חומר רקע
נייר עמדה – מאיה פיש ברון, עמותת עלם:
מעל מאה ימים של מלחמה כבר עברו, ואנחנו לא יודעים להגיד איפה עובר קו הסוף שממנו מתחילים לדבר על המלחמה ההיא ב'לשון עבר' או 'היום שאחרי' וכל שאר המושגים שלמדנו לשנן בתקופה הזו.
במובן מסוים, יש ערך בלסכם פרק, גם אם הוא אחד הגרועים שידענו, וזה לדבר עליו כמשהו שחלף, הסכנה כבר לא כאן וכעת נותר לנו לעבד את אשר קרה.
אבל אנחנו בתוך האירוע: מניין הימים נספר; יש לנו א.נשים בעזה (איך נראית השגרה שלהם? איך הם הולכים לשירותים? איך הן מקבלות וסת בשבי? איזה סיוטים יש בלילה והאם מה שלמדתי באוניברסיטה על הזדהות עם התוקפן קורת גם להם.ן, כי הנפש תעשה הרבה לופים בשביל לשרוד). ילדים לא יודעים מתי ישובו הביתה אם בכלל; אנשים איבדו את היקר להם מכל או "סתם" את העסק שלהם ואין להם מושג מה יהיה בעוד שבוע, חודש או שנה.
אי הוודאות היא אחד האתגרים הקשים לחוויה האנושית בטח כשמדובר באי וודאות קיומית. ובתוך כל זה בני נוער אמורים לשוב לבית הספר מאולתר, להתאהב, לעבור בחינה, להתמודד עם שיימינג, דחייה, חצ'קונים וכל שאר האתגרים הרגילים של גיל ההתבגרות. ההורים שלהם מרגישים כמותם אבל להם יש פחות לגיטימציה להתפרק, לשבור את הכלים או סתם לא לקום בבוקר.
על מה שקורה בתוך קהילות סגורות בבתי מלון, בתנאי לחץ - אנחנו יודעים הרבה ולא יודעים דבר. אנחנו שומעים הרבה, מגיעים לפתחם ועדיין יודעים את הסטטיסטיקה - פגיעות מיניות לא מדוברות. מצבי סטרס וצפיפות רבה עשויים להגביר אותן, לאפשר אותן, להקשות על המבוגרים האחראים לראות כי הם כל כך מפורקים.
אני חושבת על העבודה שלי לפני השביעי באוקטובר ומודאגת מאד מאיך היא תיראה אחרי. פגיעות מיניות, זנות, חסרות בית, ניצול והדרה - את כל אלה אנחנו פוגשות ביומיום ובשגרה. זה לא דבר חדש והוא לא קורה רק במלחמות. הוא קורה גם בימי שלום וגם כשזורחת השמש על פני כדור הארץ עבור חלק מיושביו.
אבל מלחמות, פוסט טראומה ומצבי דחק מגבירים את התופעות הללו ו"ביום שאחרי" מתקבלת תמונה עצובה: אלו שלא היו לפני כן במעגל הסיכון עשויים להצטרף אליו ואילו אלו שהיו גם היו, עשויים לנוע יותר לקצה, לקיצון. אנחנו רואות את זה קורה גם היום, עכשיו בעודי כותבת שורות אלו. אם חד הורית פינתה את עצמה באזור מופצץ, איבדה את מקום עבודתה, חזרה "לפלרטט" עם עולם הזנות. צעירה שהייתה חסרת בית נלחמת בשיניים להחזיק שכר דירה אחרי שהוצאה לחל"ת ואני יודעת שלא ירחק הזמן והיא תשוב אלינו לאחת מהלנות החירום, צעירה שעברה פגיעה מינית בעבר רואה את השיח היומיומי על פגיעות מיניות בשבי והכל צף, חוזר ובגדול.
אז מה אנחנו יודעות? לא הרבה, אבל אנחנו בעיקר יודעות שעוד עשויות להתגלות לא מעט זוועות. והן לא רק בשבי מבלי חלילה להפחית מהנורא מכל שקורה שם. מצד שני כאן יש לנו את הפריווילגיה לראות, לדבר על זה ואולי להצליח למנוע את זה או לפחות להפחית. החובה היא עלינו כחברה, כאנשי מקצוע וכקהילות שבאמת ובתמים רוצות להחזיק את התקווה עבור הדור שעוד יצמח ויצמיח פה מהאדמה החרוכה.
אני פונה להורים, לא.נשי הטיפול ולצוותים החינוכיים – כמו כל תופעה, כאשר אנחנו לוקחים בחשבון שאולי היא מתרחשת אנחנו עשויים לראות יותר בבהירות, לשאול שאלות, להאיר מקומות חשוכים. יש לנו אחריות כבדה על הכתפיים והיא להכשיר צוותים, להעיז להישיר מבט ולקחת בחשבון שיש פה קרקע פוריה להיווצרות עוד טראומות מעבר לכל מה שכבר קרה. ברגע שיהיה לנו את האומץ להגיד זאת בקול רם ולרצות לקבל כלים, כבר עשינו צעד אחד לטובת השינוי.
הכותבת היא עו"ס מאיה פיש ברון, מנהלת תחום טראומה בעלם