חומר רקע

][ניכור הורי וסרבנות קשר: כיצד למנוע כישלון קשר בין ילד להורה פיליפ מרכוס שופט (בדימוס), בית משפט לענייני משפחה בירושלים. טיוטה. אין להעתיק או לצטט ללא אישור בכתב מראש של הכותב. כז' אלול תשע"ז 18 ספטמבר 2017 מבוא מאמר זה יציע גישה מעין-רפואית ותכנית רב-תחומית למנעית אחת מהתופעות הקשות ביותר העומדות בפני בתי משפט לענייני משפחה ומטפלים - כאשר אין קשר בין הילד להורה. ואלה ראשי הפרקים: הגישה המעין-רפואית. כישלון קשר: התנגדות, סרבנות, ניכור הורי. למה נכשל קשר? מדוע צריכים למנוע כישלון קשר. 5. כעת, ההתמודדות מתחילה מאוחר מדיי, לאחר שהקשר כבר נכשל 6. מה ניתן לעשות? למנוע 7. תוכנית רב-תחומית להרחבת מודעות לניכור הורי, הסימפטומים והתוצאות שלו: מודעות גילוי מוקדם תפקידיהם של אנשי מקצוע 8. סיכום. הגישה המעין-רפואית JEFF HALL IS DEAD "ג'ף הול מת." זאת הייתה הכותרת בעיתון בעיר מולדתי, הבירמינגהם מייל Birmingham Mail ב-4 לאפריל 1959. אני הייתי בן 9. הול היה שחקן כדורגל מוכשר של קבוצת Birmingham City , אשר שיחק 17 פעמים במדי נבחרת אנגליה, ואשר חלה מפוליו ומת רק שבועיים לאחר המשחק האחרון שלו. למרות שהחיסונים נגד פוליו הוצעו לציבור כשנתיים לפני כן - אני זוכר 4 זריקות כואבות - הציבור לא מיהר להתחסן, אבל המוות של הספורטאי הפופולרי הביא למעין פאניקה ציבורית, ומיליוני אנשים ברחבי אנגליה מיהרו להתחסן. מאז, מחלת הפוליומיאליטיס הוכחד כמעט לגמרי. רק באפגניסטן, פקיסטן וניגריה המחלה עדיין קיימת. הכחדת המחלה באה בשלבים: בשלב הראשון, ידעו הרופאים לטפל רק בסימפטומים , וזאת רק כשהמחלה הפכה אקוטית; הם קראו למחלה על שם הסימפטומים שלה אצל ילדים - שיתוק ילדים Infantile Paralysis . בשלב השני, הוירוס של הפולימיאליטיס זוהה, כי אז ניתן היה לתת דיאגנוזה ספציפית. בשלב השלישי, התבררה שיטת ההעברה של הוירוס. כתוצאה מכך, הציבור הפך מודע לגורמי הסיכון ורשויות בריאות הציבור המליצו על נקיטת אמצעי הזהירות המתאימים (כולל שטיפת ידיים אחרי שימוש בשירותים) למניעה. רק בשלב רביעי, החיסון פותח, ע"י החוקר דר' יונס סאלק. ארגון הבריאות העולמי המליץ על התחסנות אוניברסלית; ממשלות הפכו את החיסון לחיסון חובה; ומאז, אים ספור ילדים ומבוגרים ניצלו ממחלה קשה, מנכות קבועה, וממוות. באופן דומה, השבץ המוחי , אף כי לא פתחו חיסון,Stroke, חדל להיות גורם משמעותי למוות ולנכות. זאת בשל מאמץ מוצלח לחנך את הציבור בשני ישורים: הראשון, עידוד הציבור למנוע תופעות כמו לחץ דם גבוה והשמנת יתר, בעיקר על ידי פעילות גופנית סדירה והרגלי אכילה בריאים, והשני, לא פחות חשוב, הדרכת הציבור לזהות את הסימנים המצביעים על שבץ – שיתוק חלקי, אובדן כושר הדיבור, בלבול – ולהזמין אמבולנס באופן מיידי, כדי שניתן להתחיל טיפול לאלתר. הצלחות אלו בתחום הרפואה מורכבות מגורמים אלה (אף כי סדר העניינים אינו זהה בכל המקרים): זיהוי התופעה זיהוי גורמי התופעה זהוי אוכלוסיות בסיכון פיתוח תרופות ופרוצדורות רפואיות לטיפול במחלה העלאת מודעות הציבור לקיום התופעה ולגורמיה, לדרכי מניעתה, וכן לסימנים המוקדים למחלה פיתוח דרכי מניעה. מכל אלה, המניעה היא עדיפה. מניעת סבל לפרט, וחסכון בהוצאות רפואיות ועלויות טיפול, רצויים מבחינת הציבור, בפרט כאשר המחלה גורמת לתוצאות חמורות בטווח הארוך. אך המניעה אפשרית רק לאחר שהגורמים המקצועיים הצליחו לפענח את השלבים המוקדמים יותר. במאמר זה אנו מיישמים את המסקנות שהופקו מהשמדת הפוליו, ומצמצום הפגיעות של שבץ, על תופעה שמשפיעה לרעה על מיליונים של ילדים ברחבי העולם, ובמקרים רבים גורם להם לנזק רגשי ופסיכולוגי מתמשך – כישלון הקשר בין ילד לאחד מהוריו. המודל הרפואי יאפשר את העלאת המודעות בציבור לתופעה ולגורמיה, את זיהוי של אוכלוסיות בסיכון, את זיהוי הסימנים המוקדמים אשר מצביעים על התנהגויות אשר עלולות להוביל להתנגדות ילד לקשר עם הורה ולסירוב קשר מוחלט, ולבסוף לנקיטת צעדים למנוע את כשלון הקשר. איתור מוקדם הוא קריטי; לפי ד"ר מרדכי שרי, פרק הזמן שבין הסימנים הראשונים של רתיעת ילד מקשר עם הורה ועד הפסקה המוחלטת של הקשר הוא קצר מאוד –כ-3-4 חודשים. חידוש הקשר לאחר מכן הוא קשה במיוחד, ובשל סיבה זו, זיהוי מוקדם והתערבות מיידית הכרחיים. כשלון קשר: התנגדות, סרבנות, ניכור הורי. כאשר הורי ילדים נמצאים בויכוח (גם כאשר הליכי הגירושין טרם החלו) ברוב המכריע ש להמקרים ילדיהם יסבלו מכך. ההורים עסוקים בויכוחם, ויש להם פחות זמן לספק את צרכיהם של הילדים. כאשר הויכוח מתפתח לכדי עימות, הילדים במקרים רבים מוצאים עצמם חשופים להתגוששות מילולית ופיזית; דבר זה מוריד את תחושת הביטחון והיציבות שלהם, ויתכן כי ימצאו עצמם בוחרים צד לויכוח, או שיגוייסו על ידי אחד ההורים כנגד השני. הדבר מחריף כאשר ההורים נפרדים, ויש עימותים משפטיים בין ההורים בשאלות כגון משמורת וביקורים, ומי יחליט את ההחלטות עבור הילדים. ילדים רבים שנקלעים למצבים אלה, ובמיוחד במקרים של עימות בעצימות גבוהה בין ההורים, מפסיקים לראות את ההורים. זהו כישלון קשר Contact failure. יתכנו סיבות רבות לכישלון קשר. בחלק מהמקרים, לדוגמה, כאשר ילד עבר התעללות פיזית או מינית ע"י הורה, או כאשר הורה התעלל בהורה השני או רצח אותו, לילד תהיה הצדקה לניתוק הקשר עם המתעלל. אולם ברוב המקרים, ניתוק הקשר נגרם על ידי אחד ההורים אשר התנהג, במעשים או בדיבורים אל הילד או בנוכחותו, בדרך אשר גרמה לילד לנתק הקשר עם ההורה השני. המושג ניכור הורי Parental Alienation לתאר מצבים אלה הפך פופולרי בסוף שנות ה-80 למאה הקודמת, כתוצאה מעבודתו של ריצ'רד גארדנר, אשר תיאר ניכור הורי בממונחים של סינדרום. הוא טען שכאשר הקשר נכשל, אחד ההורים אשם בכך שניכר את הילד, והוא והציע שיטות, חלקן קיצוניות ומדאיגות למדי, לשנות את הסיטואציה. עד היום זה יש כאלה שמאמצים את גישתו של גארדנר, אבל רוב החוקרים והעוסקים בילדים שוללים את הכינוי "סינדרום", אשר יש לו נימה רפואית, ואשר מחייבת קיומם של מספר סימנים מסויימים. הם מבינים שסיבות רתיעה והמנעות מקשר מצד ילד יכולות לנבוע מגורמים שונים, ומורכבים, נוסף על מעשי או דברי הורה אחד, והם מעדיפים לזהות את הסיבות לבעיה ע"י בחינת כל מקרה בנפרד. אחרים מטילים את האשמה, לפחות באופן חלקי, על הילד. יש מקרים שבהם ילדים מתנגדים לקשר עם הורה, ולאחר מכן מסרבים להיות בקשר, וההורים ויועציהם בטוחים שלהורים אין אחריות. זו הפרשנות המתבקשת של המונחים: התנגדות לקשרContact Resistance וסרבנות קשר Contact Refusal, או דינמיקת סירוב-דחייה Refuse-Reject Dynamic (RRD) . במדינות מסויימות, בין היתר באנגליה, נאמר שכישלון הקשר היא תמיד תוצאה של מחלוקת עיקשת שאינה ניתנת לפתרון Intractable Dispute בין ההורים. המילה "עיקשת" רומזת לפסימיות לגבי האפשרות לפתור את הבעיה. יתרה מזו, כינוי זה מניח שעצם הויכוח, ולא מעשי או מחדלי ההורים או מי מהם, גרמו לכישלון הקשר בין הילד לאחד ההורים. כל המונחים האלה, ניכור, התנגדות, סרבנות, מחלוקת עיקשת וכיוצ"ב, נושאים מטען רגשי ומרמזים על אשמה. כתוצאה מכך, עומד בפני ההורים שדה קרב, עליו כל אחד מנסה להוכיח שלא הוא האחראי למצב שנוצר. שימוש במינוח מעין-רפואי, במיוחד עם אותיות גדולות, כגון PAS סינדרום ניכור הורי, או CR סרבנות קשר, דינמיקה מתנגדת-מסרבת RRD , דורש הכרעה שיפוטית של אשם, של הילד או של ההורה. ההורים, עורכי דינם, ועדים מומחים משקיעים זמן ומשאבים בלחימה על השאלה האם עובדות המקרה מתאימות או לא לקריטריונים לקיומה של הסינדרום, במקום להתרכז בדרכי פתרון. הליכים אלה מתמשכים חודשים. כל עוד בית המשפט עוסק בקבלת ראיות, כולל חוות דעת של מומחים, ובדיון בסוגיה המשפטית, ועד להכרעה, הילד אינו זוכה לטיפול, וכפי שיצויין להלן, האפשרות לשנות את עמדתו נחלשת ככל שהזמן עובר. הילד הופך ליותר משוכנע שהעוינות שלו כלפי אחד ההורים, או הברית שכרת עם ההורה האחר, מוצדקים, תוך שהוא עסוק גם בדיכוי רגשי אשמה כלפי ההורה המנוכר. להורה המנכר יש סיבה טובה למשוך את ההליכים, כדי לאפשר יליד להתבצר עמוק יותר בסירובו. "זמן הוא אויב גדול במקרים של RRD . הדינמיקה הופכת למבוצרת יותר ככל ששלא מטפלים בה, וככל שפרק הזמן של חוסר קשר בין ההורה הנדחה לילד גדל. גם הקצב האיטי והמייסר, שבו מערכת בתי המשפט מתקדמת, מעכב מאמצים לפתור את הבעיה ויתכן שהבעיה מועצמת על ידי ההליכים הממושכים לקראת הכרעה, ולאחר מכן הליכים משפטיים על סוגי התערבות. למעשה, דחיית ההכרעה נחשבת ברוב המקרים כטקטיקה חוקית במקרים כאלה, במיוחד במקרים של מתבגרים גדולים יותר, שבהם בית המשפט מרגיש פחות מחויבות להתערב ככל שהמתבגר גדל, וכאשר המתבגר בגיל 18 לבתי המשפט אין כבר סמכות בנושא". על כך יש להוסיף את הגישה, המוטעית בעיניי, שעד שיש ניתוק מוחלט בקשר, ולפעמים גם אז, אין צורך להתערב (או שכל התערבות נדונה לכשלון). וקיימים עדיין מטפלים אשר מסרבים לקחת על עצמם לעזור לילד, אשר נמצא בקו האש של ויכוח בעצימות גבוהה בין הוריו, עד שתהיה החלטה שיפוטית סופית לגבי משמורת וכדומה. התירוצים של מטפלים אלה כוללים רצון להמנע מ"זיהום" הראיות על קיום אשמה אצל מי מההורים, או חשש מפני מניפולציות של המטפל על ידי אחד ההורים, כדי שהטיפול והממצאים ישמשו ראיות במשפט. כישלון קשר הוא תיאור ניטרלי, אשר אינו מטיל אשם שמשקף את העובדה שהקשר הטבעי בין ילד להורה לא מתקיים. החשיבות במינוח נטול אשם נובעת מכך שהוא מוציא את המצב מהצורך בהכרעה שיפוטית בדבר סיבות העדר הקשר, ומאפשר להורים ולמערכות הטיפול, בתמיכה של החלטות שיפוטיות בדבר מעורבות הילד וההורים בטיפול לחידוש הקשר, לרכז את כל המאמצים בחידוש הקשר. הכוונה היא להווה ולעתיד, במקום מונחים שיש עימם אשם ומחייבים דרישה וחקירה על מעשים ומחדלים מהעבר. למה נכשל קשר? אחת מהמחויבויות העיקריות של הורה היא החובה לאפשר לילד להיות ילד של שני הורים פעילים, ולאהוב את שניהם. במונחים תורניים-הלכתיים: אסור להורה לגרום לכך שהילד לא יקיים את מצוות כיבוד אב ואם. בית המשפט לענייני משפחה באשדוד קבע: "שלילת האב", כמו "שלילת האם" גורמים לנזק להתפתחות הבריאה של הילד, ועלולות לגרום לחרדת נטישה אצל הילד, נזק פסיכולוגי, שיבושים התפתחותיים, ואפילו השפעה על התפקוד הקוגנטיבי שלו", והאב אשר קיבל משמורת של ילד בן 8 חויב "...לתת לבנו להיות ילד, וכל ילד צריך את אמו, בדיוק כמו שהוא צריך את אביו". בחלק זה של המאמר נתאר את הגורמים אשר עלולים להוביל לכישלון של קשר. נדיר הוא שהורה יאמר במפורש לילד שאסור לו להיות בקשר עם ההורה השני. הסיבות להפסקת קשר ילד-הורה מצטברות בדרך כלל על פני פרק זמן. אבל בדרך כלל אחד ההורים, על ידי מילים או מעשים, הופך את האפשרות של הילד להינות מהקשר עם ההורה השני לקשה יותר, או שהוא מעודד את הילד, המעשים או במחדלים, לפתח עמדה שלילית בלתי מוצדקת כלפי ההורה השני ובני משפחתו. מחוייבות נוספת של כל הורה היא לדאוג לבטיחות של הילד, וזאת על יד פיקוח על מעשיו. המונח שמירת סף Gatekeeping מתייחס לדרכים בהן היחס והפעולות של הורה משפיעים על מעורבות ואיכות הקשר בין ההורה השני לילד. הדבר יכול להיות חיובי או שלילי: מעודד את הקשר, או מגביל את הקשר עד כדי שלילתו. שמירת סף היא מועילה כאשר הורה פועל כדי לתמוך במעורבות מתמשכת של ההורה האחר, ורואה את מערכת יחסים משמעותית עבור הילד. התנהגות מועילה היא פרואקטיבית, מכילה, ומדגימה לילד שההורה מעריך את תרומתו של ההורה השני, על אף שההורים חיים בנפרד. יש מקרים בהם שמירת סף מגבילה היא מוצדקת, לדוגמה, כאשר אחד ההורים נמצא אשם בהתעללות ופגיעה בילד, וההורה האחר עומד על כך שהקשר יהיה תחת פיקוח של רשות הרווחה. לעומת זאת, שמירת הסף היא בלתי הולמת ומזיקה Maladaptive, כאשר היא משפיעה לרעה ,ללא הצדקה, על איכות הקשר של ההורה האחר ורמת המעורבות שלו עם הילד. בשלב זה, די בשתי דודמאות: כאשר הורה מעביר את מקום מגורי הילד ללא ידיעת ההורה האחר וללא הסכמתו למקום מרוחק ממגורי ההורה השני, ובכך מצמצם או מונע קשר של הילד עם אותו הורה; וכאשר הורה מפעיל לחץ פסיכולוגי על הילד כדי שהילד יראה את הקשר עם ההורה האחר כפוגע בהורה עימו הוא גר רוב הזמן. נתייחס בהמשך לצורות אחרות של שמירת סף הפוגעת בילד. לכן השאלה המתאימה איננה האם פעולות הורה מצמצות את הקשר עם ההורה האחר, אלא: האם שמירת הסף הולמת ומטיבה, או שמא היא בלתי הולמת ומזיקה: האם היא משרתת את הצרכים של הילד, או מונעת מהילד את הקשר עם ההורה האחר שהוא זקוק לו למען התפתחותו הבריאה. מאמר זה יתרכז בכישלון קשר אשר נגרם על ידי שמירת סף מזיקה לילד, באשר היא איננה נחוצה לצרכי הילד, אלא משרתת רק צרכי ורצונותיו של ההורה המנכר, יחד עם רצונו להעניש או לפגוע בהורה המנוכר. במקרים אלה, השימוש במונח ניכור הורי נכון ומוצדק. לפי דרנל הורים מנכרים (וכאן נוסיף הורים אשר משתמשים בשמירת סף בלתי הולמת ומזיקה) נופלים לתוך 3 קטגוריות מרכזיות: אלה שעושים זאת באופן מודע ובזדון; הם יודעים שעושים דבר שאיננו הוגן, אך מחפשים נקמה ו"צדק", לעיתים בגלל עבר של התעללות בין-זוגית. הורים אלה עלולים להמציא טענות שווא של התעללות בילד. אלה שעושים זאת בגלל פגם או הפרעה באישיות; הם לא רואים שמעשיהם בעייתיים. אין להם תובנה והם מטילים את האחריות לכישלון הקשר על על הילד או על ההורה האחר. אלה שעושים זאת כבדרך אגב, כמעט באופן פסיבי: הם אינם מודעים להשפעות מעשיהם או מחדליהם על הילד, או שהם לא מבינים שסירובו של הילד לקיים קשר אינו דרך הולמת להתמודד עם סיטואציה קשה מאוד. בקבוצה זו נמצאים הורים אשר ברגע שהילד אומר שאינו רוצה ללכת אל ההורה האחר, יגידו שזה "זכותו" של הילד להחליט, ועל כן הם אינם מנסים לפעול כנגד הסירוב. שמירת סף בלתי הולמת ומזיקה או ניכור שבקטגוריות הראשונה והשלישית ניתנים, על פי רוב, למניעה, על ידי הדרכה נכונה; כאשר הרתיעה של הילד כבר החלה, יש צורך בהתערבות טיפול מיידית כאשר מופיעים הסימנים הראשונים. מאמר זה מציע חינוך ודרכי טיפול מתאימים. לעומת זאת, ההורה שומר סף ומנכר שבקטגוריה השנייה אינו פנוי להדרכה או לשכנועים והוא צריך לקבל התייחסות שיפוטית בהקדם האפשרי, כי הוא יהנה מכל שיהוי בהליכים המשפטיים וינצל לרעה או יהרוס ניסיונות של גישור או טיפול. לסיכום חלק זה, ניתן לומר שבמצב הנוכחי של הספרות, יש התקדמות טובה בזיהוי הסיבות לכישלון קשר, ובמיוחד בחידוד ההגדרה של שמירת סף והטיפולוגיה שלה. הוכח ששמירת סף בלתי הולמת ומזיקה תוביל במקרים רבים לניתוק מוחלט של הקשר, כלומר, לניכור הורי מוחלט. אולם חומר צקצועי זה טרם הגיע לתודעת הציבור הרחב, או אפילו לאנשים שבמקצועותיהם נמצאים בקשר עם ילדים והורים. משום כך, המאמצים הטיפוליים והשיפוטיים מופנים לטיפול במשפחות בהן הניכור כבר קיים, וכמעט לא נעשה דבר כדי למנוע התפתחות ניכור הורי. חינוך והדרכה, בדבר קיום התופעה והנזקים שהיא גורמת, וכן זיהוי מוקדם של סימני שמירת סף כזו והתערבות, טיפולית ו/או שיפוטית מידיים, עשויים למנוע התדרדרות לניכור הורי. לכך נתייחס בהמשך המאמר. מדוע צריכים למנוע כישלון קשר לדברי אלה שמטפלים במצבים בהם החל הטיפול כאשר נצפו הסימנים הראשונים לקראת ניתוק הקשר, אך עדיין היה קשר כלשהו, ההתערבות הטיפולית הצליחה, אם בשיפר היחסים בין הילד להורה, ולפחות מניעת הידרדרות נוספת. הממצאים מדגישים את הצורך בהפנייה של הילד והמשפחה לטיפול בשלבים המוקדמים של התהליך. הבנת ההשפעות של ניכור, קצרות וארוכות הטווח, על ילדים הכרחית כאשר שוקלים האם, מתי וכיצד יש להתערב. ילדים מנוכרים סובלים ישנה ספרות רבה על ההשפעות של ניכור ושל מה שקודם לניכור, ולעיתים קרובות מנבא אותו: שמירת סף בלתי מועילה ומזיקה. הספרות מדווחת באופן עקבי שילדים מנוכרים נמצאים בסיכון גבוהה למצוקה רגשית וקשיי הסתגלות, והסיכון גדול יותר בהרבה לעומת ילדים, אשר על אף היות הוריהם בהליכים משפטיים בעקבות פירוד, אינם מנוכרים ומקיימים קשר עם שני ההורים. ילדים אשר מפסיקים להיות בקשר עם הורה מבטאים, לעיתים קרובות, פחד מההורה המנוכר. הפחד הוא חסר בסיס ובלתי רציאונלי (מלבד המקרים בהם הילד סבל באמת מהתנהגות ההורה המנוכר), אך הוא משפיע לרעה על התנהגותו והתפתחותו. צפייה קלינית, מחקרי מקרה ומחקרים איכותניים ואמפיריים מצביעים בצורה אחידה שילדים מנוכרים יסבלו מכל או מחלק מהפגיעות אלו: בוחן מציאות ירוד; תהליכים קוגנטיביים שגויים לוגית; עיבוד מידע פשטני וקשוח; תפיסת קשרים בין-אישיים בצורה שגויה או משובשת; תפקוד בין-אישי משובש; שנאה-עצמית; הערכה עצמית נמוכה, או הערכה עצמית מנופחת ותחושת כל-יכול; בגרות מדומה; בעיות בזהות האישית; מובחנות אישית ירודה, על ידי התרשתות enmeshment עם ההורה, או קבלת תפקידים הוריים כלפי ההורה או כלפי אחים parentification אגרסיביות והתנהגות פרועה; העדר כבוד לנורמות חברתיות ולסמכות; יכולת נמוכה לשלוט בדחפים; צמצום רגשי, פסיביות או תלות; העדר תחושת חרטה או רגשי אשמה. מבוגרים שנוכרו כילדים גם סובלים במחקר כמותני רטרוספקטיבי של מבוגרים אשר חוו ניכור כילדים התברר כי מבוגרים אלו סבלו מ: הערכה עצמית נמוכה, בגלל הפנמת אפיון שלילי של ההורה המנוכר ע"י ההורה המנכר; שנאה-עצמית ורגשי אשם (על היותו מנוכר, וגם על נטישת אחים צעירים מהם). פרקי זמן משמעותיים של דיכאון (70% מאלו שראויינו). שימוש בסמים או אלכוהול במהלך ההתבגרות (כדרך להתמודד עם רגשות כואבים אשר הופיעו עקב אובדן או עימות הורי) (שליש מהמדגם). ספקנות בתפיסותיהם וברגשותיהם כלפי עצמם וכלפי אחרים. קושי להאמין שמישהו אי פעם יאהב אותם; גירושין (שני שליש מהמראויינים התגרשו פעם אחת, ורבע יותר מפעם אחת). כעס וטינה (על היותם מתומרנים או נשלטים רגשית על ידי ההורה המנכר). שיבוש מערכת היחסים עם ההורה המנכר. התנכרות מילדיהם שלהם. שמירת סף מזיקה וניכור הורי מהווים התעללות והזנחה פגיעות בילד והזנחה לרוב חוסים תחת מונח "המטריה" של "התעללות ילדים", אשר הוגדרה על ידי ארגון הבריאות העולמי כ-"כל סוגי התנהגות פיזית ו/או רגשית פוגענית, התעללות מינית, הזנחה או טיפול רשלני או ניצול מסחרי ואחר, אשר מובילים לפגיעה, ממשי או פוטנציאלי, בבריאותו של הילד, בהישרדותו, בהתפתחותו או בכבודו, במסגרת מערכת יחסים של מחויבות, אמון או כוח". עצימות גבוהה של עימות בין ההורים, שמירת סף מזיקה וסרבנות קשר צריכים להיות להחשב על ידי עובדים סוציאליים בקהילה, כולל אנשי הגנת הילד, כהתעללות רגשית והזנחה. העובדים בתחומים אלה עשויים להיות האנשים הראשונים מחוץ למשפחה לראות את תחילת תהליך היווצרות כשלון קשר, כולל שמירת סף שלילית על ידי אחד מההורים והתנגדות של הילד לקשר. לכן במסגרת הכשרתם המקצועית, חשוב שהם ילמדו לשים לב לאפשרות של כשלון קשר וכן המלוות בלהתייחס להתנהגות הורית כזו כהתעללות. עניין בעל חשיבות ציבורית גבוהה עלינו להבין שכישלון קשר, במיוחד על רקע עימות הורי בעצימות גבוהה המלוות במתח, מצוקה וחרדה, הוא עניין של בריאות הציבור בעל חשיבות גבוהה. על פי מחקרים רבים ממדינות שונות, פרידה בין הורים מביאה לרמות גבוהות יותר של מחלות פיזיות ונפשיות אצל ילדיהם, כאלה שיכולות להופיע בזמן הפרידה, וגם כאלה אשר יופיעו אפילו עשרות שנים לאחר הפרידה. נוסף על כך, הפגיעה יכולה להיות אפיגנטית, אשר יכולה לגרום להתפתחות מוחית מעוכבת ונזקים נוירולוגיים. חיבור פרידה בין ההורים עם האובדן של קשר עם אחד ההורים בגלל ניכור מעצים את השכיחות של מחלות. מדובר, אם כן, גם בעניין של בריאות הציבור, המגדילה את ההוצאות שהמדינה צריכה להוציא על טיפול, כולל אשפוזים, בשל מחלות פיזיות ונפשיות. למניעת התופעה של ניכור תהיה השפעה משמעותית על הקטנת עלויות הטיפול. יש לגורמים הממונים על בריאות הציבור והמממנים את הטיפול עניין רב בצמצום התופעות של שמירת סף מזיקה וניכור הורי. כפי שנראה בהמשך, יש למדינה אינטרס ברור למנוע התפתחות של כישלון קשר, במובן של חסכון התקציבים של מערכות הבתי המשפט בהתמודדות עם מקרים מסוג זה, וגם חסכון בהוצאות על שירותים סוציאליים אשר מטפלים בנזקים ארוכי הטווח שנגרמים לילדים. כעת, ההתמודדות מתחילה מאוחר מדיי, לאחר שהקשר כבר נכשל. בית המשפט ברוב המכריע של המקרים, ההורים מגיעים לבית המשפט רק לאחר שהם עברו לגור פיזית בנפרד. אבל העימות בין ההורים, המאופיין על ידי ויוכחים ושתיקות, אם לא גרוע יותר, משפיעה על הילד הרבה לפני כן. ילדים מושפעים לרעה על ידי המתיחות מהרגע הראשון. אצל חלקה, הסימנים יהיו ברורים מיד, אבל אצל אחרים, הנזק יופיעו רק מאוחר יותר. שופטים בבתי המשפט לענייני משפחה נדרשים לדון במקרים כאלה רק כאשר הקשר כבר נכשל. שלעיתים קרובות, ההורה המנוכר אינו מודע להתנהגות המנכרת של ההורה השני; בגלל זה, התביעה והבקשה לסעד מיידי מוגשות לבית משפט רק כאשר הקשר נכשל לגמרי. כאשר הקשר כבר נכשל, בית המשפט עשוי לפעול בדחיפות על מנת להשיב את הקשר. יש להתייחס לבקשה כזו כמקרה חירום, המחייב נקיטת צעדים מיידים, אפילו לפני הכרעה מלאה בדבר סיבות הפסקת הקשר, וליתן צווים בהירים ובלתי ניתנים לפירושים שונים, כדי להשיב את הקשר מחד תחת פיקוח ככל שהדבר יראה נחוץ, ולמתן עזרה טיפולית לילד ולהורים מאידך. טיפול זה חייב להיות מכוון לשתי מטרות: לגרם לכך שההורים ידברו יחד, על אף המתיחות ביניהם, בעניין הילד (ובכך הילד יקבל מסר ששני ההורים ואגים לו), וכן עזרה מיידת לילד להתמודד עם המשבר במשפחתו. אכן, הניסיון מלמד שבהרבה מקרים, יישום החלטות רווי קשיים, ולעיתים לא ניתן לחדש את הקשר. מניסיוני, אפילו צווים ברורים וספציפיים לקשר, עלולים לנחול כשלון. פעמים רבות הורה שהילד גר עמו , המנכר, הוא שמחבל ביישום החלטות, וניתן להתמודד עמו רק על ידי הטלת סנקציות עליו , כמו קנס כספי, או כליאה, על פי פקודת ביזיון בית המשפט, או קיצוץ במזונות הילד והטלת עיצומים אחרים, על פי החוקים הקיימים וכן על פי הסמכות הטבועה של בית המשפט להבטיח קיום החלטותיו, בכל מקרה שצו בית המשפט מופר. אבל ישנם מקרים שבהם סירוב הלד לחידוש מושרש כל כך עמוק, שאף כי שני ההורים רוצים באמת שלילד יהיה קשר, הילד לא מוכן להתגמש, למרות הפניות לפסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ולמרות פגישות ושכנועים ע"י השופט. יש שופטים שמתעצבנים מרוב התסכול על ילדים, אשר באופן בלתי הגיוני וללא הצדקה (בעיניו של השופט) מסרבים לקשר. רק לפני שנתיים, שופטת במישיגן, ארה"ב, איימה על ילדים (אחד מהם היה בן 9) בכליאה בגלל שסירבו לראות את אביהם. השופטת לא ראתה לנכון לנקוט בצעדים חמורים נגד האם, אשר ככל הנראה היתה אשמה בהתפתחות הסרבנות ועודדה אותה בין היתר בהאשמות שוא נגד האב בקשיחות הרצויה עם צווים מגובים בעיצומים במקרה של הפרה, לעניין טיפול וביקורים. חלפו מספר שנים ודיונים רבים, ולסוף ציוותה השופטת שיאזקו ילד בן 13 ויקחו אותו לכפר ילדים, ואסרה על קשר עם אימו ואחיו. כאשר זה קרה אחיו בן 9, אשר לפני כן הסכים להפגש עם אביו, שינה את דעתו ואמר שהוא רוצה להיות עם אחיו הגדול. ואכן הילדים נשלחו לכפר ילדים המשמש בדרך כלל לילדים על סף עבריינות. סבלם של הילדים היה נמנע לולא השופטת היתה מתערבת כבר בהתחלת הסרבנות. השופטת הועמדה לדין משמעתי, ונמצאה אשמה בבצוע 15 עבירות משמעת. מקרה זה, כמובן, מביש, אבל הוא מדגים בין היתר את חוסר היכולת של בית המשפט להכריח ילד, אשר התבצר בסרבנותו, לקיים קשר עם הורה אשר הילד נוכר כנגדו. תכניות חידוש קשר תכניות לחידוש הקשר נוצרו במספר מתכונות, וחלק מסתמנים כמוצלחים למדי. עם זאת, תכניות אלו לרוב מתקיימים בתנאי פנימייה למשך ימים מספר, והם יקרים מאוד, ומעבר ליכולתם הכלכלית של רוב המשפחות. והעיקר: תכנית כזאת יכולה להתקיים רק אם ההורה המנוכר אינו מתנגד: מול התנגדות של אחד ההורים, השתתפותו של ילד מנוכר, אף אם הבית המשפט יצצוה על השתתפות, הילד יתקשה מאוד להתגבר על המסרים השליליים שהוא מקבל. משום כך, מספר הילדים וההורים שמשתתפים בתוכניות אלו מצומצם ביותר. בארץ יחידות הסיוע מקיימים סמינרים, בני שלושה ימים, שבו משתתפים הורים וילדים שהקשר ביניהם נקלע לקשיים; לא מדובר במשפחות בהן הקשר ניתק כבר. סמינרים אלה גם מוצלחים, גם מבחינת הילדים וההורים, אם כי עדיין לא מדובר במספרים גדולים. אבל גם כאן, עצם ההשתתפות בהם תלויה בהסכמת שני ההורים; וגם כאשר יש צו שיפוטי המחייב השתתפות, יכולתו של הורה למנוע מהילד להפיק תועלת מלאה מהתכנית, בשל התנגדות אפילו סמויה למדי, קיימת. חלק מהתכניות נוצרו כדי ליצור התערבות מוקדמת. The Child-Centered Conjoint Therapy, אשר מכוון בעיקר לילדים בגיל גן הילדים ואילך, מתמקד בצורך של הילד להשיג, למרות העימות ההורי, את מיומנויות התפתחותיות והתנהגות נאותה. הוא הותאם כדי לסייע כשישנה להתנגדות או סירוב של הילד לקשר עם ההורה. אף על פי כן, תכניות חשובות אלו מקבלות הפניות מבית המשפט או מעובדי בריאות הנפש או מעובדים סוציאלים, רק כאשר הילד הציג סימנים של התנגדות לקשר או כבר הפסיק לקיים קשר בכלל עם אחד ההורים. הצורך להרפות אין זה סביר לחשוב שניתן למונע כישלון קשר בכל המקרים: לדוגמא, כאשר הורה טוען טענות שווא של התעללות, כולל התעללות מינית, כחלק מתכנית של ניכור, והילד השתכנע שאכן ההורה האחר התעלל בו, כי אז ספק רב אם ניתן להחזיר את הילד לקשר זורם עם ההורה המנוכר. גם חיסונים אינם יעילים בכל המקרים, וטיפול רפואי לעתים אינו מצליח. במקרים כאלה טיפול ושכנוע אינם מצליחים. הבאת עניינו של הילד פעם אחר פעם לבית המשפט, או גרירתו שוב ושוב לחדרו של המטפל, עלולים להביאו לשנוא את מוסדות הטיפול ולראות את בתי המשפט כנעדרי כח. הוא עלול להתרחק עוד יותר מההורה שהוא רואה אותו כאחראי לטרטורים החוזרים שהוא עובר. במקרים אלה, להורה ובית המשפט אין ברירה אלא להשהות את המאמצים לחידוש הקשר, והם צריכים "להרפות". בשנת 2012, אחרי ניסיונות ארוכים ובלתי מוצלחים של בית המשפט לחדש קשר, השופט טום אלטובלי מאוסטרליה כתב מכתב זה לשני ילדים, אשר סירבו לקשר עם אביהם. המכתב נועד להיפתח על ידי כל ילד כאשר יגיע לגיל 14: "X וY היקרים, אחרי שאמא ואבא שלכם נפרדו הם לא הצליחו להסכים איפה תגורו. אתם היית בני 6 ו-10 בזמנו. כשופט שלכם תפקידי היה להחליט. היה לי המון עזרה מעורך הדין שייצג אתכם, ומכל אחד מהוריכם, כמו גם ממומחה בפסיכאטריה של הילד. גם עם כל העזרה הזו, המקרה שלכם היה קשה ועצוב להחליט בו. אני כותב מכתב זה כדי להסביר לכם את החלטתי, למרות שאתם כנראה לא תקראו אותו אלא אחרי שנים רבות. הדבר החשוב ביותר ששאני רוצה לומר לכם הוא שגם אמא וגם אבא אוהבים אותכם מאוד. הם אהבו אתכם מהיום שנולדתם, אוהבים אתכם עכשיו, ויאהבו אתכם עד סוף חייהם. אבא לא היה בסביבה שלכם למשך זמן מה, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא אוהב אתכם. בזמן שבו נאלצתי להחליט במקרה, אמא שלכם האמינה בליבה שאביכם פגע בכם. תפקידי הוא להסתכל על כל המידע, ולהקשיב היטב למה שכולם אומרים, כולל המומחים. אני החלטתי שלא נפגעתם על ידי אביכם. גם אחרי שהודעתי לאימכם על ההחלטה, אני חושב שהיא עדיין האמינה בליבה שאביכם פגע בכם. זה מראה שמילים לא יכולים לשנות את מה שביליבו של אדם. בזמן הדיון שניכם אמרתם דברים, ועשיתם דברים, שאמרו לי שלא חיבבתם את אביכם, ולא רציתם לבלות זמן עימו. אני לא חושב שבאמת התכוונתם לזה. אני חושב שאולי אימצתם דברים שאימכם חששה מהם. הקשבתי למה שאמרתם, אבל בסופו של דבר ההחלטה הקשה שנאלצתי לעשות לא היתה בגלל הדברים שאמרתם או עשיתם. אמרתי לכם שזה מקרה קשה ועצוב להחליט בו. למרות שאביכם רצה מאוד לגור איתכם, החלטתי שיותר טוב היה שתגורו עם אמא, למרות שזה יחייב אותכם לעבור הרחק מהמקום שבו גרתם עד אז. ידעתי שאימכם תטפל בכם יפה. החלטתי לא להכריח את אימכם לאפשר לכם לראות את אביכם, למרות שאביכם רצה זאת מאוד. חשבתי שזה יקשה עליכם אם הייתי עושה זאת. כאשר תקראו את המכתב הזה אני חושב שתהיו מבוגרים מספיק להחליט מהי דעתכם. אני מקווה שתחשבו על יצירת קשר עם אביכם ולהכיר אותו שוב. יש אנשים שנקראים יועצים, שיכולים לעזור לכם עם איך שאתם מרגישים לגבי זה, ויעזרו לכם לחדש קשר עם אבאלקרות. בבקשה תזכרו, שגם אמא וגם אבא אוהבים אתכם מאוד, גם אם הם אוהבים בצורות שונות." מכתב זה מדגים את הקשיים העומדים בפני בית המשפט כאשר כשלון הקשר הופך למקובע. מה ניתן לעשות? למנוע חינוך ומניעה מוקדמת יביאו לצמצום משמעותי במספר המקרים של כישלון קשר וניכור הורי. העלאת מודעות הציבור לקיום התופעות ותוצאותיהן הקשות, היא נחוצה מאוד לצד הדרכה לאנשים שבאים, במסגרת מקצועית, במגע עם ילדים והוריהם. אלה יכולים לצמצם משמעותית את כישלון הקשר בין ילד להורה, על ידי זיהוי מוקדם של הסימנים המצביעים על אפשרות של התפתחות ניכור הורי, והתערבות טיפולית ומשפטית מיד שהדבר יהיה נחוץ. על פי הגישה המעין-רפואית בהתייחס לכישלון הקשר, המצב כיום, מבחינה שיפוטית וטיפולית, ביחס לכישלון הקשר הוא דומה לשלב לפני שדר' יונס סאלק המצמיא את החיסון נגד פוליו בשנות ה-50 למאה הקודמת. התופעה של כישלון קשר מזוהה (הסימפטומים), למרות שאין מספיק מודעות לקיומה של התופעה ולחומרתה; הגורמים ידועים (הוירוס); ניסיונות נעשים כדי להתמודד עם ילדים מנוכרים (הטיפול); אבל לא נעשה דבר כדי למנוע את התפתחות התופעה (החיסון). האתגר הוא להתקדם לשלבים הבאים: העלאת מודעות הציבור, ובמקביל יצירת כלים להתערבות אשר ימנעו מהבעיה להפוך לפתולוגית. בשל הסיבות האמורות, עלינו לבדוק דרכים למנוע ניכור הורי, או לפחות להפחית את מספר המקרים וחומרתם. הדבר דורש מודעות ציבורית לקיומם של שמירת סף בלתי מתאימה ומזיקה, ולניכור הורי, וכן גישה מולטי-דיסציפלינארית למנוע את היווצרותם. בתי המשפט לא יכולים לעשות זאת לבד, גם אם תהיה חקיקה האוסרת על הפעולות הללו; הקהילה הטיפולית לבד לא יכולה לתקן את הנזק. תוכנית רב-תחומית להרחבת מודעות לניכור הורי, הסימפטומים והתוצאות שלו. מודעות התופעות של שמירת סף וניכור הורי אינן ידועות לחלקים רחבים מהציבור. רק אותן משפחות אשר חוו התפרקות היחסים בין ההורים, ואשר אחד ההורים, במודע או לא במודע, מנסה להרחיק את הילד מקשר שוטף עם ההורה אחר, מכירים את המצבים האלה. גם אנשי מקצוע, כולל אנשי טיפול וחינוך ואנשי משפט, מלבד אלה שמטפלים ישירות בילדים ובמשפחות במשבר, אינם מכירים את המונחים והסבל שעומד מאחוריהם. מניעה של תופעה שלילית דורשת שכל המעורבים יהיו בעלי הידע הנדרש. המניעה של פוליו היתה בלתי אפשרית, עד שהציבור הפך מודע לקיומו של הוירוס, לדרכי העברת המחלה (צואה מזוהמת), וששטיפת ידיים תהיה מועילה; אבל המניעה לא הייתה אוניברסלית. רק כאשר החיסון הפך לזמין והיעילות שלו הוכחה, אמצאי המנע הפכו לאפקטיביות. מניעת חלק מהתוצאות החמורות של ארוע מוחי הפכה אפשרית רק לאחר שהציבור למד על הדרכים לצמצם את הסיכון, וכן על הכרחיות מענה רפואי מיידי לאחר הופעת הסימפטומים הראשונים. בפרק 6 של ספרם על ילדים אשר מתנגדים לקשר עם הוריהם, המלומדים פידלר, באלה וסאיני מדברים על מניעה מוקדמת, ראשונית שמתמקדת ב"אוכלוסיה כולה שעלולים להיות בסיכון של בעיות קשר הורה-ילד לאחר פרידה"; על מניעה שניונית, המכוונת ל"ילדים והורים אשר זוהו כנמצאים בסיכון גדול יותר להפוך למעורבים בניכור"; ועל מניעה שלישונית, כשמזוהות רמות חמורות של התנהגויות מנכרות. כדוגמאות להתערבות ראשונית הם מציעים ומסעי מודעות בקרב הציבור הרחב, וכן מצגות בקהילה ובתי ספר, לגבי הסיכונים. עם זאת, הם אינם בטוחים שמבצעים כאלה יצליחו להשפיע על אותם הורים המעורבים בעימות בעלת עצימות גבוהה, כי הורים אלה, ובפרט אלה על הפרעות אישיות, לא יזהו אצל עצמם את ההתנהגויות העלולות להביא לניכור, או יראו אותן כמוצדקות ומועילות לילדים. מאמר זה אינו מתעלם מהתוכניות הרבות המוצעות לזוגות הנמצאים בתהליכי פירוד או גירושין ולילדיהם, כולל פגישות מהו"ת על פי תקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו-2016 ושיעורים וסדנאות אליהם ההורים מופנים לאחר פתיחת הליכים משפטיים. כבר ציינו תוכניות ההתערבות המופעלות כאשר הניכור כבר קיים. אף על פי כן, העיקר של המאמר הוא לנסות למנוע את התפתחות התופעות לגמרי: במתיחה של המטאפורה הרפואית מעט מעבר ליכולתה, לחסן את הציבור. הציבור צריך להיות מודע לכך שפרידה הורית עלולה לגרום לבעיות חמורות וארוכות טווח עבור ילדים. העברת המידע דורשות שיתוף פעולה בין הקהילה הטיפולית, מחנכים ואנשי התקשורת. הדגש כאן הוא על הבאת המידע לכלל האוכלוסיה של הורים וילדים, כולל אנשים אשר יש להם ילדים מחוץ לנישואין, ובכלל זה מערכות יחסים קצרות טווח, משום שהאחריות שני ההורים של הילד מתחילה מרגע היווצרותו וקיים כל עוד הילד קטין, ללא קשר עם קיום או העדר יחסים משפטיים, נישואין או חוזים, בין ההורים. תכניות להורים בדבר מניעה ראשונית, כותבים פיקאר וקאופמן: תכניות פסיכו-חינוכיות מועילות אם ניתנות לפני שאנשים מחליטים להביא ילדים, וכן במהלך גידול הילדים, והן מועילות במיוחד כאשר הורים מוצאים את עצמם בקשיים במערכת היחסים או בשלבים המוקדמים מאוד לפני פרידה. תכניות אלו יכולות לעזור להורים לפתח תקשורת אפקטיבית, וכן כישורים לפתרון בעיות ויכולות ליישב סכסוכים, וגם הורות אפקטבית והורות משותפת. הן יכללו למידה על החשיבות עבור הילדים של שמירה על מערכת יחסים חיובית בין שני ההורים, ועל הנזקים של ניכור. תוכן המסביר שיטות מגוונות של פתרון סכסוכים ללא הליך אדוורסארי, וההשפעות השליליות של הורות עוינת ושל התדיינות בבית משפט, הכרחי. יתכן שתכניות כאלו לא ימנעו מהמקרים החמורים ביותר להדרדר לניכור, יש להן תועלת חיובית להורים וילדים רבים". זוגות העומדים להתחתן נפגשים עם יועצים, מן הראוי שיקבלו מידע על קשיים העלולים להגרם לילדים בעקבות פרידה, ועל הנזק לילדים של עימות בעצימות גבוהה, ושמירת סף פוגענית וניכור הורי בפרט. תכניות כאלו מצוינות, אבל לא ישתתפו בהן הורים אלא אם הציבור יהיה מודע לבעיה. מודעות זו צריכה להיות מופנם לפני שאנשים נכנסים למערכות יחסים, או לפחות בתחילת ההורות שלהם. כלי התקשורת: עתונות, סרטים, טלויזיה העתונות ושאר אמצעי התקשורת צריכים לקבל מידע על מקרים של כישלון קשר, ולא רק מפיהם של הורים שאינם מרוצים עם תפקודם שירותי הרווחה או בית המשפט, או על מקרים סנסציוניים; כתבים ועורכים צריכים להחשף למאמרים מקצועיים של מומחים ראויים, ולקבל עידוד להשתמש בהם. יש צורך לסרט על ניכור הורי ועל השפעותיה, או סדרה של תכניות בטלוויזיה. חינוך פורמאלי ולא פורמאלי העלאת המודעות לניכור הורי ולשמירת סף מזיקה צריכה להיעשות במסגרות החינוך, בעיקר שנים המאוחרות של התיכון, בשיעורים על כישורי חיים ועל מערכות יחסים, אשר כבר כוללים (או צריכים לכלול) חומר על הורות. בכיתות צעירות מוצגות, מזה מספר שנים, הצגות המרמזות על אלימות והתעללות ע"י בני משפחה, ומתגובות התלמידים ניתן לעיתים לזהות ילדים שחשופים להתעללות.בדרך דומה, יש להכניס חומר של שמירת סף וניכור, כדי להציע לילדים שמגיבים באי נוחות לתכנים אלה עזרה טיפולית וגם לפנות להוריהם. יש גם לעודד הכנסת תכנים, מותאמים לפי גיל, על תופעות אלו גם לפעילות של תנועות הנוער. גילוי מוקדם אוכלוסיות בסיכון והתנהגות אשר עלולה להוביל לכישלון קשר כל ילד, אשר הוריו עוברים קושי במערכת היחסים שלהם, עלול להיות חשוף לוויכוחים וריבים, ועקב כך עלול לסבול מקשיים, אם כי רוב הילדים יתמודדו בצורה סבירה עם הסערה, אם בגלל אישיות חזקה ואם בגלל גורמים מטיבים אחרים, כולל פעולות נכונות והסברים של ההורים יחד, או נוכחות של סבים או גורמי חוסן אחרים. אף על פי כן, ככל שעצימות העימות ההורי גבוהה יותר, או ככל שהילד פגיע יותר, הסכנה של נזק מתמשך גדולה יותר. פידלר, בלה וסאיני (2013) מזהים את סוגי גורמי הסיכון הבאים לסרבנות: גורמים ספציפיים להורים מערכת היחסים בין ההורים מערכת יחסים בין הורה וילד גורמים ספציפיים לילד גורמים ברמת המאקרו, כגון המערכת האדברסרית. לצורך מאמר זה, נתייחס לגורמי הסיכון עבור ילדים ועבור הורים - הילדים אשר פגיעים במיוחד לנזק, וגם ההורים אשר עלולים להתנהג בצורה אשר מסכנת את ילדיהם - ולדרכים לזהות אותם ע"י העוסקים במקצועות הרפואיים והחינוכיים. אנשי מקצוע אלה, אשר עבודתם המקצועית מביאה אותם לקשר עם ילדים, צריכים לקבל את הכלים שיכשירו אותם לראות סוגים ספציפיים של התנהגות על ידי ההורים כהתעללות, אשר מחייבים התערבות טיפולית מיידית. יש גם להדריך אותם כיצד לפנות אל ההורים יחד, גם כאשר ההתנהגות המדאיגה באה לכאורה רק מצד הורה אחד, ולהסביר שקיימים סימנים של מצוקה אצל הילד שמקורה כנראה במתח בין ההורים. עקרונית, לא מדובר בחידוש מרחיק לכת. בעשורים האחרונים, אנשי בריאות וחינוך הפכו מודעים יותר לקיום של התעללות הורים בילדים, פיזית ומינית, ועוברים הכשרה כדי לזהות סימנים באוכלוסיית התלמידים והמטופלים; ובארץ ובמדינות רבות אנשים אלה חייבים על פי חוק לדווח לרשויות המדינה על חשדותיהם וממצאיהם. מוצע להתחיל בתהליך דומה במקרה של שמירת סף מזיקה וניכור, שהם התעללות מנטלית-רגשית והזנחה על ידי הורה. כפי שהראינו, מימד הזמן יוכל להיות גורלי. משום כך, יש מקרים שהתערבות בית משפט תהיה הכרחית; כך שאנשי המקצוע המעורבים צריכים להיות מודעים לאפשרות לפנות לבית משפט לשם קבלת צויים, וכן על קיום לשירותי הייצוג, כולל סיוע משפטי ללא תשלום למעוטי יכולת כלכלית, וכן על האפשרות של ייצוג משפטי נפרד של לילדים. הורים שעלולים לסכן ברור שלהורים אשר בתהליך פרידה יש פוטנציאל להתנהגויות אשר מהוות שמירת סף, אשר יכולה להתפתח לניכור. כאן נציין חלק מהעניינים אשר, על פי הספרות, יכולים לנבא ניכור: אישיותו של כל אחד מההורים; הפרעות אישיות, (אשר על פי המחקרים קיימים ב60% מהזוגות הנמצאים בעימות בעצימות גבוהה); פרידה טראומתית (אשר מביאה לידי חוסר יכולת של אחד ההורים או שניהם להתמודד עם פירוק המשפחה); התמודדות בלתי מספקת עם הפרידה (הורה אשר אינו מסוגל להתאים את עצמו לשינויים בסדר היום ובסדרי המגורים, או אובדן הדימוי העצמי שלהם, וכאלה אשר מתלוננים על "חוסר הוגנות"). ילדים בסיכון גבוהה כאמור, כל ילד שהואיו בהליכי פרידה עלול להחשף להתנהגות מנכרת. אולם על פי מחקרים וגם, ובעיקר, על סמך דיווחים של מטפלים ואנשי משפט, ישנן שתי קבוצות של ילדים אשר נמצאים בסיכון מוגבר להתנכר מהורה: ילדים עם צרכים םיוחדים, וילדים בשכבת הגיל 7-11 במועד הפירוד בין ההורים. ילדים עם צרכים מיוחדים ילדים עם צרכים מיוחדים נמצאים בסיכון מיוחד לפיתוח סימני ניכור, משתי קבוצות של סיבות, האחת קשורה ליחסים בתוך המשפחה והשניה הקשורה לילד עצמו. בקבוצה הראשונה: לידתו וגידולו של ילד עם צרכים מיוחדים מחייבים השקעת זמן ומאמץ מעבר למה שהוריו ציפו, ודבר זה מעמיד את היחסים ביניהם בלחץ, אשר ללא עזרה מקצועית יכול להוביל לפרידה או לגירושין. יתכן שיש אחים אחרים אשר מגיבים בצורה קשה לטיפול המיוחד והזמן הרב המוקדש לאח בעל הצרכים המיוחדים הצורך בהתייעצויות עם מומחים בתחומים רבים – כל אלה גובים מחיר מהיחסים בין ההורים ודבר זה משפיע ללא ספק על הילד. בקבוצה השניה: הבעיה הספציפית של הילד יכולה הלחמיר את הקשיים ביחסים בין ההורים. ילד עם הפרעות בהתנהגות, בעיות תקשורת, הפרעה בספקטרום האוטיסטי וכיוצא באלה חשופים במיוחד לקשיים מהסוג הזה; כל העניינים האלה נמצאים ברקע, אך התנהגות של שמירת סף מנכרת וניכור הורי אצל אוכלוסיה זו גם מצב שבו אחד ההורים יכול לנסות לקחת שליטה על הטיפול בילד, ומדיר את ההורה האחר וממידע על אבחונים וטיפולים. טווח גיל – כיתות ג-ו גם ילדים שאין להם צרכים מיוחדים עלולים יותר, בגילאים מסוימים, להגיב בצורה שלילית לויכוחים בין ההורים ולפרידה, ולהפסיק את הקשר עם אחד מהם. על פי המחקרים, פגיעות ארוכות הטווח היו פחות חמרות כאשר התחושות השליליות כלפי אחד ההורים התפתחו במהלך גיל ההתבגרות (12-15), בהשוואה לילדים בהם רגשות אלו הופיעו בילדות מוקדמת יותר. בשלב התפתחותי זה, התגובה לגירושין הטריים, כולל ההתנגדות של המתבגר לקשר עם אחד הורים, היא מנגנון התמודדות יותר נורמטיבי אצל המתבגר. הממצא שהתוצאות היו עגומות יותר כאשר התגובות החלו בילדות המוקדמת יותר נותנות תמיכה לחשיבות של זיהוי מוקדם, התערבות ומניעה למען קבוצת הגילאים הצעירה יותר. יתר על כן, במחקר מעקב המשך התברר שההתערבות בגילאים של בית ספר יסודי הצליחה רק במיעוט של המקרים, וכי הסיכויים להצלחה גברו ככל שההתערבות מוקדמת והמניעה החלו כאשר הסרבנות הופיעה לראשונה. הנסיון המקצועי והשיפוטי מצביע על התנגדות לקשר ברמה חמורה במיוחד, אשר מביא לכישלון מוחלט של הקשר, כשהפרידת ההורים, היה כאשר הילד למד בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים. יש שקובעים את הגילאים 7-11 ויש שמציינים הגילאים גבוהים מעט יותר. ניתן להסביר את הרגישות המיוחדת של ילדים שבגילאים האלה על פי המודל של פיאז'ה. השלב ההתפתחותי של ילדים מגיל 7-11 מוגדר כשלב האופרציות קונקרטיות. ילדים בשלב זה מסוגלים לחשיבה לוגית מאורגנת, אך יכולת החשיבה המופשטת עדיין לא התפתח. בשלב התפתחותי זה של ילדי בית ספר עד גיל 11, התפיסה של ילדים מתאפיינת בשני מרכיבים שהם רלוונטיים לסוגיה של פרידה בין ההורים. מצד אחד, ילדים אלה מסוגלים להבין ולפעול על פי כללים וחוקים. כך, בהקשר למשחקים וספורט; ילדים בגיל זה יכולים לעסוק במשחקים ובספורט ולהפנים באופן מלא את הכללים והחוקים של שחמט, קריקט, בייסבול וכיוצא באלה. הם גם יוצרים לעצמם משחקים עם כללים וחוקים, ומחייבים אחד את השני לציית להם. מהצד השני, ילדים מתחת לגיל 12 טרם פיתחו הבנה של גוונים ושונות באופי ובהתנהגות של מבוגרים. הם רואים את ההורים, במיוחד, כאנשים שהם צריכים להיות מושלמים, ואינם תופסים שלכל אחד מההורים יש מידות טובות ולא טובות, ותכונות אישיות חזקות וחלשות. השילוב בין שתי צורות ההתפתחותיות האלו: דביקות לכללים וחוקים, יחד עם ציפיה למושלמות של ההורים, הופך את הפרידה בין ההורים לקשה ומלחיצה ביותר, עבור ילדים בגילאים האמורים. הילד רואה שההורים נפרדים, והמסקנה האפשרית היחידה היא שאחד מהם הפר את החוקים של חיי המשפחה אליהם התרגלו הילדים – אבא ואמא חיים ביחד בהרמוניה. בו זמנית הילד עומד מול שני אנשים, אשר עד כה שניהם היו מושלמים ועתה ההורים בויכוח על כל דבר, ובהיעדר "אפור", אחד חייב להיות "לבן", ונשאר מושלם, והשני כמי שמפר את כללי המשחק, והוא "שחור" ופסול, ולכן יש לדחות אותו ולהענישו, על ידי ניתוק מוחלט ממנו ממנו. סימני מצוקה אצל ילדים, אשר יכולים להצביע על עימות הורי או על הורות רגשית בלתי הולמת: להלן חלק מסימני מצוקה, אשר קיום אחד או יותר מהם יכול לחייב אנשי מקצוע לשאול אם נגרמים ע"י בעיות במשפחתו של הילד, ולבחון אם יש מקום לייעץ להורים לפנות לקבלת יעוץ ועזרה. כללי: ילד שחולה לעיתים קרובות משקל- יתר עיכוב התפתחותי ילד עצוב ילד עם צרכים מיוחדים: חוסר עקביות בין ההורים בהתייחס למגבלות, ציפיות, ודיווח על התנהג סירוב אחד ההורים לנוכחות ההורה האחר ביחד עימו בבדיקות והתייעצויות בנוגע לילד סירוב אחד ההורים לשתף את ההורה האחר בהחלטות טיפוליות אי מסירת מידע בין ההורים על טיפול תרופתי חוסר גמישות והתנגדות לשינויים בטיפול. גיל רך: חוסר שקט בדידות פעלתנות יתר – היפראקטיביות בעיות עם פרידות, מהגננת או ממי מההורים הפרעות שינה רגרסיה (להרטבה, מוצץ, חפץ מעבר) התפרצויות זעם תלותיות חרדה כעס כלפי ההורים או אחד מהם. דריכות שיטות הוריות מנוגדות- קשה לילד לעקוב. גיל בית הספר חרדה בכי ילד קפוא כאבי ראש, כאבי בטן. התנהגות של הורה מול אנשי מקצוע שיכולה להצביע על האפשרות של שמירת סף מכשילה ושל ניכור אלה, בין היתר, הסימנים שהורה מתנהל בצורה בלתי מתאימה, והתנהגותו עלולה להביא לידי ניכור, כפי שמטפלים בילדים, אנשי חינוך ורופאים, ועוזריהם, יוכלו לזהות. כאשר ההורה היה מנוכר בילדותו מאחד מהוריו כאשר יש היסטוריה משפחתית של ניכור כלפי בן משפחה כאשר הורה אחד מתקשר אל בעל המקצוע או מי מהצוות שלו, ומתלונן על התנהגות ההורה האחר כאשר הורה נותן סמכויות הוריות לבן הזוג החדש: רישום בן הזוג החדש כהורה במקום ההורה האמיתי, רישום בן הזוג כאדם שיש צורך להתקשר אליו במקרה חירום, מעורבות בן הזוג בפגישות וישיבות במקום ההורה האמיתי ויכוחים או דיבור של אחד ההורים לגנותו של ההורה האחר, בנוכחות הילד או חבריו של הילד או הורים אחרים. כשהורה מבקש מידע מהילד או מהמטפל/רופא/מורה אודות התנהגות ההורה האחר כאשר ילד אחד מועדף על פני אחיו כשהורה אומר לילד שהוא מתגעגע מאוד אליו כשהוא אצל ההורה האחר כשהורה מתקשר פעמים רבות אל המורה או הגננת, בבוקר אחרי לינה אצל ההורה האחר, ומבקש בדיקת הילד לבבר אם הוא בריא ושלם כשהורה מתקשר לילד הנמצא אצל ההורה האחר פעמים רבות כל יום, כדי לוודא שהוא בסדר, ובקש שידווח על הנעשה אצל ההורה האחר. כשההורה חוקר את הילד על אודות חבר(ה) או בן/בת זוג של ההורה האחר. יש להדגיש שחלק מהמעשים והמחדלים האלה אינם מצביעים בהכרח על התנהגות שאינה הולמת. משום כך, בעלי המקצוע המעורבים חייבים לקבל הדרכה בנוגע לתופעות אלו, ולהשתמש בניסיונם והכשרון המקצועי שלהם כאשר מביטים על התנהגויות אלו, ולפני שיחליטו אם לפעול. תפקידיהם של אנשי המקצוע אנשי חינוך מורים, גננות והמסייעים להם, ויועצים חינוכיים הם בין הראשונים שעשויים לשים לב לסממנים של מצוקה אצל תלמידיהם. בשל סיבה זו, כל מי שעובד בחינוך, ובמיוחד אלו עם תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, וכן ומחנכים ומורים מקצועיים שמלמדים כיתות ב'-ז', צריכים, כחלק מהכשרתם, ללמוד להכיר את לאפשרות להתפתחות בעיות ילד-הורה, שמירת סף בלתי מועילה ומזיקה וניכור, וזאת נוסף על לימודיהם לגבי התעללות, הזנחה והתעללות מינית. אלו סימנים שיתכן שלא הכל בסדר בין ההורים: ילד בא ללא הציוד הנחוץ, ללא אוכל, וכיו"ב; נוכחות בלתי עקבית באסיפות הורים, כולל סירוב הורה לנוכחות ההורים ביחד; הורה שאינו מודיע להורה האחר לגבי מכתבים מהמורה המופנים להורים על כל דבר בנוגע לילד; הורה שאינו מודיע להורה האחר על אירועי בית ספר - טיולים, ערבי הורים, טקסים, ארועי ספורט ותרבות, הופעות; שיעורי בית לא עקביים, וכל הורה מאשים את השני. צוות רפואי רופאי ילדים ומשפחה, רופאי שיניים ואחיות בית ספר, ואחיות במרכזים לילדים בריאים, אשר רואים הורים עם הילדים, יכול לזהות סימנים של בעיות בתוך המשפחה. ילדים עלולים להגיב למתח בין ההורים או לאירועים משפחתיים שליליים עם פגיעות מוגברת לחולי; איש מקצוע רפואי מנוסה יוכל לחוש לקיומם של הקשיים. על פי חוק, שני ההורים צריכים להיות מעורבים בהחלטות לגבי הצרכים הרפואיים עבור ילדיהם, כך שאם הרופא רואה שרק הורה אחד, באופן קבוע, מביא את הילד לבדיקות או טיפולים, עליו לברר מה מידת המעורבות של ההורה האחר. במקרה הצורך רצוי שיצור קשר עם ההורה האחר ולשאול את דעתו. אלה בין יתר הסימנים שההורים אינם משתפים פעולה בנוגע לצרכים הבריאותיים של ילדם: רק הורה אחד מביא את הילד, לא הסבר לסיבה; סירוב לשבת עם ההורה השני; קביעת תורים דווקא כאשר ההורה השני לא יכול להגיע בקשה לאישור מחלה על ילד בריא, כדי שהילד לא יוכל לראות את ההורה השני; ילד שאינו מתמיד בנטילת תרופות או בהגעה לטיפולים, וכל הורה מאשים את השני, או את הילד; חוסר תקשורת בין ההורים או חוסר עקביות במילוי אחרי הוראות הטיפול. עובדים סוציאלים וממונים על הגנת הילד כפי שצוין לעיל, משפחה בקשיים עשויה לפנות לעובדים סוציאליים העובדים בקהילה. עובד סוציאלי או אדם שממונה על הגנת ילדים, שמקבל טענה מהורה על התעללת בילד או הזנחה על ידי ההורה האחר, צריך להיות ער לאפשרות שדיווח כזה היא חלק ממסע של שמירת סף פוגענית והתנהגות מנכרת. עורכי-דין לעורכי דין יש גם תפקיד במניעה של שמירת סף מזיקה וניכור. "אם הלקוח מתנהג בצורה אשר לא מועילה לילדיו, כמו שכנוע הילדים לדחות את ההורה השני, עורך דינו יצטרך להזכיר לו פעם אחר פעם כיצד בית המשפט יתייחס להתנהלות זאת... ייעוץ ללקוח לגבי האסטרטגיה שלהם ועל הסבירות להצלחה הם תפקידים המוכרים לעורכי דין – אבל הדבר חייב להיות מבוסס על ידע טוב של מדעי החברה ותקדימים משפטיים, כדי לעזור להורים להיות מודעים להשלכות של החלטותיהם הגרועות לגבי הורות על ילדיהם ועל החלטות שיפוטיות. עורך דין בעל היכרות טובה יותר עם עניינים אלה יכול לעזור ללקוח טוב יותר להבין עד כמה אסטרטגיה מניפולטיבית או מנכרת, לא רק שיגרמו לכשלון משפטי עבור הלקוח, כי עלול בית המשפט להגיב באופן שלילי, אלא ג שם התנהגות כזו מזיקה לילדיהם". כשהורה בא להתייעץ עם עורך דינו בסיגייה של התנהגות ילדו, אשר נראה שהוא אינו מעוניין בקשר עם אותו הורה, או שיש שינויים אחרים מדאיגים בהתנהגות הילד בכל מישור שהוא, עורך הדין שיש לו ידע בתחום יוכל לייעץ ללקוחו שיש לחשוש מפני שמירת סף מקלקלת יחסים או אפילו נסיון לנכר את הילד, וכי יש לפעול לאלטר לקבלת צווים נגד ההורה השני, בשני מישורים: האחד, צווים ברורים ומדויקים בנושא הקשר של הילד עם הלקוח, והשני, האוסרים כל דיבור או התנהגות שעלול להתפרש על ידי הילד כשולל את הלקוח כהורה אם למצמצם את רמת הקשר הנחוץ לילד. כמו כן, על עורך הדין לבקש מבית המשפט להורות להורים לקבל ביחד יעוץ והדרכה. שופטים רצוי ששופטים שדנים בענייני משפחה ובני נוער יקבלו מידע והדרכה על תופעות שמירת סף וניכור הורי, ובפרט בנוגע לצורך לדין במהירות בבקשות בהן נטען כי אחד ההורים מפריע ללא הצדקה בקשר בין ילד להורה. לאור פרק הזמן הקצר – חודשים בודדים - בין ההופעה הראשונה של רתיעה נקשר ועד לסירוב המוחלט לפגוש את ההורה, יש לתת לתיקים מסוג זה קדימות, וליתן צווים, כאמור לעיל, ברורים וחד משמעיים למנוע הדרדרות המצב וכן להפנות לטיפול לשיפורו. יעוץ וטיפול לא די שהציבור ואנשי המקצוע, אשר נמצאים בקשר שוטף עם ילדים והוריהם, ידעו לגבי הסימנים והסכנות של שמירת סף משבשת יחסים וניכור. יש לדאוג למערך ארצי של שירותי יעוץ, הכוונה וטיפול, מאויישים על ידי אנשים מוכשרים, כדי ליתן מענה מיידי וגם ארוך טווח בהתייחס למערכת היחסים הזוגית ולסוגיות ההוריות. על המורים והרופאים ועוזריהם להכיר את השירותים האלה ולהפנות את הילדים והוריהם בהתאם. יש צורך בתיאום בין השירותים שניתנים בקהילה, עמותות ללא מטרות רווח בתחומים מקצועיים השונים, כך שהרופא, המורה, הגננת, יועץ בית הספר, אחות טיפת החלב, העובד הסוציאלי, עורך הדין ואחרים יוכלו לעשות הפניות ברגע שהצורך עולה. סיכום ניכור הורי, ושמירת סף בלתי מועילה ומזיקה אשר מקדימה ומנבאה את האפשרות של ניכור, ידועים רק למשפחות אשר בהן קיימות תופעות אלו, ולחלק קטן מאנשי הרווחה, המשפט ובריאות הנפש. למרות שהאוכלוסיות בסיכון זוהו, והתוצאות של כישלון קשר ידועות למומחים, לציבור אין ידע ננושא. משום כך, רק לעיתים נדירות נעשה דבר כדי למנוע את ההתפתחות של התופעה המזיקה מאוד הזו. התוצאות שלה חמורות מאוד, ויוצרות נזק, לרוב באופן קבוע, לילדים המעורבים. זוהי סוגיה של הגנת הילד ובריאות הציבור, מעל ומעבר לצורך לעזור לאלו המעורבים ישירות. תוך שימוש בגישה המעין-רפואית, הראינו שיש צורך לנקוט בכל הצעדים האפשריים לשם מניעה. צעדים אלה כוללים בין היתר: להביא לידיעת הציבור את הקיום של שמירת סף פוגענית ושל ניכור הורי, ואת ההשלכות ההרסניות שלהם. הדרכת אנשי מקצוע, אשר באים במגע שוטף עם ילדים והוריהם, לגבי סימני אזהרה המצביעות על הסכנה שקשר ילד-הורה יכשל. הדרכת שירותי הרווחה ואנשי משפט בדבר הצורך לפעול בזריזות בשמירת סף וניכור. תיאום בין אנשי המקצוע לשירותי היעוץ והטיפול בקהילה. פיליפ מרכוס, שופט (בדימוס), בית משפט לענייני משפחה ירושלים טל': 054-4455703 אימייל:[email protected] אתר אינטרנט: www.philip-marcus.com