חומר רקע
י' בחשון התשע"ח
30 באוקטובר 2017
לכבוד חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
מסמך רקע לקראת דיון הוועדה ביום 31.10.17 בהצעות החוק בנושא עבירות ההמתה
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015
הצעת חוק העונשין (תיקון - עבירת רצח), התשע"ה-2015 (פ/1499/20) של חה"כ ניסן סלומינסקי
הצעת חוק העונשין (תיקון–עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015 (פ/2321/20) של חה"כ מיקי רוזנטל
בהמשך למסמכי הרקע הקודמים, נתייחס במסמך זה לנסיבות שמוצע לקבוע כנסיבות שיגבשו את עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, שלצדו עונש מאסר עולם חובה.
השאלה המרכזית שניצבת בפני המחוקק היא האם אפשר להבחין בין מקרי רצח, ואם כן, מהי אמת המידה להבחנה- האם דרגת האשמה, המסוכנות או גם שיקולים נוספים, ומהן אותן נסיבות שמבטאות את דרגת האשמה החמורה ביותר ושבהתקיימותן תתגבש העבירה החמורה ביותר שלצדה עונש מאסר עולם חובה כאמור.
במסמך זה נסקור כל אחת מהנסיבות המוצעות בהצעת החוק הממשלתית ואת הדילמות שמעוררת כל נסיבה.
רקע
כפי שצוין במסמכים הקודמים, ולשם הנוחות, נחזור שוב על יסודות עבירת הרצח כניסוחה כיום בסעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין" או "החוק") אשר לצדה עונש מאסר עולם חובה, כדלקמן:
עבירת הרצח מתגבשת אם הוכח יסוד נפשי של "כוונה תחילה" או אם התקיים אחד המקרים האחרים המנויים בסעיף - המתה של הורה או סב, או שההמתה בוצעה תוך ביצוע עבירה אחרת, כדי להקל על ביצועה או לשם הימלטות מעונש, במקרים אלה לא נדרשת הוכחת כוונה ודי במחשבה פלילית, קרי, מודעות וצפייה של התרחשות התוצאה.
הצעת החוק הממשלתית מבקשת לקבוע, כפי שפירטנו גם במסמכים הקודמים, מדרג חדש. מוצע לקבוע את עבירת הרצח הבסיסית כעבירה של כוונה או אדישות לגרימת התוצאה, ובצדה לקבוע עונש מאסר עולם כעונש מירבי. בנוסף, מוצע לקבוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות ובה רשימה סגורה של נסיבות שיובילו להתגבשות העבירה, שהעונש לצדה הוא מאסר עולם חובה (למעט במקרה חריג בו בית המשפט התרשם שלמרות הנסיבה המחמירה דרגת האשמה במעשה אינה מצביעה על אשמה חמורה במיוחד, כפי שיפורט בהמשך). השלכות קביעת עבירה כעבירת רצח או כרצח בנסיבות מחמירות משמעותית כאמור הן לעניין התיוג והן לעניין העונש כמאסר עולם חובה.
להלן עבירת הרצח בנסיבות מחמירות שמוצע לקבוע:
לפי דברי ההסבר של הצעת החוק, הנסיבות שמוצע לכלול מבטאות את מקרי הרצח החמורים ביותר המבטאים חומרה מוסרית מיוחדת.
להלן נסקור את הנסיבות המיוחדות המוצעות לשם בחינת ההצדקה לקביעת החומרה המיוחדת:
בטרם הדיון על כל נסיבה, נציין מספר נקודות:
1. אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שנדרשת מודעות של העושה לנסיבה המחמירה.
2. לפי ההצעה, הנסיבות יחולו במצב של כוונה או אדישות לעניין ההמתה. זאת, בניגוד לעמדת הסניגוריה הציבורית שאין להחיל את הנסיבות המחמירות במקרה של אדישות.
3. חלק מהנסיבות המוצעות הן למעשה מקרים של שקילה וגיבוש החלטה להמית כמוצע בנסיבה הראשונה. מוצע לדון בשאלה האם יש הצדקה לפרט את הנסיבות המחמירות שהן למעשה מקרה פרטני של הכלל הרחב יותר המוצע בנסיבה הראשונה. ומאידך, ככל שאין כוונה באותן נסיבות, האם יש מקום להחילן במקרה של אדישות.
המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית
ההבחנה היא בין מקרים כאמור למקרים בהם הכוונה להמית התגבשה באופן ספונטני ובלהט הרגע. לפיכך, מקרים ספונטניים ומקרים של קנטור סובייקטיבי (שלא יכנסו לנסיבה המקלה של קנטור המוצעת, עליה נפרט לקראת הדיונים בנושא) יובילו לגיבוש עבירת רצח "רגילה" ולא לרצח בנסיבות מחמירות, על כל המשתמע מכך. כפי שצוין בדוח הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה בראשותו של פרופ' קרמניצר (להלן – "הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה" או "ועדת קרמניצר"), לא מדובר רק במקרים של המתה שתוכננה זמן מה מראש, אלא במקרים בהם הממית גיבש החלטה שקולה לקטול את הקורבן, להבדיל ממקרים ספונטניים בהם הממית לא שקל את השלכות מעשיו.
למעשה, הנוסח המוצע דומה למונח "הכוונה תחילה" הנדרש בעבירת הרצח כיום אך שלא על על דרך הפרשנות המצמצמת בה נקטה הפסיקה (פרשנות שגובשה נוכח המצב המשפטי הקיים בו כוונה שאינה כוונה תחילה מחייבת הרשעה בהריגה ולא ברצח) מדובר בהליך ממשי של שיקלה מראש.
יש להסב את תשומת הלב, כי מקרים מסוימים שנכללים כיום בעבירת הרצח, בשל הפרשנות שניתנה ליסוד "הכוונה תחילה", ולצדם עונש מאסר עולה כעונש חובה, בעקבות דרישה לשקילה ממשית וגיבוש ההחלטה "יורדו" לעבירת הרצח הבסיסית המוצעת שהעונש לצדה הוא מאסר עולם כעונש מירבי ולא עונש מאסר עולם חובה.
בדברי ההסבר נטען כי החלטה לקטול לאחר שקילה מבטאת פגיעה חמורה במיוחד בערך המוגן, לממית היה די זמן לשקול ולהבין את השלכות מעשיו ובחר לבצע את המעשה.
סוגיות לדיון
מוצע לדון בשאלה האם רצח לאחר תכנון ושקילה הינו בהכרח חמור יותר מהחלטה לקטול שנעשית ללא שקילה? האם החלטה לקטול חיי אדם אף ללא שקילה מהווה דרגת חומרה נמוכה יותר?
ועדת קרמניצר התחבטה בשאלה אם בנוסף לקבוע נסיבה מחמירה של מקרה בו לממית הייתה הזדמנות לשקול את מעשיו אך בשל העדר עכבות מוסריות וחשיבות לערך של חיי אדם, עשה את המעשה מבלי לקיים הליך של שקילה.
האם אדם שממית בספונטניות דרגת אשמתו נמוכה יותר ומסוכנותו נמוכה יותר?
כמו כן, מוצע לבחון האם הנוסח של "הליך ממשי של שקילה" אינו נוקשה מדי?
המעשה נעשה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת או להקל על ביצועה, או במטרה להסתיר ביצועה של עבירה אחרת או לאפשר הימלטות מהדין לאחר ביצוע העבירה האחרת.
נסיבה זו קיימת בנוסח דומה גם בעבירת הרצח כיום (ודי במקרים אלה מחשבה פלילית, קרי, מודעות וצפייה של התרחשות התוצאה), כדלקמן:
" (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו- מאסר עולם ועונש זה בלבד:
.............
(3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;
(4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש."
על נושא זה עמדה באריכות הנשיאה בייניש (כתוארה אז) בפס"ד אבו זייד. בהתייחסותה לתכלית סעיף 300(א)(3) מציינת הנשיאה בייניש כי:
"הדגש בסעיף זה מושם על ביצועה של העבירה האחרת, ועל כן תכליתו של הסעיף הינה הרתעת עבריין מביצוע עבירה באופן המסכן חיי אדם. במילים אחרות, הסעיף לא נועד להרתיע את העבריין מביצוע העבירה האחרת (לשם כך די היה בהחמרת הענישה על העבירה האחרת), אלא להרתיע את העבריין המבצע את העבירה המקורית מלסכן חיי אדם ולהגן על חיי קורבנות העבירה האחרת.......".
לעניין סעיף 300(א)(4) קובעת הנשיאה בייניש כי:
"תכליתה של הוראת הסעיף, הינה, אפוא, הרתעת עבריין אשר ביצע עבירה פלילית, מסיכון חיי אדם לשם הימלטות מעונש או לשם הבטחת מנוסתו מזירת האירוע.".
בע"פ 9256/11 מציין השופט עמית כי "הרעיון שביסוד הסעיף הוא שישנה חומרה מיוחדת בכך שאדם מעדיף במודע את מטרת ביצוע העבירה האחרת על פני חיי האדם שקיפח במהלך עשייתה".
הפסיקה קבעה כי על העבירה האחרת להיות עצמאית ונפרדת מעבירת ההמתה, יסודותיה אינם יכולים להיבלע בעבירת ההמתה.
בעניין אבו זייד הנשיאה בייניש מדגישה כי:
"הקביעה כי מדובר בשתי עבירות נפרדות, אשר אינן נבלעות זו בזו, אינה מובילה למסקנה הנטענת על-ידי המערער, ולפיה כל תקיפה בנשק שהוחזק שלא כדין תאפשר הרשעה ברצח - אלא רק כזו שנעשית במהלך ניסיון הימלטות ולשם הצלחת תכנית הבריחה. העובדה כי מ בעבירת מטרה מונעת את האפשרות שכל גרימת מוות שנעשתה באופן אקראי אגב ביצועה של עבירה אחרת, כגון נשיאת נשק שלא כדין, תאפשר הרשעה ברצח. אלא, נדרש כי מעשה ההמתה בוצע מתוך מטרה להימלט – ורק בנסיבות מיוחדות אלה ניתן יהיה להחמיר את דרגת האחריות הפלילית המיוחסת לנאשם (א' אנקר "רצח תוך ביצוע עבירה: היחס בין העבירה האחרת לעבירת גרם המוות" מחקרי משפט א' (תש"ם) 1, בעמ' 38 (להלן: אנקר)).".
בנושא זה, מתעוררות שתי שאלות נוספות- האחת, ביחס בין העבירה האחרת למעשה ההמתה, והשנייה בדבר מהות העבירה האחרת (כפי שיפורט בהמשך). לעניין היחס בין העבירות, הנוסח המוצע, כאמור, שונה מהנוסח הקיים בדבר ביצוע המתה תוך כדי ביצוע עבירה אחרת, בכך מאמצת הצעת החוק את הערותיה של הנשיאה בייניש בפרשת אבו זייד:
"פרשנות מילולית וצרה של הניסוח "תוך כדי", המוותרת כליל על דרישה של קשר סיבתי בין ההתנהגות שגרמה למוות לבין העבירה האחרת, עלולה להרחיב את תחום התפרשותה של עבירת הרצח יתר על המידה...... לעומת זאת, פרשנות קוהרנטית של החלופות הכלולות בסעיף זה, תוך שימת דגש על תכליתו, מביאה למסקנה כי בכל שלוש החלופות אין להסתפק בקשר של בו-זמניות בלבד, אלא יש לדרוש, לכל הפחות, גם את קיומו של קשר סיבתי בין העבירה האחרת לעבירת גרם המוות. היינו, נדרש כי ההתנהגות שגרמה למוות נועדה לקדם, להקל או לאפשר את ביצועה של העבירה האחרת. (ההדגשה אינה במקור)
ללא דרישת קשר סיבתי בין גרימת המוות לבין מימושה של העבירה האחרת, עלולה להוביל לכך שכמעט כל מעשה המתה המבוצע באמצעות נשק קר או חם יהווה רצח (למעט מקרים בהם הוחזק הנשק ברישיון)....מכל מקום, איננו נדרשים להכריע בשאלות אלה ולקבוע באופן מדויק את גבולות תחולתו של סעיף 300(א)(3) לחוק......".
הצעת החוק מאמצת כאמור את הערותיה של הנשיאה בייניש ומבקשת לדרוש קשר בין העבירה האחרת למעשה ההמתה, קרי, שלא יהיה די בכך שהמעשה ההמתה התבצע במהלך ההכנות או במהלך ביצוע העבירה עצמה. קשר זה מושג אפוא בדרישה כי ההמתה בנסיבות מחמירות תתגבש רק אם מעשה ההמתה בוצע במטרה לאפשר את ביצוע העבירה האחרת, להקל על ביצועה, או להסתיר את ביצוע העבירה האחרת או במטרה להימלט מהדין לאחר ביצועה.
בפסיקה התעוררה השאלה האם נדרש שהעבירה האחרת תהיה עבירה חמורה, בתי המשפט נטו לכך שתידרש עבירה חמורה או עבירה שיש בה סיכון לחיי אדם, אך שאלה זו לא הוכרעה, כפי שמציינת הנשיאה בייניש בעניין אבו זייד:
"....עד כה, המקרים אשר באו בפני בתי המשפט היו מקרים שבהם העבירה האחרת הייתה עבירה חמורה – עבירות שוד, התפרצות וגניבה, ואף הצתה....
39. באשר לטענת המערער כי על "העבירה האחרת" להיות עבירה חמורה, בעלת מאפיינים טבועים של סיכון לחיי אדם, נציין כי אמנם השאלה האם די על-פי הסעיף בכל "עבירה", ללא מגבלות של סוגה ומידת חומרתה אינה שאלה פשוטה, והיא עלולה בנסיבות מסוימות לעורר בעיות קשות ומורכבות. זאת לנוכח תוצאתה הקשה של הרשעה בעבירת הרצח – החמורה בספר החוקים, המטילה קלון רב, והמחייבת הטלת עונש מאסר עולם חובה, ללא שיקול דעת שיפוטי. במישור המעשי, ייתכן שגרימת מוות לשם הימלטות מעונש, מעצם טיבה תתקיים רק כאשר מ ב"עבירה אחרת" חמורה, שהעבריין מבקש להימלט מהעונש החמור הצפוי לו בגינה. יהא הדבר אשר יהא, החוק לא הגדיר את העבירה האחרת ואנו איננו נדרשים לגדור את גדריה של "העבירה האחרת" היות ששאלה זו אינה טעונה הכרעה בנסיבות העניין שלפנינו.....".
כך גם לעניין העבירה האחרת בסעיף 300(א)(3) בתי המשפט לא הכריעו בשאלת מהותה של העבירה האחרת:
".... לשונו של הסעיף אינה מגדירה מהי אותה "עבירה אחרת" אשר תוך כדי ביצועה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה בוצע מעשה ההמתה. אף הפסיקה טרם ליבנה סוגיה זו. זאת, בין היתר, נוכח אופן הפעלת שיקול דעת התביעה ביחס לעבירה זו, אשר עד כה עשתה בו שימוש רק במקרים בהם הייתה עבירת המקור עבירה חמורה, בעלת מאפיינים של סיכון לחיי אדם, כגון שוד, אינוס והצתה. עבירה שעל-פי אופייה יש בה סיכון לחיי אדם, יש בה גם תמיכה לביסוס היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה של גרימת המוות, שכן קיימת מודעות לאפשרות גרימת המוות ולפזיזות ביחס לתוצאה זו כתוצאה מביצוע העבירה האחרת. כמו כן, גם על-פי הניסיון האמפירי, הגישה הרווחת ביחס למהותה של "העבירה האחרת" הדרושה לשם קיום רכיבי היסוד העובדתי של הסעיף, הינה כי מדובר בעבירה מסוג "פשע", המתאפיינת בחומרה יתרה ובסיכון אינהרנטי לחיי אדם ......נראה כי גם בענייננו, אין קושי בקביעת הרכיב של חומרת העבירה, ככל שהוא נדרש...... מכל מקום, אין צורך להכריע בשאלת מהותה של העבירה האחרת בעניין שלפנינו .....".
לעניין סעיף 300(א)(4) קבעה השופטת ברק ארז בפסה"ד בעניין טמטאוי כי:
"אני סבורה אפוא שיש מקום לפרשנות מצמצמת של סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין בשני המישורים הבאים: היסוד הנפשי הנדרש וסוג עבירת המקור שיכולה לשמש בסיס להטלת אחריות בגין רצח, כדלקמן:
א. היסוד הנפשי – יהיה בדרגה של אדישות לגרם התוצאה הקטלנית (להבדיל מקלות דעת גרידא). זאת, בכדי למנוע מצב בו יורשע ברצח אדם אשר לא רק שלא כיוון למותו של קורבנו, אלא אף שאף למנוע מוות זה. יצוין כי המדינה הסכימה למעשה להגבלה פרשנית זו.
ב. העבירה האחרת (קרי עבירת ה"מקור") – צריכה להיות עבירת פשע הכרוכה באלימות או בסיכון אינהרנטי של חיי אדם.
86. .... המקרים שבהם הורשעו נאשמים בעבירה זו היו בעיקרו של דבר כאלה שבהם ה"עבירה האחרת" הייתה כזו שלה יסוד בולט ואינהרנטי של אלימות או סיכון חיים. המדינה לא הצליחה להראות כי אפילו במקרה אחד הורשע אדם ברצח לפי הסעיף הנדון כאשר ה"עבירה האחרת" לא הייתה עבירה אלימה או מסכנת חיים. קל וחומר שהיא לא הצליחה להראות כי זו הפרשנות שהתקבלה בפסיקה. הפרשנות שאותה אציע לחברי לקבל מבטיחה כי השימוש בסעיף זה לא יורחב לעבר מחוזות חדשים ובלתי ראויים, וכי הוא ייעשה בהתאם לעקרונות החוקתיים הנהוגים בשיטתנו.
87. במאמר מוסגר אציין כי לכאורה המסקנות שאליהן הגענו בהתייחס לסעיף 300(א)(4) לחוק העונשין עשויות לחול גם על פרשנותו של סעיף 300(א)(3) שמעורר שאלה פרשנית דומה לגבי מי שגרם למותו של אדם תוך כדי ביצוע עבירה או כדי להקל על ביצועה. בשני המקרים המדובר בהוראות שמטילות אחריות בדרגה הגבוהה ביותר המוכרת במשפט הפלילי על מי שגרם למותו של אדם בהקשר עברייני של ביצוע עבירה או הימלטות ממנה. ההכרעה בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 300(א)(3) אינה נדרשת בענייננו, ולכן נותירה בצריך עיון."
סוגיות לדיון
מוצע לדון בשאלה, האם בהכרח עבירת המתה המבוצעת במטרה לאפשר או להקל על ביצוע עבירה אחרת או להימלט מהדין חמורה יותר מכל עבירת רצח? מוצע לדון בהצדקה לכך.
בנוסף, מוצע לדון בשאלת מהותה של העבירה האחרת, האם יש לדרוש שהעבירה האחרת תהיה חמורה כדי לגבש את הנסיבה המחמירה? מחד, המטרה היא להרתיע את מי שבמצע כל עבירה ונתקל בקשיים, מלהסלים את המצב ולהמית אדם. מאידך, אם אדם מבצע עבירה שאין בה סיכון לחיי אדם והוא לא צפה מראש בטרם תחילת ביצוע העבירה האחרת שביצועה יכול להוביל בסופו של דבר לביצוע רצח, האם אשמתו המוסרית חמורה יותר מבכל רצח אחר?
כמו כן, מוצע לדון בנוסח הנסיבה המחמירה.
הקורבן היה עד במשפט פלילי או היה צפוי למסור עדות במשפט פלילי והמעשה נעשה במטרה למנוע או להכשיל חקירה או הליך משפטי.
לפי דברי ההסבר, מוצע לקבוע נסיבה מחמירה זו מאחר שמעשה המתה של עד בהליכים פליליים עלול להרתיע עדים מלהעיד וגם קורא תיגר על יציבות שלטון החוק ועלול לפגוע במערכת המשפט ובשלטון החוק. כמו כן, נלווית לפגיעה בערך המוגן של חיי אדם גם פגיעה קשה בערך המוגן של סדרי השלטון והמשפט.
מוצע לדון בקביעת נסיבה מחמירה זו. וכן, לדון בשאלה האם יש צורך לציין נסיבה זו בנפרד והאם מקרה זה אינו למעשה מקרה פרטני של הנסיבה הראשונה (שכן, הוא נכנס במסגרת הנסיבה הראשונה של מעשה לאחר תכנון ושקילה בכל מקרה)?
המעשה נעשה במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה להניע ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית של מדינה זרה או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה;
מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה רצח שבוצע במטרה לעורר פחד או בהלה או להניע ממשלה או רשות אחרת, ובמילים אחרות - במטרה טרוריסטית (גם אם לא בוצעה במסגרת ארגון טרור, לכך יוחדה נסיבה מחמירה נפרדת). בהתאם להצעה, גם מעשה של יחיד, שלא במסגרת פעילות של ארגון טרור, הוא בעל חומרה מיוחדת בשל הפוטנציאל הטמון בו להשלכות ציבוריות רחבות וקשות ולפיכך, מצדיק את ביסוסו כנסיבה מחמירה.
מוצע לדון בהצדקה להפריד בין שתי הנסיבות, זו של מטרה טרוריסטית כאמור וזו של רצח במסגרת פעילות של ארגון טרור.
מוצע לדון בשינוי וחידוד הנוסח לעניין הנעת ממשלה ולהבהיר שמדובר על אילוץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת. נוסח הסעיף המוצע מבוסס על פסקה (2) להגדרת מעשה טרור כפי שהוצע בהצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה–2015. נוסח זה שונה במקצת במהלך חקיקת חוק המאבק בטרור, התשע"ו–2016, ומוצע להתאים את הנסיבה להגדרת מעשה טרור בחוק המאבק בטרור, התשע"ו–2016, ולקבוע שהמעשה נעשה במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת. כך גם מוצע לקבוע שהמעשה נעשה מתוך מניע דתי, לאומני או אידאולוגי כפי שנקבע בחוק זה.
המעשה נעשה מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, כאמור בסעיף 144ו
לפי דברי ההסבר, בשל הפגיעה בערך המוגן הנוסף, ראוי שמניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור יהווה נסיבה מחמירה. כך גם צוין בדוח ועדת קרמניצר כי ביצוע רצח ממניע כאמור מצדיק תיוג חמור במיוחד.
סעיף 144ו לחוק העונשין קובע:
"העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטייה מינית או היותם עובדים זרים, דינו.... – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר."
"גזענות" מוגדרת בסעיף 144א כדלקמן:
"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני;"
בסעיף 144ו אימץ המחוקק את התפיסה שביצוע של עבירה הוא חמור יותר כאשר המניע הוא של גזענות או עוינות כלפי ציבור כאמור.
מוצע לדון בנסיבה מחמירה זו. מוצע לדון בשאלה אם להגביל זאת להגדרה הקיימת בסעיף 144א כמוצע המתייחסת לגזענות בשל צבע או השתייכות לגזע או למנוע לאומי-אתני. כמו כן, מוצע לשקול לעניין הנוסח, האם להגדיר זאת כפשע/עבירת שנאה.
6.המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור
נסיבה זו מתייחסת למקרים בהם הרצח מהווה לא רק אקט הפוגע בקורבן, אלא גם אקט "הממשטר" אנשים השייכים לקבוצה, מגביל אותם ומאיים עליהם. לפי דברי ההסבר, המקרים המובהקים אליהם התכוונו בנסיבה מחמירה זו הם רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה".
יצוין כי הפסיקה חזרה ודחתה את דוקטרינת ההגנה התרבותית בנושא זה וקבעה כי רצח על רקע "כבוד המשפחה" מהווה רצח בכוונה תחילה.
כך למשל לעניין דחיית טענה של הגנה תרבותית בעבירות הרצח, קבע השופט ג'ובראן בע"פ 10358/08 איסמעיל אזברגה נ' מדינת ישראל:
"לפני ההכרה בזכותו של הנאשם לתרבותו יש להגן על זכותו של הקורבן על חייו ועל שלמות גופו. על כן, לסובלנות בחברה הרב תרבותית יש גבולות.... מובן הוא כי באיזון זה מנהגים אלימים, כגון נקמת דם, רצח "על רקע כבוד המשפחה" וכדומה, יוצאים אל מחוץ ל"מגרש" הרב תרבותי. אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה מוסריות בסיסיות, ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף."
בצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה, התעוררה דילמה האם להתמקד בנושא ספציפי זה או להרחיבו. מאחר שעלה חשש שהתמקדות בנושא ספציפי המקושר לקבוצות מסוימות באוכלוסייה תיתפס באופן שלילי, ובשל הקושי בשימוש במונח זה של רצח על רקע כבוד המשפחה שהינו מונח חיובי, הוחלט על ידי הצוות להרחיב במקצת את הגדרת הנסיבה.
יודגש, כי לכאורה המקרים הכלולים בנסיבה זו מהווים מקרה פרטני של הנסיבה הראשונה של כוונה תחילה.
מוצע לדון בנסיבה מחמירה זו ובשאלת ניסוחה ותחולתה, כפי שעלה בוועדת קרמניצר.
המעשה נעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן
נסיבה זו נועדה לבטא את הסלידה החברתית המוגברת כלפי רצח שנעשה תוך התעללות גופנית או נפשית, או כשהמעשה נעשה באכזריות רבה. מאחר שכל רצח מעצם טיבו הוא אכזרי, מוצע שנסיבה תכלול את הביטוי "אכזריות מיוחדת" .
לעניין הרכיב השני- התעללות בקורבן- נסיבה זו מופיעה כנסיבה מחמירה גם בעבירת האינוס בסעיף 345(ב) לחוק.
יצוין כי אכזריות והתעללות בקורבן מופיעים גם כשיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת קביעת מתחם העונש ההולם בכלל העבירות (סעיף 40ט לחוק).
בדו"ח ועדת קרמניצר הוצע לקבוע נסיבה מחמירה בנוסף גם מצב בו הרצח נעשה לשם סיפוק יצר המין או תאווה להמית, מוצע לברר מדוע הוחלט שלא לכלול נסיבה זו? האם מצבים כאמור נכללים בכל מקרה בנסיבה המוצעת של אכזריות או התעללות בקורבן?
בנוסף, מוצע לדון בשאלה אם לקבוע כנסיבה מחמירה גם התעללות גופנית או נפשית בקורבן בתקופה שקדמה לרצח.
הקורבן הוא קטין שעובר העבירה אחראי עליו
מוצע לקבוע כנסיבה מחמירה מצב בו הקורבן הוא קטין שעובר העבירה אחראי עליו כהגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" בסעיף 368א.
אחראי על קטין או חסר ישע מוגדר בסעיף 368א ככל אחד מאלה:
"(1) הורה או מי שעליו האחריות לצרכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע - מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו;
(2) בן משפחה של קטין או של חסר ישע, שמלאו לו שמונה עשרה שנים ואיננו חסר ישע, והוא אחד מאלה: בן זוגו של הורו, סבו או סבתו, צאצאו, אחיו או אחותו, גיסו או גיסתו, דודו או דודתו, בן זוגו של אומן, וכן הורהו של אומן, צאצאו של אומן, אחיו או אחותו של אומן ובן זוגו של כל אחד מאלה;
(3) מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו שמונה עשרה שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות.".
לפי דברי ההסבר, נסיבה זו מבטאת את ההגנה המוגברת שהחוק מעניק לקורבנות שהם פגיעים במיוחד. החומרה במקרה זה נובעת לא רק מהיותו של הקורבן חלש, אלא גם מהפרת האמון והמעילה בתפקיד מצד הפוגע, האמור להיות אחראי על רווחתו של הקורבן .
ולכך גם ניתן להוסיף שמדובר בקטין שבדרך כלל תלוי באותו אדם שאחראי עליו דבר שמגביר בנוסף את חולשתו מולו.
מוצע לדון בנסיבה מחמירה זו. מוצע לדון בשאלה אם יש לקבוע נסיבה מחמירה על כל פגיעה כאמור בקטין ולא רק על ידי אחראי על הקטין. יודגש בהקשר זה כי הגדרת "אחראי על הקטין" כוללת, כאמור, גם בני משפחה בגירים שאינם הוריו של הקטין וגם עשוי לכלול מורים וגורמים נוספים שיש להם אחריות מסוימת על הקטין.
נקודה נוספת שיש להתייחס אליה בהקשר זה היא לעניין העבירה הקיימת היום של המתת תינוק – חוק העונשין בנוסחו כיום קובע בסעיף 303 עבירה של המתת תינוק. לפי סעיף זה, המתה של תינוק שטרם מלאו לו 12 חודשים על ידי אמו בשל מצבה הנפשי לאחר הלידה ייחשב למעשה כעבירה קלה יותר שלצדה חמש שנות מאסר. כעת, מוצע לבטל סעיף זה (בכך נדון בהמשך). אולם, לעניינו יש להביא בחשבון שאם העבירה של המתת תינוק תבוטל אזי מקרה כאמור לא רק שיהווה רצח (אלא אם כן האם מעוררת בנפשה במידה שתכנס תחת האחריות המופחתת, שגם בה נדון בהמשך), אלא שהוא יהווה רצח בנסיבות מחמירות.
הקורבן הוא חסר ישע
חסר ישע מוגדר בסעיף 368א לחוק העונשין כ"מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו". אוכלוסיית חסרי הישע היא אוכלוסייה חלשה באופן מיוחד, התלויה באחרים לצורך מילוי צרכים בסיסיים. כפי שעולה מדברי ההסבר, המתתו של חסר ישע מבטאת זלזול חמור במיוחד בערכים בסיסיים של אנושיות במקום בו היחס האנושי המצופה הוא דווקא יחס של חמלה.
ואולם, בשונה מהנסיבה המחמירה של רצח קטין, מוצע כאן שלא להגביל את ביצוע הרצח רק לאחראי על חסר הישע אלא לכל אדם. הגדרה של חסר ישע כוללת גם ילדים צעירים מאד ועל כן חלה גם ביחס אליהם על כל אדם.
לעניין זה, מתעוררות מספר דילמות –
האחת, האם במקרה בו הרצח לא נעשה לאחר שקילה (אז הוא נכנס ממילא לנסיבה המחמירה הראשונה), האם אז ראוי לקבוע זאת כנסיבה מחמירה שהרי יתכן שהרוצח כלל לא התייחס באופן מיוחד להיותו של האדם חסר ישע? מה קורה במצב בו הרוצח מודע לכך שהאדם חסר ישע אך לא היה לכך משקל מבחינתו לקולא או לחומרה, למשל מצב בו הוא פוגע במספר אנשים?
דילמה נוספת מתעוררת לעניין ההצדקה והקושי בקביעת הבחנה המבוססת על זהות הקורבן. מחד, כפי שנטען, ברצח של חסר ישע יש משום זלזול חמור בערכים בסיסיים של אנושיות ואכן הציפייה היא לחמלה. מאידך, האם כאשר מדובר על חיי אדם, האם לא ברוב עבירות הרצח יש זלזול חמור בערכים בסיסים של אנושיות? האם אין קושי בקביעה כי חיי חסר ישע שונים מערך חייו של כל אדם? שהרי אם מדובר במקרה חמור במיוחד של ניצול ופגיעה באדם חסר ישע לחלוטין, האם הרצח לא ייכלל בנסיבה של אכזריות מיוחדת בכל מקרה?
שאלה נוספת שיש להידרש אליה היא מי הכוונה שייחשב כחסר ישע לצורך נסיבה זו.
המעשה בוצע תוך יצירת סכנה ממשית לפגיעה חמורה בגופו של אדם נוסף על הקורבן
לפי דברי ההסבר, במקרה זה הפגיעה בערך של חיי אדם קשה יותר, משום שהעושה חושף אנשים נוספים פרט לקרבן לסכנה של פגיעה חמורה. יודגש כי הנסיבה המחמירה המוצעת תחול גם במקרה שלא נגרמה בפועל פגיעה באדם נוסף או שלא נעשה ניסיון לפגוע באדם נוסף, אך נוצרה סכנה ממשית לפגיעה כאמור.
בצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה עלתה שאלה האם לקבוע נסיבה מחמירה רק כשיש סכנה לפגיעה המונית או שדי ביצירת סכנה לאדם אחד נוסף. הצוות סבור היה, כפי שמוצע, שנכון יותר לקבוע נסיבה מחמירה אפילו אם נוצרה סכנה לאדם אחד נוסף.
מוצע לדון בנסיבה מחמירה זו. ולברר האם יש מקרים שיכולים להיכנס להגדרה זו אשר אינם נכנסים בגדר אחת הנסיבות האחרות.
יש להדגיש כי קביעת הנסיבה המחמירה מביאה לכך שגם אם אפשר להעמיד לדין את הרוצח אפילו על רצח אדם נוסף, יש בכך כדי לגבש יותר משתי עבירות רצח (שלא מחייבות מאסר עולם) ולגבש את העבירה החמורה יותר גם לעניין התיוג וגם לעניין העונש של מאסר עולם חובה.
המעשה בוצע במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה או ארגון טרור ולשם קידום מטרות אותו ארגון
לפי דברי ההסבר, מוצע לקבוע נסיבה זו משום שארגוני פשע וארגוני טרור יוצרים מטבעם סיכון מיוחד לביצוע פשעים, ומשום שרצח במסגרת פעילות של ארגון ובמטרה לקדם את פעילותו מציבה איום חמור על שלטון החוק, גורמת לחרדה בציבור ומגלמת חומרה מוסרית רבה.
יצוין כי גם בחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016, הכיר המחוקק בכך שעבירות מסוימות המבוצעות במסגרת פעילות של ארגון טרור הן חמורות יותר ויש להחמיר את העונש בצדן.
מוצע לדון בנסיבה מחמירה זו ובניסוחה. מוצע לדון בשאלה שהתעוררה גם בוועדת קרמניצר, האם יש די בכך שהרצח בוצע במסגרת פעילות ארגון הפשיעה או הטרור או שיש לעגן את הדרישה שהמעשה בוצע במטרה לקדם את מטרות אותו ארגון.
בנוסף לכך, ארגון משפחות נרצחות ונרצחים מבקש להוסיף מספר נסיבות מחמירות וביניהן רצח בת זוג, רצח מול בני משפחה אחרים ועוד.
סעיף קטן (ב) המאפשר לחרוג אם האשמה לא עולה לכדי חומרה מיוחדת
מוצע לקבוע כי במקרה בו התקיימה נסיבה מחמירה אך ביהמ"ש מצא, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שהתקיימו נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה לא מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, הוא רשאי להרשיע בעבירה של רצח.
לפי דברי ההסבר, קיים קושי בתיחום מדויק מראש של עבירת הרצח בנסיבות מחמירות באמצעות נוסחה משפטית או קביעת נסיבות מסוימות. ייתכנו מקרים פרטניים שנסיבותיהם הייחודיות לא ילוו בדרגת האשמה החמורה המאפיינת את העבירה המוחמרת, אף שהתקיימה הנסיבה המחמירה שקבע המחוקק. במקרים חריגים אלה, לא מוצדק להרשיע את העושה בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות ולתייגו באופן זה. לפיכך, מוצע לאפשר לבית המשפט, במקרה שבו מצא כי התקיימו נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה נופל בגדר עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, אך המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, ומנימוקים מיוחדים שיירשמו, להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח הבסיסי, ולא בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות. במצב זה, בית המשפט לא יהיה מחויב להטיל על הנאשם עונש מאסר עולם.
יודגש כי ההתייחסות היא למידת האשם במעשה ולא לנסיבותיו האישיות של הממית. כלומר, בהתאם לסעיף המוצע, נסיבות אישיות אינן יכולות להוות שיקולן לסטות ממאסר עולם חובה אם התקיימו היסודות של העבירה המוחמרת. ואולם, הסניגוריה הציבורית סבורה שיש לאפשר לבית המשפט לשקול גם את נסיבותיו האישיות של העושה. מוצע לדון בסוגיה זו.
300. רצח
(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו- מאסר עולם ועונש זה בלבד:
גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;
(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;
(3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;
(4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.
(ב) מי שהורשע ברצח לפי סעיף 2(ו) לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950, דינו - מיתה.
רצח בנסיבות מחמירות
הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מן הנסיבות המפורטות להלן – דינו מאסר עולם ועונש זה בלבד:
מעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.
המעשה נעשה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחר או להקל על ביצועה, או במטרה להסתיר ביצועה של עבירה אחרת, או לאפשר הימלטות מן הדין לאחר ביצוע העבירה האחרת.
הקורבן היה עד במשפט פלילי או היה צפוי למסור עדות במשפט פלילי והמעשה נעשה במטרה למנוע או להכשיל חקירה או הליך משפטי;
המעשה נעשה במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה להניע ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית של מדינה זרה או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה;
המעשה נעשה מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, כאמור בסעיף 144ו;
המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור; (כדוגמת רצח על רקע "כבוד המשפחה").
המעשה נעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן;
הקורבן הוא קטין שעובר העבירה אחראי עליו כהגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" בסעיף 368א;
הקורבן הוא חסר ישע כהגדרתו בסעיף 368א;
המעשה בוצע תוך יצירת סכנה ממשית לפגיעה חמורה בגופו של אדם אחר נוסף על הקורבן;
המעשה בוצע במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה או ארגון טרור ולשם קידום מטרות אותו ארגון;
בפסקה זו –
"ארגון פשיעה" – כהגדרתו בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג–2003;
"ארגון טרור" – ארגון טרור כהגדרתו בחוק איסור מימון טרור, התשס"ה–2005, וכן ארגון טרור מוכרז כהגדרתו בחוק האמור.
ואולם, אם התקיימה נסיבה מחמירה אך ביהמ"ש מצא, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שהתקיימו נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה לא מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, הוא רשאי להרשיע בעבירה של רצח (ההתייחסות היא למידת האשם במעשה ולא לנסיבותיו האישיות של הממית).