חומר רקע
תמצית
מסמך זה נכתב לבקשת יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, כמסמך רקע לדיון בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, שמטרתה לשנות את המדרג של עבירות ההמתה הקבועות בסימן א' בפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), באופן שיבטיח הלימה ראויה בין מידת האשמה של מבצע העבירה לעונש שיוטל עליו.
המסמך בוחן את מדרג הענישה בעבירות ההמתה, לאור עקרונות הענישה של המשפט העברי.
מן המסמך עולה שעל פי הדין העברי:
דירוג אשמתם של הגורמים למותו של אדם חייב לשקף את חומרתם של המעשים, בהתחשב בערך של קדושת חיי האדם מחד, ובצורך להבטיח הלימה בין אשמתו של מבצע העבירה לחומרת העונש שיוטל עליו, מאידך.
מי שגרם למותו של אדם ויכול היה לצפות שקיים סיכוי סביר שבמעשיו יגרום לכך, דינו כרוצח לכל דבר ועניין, בין אם רצה במותו של האדם שהומת, בין אם לא רצה בכך ובין אם היה אדיש לנוכח האפשרות שמעשיו יגרמו למותו של אדם.
מן הראוי להבחין בין העבירה של גרימת מוות ברשלנות לבין העבירה של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות. ואולם, בניגוד להצעת החוק, התולה את המעבר מ"רשלנות" גרידא ל"רשלנות בנסיבות מחמירות" בקיומם של שני תנאים מצטברים: היעדר חוקיות וסטייה ניכרת מהתנהגות סבירה, הדין העברי רואה בתנאים אלו תנאים חלופיים, שקיומו של כל אחד מהם בפני עצמו מצדיק החמרה בענישה.
ראוי להחמיר בעונשו של מי שביצע את מעשה הרצח לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, מבעונשו של מי שביצע את מעשה הרצח בעקבות קנטור, אובייקטיבי או סובייקטיבי.
ראוי להחמיר בעונשו של רוצח שבמעשה הרצח ביקש לאפשר ביצוע של עבירה אחרת או לאפשר לאדם לחמוק מן הדין.
ראוי להחמיר בעונשו של רוצח שמניעיו אידיאולוגיים, פוליטיים, טרוריסטיים או גזעניים, ובכלל זה, גם בעונשו של רוצח שביצע את הרצח כדי לכפות אורחות חיים על ציבור.
ראוי להחמיר בעונשו של רוצח שביצע את מעשה הרצח תוך שימוש באכזריות רבה, סיכון הרבים או פגיעה בקטינים או חסרי ישע.
ראוי להחמיר בעונשו של רוצח שבמעשה הרצח המית את אחד מהוריו, את סבו או את סבתו.
ראוי להקל במידת מה בעונשו של מי שביצע את מעשה הרצח בעקבות קנטור סובייקטיבי, שבעקבותיו הוא בעקבות התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו.
ראוי להקל בעונשו של מי שעשה שימוש בכוח קטלני בלתי מידתי, אך האמין בתום לב שהיה צריך להשתמש בכוח שכזה כדי להגן על עצמו או על זולתו.
רקע כללי
בפרשת ביטון קרא נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז), השופט אהרון ברק, למחוקק, לנסח מחדש את פרק עבירות ההמתה שבסימן א' של פרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). קריאה זו ביטאה את מורת רוחם של שופטי ישראל לנוכח היקף התחולה של כל אחת מעבירות ההמתה שבסימן זה, שלא אחת, לא ביטא כראוי את מידת האשמה שיש למבצע העבירה, דבר שהקשה על השופטים להתאים את הענישה לחומרתן של העבירות.
בעקבות הביקורת האמורה, מינה שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן, צוות מיוחד בראשותו של פרופ' מרדכי קרמניצר, שהתבקש "לבחון אפשרות יצירת מדרג ענישה ראוי בין עבירת הרצח לעבירת ההריגה, תוך בחינת הצורך בשינוי יסודות עבירות אלו, ובהתאם לכך גם השינוי במדרג העונשים הקבועים בצדן, וכן לבחון את הצורך בקביעת מדרג ביניים של עבירה נוספת או עבירות נוספות, בין עבירת הרצח לעבירת ההריגה, על מנת ליצור מדרג ראוי של ענישה; במסגרת זו התבקש הצוות לבחון, בין היתר, את יסודות הכוונה תחילה בעבירת הרצח, ובכלל זה יסוד העדר ההתגרות".
כמו כן, הצוות התבקש "לבחון קביעת מדרג ראוי בין עבירת ההריגה לעבירת גרם מוות ברשלנות", ואף "לבחון את יסודות עבירת הניסיון לרצח ובחינת העבירה של מעשה העלול להפיץ מחלה".
במהלך עבודתו של הצוות, הוא נדרש לדיון מעמיק ביסוד הנפשי של הרשלנות, אגב הדיון בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ולבקשתו, הוסמך הצוות על ידי שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן לדון גם בעניינים אלו ולהגיש לשר המשפטים המלצות לעניין הגדרתה של הרשלנות בחוק העונשין.
המלצותיו של צוות זה נכללו בדוח, שפורסם בחודש אב התשע"א (להלן: דוח הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה).
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015 (להלן: הצעת החוק), המונחת בימים אלה על שולחנה של ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שבה עוסק מסמך זה, מבוססת על המלצות אלו.
ליבתה של הצעת החוק היא הקביעה של מדרג חדש לכל עבירות ההמתה, מדרג המבקש ליצור הלימה ראויה בין אשמתו של העבריין לעונש שיושת עליו. במסמך ייבחן מדרג הענישה הראוי בעבירות ההמתה, לאור עקרונות הענישה של המשפט העברי.
הדין הפלילי העברי
הדין הפלילי העברי מבוסס על ארבע מערכות שיפוט מקבילות: דין התורה; דין המלך; הוראת שעה; דין שמים.
ענישת הרוצח בדיני אדם, על פי דין התורה, כרוכה במגבלות מחמירות ביותר, הן בנוגע ליסודותיה העובדתיים והנפשיים של העבירה והן בנוגע לדרישות פרוצדוראליות וראייתיות שונות, שאין כאן המקום להרחיב בהן.
כך למשל, בית הדין לא יעניש אדם ברצח, אלא אם הוא גרם במישרין למותו של אדם, ואפילו מי ש"כפת חברו והניחו לפני הארי" והארי טרף אותו, אינו חייב מיתה בידי אדם, אך יהיה "חייב מיתה לשמים".
על מנת להתמודד עם עבריינות חברתית שדין התורה אינו מעניק לדייני ישראל כלים כדי להתמודד עמה, הוקנו לבתי הדין סמכויות לדון עבריינים בהוראת שעה ("למגדר מלתא"), בהתאם לשיקול דעתם, מבלי שיהיו כפופים למגבלות הדין המהותי או דיני הראיות של דין התורה.
סמכויות דומות נמסרו גם בידיו של השלטון ('דין המלך'), על מנת "להשלים ולתקן את החללים שמותיר דין התורה, לבל ינצלו אותו פושעים ועבריינים באופן אשר יסכן את הסדר החברתי והביטחון האישי". לכן, "כל אלו הרצחנים וכיוצא בהן, שאינן מחויבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו".
אמנם, גם ענישה על פי 'דין המלך', אינה משוחררת מעקרונות המוסר היהודי, ו"כל מה שיוסיף או יגרע [המלך], יכוון כדי שחוקי התורה ומצוותיה יהיו יותר נשמרים... כאשר נאמר על צד המשל, שכשיהרוג הורג נפש בלא עדים והתראה, לא תהיה כוונתו להראות ממשלתו לעם שהוא שליט על זה, אבל יכוון בעשותו זה כדי שמצות 'לא תרצח' תתקיים יותר ולא יפרצו עליה".
עקרונות היסוד
בפתחו של דוח הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה הובהר, שמסקנות הדוח מבוססות על הרצון להעניק משקל הולם לשני עקרונות: עקרון קדושת חיי האדם ו"עקרון האשמה, הנגזר מערך כבוד האדם" המחייב ש"לא תוטל אחריות פלילית על אדם מעבר למידת אשמתו".
עקרון קדושת החיים
מן המפורסמות הוא, שעקרון קדושת החיים הוא מעקרונות היסוד של ההלכה היהודית, כפי שהבהיר השופט אלון בפרשת שפר –
עקרון העל הראשוני במערכת המשפט העברי הוא עקרון קדושת החיים שיסודו ברעיון הבסיסי של בריאת האדם בצלם אלוקים, שלאורו ולפיו חיי אדם - כל אדם באשר הוא ולפי שהוא - בריא ושלם בגופו ובנפשו או לקוי ופגום בהם - אין שיעור לערכם ואין מידה לאורכם.
לכן, "כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא", שכן ברציחה יש משום "השחתת ישובו של עולם", ו"כל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין".
לפי הרמב"ם, אף החובה המוסרית להטיל על הרוצח את העונש החמור ביותר האפשרי, ולא להמיר את עונשו של הרוצח בענישה ממונית (כופר), נועד להבהיר את חומרתה של עבירת הרצח –
ההורג לבד [=רק ההורג], לחוזק חטאתו, אין מקילין לו כלל ולא יילקח ממנו כופר... ומפני זה אילו חיה הנהרג שעה אחת או ימים והוא מדבר ושכלו טוב ויאמר: 'הניחו הורגי, הנה מחלתי וסלחתי לו' – אין שומעים לו, אבל נפש בנפש בהכרח, בהשוות הקטן לגדול והעבד לבן חורין והחכם לסכל, שאין בכל חטאת האדם יותר גדול מזה.
עקרון ההלימה
עקרון ההלימה הוא עיקרון יסוד המקובל בתורת הענישה של המשפט העברי מקדמת דנא. חלק מן המקורות העוסקים בעניין זה נסקרו בהרחבה על ידי השופט רובינשטיין בפרשת סעד –
הגמול אינו מלה ריקה; הוא מסמל במשפט העברי – למשל – את התפיסה של "מידה כנגד מידה"... רוצה לומר, חומרת העבירה מחמירה את העונש...
ראו בין היתר יהונתן יעקבס מידה כנגד מידה בסיפור המקראי (תשס"ו), המתאר את גילוייו השונים של הנושא במקרא... אף כי המונח "מידה כנגד מידה" עצמו מקורו בחז"ל... וכן ראו גם צחי הרשקוביץ, "מידה כנגד מידה" מעליות (ישיבת ברכת משה) כ"ג (תשס"ב), התוחם את הכלל "מידה כנגד מידה" כך: "כלל זה מגדיר תגמול או תגובה מדויקים ומותאמים בשלמות למעשה הראשוני, המעורר... התועלת בהגשת התיאורים והחוקים באופן זה ברורה, מאחר שהיא מביאה לידי ביטוי כאמור, צדק אבסולוטי, מוחלט, שהרי אין הוגן וישר מדין המתאים בשלמות למעשה שבעקבותיו הוא בא"...
לפי הרמב"ם, עקרון זה מנחה את תורת הענישה של התורה –
המטרה בכל – הַשְוָויָית העונש לעבירה, וגם זה הוא ענין היות המשפטים צדיקים... המעשׂים שנוצר מהם קלקול גדול עונשם חמוּר, והמעשׂים שנוצר מהם קלקול פעוט ומועט עונשם קל.
עקרון זה מחייב גם שופטים ומחוקקים, כפי שמדגיש המקובל, הרב אליעזר פאפו (בוסניה ובולגריה, תחילת המאה ה-19) –
חיובא רמיא [=חיוב מוטל] על יושבי כסאות למשפט ומנהיגי הקהילות לקנוס את החוטאים לפי החטא ולפי מה שהוא אדם, אם בממון אם בביזיונות. אבל צריך פלס ומאזני משפט לשקול בשקל הקדש שלא להוסיף ושלא לגרוע.
נמצאנו למדים, שמן הראוי להבטיח התאמה בין חומרת העונש לאשמתו של העבריין, ובמידה שהתאמה שכזו אינה קיימת, יש לתקן את החוק כדי להשיגה.
"כוונה", "אדישות" ו"קלות דעת"
הצעת החוק מבקשת לייצר הבחנה ברורה בין סוגים שונים של המתה, בהתאם לרמת חפצו של האדם שגרם למותו של אדם, בתוצאה זו. בהקשר זה מבחינה הצעת החוק בין שלוש רמות: ה"כוונה", המבטאת רצון ממשי במותו של אדם, ה"אדישות", המבטאת חוסר אכפתיות לנוכח האפשרות שהמעשה יגרום למותו של אדם, ו"קלות הדעת", המבטאת התנגדות לתוצאה האמורה ורצון למנעה.
הבחנה זו מבוססת על גישה עקרונית, שלפיה, היסוד הנפשי הקובע את אשמתו של מי שגרם למותו של אדם מורכב משני גורמים: יכולתו של האדם לצפות את התוצאה הקטלנית שעלולה להיגרם בשל מעשיו, ורצונו בתוצאה זו.
במשפט העברי, יסודותיה של עבירת הרצח מוגדרים בצורה שונה –
המכה את חברו בזדון באבן או בעץ, והמיתו – אומדין דבר שהכהו בו, ומקום שהכהו עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה, או אינו ראוי... כשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה, כך אומדין כוח ההכייה... וכן משערין המכה עצמה; ומשערין כוח ההורג וכוח הנהרג... וכן הדוחף את חברו מראש הגג, ונפל ומת - משערין גובה המקום שהפילו מעליו, וכוח הנדחף...
במשפט העברי, הביטויים "זדון" או "מזיד" מתאר פעולה מכוונת, הנעשית מתוך מודעות מלא לכך שהפעולה היא אסורה.
התנאי השני להרשעה בעבירת הרצח קשור לאופייה הקטלני של המכה, בהתחשב במכלול הנסיבות הקשורות להכאה. אופי המכה נבחן על פי אומדן, כלומר, על פי שיקול דעת בית הדין. תכליתו של אומדן זה, לדעת רבי יצחק בר ששת ברפת (ספרד, המאה ה-14) היא, להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו של האדם להתרחשותה של התוצאה –
וכי אתה סבור שבאבן או באגרוף, כשאומדין כשיש בו כדי להמית שהכונה הוא שודאי ימות בה או שעל הרוב ימות? לא כי, אלא שאפשר שימות בה, וכיון שאפשר שימות בה, ונפל למשכב מחמת אותה הכאה, חובשים [=אוסרים] אותו (את החובל), ואם [הנחבל] לא עמד, ומת, חזקה מחמת ההכאה מת.
לפי הסבר זה, האומדן אינו קשור כלל ליסודותיה הנפשיים של עבירת הרצח, אלא ליסודותיה העובדתיים של העבירה. הוא נדרש כדי לבחון האם ניתן לקשור בין מעשיו של החובל לתוצאה הקטלנית, ולא כדי לבחון האם התגבש היסוד הנפשי הדרוש לשם ההרשעה.
הסבר שונה במקצת מציע רבי שלמה לוריא (ליטא, המאה ה-16), המהרש"ל. לדבריו –
אם אמדו הבית דין כל אותם הדברים, ושיערו שאין ראוי כלל לאותו הנזק, אם כן שטן קטרג בשעת הסכנה, ואונס הוא, ופטור.
לאמור, גם אם ניתן יהיה לייחס את התוצאה הקטלנית למעשיו של האדם שחבל בחברו, אם בדרך הטבע אין במעשיו כדי לגרום לתוצאה זו, יוכל החובל לטעון להגנתו, שהוא היה אנוס, משום שלא היה עליו להעלות בדעתו את האפשרות, שמעשיו יגרמו למותו של אדם. או בלשוננו: אם בדרך הטבע אין לצפות שהמעשה יגרום למותו של אדם, אין להרשיע את החובל בעבירת הרצח.
הסבר דומה הציע רבי יצחק אלחנן ספקטור (קובנה, המאה ה-19), אלא שלדעתו, רמת ההסתברות הנדרשת על מנת שניתן יהיה לקבוע שהמכה צפה את התוצאה הקטלנית היא גבוהה יותר –
עיקר הטעם דהצריכו אומדנא לנזקין ומיתה, אף דהא מוכח דמת מחמת הכאת חברו, עם כל זה, יכול הרוצח לומר אנוס הייתי בזה, ולא ידעתי דימות חברי או שיוזק מזה.
אבל היכא דהיה עליו איסור מצד רוב, הלא לא יכול לומר אנוס הייתי, דהא הוה ליה לאסוקי אדעתא [=היה לו להעלות על דעתו] דיוזק חברו, מחמת הרוב.
לפי הסבר זה, רק כאשר על פי רוב החבלה שחבל אדם בחברו היא קטלנית, ניתן לומר שהיה עליו לצפות את התרחשות התוצאה, ובשל כך ניתן להרשיעו בעבירת הרצח.
ניתן אפוא לסכם, שעל פי המשפט העברי משעה שהוכח שהאדם שביצע את הפעולה הממיתה צפה את תוצאותיה הקטלניות, ניתן להרשיעו בעבירת הרצח, וזאת, בין אם היה מעוניין בתוצאות אלה, בין אם לא היה מעוניין בהן ובין אם היה אדיש לאפשרות התרחשותן.
רמת ההסתברות הנדרשת על מנת שניתן יהיה לקבוע שהאדם שגרם למותו של אדם אחר צפה שמעשיו יגרמו לכך, שנויה במחלוקת. יש שקבעו שדי בסיכוי קל לכך שהפעולה תגרום למותו של אדם על מנת שנוכל לומר שהאדם שביצע את הפעולה צפה את תוצאותיה הקטלניות או שהיה עליו לצפות זאת, ויש שקבעו שרק כאשר קיים סיכוי גבוה לכך שהפעולה תגרום למותו של אדם, ניתן יהיה להרשיעו בעבירת הרצח, ולהניח שהוא צפה את התרחשותה של התוצאה הקטלנית, או שהיה עליו לצפות זאת.
אמנם, לכל הדעות, גם כאשר רמת ההסתברות שמעשה מסוים יוביל למותו של אדם נמוכה מזו של "אפשרות קרובה לוודאי", ניתן להרשיע את מי שביצע מעשה זה בעבירת הרצח.
'גרימת מוות ברשלנות' ו'רשלנות בנסיבות מחמירות'
סעיף 304 לחוק העונשין קובע ש"הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים". הרשלנות, הוגדרה בסעיף 21 כ"אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט", ובלבד ש"לענין הפרטים הנותרים הייתה לפחות רשלנות כאמור", וש"אפשרות גרימת התוצאות לא הייתה בגדר הסיכון הסביר".
הצעת החוק מבקשת לשנות את הגדרתה של הרשלנות ולקבוע כתנאי להרשעתו של אדם ברשלנות, ש"בעבירה שעם פרטיה נמנית תוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להיגרם בשלו - העושה יצר במעשהו סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או הסכנה".
שינוי זה נועד להבהיר שמבחן נטילת הסיכון הבלתי סביר יחול לא רק על עבירות תוצאה אלא גם על עבירות התנהגות, ולהבהיר שאישום פלילי בגין עבירת התנהגות (כגון נהיגה בפזיזות) יחול רק על מי שנוטל סיכון בלתי סביר להמתתו של אדם, "מצבים שבהם דבק בהתנהגות העושה אשם חמור... המצדיק נקיטת הליכים פליליים".
חידוש חשוב נוסף המוצע בהצעת החוק הוא ההבחנה שבין רשלנות רגילה, לרשלנות בנסיבות מחמירות. על פי ההצעה, גרימת מוות ברשלנות, עקב נטילת סיכון בלתי סביר להמתתו של אדם תהיה עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר, בעוד שגרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות תהיה עבירה שעונשה חמש שנות מאסר.
על פי ההצעה, הנסיבות המחמירות תתקיימנה בהתמלא שני תנאים מצטברים: כאשר הגורם מוות סטה במעשיו "במידה ניכרת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין, והיה מודע לטיב המעשה", וכאשר "המעשה מהוה הפרה של דין".
יסודותיה של עבירה חדשה זו חמורים "מיסודותיה של עבירת גרימת המוות ברשלנות בשני היבטים: ביסוד העובדתי - נדרשת התנהגות אשר סוטה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה, וביצוע פעולה שהמחוקק הזהיר באופן ספציפי מפני עשייתה".
הבחנה בין דרגות שונות של רשלנות קיימת גם בהלכה היהודית, אם כי, נראה שאין חפיפה מלאה בין דרגות הרשלנות של המשפט העברי לאלו המוצעות בהצעת החוק. וכך סיכם הרמב"ם את הדרגות השונות של הרשלנות –
שלשה הם ההורגים בלא כוונה:
יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו: "ואשר לא צדה" (שמות כא, יג), ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל...
ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לאונס. והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו.
ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה. מפני שעונו חמור, אין גלות מכפרת לו, ואין ערי מקלט קולטות אותו... לפיכך, אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו – פטור...
דרגת הרשלנות הנמוכה ביותר היא אם כן הדרגה של "שגגה הקרובה לאונס", המתאפיינת בהתנהגות סבירה שגרמה למותו של אדם.
דוגמה ל'שגגה הקרובה לאונס' מצויה בתשובת רבי מאיר מלובלין (פולין, המאה ה-16), בעניינו של אדם שהקים בחצר ביתו מטווח שבו ירה חיצים לעבר מטרה. אדם זה טרח והעמיד שומר בפתח החצר כדי שיזהיר את הבאים לחצר לבל ייכנסו ל"קו האש", אך בכל זאת, הצליח אדם להיכנס לחצר לאחר שהשומר הזהירו ומחה בו לבל ייכנס לחצר. אדם זה נפגע מחץ שנורה, ונהרג. מהר"ם מלובלין הכריע שהיורה אינו נושא באחריות פלילית, משום שהוא בגדר 'שוגג הקרוב לאונס'.
דרגת רשלנות חמורה יותר היא זו של "הורג בשגגה והעלמה גמורה". בתורה הודגמה דרגת רשלנות זו במקרה של אדם שחטב עצים ביער וכתוצאה מכך ניתז כפיס עץ מן העץ ופגע בחבר שעמד בסמוך, מבלי שחוטב העצים היה מודע לכך. במקרה זה סטה חוטב העצים מההתנהגות הסבירה, משום שהיה עליו לוודא, לפני שהחל במלאכתו, שאין בסביבה איש שיכול להיפגע עקב חטיבת העצים.
דרגת רשלנות חמורה משתי הדרגות האחרונות היא זו של "שגגה הקרובה לזדון". לגבי מי שהמית אדם בהיותו "שוגג קרוב למזיד", נקבע שאין הוא גולה, משום שעונשו אמור להיות חמור מעונש הגלות, ואין הגלות מכפרת לו על חטאו.
בתלמוד הבבלי, נדונה דרגת רשלנות זו אגב הדיון בהלכה שבמשנה, הקובעת ש״הזורק אבן לרשות הרבים והרג, הרי זה גולה״. מאחר שמן המשנה לא ברור באלו נסיבות נזרקה האבן, מעלה הסוגיה התלמודית אפשרויות שונות –
לרשות הרבים? מזיד הוא!
אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו.
איבעי ליה לעיוני?! [=היה לו לעיין!]
בסותר את כותלו בלילה.
בלילה נמי איבעי ליה לעיוני?! [=גם בלילה היה לו לעיין!]
בסותר את כותלו לאשפה.
האי אשפה היכי דמי? [=אשפה זו כיצד באיזה אופן?] אי שכיחי [=אם שכיחים] בה רבים, פושע הוא! אי לא שכיחי בה רבים, אנוס הוא!
אמר רב פפא: לא צריכא [=לא נצרכה], אלא לאשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואין עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמקרי ויתיב [=ויש שיושב בה באופן מקרי גם ביום]. פושע לא הוי [=פושע אינו] - דהא [=שהרי] אינה עשויה ליפנות בה ביום, אונס נמי לא הוי [אונס גם אינו] - דהא איכא דמקרי ויתיב.
בתחילתה של הסוגיה, הוצע להסביר שהמשנה עוסקת במי שהרס את קיר ביתו בשל היותו רעוע, לבל יינזקו בו הרבים, ובעשותו כן, נפלה אבן לרשות הרבים.
על הצעה זו שאלו חכמים, מדוע נסיבות אלו אמורות להביא להקלה בעונש, הלא היה לו לאדם זה לוודא שבהריסת הקיר הוא אינו פוגע בעוברים ושבים!
התלמוד מציע תשובה לשאלה זו, באמרו שסתירת הקיר נעשתה בלילה, זמן שבו מעטים העוברים והשבים ברשות הרבים. אולם, גם תשובה זו לא הניחה את דעתם של חכמים, משום שגם בלילה נדרש אדם לוודא לבל יגרום נזק לעוברים ושבים ברשות הרבים.
בשל קושי זה, מוסיפה הסוגיה נתון נוסף: האבן שגרמה למותו של אדם הושלכה ל"אשפה", אזור המיועד לפינוי שפכים, שבני אדם לא רגילים להימצא בו ביום, אך יש שבכל זאת מצויים בו גם ביום. בנסיבות אלו, האדם שהרס את הקיר לא ייחשב כ"פושע", משום שלא היה עליו לצפות שהאבן תפגע באדם, אך הוא גם אינו אנוס, משום שידע שיש אנשים המצויים ב"אשפה" גם ביום, והיה עליו להיזהר.
בעלי התוספות הסבירו, שמשעה שאומץ ההסבר האחרון, אין צורך להסביר שהמשנה עוסקת במי שסתר את קיר ביתו, ו"הוא הדין בזורק ממש".
מדבריהם עולה, שהמבחן הקובע האם האדם שגרם למותו של זולתו הוא 'שוגג' או 'שוגג הקרוב למזיד' הוא מבחן הסבירות: כאשר קיימת סבירות גבוהה שהמעשים יגרמו למותו של אדם או לפגיעה חמורה באדם, הוא יוגדר כ"שוגג קרוב למזיד", בעוד שכאשר קיים סיכוי סביר לכך, אך סבירות זו אינה גבוהה, הוא יוגדר כ"שוגג" בלבד.
ואולם, בתלמוד הירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל, הוסברה המשנה בדרך שונה –
תני רבי ליעזר בן יעקב "ומצא" (דברים יט, ה) – שיהא מצוי לו בשעה שהוא הורגו. ויש לו רשות לזרוק את האבן לרשות הרבים?! אמר רבי יוסי בי רבי בון: תיפתר שהיה כותלו גוהא.
כאן, הסוגיה פותחת בדרשתו של רבי אליעזר בן יעקב, שלמד מן המילים "ומצא את רעהו" שבפסוק המתאר את דינו של הרוצח בשגגה, שהשגגה מותנית בכך שבעת ביצוע הפעולה שגרמה למוות, קיים סיכוי סביר שהנפגע ייפגע ("שיהא מצוי לו בשעה שהוא הורגו"), ושהאדם שגרם למותו של חברו פעל ברשות.
דרשה זו מעוררת מאליה את השאלה על המשנה, מדוע זורק האבן נחשב כמי שרצח את חברו בשגגה, שגולה לעיר המקלט, ולא כמי שרצח בזדון או בשגגה הקרובה למזיד, שהרי לא הייתה לו רשות לזרוק את האבן!
על שאלה זו משיב רבי יוסי, שהאבן נפלה לרשות הרבים עקב פעולה של הריסת קיר שהיה מט לנפול. מאחר שפעולה זו נעשית ברשות, משום שתכליתה היא למנוע נזק לעוברים ושבים ברשות הרבים, דינו של האדם שגרם למותו של חברו כדין רוצח בשגגה, ולא כדין רוצח ב"שוגג הקרוב למזיד".
מסוגיה זו עולה, שהמבחן הקובע האם האדם שגרם למותו של זולתו הוא 'שוגג' או 'שוגג הקרוב למזיד' הוא מבחן חוקיות הפעולה: כאשר הפעולה נעשתה כדין, אם היא גרמה למותו של אדם, מבצע הפעולה יוגדר כ'שוגג', בעוד שאם הפעולה לא הייתה חוקית, מבצעה יוגדר כ"שוגג הקרוב למזיד". חבה מבהיר את ההיגיון המשפט העולה מסוגיית התלמוד הירושלמי בדרך זו –
כדי שהורג אדם ייחשב למזיד עשויה להידרש רמה גבוהה יותר של מחשבה פלילית, עד כדי חפץ בתוצאה, או לפחות מודעות להסתברות קרובה לוודאי של התוצאה. אך כאשר עושה אדם מעשה אסור כשלעצמו והיה עליו להימנע מלעשותו בשל הסיכון המיותר שבו, ואשר אין לו הצדקה גם לולא התרחשה התוצאה של ההריגה, כגון, הזורק אבן לרשות הרבים, הוא ייחשב למזיד גם ברמה נמוכה יותר של מחשבה פלילית. ללמדך שגם אם התלוותה לעבירת ההמתה פזיזות ברמה של אדישות לאפשרות שייהרג אדם, וייתכן אפילו שקיווה שהדבר לא יקרה, אך יצר סיכון מיותר שמכוחו הייתה קיימת אפשרות גבוהה יחסית שהתוצאה תתרחש, הוא ייחשב למזיד.
הרמב"ם פסק בעניין זה כך –
הזורק אבן לרשות הרבים והרג, או הסותר כתלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה, בין שסתרו ביום בין שסתרו בלילה – הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט (בעיר המקלט – י.א), מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור.
סתרו לאשפה בלילה, אם הרבים מצויין בה – הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט. ואם אין הרבים מצויין בה כלל – הרי זה קרוב לאונס ופטור מן הגלות.
הייתה האשפה עשויה להפנות בה בלילה ואינה עשויה להפנות בה ביום ונקרה אדם וישב שם ונפלה עליו אבן בשעת סתירה ומת – הרי זה גולה.
מדברי הרמב"ם עולה, שהוא מאמץ מבחן משולב, הכולל בתוכו הן את מבחן חוקיות הפעולה שנקבע בתלמוד הירושלמי, והן את מבחן הסבירות שנקבע בתלמוד הבבלי. מי שזרק אבן לרשות הרבים, או אפילו סתר את כותלו והניח לאבנים ליפול לרשות הרבים, נחשב כמי שפעל שלא ברשות. ככזה, מוטלת עליו חובת זהירות מוגברת. לכן, אם לא ווידא תחילה שאיש לא עלול להיפגע מאבניו, הוא בגדר "שוגג הקרוב למזיד".
מנגד, מי שסותר את כתלו לאשפה נחשב כמי שפועל ברשות, כפי שלימד רבי יוסי בי רבי בון. לפיכך, אדם זה לא יוגדר כ"שוגג הקרוב למזיד" אם אבן שנפלה לאשפה גרמה למותו של אדם, אלא אם ניתן לראות במעשיו סטייה ניכרת מהתנהגות סבירה. כאשר במעשיו לא סטה כלל מהתנהגות סבירה, ההמתה תוגדר כ"שוגג הקרוב לאונס", וכאשר סטתה מהתנהגות סבירה, אך סטייה זו אינה ניכרת, ההמתה תוגדר כ"שוגג", והוא חייב גלות.
מבחן משולב זה הוא מחמיר מן המבחן שמוצע בהצעת החוק ל"רשלנות בנסיבות מחמירות", משום שבניגוד למבחן המוצע, התולה את ההחמרה בעונשו של הגורם מוות ברשלנות בקיומם של שני תנאים מצטברים: היעדר חוקיות וסטייה ניכרת מהתנהגות סבירה, המבחן שאומץ על ידי הרמב"ם רואה בשני התנאים האמורים תנאים חלופיים. לאמור: בין אם הפעולה שגרמה למותו של אדם סטתה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין, ובין אם הפעולה לא סטתה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין, אך הייתה פעולה אסורה, מבצע הפעולה יוגדר כ"שוגג הקרוב למזיד" או בלשוננו: "רשלן בנסיבות מחמירות".
מבחן משולב זה שימש את פוסקי ההלכה בהקשרים שונים. כך למשל, רבי דוד בן זמרא (ספרד, המאה ה-15 וה-16) פסק שמי שהחזיק בידו סכין ורץ עמה ברשות הרבים, ובריצתו גרם למותו של אדם שהתפרץ לדרכו הוא "שוגג קרוב למזיד", משום ש"הוה ליה [=היה לו] ללכת בנחת, כיון שיש בידו כלי משחית". במקרה זה, הגם שההלכה אינה אוסרת על אדם לרוץ ברשות הרבים כשסכין בידיו, מאחר שריצה שכזו היא בגדר התנהגות הסוטה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין, אם היא גרמה למותו של אדם, יוגדר האדם כ"שוגג הקרוב למזיד".
ובהקשר מודרני יותר, הרב עובדיה יוסף פסק ש"נוהג ברכב וגרם לאבדן נפש מישראל מחמת שנהג במהירות מופרזת, או מפני שלא ציית לתמרור, או שעבר עבירה אחרת על חוקי התנועה, הרי שגגתו עולה זדון".
לדעתו של הרב עובדיה יוסף, אף נהג שנרדם במהלך הנסיעה ובשל כך נגרמה תאונת דרכים קטלנית הוא בגדר "שוגג קרוב למזיד", אם משום שהיה על הנהג להימנע מנהיגה בעודו עייף, ואם משום שבשעה שגילה שהוא עייף, היה עליו לעצור את רכבו ולהתרענן.
רצח בנסיבות מחמירות
סעיף 300(א) של חוק העונשין בנוסחו העדכני, קובע עונש של מאסר עולם "ועונש זה בלבד", המוטל על הגורם למותו של אדם באחת מארבע הנסיבות הבאות:
סעיף 6 להצעת החוק מבקש לשנות מן הדין הקיים, הן בהרחבתה של רשימת הנסיבות שבהתקיים כל אחת מהן יוטל על הרוצח עונש מאסר עולם חובה, הן בהשמטתה של הנסיבה שבס"ק (1) לחוק העונשין, והן בניסוח מחדש של הנסיבות המחמירות שבס"ק (2) עד (4).
כללי
הרמב"ם מנה ארבעה שיקולים המצדיקים החמרה בעונשו של עבריין, על פי דין התורה –
דע שגודל העונש וחומרת הכאבתו או קטנותו והקלוּת לשׂאת אותו הם בהתחשב בארבעה דברים.
הראשון חומרת הפשע. כי המעשׂים שנוצר מהם קלקול גדול עונשם חמוּר, והמעשׂים שנוצר מהם קלקול פעוט ומועט עונשם קל.
השני תדירות האירוע. כי יש למנוע בעונש חמוּר דבר הקורה לעתים תדירות יותר. ואילו עונש קל יספיק כדי למנוע דבר הקורה לעתים רחוקות מכיוון שהוא קורה לעתים רחוקות.
השלישי הוא חומרת ההתפתות לדבר. כי מדבר שהאדם מתפתה לעשׂותו - או מפני שהתאווה מגרה אותו מאוד לעשׂותו, או מפני שהוא רגיל מאוד לעשׂותו, או מפני שקשה מאוד לא לעשׂותו - הוא לא יימנע אלא אם כן צפוי לו דבר חמור.
הרביעי הוא הקלות לבצע את המעשׂה הזה בהיחבא ובסתר, באופן שאחרים לא ירגישו בו. להרתיע מזה ניתן רק בעונש כבד וחמור.
השיקול הראשון הוא שיקול של גמול, ולפיו, יש להתאים את העונש לרמת הפגיעה שנגרמה ליחיד או לציבור, עקב ביצוע מעשה העבירה.
שלושת השיקולים הבאים מבוססים על הצורך להרתיע עבריינים פוטנציאליים מפני ביצוע עבירות בעתיד, בהתחשב בשכיחותה של העבירה, בפיתוי לבצעה או בקלות ביצועה. שיקולים מסוג זה משתנים בהתאם למקום, לשעה, לזהותו של העבריין ולאווירה הציבורית. בשל כך, נראה שנכון יותר להותירם לשיקול הדעת של בתי המשפט.
מעשה "לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית"
סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע שדינו של הגורם למותו של הזולת בכוונה תחילה הוא "מאסר עולם, ועונש זה בלבד". סעיף 301(א) לחוק קובע, שהמתת אדם בכוונה תחילה משמעה שהגורם למוות "החליט להמית, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".
על פי הפסיקה, יסוד ה"כוונה תחילה" מורכב משלושה יסודות מצטברים: כוונה מיוחדת להמית את הקרבן (להבדיל מכוונה לגרום לו "רק" פציעה חמורה); ביצוע מעשה הכנה פיסי למימוש מעשה ההרג (כגון הצטיידות בסכין או אקדח); וגרימה למותו של הקרבן מבלי שקדמו לכך התגרות או קנטור.
הצעת החוק מבקשת להדגיש, שהעונש החמור של מאסר עולם חובה יוטל על מי שהמית "לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". בכך, מבקשת הממשלה להגיב לפסיקה שצמצמה את יסודות ההכנה והעדר ההתגרות שבהגדרת ה"כוונה תחילה", ובכך גרמה לכך שגם מקרים של המתה בכוונה שנוצרה באופן ספונטני, כגון לאחר קנטור סובייקטיבי ששלל תכנון ושקילה, הוגדרו כרצח בכוונה תחילה, על כל המשתמע מכך.
בתורה, ההבחנה בין רצח בשוגג לרצח במזיד מתוארת בלשון זו –
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:
וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:
וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.
הפסוק הפותח מתאר את הרצח בזדון. הפסוק הבא אחריו מתאר את ההמתה שנעשתה בשגגה, שבעקבותיה גולה האדם שגרם למותו של אדם לעיר המקלט. הפסוק השלישי, לכאורה, חוזר אל הרצח בזדון, ומתאר רצח זה כהריגה "בערמה", אך לא ברור פשר ההוספה של "מעם מזבחי תקחנו למות".
רבי יצחק עראמה (ספרד, המאה ה-15), מציע פרשנות מקורית –
לפי משמעות פשוטן של דברים יאמר, שאפילו הרוצח הנמסר למיתת בית דין, אם נזדמן לו העניין ההוא פתאום, ובחמתו אשר בערה בו קבל ההתראה, ובפתע הכה, שזה אם נמלט למזבח, מזבח קולטו. כי יש לו עדין שום טענה, שלא היה במתון המחשבה והמתק העצה. אמנם אם היה צודהו ואורב בערמה ועצה חמוצה [=שקולה], אז אין לו שום טענה, ואפילו מזבח אינו קולטו, כי חשב מחשבות לשפוך דם נקי והוא יותר רע מהחיות המזיקות.
לפי הצעה זו, עונשו של מי שתכנן את מעשה הרצח, ועבר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, חמור מעונשו של מי שביצע את הרצח "פתאום, ובחמתו אשר בערה בו", ובשל כך, הגם שגם רוצח כאמור דינו מיתה, אם הצליח להימלט ולהיאחז בקרנות המזבח, "מזבח קולטו". זאת, בניגוד לרוצח שביצע את מעשה הרצח "במתון המחשבה והמתק העצה", ש"אפילו מזבח אינו קולטו".
אולם, פרשנות מקורית זו לא הייתה מקובלת על רוב מפרשי המקרא, ואף בספרות הפסיקה והתשובות לא נמצאו עדויות להבחנה בין עונשו של מי שרצח אדם "פתאום, ובחמתו אשר בערה בו", לבין מי שרצח אדם "במתון המחשבה והמתק העצה".
אמנם, ככל שאנו עוסקים בענישה לפי דין המלך, מאחר שמצאנו שבאופן עקרוני יש טעם בהבחנה שבין רצח שבוצע "לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית" לבין רצח שבוצע בעקבות קנטור, יש טעם גם ביצירת הבחנה בין השניים, בכל הנוגע לחומרת העונש. כך אמנם מסיק חבה ומדגיש –
קשה להסתמך בעניין זה רק על דברי בעל העקידה... יחד עם זאת, עשויה להיות להבחנה זו משמעות כאשר דנים את ההורג במסגרת דין מלך או בהוראת שעה של בית הדין... למלך שיקול דעת נרחב, לפחות בעבירות ההמתה, את מי להעניש ובמה. במסגרת זו בוודאי שהוא רשאי להתחשב בשיקוליו בשאלה, עד כמה היה הרצח עניין מתוכנן מראש או בא כתגובה ספונטנית לאירוע, ואפילו ראוי שיתחשב בה. העונש ההולם את הרצח מהסוג השני עשוי להיות קל יותר במידת מה.
רצח שנועד לאפשר ביצוע עבירה או לפגוע בהליך הפלילי
הקבוצה הבאה של נסיבות מחמירות, שקיום כל אחת מהן מצדיק את הטלת עונש מאסר עולם חובה היא הנסיבות שבהן עבירת הרצח נועדה לאפשר ביצוע של עבירה או לאפשר לאדם לחמוק מן הדין.
לקבוצה זו שייך הרצח שנועד "לאפשר ביצוע עבירה אחרת או להקל על ביצועה", "להסתיר ביצועה של עבירה... או לאפשר הימלטות מן הדין לאחר ביצוע העבירה". לקבוצה זו שייך גם רצח של עד במשפט פלילי, שתכליתו "למנוע או להכשיל חקירה או הליך משפטי".
חומרתה של עבירת הרצח בנסיבות אלה אינה נובעת ממעשה הרצח עצמו, אלא מן ההשלכות הצפויות שלו – הפגיעה החמורה בשלטון החוק.
החמרת הענישה בנסיבות אלו הולמת את העיקרון הנזכר לעיל בשם הרמב"ם, ש"המעשׂים שנוצר מהם קלקול גדול עונשם חמוּר", ואף את העיקרון שלפיו "יש למנוע בעונש חמוּר דבר הקורה לעתים תדירות יותר".
רצח טרוריסטי או גזעני ורצח שנועד "לכפות אורחות התנהגות על ציבור"
קבוצה נוספת של עבירות שמוצע לקבען כעבירות רצח בנסיבות מחמירות, שעונשן מאסר עולם חובה היא זו העוסקת בהמתה הכרוכה באיום חמור על שלום הציבור וביטחונו. בקבוצה זו מצוי רצח שנועד להגשים מטרות פוליטיות או טרוריסטיות, רצח שנעשה ממניעים גזעניים או מתוך עוינות לציבור, ורצח שנועד לכפות אורחות חיים על הציבור (כרצח על כבוד המשפחה). למעשי רצח מסוג זה יש "פוטנציאל להשלכות ציבוריות רחבות וקשות".
עבירות מסוג זה ראויות אמנם לעונש חמור במיוחד על פי הדין העברי, הן משיקולים הנוגעים למניעיו של העבריין והן משיקולים הנוגעים לשלום הציבור וביטחונו.
ההלכה היהודית מתייחסת בחומרה מיוחדת לעבירות שבוצעו ממניעים אידיאולוגיים ("להכעיס"). מי שביצע מעשה עבירה כדי לקדם את ענייניו ("לתאבון"), נתפס כמי שנכנע לחולשותיו. אדם זה ראוי אמנם לעונש, אך במעשיו הוא לא איים על שלטון החוק. לעומת זאת, מי שביצע עבירה "להכעיס", קורא תיגר על שלטון החוק, ובשל כך הוא ראוי לעונש חמור יותר.
רצח ממניעים גזעניים, אידיאולוגיים או פוליטיים, דומה במהותו לעבירה "להכעיס", וככזה, מבצעיו ראויים לעונש חמור מזה שיוטל על מי שביצע עבירה "לתאבון".
כאמור, שיקול נוסף להחמיר בעונשם של רוצחים ממניעים אידיאולוגיים קשור לצורך להבטיח הגנה ראויה על שלום הציבור וביטחונו. שיקול זה בא לידי ביטוי בענישתם של 'מוסרים' – יהודים שמסרו לשלטונות הנכרים מידע מפליל על אחיהם, מבלי שהותרה מסירת המידע על ידי בית הדין. על המוסרים הוטלו לא אחת עונשי גוף קשים, ולעיתים אף עונש מוות. רבי יעקב כולי (קושטא, המאה ה-18) הסביר ש –
אף על פי שבזמננו אין אנו יכולים להרוג אנשים כפי שעשו הסנהדרין בזמן הבית, אבל מי שהוא מסור יש לנו רשות להרגו לפני שילך וימסור... וכל מי שמקדים להרגו יש לו זכות. אבל מי שיכול לחתוך לשונו או לנקר עיניו כדי שלא יוכל לעשות המסירות – עושים לו. ואם אין זמן – הורגים אותו לגמרי.
ענישה חמורה זו, כפי שמסביר קירשנבאום, מבוססת על ההנחה, שהמוסר גורם במעשיו "סכנה ממשית, לעורר חרון אף השלטון, לא רק על העבריינים, אלא על כל הקהילה כולה".
גם שיקול זה תקף לא רק כלפי הרוצח הטרוריסט, אלא אף כלפי הרוצח ממניעים גזעניים וכלפי הרוצח שביצע את זממו על מנת לכפות אורחות חיים על ציבור.
רצח אכזרי
המתת אדם הנעשית בצורה אכזרית חמורה מהמתת אדם בצורה שאיננה כזו. חכמי ישראל קבעו, שגם כאשר מומת אדם על פי הדין, אין להמיתו בדרך הפוגעת בכבודו או הגורמת לו סבל רב מדי. איסור זה נסמך על הציווי "ואהבת לרעך כמוך", שממנו למדו – "ברור לו מיתה יפה".
על רקע זה, ברור שהמתה אכזרית של אדם היא עבירה חמורה מהמתה שאיננה אכזרית, וככזו, ראויה לעונש חמור יותר.
רצח של קטין או חסר ישע
הצעת החוק מבקשת לקבוע כנסיבה מחמירה, את הרצח של "קטין שעובר העבירה אחראי עליו", ושל "חסר ישע".
ההגנה על קטינים וחסרי ישע היא מערכי היסוד של תורת ישראל, המתארת את בורא העולם כ'אבי יתומים' ו'דיין אלמנות', העתיד להיפרע ממי שפוגע בקטינים וחסרי ישע.
מכוחו של עיקרון זה, מוטל על בתי המשפט בישראל ועל מנהיגי העם לדאוג לרווחתם של קטינים וחסרי ישע, ולהגן על עניינם. וזאת, בין השאר, באמצעות ענישה שתרתיע מפני ניצול חולשתם של קטינים וחסרי ישע ופגיעה בהם.
רצח החושף אחרים לסכנה
הצעת החוק מבקשת לקבוע כנסיבה מחמירה המצדיקה הטלת עונש מאסר עולם חובה את הרצח שבוצע "תוך יצירת סכנה ממשית לפגיעה חמורה בגופו של אדם אחר, נוסף על הקרבן". משום ש"במקרה זה, הפגיעה בערך של חיי אדם קשה יותר".
ההלכה היהודית אסרה לא רק את הפגיעה בחיי אדם, אלא גם את יצירתם של סיכונים. יצירת סיכון ברשות היחיד נאסרה מכוחו של הציווי "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתֶך כי יפֹל הנֹפל ממנו". ציווי זה מהוה איסור כללי ליצירת סיכונים ברשות היחיד, כפי שמדגיש הרמב"ם –
אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות... וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים'.
יש שהסיקו מאיסור זה בקל וחומר, שתורת ישראל אוסרת על אדם ליצור סיכונים גם ברשות הרבים. אחרים תלו את האיסור ליצור סיכונים ברשות הרבים במצוות "לפני עיוור לא תתן מכשול", ויש שסברו שהאיסור ליצור סיכונים ברשות הרבים הוא מדברי חכמים בלבד, ואין לו יסוד בתורה.
כך או אחרת, מובן שאשמת מי שבמעשה הרצח שביצע יצר גם סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם אחר חמורה מאשמתו של מי שביצע מעשה רצח מבלי לסכן אדם אחר, זולת הקרבן, ויש טעם בהחמרת העונש המוטל עליו.
המתת הורה או סב
כאמור לעיל, הצעת החוק מבקשת להשמיט מחוק העונשין את הנסיבה המחמירה של המתת הורה, סב או סבתא. הנימוק להשמטה זו, כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק הוא, ש"על אף שהמתת הורה או סב מהווה מעשה מגונה במיוחד של המתת אדם נוכח התנכרות הממית לחובת כיבוד הורים, הרי שהמתת בן משפחה יכולה להתרחש בנסיבות שונות, ולא לכל מקרה ממין זה נלווית בהכרח חומרה מיוחדת".
במשפט העברי, העונש המוטל על אדם בשל פגיעה בהורה הוא חמור מן העונש המוטל על אדם בשל פגיעה באדם אחר. כך למשל, בעוד שעל פי דין התורה, המכה את חברו חייב לפצותו על נזק שנגרם לו בשל ההכאה אך אינו נושא בעונש פלילי בדיני אדם, "מכה אביו ואמו – מות יומת".
העונש החמור המוטל על הכאת הורה אינו מוטל אמנם על מי שהכה את סבו או סבתו, אך ממקורות רבים ניתן להסיק שחובת כיבוד ההורים חלה אף על הוריהם של ההורים.
על רקע זה, נראה שמנקודת המבט של המשפט העברי, מן הראוי לקבוע שרצח של הורה, סב או סבתא הינו רצח בנסיבות מחמירות, שעונשו מאסר עולם חובה.
המתה באחריות מופחתת
סעיף 6 להצעת החוק מבקש לקבוע עבירה חדשה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, שבגדרה יבואו מעשי רצח שבשל נסיבות ביצועם מצדיקים הפחתה בעונשו של הרוצח. העונש המרבי שיוטל על מי שיורשע ברצח בנסיבות אלה הוא – עשרים שנות מאסר.
ככלל, "רוב המקרים שמוצע לכלול בגדר עבירה זו באים היום בגדר סעיף 300א לחוק העונשין", הקובע שניתן להטיל על רוצח עונש קל מזה הקבוע בסעיף 300 לחוק –
יחד עם זאת, יש בנסיבות להקלה בעונש על פי הצעת החוק שינויים אחדים, שמן הראוי לתת אליהם את הדעת.
קנטור
על פי ההצעה, בסעיף 301ב(א)(1) ייקבע, שהעונש המרבי שיוטל על מי שגרם בכוונה או באדישות למותו של אדם "בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות" יהיה עשרים שנות מאסר, ובלבד ש"בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו", ושבקושי זה יש כדי למתן את אשמתו של הנאשם, בשים לב למכלול נסיבות העניין".
ניסוח זה נועד ליצור מבחן משולב להקלה בעונשו של רוצח עקב קנטור. מבחן זה משלב בתוכו יסודות נורמטיביים-אובייקטיביים, ויסודות סובייקטיביים. תכליתו של מבחן זה להבהיר שקנטור ייחשב כנסיבה המצדיקה הפחתה בעונשו של רוצח, רק כאשר הרצח בוצע כ"תגובה אמוציונלית עזה להתגרות, אשר פגעה בצורה קשה ביכולת השליטה העצמית של הנאשם", ו"יש ברגש העז שהתעורר בנאשם לנוכח ההתגרות והקושי הרב בשליטה העצמית כדי לגרוע מאשמתו של המקונטר... מנקודת מבט חברתית ומוסרית".
ככלל, על פי המשפט העברי, קנטור סובייקטיבי איננו עילה להקלה בעונשו של רוצח. גישה זו, כפי שהעירו הכהן ואלמוג, רמוזה כבר בתיאור מעשה הרצח הראשון עלי אדמות –
הרצח הראשון בהיסטוריה מתואר במילים קצרות, חסכניות, המגלות טפח ומסתירות טפחיים: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין: 'אי הבל אחיך'? ויאמר: 'לא ידעתי, השׁמר אחי אנכי?...". אמנם הכתוב מעיד שקדמה למעשה הרצח אמירה, "ויאמר קין אל הבל אחיו", אך אינו מפרשה, וגם קול הנרצח, קולו של הבל, אינו נשמע. חלק מן הפרשנים (דוגמת רב סעדיה גאון) אומרים שהתורה העלימה בכוונה תחילה את הדברים, שכן הייתה זו עילה בעלמא לקין לכרות את המלכודת לאחיו הבל, ופירוט תוכן השיחה עלול היה לעמעם את משמעות הרצח שלאחריה. לפיכך נמנעה תורה מלפרטו, שלא יבקש אדם לטעון בזכות קין, וכדרכם של עבריינים, יבקש לתלות את סיבת הרצח בקורבן הרצח או בסיבות שכביכול אינן בשליטתו - "הוא קִנטר אותי תחילה", "פעלתי מתוך הגנה עצמית", "פעלתי מתוך דחף שאינו בר כיבוש", "פעלתי מתוך אי שפיות זמנית לאחר שה' דחה את מנחתי" וכיוצא באלה. בהשמיטה את תוכן הדברים, מבהירה לנו התורה שאין ולא יכול להיות צידוק כלשהו למעשה רצח.
עיקרון זה עולה גם מתשובת הריב"ש (ר' יצחק ב"ר ששת, ספרד-אלג'יר, המאה ה-י"ד) בעניינו של דיין שעודד את בנו ואדם נוסף להרוג אדם שאיים לפגוע בו, ובעקבות כך נרצח אדם זה. הריב"ש קובע שיש להעניש את הדיין בחומרה רבה, ואין לקבל טענתו ש"הנהרג התחיל בקטטה, ובא להכות הדיין", ואף אין להתחשב בעדים שהביא הדיין להגנתו, שהעידו שדברי העידוד לרצח שהשמיע הדיין נאמרו "מרוב כעסו", משום ש"כל הרוצחים כן דרכם, להרוג מתוך הכעס ומתוך מריבה".
חריג יחיד לעיקרון זה הוא רצח של אדם שרצח בשגגה את קרוב משפחתו של הרוצח –
רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו, פטור. שנאמר: "ולו אין משפט מות" (דברים יט, ו). אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלטו או שהרגו בחזירתו [מבית הדין אחרי שנפסק דינו לגלות] עם השנים ששומרין אותו.
הלכה זו מבוססת על הפסוקים המסבירים את חובתו של הרוצח בשגגה לנוס אל עיר המקלט, "פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום".
מהלכה זו ניתן להסיק, לכל היותר, ש"המשפט העברי מכיר בקנטור חמור ואובייקטיבי דוגמת הריגת קרוב משפחה מתוך רשלנות כהגנה מפני אישום פלילי".
אמנם, כפי שכבר הוזכר לעיל, לדעת רבי יצחק עראמה, נכון להקל בעונשו של מי ש"נזדמן לו העניין ההוא פתאום, ובחמתו אשר בערה בו קבל ההתראה, ובפתע הכה". ואף שדבריו לא אומצו על ידי פוסקי ההלכה, במסגרת דין המלך נראה שנכון לתת משקל גם להיבט זה, ולהקל במידת מה בעונשו של מי שביצע את מעשה הרצח בעקבות קנטור סובייקטיבי, שבעקבותיו הוא בעקבות התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו.
חריגה מועטה מתחולת סייג לאחריות
סעיף 300א(ב) לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט לסטות מעונש החובה בנסיבות שבהן מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה בנסיבות העניין מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לחוק, לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח.
בהצעת החוק מוצע להרחיב את הנסיבה האמורה "גם למצבים שבהם החריגה לא היתה מתחום הסבירות של ההגנות הנזכרות, אלא מתנאי אחר בהן, כגון תנאי המיידיות, ובתנאי שיש בנסיבות כדי למתן את אשמתו של העושה".
בדברי ההסבר הובהר שתיקון זה נועד לאפשר לבית המשפט, למשל, להקל בעונשו של נאשם בנסיבות של "הגנה עצמית פגומה" (Imperfect Self-Defense) או של "הגנה עצמית מוגזמת" (Excessive Self-Defense) שלפיהן נאשם אשר הגיב למעשה אלימות בכוח קטלני בלתי מידתי, אך האמין, בתום לב, שהיה צריך להשתמש בכוח קטלני.
נראה כי בעניין זה המשפט העברי מקל עם הרוצח אף יותר מן המוצע בהצעת החוק. כך עולה, למשל, מן ההלכה בעניין ענישתו של מי שהמית אדם שרדף אחריו להורגו. כידוע, נפסקה הלכה ש"הרודף אחר חבירו להרגו... הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף".
ואולם, ההיתר לפגוע "בנפשו של רודף" מותנה בכך שהפגיעה תהיה מידתית, והפוגע ברודף יוודא שלא ניתן להציל את הנרדף מבלי להמית את הרודף, כגון, באמצעות פגיעה באחד מאיבריו.
בעניינו של מי שהמית את הרודף מבלי שבדק תחילה אם ניתן לפגוע באחד מאבריו כדי להציל את הנרדף, פסק הרמב"ם –
כל היכול להציל באבר מאיבריו, ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, הרי זה שופך דמים, וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתין אותו.
למדנו, שעל אף שבעיני הרמב"ם, מי שהמית את הרודף בעוד שיכול היה להימנע מכך, אך לא טרח לבדוק האם הצלתו מחייבת את הריגת הרודף הוא "שופך דמים, וחייב מיתה", חיוב זה הוא חיוב מיתה בדיני שמים, ולא בדיני אדם.
מכאן ניתן ללמוד בקל וחומר, שעונשו של מי שעשה שימוש בכוח קטלני בלתי מידתי, אך האמין בתום לב שהיה צריך להשתמש בכוח שכזה כדי להגן על עצמו, אמור להיות קל מעונשו של מי שרצח אדם בכוונה תחילה.
אישור:
עו"ד הודיה קין, ממונה בכירה (חקיקה ומחקר משפטי) ד' בתמוז, תשע"ו
10 ביולי 2016
מסמך זה הוא סקירה משפטית ואינו חוות דעת משפטית מסמך זה הוא סקירה משפטית ואינו חוות דעת משפטית מסמך זה הוא סקירה משפטית ואינו חוות דעת משפטית
(1) גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;
(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;
(3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;
(4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.
(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח –
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה.
(ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת... לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח... במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת... לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח...
(ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו. כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו.