חומר רקע
כ"ז באייר התשע"ז
23 במאי 2017
אל: חברי ועדת החוקה חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
מסמך רקע לקראת דיון הוועדה בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015
הצעת חוק העונשין (תיקון - עבירת רצח), התשע"ה-2015 (פ/1499/20) של חה"כ ניסן סלומינסקי
הצעת חוק העונשין (תיקון–עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015 (פ/2321/20) של חה"כ מיקי רוזנטל
הצעות החוק שבנדון עוסקות ביצירת מדרג חדש של עבירות ההמתה בחוק העונשין, התשל"ז–1977 (כמפורט במסמך הרקע מיום 18.7.16). בדיון הוועדה האחרון בנושא, שהתקיים ביום 7.11.16, עסקנו ביסוד הנפשי שיידרש לשם גיבוש עבירת הרצח הבסיסית, אשר מוצע לקבוע לצדה עונש מאסר עולם כעונש מרבי. בדיון הקרוב נמשיך לעסוק בנושא זה.
כפי שפרטנו במסמכי הרקע הקודמים, בעבירת הרצח הקבועה כיום בסעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן – החוק או חוק העונשין), נדרש ככלל יסוד נפשי של "כוונה תחילה" (למעט במקרים בהן מתגבשות הנסיבות המפורטות בסעיף):
ואולם, הפסיקה צמצמה מאד את יסוד ה"כוונה תחילה" וקירבה אותו ליסוד הנפשי של כוונה.
בהצעת החוק הממשלתית מוצע כי היסוד הנפשי שיידרש לעבירת הרצח הבסיסית יהיה יסוד נפשי של כוונה או אדישות. בהצעה זו יש חידוש משמעותי, הן בעצם ההרחבה של עבירת הרצח ליסוד הנפשי של אדישות, והן ביצירת הבחנה בין אדישות לקלות דעת.
חוק העונשין מבחין בין עבירות שדורשות יסוד נפשי של כוונה ובין עבירות שדורשות יסוד נפשי של פזיזות - מודעות לנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה. הפזיזות כוללת מצב של אדישות או של קלות דעת, כפי שנקבע בחלק הכללי של חוק העונשין.
ואולם, בעבירות עצמן, אין הבחנה – לא בעבירות ההמתה ולא בעבירות אחרות – בין הצורות השונות של הפזיזות. כתוצאה מכך, גם בפסיקה, אין דיון מעמיק על קו הגבול בין אדישות לבין קלות דעת, שכן אין לדבר משמעות בסיווג המעשה. השימוש במונח "אדישות" בפסיקה היום אינו בהכרח שימוש שמדייק ביסודות של היסוד הנפשי לפי חוק העונשין, אלא שימוש במובן המילולי של המונח בשפת היום-יום. המקום היחיד בו נידונה ההבחנה בין קלות דעת לאדישות כהבחנה בעלת השלכות הוא לעניין סעיפים 300(א)(3) ו 300(א)(4) , הנוגעים לגרימת מוות תוך ביצוע עבירה אחרת. בסעיפים קטנים אלו, לפי לשון החוק, נדרש יסוד נפשי של פזיזות. הפסיקה שהתקשתה להחיל את עבירת הרצח בפזיזות, דנה ביצירת הבחנה בין אדישות לקלות דעת ובאפשרות להרשיע בסעיף זה רק במצבים של אדישות. כתוצאה מכך, החל להתפתח לאחרונה דיון בהבחנה בין קלות דעת לאדישות לעניין זה, אך גם דיון זה אינו מפותח דיו.
היסוד הנפשי מתייחס הן למישור התודעתי (המודעות להתקיימות הנסיבות ולאפשרות שהתוצאה תתרחש) והן למישור החפצי (היחס לאפשרות גרימת התוצאה). הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת ובית המשפט אינו יכול לחדור לנבכי נשמתו של האדם, לפיכך, הבחנה כמוצע מעוררת שתי סוגיות מרכזיות, כמפורט להלן:
הראשונה – ההבחנה בין אדישות לקלות דעת כפי שהיא מתפרשת בפסיקה בהתבסס על נוסח החוק הקיים לא תמיד ברורה וחדה. גם המומחים השונים שהופיעו בפני הוועדה יצקו תוכן שונה לכל אחת מההגדרות. ההגדרה של קלות דעת כוללת בסיפה דרישה שהאדם קיווה שיצליח למנוע את התוצאות, ואולם, הן הפסיקה והן המומחים השונים מתייחסים פעמים רבות לקל הדעת כמי שקיווה שהתוצאה לא תתרחש, ולא רק למי שבפועל נקט פעולה למניעתה.
גם בספרות כאמור יש מחלקות בנושא, בעוד פרופ' פלר מייחס לקלות הדעת מצבים בהם המבצע קיווה שהוא עצמו יצליח למנוע את התרחשות התוצאה, פרופ' קרמניצר סבור כי יש להחיל את קלות הדעת על מצבים בהם המבצע קיווה שהתוצאה תימנע, גם אם לא על ידי נקיטת פעולה עצמית.
בפסיקה, שאמנם עד עתה כמעט ולא נדרשה להבחנה, ישנה לעיתים התייחסות לקל הדעת כמי שקיווה שהתוצאה לא תתרחש, ללא קשר לשאלה אם נקט פעולה כלשהי לשם מניעת התוצאה. כך למשל בת"פ 52/08 בו נקבע כי הנאשם היה קל דעת כאשר כיוון נשק כלפי חברו, למרות שבית המשפט התייחס במפורש לכך שלא עשה דבר כדי למנוע את התרחשות התוצאה. לעומת זאת, היו פסקי דין בהם בתי המשפט דרשו נקיטת פעולה על ידי הנאשם כדי להסיק שהוא קל דעת ואם לא עשה כן ייחסו לו אדישות, כך לדוגמא בעניין פידיניאן:
"...הרי שמעורבותו בגילויי האלימות כלפי המנוחה, ואי נקיטת פעולה כלשהיא לנסות ולמנוע את התוצאות הטרגיות, משמעם מניה וביה אדישות לאפשרות מותה...".
השנייה – בתי המשפט מסיקים בדרך כלל את היסוד הנפשי מנסיבות המקרה, וביחס לתוצאה, במיוחד מההסתברות שזו תתרחש.
ביסוד נפשי של כוונה, נדרשת מודעות, ובמישור החפצי גם רצון שהתוצאה תתרחש. לעניין פזיזות, נדרשת במישור התודעתי מודעות כמובן, ובמישור החפצי נוצרת ההבחנה בין אדישות- כאשר ישנו שוויון נפש ביחס לתוצאה, לקלות דעת- בה ישנה תקווה להצליח למנוע את התוצאה. ביחס לקלות הדעת והאדישות, המטרה בוודאי אינה גרימת המוות אלא מטרה אחרת כאשר המבצע מודע לאפשרות שהתוצאה תתרחש, אך במישור החפצי זו לא מטרתו. במצב דברים זה, קשה עוד יותר לקבוע מהו היחס החפצי- שוויון נפש או תקווה להצליח למנוע את התוצאה (או תקווה שהתוצאה לא תתרחש). לפיכך, פעמים רבות בתי המשפט מסיקים את היחס לתוצאה מההסתברות שזו תתרחש (כך למשל בחזקת הכוונה בה מסיקים כוונה כאשר התוצאה טבעית למעשה) וההסתברות למעשה מהווה כלי ראייתי לבחינת היסוד הנפשי. כך גם עוגנה בחקיקה הלכת הצפיות, לפיה כשהוודאות קרובה לוודאי מייחסים למבצע מטרה לגרום לתוצאה.
גם בספרות ישנה התייחסות לסיכוי שהתוצאה תימנע, כפי שמציין פרופ' פלר:
"ניתן להגדיר את קלות-הדעת כאותה שלוחה של מחשבה פלילית, המתבטאת, במישור ההכרתי, במודעות בפועל לכל רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה, ואילו במישור החפצי, בתקווה למנוע את התוצאה שהיא אחד מרכיבים אלה.
כמובן התקווה, כמושג, אינה עניין שבמשאלת לבו של האדם בלבד; מושג זה משקף גם את הסיכוי הרציונאלי, ולו גם בעיני אותו אדם בלבד, המעוגן במציאות להצליח [למנוע]....".
לפיכך, כאשר ההסתברות גבוהה (גם אם לא עד כדי החלת הלכת הצפיות) בית המשפט והמומחים נוטים לייחס לנאשם אדישות, גם אם אין לכך אינדיקציות נוספות. כך למשל בתפ"ח 21279/15 בו בוצע ירי לעבר בית קפה בו ישבו אנשים והיה ברור כי עלולים להיפגע אנשים נוספים, בית המשפט עם קביעתו שהייתה מודעות הסיק כי זו אדישות ולא קלות דעת.
כאשר ההסתברות נמוכה או שבית משפט מתרשם שהנאשם לא האמין שהתוצאה אכן תתרחש, נוטים לייחס לו קלות דעת, גם אם לא עשה דבר כדי למנוע וגם אם אי אפשר לדעת האם אכן היה שווה נפש או קיווה שהתוצאה לא תתרחש.
מכל האמור עולה שקשה לנבא כיצד הפסיקה תקבע את קו הגבול בין קלות דעת ואדישות כאשר תידרש לכך באופן היוצר הבחנה בין עבירות, לא רק מבחינה ראייתית במקרים שיבואו בפניה, אלא מה יהיה המדרג הנורמטיבי שתיצור. לא ברור האם הפסיקה תלך עם תפיסתם של המומחים לפיה רוב הממיתים (שלא תוך כוונה) הם קלי דעת, וקבוצת האדישים קטנה מאד, או שהפסיקה תאמץ את תפיסת הפרקליטות שבעבירות אלימות פעמים רבות מדובר באדישות (בנוסף, לא ברור איך הפסיקה תחיל את החקיקה וההלכות הקיימות על כך, למשל, האם עצימת עיניים תחול גם על אדישות באופן שיביא להרשעה ברצח תוך עצימת עיניים). לפיכך, יש חשש שבאימוץ הבחנה בין אדישות וקלות דעת תהיה משום העברה של ההכרעה הנורמטיבית בשאלת המדרג מהמחוקק לבית המשפט, ומוצע שהמחוקק יקבע באופן ברור יותר את תוכן ההבחנה.
נוכח החששות כאמור בדבר הקושי בהבחנה בין קלות דעת ואדישות, העלנו מספר חלופות לעניין היסוד הנפשי. חלופות אלה מטרתן לעלות בקנה אחד (עד כמה שניתן) עם המדרג הנורמטיבי המוצע על ידי הממשלה (ולפיו לא רק ה"מתכוון" ראוי לתיוג של רוצח), ויחד עם זאת להימנע מיצירת הבחנה בתוך היסוד הנפשי של פזיזות. לחלופות אלה יתרונות מסוימים אך גם הן מעוררות קשיים אחרים, כמפורט להלן:
החלת עבירת הרצח גם על מי שביצע עבירת אלימות חמורה תוך צפיית תוצאת המוות:
"רצח
העושה אחת מאלה, דינו – מאסר עולם:
הגורם בכוונה למותו של אדם;
הגורם למותו של אדם בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה תוך צפייה של אפשרות התרחשות התוצאה (של ההמתה).
לעניין זה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן."
בהתאם לחלופה זו (הדומה להצעת החוק הפרטית של חה"כ סלומינסקי), היסוד הנפשי בעבירת הרצח יהיה של כוונה להמית או כוונה לגרום לאדם חבלה חמורה תוך מודעות לעניין תוצאת המוות (דהיינו, פזיזות לעניין התוצאה) והוספה מפורשת של הלכת הצפיות.
היתרון בכך הוא שמבחינה נורמטיבית, בדומה להצעה הממשלתית, מקרים של אלימות קשה יכנסו לעבירת הרצח, תוך קביעה נורמטיבית שאדם הנוהג באלימות תוך פגיעה בגופו של אדם כשיש סיכוי שהדבר יסתיים במוות- דרגת אשמתו היא של רצח. המדרג הנורמטיבי יהיה ברור ולא תידרש לשם כך הבחנה בין אדישות לקלות דעת.
יחד עם זאת, יש לציין, כי קביעת יסוד נפשי "כפול" בתוך יסודות העבירה גם הוא חידוש בחוק העונשין. בנוסף, הפרקליטות העלתה חשש שחלופה זו עלולה לכלול גם מקרים שלא ראוי לתייג כרצח ותותיר בחוץ מקרים שראוי היה לתייגם ככאלה (לדוגמא עבירת הצתה כשאין כוונה לפגוע באדם).
יצוין בהקשר זה, כי בדיון הקודם בוועדה הוער כי הצעה זו תואמת את הדין האנגלי אשר ועדות שונות בבריטניה המליצו לשנותו, ואולם, יש לחדד כי בדין האנגלי לא נדרשת צפייה של תוצאת המוות, כלומר די בכוונה לגרום לחבלה חמורה. חלק מהוועדות שישבו על המדוכה דווקא המליצו, כדי לפתור את הקושי, להוסיף לדין הקיים את הרכיב של המודעות לתוצאת המוות, בדומה לנוסח שהצענו בדיון הקודם.
הצעתה של פרופ' גור אריה שבעבירת הרצח יידרש יסוד נפשי של כוונה, ובנוסף לגבש עבירה של הריגה בנסיבות מחמירות בה ניתן יהיה להטיל מאסר עולם (קרי, העונש בעניין זה יהיה כפי שהוא בחלופה א' אך התיוג שונה):
"הריגה בנסיבות מחמירות
הגרום למותו של אדם באחת מן הנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עולם:
(1) המעשה נעשה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה;
(2) המעשה נעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן;
יצוין כי פרופ' גור-אריה מציעה לכלול נסיבה כדלקמן:
"המעשה נעשה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת או להקל על ביצועה, או במטרה להסתיר ביצועה של עבירה אחרת, או לאפשר הימלטות מן הדין לאחר ביצוע העבירה האחרת".
קביעת יסוד נפשי של כוונה ושל צפייה בהסתברות גבוהה של התרחשות התוצאה:
"הגורם בכוונה למותו של אדם או הגורם למותו של אדם תוך צפיית התרחשות התוצאה בהסתברות גבוהה (אפשר לשקול להוסיף- תוך אדישות לערך של חיי אדם), דינו – מאסר עולם. לעניין זה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה לגרמן." (+ עבירה של הריגה שתתגבש בהמתה תוך פזיזות ביחס לתוצאה).
חלופה זו אמנם מתייחסת לאדישות אך באופן שונה מהיסוד הרגיל של הפזיזות, ואולם, היא משקפת באופן הנכון ביותר, לדעתנו, את התייחסות בתי המשפט והמומחים להסתברות, שלרוב מהווה את האינדיקציה המשמעותית ביותר לקביעת היסוד הנפשי בנושא זה. כמו כן, כאשר מדובר בהמתה, מצפים מאדם לא לקחת סיכון וכאשר מדובר בהסתברות גבוהה, ההחלטה לקחת את הסיכון כדי להשיג מטרה אחרת היא בדרגת אשם חמורה במיוחד.
יחד עם זאת, החיסרון הוא ביצירת מושגי שסתום חדשים לעניין ההסתברות ויצירת ערבוב בין היחס החפצי למישור הראייתי (אם כי, כאמור, בפועל מסיקים את היחס החפצי מההסתברות גם היום).
הגדרה ברורה יותר של ההבחנה בין אדישות לקלות דעת לעניין עבירות ההמתה
קלות דעת- בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמור,
גרסה א': תוך אמונה שהתוצאות לא יקרו.
גרסה ב' (בהתאם לנוסח הקיים היום בחוק): מתוך תקווה שיצליח לנקוט בפעולה שתמנע את התוצאה.
בשל החשש מההבחנה הלא ברורה בין אדישות לקלות דעת, מוצע לבחון את האפשרות לחדד את ההגדרות.
אפשרות אחת היא להגדיר מחדש את האדישות לעניין עבירות ההמתה בלבד תוך התייחסות לאדישות לערך של חיי אדם, או בדרך אחרת.
אפשרות נוספת היא לשנות את ההגדרה של קלות דעת. לעניין זה ניתן להציע שתי חלופות, שלהבדל ביניהן משמעות נורמטיבית:
להתאים את ההגדרה של קלות הדעת לדרך בה החילו אותה בחלק מפסקי הדין ועל ידי חלק מהמומחים- לשנות את הסיפה, כך שהאדם קיווה שהתוצאה לא תתרחש או לא האמין שהתוצאה תתרחש, ללא דרישה לנקיטת פעולה כלשהי מצדו למניעת התוצאה.
שינוי כאמור מבטא באופן מדויק יותר את הדרך בה לרוב החילו את קלות הדעת בפסיקה, אך מצד שני עלול לעמעם עוד יותר את ההבחנה בין קלות דעת ואדישות ואת היכולת להסיק את היסוד הנפשי מהנסיבות, שכן לא יידרש להראות שהנאשם בפועל עשה דבר למניעת התוצאה. תיקון כאמור ירחיב את קבוצת הנאשמים שיכנסו לקלות הדעת ולא לאדישות.
לחדד את הדרישה הקיימת כבר היום שהמבצע קיווה שיצליח לנקוט בפעולה שתמנע את התוצאה.
תיקון כאמור משאיר קבוצת אדישים רחבה יותר לעומת קלי הדעת ומקל בהבחנה בין קל הדעת לאדיש.
בבוא הוועדה לשקול האם לתקן את הגדרת קלות הדעת באחת הדרכים האמורות, מוצע לוועדה לשקול היכן נכון יותר לשים את קו הגבול בין קל הדעת לאדיש מבחינה מוסרית.
יצוין כי עמדת הסנגוריה הציבורית, שגם היוותה דעת מיעוט בוועדת קרמניצר, היא כי ניתן ליצור הבחנה בין אדישות לקלות דעת. ואולם, הסנגוריה הציבורית מציגה עמדה מנוגדת לעניין המדרג הנורמטיבי המוצע ומבקשת לקבוע שרצח יתגבש ביסוד נפשי של כוונה בלבד, וליצור עבירה נפרדת לממית באדישות, שהעונש בצידה יהיה של עשרים שנות מאסר.
נוכח כל האמור, מוצע לוועדה לדון בשאלה האם להרחיב את עבירת הרצח ולהחילה לא רק על יסוד נפשי של כוונה, ואם כן – לדון בשאלה כיצד ראוי לאפיין בחקיקה את אותם מקרים שהמחוקק מבקש לתייג כעבירה זו.
"300. רצח
(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו- מאסר עולם ועונש זה בלבד:
גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;
(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;
(3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;
(4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.
(ב) מי שהורשע ברצח לפי סעיף 2(ו) לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950, דינו - מיתה."
"20. מחשבה פלילית
(א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:
(1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2) פזיזות שבאחת מאלה:
(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
(ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען...."