מהמטרה הנורמטיבית של עבירת הרשלנות, קרי קביעת סטנדרט התנהגות הולם ואחיד לכלל האוכלוסייה.
כפי שצוין בדוח הצוות,14 תומכי הגישה השנייה סבורים כי אינדיבידואליזציה של היסוד הנפשי תביא לעשיית צדק עם העושה ותיתן ביטוי ראוי יותר לעקרון האשמה. היא אינה גורעת מהאופי הנורמטיבי והאחיד שגלום ביסוד ההתנהגותי של יצירת סיכון בלתי סביר. המאפיינים המיוחדים של העושה, ככל שהם יימצאו על ידי בית המשפט כראויים להתחשבות, בוודאי אינם כוללים התנכרות לחוק ולערכים שביסודו – וכך גם מוצע לציין במפורש בחוק.
12. לבסוף נטען כי קיים חשש כי המבחן המוצע על ידי תומכי הגישה השנייה יפורש בדרך מרחיבה יתר על המידה, שכן נאשמים יטענו כי תכונות אופי מסוימות שלהם, "לרבות תכונות שוליות", הן שגרעו מיכולתם לצפות את התוצאה.
הניסיון המצטבר עד כה מפסיקתו של בתי המשפט, המייחסים משקל רב להתנהגויות החורגות מן הסטנדרט הראוי, מלמד כי מדובר בחשש בעלמא. קשה להניח כי בתי המשפט יתחשבו בשיקולים בלתי רלוונטיים, וחזקה עליהם כי יכריעו בהתאם לנסיבות ולראיות שיובאו לפתחם, וייקבעו האם מדובר במאפיינים שאיינו את היכולת לצפות את התוצאה אם לאו. באותם מקרים בהם אכן ייקבעו שכך הדבר – הרי שהטלת אחריות פלילית היא בלתי צודקת בעליל.
בכבוד רב,
ד"ר יואב ספיר ישי שרון, עו"ד
הסניגור הציבורי הארצי עוזר משפטי לסניגור הציבורי הארצי