חומר רקע
ד' בתמוז התשע"ו
10 ביולי 2016
לכבוד חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
מסמך רקע לקראת דיון הוועדה ביום 12/7/16 בנושא עבירת הרשלנות
סעיף 1 להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015 עוסק ביצירת מדרג חדש של עבירות ההמתה. ההצעה נסמכת על דו"ח ועדה שמינה שר המשפטים, בראשותו של פרופ' מרדכי קרמניצר, שהתבקש לבחון אפשרות יצירת מדרג ענישה ראוי בין עבירת הרצח לעבירת ההריגה, תוך בחינת הצורך בשינוי יסודות עבירות אלו, ובהתאם לכך גם השינוי במדרג העונשים הקבועים בצדן....על מנת ליצור מדרג ראוי של ענישה.".
אגב עבודתו של הצוות, נדרש הצוות לדיון מעמיק בכלל עבירות הרשלנות, ולבקשתו, הוסמך על ידי שר המשפטים דאז, לדון גם בעניינים אלו ולהגיש המלצות לעניין הגדרתה של הרשלנות בחוק העונשין ומכאן ההצעה שלפנינו.
בהצעת החוק הממשלתית, מוצע לערוך שינוי בהגדרת היסוד הנפשי של הרשלנות לפי סעיף 21 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן – החוק או חוק העונשין), באופן המדגיש את נטילת הסיכון הבלתי סביר במעשה כבסיס להטלת אשמה פלילית. אין לנו התנגדות לתיקון המוצע, כפי שיפורט להלן.
רקע
רשלנות מהווה חריג במשפט הפלילי. ככלל, לפי חוק העונשין, לשם התגבשות עבירה פלילית דרושה מחשבה פלילית, קרי- מודעות לטיב המעשה, לנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות. בניגוד לכך, רשלנות היא מצב בו לא ניתן לייחס לאדם מודעות כאמור ובחירה לפגוע בערך המוגן.
את ההצדקה להטיל אחריות פלילית על רשלנות (שאלה שנידונה רבות בספרות), ניתן לבסס על התפיסה שקיימת אשמה מקום שאדם סוטה מנורמת התנהגות סבירה ולא נוקט באמצעי זהירות, כאשר הוא יכול וצריך היה להיות מודע לסכנה. ההנחה היא שהתוצאה נגרמה מאחר שהוא לא דרך מספיק את תודעתו, במצב בו הוא יכול היה וצריך היה להיות מודע (מצב המכונה "מודעות בכוח"), ולהימנע מהפעולה שגרמה לתוצאה הקשה. הרשלן נאשם על אי מימוש חובתו, על חוסר ערנותו, על התנהלותו חסרת האחריות או מעילתו בחובת הזהירות המוטלת עליו.
בשונה ממודעות בפועל, המהווה מבחן אינדבידואלי הבוחן את מודעותו של האדם באותה עת, המודעות בכוח יכולה להימדד לפי רמת הפוטניאל האישי וכושר התפיסה של העושה עצמו או לחילופין, כפי שקיים בשיטת המשפט שלנו (יפורט בהמשך) לפי קנה מידה אנושי אחר, חיצוני לו כדוגמת האדם הסביר/ האדם מן היישוב/ האדם הרגיל/ אדם בר דעת או כיוצב".
ואולם, בשל הפער בין "מודעות בפועל" ל"מודעות בכוח", הרשלנות היא דרגת אשמה ברף נמוך יותר, ובהתאם לכך נקבע כי רשלנות תחשב לעברה פלילית רק כאשר המחוקק קבע במפורש שהעבירה תתגבש גם ברשלנות. עוד נקבע כי היא אינה יכולה להיות עבירה מסוג פשע (עונש מרבי שלא יעלה על שלוש שנות מאסר).
בהגדרת עבירת רשלנות ניתן ביטוי להשקפה העקרונית כי בשל חשיבות הערך שעליו עבירת הרשלנות הספציפית נועדה להגן, מן הראוי להטיל אחריות פלילית גם בגין התנהגות שיצרה סכנה של פגיעה בערך המוגן שלא במודע. בין העבירות בהן ניתן להסתפק ביסוד נפשי מסוג רשלנות ניתן למנות את עבירת גרם מוות ברשלנות, עבירת חבלה ברשלנות, מעשי פזיזות ורשלנות, עבירה של גרימת שריפה ברשלנות ועוד.
יצוין כי בתי המשפט בבואם לקבוע אם התגבשה עבירת רשלנות, כאשר הם יוצקים תוכן במקרה שלפניהם לאדם הסביר ולסיכון הסביר, שוקלים פעמים רבות שיקולי מדיניות בדבר הצורך להרתיע ולשמור על הערך המוגן, והרצון להכווין את התנהגות של הציבור הרחב.
עבירת הרשלנות בפסיקה שלפני תיקון 39
בשנת 1994 התקבל תיקון משמעותי לחוק העונשין (להלן – תיקון 39) אשר שינה את החלק המקדמי של החוק המסדיר, בין היתר, את היסוד הנפשי בעבירה.
בטרם נדון בהוראות שנקבעו בתיקון זה, נזכיר כי לפני התיקון, לא הייתה הגדרה בחוק לרשלנות. ואולם, המקור להטלת אחריות פלילית על הרשלן היה סעיף 15 לחוק. סעיף זה קבע פטור מנשיאת אחריות פלילית במקרים שאירעו "שלא מרצונו" של אדם או "במקרה" וסייג את הפטור ממקרה בו התקיימה "עבירת רשלנות". החוק לא פירט מהי אותה "רשלנות" וזו נקבעה בפסיקה.
בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועמ"ש קבע השופט אגרנט כי משמעותה של רשלנות היא:
"העדר ראיית הנולד במסיבות שבהן היה אדם בר-דעת רואה זאת ואף נוקט, לפני המעשה, אמצעי זהירות הגיוניים כדי שלא יקרה מה שקרה".
בהגדרה זו, השופט אגרנט מתייחס גם ליסוד הנפשי של העדר ראיית הנולד כאשר אדם בר דעת היה צופה אותה, וגם ליסוד העובדתי של אי נקיטת אמצעי זהירות.
מאוחר יותר קובע השופט אגרנט בפרשת דויטש כי יש להבחין בין שלוש משמעותיות שניתן לייחס למונח רשלנות:
רשלנות כמצב נפשי של אי ראיית הנולד, המזיק לא צפה מראש את התוצאה.
רשלנות כאי שמירה על רמה אובייקטיבית של זהירות ואשר קובעים אותה לפי תובנתו ואורח התנהגותו של אדם בר דעת רגיל. במצב זה מתעוררות שתי שאלות- האם האדם חב בחובת זהירות והאם נקט זהירות סבירה.
עוולה בנזיקין של רשלנות.
תיקון 39 לחוק העונשין
במסגרת תיקון זה, נקבע בחלק המקדמי של חוק העונשין, סעיף 21 הקובע את הרשלנות כיסוד נפשי בלבד, כדלקמן:
הגדרת הרשלנות שנקבעה בתיקון 39 שונה במספר נקודות לעומת התוכן שיצקה לה הפסיקה עובר לתיקון, כפי שיפורט להלן:
ראשית, העבירה נקבעה כיסוד נפשי בלבד של אי מודעות. בניגוד לפסיקה שלפני התיקון, אין התייחסות נפרדת ליסוד העובדתי של ההתרשלות או לאי נקיטת אמצעי זהירות. כך שלפי לשון החוק אין הבדל ביסוד העובדתי בין עבירת הרשלנות לעבירה שבוצעה במחשבה פלילית באותו עניין, אלא שההבדל הוא לכאורה ביסוד הנפשי בלבד. מתעוררת שאלה מה קורה במצבים בהם האדם צפה את הסכנה ברמה מסוימת אך התרשל בכך שלא נקט מספיק צעדים למניעתה, האם "אי מודעות" כוללת הערכה שגויה של הסיכון או של טיב אמצעי הזהירות. נראה שהלכה למעשה, מבלי לקבוע זאת במפורש, הפסיקה כוללת באי מודעות גם מצבים בהם האדם צפה את התוצאה במידה מסוימת אך לא העריך נכון את רמת הסיכון, או שהעריך שאמצעי הזהירות שהוא נוקט בהם מספיקים או מאיינים את הסכנה. יצוין כי ההבחנה בין מודעות בדרגה נמוכה מאד לבין היעדר מודעות לא תמיד ברורה.
המונח "אדם מן היישוב": בניגוד למונח שהיה מקובל לפני התיקון, "האדם הסביר", המחוקק נקט בלשון "אדם מן היישוב".
"האדם הסביר", יציר הפסיקה (ופקודת הנזיקין), זכה לביקורת חריפה בספרות בשל ייחוס יכולות בלתי אנושיות ואידאליות לאותו אדם, המייחסות לו גם תובנות המתבססות על חוכמה שלאחר מעשה ובכך קביעת סטנדרט שאף אדם ממשי אינו יכול לעמוד בו. במצב דברים זה, עולה חשש שמא אין הוא מהווה מודל המתווה את הדרך אלא מודל רטורי הבוחן את מה שכבר ארע בעבר בחוכמה שבדיעבד.
מהלשון בה נקט המחוקק, "אדם מן היישוב", עולה בבירור כי הכוונה הייתה להמשיך ולהתמקד במבחן אובייקטיבי ונורמטיבי, אולם, התעוררה השאלה האם לשון שונה זו יכולה להתפרש כ"אנושית" או "מצויה" יותר, והאם זו מצביעה על הפחתה מסוימת בסטנדרט הנדרש. ואולם, הלשון השונה עוררה דילמה גם בפסיקה. ואכן בתחילה נטו בתי המשפט בערכאות הנמוכות לפרש באופן שונה את המונח "אדם מן היישוב".
וכך מציינת פרופ' רות קנאי במאמרה העוקב אחר השינויים שבעקבות תיקון 39:
"ניכר שבשנים הראשונות לאחר התיקון נטו בתי המשפט דלמטה לומר שיש כאן ריכוך של המבחן, תוך התחשבות גדולה יותר ביכולתו של האדם הממוצע (לעומת האדם יציר כפיו של בית המשפט)".
כך למשל נקבע בבית המשפט השלום בפסק הדין שניתן בפרשת "גשר המכביה":
"ביטוי נוסף ומשמעותי בחוק החדש למגמה של "ריכוך" המבחן האובייקטיבי הינו זניחת הביטוי הישן "האדם הסביר" לטובת הביטוי החדש "אדם מן היישוב"......אמנם כן, מדברי ההסבר להצעת החוק, בקטע המצוטט לעיל, עולה, לכאורה, כי בעיני המחוקק לא הייתה הבחנה בין "אדם מן היישוב" לבין "האדם הסביר" (נאמר שם: "מוצע לאמץ את המבחן של 'האדם מן היישוב', או האדם הסביר או הממוצע")...... לדעתנו, אין לומר כי "אדם מן היישוב" ו"אדם סביר" – חד הם, ואין לומר כי ההבחנה היא סמנטית בלבד; ההבחנה היא מהותית. אביו מולידו של "האדם הסביר" הוא יציר כפיה של הפסיקה, שפיתחה את המושג "אדם מן היישוב", עד שהגיעה אל "האדם הסביר". שהרי זה האחרון הינו אדם נורמטיבי רצוי, שהוא דמות ערטילאית אשר נוצרה בהליך הילכתי, בעוד ש"אדם מן היישוב" הוא האדם הרגיל והממוצע בפועל, הלכה למעשה. מן ה"למעשה" צמחה ההלכה, ועתה מחזירנו תיקון 39 אל המהות, היינו הלכה למעשה".
כך קבע גם השופט ג'ובראן, בשבתו בבית המשפט המחוזי:
"מכאן סבור אני כי עצם שינוי המושג מ"אדם סביר" ל"אדם מן היישוב" איננו מקרי ונעשה תוך שימת לב לבעייתיות שבנושא ולהבדל שבין שני המושגים."
כאשר הגיעה שאלה זו לפתחו של בית משפט העליון, נפסקה ההלכה כי אין כל הבדל בין האדם מן היישוב לאדם הסביר. וכך כותב השופט חשין בדנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מ"י:
"אותו אדם מן היישוב, ידענו כולנו הוא חלף-דיבור לאדם הסביר, ידידנו הוירטואלי המלווה אותנו משכבר הימים במשפט הנזיקין, בעבירה של גרימת מוות ברשלות ובמקומות אחרים בדין".
התייחסות לנסיבות העניין ("כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט") - לעניין הוספת רכיב זה, התעוררה השאלה האם אפשר ליחס באמצעותו לאדם הסביר את הנסיבות האישיות של העושה.
בת"פ ת"א 3378/93 מ"י נ' רמי ויינריך סבר השופט כספי כי תיבה זו מאפשר בחינת יסוד סובייקטיבי, נוסף על זה האובייקטיבי:
"המודעות בכוח, עשויה להימדד לפי מבחן "הציפיות הסבירה", המביאה לכלל ביטוי את רמת כושר המודעות שמניחים כי אותו אדם ממוצע, האדם מן היישוב, מחונן בו ומכוחו יכול היה לעמוד על טיב המעשה, קיום הנסיבות או אפשרות הגרימה לתוצאות המעשה. התיבה "בנסיבות הענין", צמודה ליכולתו האובייקטיבית של האדם מן היישוב, מחילה, במידת מה, כך סבור אני, את המבחן האישי, על פיו בוחנים את יכולתו של העושה עצמו, להיות מודע לסיכון שמצמיחה התנהגותו. בכך אפשר לקבל את הדעה המציעה להחיל מפורשות, בהקשר זה, גם מבחן אינדיבידואלי, המתיישב עם עקרון האשמה ועם חוש הצדק, שלא כמבחן האובייקטיבי. וראה בענין זה את דעתו של מ. קרמינצר, על הרשלנות בפלילים, שם בעמ' 90. על פי המבחן האישי, התחום הוא גם בנסיבות הענין, ראוי להביא בחשבון את נתוניו האישיים של העושה, כמו גם מצב זמני חריג שבו נתון העושה, שיש בו כדי להשפיע על יכולתו לצפות סיכונים ובין אלה: התרגשות או עייפות ובלבד שאין לייחס לו אשמה על כך שהכניס עצמו למצב זה.".....
כמה שנים אחר כך, בפסה"ד שניתן בבית המשפט השלום בעניין גשר המכביה, נקבע כי המונח "נסיבות העניין" מאפשר התייחסות לאדם הפועל בנסיבות המסוימות בהן פעל הנאשם, אך ההתייחסות היא לנסיבות המקרה ולא לתכונותיו:
המרכיב הסובייקטיבי בהגדרה החדשה בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בדרישה לבחון את יכולת המודעות בכוח לאור "נסיבות העניין". המבחן האובייקטיבי של "אדם מן היישוב" מהול ומרוכך בדרישה להחילו לאור נסיבות העניין. בית-המשפט צריך לשוות לנגד עיניו אדם הבא בנעליו של הנאשם (י' קדמי בספרו הנ"ל (תשנ"ו) [61], בעמ' 40), דהיינו: אדם מסוגו ומעמדו של הנאשם, הפועל בנסיבות המסוימות בהן פעל הנאשם, להבדיל מן הדמות הערטילאית של אדם ממוצע או סביר.
ויודגש: למרות שהחוק החדש מרכך את המבחן האובייקטיבי, תוך קביעת הצורך להתחשב בנסיבות המסוימות בהן פעל הנאשם – הרי שהמחוקק לא נטש את הקונספציה הרואה באדם הממוצע את קנה המידה הנכון להטלת אחריות פלילית בעבירות רשלנות. המבחן היה ונשאר יכולתו של האדם הממוצע לצפות את הסיכון העולה מהתנהגותו, להבדיל מהמבחן האישי, המבוסס על יכולתו של הנאשם עצמו, ועל נתוניו האישיים. המילים "בנסיבות הענין" בהגדרת הרשלנות בחוק החדש, מחייבות להביא בחשבון את הנסיבות הקונקרטיות של האירוע שבהן פעל הנאשם, אך לא את נתוניו האישיים ותכונותיו. לכן נאמר בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), לעניין ההגדרה החדשה של רשלנות, כי: "מוצע לאמץ את המבחן של 'האדם מן היישוב', או האדם הסביר או הממוצע, הנמצא בנסיבות העושה הקונקרטי, ולא קריטריון פרסונאלי של העושה"....
השופט ג'ובראן, בשבתו בבית המשפט המחוזי, קבע בעניין פנחסי כי הרכיב "נסיבות העניין" הכניס ממד סובייקטיבי המעדן במעט את המבחן האובייקטיבי של האדם מן היישוב:
"בהוספת הביטוי "בנסיבות העניין" הכניס המחוקק להגדרת הרשלנות, לצד הממד האובייקטיבי הנ"ל, ממד סובייקטיבי, כך שהמבחן האובייקטיבי של "אדם מן היישוב" מרוכך בדרישה להחילו בנסיבות המסוימות שבהן פעל הנאשם.
אשר-על-כן ולאור השימוש שעשה המחוקק במדד חיצוני שהינו "האדם מן היישוב" לצורך בדיקת רשלנותו של הנאשם, הנני סבור כי גם לאור החוק החדש המבחן נשאר מבחן אובייקטיבי, אם כי מעודן יותר...".
הפסיקה אינה חד משמעית בנושא זה, ואולם במספר מקרים בודד בלבד הובעה הדעה שרכיב נסיבות העניין מאפשר התחשבות בנסיבות האישיות.
"הסיכון הסביר": בסעיף קטן (א)(2) עמד המחוקק על המבחן הנורמטיבי וקבע כי יש לבחון האם הסיכון אותו נטל הרשלן לא היה בגדר "הסיכון הסביר". המבחן נבדל מהמבחן האובייקטיבי של מודעות האדם מן היישוב, והוא לא נמדד רק לפי מידת צפיותו. סבירות הסיכון נבחנת תוך התחשבות בהסתברות להתממשות הסכנה ורמת חומרתה, ומאידך, בתועלת שיש בהתנהגות הנידונה.
ניתן לטעון כי ההתמקדות במבחן הנורמטיבי של הסיכון הסביר כוונה את בתי המשפט לתת דעתם לשיקולי מדיניות בנפרד מיסודותיה האחרים של הרשלנות. לדעת פרופ' גור אריה, ההפרדה בין המבחן הנורמטיבי למבחן האובייקטיבי נותן כלי נוסף בידי בית המשפט לקבוע סטדנרט התנהגות מסוים וגם להקפיד על עקרון האשמה. אולם, רק בחלק מן המקרים ניתן לראות בפסיקה בחינה נפרדת של המבחן הנורמטיבי .
מספר נקודות נוספות שעוררו ביקורת בספרות גם לאחר תיקון 39:
קושי נוסף שהתעורר גם לאחר תיקון 39, נוגע לשימוש הפסיקה ביסודות נוספים השאובים מעוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין), למרות השוני המהותי בין עוולת הרשלנות האזרחית לעבירה הפלילית. בתי המשפט נוהגים לבחון האם קיימת חובת זהירות (חובה מושגית וקונקרטית) והאם החובה הופרה וכתוצאה מכך נגרמה התוצאה.
שימוש זה ביסודות עוולת הרשלנות עורר ביקורת רבה בספרות בטענה שאין לשאוב את יסודות העוולה האזרחית, שמטרותיה שונות, לתוך העבירה הפלילית. למרות שישנה הסכמה רחבה, גם בפסיקה, שתיקון 39 ניתק את ההגדרה של העבירה מהעוולה, ממשיכים בתי המשפט להתייחס ליסודות השאובים מהעוולה (כגון חובת הזהירות המושגית והקונקרטית).
ביקורת נוספת נוגעת להבחנה בין הקשר הסיבתי העובדתי לקשר הסיבתי המשפטי: עבירות "תוצאה" מורכבות מיסוד עובדתי, יסוד נפשי, תוצאה, וקשר סיבתי בין היסוד העובדתי לתוצאה. הקשר הסיבתי כולל קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי.
הקשר הסיבתי העובדתי בוחן אלו פעולות הובילו לתוצאה ויכול לפרוש שרשרת ארוכה של מעשים. הקשר הסיבתי המשפטי בוחן על אלו מהפעולות ראוי להטיל אחריות פלילית, לאור שיקולי מדיניות משפטית. הפסיקה קבעה כי המבחן להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי גם הוא בוחן את השאלה האם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את התוצאה, ומנפה את הפעולות שלא ניתן היה לצפות באופן סביר, ואשר מצאו מקומן בשרשרת העובדתית אך ביד המקרה. ואולם, יש הטוענים שהתביעה ובתי המשפט מטילים לעיתים אחריות על כל מי שנמצא "בשרשרת" בדרך לתוצאה העגומה.
מכל האמור לעיל עולה, כי ישנם קשיים שונים ביישום של עבירת הרשלנות, הנוגעים לשאלה הערכית: על מי ראוי להטיל אחריות פלילית בגין עבירת הרשלנות?
הצעת החוק הממשלתית
מטרת הצעת החוק, כפי שבא לידי ביטוי בדבר ההסבר, להביא לשינוי הרף הנורמטיבי הקיים, באופן שהאחריות ברשלנות תוטל רק במצבים שבהם דבק בהתנהגות העושה אשם חמור יותר המצדיק נקיטת הליכים פליליים. וזאת, כאשר האדם נטל סיכון בלתי סביר ביחס לתוצאה או לסכנה שעלולה להיגרם.
לשם כך, מוצע להחליף את פסקה (2) בהגדרת הרשלנות – "שאפשרות גרימת התוצאות לא הייתה בגדר הסיכון הסביר", באופן הבא:
משמעות התיקון היא בראש ובראשונה הדגשת הסיכון הבלתי סביר במעשה, שאמנם קיים כבר ברכיבי העבירה אך הלשון הננקטת בו כיום היא על דרך השלילה, ובאופן זה לחייב את בית המשפט לבחון שהסיכון היה בלתי סביר בשעת המעשה, ולהימנע מהטלת אחריות כאשר הסיכון היה סביר.
בנוסף, יש בתיקון שינוי לעניין עבירות התנהגות באופן המחיל את המבחן הנורמטיבי גם עליהן. מוצע כי הדרישה בדבר הסיכון הבלתי סביר, שחלה כיום רק לעניין התוצאה, תתייחס גם לעבירות התנהגות ביחס ליצירת הסכנה. כלומר, יידרש להוכיח נטילת סיכון בלתי סביר גם בעבירות שאין בצדן תוצאה.
מאפיינים אישיים
כפי שצוין לעיל, המודעות בכוח יכולה להימדד לפי רמת הפוטניאל האישי וכושר התפיסה של העושה עצמו או לפי קנה מידה אנושי אחר, חיצוני לו כדוגמת האדם הסביר או האדם מן היישוב וכיוצ"ב".
במסגרת דיוני ועדת קרמניצר, הוצע על ידי פרופ' קרמניצר, הסניגוריה הציבורית וד"ר עמיר פוקס לתקן את עבירת הרשלנות באופן הכולל התייחסות לקנה מידה הלוקח בחשבון את המאפיינים האישיים של האדם, כדלקמן:
21. רשלנות
(א) רשלנות – נטילת סיכון בלתי סביר, כלפי תוצאה בפועל או בכח, תוך אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם בדמותו של העושה יכול היה בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד שלעניין הפרטים הנותרים הייתה לפחות רשלנות כאמור.
(ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע.
(ג) לעניין סעיף זה, "אדם בדמותו של העושה" – אדם בעל מאפיינים הדומים לעושה, למעט כאלה המבטאים עמדה של התנכרות לחוק.
השינוי המשמעותי המוצע על ידם, לעומת ההצעה הממשלתית, היא ההתמקדות באדם בדמותו של העושה במקום "האדם מן היישוב". לדעתם, עקרון האשמה מחייב התחשבות בנסיבות האישיות של אותו אדם ואין להטיל אחריות בעבירת רשלנות אם הנאשם לא היה מסוגל להיות מודע לתוצאות.
ואולם, נקיטה בלשון המוצעת מעוררת מספר חששות- ראשית, ישנו חשש כי הדבר יגרור קיטלוג או קונקרטיזציה שתיתן ביטוי לדעות קודמות, או תיתן לגיטימציה לדעות קדומות. שנית, עבירת הרשלנות מלכתחילה הינה עבירה שקובעת סטנדרט שאמור להיות אחיד, ושינוי בעניין עלול לפגוע באינטרס הציבורי שעומד מאחורי הטלת אחריות פלילית על רשלנות, עליו עמדנו בתחילת המסמך.
יצוין, כי אנו לא נתקלנו בפסק דין בו בית המשפט ייחס רשלנות לאדם עם מוגבלות שכלית או לקטין מבלי להתייחס לעניין זה. אנו סבורים שאם יבוא מקרה בו תיוחס רשלנות לאדם עם מוגבלות כאמור או לקטין, התביעה תשקול זאת לעניין שאלת העמדה לדין, וכך גם בית המשפט יתייחס לעניין זה בסטנדרט המצופה מאותו אדם באותו מקרה.
סיכום
לאחר שבחנו את הפסיקה והספרות, ולאחר שליבנו את הנושא בשיתוף עם משרד המשפטים, אנו סבורים כי למרות הקשיים שציינו לעיל, אין מקום לערוך שינויים גדולים בהגדרה הקיימת של עבירת הרשלנות, שיכולים להוביל לנזק ארוך טווח. לפיכך, אנו סבורים כי יש ללכת עקב בצד אגודל ולהסתפק בשלב זה בתיקון המוצע, המדגיש את המבחן של הסיכון הסביר, בשילוב הנחיות מטעם היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה, שידריכו את התביעה במקרים הבאים לפניהם. הנחיות כאמור יכולות להתייחס לסוגי עבירות הרשלנות השונות (תאונות דרכים, רשלנות בעבודה וכיוצ"ב), ולתת כלים לבחינת התקיימות יסודות העבירה.
אנו סבורים כי התיקון המוצע בהצעת החוק הממשלתית בשילוב הנחיות קונקרטיות יותר כאמור, יכולים ליצור בהירות ואחידות רבה יותר, ולהוביל לכך שלא יואשמו אנשים בשל חוכמה בדיעבד, כאשר ברור שאף אדם לא היה צופה סכנה, ומאידך, גם לא יעודד נטילת סיכונים בלתי סבירים. אם יתעורר צורך בעתיד, ניתן יהיה לחזור ולשקול תיקון משמעותי יותר בהגדרה.
נוסח מוצע לדיון
21. רשלנות
(א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –
(1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;
(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר שבעבירה שעם פרטיה נמנית תוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להיגרם בשלו – העושה במעשהו סיכון בלתי סביר להתחרשות התוצאה או הסכנה כאמור.
(ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע."
"21. רשלנות
(א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –
(1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;
(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר.
(ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע."
"(2) שבעבירה שעם פרטיה נמנית תוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להיגרם בשלו – העושה יצר במעשהו סיכון בלתי סביר להתחרשות התוצאה או הסכנה כאמור".