חומר רקע
14.5.17
לכבוד
הוועדה לקידום מעמד האשה ולשוויון מגדרי
כנסת ישראל
מכובדיי,
הנדון: עמדה לדיון בהצגת מחקר:
"תפיסותיהן של נשים שהורשעו ברצח או הריגה של בן הזוג"
ארגון משפחות נרצחים ונרצחות מבקש להציג את עמדתו ביחס לתקציר המחקר שבכותרת.
ראשית יש להצטער על כך שהמחקר לא התפרסם באתר הוועדה כך שניתן יהיה לקרוא אותו ולהתרשם ממנו באופן רציני המאפשר התייחסות אליו בדיון. הרי לא ניתן לצפות כי ניתן יהיה להתייחס ברצינות לממצאי מחקר רק על סמך הצגתו בע"פ בדיון עצמו. עוד יש להצטער על כך ששמם של החוקרות/ים שביצעו את המחקר לא מוזכר בשום מקום וכן לא מוזכר המקום, או כתב העת או המוסד האקדמי שבו הוא התפרסם או עתיד להתפרסם. באתר הוועדה התפרסם כאמור תקציר ללא שום מראה מקום או ציון זהות החוקרות/ים.
העמדה דנן מתייחסת מטבע הדברים רק לתקציר המצומצם ביותר שהתפרסם באתר הוועדה.
מייד עם קריאת התקציר "קפץ" לעיני הח"מ השימוש המגמתי והמכובס, שאינו מקרי (כי הוא חוזר על עצמו מספר פעמים) במונח "מקרה" לעבירת הרצח או ההריגה. ללא קשר לתפיסתן העצמית או תפיסת מצבן כאסירות של הנשים שהורשעו ברצח או בהריגת בני זוגן, עצם השימוש במונח הזה על ידי החוקרים/ות עצמם גורם להטייה תודעתית. הטייה מקוממת שגורמת לזילות בחומרת העבירה וזלזלול בקדושת החיים.
לגופו של עניין, עולה מהתקציר הדגשה של קרבניות הרוצחות והיותן נתונות למצבי אלימות והתעללות טרם ביצוע המעשה. יחס סלחני לעבירת הרצח או ההריגה עצמה, גם בהינתן הנסיבות הקשות של הנשים הרוצחות, גורם למתן סוג של לגיטמציה למעשה והסכמה שבשתיקה שמי שנתון במצוקה קשה רשאי כביכול לקחת את החוק לידיים, ולהמית, ללא דין וללא דיין את הפוגע.
מעבר להתנגדות הנחושה ל"עשיית דין עצמי", הרי המחוקק עצמו הכיר ברקע של התעלללות ואלימות קשה במשפחה כנסיבה מקילה לענישת העבריין, בתיקון מס' 44 לחוק העונשין.
בתיקון מס' 44 התשנ"ה1995 , הוסף סעיף 300א', שכותרתו "עונש מופחת", והוא מורה כי על אף האמור בסעיף 300 הקובע עונש מאסר עולם, ו"עונש זה בלבד" בגין עבירת רצח, הרי שרשאי בית המשפט להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה בנסיבות המוזכרות בסעיף.
הנסיבה השלישית בסעיף (סעיף 300א(ג)) מתייחסת למצב של ביצוע רצח כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בנאשם או בבן משפחתו בידי מי שהנאשם גרם למותו.
ביסוד תיקון זה לחוק מונחת תפיסה חברתית לפיה אדם הפועל במצבי לחץ המפורטים בסעיף 300א', אף כי עליו לתת את הדין על המתת אדם שעשה, אין הוא עומד מהבחינה המוסרית בדרגה אחת עם רוצח שביצע את מעשהו ב"דם קר". במצבים אלה, כך סבר המחוקק עצמו, מחייבת תחושת הצדק להפחית מאחריותו של האדם למעשהו, ולאפשר לבית המשפט לגזור את דינו במידה התואמת את נסיבות העניין.
מהאמור לעיל, וכמובן מעצם היותנו מדינת חוק, ניתן לקבוע כי זהו תפקידו של בית המשפט לערוך את האיזונים והשקלולים המתחייבים לנוכח נסיבות ההמתה, ואין לקבל בהבנה עשיית דין עצמי, קל וחומר ע"י המתה של אדם.
הקביעה הקטגורית העולה מקריאת התקציר - כאילו בתי המשפט מחמירים יתר על המידה עם נשים הממיתות את בני זוגן - אינה עולה בקנה אחד עם החוק ועם ההלכה הרווחת בפסיקה.
מאליו מובן שלא ניתן להתווכח עם תפיסתן של האסירות את עצמן ועם תחושתן הסובייקטיבית שנעשה להן עוול. אך תפיסה זו ותחושה זו רווחת מן הסתם בקרב עבריינים ואסירים רבים מאד, נשים וגברים כאחד, שמנסים להטיל את האשמה והאחריות למעשיהם העברייניים על מצוקות שונות שפקדו אותם בחייהם. אל לנו ליפול למלכודת זו של "סחיטה רגשית" כדי להקל ראש ולהקל בעונשן, מעבר לקבוע בחוק, של נשים שממיתות את בני זוגן, יהא הרקע למעשה אשר יהא.
בכבוד רב,
לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות
רותי אלדר, עו"ד, יועצת משפטית
רח' זאב וילנאי 14/5 חיפה 32982, 050-6562452, [email protected]