חומר רקע
נייר עמדה
כבוד יו"ר הוועדה מר מיקי מכלוף זוהר, מנהלת הוועדה, סטודנטים, תלמידים ואורחים נכבדים.
שמי פאני רבינוביץ' אני בת 37, אם לשלושה בנים, מסיימת תואר ראשון למדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה, בעלת עסק לתוספי סליקה אינטרנטיים ומתנדבת במסגרות חברתיות מרובות.
אבל לפני הכול אני ילדת פריפריה, גדלתי והתחנכתי בעיר נשר כשעוד הייתה מועצה מקומית בעלת ארבע שכונות, בעזרת ראש עיר נהדר ומשאבים עצומים העיר פותחה לאין שיעור, קיבלנו חינוך עטור פרסים ושבחים וכל פרמטר בעיר שופר לאין שיעור.
עם נישואי עברתי בעקבות בן זוגי לרשות צפונית אחרת, מרחק 25 דקות נסיעה מהראשונה. מצוידת בניסיון משירות צבאי מתאים, תעודת בגרות וכישורים שפתיים, ניסיתי למצוא תעסוקה, אפילו כזו שלא תואמת את כישורי, רק להתפרנס ביקשתי.
שנתיים חיפשתי, נעתי בין טפטופי ראיונות עד שלבסוף נשברתי ועברתי למרכז, שם רבותי... לקח לי בסך הכול שבועיים למצוא תעסוקה ועוד כזו שכיוונתי אליה ותאמה את הניסיון והידע שלי, 3 השנים האלו פגעו בי ובמשפחתי כלכלית אבל חמור מכך פערו חור בביטחון העצמי שלי, כזה שלקח לי שנים להתאושש ממנו. זו נק' הציון הראשונה.
אומרים עלינו שאנחנו דור מפונק, אבל זה אותו הדור שגם בהתייחסות כלל ארצית מדדה אחר כל הפרמטרים של קודמיו, אנחנו שיאני שעות עבודה (נשים וגברים) עם זאת אנחנו משתכרים מעט מאוד ביחס למדינות הOECD, כל הוצאות המחיה התייקרו ביחס לדורות שקדמו לנו, לחצי מאתנו אין דירה, גם לכאלו שנושקים לגילאי ארבעים ואם לא די בזאת החתך הבוגר של דור הY משלמים הון על הוצאות טיפול בילדים.
במונחי תעסוקה גרידא, אנחנו דור משכיל בהרבה מקודמיו, אחוז המשכילים עלה מ22% ב1995 ל40% ב2011, רק בטווח השנים האלו ובמקביל שכר הלא אקדמאים נשחק באופן בולט, 60% מאתנו נמצאים במקום עבודה רק שנתיים, 53% מרגישים שאין להם אפשרויות קידום, 60% מדווחים שנתבקשו לבצע מטלות שאינן במסגרת תפקידם ו52% אינם מכירים את הזכויות התעסוקתיות שלהם.
כשמדברים במונחי פריפריה התמונה מקצינה עוד יותר, פחות אחוזי השכלה, שיעורי שכר נמוכים בהשוואה למרכז, פחות אפשרויות תעסוקה ופחות נגישות לתחבורה וכך החברה הישראלית משמרת פערים משנות החמישים ומדירה אוכלוסיות חדשות ממוקדי כוח. ההגירה השלילית מהצפון ומהדרום מוכיחות את הסברה לצערי.
אלו הם הנתונים:
כמחצית מאוכלוסיית הצעירים בישראל – העומדים בראשית דרכם בשוק העבודה – הם חסרי השכלה על-תיכונית ולרבים מהם אין כל הכשרה ההולמת את צורכי שוק העבודה. התמונה בקרב ערבים, נשים ובפריפריה מעודדת אף פחות.
שיעור התעסוקה היחסי של צעירים חסרי השכלה על-תיכונית ירד בשנים האחרונות.
גברים ערביים צעירים עובדים יותר מגברים יהודיים צעירים, אך שכרם נמוך יותר ובגילאים מאוחרים הם צפויים להתקשות בהשתלבות בתעסוקה.
פערי השכר בין עובדים בעלי מקצוע לעובדים חסרי מקצוע גדול ומשקף את הפוטנציאל הטמון בשיפור ההכשרה של צעירים.
.
עשיתי עוד שני ניסיונות לחזור לקהילה שלי ולנסות לצמוח ולהצמיח ב6 שנים האחרונות ועל בשרי חוויתי את הפערים, הצעות שכר המתכנת של בעלי ירדו לשני שליש בהשוואה למרכז ומיעוט הצעות העבודה הורגש באופן ברור, כעצמאית היה לי קשה לייצר הכנסה והנסיעות על ציר מרכז – צפון הקשו עלי לקיים אורח חיים תקין ורציף לילדי.
מה הם הפתרונות אם כן? עוד השקעה בתשתיות, עוד השקעה בתוכניות השכלה, עוד השקעה בהכשרות מקצועיות וכמובן עוד הצמחה של מרכזי תעסוקה וזה מביא אותי לנק' הציון השנייה, כשגרתי ברשות ההיא לפני 9 שנים במו אוזני שמעתי את מנהל לשכת תעסוקה מתמרמר בקול רם: "מדוע במרכז התעסוקה החדיש שנבנה בעיר, אותו אחד שהחברות בו מקבלות הנחות במיסוי ותנאי שכירות מצוינים, דוחפים את מכסות תושבי העיר רק למשרות ייצור ומעדיפים להעסיק במשרות מקדמות בעיקר מישובים חזקים באזור? עניי עירך קודמים!"
כרגולטור יש כאן יכולת אמיתית להתערב ולאלץ את החברות לעמוד בברטר, לקדם את צעירי העיר שחרקו שיניים בעבודות קשות וסיימו תארים תוך כדי ג'אגלינג מטורף בין עבודה ללימודים ולסייע בבית ההורים כשנדרשו. את האוכלוסייה הזו חייב לשמר בקהילה, לדאוג לה לאופק. למצוא להם אפיקי אמת.
יש לחנך למודעות תעסוקתית עוד מבית הספר, ללמד זכויות עובדים ולשפר הכוונה תעסוקתית שלא בדרך של הסללה, אני יודעת שעבודה נעשית, אני יודעת שנפתחו מרכזי צעירים, שהוחלו לא מעט תכניות לשיקום הצפון והדרום, ששופרו דרכי תחבורה ואני מצדיעה לכל העוסקים במלאכה הקדושה הזו ואני גם זוכרת שניעות חברתית לוקחת עידן ועידנים.
אבל מדינת ישראל לא תצליח להתקיים לאורך זמן רק על המרכז שלה ובניין הארץ תמיד היה מערכיה של מדינת ישראל. מגיע לצעירים האלו להתפתח בקהילות שלהם, הם בעצמם המפתח, לא ייבוא של אוכלוסיות חיצוניות.
מגיע להם ולילדיהם להיות קרובים לסבא ולסבתא ומגיע לסבא ולסבתא להיעזר בהם לכשיצטרכו, מובן שאם ירצו יעתיקו את מקום מגוריהם וזו זכותם הטבעית והאזרחית אבל לכל המעט מגיעה להם האפשרות לבנות ולהיבנות בקהילות שלהם. לזה אני שואפת לכם, לאחייני ולילדי.