חומר רקע

19 רצח ילדים בידי הוריהם ) Filicide( תופעת רצח ילדים בידי הוריהם: רקע היסטורי, סיווג המעשים, הפרופיל הפסיכודינאמי של מבצעי העבירה, התייחסות החברה ואמצעי התקשורת אל הורים אלה, מקומם של שירותי הרווחה והיבטים חוקיים של התופעה ד"ר יעקב מרגולין, פרופ' אליעזר ויצטום 20 1""העין רואה רק את מה שהנפש מוכנה להבין ב התפרסם בישראל מעשהו של איתי בן דרור מנתניה, שטופל 2010 יולי הן על ידי שירותי הרווחה והן על ידי גורמי בריאות הנפש, אשר הרג את שלושת ילדיו הקטנים ובהמשך ביצע ניסיון אובדני כושל. האירוע קיבל חשיפה תקשורתית רחבה ביותר, בדומה לאירועים דומים אחרים שהתרחשו , לרבות תיאורים אודות עברו הנפשי, המשפחתי 2במדינה בעשורים האחרונים פורסם כי 2010 והזוגי והדגשת חריגותו הקיצונית של המעשה הנורא. בספטמבר מדרום תל אביב השליכה את שני ילדיה הקטינים מדירתה שבקומה 39 אישה כבת הרביעית בבניין שבו התגוררה ולאחר מכן קפצה בעקבותיהם. הפעם, למרבה המזל, האירוע לא הסתיים בצורה קטלנית. לאלימות יש, כידוע, היסטוריה ארוכה אשר מתחילה בראשית ימיה של האנושות; כבר בספר בראשית אנו קוראים כי ילוד האישה הראשון היה גם ביולוגיות, חברתיות ופסיכולוגיות. - הרוצח הראשון. לאלימות סיבות רבות אחד מסוגי האלימות הוא האלימות במשפחה, אשר הגיעה בשנים האחרונות בארץ ובעולם לממדים של מגיפה. בדרך כלל מיוחס למשפחה ממד של קדושה, וחברי התא המשפחתי, החולקים ביניהם רקע ביולוגי, קשרים רגשיים ואינטרסים משותפים, מקווים למצוא בו אהבה, תמיכה וכבוד. במציאות קורה לא אחת כי היחידה החברתית הבסיסית הזו מתפקדת בצורה כה גרועה, שהיא מהווה איום לחבריה. ילדים, שהם פגיעים במיוחד, עלולים להפוך לקורבן של מצבי הרוח וההפרעות האחרות של הוריהם, דבר שפוגע לעתים קרובות בטיפול בהם, ).Palermo, 2002( גורם להם נזקים ולפעמים אף עלול להסתיים ברצח ובמוות רצח, או המתה מכוונת ומתוכננת של אדם בידי אדם אחר, מהווה אחת מהעבירות החמורות ביותר שבספר החוקים בכל מדינה. בכמה מהמדינות עונשה מוות מאסר עולם. חוש הצדק של כל אדם מתקומם כאשר הוא שומע על - ובאחרות רצח. תחושה קשה במיוחד מתעוררת כאשר מדובר ברצח שנעשה בתוך המשפחה. אולם, נראה שאין תחושה עזה ומקוממת יותר מזו שמופיעה כאשר מדובר ברצח של ילדים חסרי ישע בידי הוריהם, אלה אשר הביאום לעולם ומסיבות אלו ואחרות בחרו גם להוציאם ממנו ולשים קץ לחייהם. רצח ילדים בידי הוריהם מהווה תופעה נפוצה שאינה מוגבלת למעמד חברתי מסוים. גם אבות וגם אמהות יכולים לבצע מעשה זה, אם כי אמהות נוטות להרג של ילדים צעירים יותר מאשר אבות. במאמר זה נסקר הנושא של רצח ילדים בידי הוריהם. לאחר הצגת השמות וההגדרות של התופעה ותיאור הרקע ההיסטורי שלה, יובאו סקירת ספרות וסיווג המעשים האלה וכן דיון בפרופיל הפסיכודינאמי של מבצעי העבירה. בהמשך תיסקר ההתייחסות של החברה ואמצעי התקשורת אל הורים אלה, תוך ציון מקומם של שירותי הרווחה ויתוארו היבטים חוקיים אחדים של התופעה. כן ייסקר המידע הקשור לאפשרות איתור מוקדם של הורים בעלי פוטנציאל סיכוני משמעותי לילדיהם. שמות והגדרות מבחינת גילו של הקורבן, רצח ילדים בידי הוריהם מתייחס לתופעה של רצח של השעות הראשונות ללידתו והמכונה בספרות המקצועית 24 יילוד המבוצע בתוך ולרצח של תינוקות בוגרים יותר, עד לגיל שנה, המכונה neonaticide בשם והוא מתייחס filicide . המונח הכולל של תופעה זו קרויinfanticide בשם שנה, אם כי יש 18-לרצח ילדים בידי הוריהם כאשר גיל הילדים הוא בין שנה ל הנוהגים להשתמש במונח בהכללה גם כאשר גיל הנרצחים הוא פחות משנה. מונח נוסף שמופיע בספרות המקצועית לרצח ילדים בידי הוריהם, במיוחד כאשר ;Stern, 1948( כוונת הרוצח/ת לפגוע בבן הזוג ולנקום בו, הוא תסביך מדיאה ), הקרוי על שם דמותה המיתולוגית של מדיאה, בתו McCloskey, 2001 היפה והחכמה של אייטס מלך קולכיס ונכדתו של אל השמש, אשר התאהבה ביאסון, מנהיג הארגונאוטים שחיפשו אחרי גיזת הזהב, וסייעה לו במציאתה. יאסון בתמורה נשאה לאישה ובני הזוג הפליגו לתסאליה והתגוררו בה. כעבור שנים אחדות, כאשר לבני הזוג היו כבר שני ילדים, התאהב יאסון בקריאוזה, בתו של מלך קורינת והתכוון להינשא לה. מצוקתה של מדיאה היתה גדולה מאוד: היא נותרה אישה עזובה ונטושה שבעלה בגד בה, בודדה בארץ זרה ואם לילדים עזובים ואומללים שאביהם מתכחש להם. אמנם יאסון הבטיח לה כי הוא ידאג לעתיד הילדים, אך מדיאה לא האמינה לו. בייאושה הרב היא החליטה לנקום ביאסון ובכלתו והיא הרעילה את אהובתו של יאסון והרגה את ילדיהם המשותפים. סיפורה של מדיאה מתואר במחזה הנושא את שמה אשר חובר בידי לפנה"ס. במחזהו הציג אאוריפידס את 431 אאוריפידס והוצג לראשונה בשנת מדיאה מתוך גישה המסבירה את רציחת ילדיה בבגידתו של יאסון ולא בשיגעון של מדיאה. מדיאה עומדת להרוג את ילדיה - 1838 ציורו של דלקרואה משנת רקע היסטורי הקרבת קרבנות אדם היתה נהוגה בתקופות קדומות ובכלל זה הקרבתם של ילדים בידי הוריהם לאלילים מסוימים כאמצעי פולחן שנועדו לשכך את זעם האלים. בארצות המזרח הקדמון, מנהג זה היה מקובל אצל בני מואב ועמון (לבעל ולמולך) וכן במצרים. הנביא ירמיהו הזהיר את שומעיו שלא יקיימו פולחן זה אשר נאסר בידי האל, והדגיש כי עשייתו עלולה להביא לעונש נורא (ירמיהו י"ט, ה). נראה זיכרון פרשת העקידה, אשר עומד בסתירה - כי הנביא הוטרד גם מעניין אחר לאיסור החמור של הקרבת הבנים, וירמיהו רומז לעניין זה בפסוק בעל משמעות מיוחדת: "ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל, אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי" (פסוק ה'). פסוק עמום זה מקבל את למלך מואב - ליפתח שיקריב את בתו, ולא דיברתי- הסברו במדרש: "לא ציוויתי לומר לאברהם שישחוט את בנו" (מדרש - שיקריב את בנו, ולא עלתה על ליבי תנחומא, מהדורת בובר, פרשת וירא, סימן מ). השופט יפתח קיים מצוות רבות, אך לא נצטווה כלל להקריב את בתו היחידה (שופטים י"א); האל מעולם לא דיבר עם מישע מלך מואב ובוודאי שלא אמר לו להקריב את בנו (מלכים ב' ג'); ולמרות שהאל ניסה את אברהם וביקש ממנו לקחת את בנו לעולה, הרי שמעולם לא עלה 21 על לבו שישחט את בנו (בראשית כ"ב). הקרבת הבנים לבעל ולמולך היא פסגת החטא ביהדות, והסכמתו של אברהם להעלות את יצחק לעולה היא שיא אמונתו ויסוד קבוע בהשקפת היהדות. הקרבת הבנים למולך היא פסגת האטימות ועבודת האלילים. הנביא ירמיהו היה צריך להסביר לעם את ההבדל שבין השניים. היוונים והרומאים הגבילו את מספר הילדים לשלושה. המחזאי היווני הנודע שהיה מקובל ביוון במאה infanticide-אאוריפידס מתאר היטב את מנהג ה לספירה) יצא 50 - לפנה"ס20( הרביעית לפנה"ס, ואף פילון האלכסנדרוני ). ברומא היה נפוץ מאוד המנהג deMause, 1974( בכתביו כנגד מנהג זה של נטישת ילדים, בנים ובנות כאחד, ובדרך כלל היתה לאב זכות חוקית ) להחליט על גורלו של כל יילוד. patria potestas ("כוחו של האב", או זכות זו נבעה מהתפישה כי מי שיצר יכול להרוס את מה שיצר. אריסטו לספירה) תמכו 65 - לפנה"ס3( לפנה"ס) וסנקה ברומא384-322( ביוון בהריגת ילדים בעלי מום. ילדים כאלה נדחו על ידי החברה והם הומתו בידי המיילדות מיד לאחר לידתם. לעתים קרובות ראו בהם חוטאים, ובכיים ודמעותיהם פורשו כסימן של רוע. הרג תינוקות היה כה שכיח, עד כי לספירה) על ביצועו 337-272( לספירה אסר הקיסר קונסטנטינוס315 בשנת באמצעות חוק והוציא צו שחייב לספק לעניים מזון ובגדים עבור התינוקות לספירה הכיר 374 שלהם במטרה להפסיק מנהג זה. באופן רשמי, רק בשנת החוק הרומי בהרג ילדים כמעשה של רצח, אולם אף לאחר נפילתה של האימפריה הרומית המשיכה המתת ילדים, חוקיים ובלתי חוקיים, ובעיקר יילודים, להיות שכיחה. הבישוף סט. אוגוסטין מהיפו שבצפון אפריקה לספירה) האמין כי ילדים בעלי פיגור שכלי נשלטו על ידי 430-354( , עדיין נחשבו ילדים אלה1300 השטן, ואף במוצאי ימי הביניים, סביב שנת לחוטאים, במיוחד כאשר הבכי שלהם לא פסק (אף בימינו יש הורים אשר מגיעים למצב שבו הם ממיתים את ילדיהם משום שהבכי החזק והמתמשך שלהם מפריע להם). שכיחות המתת התינוקות ירדה במהלך ימי הביניים והמשיכה לרדת במאות שלאחריהם, אך התופעה נמשכה ברחבי העולם עד ).deMause, 1974( 18-למאה ה רצח תינוקות היה שכיח באנגליה, בצרפת וברוסיה. באנגליה של תחילת המאה היו נהוגות שיטות מגוונות להמתת התינוקות. בצרפת באותה תקופה 17-ה היתה לאבות סמכות מוחלטת על בני משפחתם, בדומה לרומא העתיקה, וסמכות זו כללה גם את הכוח לבחור בחיים או במוות עבור ילדיהם. על שני ) ופטר הגדול 1584-1530 ,שליטים רוסים, איוון הרביעי (המכונה גם איוון האיום , 19-) מסופר כי היו מעורבים ברציחת בניהם. ברוסיה של המאה ה1725-1672( למרות דיווחים על כך כי רצח ילדים בידי הוריהם לא היה שכיח בה בתקופה זו, סופרים כטולסטוי, דוסטוייבסקי וצ'כוב ציינו את התופעה בכתביהם. נטישת , עד שבשנת 18-ילדים שהביאה למותם היתה כה שכיחה באנגליה במאה ה ),Thomas Coram, 1751-1668( פתח הפילנתרופ האנגלי תומאס קוראם1741 ,שנתיים לאחר שהצליח לקבל מהמלך ג'ורג' השני מנשר מלכותי התומך בתכניתו בית חולים ובית מחסה מיוחד שנועד "לגידולם ולחינוכם של ילדים עזובים ונטושים". באתר שבו נבנה בזמנו בית החולים מצוי כיום גן משחקים וגן עם חיות מחמד לילדים ) והכניסה אליהם אסורה למבוגרים שאינם מלווים Coram Fields( הקרויים על שמו הפך להיות סוג זה של המתה 20-). רק במאה הAmos and Mayers, 2005( בילדים ממעשה בלתי מוסרי לפשע פלילי, ובדומה לתקופת הקיסר קונסטנטינוס, המתת ).deMause, 1974( ילדים בידי הוריהם הפכה להיות מעשה רצח בשנים האחרונות חלה ירידה בשיעור של רצח ילדים בידי הוריהם. קשה לקבוע את הסיבה המדויקת לכך ונראה שמדובר בשילוב של גורמים אחדים. בין הגורמים הללו ניתן למנות גורמים דתיים, נסיונות להעצמה מוסרית של החברה, גישה הומניסטית יותר לחיים, תנאים חברתיים טובים יותר והיעלמותן של דעות קדומות חברתיות, נכונות רבה יותר לקבל תופעות כהפלות וכאמהות חד הוריות, וקיומם של משאבים חברתיים טובים יותר (כגון מדיניות אימוץ קלה יותר וזמינות רבה של גלולות למניעת הריון). עם זאת, עדיין קיימים דיווחים על רצח ילדים בידי הוריהם, למרות ששכיחים יותר מקרים של מוות פתאומי של תינוקות ושל תסמונת הילד המוכה, כאשר הראשון יכול לעתים לשקף צורה של המתה רשלנית והשני יכול לעתים להוות סימן מקדים להמתת ילדים. סקירת ספרות , filicide בספרות המקצועית, המונח המתייחס לרצח ילדים בידי הוריהם הוא שמקיף וכולל כפי שהוזכר גם רצח יילודים ותינוקות. פרסום חלוצי בנושא היה ) והוא מהווה Resnick, 1969( שנה40-מאמרו של רזניק שפורסם לפני יותר מ . 1967 ועד1751 ניתוח רטרוספקטיבי ומקיף של הספרות הקשורה בנושא משנת מקרים, ולאחר שניתח את ממצאיו, הוא הגיע 131 רזניק קיבץ נתונים מתוך אבות; 43- אמהות ו88 למספר מסקנות. כך, למשל, נמצא כי הרוצחים כללו התקופה המסוכנת ביותר לקורבנות היא מחצית השנה הראשונה לחייהם; ככל שהילד צעיר יותר, כך האם רואה אותו יותר כרכושה האישי. במקרים שבהם רצח התינוק נעשה לאחר לידתו, היא חווה את תינוקה כשלוחה של עצמה. רזניק הציע לחלק את רצח הילדים בידי הוריהם לחמש הקטגוריות הבאות: א. אלטרואיסטית, הכוללת רצח הקשור בהתאבדות ובכוונה להקל על סבלו של הילד; ב. מעשי רצח על רקע של פסיכוזה חריפה, שבהם ההורים מבצעים את המעשה בהשפעתן של הזיות שמיעה פוקדות או כחלק ממערכת פרנואידית דלוזיונלית; ג. רצח ילדים שאינם רצויים; ד. רצח ילדים שמקורו בתאונה; ה. רצח ילדים הקשור לנקמה כלפי בן/ בת הזוג. רזניק תיאר שיטות מגוונות שבהן נעשה שימוש ברצח. אמהות השתמשו בעיקר בחניקה, בהטבעה, או בהרעלה באמצעות גז, ואילו אבות השתמשו בעיקר בהכאה, במעיכה ובדקירה. חבלת ראש דווחה גם כן כסיבת מוות שכיחה. במקרים שבהם נמצא כי ההורים, ובמיוחד האמהות, לקו במחלת נפש בזמן ביצוע המעשה, האבחנות נחלקו באופן כמעט שווה בין סכיזופרניה, דיכאון קוטבית ובין הפרעת אישיות. מצבים פסיכוטיים נמצאו יותר בקרב -והפרעה דו האמהות מאשר בקרב האבות. רזניק סבר כי הסיכון לרצח הילדים בידי הוריהם הלך ופחת ככל שהילדים בגרו יותר. התקופה הרגישה ביותר היתה כאשר ילד" עדיין לא התגבש. גם ממחקר שפורסם לאחרונה- הקשר הדיאדי "אם ) עולה כי הסיכון להופעת דיכאון אצל הורים מגיע לשיאו Dave et al., 2010( בשנת החיים הראשונה של צאצאם, ורגישות מיוחדת קיימת בקרב הורים שסבלו בעבר מדיכאון, בקרב הורים בגיל צעיר יחסית וכן בקרב הורים שבאים מרקע של עזובה רגשית. לפיכך ברורה החשיבות של אבחון וטיפול מתאימים אצל הורים כאלה אף ברפואה הראשונית. ) הציע לסווג הורים שרצחו Scott, 1973( נעשו גם נסיונות סיווג אחרים. סקוט את ילדיהם לפי המניע והוא תיאר חמש קטגוריות: א. סילוק ילדים שאינם רצויים; ב. רצח מתוך רחמים; ג. תוקפנות שמקורה בהפרעה נפשית קשה; ד. מניע שמקורו אינו קשור לקורבן (התקה של כעס, הימנעות מביקורת, אובדן סטטוס, אובדן של חפץ אהוב); ה. מניע שמקורו בקורבן (הורים מכים). בסקירתו נמצא כי אף לא אחד ממבצעי הרצח של תינוקות בשנת חייהם הראשונה היה נשוי. מבחינת האבחנות שנקבעו לרוצחים, הן כללו הפרעת אישיות, דיכאון תגובתי או מחלה פסיכוטית. אמהות שהואשמו 86 ), שכללה1975-1970( בסקירה רטרוספקטיבית של שש שנים בהריגת ילדיהן או בניסיון להריגתם ואשר נבדקו במהלך ריצוי מאסרן, נמצאו , 20 , נשים), אם הלוקה במחלת נפש (פסיכוזה36( המאפיינים הבאים: אם מכה ) ואם שביצעה רצח מתוך 8( ), אם לילד בלתי רצוי9( ), אם נוקמת24 ,דיכאון חריף ). המחבר העלה השערה לפיה הורים שרוצחים את ילדיהם, בעיקר אמהות, 1( רחמים ).d'Orban, 1979( יכולים להימצא במצב דיסוציאטיבי בזמן ביצוע המעשה דיוקן הרוצחים במחקר רטרוספקטיבי אשר התבסס על מסד נתונים רחב יותר וכלל תקופה של ), תואר הדיוקן של Kunz and Bahr, 1996( 1985 ועד1976 עשר שנים, משנת מקרים שבהם האם או האב רצחו את ילדם 3,459 הרוצחים ושל הקורבנות מתוך 22 אחוז15-, ו25 אחוז מההורים היו מתחת לגיל46 . נמצא כי18 שהיה מתחת לגיל אחוז 52.5( היו בגיל העשרה. בביצוע המעשה היה לאמהות רוב זעום ביחס לאבות אחוז). למרות השוני מבחינת הגיל והמין של הקורבנות, הרי שבמהלך 47.5 לעומת השבוע הראשון לחייהם הומתו מספר שווה של בנים ובנות. מעבר לגיל זה ועד לגיל שנה, מספר הבנים שנרצחו בידי הוריהם היה מעט גבוה יותר ממספר הבנות. 15 אחוז). הרוב המכריע של האמהות77( , נרצחו הרבה יותר בנים18 לגיל16 בין גיל אחוז) רצחו את ילדיהן במהלך השבוע הראשון לחייהם. מחברי המחקר ציינו 95( כי האמהות השתמשו בחניקה ובהטבעה להריגת הוולדות שלהן, בעוד שילדים בגיל גבוה יותר נרצחו לרוב על ידי אביהם תוך שימוש בסכין או באקדח. שיטת הרצח אמהות 60 במחקר שנועד לבחון את כלי הנשק (סכין או אקדח) שבהם השתמשו שרצחו את ילדיהן ואשר התבסס על נתונים שהופקו משתי מדינות בארצות ), נמצא כי אחת Lewis et al., 1998( 1996 ועד1970 הברית בתקופה שמשנת אחוז מהרוצחות 13 מכל ארבע נשים השתמשה בכלי נשק. אקדחים שימשו אחוז. מחברי המחקר ציינו גם כי נשים פסיכוטיות נטו יותר 12 - וסכינים מאחרות להשתמש בכלי נשק, אולם השימוש בו הוגבל בעיקר לילדים בוגרים יותר. האמהות אשר השתמשו בסכין לרצח ילדיהן היו כולן פסיכוטיות, אך רק שבע מתוך שמונה האמהות שהשתמשו באקדח היו פסיכוטיות. היבטים חברתיים ודמוגרפיים כאשר עוסקים ברצח של ילדים בידי הוריהם, יש להביא בחשבון את ההיבט -1982( החברתי. בסקירה של רציחות ילדים בעיר דטרויט במשך חמש שנים ) נמצא כי מרבית ההורים שרצחו את ילדיהם היו שחורים, צעירים ובעלי 1986 השכלה נמוכה, שלעתים קרובות היה להם עבר פלילי. גיל הקורבנות היה מתחת לשש שנים, ולעתים קרובות הרצח היה תוצאה סופית של הכאות, טלטולים או ). בסקירה אחרת, שכללה ניתוח דמוגרפי, קיום או Goetting, 1990( התעללות אמהות מפינלנד 48 העדר של התעללות בילדות וסוג הרצח, בקרב קבוצה של , נמצא כי כל 1996-1970 אשר ניסו להרוג את ילדיהן או שהצליחו בכך בשנים ). neonaticide( מהם היו ולדות בני יום15 , וכי12 הקורבנות היו מתחת לגיל הורי הקבוצה האחרונה היו אמהות צעירות, בלתי נשואות, תלויות במשפחת המוצא שלהן, הכחישו את הריונן או שניסו להסתירו, והיו בעלות מספר קטן יותר של בעיות פסיכולוגיות מאשר האמהות שרצחו ילדים בגיל בוגר יותר. אלו האחרונות היו נשואות, בעלות קשיים בחיי הנישואין, ודיווחו על קיום מתחים בחיי הנישואין שלהן. בשתי הקבוצות דווח על התעללות פיזית בילדות בידי הוריהן, ועל קיום הפרעות נפשיות, דיכאון או פסיכוזה דלוזיונלית וכן ). חוקרים Haapasalo and Petaja, 1999( על נטייה לאלימות אימפולסיבית ) ציינו מספר גורמים אשר מתקיימים Simpson and Stanton, 2000( אחרים -ברצח ילדים בידי אמהותיהם, ביניהם בידוד חברתי, קושי ביצירת קשרים בין אישיים טובים ויציבים, וקיומה של הפרעה נפשית אצל האם, שגורמת להגברת רגישותה לביצוע מעשה שכזה. מנקודת מבט סוציולוגית וכפי שנמצא גם במחקרים שצוטטו לעיל ), רצח של ילדים קטנים מבוצע יותר בידי d'Orban, 1979 ;Resnick, 1969( אמהות צעירות מאוד, בעוד שאבות, אשר שולטים בדרך כלל על התנהגותם של הילדים הבוגרים יותר, נוטים יותר לפגוע בילדים בוגרים אלה. ואכן, במחקר שבו נעשתה הפרדה בין רצח ילדים לבין רצח ולדות ורצח תינוקות ), דווח כי רצח ילדים מבוצע בעיקר בידי Bourget and Bradford, 1990( 14 אבותיהם. במחקר זה, שהתבסס על ניתוח המאפיינים של הורים שרצחו ילדים (שמונה אבות ושש אמהות), אוששה האקסיומה לפיה אמהות רוצחות את ילדיהן הקטינים מאוד יותר מאשר אבות, וזאת בעיקר על רקע של פסיכוזה אחוז מבין המבצעים היתה מצוקה 61.5-שלאחר הלידה. עוד נמצא כי ל פסיכולוגית לפני ביצוע המעשה, הפרעת אישיות גבולית היתה שכיחה יותר ) אצל ההורים, והפרעות אפקטיביות major depression( מאשר דיכאון רבא ונסיונות אובדניים היו משמעותיים בקרב אוכלוסיה זו. חוקרים אלה הבחינו בחמש קבוצות של רצח ילדים בידי הוריהם: א. רצח ילדים פתולוגי (מניעים אלטרואיסטיים ורצח התאבדות); ב. רצח ילדים מקרי (תסמונת הילד המוכה, טלטולים, וכיו"ב, שהסתיימו במות הילד ללא כוונה מראש); ג. רצח ילדים מתוך נקמה; ד. רצח של ולד שאינו רצוי; ה. רצח ילדים בידי אבותיהם. ממחקר זה עולה המסר החשוב כי לרגישות אינדיבידואלית יש תפקיד חשוב בתופעה זו , שהיא מרובת גורמים. filicide של היבטים אבחוניים ) כי אמהות צעירות הרוצחות את ילדיהן Sadoff, 1995( מבחינה אבחנתית, צוין עושות זאת בדרך כלל כשהן במצב של פחד, אימה, דיכאון או פסיכוזה, או כשהן שרויות במצב דיסוציאטיבי. אבות שרוצחים את ילדיהם מצויים לעתים קרובות בהשפעת אלכוהול או סמים ואין להם כל יכולת לסבול את בכיו של התינוק. ניתן, לדברי החוקר, לטפל במצבים אלה ולמנוע את הסיכון לתוצאה הפטאלית בהרחקת הילדים מהוריהם ובצמצום הדחק שנגרם להורים גברים אשר הורשעו ברצח ילדיהם12 אלה על רקע גידולם. במחקר שכלל הגברים נצפו 12 מבין11-), הסיקו החוקרים כי בCampion et al., 1988( הפרעות פסיכיאטריות משמעותיות, שנעו בטווח שבין הפרעות אישיות ועד לפסיכוזות. מניעיהם למעשה שבו הורשעו התבססו על הבנה לקויה של התנהגות הילדים, ודפוס ההתנהגות האימפולסיבי שלהם נבע לעתים קרובות משימוש בסמים. גורמים נוספים שנמצאו כללו, כצפוי, בידוד חברתי והעדר תמיכה חברתית במשפחתם או בגורמים קהילתיים וממסדיים. בחברות שאינן מערביות, כמו באיי פיג'י, נמצא כי נשים צעירות ובלתי נשואות רוצחות את צאצאיהן בנסיבות מיוחדות. נשים אלו משתייכות למעמד סוציואקונומי נמוך, וכאשר ההריון אינו רצוי, קיים סיכון מוגבר ליילוד ולתינוק. שיטות ההריגה הן Adinkrah,( דקירה, הכאה בידיים, הטחת התינוק במשטחים קשים, חניקה והטבעה ). גם בפיג'י תוארו מקרים של רצח ילדים בידי גברים, ובדומה לארצות 2001 המערב, מדובר בגברים ממעמד חברתי נמוך, עם מתחים ובעיות שהיו קשורים בחיי ). Adinkrah, 2003( הנישואין, ועם נורמות של ענישה גופנית של ילדים התופעה של רצח ילדים בידי הוריהם תוארה גם במדינות אחרות: באירלנד ), בתורכיה Nielssen et al., 2009( ), באוסטרליהMulryan et al., 2002( ) ובמקומות רביםKauppi et al., 2010( ), בפינלנדKarakus et al., 2003( אחרים. מעבר לרבגוניות התרבותית שבין מדינה למדינה ולשוני שקיים ביחס לנסיבות של רצח ילדים בידי הוריהם, ובמיוחד אמהותיהם, הרי שהמאפיינים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים הם זהים למדי. במיוחד נכונים הדברים כאשר נזכור כי כמעט בכל מקרה של אם ההורגת את ילדיה הקטנים, המעשה מבוצע בידי אמהות אשר אינן יכולות לגדל את ילדיהן בתנאים אשר מוכתבים להן עקב ). Oberman, 2003( מקומן המיוחד במקום ובזמן פרופיל פסיכודינאמי לצד התגובות הרגשיות העזות שמעורר בציבור כל אירוע של רצח ילדים בידי הוריהם, וההסברים המלומדים שמוצעים אודות מצבם הנפשי של הורים אלה (ולרוב בידי אנשי מקצוע שלא בדקו אותם כלל), יש הסבורים כי לו היו מזהים מוקדם ומראש את התסמינים הפסיכיאטריים, ניתן היה אולי למנוע את המעשה הנורא. מאחר שהניסיון הכללי מראה כי לא כל הורה אשר לוקה בנפשו פוגע בילדיו או הורג אותם, ראוי לחפש הבנה מעמיקה יותר של המארג הפסיכודינאמי הייחודי של הורים אלה, מעבר לקטלוג סתמי של תסמיניהם הפסיכוטיים או מניעיהם הסוציומטיים, אם ברצוננו לזהות בצורה טובה יותר הורים שנמצאים בסיכון להמתת ילדיהם. בעקבות חלוקתו הראשונית של רזניק את מעשי הרצח לחמש קבוצות כמתואר לעיל, היו שהרחיבו חלוקה זו. בסופו של דבר, ניתן לחלק את ההורים הפסיכופטים - שרוצחים את ילדיהם לשתי קטגוריות קונספטואליות רחבות ). בקבוצה הראשונה ניתן לכלול את ההורים Kunst, 2002( או הפסיכוטיים הסדיסטים, הסוציומטים, הנוקמים או הנרציסטיים, אשר באופן טיפוסי 23 מורשעים בעבירת רצח או הריגה. בקטגוריה השנייה ניתן לכלול אותם הורים שהיו בעת המעשה במצב פסיכוטי, דכאוני או מאני עם מחשבות שווא מסוג רדיפה או גדלות, ואשר בעטיו חלקם נהנה בסופו של דבר מהגנת אי השפיות. ההורים מקבוצה זו הם נשוא הדברים שבהמשך. מעבר לזיהוי התסמינים הפסיכוטיים שהיו קיימים ופעלו בזמן ביצוע המעשה, לא רבות נעשה במטרה לברר כיצד יכולות היו הבעיות הפסיכודינאמיות והאישיותיות של ההורים לתרום למעשה. רק התבוננות מעמיקה אל תוך נבכי נפשו של רוצח ילדיו, אל ארץ המאפליה שלו או שלה, יכולה להסביר ולהבין כיצד יכול הורה לבצע ) כי תחילת Papapietro and Barbo, 2005( מעשה נורא זה של רצח ילדיו. מתברר חולים אלה נעשית בצורה עדינה והיא הולכת ומתפתחת מבלי -התסמינים ברוצחים למשוך תשומת לב כלשהי במשך מספר ימים או שבועות, ואז מופיעה במהירות פסיכוזה ברורה. המעשה הפסיכוטי הסופי של הרצח (או הניסיון לרצוח) מתבצע בצורה אימפולסיבית, מבלי שקדמו לו כעס או מחשבות רצחניות, והוא מונע מאמונה דלוזיונלית כי המתת הילד או הילדים היא מעשה אלטרואיסטי שנועד להציל אותם או את העולם מקטסטרופה הממשמשת ובאה. ברוב המקרים, מעשה זה של אלימות אינו אופייני להורים הרוצחים ואינו עולה בקנה אחד עם אורח חייהם שקדם למעשה העבירה. על אף שהמעשה הרצחני הפתאומי נעשה במצב פסיכוטי, נראה כי לפחות בחלקו הוא נובע כתוצאה מהפרעות קשות בשליטה על האני, אשר מאפשרות הבעה גלויה של אלימות פרימיטיבית שהודחקה מהמודעות במשך תקופה ארוכה. תפקיד נוסף ניתן לייחס לדחק המציאותי והרגשי המצטבר של מצב ההורות עבור אנשים פגיעים ורגישים אלה והשלכותיו על הקריסה הפסיכולוגית הפתאומית והמזעזעת של אגו שהיה שביר ופגום מלכתחילה. באנשים אלה, הכעס -המודחק משתחרר בצורה אלימה בפסיכוזה שלהם. את האישיות והיחסים התוך רוצחים אלה אפשר לבחון באמצעות הבנה -מורבידיים של הורים-נפשיים הפרי פסיכודינאמית של טראומות או אובדנים שהם חוו בילדותם ואשר באו לביטוי בפגיעות ביחסי האובייקט שלהם, במנגנוני הגנה בלתי אדקוואטיים של האני שלהם, או בתסביכים בלתי פתורים שנותרו להם. תסכול ילדותי שאינו מטופל הופך לכעס, וכעס שאין אפשרות להתמודד עימו הופך לאלימות כלפי האובייקט נותרת - ששואפת להעלמת האובייקט- המתסכל (לרוב ההורה הראשוני), וזו מודחקת ובלתי מודעת. אלימות מודחקת זו מביאה לפנטזיות ולפחדים שקשורים בהרס האובייקט, אך אלה חייבים להישאר מודחקים. מההיבט הפסיכודינאמי, אלימות מודחקת זו נותרת בלתי מודעת עד שההדחקה מוסרת על ידי הדיכאון או הפסיכוזה, ואז היא מופעלת באמצעות רצח הילד או הניסיון לרצוח אותו. המניעה צריכה להתבסס, לפי תפישה זו, על זיהוי אותם הורים שאוצרים בקרבם אלימות מודחקת לפני קריסת המשאבים הפסיכולוגיים שלהם. מכאן שיש לזהות, או לפחות לנסות ולזהות, אותם אנשים אשר הטראומות, האובדנים והחסכים הרגשיים האחרים שעברו בילדותם הפכו אותם רגישים להפרעות נפשיות ובלתי מסוגלים לפתח יחסי אובייקט תקינים, וכהורים הם יכולים לפתח אפיזודות פסיכוטיות ולהפעיל אלימות קשה כלפי צאצאיהם, שעימם אין הם ילד תקינים. בהורים אלה, הפסיכוזה מסירה את -מסוגלים לפתח יחסי הורה המחסום הפסיכולוגי הסופי מפני רצח ילדיהם. תמיכה ברעיון זה, לפיו תפקודים קוגניטיביים מסוימים מתפתחים עם הגיל, ניתן למצוא גם ממחקרים נוירולוגיים המראים כי התפתחות תקינה של האונות הפרונטאליות חיונית להתפתחות תפקודים אלה המביאים לידי קביעות האובייקט. התפתחות לקויה של אונות אלו עלולה להביא לידי התנהגות ). Baird et al., 2002( תוקפנית, אימפולסיבית ונטולת עכבות בכל הורה אשר מטופל בשל דיכאון, מאניה או שימוש בסמים, או בבני זוג המצפים ללידה, יש לבדוק קיומם של קשיי הסתגלות שמקורם בחסכים שונים בתקופת הילדות, ובמידת הצורך להפנותם לטיפול נפשי שמטרתו לזהות, להעריך ולסייע בפתרון של בעיות התפתחותיות. כך ניתן יהיה לשפר את אישיים ואת כושר התמודדותם עם מצבי דחק. בכל -יכולתם בתחום יחסים בין מקרה, לפחות ניתן יהיה לאפשר להם לזהות בצורה טובה יותר סימני אזהרה מפני אסון רגשי הממשמש ובא ולפנות לעזרה מבעוד מועד. התייחסות החברה והתקשורת רצח ילדים בידי הוריהם מאתגר ערכים רבים בחברה שבה הוא מבוצע. הוא מעמיד בספק מושגים בסיסיים כמו משפחה, תא משפחתי, והורים כדמויות של סמכות מגוננת, תומכת, עוזרת ומכסה מפני דברים רעים שקורים מחוץ למשפחה. הוא גם נוטע בציבור תחושה של מבוכה וחוסר ביטחון בהיותו מעין תמרור אזהרה ביחס למהימנותם של ההורים וליכולתם לספק הגנה לילדיהם. בדיווחים תקשורתיים אודות רצח ילדים מעורב מגוון רחב של היבטים אידיאולוגיים, חברתיים, תרבותיים, דתיים ואתניים אשר עומדים מאחורי ההחלטה כיצד לדווח עליהם לציבור. מבחינתו של האדם הפשוט, התנהגות קיצונית ונדירה זו של רצח ילדים בידי אמהותיהם נתפשת באופן סטריאוטיפי ופשטני הנובע מההנחה כי אלימות של נשים אינה "נורמטיבית" כזו של גברים, ולכן על פי רוב האם הרוצחת ). כתוצאה מהלך חשיבה Motz, 2008( נראית יותר מופרעת מאשר האב הרוצח זה, האם הרוצחת אשר מושפעת מכוחות שהם מעבר לשליטתה, מטופלת ונמצאת במעקב של גורמי רפואה ורווחה ומחוץ למערכת אכיפת החוק ). התייחסות דומה כלפי נשים שרצחו את ילדיהן לעומת אבות Ewing, 1997( סטודנטים בישראל, ובו150 שרצחו את ילדיהם הודגמה גם בסקר שנערך בקרב נמצא כי האמהות, בניגוד לאבות, נתפשו כמושפעות יותר מבעיות נפשיות ולכן ). ניתן לייחס ממצאים 2004 ,זקוקות לטיפול ולהשגחה מאשר לעונש (שפון אלה לאופי המשפחתי והפטרנליסטי של החברה הישראלית, בניגוד למדינות מערביות מתועשות אחרות. דיווחי התקשורת בישראל על רצח ילדים נחקרו הן ביחס לרצח שמבוצע ) והן ביחס לרצח שמבוצע בידי אבותCavaglion, 2008( בידי אמהות מאמרים 19 ). ביחס לאמהות, הדיווחים שנסקרו כללוCavaglion, 2009( שפורסמו בשלושה העיתונים הנפוצים במדינה ואשר סיקרו שישה מקרים . 2001- ו1992 בולטים של רצח ילדים בידי אמהותיהם שנעשו בין השנים שתיים מהנשים היו ילידות הארץ, שתיים עלו ממדינות ברית המועצות לשעבר ושתיים היו ערביות, וטווח הגילאים שלהן נע מסוף שנות העשרה ועד לסוף . דרכי ההמתה היו שונות ומגוונות, בדומה לתיאורים שהובאו 30-שנות ה לעיל. בניגוד לאבות, נראה כי כל האמהות שרצחו את ילדיהן עשו זאת תוך שימוש בידיהן בלבד ככלי הרצח. החוקר מציין ארבעה ממצאים שעלו במחקרו: א. נמצא כי במקרים אלה של רצח ילדים בידי אמהותיהם, אבי הקורבן לא היה נוכח. בחמישה מבין ששת המקרים האב לא היה חלק מהטרגדיה ואף לא היה מושא לנקמה מצד האם. מעשי האמהות כוונו כלפי הילדים בלבד, וזאת בניגוד לאבות שרצחו את ילדיהם, שמעשיהם היו מכוונים יותר כלפי האם בתיווכם של הילדים. ב. ממצא נוסף היה כי במחצית מהמקרים שבהם האם הרוצחת היתה יהודיה ונשואה, הכתבות נטו להסביר את המעשים בהפרעה נפשית שבה לקתה האם; במקרה אחד הודגש מצבה החברתי והכלכלי הבלתי נסבל של האם, ובשני המקרים של אמהות ערביות בלטו התייחסויות שליליות. ג. ממצא שלישי היה שתהליך תיוג זה החל כבר בשלבים הראשונים של ההסברים הרטרוספקטיביים שניתנו ובהתבטאויותיהם של קרובי משפחה, שכנים וכתבים. ביחס לאמהות היהודיות, ניתנו תיאורים של הבעות פנים ותנוחת גוף ואלו אף פורשו בתקשורת ואצל המרואיינים כסימן לאי שפיות ולכאב אמיתי. אמהות אלו לא תוארו כרובוטים, מכונות, מפלצות או חיות, כפי שנמצא בתיאורים שהובאו ביחס לאם ערביה שרצחה את תינוקה בן השנתיים, או ביחס לאבות שרצחו את ילדיהם. ד. ממצא רביעי היה שלבד מציון הבעת הפנים, כלי התקשורת יצרו בציבור רגישות והזדהות במיוחד כאשר האם הרוצחת ביטאה ) mad( צער וכאב והודתה במעשה שביצעה. בכמה תיאורים של אם מופרעת ), רוככה הופעתה החיצונית על ידי שימוש בסטריאוטיפים נשיים sad( ועצובה ("לבוש מסודר", "אישה נאה, שקטה, עדינה ושבירה, שאינה מסוגלת לפגוע בזבוב"), לעומת הדימוי הבלתי אנושי שניתן לאבות אשר רצחו את ילדיהם ("שטני", "מעשה אכזרי שתוכנן מראש ובאופן רציונלי"). האימהות נתפשת כתופעה טבעית וביולוגית, ואמהות שרוצחות את ילדיהן 24 יכולות לעורר בציבור דיסוננס קוגניטיבי. בחברה ובתרבות האמהות נחוות כבלתי אלימות, וזאת אף בתנאים קשים ביותר. מצופה מנשים לספוג תסכול, השפלה, אבטלה, עוני ובדידות קיצונית מבלי לאבד את הקונוטציה ה"טבעית" של אימהות טובה. לפיכך, כאשר אם רוצחת את ילדה, המעשה נתפש כחסר הלימה עם התפקיד הביולוגי הטבעי של סיפוק צרכיו של הילד, והוא מצביע על חסר פסיכולוגי מסוים במסוגלותה ההורית. האבהות, לעומת זאת, אינה נתפשת כתופעה מובנת מאליה אלא כתופעה נרכשת ונלמדת. הדימוי של גברים אשר מבצעים מעשי רצח עולה לרוב בקנה אחד עם התפקידים המסורתיים והסטריאוטיפיים של גבריות. בקרב האבות יש יותר מקום לרצון, לכוונה ולהיגיון. הם מסוגלים גם לקבלת החלטות מושכלת וגם לפעול מתוך כעס וזעם. משום כך, האבות שרוצחים את ילדיהם נתפשים בצורה שטחית בציבור הרחב כ"רוצחים בדם קר" שמגיע להם מאסר ממושך, אף באותם מקרים מעטים יחסית שבהם נטענה ונתקבלה טענת אי שפיות. שירותי הרווחה ורצח ילדים בידי הוריהם הרצח הברוטאלי של ילד מעורר תגובות ציבוריות נזעמות. הציבור מבקש לדעת מה נעשה כדי למנוע את המעשה ומדוע לא הגנו על הילד. חלק גדול מהזעם מופנה אל הכתובת של שירותי הרווחה, הנתפשים כמי שתפקידם למנוע (. אחת השאלות החשובות היא Trocme and Lindsey, 1996( אירועים כאלה האם שיעור מקרי רצח כאלה הוא מדד לטיבם וליעילותם של שירותי רווחה. אחד המחקרים הבודדים שבו נעשה ניסיון לבחון שאלה זו הוא המחקר אשר שיעורי רצח - הוזכר לעיל, שבו מסקנות החוקרים היו ברורות וחד משמעיות ילדים הוא בעל ערך מוגבל ביותר להערכת טיבם ויעילותם של שירותי הרווחה. הנימוקים העיקריים שמובאים במחקר זה הם אלה: הסיווג של רוצחי הילדים אינו מהימן, ורצח הילד בדרך כלל אינו משקף רצף של אלימות אשר מתחיל מטיפול הורי כושל דרך הזנחת הילד וסופו ברצח. רצח ילדים הוא נדיר (למרבה המזל) ואינו אירוע תדיר מספיק על מנת להעריך נכון את יעילותם של שירותי הרווחה ולהשפיע על מדיניותם. מסיבות אלו, ואפילו אם יחול בעתיד שיפור בדיווח ובסיווג, עדיין לא יהיה זה נכון להשתמש בשיעורים של רצח הילדים (.Trocme and Lindsey, 1996( ככלי להערכת טיבם של שירותי הרווחה היבטים חוקיים התייחסותה של מערכת המשפט כלפי הורים שהואשמו באלימות קשה ואף קטלנית כלפי ילדיהם שיקפה במהלך ההיסטוריה את המוסכמות והמקובלות ששררו באותה חברה, על החרדות וההטיות שבהן, וכן את השינויים שעברו על ).Gurevich, 2010( אותה חברה מבחינת המשגת הערך של ילדים החוק הראשון שהכיר ברצח של תינוקות כעבירה פלילית נחקק באנגליה בשנת - ). זו היתה עבירה הקשורה במינו של המבצע אותהO'Donovan, 1984( 1623 ואשר הוגבלה לתינוקות שנולדו כממזרים. עצם העבירה היתה הסתרת- נשים ההמתה ולא הרצח עצמו, אם כי ההסתרה שימשה כהנחה משפטית לקיומה של אשמה של רצח. על מנת לסתור הנחה משפטית זו, היה צורך בקיומו של עד שיעיד כי התינוק נולד מת. לנוכח העובדה שעצם הקיום של ההריון והלידה היו מוסתרים במקרים רבים מסוג זה, ברור שהיה קשה למצוא עד מסוג זה. לעומת זאת, רצח תינוקות שנולדו מנישואים חוקיים טופל בידי החוק ככל רצח אחר עד . נטל ההוכחה היה מוטל על התביעה והיה עליה להוכיח כי התינוק 1922 לשנת בוטל 1803 נולד חי וכי המוות נגרם לו לאחר שהופרד מגופה של אמו. בשנת ורצח של תינוקות הושווה לכל רצח אחר. שינוי זה ביטא את 1623 החוק משנת 19-התחושה הקשה כי רצח תינוקות עבר למעשה ללא עונש. במהלך המאה ה הוטחה ביקורת קשה על השינוי והיו זיכויים רבים בשל העדר הוכחות לכך כלל תנאי מיוחד, לפיו חבר המושבעים יכול 1803 שהתינוק נולד חי. החוק של היה, בעת זיכוי הנאשמת מאשמת רצח, למצוא אותה אשמה בהסתרת הלידה, עבירה שעונשה המרבי היה שנתיים מאסר. אומצה באנגליה גישה משפטית חדשה כלפי רצח של תינוקות, 20-במאה ה אשר יצר הגנה Infanticide Act- עם קבלתו של ה1922 וזו באה לביטוי בשנת חלקית לעבירת רצח עבור אישה שהמיתה את ולדה בזמן שהופרע האיזון הנפשי שלה כתוצאה מהלידה. העבירה הופחתה מרצח להריגה. הרציונל שנטען לשינוי אם - להימנע ממתן גזרי דין של מוות שלא היו ממומשים- החוק היה משפטי 1938 כי אין לשלול את הטיעון הרפואי של השפעות הלידה על האם. בשנת התקבל באנגליה תיקון לחוק זה אשר הרחיב את תחולתו למקרים שבהם גיל Ward,( התינוק הוא עד שנה והאם עדיין לא החלימה מהשפעות הלידה או ההנקה ). חוקים דומים קיימים גם בקנדה, באוסטרליה ובניו זילנד, אם כי יש 1999 המותחים ביקורת על העמדת התנהגותן הפלילית של נשים על תשתית ביולוגית ). כמו כן יש המבקרים את עצם ההכרה בהמתת תינוקות בשנת McSherry, 1993( Arboleda-Florez,( חייהם הראשונה בידי אמם כמצויה במעמד ייחודי ונפרד ). Resnick, 1970( ), לעומת אחרים המחזיקים בדעה הפוכה1975 ,1977- לחוק העונשין, התשל"ז303 גם במדינת ישראל קיים חוק דומה. סעיף דן ב"המתת תינוק", וזו לשונו: "א. אישה שגרמה במזיד, במעשה או במחדל, למות ולדה שלא מלאו לו שניים עשר חודשים, ובשעת המעשה או המחדל היתה במצב של ערעור שיקול הדעת, משום שעדיין לא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה או משום תוצאות ההנקה לאחר הלידה, הרי על אף היות העבירה לפי הנסיבות בגדר רצח או הריגה, דינה מאסר חמש שנים. .האמור בסעיף זה אינו בא לגרוע מסמכות בית המשפט להרשיע את מי 2 שהואשם ברצח של ילד שלא מלאו לו שניים עשר חודשים בעבירה של הריגה או של העלמת לידה, או לקבוע שאינו נושא באחריות פלילית מחמת אי שפיותו ".19 או ליקוי בכשרו השכלי לפי סעיף ומתן עונש infanticide החוק בישראל מאפשר הגנה מיוחדת לאישה שביצעה מופחת בהרבה מהצפוי בעבירת רצח (מאסר עולם חובה) או הריגה (מאסר שנה). זאת, אם מצא בית המשפט כי בשעת המעשה או 20 לתקופה של עד המחדל, שבעטיים מת התינוק, היא היתה במצב של "ערעור שיקול הדעת" שמקורו בהעדר החלמה מלאה מתוצאות הלידה או מתוצאות ההנקה שלאחר הלידה (כלומר, בחוסר איזון הורמונלי אשר הביא לערעור שיקול דעתה). סעיף זה מופעל באותם מקרים ספורים שבהם משתכנע בית המשפט על סמך ראיות ברורות, כי נסיבות העבירה אכן עולות בקנה אחד עם הנדרש בחוק. ההליכים המשפטיים במדינת ישראל מתנהלים, כידוע, בפני שופטים מקצועיים, שחזקה עליהם כי ישפטו אך ורק על פי הראיות שמובאות בפניהם ובהתאם לסדרי הדין המקובלים. במדינות אחרות מתקיימים בתי משפט של מושבעים, ובמחקרים שנערכו נמצא כי דעתם של מושבעים עלולה להיות מוטה במשפטים פליליים בהתאם לסטריאוטיפים הקשורים במינו או במוצאו של הנאשם. כך למשל, נמצא כי במצבים שבהם עובדות מעשי העבירה היו זהות, נאשמים (גברים) נשפטו ביתר Ferguson and Negy,( חומרה מנאשמות (נשים) במקרים של אלימות במשפחה סטודנטים שנבחרו אקראית 200-). עם זאת, במחקר שבו נבדקו יותר מ2004 ויכלו לענות על הפרופיל של "מושבע ממוצע", נמצא כי במקרים של רצח ילדים בידי הוריהם, ובניגוד לפשעים אלימים אחרים, לא נצפו הטיות מבחינת מין ). Ferguson et al., 2008( הנאשם או מוצאו בתהליך הכרעת הדין איתור מוקדם מהאמור לעיל ניתן להציע כמה עקרונות שאותם אפשר ליישם כאשר מבקשים לנסות ולהגיע לאיתור מוקדם של הורים בעלי סיכון לגרימת נזק בלתי הפיך לילדיהם. בראש ובראשונה, כל בעל מקצוע אשר עוסק בטיפול בקטינים (רופאים למיניהם, עובדי סיעוד, פסיכולוגים, עובדי חינוך ורווחה וכיו"ב) חייב לשקול את הסיכון שהורים ספציפיים מהווים לילדיהם. למרות שהתופעה יכולה להיות קשורה בקיום בעיות נפשיות בקרב מי מההורים, נמצא בסקר שנערך פסיכיאטרים כי רובם המעיטו בהערכה נכונה של שכיחות התופעה 220 בקרב אצל אמהות, וכמחציתם אף ציינו כי אינם נוהגים לשאול שאלות ספציפיות ).Friedman et al., 2008( אודות רעיונות לפגיעה בילדים 25 כוללים חינוך מיני, זמינותneonaticide גורמים שנמצאו יעילים במניעה של אמצעים למניעת הריון, רגישות גבוהה באבחון הריון ובהגברת ההשגחה ). Friedman and Resnick, 2009( והשמירה על האישה ההרה לפני הלידה החודשים הראשונים לחיי התינוק, ניתן לבצע בדיקות סקר 12 בתקופה של לגילויים של דיכאון ופסיכוזה שלאחר לידה ולתת הדרכה להורים בכל הקשור ). בגיל הגן Friedman et al., 2005( לכאבים קוליקיים בתינוק ולמתחים ביניהם ובגיל בית הספר, אמצעי המניעה של רצח ילדים בידי הוריהם כוללים הדרכה מקדימה של ההורים ביחס לבעיות משמעת בילדים ובעיות אצל ההורים, שמירה על ערנות בכל הנוגע לחולי נפשי, שימוש בסמים וגורמי דחק אצל ). Friedman and Resnick, 2007( ההורים, ומתן טיפול מתאים במידת הצורך ולבסוף, הגברת ההבנה של תופעה זו יכולה להביא להצלת חיים, ולו של ילד ).Friedman and Friedman, 2010( אחד לסיכום, ילדים נהרגים בצורה אלימה במגוון מצבים המופיעים בתוך המשפחה ומחוצה לה. התופעה של רצח ילדים בידי הוריהם קיימת לאורך ההיסטוריה של המין האנושי. מרבית הילדים שנופלים קורבן לרצח נרצחים בידי הוריהם. ילדים בידי הוריהם 344 בארצות הברית, לדוגמה, נרצחים בממוצע מדי שנה ). לרצח מסוג זה Friedman and Friedman, 2010( )426- ל246 (הטווח נע בין יש מניעים מגוונים, כמו חולי נפשי, קנאה, חשד לבגידת בן הזוג, תינוק נכה או בעל מום, מצוקה חברתית וכלכלית. מסקירת הספרות עולה כי חלק ניכר מההורים הרוצחים לוקים בהפרעות אישיות, ואחדים מהם (בעיקר האמהות) לוקים במחלות נפש משמעותיות. האיתור והמניעה של תופעה טראגית זו הם קשים בשל העובדה שגורמי הסיכון הם מרובים ואינם ייחודיים. מעשהו המחריד של איתי בן דרור, שהוזכר בתחילת המאמר, מהווה תזכורת לכך שהורים מסוגלים לפגוע בילדיהם פגיעה קטלנית וסימן אזהרה לצורך בעשיית כל מאמץ אפשרי, על אף הקשיים שתוארו, לנסות לאתר ולמנוע מעשים מסוג זה. ד"ר יעקב מרגולין, לשעבר הפסיכיאטר המחוזי לתל אביב ומזכיר החברה לפסיכיאטריה משפטית בישראל; פרופ' אליעזר ויצטום, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, החטיבה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ופסיכיאטר בכיר במרכז הקהילתי לבריאות הנפש עזרת נשים, ירושלים הערות צרפתי וחתן פרס נובל לספרות -), פילוסוף יהודי1941-1859( ) אנרי ברגסון1( .1927 משנת אירעו 2008-2003 ) במדינת ישראל עצמה, לפי נתוני משטרת ישראל, בשנים2( .)2008 , מקרים של גרימת מוות של קטינים בידי קרובי משפחתם (רונן וטל18  מרכז המחקר והמידע- ). גרימת מוות של ילדים בידי קרובי משפחתם. הכנסת2008( רונן י וטל א (http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/m02144.doc). .). אימהות הממיתות ילדיהן לעומת אבות הממיתים ילדיהם: סטריאוטיפים בחברה הישראלית2004( שפון ד .עבודת תזה לתואר מוסמך. ירושלים: האוניברסיטה העברית, הפקולטה למשפטים, המכון לקרימינולוגיה Adinkrah M (2001). When parents kill: An analysis of filicides in Fiji. International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology 45:144-158. Adinkrah M (2003). Men who kill their own children: Paternal filicide incidents in contemporary Fiji. Child Abuse & Neglect 27: 557-568. Amos H and Mayers A (2005). Thomas Coram: The Man Who Saved Children. London: The Foundling Museum. Arboleda-Florez J (1975). Infanticide: Some medicolegal considerations. Canadian Psychiatric Association Journal 20: 55-60. Baird AA, Kagan J, Gaudette T, Walz KA, Hershlag N and Boas DA (2002). Frontal lobe activation during object permanence: Data from near infrared spec- troscopy. Neuroimage 16:1120-1126. Bourget D and Bradford JMW (1990). Homicidal parents. Canadian Journal of Psychiatry 35: 233-238. Campion JF, Cravens JM and Covan F (1988). A study of filicidal men. American Journal of Psychiatry 145: 1141-1144. Cavaglion G (2008). Bad, mad or sad? Mothers who kill and press coverage in Israel. Crime, Media, Culture 4: 271-278. Cavaglion G (2009). Fathers who kill and press coverage in Israel. Child Abuse Review 18: 127-143. d'Orban PT (1979). Women who kill their children. British Journal of Psychiatry 134: 560-571. Dave S, Petersen I, Sherr L and Nazareth I (2010). Incidence of maternal and paternal depression in primary care: A cohort study using a primary care database. Archives of Pediatrics & Adolescent Medicine. Published online September 6, 2010. doi:10.1001/archpediatrics.2010.184. Retrieved on September 24, 2010. deMause L (1974). History of Childhood. New York: Psychohistory Press. Ewing CP (1997). Fatal Families: The Dynamics of Intrafamilial Homicide. Thousand Oaks, CA: Sage Publications, Inc. Ferguson CJ and Negy C (2004). The influence of gender and ethnicity on judgments of culpability in a domestic violence scenario. Violence and Victims 19: 203-220. Ferguson CJ, Miller-Stratton H, Heinrich E, Fritz S and Smith S (2008). Judgments of culpability in a filicide scenario. International Journal of Law and Psychiatry 31: 41-50. Friedman SH and Friedman JB (2010). Parents who kill their children. Pediatrics in Review 31: e10-e16. Friedman SH and Resnick PJ (2007). Child murder by mothers: Patterns and pre- vention. World Psychiatry 6: 137-141. Friedman SH and Resnick PJ (2009). Neonaticide: Phenomenology and consider- ations for prevention. International Journal of Law and Psychiatry 32: 43-47. Friedman SH, Horwitz SM and Resnick PJ (2005). Child murder by mothers: A critical analysis of the current state of knowledge and a research agenda. American Journal of Psychiatry 162: 1578-1587. Friedman SH, Sorrentino RM, Stankowski JF, Holden CE and Resnick PJ (2008). Psy- chiatrists' knowledge about maternal filicide thoughts. Comprehensive Psychiatry 49: 106-110. Goetting A (1990). Child victims of homicide: A portrait of their killers and the circumstances of their deaths. Violence and Victims 5: 287-296. Gurevich L (2010). Parental child murder and child abuse in Anglo-American legal system. Trauma, Violence, & Abuse 11: 18-26. Haapasalo J and Petaja S (1999). Mothers who killed or attempted to kill their child: Life circumstances, child abuse, and types of killing. Violence and Victims 14: 219-239. Karakus M, Ince H, Ince N, Arican N and Sozen S (2003). Filicide cases in Turkey, 1995-2000. Croatian Medical Journal 44: 592-595. Kauppi A, Kumpulainen K, Karkola K, Vanamo T and Merikanto J (2010). Maternal and paternal filicides: A retrospective review of filicides in Finland. Journal of the American Academy of Psychiatry and the Law 38: 229-238. Kunst JL (2002). Fraught with the utmost danger: The object relations of mothers who kill their children. Bulletin of the Menninger Clinic 66: 19-38. Kunz J and Bahr SJ (1996). A profile of parental homicide against children. Journal of Family Violence 11: 347-362. Lewis CF, Baranoski MV, Buchanan JA and Benedek EP (1998). Factors associated with weapon use in maternal filicide. Journal of Forensic Sciences 43: 613-618. McCloskey LA (2001). The "Medea Complex" among men: The instrumental abuse of children to injure wives. Violence and Victims 16: 19-37. McSherry B (1993). The return of the raging hormones theory: Premenstrual syndrome, postpartum disorders and criminal responsibility. Sydney Law Review 15: 292-316. Motz A (2008). The Psychology of Female Violence: Crimes against the Body, 2nd Edition. New York: Routledge. Mulryan N, Gibbons P and O'Connor A (2002). Infanticide and child murder – admissions to the central mental hospital 1850-2000. Irish Journal of Psychological Medicine 19: 8-12, 2002. Nielssen OB, Large MM, Westmore BD and Lackersteen SM (2009). Child homicide in New South Wales from 1991 to 2005. Medical Journal of Australia 190: 7-11. Oberman M (2003). Mothers who kill: Cross-cultural patterns in and perspectives on contemporary maternal filicide. International Journal of Law and Psychiatry 26: 493-514. O'Donovan K (1984). The medicalisation of infanticide. The Criminal Law Review 259-264. Palermo GB (2002). Murderous parents. International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology 46: 123-143. Papapietro DJ and Barbo E (2005). Commentary: Toward a psychodynamic under- standing of filicide – beyond psychosis and into the heart of darkness. Journal of the American Academy of Psychiatry and the Law 33: 505-508. Resnick PJ (1969). Child murder by parents: A psychiatric review of filicide. Ameri- can Journal of Psychiatry 126: 73-82. Resnick PJ (1970). Murder of the newborn: A psychiatric review of neonaticide. American Journal of Psychiatry126: 1414-1420. Sadoff RL (1995). Mothers who kill their children. Psychiatric Annals 25: 601-605. Scott PD (1973). Parents who kill their children. Medicine, Science and the Law 13: 120-126. Simpson AIF and Stanton J (2000). Maternal filicide: A reformulation of factors relevant to risk. Criminal Behavior and Mental Health 10: 136-147. Stern ES (1948). The Medea Complex: The mother's homicidal wishes to her child. Journal of Mental Science 94:321-331. Trocme N and Lindsey G (1996). What can child homicide rates tell us about the effectiveness of child welfare services? Child Abuse & Neglect 20: 171-184 Ward T (1999). The sad subject of infanticide: Law, medicine and child murder, 1860-1938. Social & Legal Studies 8: 163-180. {}רשימה ביבליוגרפית