חומר רקע
ה' בחשון התשע"ז
6 בנובמבר 2016
אל: ועדת החוקה חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
מסמך רקע לקראת דיון הוועדה ביום 7.11.16 בנושא הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015 (להלן – הצעת החוק), עוסקת ביצירת מדרג חדש של עבירות ההמתה בחוק העונשין, התשל"ז–1977, כפי שפירטנו במסמך הרקע מיום 18.7.16. אחד החידושים המוצעים בהצעת החוק הוא יצירת הבחנה בין שתי צורות של יסוד נפשי בעבירת ההמתה - יסוד נפשי של אדישות ויסוד נפשי של קלות דעת – כאשר ההצעה מבקשה לקבוע כי עבירת הרצח תכלול, בנוסף ליסוד נפשי של כוונה, את ההמתה באדישות. במסמך זה נתאר את המצב המשפטי הקיים שהביא להצעה זו, וכן נסקור הצעות חלופיות להצעה הממשלתית ונציג את הקשיים והיתרונות שבכל אחת מהחלופות המוצעות.
המשפט הפלילי מבוסס על עיקרון האשם – נדרש מעשה שמגבש עבירה (יסוד עובדתי) וגם אשם מוסרי (יסוד נפשי) כתנאי לגיבוש אחריות פלילית. היסוד הנפשי מבוסס על מודעות המבצע לטיב מעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה, תוך כוונה לגרום לתוצאה או בפזיזות לאפשרות גרימתה. בהתאם לכך, חוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן – החוק או חוק העונשין) מגדיר שלוש רמות של "מחשבה פלילית" שמבטאות את רמת האשם של העבריין:
כוונה – שהיא מטרה לגרום לתוצאה.
פזיזות – המתגבשת באחת מאלה:
1. אדישות - שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות.
2. קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.
בכל אלה, האדם מודע לאפשרות גרימת התוצאה.
(ככל שהאדם אינו מודע לתוצאות האפשריות, או ליסודות האחרים של העבירה, הוא מסווג כ-"רשלן", ומייחסים לו אחריות פלילית רק במקרים מסוימים).
בעבירות מסוימות די ביסוד נפשי של פזיזות, ובעבירות מסוימות קבע המחוקק שנדרש יסוד נפשי של כוונה כדי להרשיע בהן. יש עבירות אחרות שהעונש המרבי בהן לביצוע העבירה משתנה בהתאם ליסוד הנפשי. (לדוגמא, לצד עבירה של חבלה חמורה עונש של שבע שנות מאסר – אולם, אם הפגיעה היא "בכוונה להטיל באדם נכות או מום" (לפי סעיף 329 לחוק העונשין), העונש המרבי גבוה יותר ועומד על 20 שנות מאסר).
בנוסף, חוק העונשין קובע כי ככלל, לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה (מה שמכונה "הלכת הצפיות").
התיקון המוצע:
הצעת החוק הממשלתית מבקשת לבנות מחדש את המדרג של עבירות ההמתה, ולקבוע כי בעבירה "הבסיסית" של רצח (שהעונש בצדה הוא מאסר עולם), וכן בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות (שהעונש בצדה הוא מאסר עולם חובה), היסוד הנפשי שנדרש יהיה יסוד נפשי של כוונה או אדישות. לעומת זאת, המתה ביסוד נפשי של קלות דעת תגבש עבירה נפרדת, שלצדה עונש מרבי של 12 שנות מאסר, וללא תיוג של רצח, אלא כעבירה בדרגת חומרה קלה בהרבה. (בהתאם להצעה, המונח "כוונה תחילה", שנתייחס אליו להלן, יימחק מספר החוקים).
כיום, עבירת "הרצח", שבצדה עונש מאסר עולם חובה, כוללת המתה מתוך יסוד נפשי של "כוונה תחילה", יסוד נפשי שייחודי לעבירת הרצח. אולם, "כוונה תחילה" התפרשה בצורה רחבה בפסיקה, עד שככלל אין הבדל משמעותי בין יסוד נפשי זה לבין יסוד נפשי של "כוונה". יחד עם זאת, יש דרישה נוספת של היעדר קנטור שמשליכה על גיבוש היסוד הנפשי של כוונה תחילה, בעיקר כאשר מדובר על כוונה שהתגבשה באופן ספונטני. (הצעת החוק מבקשת להעביר את הרכיב של היעדר הקנטור מיסודות עבירת הרצח לסעיף של אחריות מופחתת, עליו נדון בהרחבה בהמשך).
בנוסף, עבירת הרצח היום כוללת המתה מתוך יסוד נפשי של מחשבה פלילית (כזכור, יסוד נפשי שכולל בתוכו קלות דעת, אדישות וכוונה), כאשר מדובר ברצח של אב, אם, סב או סבתא; תוך כדי ביצוע עבירה; או כדי להבטיח הימלטות מעונש. המתה מתוך יסוד נפשי של מחשבה פלילית שלא בנסיבות המחמירות האלו – מוגדרת כעבירת ההריגה (עם עונש מרבי של 20 שנות מאסר).
להלן סעיפי החוק הרלבנטיים:
"298. הריגה
הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים."
"300. רצח
(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו- מאסר עולם ועונש זה בלבד:
גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;
(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;
(3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;
(4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.
(ב) מי שהורשע ברצח לפי סעיף 2(ו) לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950, דינו - מיתה."
הצעת החוק מבקשת, כפי שתואר בהרחבה במסמך הרקע שהופץ לקראת דיון הפתיחה, לשנות את המדרג הקיים. כפי שצויין בדברי ההסבר, נדמה כי עבירת הרצח היא צרה מדי – ולא חלה על מעשים חמורים במיוחד שראוי לתייגם כ"רצח"; ומצד שני, עבירת ההריגה היא "רחבה יתר על המידה", שכן היא כוללת מגוון רחב מאד של מצבים, גם המתה בכוונה (שאינה כוונה תחילה או שבוצעה לאחר קינטור), גם המתה באדישות וגם בקלות דעת.
לפיכך, הצעת החוק מבקשת, כפי שצוין לעיל, לקבוע עבירה בסיסית של "רצח" שכוללת המתה בכוונה או באדישות, תוך ביטול היסוד הנפשי הייחודי של "כוונה תחילה"; לקבוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שאף היא תכלול המתה בכוונה או באדישות, בנסיבות המחמירות שמנויות בסעיף (אליהן נתייחס בנפרד, לקראת הדיון הבא בוועדה); לקבוע עבירה חדשה של המתה בקלות דעת שלצדה עונש של 12 שנות מאסר. להלן הסעיפים הרלבנטיים בהצעת החוק הממשלתית:
" 300. רצח
הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם...
301א. רצח בנסיבות מחמירות
הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מן הנסיבות המפורטות להלן – דינו מאסר עולם חובה....
301ג. המתה בקלות דעת
הגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו – מאסר 12 שנים."
יצוין כי מוצע שעל אף שהעונש על עבירת הרצח בנסיבות מחמירות יעמוד על מאסר עולם חובה, רשאי בית המשפט במקרים חריגים להרשיע את הנאשם בעבירת הרצח "הבסיסית", אם האשם העולה מהמעשה אינו בדרגה החמורה ביותר, והעונש לצד עבירה זו הוא מאסר עולם כעונש מרבי (ולא כעונש חובה).
הרוב בוועדת קרמניצר, והצעת החוק בעקבותיו, סבר כי:
"עמדה נפשית של כוונה היא אמנם חמורה יותר, אך האדישות קרובה אליה מאוד... עמדה נפשית של אדישות מרוחקת מעמדה נפשית של קלות דעת.... אין חולק שישנו פער מהותי במידת האנטי-חברתיות שבאדישות, לעומת זו שבקלות הדעת" (עמ' 21).
לכן מוצע "להעלות" את היסוד הנפשי של אדישות בעבירות ההמתה, ולהשוות אותו ליסוד הנפשי של כוונה.
ואולם, הצעה זו מעוררת מספר שאלות עקרוניות שאליהן מוצע להתייחס בדיון:
האם יש לפצל את הפזיזות ולהפריד בין יסוד נפשי של אדישות לבין יסוד נפשי של קלות דעת?
אם כן, האם יש לכלול בעבירת הרצח את ההמתה באדישות?
אם אין מקום להבחין בין אדישות לקלות דעת, כיצד ראוי לתייג את המקרים החמורים של המתה בפזיזות?
פיצול היסוד הנפשי של פזיזות: בין אדישות לקלות דעת
ההצעה להפריד בין יסוד הנפשי של אדישות לבין קלות דעת מעלה התלבטויות הן ברמה התיאורטית והן ברמה הפרקטית.
ברמה הפרקטית:
כאמור, יש הבחנה היום, הן בחקיקה והן בפסיקה, בין עבירות שדורשות יסוד נפשי של כוונה ובין עבירות שדורשות יסוד נפשי של פזיזות (אדישות או קלות דעת). אך אין הבחנה – לא בעבירות ההמתה ולא בעבירות אחרות – בין הצורות השונות של פזיזות. גם בפסיקה, אין דיון מעמיק על קו הגבול בין אדישות לבין קלות דעת, שכן אין לדבר משמעות בסיווג המעשה. השימוש במונח "אדישות" בפסיקה היום אינו בהכרח שימוש "משפטי" שמדייק ביסודות של היסוד הנפשי לפי חוק העונשין, אלא לעיתים שימוש "רטורי" שמתבסס על המובן המילולי של המונח אדישות בשפת היום-יום.
לכן, יצירת הבחנה זו בעבירות ההמתה תייצר, בהכרח, פסיקה רבה בשאלת ההבדל בין האדישות לבין קלות הדעת. קשה למחוקק, בעת הזו, לנבא איך הפסיקה תפרש את ההבדלים ביניהן, ומה יהיה קו הגבול ביניהן. כפי שעלה בדיון הקודם מיום 19.9.16, יש הטוענים כי הקבוצה של "אדישות" היא קבוצה כמעט ריקה; יש הטוענים כי משפטית-תיאורטית נכון שהקבוצה היא ריקה, אך יש חשש שבית המשפט יפרש את "האדישות" בצורה רחבה כדי להכניס לעבירת הרצח מקרי המתה שמצדיקים, ברמה המוסרית או ברמה הציבורית, תיוג של רצח; ויש הטוענים כי הרבה מאוד מקרים של פזיזות הם אכן מקרים של אדישות, וראוי להעמיד לדין את המבצע על רצח. במצב כזה, כאשר אין הסכמה גם סביב שולחן הוועדה מה נכלל בקטגוריה של קלות הדעת ומה בקטגוריה של האדישות, כאשר ההבחנה ביניהם הן לעניין התיוג והן לעניין העונש משמעותית מאוד, המחוקק למעשה מתבקש להכריע מבלי לדעת מה ייכנס בסופו של יום לעבירת הרצח. לפיכך, באימוץ הבחנה זו יש משום העברה של ההכרעה הנורמטיבית בשאלת המדרג מהמחוקק לבית המשפט.
בנוסף, יש לקחת בחשבון את השלכות הרוחב של הפיצול: ככל שתאומץ התפיסה שהפיצול הוא נכון בעבירות ההמתה, שכן יש הבדל מהותי בין האדיש לבין הקל-דעת, וכי האדיש הוא שווה ערך למכוון, סביר להניח שהבחנה זו נכונה גם בעבירות אחרות שדורשות יסוד נפשי של כוונה, ובעתיד יהיה רצון להחיל את ההבחנה החדשה גם בעבירות אחרות.
ברמה התיאורטית:
המשפט מחייב אותנו לסווג את היסוד הנפשי לקטגורית נפרדות, אך במציאות, נכון יותר לחשוב על היסוד הנפשי כאל מנעד של מצבים: בקצה האחד, יש את האדם שחפץ, בכל כולו, שהתוצאה תקרה, ובקצה השני, יש את האדם שמודע שיש אפשרות שהתוצאה תקרה, אבל מקווה, בכל מועדו, שהתוצאה לא תקרה. ביניהם יש מגוון של מקרים: האדם שמעדיף שהתוצאה תקרה; האדם שכלל לא חושב על ההעדפה שלו לעניין התוצאה; האדם שרוצה שהתוצאה תקרה, אבל לא אם הוא יצטרך לשלם מחיר כבד; ועוד ועוד.
הרוב בוועדת קרמניצר, כאמור, סבר כי האדיש – קרי, מי שפעל בשוויון נפש לאפשרות גרימת המוות – הוא שווה ערך, מבחינה מוסרית, למי שהתכוון להמית, ולכן ראוי שגם הוא יתויג כ-"רוצח"; כאשר קל-הדעת – מי שנטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת המוות, מתוך תקווה להצליח למנוע אותו – נמצא ברמה מוסרית אחרת, קלה בהרבה לדעתם, שאינה מצדיקה תיוג של העבריין כ-"רוצח", ואף לא מצדיקה הרשעה בעבירה של הריגה בחומרה המיוחסת לה היום. ואולם, כמו בכל מנעד, ברור שהאשם של קל-הדעת "הקיצוני", שמתקרב לעתים ליסוד הנפשי של הרשלן, הוא פחות מהאדיש "הקיצוני", שיסוד הנפשי שלו מתקרב למתכוון. פעמים רבות, כאשר המשפט "חותך" מנעד של אפשרויות לקטגוריות שונות, אנשים שנמצאים "בקצה" של אותה קטגוריה עלולים להיות יותר דומים מבחינה מוסרית, למי שנמצא בקטגוריה אחרת, מאשר למי שנכלל באותה קטגוריה עצמה.
מה עוד שההבחנה בין האדישות לבין קלות הדעת, מבחינת אנליטית, אינה פשוטה (וכאמור לעיל, לא התבהרה בפסיקה, שכן לא היה צורך לכך עד כה). פרופ' גור-אריה טוענת כי לרוב, גם לאדיש יש "מניע עונשי חזק שלא לגרום להתרחשות התוצאה, הגורם לו לקוות כי התוצאה לא תתרחש". (מבחינה מוסרית, היא מציעה הבחנה אחרת, בין "הפזיז המחושב" שלוקח סיכון בלתי סביר, אף בתקווה שהסיכון לא יתממש, לבין "קל הדעת המכחיש" שמאמין ש-"לי זה לא יקרה", למרות שמודע לאפשרות התוצאה.) לכן, לטענתה, אין לייחס חומרה יתרה דווקא ל-"אדיש".
הצעות חלופיות:
למרות החשש מפיצול היסוד הנפשי של פזיזות, שוכנענו כי יש צורך במתן מענה למקרים של המתה בפזיזות שנדמה שראוי לתייגם כ-"רצח" ולא פחות מזה. האשם של האדיש אכן יכול להיות בדרגות החמורות ביותר ובמקרים מסוימים חמור ככוונה, ולכך אין מענה בחוק הקיים ויש צורך לשקול כיצד יש לתת לכך ביטוי במדרג החדש (עמדה אחרת מציגה הסנגוריה כפי שיפורט בהמשך).
(נציין כי האשם "המוסרי" של קל הדעת גם הוא לעיתים חמור ביותר. ככל שהאדם שקל את האפשרות שמישהו ימות, והחליט בכל זאת, לדוגמא מסיבות כלכליות, לעשות את המעשה הקטלני, מתעוררת השאלה האם התקווה של הממית שהתוצאה לא תתרחש, ממעיטה מהאחריות המוסרית שלו).
לטעמנו, נוכח הצורך לתת מענה כאמור, ומאידך כדי להימנע מהקשיים הפרקטיים המפורטים לעיל, ניתן לאפיין מקרים אלו בהם האשם המוסרי הוא גבוה לפי היסוד העובדתי שבהם: מקרים של אלימות קשה שמסתיימים בהמתה, ומקרים בהם המבצע היה יכול לצפות, כאפשרות קרובה לוודאי, שהתוצאה הקטלנית תתרחש. להלן שתי חלופות שמתבססות על שני מקרים אלה:
חלופה א' -כוונה לחבלה חמורה והלכת הצפיות
רצח
"הגורם בכוונה למותו של אדם או הגורם למותו של אדם בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה [[ובפזיזות לעניין התוצאה]]. לעניין זה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן
*(אם ייקבע כי הלכת הצפיות חלה, נדון בשאלה האם יש צורך לציין זאת במפורש).
הריגה
"הגורם למותו של אדם, דינו – מאסר עשרים שנים."
בהצעת החוק של חה"כ סלומינסקי מוצע לקבוע מדרג דומה, ובו עבירה של רצח מדרגה ראשונה ובה יסוד נפשי של כוונה, ועבירת רצח מדרגה שנייה הכוללת כוונה לחבלה חמורה או צפיית התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי.
מוסכם על רבים מהמשתתפים בדיוני הוועדה (ויתכן שעמדה זו משקפת גם את תחושת הציבור) כי המקרים בהם ראוי להרשיע בעבירת הרצח, גם אם לא הייתה כוונה, אלו מקרים המתאפיינים בעבירת אלימות קשה שהסתיימה במוות. ההצדקה המוסרית לכך מתבססת על האשם החמור שבעבירת אלימות חמורה שמתבצעת תוך צפייה של תוצאת המוות. לפיכך, וכדי להימנע מהצורך להבחין בין אדישות לקלות דעת נוכח ההשלכות והקשיים שהוצגו לעיל, מוצע לקבוע שאותם מקרים שהוצגו בפני הוועדה ייכנסו בגדר עבירת ה"רצח" באופן ברור.
חלופה ב'- הריגה בנסיבות מחמירות
רצח
"הגורם בכוונה למותו של אדם – דינו מאסר עולם."
הריגה בנסיבות מחמירות
"הגרום למותו של אדם באחת מן הנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עולם:
(1) המעשה נעשה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה;
(2) המעשה נעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן;
יצוין כי פרופ' גור-אריה מציעה לכלול נסיבה כדלקמן:
"המעשה נעשה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת או להקל על ביצועה, או במטרה להסתיר ביצועה של עבירה אחרת, או לאפשר הימלטות מן הדין לאחר ביצוע העבירה האחרת"
הריגה
"הגורם למותו של אדם, דינו – מאסר עשרים שנים."
חלופה זו דומה לחלופה א' ומתבססת על אותם עקרונות. אולם, התיוג שונה, שכן בחלופה זו ההרשעה במקרים החמורים ביותר שתוארו לעיל היא בהריגה בנסיבות מחמירות ולא ברצח. יחד עם זאת, העונש המוצע זהה.
הסנגוריה הציבורית
עמדת המיעוט של הסנגוריה הציבורית בוועדת קרמניצר, ושהוצגה בנייר עמדה שנשלח לוועדה, מקבלת את ההבחנה המוצעת בין אדישות לקלות דעת, אך מתנגדת להצעה להשוות בין יסוד נפשי של כוונה ליסוד נפשי של אדישות, במיוחד בעבירות ההמתה. לכן, הצעת הסנגוריה היא לקבוע כי עבירת הרצח תכלול המתה בכוונה, ולקבוע עבירה חדשה, קלה יותר, להמתה באדישות:
רצח
"הגורם בכוונה למותו של אדם וסעיף 20(ב) (הלכת הצפיות) לא יחול".
הריגה
"הגורם למותו של אדם באדישות, דינו – מאסר עשרים שנים". (בנוסף, מוצע לקבוע עבירה קלה יותר של המתה בקלות דעת).
לכל הפחות, מוצע שאם עבירת הרצח תכלול המתה באדישות, לא תתאפשר הרשעה ברצח בנסיבות מחמירות ביסוד נפשי של אדישות. (ור' נייר עמדה של הסנגוריה שפורש את ההצעה).
הקושי בהצעה זו זהה לקושי שהצגנו לעיל לעניין ההבחנה בין אדישות לקלות דעת, בעיקר ברמה הפרקטית. בנוסף, יצוין כי אפשר לחלוק על העמדה כי בהכרח אדישות חמורה פחות מכוונה, במיוחד כאשר מדובר בעבירות אלימות חמורות שהסתיימו במוות גם אם לא הייתה כוונה לכך (ראו למשל מקרה אריק קרפ ז"ל, בו הקורבן ספג מכות "רצח", שגם לדעת בית המשפט לא התגבשה אצל המבצעים כוונה להמית את המנוח).