חומר רקע

‏10‏ יולי ‏2017 ‏ט"ז‏ תמוז ‏ תשע" ז לכבוד‏ יושב‏ראש‏וועדת‏ ה חוק,‏חוקה‏ומשפט ‏ ח"כ‏ניסן‏סלומינסקי חברי‏הוועדה‏ ,מכובדי בימים‏אלה‏מונחות‏על‏שולחנכם‏שתי‏הצעות‏שתכליתן‏אחת‏–‏ מתן‏סמכויות‏נוספות‏לבתי‏ הדין‏הרבניים‏בישראל.‏ חוקרי ‏המכון ‏הישראלי ‏לדמוקרטיה, ‏ואני ‏בראשם, ‏תמימי ‏דעים ‏באשר ‏לצורך ‏להתנגד‏ לתזכיר‏החוק‏הממשלתי‏שעניינו‏מתן‏סמכויות‏שיפוט‏לבתי‏הדין‏הרבניים.‏חששנו‏המרכזי‏ הוא‏שאישור‏תזכיר‏החוק‏יוביל‏בפועל‏להקמת‏מערכת‏משפט‏נפרדת‏בעלת‏דינים‏אחרים‏ משל‏כלל‏אזרחי‏ישראל.‏ אנו‏קוראים ‏ לכם‏להסיר‏מסדר‏היום‏יוזמה‏זו.‏ אשר‏להצעת‏החוק‏הפרטית‏של ‏חברי‏הכנסת‏משה‏גפני‏ואורי‏מקלב,‏המבקשת‏להעניק‏ לבתי‏הדין‏הרבניים‏סמכות‏בוררות‏בהסכמה,‏חלוקים‏חוקרי‏המכון‏באשר‏לעמדה‏הראויה‏ מנקודת‏מבט‏דמוקרטית.‏ אני,‏יחד‏עם‏חוקרים‏אחרים‏במכון,‏מתנגד‏להצעה‏זו.‏ אנו‏חו ששים‏שמדובר‏באבן‏דרך‏שבפועל‏תיצור‏מציאות‏של‏שתי‏מערכות‏משפט‏נפרדות‏ המסדירות‏את‏הנושאים‏האזרחיים.‏האחת,‏מערכת‏הלכתית‏המתבססת‏על‏פסיקות‏הלכה‏ ודיני‏משפט‏עברי‏בלבד‏ואשר‏במקומות‏רבים‏אינם‏מקיימים‏שוויון‏בין‏גברים‏ונשים‏ובין‏ יהודים‏ושאינם‏יהודים.‏השנייה‏-‏ מערכת‏ המשפט‏המתקיימת‏במדינת‏ישראל‏מאז‏הקמתה‏ ואשר ‏מושתתת ‏על ‏עקרונות ‏המשפט ‏המקובל ‏כפי ‏שהתפתחו ‏נדבך ‏על ‏נדבך ‏במהלך‏ העשורים‏האחרונים,‏ואשר‏העקרונות‏היהודיים‏והדמוקרטיים‏שזורים‏בהם.‏ הטיעון‏כאילו‏מדובר‏יהיה‏רק‏במקרים‏של‏הסכמה‏הדדית‏בין‏הצדדים‏הנדונים‏אינו‏מציג‏ תמונה‏נ כונה.‏די‏אם‏ניקח‏מקרה‏של‏מעסיק‏המבקש‏מעובד‏לחתום‏במסגרת‏חוזה‏העסקה‏ על‏הסכמה‏לדון‏במחלוקות‏ביניהם‏בפני‏בית‏דין‏רבני‏–‏ וכבר‏ברור‏שמדובר‏בהסכמה‏שבה‏ .אחד‏הצדדים‏נמצא‏בנחיתות‏ולכן‏ההסכמה‏אינה‏מייצגת‏בהכרח‏רצון‏אמתי ‏ עם‏זאת,‏ישנם‏חוקרים‏אחרים‏במכון‏התומכים‏בהצע ה‏וסוברים‏שמדובר‏בהצעה‏מאוזנת‏ ואני‏מצרף‏גם‏את‏חוות‏דעתם.‏ בברכה,‏יוחנן‏פלסנר נשיא‏המכון‏הישראלי‏לדמוקרטיה‏ לכבוד יו"ר‏ועדת‏חוקה,‏חוק‏ומשפט,‏ח"כ‏ניסן‏סלומיאנסקי חברי‏הוועדה ‏ כנסת‏ישראל :הנדון הצעת חוק ( שיפוט בתי דין רבניים בוררות"), התשע ה– 7 5 02 אנו‏מתנגדים‏להצעה‏שבנדון .‏ מטרת ‏ הצעת ‏החוק ‏ל עגן ‏בחוק ‏את ‏ סמכותם ‏ ‏ ‏ של ‏ בתי ‏ ‏ הדין ‏ ‏ הדתיים ‏ לדון ‏ כבוררים ,‏ ‏ בהסכמת‏ ‏ הצדד ים,‏ ‏ בעניינים ‏‏ אזרחיים ‏‏ ‏ על‏ ‏ פי‏ עקרונות‏ ‏ הדין‏ ‏ הדתי ‏.‏ אנו‏סבורים‏שהצעה‏זו‏ פוגעת ‏קשות ‏בחופש ‏מדת, ‏עלולה ‏לפגוע ‏בשוויון ‏ותיצור ‏ שיבוש ‏ קשה ‏בשלטון ‏החוק‏ ומערכת ‏המשפט, ‏ועל ‏כן ‏אנו ‏מתנגדים ‏ לה . ‏ נציין ‏כי ‏גם ‏החלופה ‏ שהועלתה ‏בתזכיר‏ ממשלתי ,‏ לפיה‏יוענקו‏ס מכויות‏שיפוט‏בהסכמה ‏ לבית ‏המשפט‏בעייתית ‏ לא‏פחות‏ואף‏ יותר‏מכך .‏ :מהות ההצעה 1. הצעת ‏ החוק‏מבקש‏ להעניק ‏ל בתי‏הדין‏הרבניים‏סמכות‏שיפוט‏בע ניי נים‏ אזרחיים ‏ אם‏ הצדדים ‏הנוגעים ‏בדבר ‏הביעו ‏ לכך ‏ את ‏הסכמתם ‏.בכתב ‏ במידה ‏והושגה ‏ הסכמה‏ כאמור ‏ בית‏הדין‏הרבני‏רשאי‏לדון‏ בעניין‏המובא‏ לפניו ‏.לפי‏דין‏תורה ‏ 2. הפנייה‏לבית ‏ הדין‏ צריכה‏להיות‏מוגשת ‏ בצירוף‏הסכמת‏הצדדים‏לערכאת‏השיפוט‏של‏ בתי‏הדין ‏ הרבניים .‏אם‏לא‏הושגה‏הסכמתו‏של‏מי‏מהצדדים,‏ בית‏הדין ‏ יודיע ‏ לאותו‏ צד‏על‏אפשרותו‏להסכים‏שבית‏הדין‏ידון‏בעניין .‏במידה‏ו לא‏ תתקבל ‏ הסכמתו‏של‏צד‏ נוגע‏בדבר‏לסמכות‏בית‏הדין ,‏בית‏הדין‏ יודיע‏לצדדים‏שהביעו‏את‏הסכמתם‏והוא‏ יהיה‏רשאי‏ לתת‏להם‏היתר-בית-דין‏על‏פי‏הדין‏הדתי‏להגיש‏את‏תביעתם‏לערכאה‏ אזרחית;‏ במידה‏ו אחד‏הצדדים‏הנוגעים‏בדבר ‏ הוא ‏ קטין,‏חסוי,‏פסול‏דין‏או‏נעדר ‏ רשאי‏בית‏הדין‏למנות‏אפוטרופוס‏לאותו‏צד‏לצורך‏מתן‏הסכמה‏לסמכות‏בית‏הדין‏ ולצורך‏י.יצוגו‏לפניו תכלית ההצעה 3. להלן‏נפרט‏את‏הבעיות‏המתעוררות,‏ובהן‏פגיעה‏בחופש‏מדת,‏שוויון‏ועוד,‏העולות‏ מההצעה.‏אך‏ראשית‏יש‏לתהות‏מהי‏תכליתה?‏האם‏ההצעה‏אכן‏נועדה‏לפתור‏בעיה‏ אמיתית? ‏שכן ‏גם ‏כיום ‏ניתן ‏באמצעות ‏מוסד ‏הבוררות ‏הפרטית ‏לקיים ‏דיונים‏ משפטיים‏תחת‏מטריית‏הדין ‏ הדתי,‏ככל‏שישנה‏הסכמה‏אמיתית‏בין‏הצדדים.‏מעבר‏ לכך, ‏ניכר ‏כי ‏בהצעה ‏אין ‏התמודדות ‏רצינית ‏בקשר ‏להערכת ‏השפעות ‏החקיקה1,‏ ובעיקר ‏לתוצאות ‏הקשות ‏שעלולות ‏להגרם ‏בשל ‏צדדים ‏אשר ‏ירגישו ‏מחוייבים ‏או‏ יסכימו‏תחת‏איום‏להתדיין‏בפני‏בית‏דין‏דתי,‏בין‏אם‏מדובר‏בסמכות‏שיפוט‏ובין‏א ם‏ מדובר‏בסמכות‏בוררות.‏ טרם‏מהלך‏מהפכני‏שכזה,‏ראוי‏שיתבצע‏הליך‏שקול‏ורציני‏ של‏בירור‏העובדות,‏הוועצות‏במומחים,‏גורמים‏בעלי‏עניין,‏הגדרת‏תכלית‏החקיקה‏ באופן‏ברור‏ושקילה‏האם‏החוק‏אכן‏יקדם‏את‏אותה‏התכלית.‏ היעדר הסכמה מדעת וכפייה דתית 4. כאמור,‏ הצעת‏החוק‏דורשת‏את‏ הסכמתם ‏ בכתב‏של‏שני‏הצדדים ‏ להליך ‏ב כדי‏לכונן‏ סמכות‏ בוררות ‏ לבית‏הדין.‏לצד‏זאת,‏לאחר‏פנייתו‏של‏צד‏אחד‏להליך,‏יכול‏בית‏ הדין‏להודיע‏לצד‏השני‏על‏אפשרותו‏להסכים‏שבית‏הדין‏ידון‏בענייננו.‏ ‏ פנייה‏שכזו,‏ על ‏ידי ‏ערכאה ‏שיפוטית ‏מוסמכת ‏ של ‏המדינה , ‏יכול ה ‏לה תפרש ‏אצל ‏הצד ‏השני‏ כ זימון‏ שיפוטי‏שהוא‏חייב‏לציית‏לו,‏ בוודאי‏ככל‏שמדובר‏באדם‏דתי,‏אך ‏ היא‏עלולה‏ להיות ‏כזו ‏ גם ‏עבור ‏אדם ‏שאינו ‏דתי.‏ בנוסף, ‏ הסמכות ‏הייחודית ‏של ‏בתי ‏הדין‏ הרבניים‏ בתחום‏דיני‏המעמד‏האישי‏ יכולה ‏ להרתיע‏ אדם‏ מפני‏סירוב‏לזימון‏בית‏ הדין.‏ סירובו‏של‏מי‏מהצדדים‏לנהל‏הליך‏אזרחי‏ יכולה‏להשפיע‏גם‏על‏הדיון‏בתחום‏ דיני ‏ המעמד ‏האישי . ‏ למעשה, ‏ האפשרות ‏לנהל ‏ הליך ‏אזרחי ‏ בבית ‏הדין ‏הרבני,‏ במקביל‏לניהול‏הליך‏בתחום‏דיני‏המעמד‏האישי,‏ עלולה‏להפוך ‏ לכלי‏ניגוח‏ עבור‏ הצדדים.‏ מיותר‏לציין‏כי‏.מצב‏זה‏פסול‏ולא‏רצוי ‏ 5. ‏ה חשש‏להיעדר‏רצון‏חופשי‏יכול‏להתעורר במ ‏ גם ‏ קרים‏בהם‏יש‏פערי‏כוח ‏ו מעמד ‏ ות בין‏הצדדים .‏כך‏למשל,‏מעסיק‏ יוכל ‏ לחייב‏עובד,‏ כתנאי ‏ להעסקתו,‏ להסכים ‏ מראש‏ 1 על תה ,ליך הערכת השפעות בחקיקה, ראו נדיב מרדכי מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס "מדרי ך "למחוקק (ה מכון הישראלי לדמוקרטיה) ', עמ471-747 . ,בחוזה ‏ לכך‏ שכל‏ מחלוקת‏שת ת עורר‏ בין‏הצדדים‏.תידון‏בבית‏הדין‏הרבני ‏ חשש‏זה‏ יכול‏להתעורר‏גם‏במצבים‏בהם‏העובד‏אינו‏יהודי‏והמעסיק‏דורש‏ממנו‏להסכים‏ שמקום‏ הבוררות הע ‏.תידי‏יהא‏בבתי‏הדין‏הרבניים ‏ אף‏כי‏תנייה‏כזו‏תוכל‏להחשב‏ "תנאי ‏מקפח" ‏ב חוזה ‏אחיד, ‏אי ‏אפשר ‏להסתמך ‏על ‏דיני ‏החוזים ‏שימנעו ‏חלק‏ משמעותי‏ובוודאי‏שלא‏את‏רוב‏המקרים‏האלה.‏ ‏ ברי‏כי‏הסכמה‏ש כזו‏אינה‏מגלמת‏ רצון‏חופשי.‏ יתר‏על‏כן,‏הדבר‏מעלה‏חשש‏מפני‏כפייה‏של‏הדין‏הדתי‏גם‏על ‏ צדדים ,‏ ,יהודים‏או‏שלא‏יהודים ‏ שאינם ‏.מעוניינים‏בכך ‏ כפייה‏שכזו‏סותרת‏זכות‏בסיסית‏ במדינה ‏דמוקרטית ‏ והיא ‏החופש ‏מדת. ‏ חופש ‏מדת ‏היא ‏אחת ‏החירויות ‏ הנתונות ‏ לאזרח ‏ במדינה ‏ דמוקרטיה. ‏חירות ‏זו ‏מאפשרת ‏לכל ‏אזרח ‏לבחור ‏שלא ‏להשתייך‏ לדת‏כלשהי‏ ולהימנע‏מקיום‏ ציוויים‏הנובעים‏מהשת ייכות‏זו .‏ ההצעה ‏ למעשה‏ תתן ‏ לגיטימציה‏לכפי יה‏מסוג‏זה,‏ולכן‏יש‏לדחותה. 6. חשש‏ כבד‏יותר‏ להסכמה‏בהיעדר ‏ רצון‏חופשי‏ עולה ‏ כאשר ‏מ דובר‏ב אדם‏שהוא‏חלק‏ מקהילה‏דתית.‏ סביר‏שסירובו ‏ של‏אדם‏שכזה‏להידיי ן‏ בפני‏הערכאה‏הדתית‏ת תקבל‏ בלחצים ‏משפחתיים, ‏חברתיים ‏או ‏רבניים ‏כבדים ‏ שידרשו ‏ממ נה ‏לעמוד ‏בפני ‏"דין‏ תורה",‏במקום‏בפני‏מערכת‏המשפט‏ האזרחית.‏ ועוד,‏כאשר‏ אשה‏היא‏ ‏ צד להליך‏אזי‏ החשש‏להיעדר‏רצון‏חופשי‏יגבר‏אף‏יותר.‏ יכולתה ‏ של‏אשה,‏ בקרב‏חלק ‏מה קהיל ‏ ות ה דתי ת ‏ ו להתנגד ‏ל"זימון" ‏כזה ‏מבית ‏הדין ‏היא ‏בפירוש ‏מוגבלת ‏ויוצרת ‏סיכון ‏של‏ כפייה.‏ לפיכך,‏נראה‏כי‏דרי שת‏ההסכמה,‏שנועדה‏להגן‏על‏קהלים‏ שאינם‏מעוניינים‏ להישפט‏לפי‏דין‏תורה.,‏לא‏מספקת‏פיתרון‏ראוי‏לבעיה ‏ ההיפך‏הוא‏הנכון,‏ ההצעה ‏ מאפשר ת‏ל צדדים‏לכפות‏את‏הדין‏הדתי‏תוך‏ניצול‏פערי‏כוח‏ ומעמד.‏ ההצעה‏ו תמיכה‏ ‏ בה מבטא ים ‏ זלזול ‏לא ‏רק ‏בחופש ‏מדת ‏אלא ‏גם ‏באוטונומיה ‏של ‏הפרט ‏ובמעמד ן‏ .השוויוני‏של‏נשים ‏.מבחינת‏כול‏ההיבטים‏האלה‏היא‏פוגעת‏בכבוד‏האדם פגיעה בתכלית הדמוקרטית- החוק לא נוצר על ידי העם 7. משום‏ שההצעה,‏בהכרח,‏תכפה‏מישרין‏או‏בעקיפין‏על‏אזרחים‏להתדיין‏על‏פי‏הדין‏ הדתי, ‏היא ‏מגלמת ‏פגיעה ‏קשה ‏לא ‏רק ‏בחופש ‏מדת ‏אלא ‏בעקרון ‏הדמוקרטי ‏של‏ ההשת תפות .‏ בדמוקרטיה,‏כל‏אדם‏נשפט‏על‏פי‏חוק,‏שהוא‏רשאי‏לעצבו‏על‏ידי‏נציגיו‏ בפרלמנט ‏ שנבחר ו‏ב אמצעים‏דמוקרטיים‏בבחירות ‏.שוויוניות‏וחשאיות ‏ הדין‏העברי‏ אינו‏ עונה‏למאפיינים‏אלה ‏ והוא‏בלתי‏ניתן‏לתיקון‏ולשינוי‏עם‏הזמנים‏(בכפוף‏לפיתוח‏ )שיפוטי‏בלבד,‏להבדיל‏מחקיקה ,‏ לכן‏כל‏ת חולה‏שלו‏מהווה‏חריגה‏מעקרון‏זה,‏שחוק‏ מדינה‏צריך‏להיות‏תמיד‏נתון‏לתיקון‏על‏ידי‏הפרלמנט.‏ מובן‏‏שעקרון‏זה‏לא‏נשמר‏ כיום‏בישראל,‏במסגרת‏הסטטוס‏קוו‏המעגן‏דינים‏דתיים‏בתחומי‏המעמד‏האישי.‏ אין‏בכך‏כדי‏להצדיק‏הרחבה‏של‏חריג‏זה,‏לתחומים‏נוספים,‏של‏דיני‏הממונות,‏גם‏ אם ‏ מדובר ‏בהסכמה, ‏ובוודאי ‏ככל ‏שההסכמה ‏עלולה ‏להינתן, ‏במקרים ‏רבים ‏שלא‏ ניתן‏יהיה‏לאבחנם‏בקלות,‏שלא‏באופן‏חופשי‏ומרצון.‏ האלטרנטיבה של סמכות שיפוט 8. יש‏לציין‏כי‏במקביל‏פורסם‏תזכיר‏חוק‏מטעם‏משרד‏הדתות‏ה מבקש‏להקנות‏לבתי‏ הדין‏הרבניים‏סמכות‏שיפוט‏בהסכמה.‏ בכך‏ישנה‏אף‏ה חרפה‏לעומת‏ ההעצה ‏ להעניק‏ סמכות‏לבוררות‏בהסכמה.‏ תזכיר‏החוק‏ מ חולל‏שינוי‏באשר‏ למעמדם‏של‏בתי‏הדין‏ האזרחיים,‏שכן‏הוא‏מכיר‏בסמכות‏שיפוט‏מקבילה ‏ של‏בתי‏הדין‏הרבניים ‏ בנושאים‏ אזרחיים.‏ התזכיר‏מבקש‏למנוע‏את‏הפגיעה‏בזכויות‏מהותיות‏של‏בעל‏דין‏ באמצעות‏ אזכור‏ שלושה ‏ חוקים ולם א ,‏ ‏ בית‏הדין‏הרבני‏לא‏מחויב‏ לפרשנותו‏של‏ בית‏המשפט‏ האזרחי ‏ לחוקים ‏אלה.‏ לבסוף,‏ לטעמנו, ‏יש ‏ ערך ‏בקידום ‏ אחידות ‏ בהחלת ‏הדין ‏ על‏ אזרחים‏שווי‏זכויות‏במדינה‏דמוקרטית .‏לפיכך,‏ראוי‏ לצמצ ם‏ככל‏שניתן‏ את‏המצב‏ של‏סמכויות‏מקבילות.‏ אחידות‏ שכזו ‏ תעזור‏לקדם‏את‏ ה לכידות‏ ה חברתית ,‏תח זק‏את‏ אמון‏הציבור‏במערכת‏המשפטית,‏תקדם‏את‏הוודאות‏המשפטית‏ואת‏עקרון‏השוויון‏ .בפני‏החוק‏שהוא‏אחד‏מיסודותיה‏של‏כל‏שיטת‏משפט‏דמוקרטית התזכיר‏דן‏ביתרונות‏וחסרונות‏של‏מודל‏סמכות‏השיפוט‏מול‏מודל‏הבוררות,‏מבלי‏ לקחת‏בחשבון‏את‏המשמעויות‏ מרחיקות‏הלכת‏ של‏ הרחבת‏סמכות‏ שיפוט של‏בתי‏ דין‏רבניים,‏לפי‏דין‏תורה,‏החיה‏כחלק‏ממערכת‏אזרחית,‏ונאכפת‏(ללא‏תיווך‏של‏בית‏ משפט‏מחוזי,‏כמו‏במודל‏הבוררות),‏על‏סעדיה‏הזמניים,‏והוצאה‏לפועל‏וכו'.‏ההפנייה‏ לביקורת‏של‏בג"צ‏כעניין‏המקביל ‏לביקורת‏בתי ‏משפט‏מחוזיים‏על‏פסקי‏בוררות‏ מטעה‏–‏ האם‏לבג"צ‏יש‏ את‏הזמן‏והיכולת‏לברר‏את‏עילות‏ההתערבות‏כ פי‏שעושים ‏ בתי ‏משפט ‏מחוזיים ‏שזו ‏התמחותם ‏(בין ‏השאר)? ‏והאם ‏בכך ‏"ייקל" ‏על ‏המערכת‏ ?המשפטית,‏בהוספת‏עוד‏תיקים‏הנדונים‏בבית‏המשפט‏העליון‏העמוס‏מאד‏גם‏היום פגיעה במעמד בתי המשפט האזרחיים 9. פגיעה‏נוספת‏ואף‏קשה‏יותר‏מזו‏שתוארה‏ל עיל,‏‏ באה‏לידי‏ביטוי‏ בכך ‏ש אם‏הנתבע‏ אינו ‏מסכים ‏שבית ‏הדין ‏הרבני ‏יכריע ‏בעניינו ‏יהיה ‏רשאי ‏בית ‏הדין ‏להתיר ‏לתובע‏ להגיש ‏את ‏תביעתו ‏לערכאה ‏אזרחית. ‏הצעה ‏זו ‏מבוססת ‏על ‏האיסור ‏ההלכתי ‏של‏ הגשת‏תביעה‏ בפני‏ ‏ ערכאות‏ ‏ ‏ של‏ גויים,‏ ‏ תוך‏ ‏ זיהוי‏ ‏ בתי‏ ‏ המשפט‏ ‏ האזרחיים‏ ‏‏ של ‏ ישראל‏ ‏כ ערכאות‏ ‏ ‏ של‏ גויים,‏ ‏ ועל‏ ‏ הצורך‏ ‏ בקבלת‏ ‏ היתר‏ ‏ הלכתי‏ ‏ מיוחד ‏‏ לתבוע ‏‏ בפני‏ ‏ ערכאות ‏‏ של ‏ גויים ‏ במקרה ‏‏ שהנתבע ‏‏ מסרב ‏‏ להתדיין‏ ‏ בפני‏ ‏ דין ‏‏ בית ‏.רבני ‏ 10 . ה צעה‏ ‏ ‏ זו‏ שגויה ‏,‏ וזאת‏ ‏ מטעם‏ ‏ כפול.‏ ‏ ראשית,‏ ‏ משום‏ ‏ שמתן‏ ‏ היתר ‏‏ מעין‏ ‏ זה ‏ ‏‏ הוא עניין‏ ‏ הלכתי ‏ ‏,פנימי ‏ ‏ שאינו ‏ ‏ קשור ‏ ‏ בסמכויות ‏ ‏ המשפטיות ‏ ‏ של ‏ בית ‏ ‏ הדין ‏ ‏ הרבני. ‏ ‏ אדם ‏ ‏ דתי‏ ‏ המעוניין ‏ ‏ בקבלת ‏ ‏ היתר ‏ ‏ להגיש ‏ ‏ תביעה ‏ ‏ בפני ‏ ‏ בית ‏ ‏ משפט ‏ ‏ אזרחי ‏ ‏ יכול ‏ ‏ לפנות ‏ ‏ ‏ אל ‏ רבו‏ ‏ ולקבל‏ ‏ היתר‏ ‏ שכזה,‏ ‏ והדבר‏ ‏ ‏‏ אינו אמור ‏‏ להיות ‏‏ מוסדר ‏‏–‏ לאסור ‏‏או ‏ להתיר ‏‏–‏‏ ידי ‏‏ על ‏ .המחוקק ‏‏ אם ‏‏ גם ‏‏ היתר ‏‏ מעין‏ ‏ יינ ‏ זה‏ ‏ תן‏ ‏ על‏ ‏ ידי‏ הדיינים‏ ‏ המכהנים‏ ‏ בבית‏ ‏ הדין‏ ‏ הרבני,‏ ‏ ‏‏ הרי שהדיינים‏ ‏ יעשו‏ ‏ זאת‏ ‏ מתוקף‏ ‏ מעמדם‏ ‏ ההלכתי‏ ‏ כרבנים,‏ ‏ ולא‏ ‏ מתוקף ‏‏ מעמדם ‏‏ המשפטי‏ ‏.כדיינים ‏ יש ‏‏ כאן ‏ ערבוב ‏ לא ‏ ראוי ‏‏ של ‏ הלכה ‏‏,ומשפט ‏‏ ומן ‏ הראוי ‏ להפריד ‏‏ בין ‏.השניים ‏ 11 . שנית, ‏ ‏ וזאת ‏ ‏ העיקר, ‏ ‏ הקביעה ‏ ‏ שבית ‏ ‏ הדין ‏ ‏ הרבני ‏ ‏ רשאי ‏ ‏ להתיר ‏ ‏ לתובע ‏ ‏ להגיש ‏‏ את ‏ התביעה ‏ בפני ‏‏ בית ‏‏ המשפט ‏‏ האזרחי ‏‏ משמעה ‏ הודאה ‏‏ בכך ‏ שבית ‏‏ המשפט‏ ‏ האזרחי‏ ‏ הוא‏ ‏ במעמד ‏ ‏ הלכתי ‏ ‏ ‏ של ‏ "ערכאות ‏ ‏ ‏ של ‏ גויים". ‏ ‏ ‏ ‏ אין ‏ ‏ זה ‏ סביר ‏ שמחוק ‏ ‏ ‏ של ‏ מדינת ‏ ‏ ישראל‏ ישתמע ‏ שאורגן‏ ‏ ‏ של‏ המדינה,‏ ‏ הרשות‏ ‏ השופטת,‏ ‏ היא‏ ‏ בגד ‏ר‏ "ערכאות‏ ‏ ‏ של‏,"גויים ‏‏ ושיהיה‏ ‏ צורך‏ ‏ בקבלת‏ ‏ היתר‏ ‏ הלכתי‏מיוחד‏ ‏ ‏ כדי‏ שאזרחים‏ ‏ יוכלו‏ ‏ לפנות ‏‏ לבית ‏.המשפט ‏ פגיעה בשוויון לנשים ,למיעוטים אחרים 12 . ‏ בניגוד ‏ליכולתו ‏של ‏ כל ‏אדם ‏בעל ‏השכלה ‏וניסיון ‏משפטי ‏לבקש ‏להתמנות ‏לשופט‏ במערכת ‏בתי ‏המשפט ‏הישראליים ‏או ‏להתמנות ‏כבור ר ‏באחד ‏ממוסדות ‏הבוררות‏ השונים,‏ אין‏כך‏הדבר‏ב בתי‏הדין‏הדתיים.‏ רק‏גברים‏יכולים‏להתמנות‏להיות‏דיינים‏ .בערכאה‏משפטית‏זו ‏ במדינה‏דמוקרטית‏ קיומם‏של ‏ בתי‏דין‏ש יושבים‏בהם‏גברים‏ בלבד ‏ פוגעת‏פגיעה‏קשה‏ בשוויון.‏ לא‏כל‏שכן,‏הרחבת‏הסמכות‏של‏בתי‏דין‏אלה‏לדון ‏ כבוררים‏ ‏ גם בעני.יני‏ממונות ‏ יתר‏על‏כן,‏ הדין‏הדתי ,‏כפי‏שהוא‏מיושם‏בפסיקות‏בתי‏ ,הדין‏הרבניים ‏ מגלם ‏ בתוכו‏אפליה ‏ מובנית ‏ כלפי‏ נשים .‏כך‏למשל,‏ לפי‏דין‏תורה‏נשים ‏ פסולות ‏לעדות ‏)(ובכך ‏אין ‏פגיעה ‏בזכויות ‏"מהותיות" ‏אלא ‏זכויות ‏דיוניות.‏ בנוסף,‏ פסיקות ‏רבות ‏של ‏בית ‏הדין ‏הרבני ‏בנושא ‏דיני ‏המע מד ‏האישי ‏ דוגמת ‏ תביעת ‏ גט ‏ ו מזונות‏גילמו‏בתוכם‏ אפליה‏ממוסדת‏כנגד‏נשים.‏ אין‏זה‏ברור‏שכלל‏הדיינים‏בבתי‏ הדין‏הרבניים‏שותפים‏לתפיסה‏בדבר‏שוויון‏ערך‏האדם,‏ויש‏רגליים‏לסברה‏שאצל‏ חלקם‏רווחות‏השקפות‏אחרות.‏אין‏זה‏הוגן,‏ואף‏אינו‏מתיישב‏עם‏אופיה‏של‏המדינה,‏ שיידונו‏בפני הם‏מי‏שאינם‏יהודים,‏מי‏שאינם‏גברים‏ומי‏שסובלים‏מלקויות.‏החשש‏ מפני‏הפלייה‏לרעה‏איננו‏רק‏ביחס‏להחלת‏הדין‏אלא‏גם‏בכול‏הנוגע‏להתנהלותו‏של‏ הדיין,‏כפי‏שהיא‏מתבטאת‏בהערכת‏אמינותם‏של‏עדים,‏באופן‏התייחסות‏כלפיהם‏ .וכיוצא ‏באלה ‏ אופן ‏תפקודם ‏של ‏בתי ‏הדין ‏הרבניים ‏הינו ‏בעי יתי ‏מבחינות ‏שונות,‏ שהשוויון ‏ לפי‏החוק‏הוא‏אחת‏מהן,‏והם‏לא‏זכו‏לאמון‏מצד‏הציבור‏הכללי.‏ נראה‏ שלא‏ראוי‏במדינה‏דמוקרטית‏להרחיב‏את‏סמכותם‏של ‏ דיינים‏דתיים‏ושל ‏ בתי‏הדין‏ ה רבניים ‏ לדון‏לפי‏דין‏ תורה. פגיעה בשלטון החוק 13 . אחד ‏מעיקריו ‏של ‏שלטון ‏החוק ‏הוא ‏שהדין ‏צריך ‏להיות ‏ברו ר, ‏בהיר, ‏נגיש ‏וניתן‏ להבנה.‏מאפיינים‏אלה‏אינם‏מתקיימים‏בדין‏התורה‏באופן‏כללי,‏ובמיוחד‏במפגש‏ שבין‏דין‏התורה‏לבין‏המציאות‏העכשווית‏המשתנה.‏הרחבת‏התחולה‏של‏דין‏התורה‏ פוגעת‏לכן‏בשלטון‏החוק,‏שהוא‏מאדניה‏של‏המדינה‏הדמוקרטית.‏פגיעה‏זו‏חריפה‏ במיוחד‏כאשר‏הנפגעים‏הם‏ מי‏שקיבלו‏על ‏עצמם‏את ‏דין‏התורה‏שלא‏מתוך ‏רצון‏ .חופשי‏ומי‏שקיבלו‏על‏עצמם‏את‏דין‏התורה‏מבלי‏להיות‏מודעים‏לטיבו מילוי תפקידיו הנוכחיים של בית הדין 14 . ‏ לבית‏הדין‏הרבני‏יש‏כיום‏סמכויות‏הנוגעות‏לדיני‏המעמד‏האישי:‏נישואין‏וגירושין,‏ דיני‏מזונות‏ועוד‏נושאים‏הכרוכים‏בכ ך.‏אלה‏הם‏נושאים‏הגובלים‏ב"דיני‏נפשות".‏כל‏ עוד‏נתון‏בידי‏בית‏ הדין‏הרבני‏מונופול‏מוחלט‏על‏הסמכות‏בנושאים‏אלה,‏יש‏חובה‏ להבטיח‏כי‏זמנם‏של‏הדיינים‏יוקדש‏במלואו‏לכך,‏למניעת‏עינוי‏דין‏ולעשיית‏משפט‏ צדק. ‏תוספת ‏קטנה ‏של ‏תקני ‏דיינים ‏לא ‏בהכרח ‏תכסה ‏על ‏תוספת ‏התיקים ‏בעני ני‏ .ממונות‏ולא‏תמנע‏את‏העומס‏הנוסף‏על‏בתי‏הדין הטענה התומכת משיקול של רב-תרבותיות 15 . יש‏התומכים‏בשינוי‏המצב‏הקיים‏על‏יסוד‏הטיעון‏של‏רב-תרבותיות.‏ טענה‏זו‏היא‏ בעייתית ‏ביותר-‏ היא ‏בלתי ‏משכנעת ‏ משום ‏שהיא ‏נטענת ‏על ‏ידי ‏מי ‏שרע י ון ‏הרב‏ תרבותיות ‏של ‏המדינה ‏אינו ‏מקובל ‏עליה ם ‏ כלל ‏ועיקר, ‏וה עוש ‏ ם ים ‏ בו ‏שימוש‏ אינסטרומנטלי,‏מניפולטיבי,‏שלא‏לומר‏ציני.‏היא‏בלתי‏משכנעת‏ כאשר‏היא‏נטענת‏ על ‏רקע ‏מציאות ‏נורמטיבית ‏שבה ‏כופה ‏המדינה, ‏בהשפעת ‏הכוחות ‏הפוליטיים‏ הדתיים,‏דין‏נישואין‏וגרושין‏דתי‏על‏ציבור‏גדול‏של‏-מי‏שאינם‏דתיים.‏וזאת,‏תוך‏ התנכרות‏מלא ה‏לתרבותם.‏מצד‏שני,‏נעשה‏שימוש‏בכוח‏הפוליטי‏הדתי‏כדי‏לאפשר‏ לקבוצות ‏דתיות ‏לעשות ‏שבת ‏לעצמן, ‏ולמלט ‏את ‏עצמן ‏מהכרעת ‏הרוב. ‏אי ‏קבלת‏ הכרעת‏הרוב‏היא‏מוקשה‏במיוחד‏בהקשר‏של‏הקבוצות‏הדתיות‏שהן‏משופעות‏בכוח‏ פוליטי,‏ואינן‏דומות‏כלל‏למיעוטים‏חלשים.‏פתוחה‏בפני‏הכוחות‏האלה ‏ הדרך‏לשכנע‏ את‏המחוקק‏בעדיפות‏דיני‏הממונות‏לפי‏דין‏תורה,‏ולא‏ידוע‏לנו‏שמאמץ‏כזה‏נעשה‏ על‏ידן.‏כאמור,‏פתוחה‏בפניהן‏הדרך‏לעשיית‏שימוש‏בדין‏תורה‏במסגרות‏פרטיות‏של‏ .בוררות ‏.מכאן,‏שאין‏משקל‏ממשי‏לטיעון‏זה 16 . אין‏להתעלם‏מהמשמעות‏הסמלית‏של‏חקיקה‏כזו-‏ חוקי‏המדינה‏רעים ,‏בתי‏המשפט‏ הכלליים‏של‏המדינה‏פסולים,‏ובעיקר-‏ במקום‏שילוב‏ואחדות,‏סגרגציה‏מתנשאת,‏ במציאות ‏של ‏חברה ‏הסובלת ‏משיסוע ‏קיצוני ‏במערכות ‏החיים ‏השונות, ‏ובראשן-‏ .מערכת‏החינוך ‏ אם‏ממשיכים‏לצעוד‏בדרך‏הזו,‏המעניקה‏עדיפות‏בפועל‏לדין‏התורה‏ על ‏פני ‏דין ‏המדינה, ‏מה ‏ימנע ‏תביעה ‏ל העדיף ‏את ‏דין ‏התורה ‏גם ‏בתחומי ‏המשפט‏ ?הציבורי סיכום 17 . אנו‏מתנגדים‏ל הצעתה‏החוק .‏ החוק‏יפגע‏פגיעה‏קשה‏בחופש‏מדת‏ובשוויון .‏ממילא,‏ המונופול‏של‏הדין‏הדתי‏על‏דיני‏המעמד‏האישי‏הוא‏פגיעה‏חמורה‏בחרויות‏הפרט‏ בישראל‏ופגיעה‏בחופש‏מדת.‏המבקשים‏לפתור‏סכסוך‏ממוני‏בדרך‏של‏בורר ות‏בפני‏ אדם ‏ דתי ‏ לפי‏הדין‏הדתי ‏–‏ יכולים‏לעשות‏זאת,‏אך‏שלא‏דרך‏ בית‏הדין‏הרבני‏הפועל‏ תחת‏דגלה‏של‏המדינה.‏ בברכה‏ו בכב וד‏רב,‏ פרופ'‏מרדכ י‏קרמניצר ‏ ד"ר‏עמיר‏פוקס,‏עו"ד ‏‏‏‏‏ סגן‏נשיא‏המכון‏היש ראלי‏לדמוקרטיה ‏ המכון‏הישראלי‏ לדמוקרטיה לכבוד יו"ר‏ וועדת‏ ה חוקה,‏חוק‏ומשפט ‏ ח"כ‏ניסן‏סלומינסקי‏ חברי‏הוועדה כנסת‏ישראל :הנידון הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשע"ה– 0205 1. בימים ‏אלה ‏נידונה ‏הצעתם ‏של ‏חברי ‏הכנסת ‏גפני ‏ומקלב ‏לעגן ‏בחוק ‏את‏ סמכותם‏של‏בתי‏הדין‏הדתיים‏לדון,‏ בהסכמת‏הצדדים,‏ בעניינים‏אזרחיים‏ על‏פי‏עקרונות‏ הדין‏הדתי‏)(להלן:‏ההצעה .‏הצעה‏זו‏נועדה‏לשנות‏את‏המצב‏ המשפטי‏שנקבע‏ב בג"ץ‏8638/03‏ אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול(,‏פ"ד‏סא1)‏ 259‏ (להלן: ‏בג"ץ ‏אמיר), ‏ולפיו ‏בתי ‏הדין ‏הרבניים ‏אינם ‏מוסמכים ‏לדון‏ בעניינים‏ממוניים,‏אף‏אם‏הדבר‏בא‏בהסכמת‏הצדדים,‏אלא‏אם‏הדבר‏יעוגן‏ בחקיקה‏.מפורשת‏של‏הכנסת בעיניי,‏ הצעת‏חוק‏זו‏ טובה‏ומאוזנת ‏ ומן‏הראוי‏לתמוך‏בה.‏זאת‏בכפוף‏ לכמה‏תיקונים‏נקודתיים ‏ נדרשים ,‏כפי‏שיפורט‏להלן.‏ 2. מאז ‏ומעולם ‏דנו ‏בתי ‏הדין ‏הרבניים ‏לא ‏רק ‏בענייני ‏נישואין ‏וגירושין ‏אלא‏ במכלול ‏דיני ‏הממונות. ‏כך ‏גם ‏היה ‏נהוג ‏במדינת ‏ישראל, ‏עד ‏לבג"ץ ‏ אמיר.‏ מתן‏אפשרות‏ל בית‏הדין‏להכריע‏בהסכמת‏הצדדים‏ סכסוכים‏ממוניים‏על‏פי‏ המשפט ‏העברי ‏רצויה ‏מכמה ‏טעמים. ‏היא ‏נותנת ‏ביטוי ‏לאוטונומיה ‏של‏ הצדדים ‏ לבחור‏את‏הדין‏שיחול‏ בעניינם ;‏היא‏מפחיתה‏מן‏העומס‏המוטל‏על‏ מערכת ‏המשפט ‏האזרחית ‏של ‏מדינת ‏ישראל; ‏היא ‏מאפשרת ‏את ‏המשך‏ פיתוח ו‏ושגשוגו‏של‏המשפט‏העברי‏בסביבה‏המודרנית.‏כל‏זאת,‏מבלי‏שיש‏ בכך‏משום‏כפייה‏דתית‏או‏ החלה‏של‏המשפט‏העברי‏על‏מי‏שאינם‏מעוניינים‏ בכך.‏ה ה צעה‏ שלפנינו‏מבקשת‏לעגן‏בחוק‏את‏הנוהג‏המשפטי‏שהיה‏עד‏לבג"ץ‏ אמיר.‏ הצעה ‏זו ‏נותנת ‏ביטוי ‏ראוי ‏לאיזון ‏ ש בנוסחה ‏ "מדינה ‏יהודית‏ ודמוקר"טית,‏ לאמור,‏מדינה‏המאפשרת‏שיפוט‏על‏פי‏עקרונות‏המשפט‏ .העברי,‏אולם‏זאת‏שלא‏בכפייה‏אלא‏בהסכמת‏הצדדים‏בלבד 3. חשוב ‏להדגיש ‏כי ‏הצעת ‏החוק ‏איננה ‏מבקשת ‏להעניק ‏לבתי ‏הדין ‏הרבניים‏ סמכות‏שיפוט‏מקבילה‏לזו‏של‏בתי‏המשפט‏האזרחיים.‏בניגוד‏לכך,‏ההצעה‏ מכבדת ‏את ‏הבלעדיות ‏של ‏ בתי ‏המשפט ‏האזרחיים ‏בהכרעה ‏שיפוטית‏ בסכסוכים,‏אלא‏שהיא‏מאפשרת‏לצדדים‏שמעוניינים‏לטפל‏בסכסוך‏ביניהם‏ .בדרך‏של‏בוררות,‏לעשות‏זאת‏באמצעות‏בורר‏שהוא‏בית‏הדין‏הרבני 4. הצעה‏זו‏אף‏מתמודדת‏בצורה‏ראויה‏עם‏החשש‏המטריד‏ הנוגע‏ליחסי‏ממון‏ בין ‏בני ‏זוג . ‏מתן ‏סמכות ‏לבתי ‏הדין ‏ הרבניים ‏לדון ‏בהסכמת ‏הצדדים‏ בסכסוכים ‏ממוניים ‏עשוי ‏להיות ‏בלתי ‏רצוי ‏כאשר ‏מדובר ‏בסכסוכים‏ ממוניים‏בין‏בני‏זוג‏ובשאר‏עניינים‏נלווים.‏סמכות‏השיפוט‏ביחסי‏ממון‏בין‏ בני ‏זוג ‏כבר ‏מוסדר ת ‏ במסגרת ‏ חוק ‏שיפוט ‏בתי ‏דין ‏רבניים ‏(נישואין‏ וגירושין),‏התשי"ג– 1953.‏ההצעה‏שלפנינו‏מדג ישה‏כי‏היא‏ אינה‏ באה‏ לשנות‏ .את‏המצב‏המשפטי‏הקיים‏בנקודה‏זו 5. יחד‏עם‏זאת,‏יש‏בהצעה‏ שלושה ‏ היבטים‏נקודתיים ‏ שמומלץ ‏ לשוקלם‏מחדש .‏ על‏פי‏ההצעה‏ בית‏הדין‏הדתי‏יוכל‏לדון ‏ בענייני‏ממונות‏כבורר ‏ רק‏אם‏אחד‏ הצדדים‏הוא‏בן‏דתו‏של‏בית‏הדין (ס ‏ עיף‏2‏(2)).‏כלומר,‏בית‏הדין‏הרבני‏יוכל‏ לדון‏בהסכמת‏הצדדים‏בעניינים‏ממוניים‏רק‏אם‏אחד‏הצדדים‏יהודי.‏ אין‏זה‏ברור‏מה‏ההיגיון‏שבבסיס‏מגבלה‏זו,‏שאינה‏ראויה‏לא‏מנקודת‏ מבט ‏הלכתית ‏ולא ‏מנקודת ‏מבט ‏דמוקרטית. ‏מבחינה ‏הלכתית, ‏אין‏ מניעה ‏שבית ‏הדין ‏הרבני ‏יכריע ‏סכסוך ‏שבין ‏שני ‏לא ‏יהו דים ‏על ‏פי‏ עקרונות ‏המשפט ‏העברי ‏(הדבר ‏ אף ‏ מתרחש ‏מעת ‏לעת ‏בבתי ‏הדין‏ הפרטיים).‏מבחינה‏משפטית-דמוקרטית,‏אין‏הצדקה‏להבדיל‏לעניין‏זה‏ בין‏יהודים‏ללא‏יהודים.‏איזה‏פסול‏יש‏בכך,‏ששני‏צדדים‏לא‏יהודיים ‏ יבחרו ‏להביא ‏את ‏הסכסוך ‏הכספי ‏שביניהם ‏להכרעה ‏בפני ‏בית ‏הדין‏ הרבני‏על‏פי‏ המשפט‏העברי!?‏ לפיכך,‏מוצע‏להשמיט‏מהצעה‏זו‏את‏סעיף‏ 2‏(2),‏המגביל‏את‏ההצעה‏לכך‏שאחד‏הצדדים‏הנוגעים‏בדבר‏הוא‏בן‏דתו‏ .של‏בית‏הדין 6. ‏ על‏פי‏ההצעה,‏אם‏הנתבע‏אינו‏מסכים‏שבית‏הדין‏הרבני‏יכריע‏בעניינו‏יהיה‏ רשאי‏בית‏הדין‏להתיר‏לתובע‏להגיש‏את‏תביעתו‏לערכאה‏אזרחית‏(סע יפים‏ 3‏ (ג),‏3‏ (ה)).‏ הצעה‏זו‏מבוססת‏על‏ האיסור‏ההלכתי‏של‏ הגשת‏ תביעה‏בפני‏ ערכאות‏של ‏גויים ,‏תוך‏זיהוי‏בתי ‏המשפט‏האזרחיים‏של‏ישראל‏כערכאות‏ של ‏גויים , ‏ו על ‏ה צורך ‏בקבלת ‏היתר ‏הלכתי ‏מיוחד ‏לתבוע ‏בפני ‏ערכאות ‏של‏ גויים‏במקרה‏שהנתבע‏מסרב‏להתדיין‏בפני‏בית‏דין‏רבני.‏ הצעה ‏ז ו ‏שגויה ‏ בעיניי , ‏וזאת ‏מטעם ‏כפול. ‏ראשית, ‏משום ‏שמתן ‏היתר‏ מעין‏ זה‏הוא‏עניין‏הלכתי‏פנימי,‏שאינו‏קשור‏ ב סמכויות‏המשפטיות‏של‏ בית ‏הדין ‏הרבני. ‏אדם ‏דתי ‏המעוניין ‏בקבלת ‏היתר ‏להגיש ‏תביעה ‏בפני‏ בית ‏משפט ‏אזרחי ‏יכול ‏לפנות ‏אל ‏רבו ‏ולקבל ‏היתר ‏שכזה, ‏והדבר ‏אינו‏ אמור‏להיות‏מוסדר‏–‏ לאסור‏או‏להתיר‏–‏ על‏ידי‏המחוקק.‏גם‏אם‏ היתר‏ מעין ‏זה ‏יינתן ‏על ‏ידי ‏הדיינים ‏המכהנים ‏ב בית ‏הדין ‏הרבני,‏ הרי‏ שהדיינים ‏יעשו ‏זאת ‏מתוקף ‏מעמדם ‏ההלכתי ‏כרבנים, ‏ולא ‏מתוקף‏ מעמדם‏המשפטי‏כדיינים.‏יש‏כאן‏ערבוב‏לא‏ראוי‏של‏הלכה‏ומשפט,‏ומן‏ .הראוי‏להפריד‏בין‏השניים שנית, ‏וזאת ‏העיקר, ‏הקביעה ‏שבית ‏הדין ‏הרבני ‏רשאי ‏להתיר ‏לתובע‏ להגיש‏את‏התביעה‏בפני‏בית‏המשפט‏האזרחי‏ משמעה ‏ הודאה‏בכך‏שבית‏ "המשפט ‏האזרחי ‏הוא ‏במעמד ‏הלכתי ‏של ‏"ערכאות ‏של ‏גויים . ‏על ‏פי‏ קביעה ‏זו, ‏יש ‏איסור ‏הלכתי ‏לפנות ‏לבתי ‏המשפט ‏האזרחיים, ‏אלא ‏אם‏ ניתן‏היתר‏הלכתי‏מיוחד‏ל כך.‏ עמדה‏זו‏אינה‏מוסכמת‏על‏כל‏הפוסקים,‏ ויש‏פוסקים‏שטענו‏כי‏בתי‏המשפט‏של‏מדינת‏ישראל‏אינם‏נופלים‏תחת‏ הקטגוריה ‏של ‏"ערכאות ‏של ‏גויים" ‏ואין ‏צורך ‏הלכתי ‏בקבלת ‏היתר‏ מיוחד ‏לפנות ‏אליהם. ‏אין ‏ זה ‏ראוי ‏ שמחוק ‏של ‏מדינת ‏ישראל ‏ישתמע‏ שאורגן ‏של ‏המדינה, ‏הרשות ‏השו פטת, ‏היא ‏בגדר ‏""ערכאות ‏של ‏גויים ,‏ ושיהיה ‏צורך ‏ב קבלת ‏היתר ‏הלכתי ‏מיוחד ‏כדי ‏שאזרחים ‏יוכלו ‏לפנות‏ לבית‏המשפט .‏לפיכך,‏מוצע‏להשמיט‏ סעיפים‏3‏ (ג),‏3‏.)(ה 7. אם ‏הצעה ‏זו ‏תתקבל ‏יוכלו ‏בתי ‏הדין ‏הרבניים ‏הממלכתיים ‏של ‏ישראל‏ להכריע ‏בהסכמת ‏הצדדים ‏בסכסוכים ‏ממוניים. ‏כאן ‏עולה ‏החשש ‏כי ‏בתי‏ הדין ‏ הרבניים,‏אשר‏על‏כתפיהם‏מוטל‏עומס‏כבד‏של‏טיפול‏בענייני‏נישואין‏ וגירושין, ‏ייאלצו ‏להקדיש ‏זמן ‏שיפוטי ‏יקר ‏לטיפול ‏בסכסוכים ‏ממוניים‏ מכוח ‏הסכמת ‏הצדדים. ‏מן ‏הראוי ‏שהצעה ‏זו ‏ תבהיר ‏כיצד ‏הדיון ‏של ‏בתי‏ הדין ‏הרבניים ‏ בסכסוכים ‏ממוניים ‏מכוח ‏הסכמת ‏הצדדים ‏לא ‏יבוא ‏על‏ חשבון ‏הזמן ‏ השיפוטי ‏שבית ‏הדין ‏מקדיש ‏לטיפול ‏בענייני ‏נישואין ‏וגירושין‏ .ושאר‏העניינים‏שבסמכותו‏של‏בית‏הדין 8. לסיכום, ‏ניתן ‏לומר ‏כי ‏מדובר ‏בהצעה ‏טובה ‏ומאוזנת ‏היטב, ‏ומן ‏הראוי‏ לתמוך‏בה.‏זו‏דרך‏לקדם‏כראוי‏את‏ פיתוחו ‏ של‏המשפט‏העברי,‏ תוך‏שמירה‏ מלאה‏על‏ אופ י יה‏הדמוקרטי‏של‏מערכת‏המשפט‏הישראלית.‏ הצעה‏זו‏ראויה‏ אפוא‏להתקבל‏.בכפוף‏לכמה‏שינויים‏נצרכים‏כפי‏שפורט‏בסעיפים‏הקודמים 9. בניגוד ‏להצעה ‏שלפנינו, ‏המבקשת ‏להקנות ‏לבתי ‏הדין ‏הרבניים ‏מעמד ‏של‏ בוררים, ‏לאחרונה ‏הופץ ‏ תזכיר ‏חוק ‏שיפוט ‏בתי ‏דין ‏רבניים ‏(סמכות ‏שיפוט‏ בהסכמה), ‏ התשע"ז– 2017, ‏המבקש ‏להקנות ‏לבתי ‏הדין ‏הרבניים ‏מעמד ‏של‏ סמכות ‏שיפוט ‏מקבילה. ‏להצעה ‏שבתזכיר ‏זה ‏יש ‏להתנגד. ‏על ‏פי ‏"מודל‏ סמכות‏השיפוט"‏המוצע‏בתזכיר‏שהופץ,‏מערכת‏המשפט‏תופרט‏באופן‏שבו‏ לא ‏תהיה ‏עוד ‏מערכת ‏משפטית ‏אחידה ‏עבור ‏אזרחי ‏מדינת ‏ישראל ‏אלא‏ תתקיים‏שיטת‏משפט‏נפרדת‏ל סקטורים‏שונים.‏ההסדר‏שבתזכיר‏זה‏ סותר‏ את ‏עקרון ‏הממלכתיות ‏שמכוחו ‏קם ‏המפעל ‏הציוני, ‏מפורר ‏את ‏המכנה‏ המשותף ‏הישראלי, ‏ועלול ‏להחריף ‏את ‏תחושת ‏הנבדלות ‏של ‏הדתיים ‏מן‏ המדינה.‏יש‏כאן‏מתכון‏בדוק‏להחרפה‏של‏השבר‏בין‏חלקי‏החברה,‏ליצירת‏ אווירה‏של‏תחרות‏והעדר‏לגיטימציה‏של‏חזו נו‏של‏הזולת‏והכול‏מכוח‏חוק‏ של‏הכנסת.‏ 10 . אנו‏רואים ‏במודל‏הבוררות‏שבהצעת ‏החוק‏שלפנינו ‏נוסחה ‏מאוזנת ‏לאיזון‏ ראוי ‏בין ‏שמירת ‏אופיה ‏הממלכתי ‏והדמוקרטי ‏של ‏מערכת ‏המשפט‏ הישראלית ‏לבין ‏חיזוק ‏מידתי ‏של ‏בתי ‏הדין ‏הרבניים ‏בפרט ‏ובתי ‏הדין‏ הדתיים ‏בכלל. ‏הצעה ‏זו ‏טובה ‏יותר ‏מן ‏ה מצב ‏הקיים ‏השולל ‏מבתי ‏הדין‏ הרבניים ‏כל ‏סמכות ‏בדיני ‏ממונות, ‏והיא ‏גם ‏טובה ‏יותר ‏מ"מודל ‏סמכות‏ השיפוט" ‏המוצע ‏בתזכיר, ‏המקנה ‏לבתי ‏הדין ‏הרבניים ‏סמכות ‏גדולה ‏מדי‏ מכפי‏המתאים‏למערכת‏המשפט‏בישראל‏ולחברה‏הישראלית ,בברכה ד"ר‏בנימין‏פורת פרופ'‏ידידיה‏שטרן ראש‏המכון ‏ לחקר‏המשפט‏העברי ‏ סגן‏נשיא‏למחקר הפקולטה‏למשפטים,‏האוניברסיטה‏העברית ‏‏‏‏ המכון‏הישראלי‏לדמוקרטיה