חומר רקע
בבית הדין הרבני ה
לפני כבוד הדיינים:
הנדון:
החלטה
א. התקיים דיון נוסף בתביעת האשה לגירושין ולהחמרת צווי ההגבלה. בדיון זה בית הדין חזר ושמע את עיקרי טענות הצדדים, והוצגו לבעל המסמכים המאשרים את הליך הגיור שהאשה עברה בקייב ובנוסף ביום ח' שבט תשנ"א (32.1.91) בבית הדין האזורי ירושלים, ובפנינו החלטה בחתימת הדיינים הרה"ג דוד עטייה והרה"ג שלמה פישר והרה"ג אברהם כלאב המאשרים את הגיור בירושלים.
לאחר שהוצג לבעל המסמך הנ"ל, הבעל התבקש להבהיר את טענתו שאשתו גויה שאינה זקוקה לגט, אך לא נשמעה כל טענה ממשית כנגד תוקף הגיור. וכן יצוין שהבעל מצא לנכון לחזור ולהשמיץ את האשה, כדרכו בדיונים קודמים.
פסק הדין הראשון לכפיית גירושין כבר ניתן ביום י"ז סיון תש"ס (20.6.2000) ואין ספק שבנסיבות המתוארות עיכוב הגירושין בפרק זמן של עשרים שנה אינה אלא התעללות חמורה באשה, ואין מנוס אלא להחמיר את צווי ההגבלה במידה המקסימאלית שהחוק מאפשר.
ב. ביום י"ד כסלו תשע"ז (14/12/2016) ניתן צו הגבלה לרבות ההגבלה הקבועה בחוק: "להחזיק חפצים אישיים בבית הסוהר או בבית המעצר, למעט חפצים הדרושים לשם שמירה על בריאותו ומסמכים הקשורים לחקירתו או למשפטו". בהחלטת בית הדין מיום י"ז טבת תשע"ז (15/01/2017) נקבע כי "במסגרת הגבלה זו בית הדין מורה לשב"ס למנוע מהנתבע להחזיק אצלו בתא המאסר כל חפץ שאינו דרוש לשמירה על בריאותו וכל מסמך שאינו מסמך הקשור לחקירתו או למשפטו. על יסוד ההחלטה הנזכרת ובמסגרת צווי ההגבלה שכבר הוטלו על הנתבע, כל ספר, לרבות ספרי קודש מכל סוג, וכן כל חפץ אחר, יילקחו מהנתבע ויופקדו למשמרת בהנהלת בית הסוהר עד למתן הגט."
בפני בית הדין מכתבו של גנ"מ אלברט אבוחצירה מפקד בית סוהר אלה מיום י"ד טבת תשע"ז (12.1.2017) ונוכחנו שהוראה זו אינה מבוצעת ככתבה וכלשונה, ואנו שבים ומורים לשב"ס למלא בהקפדה אחר צווי ההגבלה, ולמנוע מהנתבע החזקת כל ספר לרבות ספרי קודש. וככל שהאסיר יוכל לקבל טלית ותפילין מבית הכנסת בבית הסוהר, יש למנוע ממנו מלהחזיק בטלית ותפילין אישיים. וכן יש למנוע ממנו החזקת כרטיס חיוג שבאמצעותו ניתן להשתמש במכשיר הטלפון העומד לרשות האסירים. וכן יש למנוע ממנו את זכות השימוש בטלפון העומד לרשות האסירים.
בנוסף בהתאם לסעיף 3א(א) לחוק בתי דין רבנים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה–1995, וכן ס"ק ה' לאותו חוק מחליט בית הדין להורות לשב"ס להחזיק את הנתבע בבידוד לתקופה של 14 ימים בשני פרקי זמן: וזאת החל מיום חמישי י"א אדר תשע"ז (09/03/2017) בבוקר עד ליום רביעי י"ז אדר תשע"ה (15/03/2017) בערב, ובנוסף מיום חמישי כ"ה אדר תשע"ז (23.3.2017) בבוקר, עד ליום רביעי ב' ניסן תשע"ז (29.3.2017) בערב.
ובנוסף, וככל שלא תוגש מטעם הנתבע הודעה על הסכמתו לתת גט, בית הדין ידון ביחס לתקופות בידוד נוספות.
כמו כן, לא יאושר לנתבע לצאת לבית הכנסת בשעות התפילה לרבות בתקופות שבהן אינו מוחזק בבידוד.
גנ"מ אלברט אבוחצירה מפקד בית סוהר אלה, מתבקש לדווח לבית הדין תוך 15 יום ביחס למימוש צו ההגבלה כאמור לעיל, ומתן ההוראות המתאימות ביחס לבידוד כאמור.
בהתאם לסעיף 3א(ב) לחוק, הצדדים מוזמנים לדיון נוסף שיתקיים ביום ראשון ד' אייר תשע"ז (30.4.2017) בשעה 9:00, לבחינת קביעת תקופות בידוד נוספות, ולקביעת מעמדו של הנתבע כאסיר פלילי עם כל ההשלכות הנובעות מכך.
נימוקים הלכתיים להחלטה הנוכחית:
במסכת מועד קטן דף טז עמוד א' ביחס למי שאינו ציית דינא נאמר: "ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה, דכתיב הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין. מאי לשרושי אמר אדא מרי אמר נחמיה בר ברוך אמר רב חייא בר אבין אמר רב יהודה הרדפה". וכתב רא"ש שם פרק ג סי' ה': "גירסת הגאונים מאי הרדפה אמר רב פפא נצבי דקני פירש גאון שקושרין קנים זו לזו וחובשין אותו ביניהם כדי שלא יעמוד בבית האסורין בריוח ולא ילך לכאן ולכאן, וגם לא יוכל לחכך כעין קסדא שעושין לחבושים". וכן כתב הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד הלכה ט': "וכן יש לו לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האסורים ולדחוף ולסחוב על הארץ שנאמר הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין."
ועפ"י זה, בתשובת ריב"ש סי' שמח פסק כפיית גירושין בנידון שבאותה תשובה, וקבע שדרך הכפייה היא: "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני". והוסיף הריב"ש תוספת הרלבנטית לימינו: "אמנם אם אין יכולת בידכם להכותו לכופו בדרך זה וגם לא על ידי עובדי כוכבים, עשו לו כפיה אחרת, אם לאסרו במאסר צר, אם לנדותו ולעשות לו הרדפה". והובאו דבריו בתשובת ראנ"ח סי' מ"ב ובתשובת מהרח"ש ח"ג סי' נד. הרי שניתן לאסרו במאסר צר, ובדרך המפורטת בדברי הרא"ש, ק"ו בבידור במצוי בימינו.
ובתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רמד, כתב:
"שאלה מנהג באלו הארצות במי שרואין אותו שאינו נוהג כשורה ואינו שומע לקול מוכיח שמנדין אותו שלא יזמן לא בג' ולא יתפלל בעשרה. ולא יקברו לו מת ואפי' היה מת קטן או שנולד אחר הנדוי. לא ימול לו בן. הודיעני לענין קבורת המת והמילה אם כנשבע לבטל המצוה ואם לאו"
תשובה כל שכוללים דברים המותרים עם דברים האסורים כגון אלו השבועה חלה על דבר מצוה כברשות... ועוד למגדר מילתא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעשות סייג. כדאיתא בהאשה רבה. דגרסינן התם א"ר אלעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. ולא לעקור דבר מן התורה אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת וכו'. ושוב מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה וכו'. ואסיקנא מגדר מילתא שאני."
הרי שהרשב"א מתייחס למנהג שנהגו ביחס למי שנוהג שלא כשורה ואינו שומע לקול מוכיח, למנוע ממנו תפילה במנין ואף למול את בנו, וכיוצ"ב, ק"ו בנידון חמור כנידון זה.
ובשו"ע יורה דעה סי' שלה סעיף י' פסק להלכה תשובה זו, וכתב: "אם ראו בית דין לנדות שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן, רשאים הם."
וברמ"א שם סעיף ו': "ויש רשות לבית דין להחמיר עליו שלא ימולו בניו, ושלא יקבר אם ימות ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת, עד שיקבל עליו הדין."
ובספר כנסת הגדולה שם הגה"ט סי' קלו הוסיף:
"בנידון ההוא היה היתום איש רע מעללים ובליעל ומלגלג על דברי חכמים... מנעו אותו לומר קדיש. ופשיטא דכל שעושין בי"ד לקנוס, אע"פ שמעכבים אותו מלעשות מצוה מפורשת מן התורה... וראיה מתשובות המיוחסות לרמב"ן."
וכתב על דבריו בתשובת חקקי לב להגר"ח פלאג'י סי' ה': "הרי נראה מדבריו שיכולים בית דין לקנוס למי שהוא רשע ורע מעללים שלא יקיים המצות עשה מן התורה בדרך של קנס, וחיליה מדברי תשובות המיוחסות הנ"ל."
ועי"ש שהאריך מאד לברר האם יכולים להכניס למאסר, לווה שיש בידו לפרוע חובו ומתחמק, לרבות למאסר קשה שיש בו טינופת המונעת ממנו תפילה ולימוד תורה, וכתב צדדים לכאן ולכאן, ולבסוף כתב שיש להימנע מכך ולהותירו במאסר שאין בו טינופת זו. אך היינו בלווה רשע שאינו משלם, אך בשאר דברים לא פקר. אך במקרה כנידון דנן מסתבר שלא היה מורה להימנע אף מכך. אבל למעשה בנידון זה הנתבע לא יהיה מנוע מתפילה לעצמו, ובזה פשיטא שהחקקי לב לא היה מסתפק שיש לנהוג כן. ובכל מקרה בידו של הנתבע לקבל את המבוקש על ידו מיד כשיתן גט.
אך כל עוד עומד בעיקשותו ומתעלל באשתו פרק זמן כה ארוך כמפורט לעיל, הוא גרוע יותר מכל הנזכרים לעיל, ופשיטא שהתנהגותו הזדונית גרועה וחמורה עשרת מונים מהורג בשגגה, שהובא דינו להלן בדעת המיעוט.
החלטה זו ניתנה ברוב דעות וזו דעת הרוב.
דעת המיעוט
במישור העקרוני לא פשוט בעיני שאפשר למנוע מאדם לקיים מצוות שבידו כדי לכפותו לתת גט. כביכול אומרים לו אתה לא רוצה לקיים מצוות גירושין או לשמוע לביה"ד שמורה לך לתת גט אנחנו נמנע ממך לקיים גם מצוות אחרות שבידך לקיים.
המקורות הנ"ל שהביאו עמיתי בדעת הרוב עוסקים בדוגמאות שמי שלא ציית דינא או לא נוהג כשורה, שלא מסייעים לו לקיים מצוות התלויות בנו כגון לצרפו למניין או להצטרף עמו לזימון או שאנו לא נמול בנו ולא נקבור את מתו או למנוע ממנו לומר קדיש, שבכל אלה הוא צריך אותנו כדי להתפלל במניין או לזמן או לומר קדיש. אולם לא נאמר שאפשר למנוע ממנו להתפלל יחיד או לברך ברהמ"ז או למנוע ממנו ללמוד במה שבידו ללמוד לבד בלא עזרתנו. א"כ יתכן שדברי הכנה"ג הם דווקא בדומה למניעת אמירת קדיש שזקוק לנו, אך מניין שאפשר למנוע ממנו להניח תפילין או לתקוע לעצמו בשופר או לקרא לעצמו מגילה.
ועיי"ש בטור יו"ד של"ד בפרישה אות (י"ב):"ואין מזמנין עליו רצה לומר לכללו ולצרפו לשלשה והוא הדין למנין עשרה לתפילה, אבל כשיש שלשה זולתו לזימון אין צריך לגרשו מעל גבי השולחן שלא יצא בזימון, כמו שאין מגרשין אותו מבית הכנסת כשיש עשרה זולתו, כי אם מכוח חומרא בעלמא יש רשות ביד הבית דין להחמירו ועל חומרא זו רמז בשולחן ערוך סעיף י' עיי"ש."
ועיי"ש ביו"ד בסימן של"ד סעיף ו' על דברי הרמ"א "ויש רשות לבי"ד להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו הדין". כתב הש"ך ס"ק ב' "צ"ע דהא כבר כתבו המחבר בסעיף י'", דהיינו מה חידש הרמ"א כאן אם זה מפורש במחבר בסעיף י' בהמשך הסימן. הברכ"י (מובא בפת"ש ס"ק ג') הביא על כך תירוץ מספר מקום שמואל שהרמ"א בא להוסיף על דברי המחבר שאפילו הוא עצמו מוהל ויכול למול את בנו מונעים זאת ממנו,ודברי המחבר מדברים שאנחנו לא נמול בנו. הברכ"י חולק ע"כ ואומר שהרמ"א בדרכי משה השווה דינו לדין המחבר שמקורו בתשובת הרמב"ן. לגופו של עניין כותב הברכ"י: "ומצד העיון יש לפקפק קצת בעיקר הדין דכיון שהוא עצמו מוהל, אפשר דאין גוזרין עליו שלא ימול הוא עצמו לבנו, כמו שאין גוזרין עליו שלא יתפלל ולא יקרא ק"ש ולא יניח תפילין...ואין ראיה ממ"ש הרב כנה"ג הגהת הטור אות קל"ו שלמד מתשובת הרמב"ן שיכולין לגזור עליו שלא לומר הוא קדיש על אביו ע"ש, דהתם הוי דומיא דזימון ותפילה בעשרה דכיון שהוא צריך לאחרים לקיים המצוה, שלשה לזמן ועשרה לקדיש וקדושה, גוזרין עליו שיהיה מופרש ומובדל ולא יהיה לו הנאה וצירוף מישראל. אבל דבר שיכול לקיים בעצמו מבלי צירוף אחרים כלל כגון למול בנו הוא לבדו יעשה...בזה לא שמענו. ואדרבה יותר נראה דמאי דמצי לגזור הוא דבר שצריך צירוף אחרים שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה כמ"ש בתשובות הרמב"ן. ואם איתא לימא שיגזרו שלא יתפלל כלל ולא יברך ברכת המזון ולא ימול בנו ודוק דברי תשובת הרמב"ן הנזכר".
הרי פשוט לברכ"י שא"א ללמוד מתשובת הרמב"ן שהביאו עמיתי בדעת הרוב ראיה, ללמוד משם שאפשר למנוע ממנו גם לקיים מצוה שבידו בלא צורך בעזרתנו. גם דברי הכנה"ג הנ"ל מבוססים על תשובת הרמב"ן, ודווקא למנוע ממנו לומר קדיש על אביו שהוא צריך אותנו לצורך כך, אבל א"א למנוע ממנו ללמוד משניות בעצמו לע"נ אביו, או למנוע ממנו ללמוד תורה לעצמו ורק אפשר למנוע שלא ילמדו אותו אחרים.
דוגמא לדבר עד היכן דברים מגיעים נוכל ללמוד מהורג נפש בשוגג שגולה לעיר מקלט וע"כ נפסק ברמב"ם פ"ז מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"א:" תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו". אם רוצח בשוגג אף שרבו לא חטא כלל מגלין אותו כדי לדאוג ללימוד של התלמיד שהרג בשוגג ולרב מגלין ישיבתו עמו אף שתלמידיו לא חטאו כלל. א"כ בעלי עבירה אחרים שלא חייבים גלות די בכך שנמנע אחרים מללמדם, אולם מניין שנוכל למנוע מהם ללמוד בעצמם ללא עזרת אחרים וכי הם גרועים מרוצח בשגגה.
יש לציין עוד בהקשר לכך מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהלכות רוצח הל"ו שפסק הרמב"ם על: "שליח בי"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטורין מן הגלות...". וע"כ כתב הראב"ד "זו לא שמענו מעולם אלא שליח בי"ד שהוא מלקה ממה שאמדוהו בי"ד ומת תחת ידו" דהיינו לדעת הראב"ד מי שלא ציית דינא ומסרב להזמנת ביה"ד לבוא לדיון, אם שליח בי"ד הכהו לצורך הגעתו לביה"ד ומת תחת ידו בשוגג, הוא לא יהיה פטור מגלות. שואל הראב"ד על עצמו "והא דאמרינן (מו"ק ט"ז.) דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה הנהו לבעלי עבירות עד שיחזרו בהן." דהיינו הראב"ד מחלק בסברה הנ"ל בין אדם שעובר עבירות ומכין אותו כדי למונעו מלהמשיך לעבור עבירות, שעל הכאה כזאת של שליח בי"ד אין גלות,לבין הכאה על ביטול הוראת ביה"ד בקום עשה שעל כך אין פטור מגלות. עיי"ש במגדל עוז פ"ב ה"ה שכך למד דברי הראב"ד הנ"ל.
כיום החוק אינו מאפשר לקיים דברי חז"ל שנפסקו להלכה שמכין אותו עד שיאמר רוצה אני. בנידון זה הבעל כבר נמצא כ15 שנה בכלא ועדיין מסרב לתת גט למרות כל צווי ההגבלה ושש תקופות בידוד שנגזרו עליו. ברור הדבר שמדובר כאן באדם כפייתי שאפילו על חייו לא חס, ק"ו שאינו חס על חיי אשתו וילדיו. מצב זה מעורר למחשבה שלבעל החיים בכלא טובים, עד כדי כך שהוא אישית מעדיף להישאר בכלא מאשר להיות חופשי בחוץ. כלפי אדם כזה חריג שהשהיה בכלא טובה ומהנה עבורו, יש לחשוב בדרך יצירתית מהם הדרכים והפעולות שיכניעו את ליבו כדי שיתן גט.
הראשל"צ בצמ"ח עוזיאל זצ"ל בשו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – עניינים כלליים סימן ג צמצם את סמכויות ביה"ד בעניין הנדון, התייחס לחובת הדיינים וכתב:
"חובת המחאה המוטלת על דייני ישראל מחייבת אותם להשתמש באמצעי לחץ להשיב אדם מעבירה והאמצעי היחידי שהשתמשו בו רז"ל הוא הנידוי. זאת אומרת הרחקת החוטא ממחנה ישראל (מו"ק י"ז ושו"ע יו"ד סי' של"ד סעיף א'). ורבותינו הקדמונים הרחיבו אמצעי זה, וכתבו אם ראו בי"ד לנדות שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן רשאי (שם סעיף י'). ודקדוק דברי מרן שלא יקברו לו מת ולא ימולו בן, מוכח שרשות זו מגבלת דוקא שלא יקברו לו מת ולא ימולו לו אחד מבניו, והיינו כדי שיחזור מדרכו הרעה כדי שיקברו מתו או שימולו לו בן, אבל אין בית דין רשאים לנדות שלא יקברו אותו דאסור לנהוג זלזול כזה במת מישראל, שאעפ"י שחטא ישראל הוא, ושלא לגרום בזיון כזה לכל משפחתו שאם הוא חטא משפחתו מה חטאו, וכן אין למנוע לגמרי מילת כל בניו, הואיל ומילת הבנים היא מצוה מוטלת על בית דין שבישראל (יו"ד סי' רס"א). ואין מקום לומר שבי"ד יבטלו עצמם ממצוה זו שמוטלת ויאסרו למול את בניו של החוטא. ולכן דקדק וכתב שלא ימולו לו בן וזה משום סיג ועד שיגדל הבן. אבל אם לא חזר בו האב מלין את בניו שילדו לו אח"כ והוא הדין במת לו מת אחרי המת הראשון קוברים אותו.
ביחס לדברי החקקי לב ח"מ סימן ה' שהובאה לעיל בדעת הרוב. הגר"ח פלאג'י לא נקט דבריו באופן החלטי וכתב בסוף התשובה:
"...אם רוצים להניחו אחר זמן מה לבית האסורים של צער ומטונפא,...לדידי צריכה רבה כי מיראי ההוראה אנוכי ואיני מוותר דבר הנוגע לכבוד ה' וקיום מצוותיו בעבור צורך הדיוט שזה יגבה ממונו והרבה פתחים למקום לבי"ד שייסרוהו עד שיתן ולא ליסרו בדבר המונע כבוד המקום, ובא וראה מ"ש בזוה"ק בזוהר חדש חוקת דע"ב וז"ל ות"ח תריסר שנין יתיב ההוא צדיק בבית האסורים בג"כ י"ב שבטין בגלותא דאדום בגין מאה ברכן דמנעו מיניה בכל יומא...א"כ איך אנן ניקום וניגזור לבטל ממנו מאה ברכות כן נראה לי. ועוד יש לנו להודיע כי בימי העומר יש איסור נוסף אם יאסרוהו בבית הסוהר במקום שיש טינופת שאינו יכול לברך לילה אחת הרי מאבד טובה הרבה דמשם והלאה אינו יכול למנות עוד בברכה וכמו שאירע מעשה בעוונות הרבים בהרבה בני אדם שאסרו אותם בית האסורים המטונפת בימי העומר ולא יכלו לברך ברכת העומר ולא לומר דבר שבקדושה לא ביום ולא בלילה...."
העולה מדבריו שלא פשוט למנוע קיום מצווה שביד הבעל לקיים בעצמו ללא סיוע של אחרים. בהתאם לכך לא פשוט להטיל צווי הגבלה שיגרמו לביטול קיום מצווה שהבעל יכול לקיים בעצמו אלמלא הצו, ויש לקחת זאת בחשבון בבואנו להכריע בנידון זה הגם שמדובר בבעל אכזר המתעלל באשתו ומסרב לתת גט כבר כ-15 שנה.
בספר דובב מישרים חלק א סימן סז דן בנידון כזה והוסיף הסתייגות נוספת:
ובעיקר השאלה לדעתי מהנכון מבלי לעכב מצות המילה, כי רשע כזה בודאי לא יתפעל מזה שישוב מדרכו הרע, ועי' תוס' יבמות דף צ' [ע"ב] ד"ה ולגמר דמבואר דרק היכא שבודאי יהיה למיגדר מילתא מותר לעבור, כמו באליהו דהיה נביא מוחזק עי"ש, וע"כ גם בש"ע סי' של"ד מיירי בכה"ג דידעינן שעי"ז שיעכבו המילה ישוב מדרכו הרעה, ועי' בשו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סי' ד"ש דהעלה ג"כ כן.
נמצאנו למדים מדבריו שכאשר יש חשש שמניעת הבעל מקיום מצוות לא יועיל אין לעשות זאת.
לדעתי יש להזמין הבעל אחת לשבוע בימי ראשון בשעה 8.00 בבוקר לבחינת עמדתו מחדש, כאשר לביה"ד תהיה הזדמנות נוספת לשכנעו להטיב עם עצמו ולשחרר עצמו ממאסר ואת האישה מכבלי עיגונה.
עד כאן דעת המיעוט.
הלכה כדעת הרוב כמפורט לעיל קודם לנימוקי בית הדין.
ניתן ביום ().
ב"ה תיק
פלונית
(ע"י ב"כ עו"ד שרה מרקוביץ
ועו"ד שי זילברברג)
פלוני