פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב שני פרוטוקול מס' 213 מישיבת הוועדה לביטחון לאומי יום שני, י"א בסיון התשפ"ד (17 ביוני 2024), שעה 13:00 סדר היום: << נושא >> 1. דיון בדיווח השר לביטחון לאומי לפי סעיף 19 כא(ג) לפקודת בתי הסוהר‏ [נוסח חדש] תשל"ב - 1971 - ישיבת מעקב << נושא >> << נושא >> 2. הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 66 – הוראת שעה – חרבות ברזל) (חופשה מיוחדת לאסיר) (תיקון), התשפ"ד-2024 - הכנה לקריאות שנייה ושלישית - דיון והצבעה << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: צביקה פוגל – היו"ר מוזמנים: עדי וולנרמן – עו"ד, ייעוץ וחקיקה, פלילי, משרד המשפטים אן סוצ'יו – עו"ד, הסניגוריה הציבורית אביב ישראלי – עו"ד, עוזרת משפטית ליועץ המשפטי, המשרד לביטחון לאומי רפ"ק אלכסנדר וייסבורד – קצין מדור אח"מ, ייעוץ משפטי, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי סגן גונדר אליאסף זכאי – רע"ן תכנון כליאה, שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון לאומי רב כלאי אוהד בוזי – רת"ח אג"ם חסיונות ומשפט פלילי, שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון לאומי רפ"ק מיכל בן דוד כהן – תביעות את"ן, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי רפ"ק יעל לוי – ראש חוליית אסירים, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי יזהר ליפשיץ – אביו חטוף בעזה, מטה משפחות החטופים איציק בונצל – אביו של חייל צה"ל עמית בונצל ז"ל שנפל בעזה אייל קלדרון – בן דוד של עופר קלדרון החטוף בעזה, מטה משפחות החטופים נדב מירן – אח של עמרי מירן החטוף בעזה, מטה משפחות החטופים צביקה מור – אבא של איתן מור החטוף בעזה גליה חושן – אמא של הדר חושן ז"ל שנרצחה ב-נובה ואמא ללוחמים אלקנה ויצן – אח של עמיחי ויצן ז"ל שנפל בכרם שלום ייעוץ משפטי: גלעד נווה מנהלת הוועדה: לאה גופר רישום פרלמנטרי: אהובה שרון, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. יתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> דיון בדיווח השר לביטחון לאומי לפי סעיף 19 כא(ג) לפקודת בתי הסוהר‏ [נוסח חדש] תשל"ב - 1971 - ישיבת מעקב << נושא >> << נושא >> הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 66 – הוראת שעה – חרבות ברזל) (חופשה מיוחדת לאסיר) (תיקון), התשפ"ד-2024 - הכנה לקריאות שנייה ושלישית - דיון והצבעה << נושא >> << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> צוהריים טובים. תודה רבה לכל מי שטרח להגיע לדיון החשוב הזה. אני לא מאמין שאני אומר את זה אבל אנחנו ביום ה-255 לחרבות ברזל. אני זוכר שכאשר התחילה המלחמה, אמרנו שזה ייקח לפחות שנה אבל יש הבדל בין זה שאתה אומר שזה לוקח שנה לבין זה שאתה סופר את הימים. כשאתה סופר את הימים, זה תמיד משום מה נראה יותר משנה. כשבנו את הרכבת מבאר שבע לתל אביב, אני תמיד אמרתי לחברים התל אביבים שלי שהנה, ממגיעים באר שבע לתל אביב תוך 75 דקות. אמרו לי נכון, מבאר שבע לתל אביב זה תוך 75 דקות אבל מתל אביב לבאר שבע זה שעה ורבע. כל אחד מסתכל על זה מנקודת המבט שלו ו-255 ימים, במיוחד השבועות האחרונים המטלטלים האלה, בכל דרך שאתה מסתכל, אתה לא יודע להחליט אם מה שמכה בך זה ה-בום של רכבת ההרים או המטוטלת. רק לפני תשעה ימים כולנו היינו באיזושהי אווירה של כמעט שמחה הייתי אומר כשראינו את ארבעת החטופים חוזרים בחזרה הביתה והנה עובר שבוע ואנחנו קוברים 12 מטובי בנינו. בלתי מתקבל. זה לא נקלט אבל זאת המשמעות של מלחמת קיום, במיוחד שזאת מלחמת קיום רב זירתית, כמו שאנחנו נתקלים בה. אני משתדל להסביר לכל חבריי, ולמרות אי ההסכמות שקיימות בתוך הבית הזה וגם בחוץ, עדיין האויב האמיתי הוא החמאס והחיזבאללה ולא אנחנו ואתם. אני מקווה שכולם חושבים כמוני. נתכנסנו כאן כדי לדון בהצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 66 – הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד-2024, הכנה לקריאה שנייה ושלישית, תחת הסעיף המסוים שנקרא חופשה מיוחדת לאסיר. הצעת החוק תוצג במליאה. זאת הצעת חוק שנוגעת למלחמה ולכן כן נצביע עליה כי השבוע בשל החג של חברינו המוסלמים, עיד אל-אד'חא, אנחנו מבצעים הצבעות רק על נושאים שהם קשורים למלחמה ושיש עליהם הסכמות והחוק הזה הוא אחד מהם. לכן בסופו של דבר אנחנו כן נקיים הצבעה על הצעת החוק הזו. אני רוצה להזכיר לכולנו שהצורך שלנו במערך כליאה יעיל ומשמעותי, לא צריך בשבילו הסברים מיותרים. לכולנו ברור שבתי הסוהר במדינת ישראל מחזיקים אצלם את כל מי שאנחנו לא רוצים לפגוש ברחוב, לא עבריינים ולא טרוריסטים. נדמה לי שכולנו מבינים שכל מי שנמצא שם, נמצא שם, בעיקר אלה שכבר נשפטו, שמשלמים את חובם לחברה על משהו רע שהם עשו. למרות כל מה שאמרתי עכשיו, לכולנו ברור שלמרות הכול אנחנו מחויבים לשמור על איזשהו צלם אנוש וערכים ישראלים, יהודים, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה, ולאפשר גם לכלואים להיות בתנאים שהחוקים הבינלאומיים מחייבים אותנו כי אנחנו חלק מהקהילה הבינלאומית ולא פחות חשוב מזה, לאפשר ללוחמי הכליאה שלנו לשמור על ביטחונם כי בסוף הם עושים את העבודה הקשה ביותר. אחד הכלים שהוחלט שננקוט בו היה חופשה מיוחדת לאסיר שבעצם באה ואומרת שכל אותם אסירים שנמצאים ממש קרובים לשחרורם ממועד הסיום של גזר הדין שהם קיבלו, בתנאים מסוימים, במיוחד שמדובר בעבריינים שהם לא אסירים ביטחוניים, הם לא כאלה שהם נאשמו בעונשים של אלימות במשפחה או רצח, נאפשר להם להשתחרר מוקדם יותר על תקן של חופשה מיוחדת לאסיר. ההוראה הזאת, פג תוקפה ואנחנו רוצים להאריך אותה עד ה-15 בנובמבר 2024, י "ד במר חשון התשפ"ה. המשרד לביטחון לאומי, בבקשה. << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> שלום. צוהריים טובים. כפי שציין אדוני היושב-ראש מתחילת מלחמת חרבות ברזל חלה עלייה משמעותית בהיקפי הכלואים המוחזקים במתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר. קודמה הוראת שעה בגלל מצב חירום כליאתי שמאפשרת הלנה שלא בהתאם להוראות הדין לעניין שטח מחיה ולעניין הלנה שלא על מיטה. לצד האמור המשרד ושירות בתי הסוהר פעלו ופועלים כל העת לקידום צעדים נוספים, להתמודדות עם מצב החירום הכליאתי ובעצם בשביל לתת מענה לכוחות הביטחון ולהמשיך לקלוט עצורים נוספים. אחד הצעדים שבאמת קודמו הוא הצעת חוק חופשה מיוחדת לאסיר. במסגרת החוק שנקבע תחילה כהוראת שעה לשלושה חודשים, הוכנסה סמכות על ידי נציב בתי הסוהר לתת לאסירים חופשה מיוחדת, 45 ימים טרם מועד שחרורם. המתווה הזה חל על אזרחים, תושבים ואזרחי ישראל והוא בכפוף לבחינה פרטנית של כל אסיר ואסיר. בחינה משותפת למשטרת ישראל ולשירות בתי הסוהר. ההסדר הזה חל שלושה חודשים ובעצם היה בתוקף עד ה-12 ביוני. במהלך שלושת החודשים האלה 214 אסירים קיבלו חופשה מיוחדת. לא כולם עדיין שוחררו בפועל. זו הערכה שצריך להגיד שהיא יותר נמוכה מההערכה שהייתה בהתחלה. ההערכה איתה הגענו לוועדה הייתה של 400 אסירים בערך. שוב, כמו שאמרתי, מתבצעת כאן בחינה פרטנית והתאמה של כל אסיר והאפשרות לתת לכל אסיר שמגיש בקשה ועומד בקריטריונים - - - << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> סליחה שאני מפריע לך באמצע דבריך. אנחנו יכולים לומר לעצמנו שבאמת מיצינו את היכולת? זאת אומרת, לא היו יותר מ-214? או שפספסנו? << אורח >> אליאסף זכאי: << אורח >> אין 100 אחוזים. ראש ענף תכנון כליאה בשירות בתי הסוהר. דנים בכל אסיר באופן פרטני. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> התחלנו בדיון. שבו איתנו. אנחנו ניתן למשפחות לדבר בסוף הדיון כי חשוב לנו לשמוע אתכם ולא כי אנחנו עושים כאן משהו שהוא בגדר חובה. יזהר בוודאי יכול להעיד עלי בעניין הזה. << אורח >> אליאסף זכאי: << אורח >> יש מקרים שנכנסים לדיונים האלה שבראשות מפקד מחוז. רואים מקרים שאסיר לא הביא כתובת וערבים, רואים מקרים שיש מידע שלילי, רואים כל מיני מקרים. מעבר לזה נשים רגע בצד את הדיונים עצמם, הדיונים הפרטניים, יש לא מעט מקרים – אני לא אומר הרבה – שאסיר מקבל גזר דין בערך שבוע, 10 ימים, לפני מועד השחרור המוקדם ביותר שלו שזה השחרור עם מנגנון הוויסות. אז השבוע הזה, עד שהוא מגיש בקשה, עד שדנים ועד שמגיעים למועד השחרור שלו, אפילו ראיתי מקרה אחד של מישהו שאישרו לו ובאמת גזר הדין שלו היה לפני כמה ימים, ויום אחרי שאישרו לו הוא היה צריך להשתחרר. אלה שתי הסיבות העיקריות. אנחנו ננסה לעשות את זה יותר מהר. בסופו של דבר בתי הסוהר מטפלים בזה. אני באופן אישי מעביר לבתי הסוהר רשימות של אסירים שהם בפוטנציאל בהתאם להוראת השעה. אני מעביר 21 ימים קדימה. אנחנו נרחיב את זה ל-28 ימים קדימה כדי שיהיה להם יותר זמן התארגנות, לטפל בבעיות כפי שתיארתי עד עכשיו. אלה לא בדיוק בעיות אלא עניינים אובייקטיביים לחלוטין. זה לא יפתור את זה אבל יש סיכוי שזה יגדיל את הכמות. קשה לי מאוד להעריך בכמה אבל אני חושב שאנחנו נצליח. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> המערכת משקיעה מאמץ כל כך גדול. הרי אנחנו מדברים כאן עכשיו על החופשה המיוחדת לאסיר אבל אנחנו משקיעים בבינוי, בהתאמת חללים נוספים ובעוד כל מיני פעולות כדי בעיקר להקל על המצוקה אבל בינינו, גם להקל על היכולת של לוחמי הכליאה לבצע את תפקידם בצורה הטובה ביותר. חבל שנפספס. אם יכולנו לשחרר יותר או אם נוכל לשחרר יותר שחרורים מוקדמים לאנשים שבאמת מגיע להם להיות משוחררים שחרור מוקדם, אז בואו נעשה את זה. בסופו של דבר לא כל הפושעים חוזרים לפשע. << אורח >> אליאסף זכאי: << אורח >> בהחלט נעשה מאמץ. << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> בהמשך לשיח לעניין ההארכות והיקף השחרורים בפועל. השאלה האם הצעת החוק משיגה את ייעודה והאם יש איזושהי תרומה להקלת הצפיפות ולהמשך קליטה של עצורים נוספים. אחרי בחינה וחשיבה של גורמי המקצוע הם המליצו שנכון להאריך את הוראת השעה על אף השינויים ביחס להארכות, שיש בה כדי לתרום גם אם במידה מסוימת יש בה חשיבות בהמשך ההפעלה שלה. אנחנו מבקשים להאריך אותה עד ה-15 בנובמבר. צריך לומר שהוראת השעה הייתה בתוקף עד ה-12 ביוני ומה-12 ביוני לא מתקבלות החלטות לעניין חופשה מיוחדת לאסירים כי הוראת השעה לא בתוקף. דיברנו קודם על ההארכה שלה ולהחיל אותה באופן רציף. מעבר לזה צריך לומר שממשיך היישום של הצעדים הנוספים. כמו שאמר אדוני היושב-ראש, זה צעד אחד מבין צעדים רבים שהמשרד ושירות בתי הסוהר פועלים ביחד עם השותפים הנוספים שלנו, משרדי ממשלה נוספים, לקידום מענה לשירות בתי הסוהר כדי שיוכלו לקלוט עצורים נוספים. אנחנו מדברים על זה כאן לא מעט בוועדות, גם צעדי בינוי, גם צעדים של קליטת עצורים נוספים מגורמי הביטחון והחלטות ממשלה נוספות שהתקבלו. חופשה מיוחדת לאסירים – דיברנו. בפועל עד היום קיבלו חופשה 214. תוכנית הבינוי של 888 – מתקדמת ובעצם הושלמה בנייתם של למעלה מ-440 מקומות כליאה נוספים. החלטת ממשלה 1712 – עדיין מתקיים שיח עם גורמי האוצר לעניין קבלת התקציב שעדיין לא הגיע, בתקווה שבאמת תהיה בשורה כמה שיותר מהר. נושא נוסף שכן חשוב לי לעדכן כי הוועדה הייתה מעורבת בו זה הנושא של קליטת עצורים נוספים בקציעות והסיוע של צה"ל. גם זה מתבצע. החלה קליטה של עצורים נוספים בקציעות וזה מתבטא בהליך של 10 ימי עבודה, 50 כלואים בכל פעם. עד סך הכול תקרה של 500 וזה בעצם השלמת האכלוס של האגפים החדשים. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תוגבר שם מערך האבטחה. נכון? << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> כן. הגיע סיוע של צה"ל. עד כאן. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה. הערות? שאלות? << דובר >> גלעד נווה: << דובר >> בדיונים הקודמים אתם דיברתם על השמשת אגף רקפת. דובר על כך שזה יסתיים עד סוף חודש מאי. זה הסתיים? אוכלס? << אורח >> אליאסף זכאי: << אורח >> באותו יום ביררתי. בדיון הקודם היה כאן נציג של הבינוי. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תעביר לנו תשובה. חשוב לנו לדעת. << אורח >> אן סוצ'יו: << אורח >> הסניגוריה הציבורית. אנחנו מדברים כאן על שני דברים. קודם כל על הדיווח לפי סעיף 19 וחשוב לומר שאנחנו רואים עלייה משמעותית מאז הדיווח הקודם. אנחנו רואים עלייה של כמעט 300 כלואים שמולנים ללא מיטה. עלייה בסך האסירים שמוחזקים בשטח מחייה שהוא נמוך ממה – אדוני אמר קודם ממה שנקבע במשפט הבינלאומי – שנקבע בחוק הישראלי ובפסיקה הישראלית. כאשר אנחנו מסתכלים על כל הדבר הזה, אנחנו מבינים שהעלייה רק תלך ותימשך. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> כי המלחמה לא הסתיימה. << אורח >> אן סוצ'יו: << אורח >> בדיוק ושירות בתי הסוהר יקלוט עוד ועוד כלואים. כאשר אנחנו מסתכלים על הצעת החוק הזאת ועל הכוונה להאריך אותה כמו שהיא, אנחנו חושבים שבין היתר לאור ההבנה שהיא לא בעצם עמדה בציפיות, ראוי להרחיב אותה, להרחיב את סוג העבירות עליהן ניתן להחיל את החוק הזה, כמובן תחת בחינה פרטנית כמו שנעשית כאן. בוודאי להוציא את אותה קבוצה של עברייני רכוש שנמצאים בהצעה הזאת. שוב, חשוב לומר שאף אחד מאיתנו לא מעוניין לשחרר עצירים לפני תום תקופת ריצוי מעצרם. אנחנו במצב חירום ולכן נדרשים כאן צעדי חירום. אני מבקשת שלפחות תיבחן אפשרות להרחיב את קבוצת האסירים או כמו ששמענו כאן, בגלל הקושי לקיים דיון על כל אחד ואחד, אם ניתן לקבוע איזשהו שחרור אוטומטי של אסירים שאין איתם איזשהו קושי מיוחד ולגביהם לא יהיה צורך לקיים את הדיון הפרטני. אשמח לשמוע בעניין הזה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> בהחלט. הערות חשובות. אני אתעקש בדיון הבא לראות שאנחנו מקבלים שינוי במגמה. אולי לא יהיה שינוי במספרים כי אני לא יכול להיות אחראי על כמה צה"ל עוצר, אבל לראות שינוי במגמה של כן יותר מקומות כליאה, כן יותר אנשים שממצים את האפשרות לצאת לחופשה מיוחדת. בהחלט כן. תודה. << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> אני אחלק את התשובה לשני חלקים. בעניין השחרור האוטומטי עליו דובר, יש היום שחרור אוטומטי. יש שחרור אוטומטי שהוא שחרור מינהלי אליו מצטרף קריטריון הוויסות. חלק מהצעדים שמתקיימים היום באופן רציף וחלקם גם מגיעים לתקופות לא מבוטלות בגזרי הדין שהוטלו על האסירים. לעניין ההחרגות שבוצעו בהוראת השעה. באחד מצעדי החירום נלקח בחשבון גם היקף הכלואים שנמצאים במתקני הכליאה והצורך לקלוט עצורים נוספים מצד אחד ומהצד השני גם שמירה על אינטרסים מוגנים אחרים. בסופו של דבר צריך לאזן גם בקידום הפתרון ומתן מענה לצד פתרונות נוספים, פתרונות של בינוי, החלטות ממשלה שיתקבלו על בינוי נוסף התקבלו ממש לאחרונה, וגם לייצר איזשהו מתווה מאוזן. התקיימה החשיבה מאוד מעמיקה על איזה עבירות להחריג וזה מה שראינו לנכון בשים לב לאיזונים הנדרשים. << אורח >> אן סוצ'יו: << אורח >> אני רק מזכירה שבמנגנון הזה בתקופת הקורונה עבירות הרכוש לא היו שם. אנחנו מדברים על מצב חירום לא פחות קיצוני ממה שהיה בזמנו ולכן לפחות לגבי הקבוצה הזאת, להוציא אותה. << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> הרבה פעמים נעשית כאן השוואה לקורונה. בקורונה היה מצב אחר לגמרי, מצב חירום בריאותי. כאן אנחנו מדברים על מצב ביטחוני. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> אבל יכול להיות שיש כן אפשרויות לאמץ חלק מהדברים שאימצנו בתקופת הקורונה. << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> המתווה הזה הוא מתווה שהיה בתקופת הקורונה. זה חלק מהדברים שלמדנו שם אבל בכל קידום של צעד כזה או אחר אנחנו בוחנים את הדברים ואת ההתאמה למצב הנוכחי. החרגה של עבירות התפרצות ופריצה למקומות הייתה באמת בשים לב למצב הנוכחי בתקופת המלחמה, הפגיעה העמוקה שיש לביטחון האישי של הציבור והמשמעות של שחרור העבריינים האלה לציבור. << אורח >> עדי וולנרמן: << אורח >> משרד המשפטים. אנחנו נבקש להתייחס לעניין הרציפות. לטעמנו לא נכון שתהיה הארכה של הרציפות, שתהיה הוראה של רציפות. המשמעות היא בעצם תחולה רטרואקטיבית. בפועל, בימים מאז שפקע החוק ועד היום, לא הופעלה הסמכות. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> את מתכוונת בין ה-12 ל-17. << אורח >> עדי וולנרמן: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> שזה חג שבועות וסוף שבוע. << אורח >> עדי וולנרמן: << אורח >> נכון. לכן אנחנו חושבים שכדאי שהניסוח ישקף את זה שבפועל היו שתי תקופות ולא הייתה רציפות. ההצעה שלנו לניסוח היא שיישארו המילים "של שלושה חודשים מיום תחילתו של חוק זה" ויתווספו המילים "וכן מיום 17 ביוני עד יום 15 בנובמבר". << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> או-קיי. משרד לביטחון לאומי, יש לכם התנגדות? << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> זה יהיה הנוסח. << דובר >> גלעד נווה: << דובר >> הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 66 – הוראת שעה – חרבות ברזל) (חופשה מיוחדת לאסיר) (תיקון), התשפ"ד-2024 1. תיקון סעיף 1 בחוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 66 – הוראת שעה – חרבות ברזל) (חופשה מיוחדת לאסיר), התשפ"ד-2024, בסעיף 1, ברישה, אחרי המילים "חוק זה" - בשלב הזה אמורים לומר מהיום, בהנחה שהיום זה יעבור, ועד ל-י"ד בחשוון התשפ"ה, ה-15 בנובמבר 2024. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> זה בסדר? זה מקובל עליכם? << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> כן, אני רק מתלבטת לגבי התאריך, האם זה מהיום או מהיום בו החוק יעבור. החוק צריך להיות מאושר במליאה. << דובר >> גלעד נווה: << דובר >> מיום התחילה. מיום פרסומו ברשומות. << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> בסדר. מיום פרסומו ברשומות, זה נראה לי הכי נכון כי זו קריאה שנייה ושלישית ואזז הוא ייכנס לספר החוקים. מקובל עליכם? << אורח >> אביב ישראלי: << אורח >> כן. בסדר גמור. << דובר >> גלעד נווה: << דובר >> יש הסתייגויות של יש עתיד. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> יש הסתייגויות של יש עתיד שביקשו להעלות במליאה. לא כאן. אני צריך לדחות אותן כאן? << דובר >> גלעד נווה: << דובר >> כן. להצביע עליהן. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> מי בעד קבלת את ההסתייגויות של סיעת יש עתיד? אין בעד. מי נגד? 1. מי נמנע? אין נמנעים. הצבעה ההסתייגויות לא נתקבלו << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> ההסתייגויות של יש עתיד לא התקבלו. ההסתייגויות נדחו ויוצגו במליאה. מי בעד הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 66 – הוראת שעה – חרבות ברזל) (חופשה מיוחדת לאסיר) (תיקון), התשפ"ד-2024, לקריאה שנייה ושלישית? 1. מי נגד? אין מתנגדים. מי נמנע? אין נמנעים. הצבעה אושר << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> הצעת החוק אושרה ותועלה למליאה לקריאה שנייה ושלישית. עד כאן הדיון שלנו. אני רוצה הערה אחת לדיון עצמו לפני שאנחנו עוברים לדברים הלא פחות חשובים. מעבר לעובדה שאמרתי שאני ארצה לראות בדיון הבא, במגמות, לראות שאנחנו באמת מצליחים לנצל את הכלים שאנחנו מקנים לעצמנו ולייעל את המערכת, אני רוצה להזכיר לכולנו שאין ברירה אחרת. אנחנו חייבים להחזיק בבתי הסוהר את כל אתם אנשים שאנחנו לא רוצים לפגוש ברחוב. אין לנו ברירה אחרת. מדינת ישראל לא הייתה בנויה, אני מקווה מאוד שהיא לא תהיה בנויה גם בעתיד, לבתי סוהר כל כך עמוסים. אבל זאת המציאות בתוכה אנחנו חיים וצריך לדעת איתה להסתדר עם הכללים הבינלאומיים ועם ערכי המוסר הישראלים היהודים שלנו. תודה רבה. אני מבקש מהנוכחים לא לקום ולצאת אלא בואו נכבד את נציגי המשפחות שהצטרפו אלינו. הבמה שלכם, מכובדיי. אני אף פעם לא עצרתי ולא אמרתי למי לא לדבר. << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> שים לב, יש אווירה טובה בקרב משפחות החטופים. התרגלנו. פוגשים אחד את השני ביחד והכאב משותף. יש כל כך הרבה משותף בין כולם. התרגלנו. יש לנו הרבה נושאים משותפים ואנחנו מדברים על זה הרבה וכל המרבה לדבר על החטיפה למצרים, הרי זה משובח. עבר עלינו שבוע ממש קשה בנוסף לכל ה-15 הרוגים. יש תחושה של התרגלות לאובדן חיי אדם, בין אם אלה חטופים שנמקים, בין אם אלה חיילים, בין אם אלה משפחות שקורסות תחת הנטל כי כבר שמונה חודשים הן מפונות מהצפון, הבעלים משרתים, הצפון נשרף והילדים במלונות. התרגלנו כאן לאיזה עיקום כזה שכאילו אפשר למשוך אותו וכמו שאתה אומר, יש בעיה, צריך לאכסן את האסירים, אז בוא נעשה עוד שני אוהלים. אנחנו עושים טלאי על טלאי על טלאי ומכשירים את השרץ הזה שמתחיל להיות חוסר שפיות כללי. זה בכל התחומים וגם בתחום שלנו החטופים. הכאב המזוכך של האימא או האבא לחטופה או לחטוף שנחטפו ב-7 באוקטובר הוא משתלב עם הכאב ועם התחקירים איפה חומרי הנפץ, מה צריך לעשות ולמה כן מגיבים וכולי. כולנו הפכנו לאסטרטגים, לכולנו יש פתרונות ואנחנו מרגישים כאילו יש לנו את הצבא הכי גדול וחזק בעולם ולא רואים את השמיכה הקצרה השמיכה הקצרה היא לא רק מבחינה צבאית, השמיכה מאוד קצרה כבר בתוך המדינה. יש ציבור שאיכשהו חי בסדר בין גדרה לחדרה, בתי קפה מלאים, נוסעים לחוץ לארץ, מרגישים טוב, חזרנו לשגרה, אפשר להמשיך כך עוד שנים ויש אחוז גדול מהמדינה – שאני בתוך משפחת החטופים או קיבוץ ניר עוז כקהילה – פשוט שחוק וההתרגלות שזה הפך לנורמה ואפשר להמשיך עוד הרבה מקשה עלינו הרבה יותר. אני אפילו לא יודע על מה לדבר חוץ מעל קהות החושים הזאת. זה כרגע מה שהכי קשה. זה פשוט קשה. 150 ימים אנחנו בסייקל הזה של עסקה-לא עסקה, נכנסים-לא נכנסים, כובשים את רפיח או לא כובשים. ארבעה חודשים בכלל הרגשנו שלא עושים הרבה. גם היום הדיבורים הם שזה יכול להימש הרבה זמן. בקיבוץ ניר עוז עוד לא התחילו לבנות בית אחד ואני שומע שכבר מאשרים מאחזים, מעלים חוקי גיוס, חוקי רבנים. 63 זה המון כוח. שמונה חודשים זה הסייקל כדי לחזור ל-6 באוקטובר, לאטימות חושים וללמוד איך לחיות עם המצב החדש. משהו בנו כבני אדם פשוט השתנה. עברנו איזו אבולוציה שכנראה פגעה במבנה שלנו, ביכולת להיות אטומים. ראיתי ווטסאפים של חברי כנסת ובהם: הם כבר גמרו לדבר? אפשר להגיע לוועדות? אנחנו מפריעים להם. תתפלא, כן, אנחנו מפריעים. אנחנו באים, אנחנו מדברים כל החודשים האלה, מעלים את הכאב. אם זה אקסטרים של אימא שגם רצחו לה וגם חטפו, כולם בוכים. נגמר הקטע הקטן וחוזרים לנושא. רואים את זה גם בכל הציבור. זה מה שהכי קשה. ב-7 באוקטובר היה משהו מזוכך, כולם באו, התגייסו, היו מוכנים למות למען החטופים, למען השחרור, למען הצלת הקיבוצים, היה המון בלגן דווקא במערכות הגדולות אבל האנשים הפרטיים שיצאו מהבית, שוטרים, אנשים, חיילים שרק יצאו הביתה, לקחו את הרובה והגיעו, זה היה משהו מדהים. אבל עכשיו מתחיל איזה משהו שהוא שוחק אותנו חזק. אנחנו לא מבינים עד הסוף מה קורה. אני לא חושב שאי פעם משהו כזה היה במדינה והצפי שזה יימשך ואז נראה מצב עוד יותר גרוע. זאת אטימות. אני חושב שארבעה-חמישה אנשים שהודיעו על מותם בזמן האחרון בשבי, שחיו לאורך הרבה חודשים ומתו, חיו עד ינואר-פברואר, חלקם הם הזקנים שהקימו את הקיבוץ שלי, הגרעין של ההורים שלי, ומתוך הארבעה שהתפוצצו לפני כן שקשורים ליחידה אחת וה-15 שנהרגו עכשיו, אולי נזכור את ארנון כי הוא היה חלק ממבצע ארנון וגם יש מבצע על שמו, אבל כל האחרים – יאללה, צריך להמשיך ונקווה שהשבוע יהיה לנו פחות הרוגים ויהיה שבוע יותר טוב. משהו התקלקל בנו כבני אדם ובשביל זה 63 חברי כנסת יכולים להעביר מה שהם רוצים, להתעלם ממה שפוגע באחרים כשמעבירים חוקים הזויים שאולי הם נכונים, אבל מי מעביר אותם בזמן כזה? רק מי שלא מרגיש את הפולס הרגשי. חזרנו ל-6 באוקטובר, לשסע, ואנחנו מעמיקים אותו. מדברים על אחדות, על ביחד, על הצורך של זה אבל בפועל פועלים באופן של מי מוריד לצד השני את היד וזה משני הצדדים. הייתי בוועדות וראיתי את ההתנגחויות ואת הסגנון. איבדנו משהו מזוכך בנקודה היהודית שבנו וזה כנראה לדורות. החטופים הפכו לעלה תאנה. כל אחד משתמש בהם למה שהוא צריך. מי שצריך אותנו בשביל להגיד שחייבים להיכנס ולמגר את הכול עד אחרון החטופים, אז החטופים זה נהדר כי אי אפשר להגיע לאחרון החטופים וגם לא נחזור בלי כל החטופים, מה שלא אמרנו על אורון שאול או על הדר גולדין או על אחרים. החמאס, אנחנו משאירים אותו כי אנחנו לא מביאים לו אלטרנטיבה. הם עלה התאנה עכשיו בשביל קדימה, להילחם ובשביל חטופים ולמגר אנחנו נעשה את הכול. כל אחד משתמש בהם למה שהוא צריך. הם כמו האופק - אתה מתקרב אליהם וזה מתרחק. דבר אחד בטוח, חטופים חיים זה מספר שכל יום קטן. חטופים שניתן יהיה לאתר אותם ולדעת בדיוק איפה הם, גם מספרם קטן. אם אתה משמיד את האנשים שידעו היכן הם, גם לא נמצא אותם אחר כך בתוך ההריסות. את חלקם. גם הצבא הוא עלה תאנה. הוא יודע היכן כל החטופים וניתן להילחם עם חטופים ואז יש פחות. כל אחד והעלה התאנה. החטופים הפכו לאיזה כלי משחק ואף אחד לא מצליח לומר די, כמה שיעלה יעלה, נחזור אחורה, הכול שחוק. כולם יודעים שגם הטנקים שחוקים, אנשים מקבלים עכשיו צווים לעוד חמישה חודשים. מה זה הדבר הזה? כשמפונים מהצפון ששורפים את כולו והם יוצאים לעוד חמישה חודשים והמשפחה במלון, איזה חברה תהיה כאן? ואנחנו עוד לא מדברים על פצועים. אני מזכיר שאנחנו מדברים רק על אנשים שנהרגו. פצוע בלי שתי רגליים, צמח לכל החיים, הוא לא מעניין. אנחנו אפילו לא נדע מה שמו. אולי בעוד שנתיים כשהוא ימות, יאמרו שהוא היה חלק מקרב. פשוט התעלמנו מהכאב ומישהו כאן לא מרגיש את הדופק של העם היהודי. אני אומר את זה ישירות לראש הממשלה בלי להתבייש, שהוא אטום. הוא מדבר עם חטופים, הוא גם דיבר עם משפחות של נפגעי כיתות הכוננות אבל הוא לא מסוגל להרים טלפון למשפחה של חטוף מקיבוץ של השומר הצעיר בדרום ולהגיד לו סליחה שהחטוף שלך חי ארבעה חודשים והוא מת ולא הצלחתי להחזיר אותו, אני מצטער ומשתתף בצערך. שמישהו יכתוב לו את זה, רק על הקטע הממלכתי, למראית עין, שהן ירגישו שהם חלק מהסיפור. הסיפור הזה של לפצל ולפלח איפה שווה לי, איפה אני אוציא קרדיט על חטוף חי, אני אקפוץ וארוץ במדרגות, העיקר שאני אהיה הראשון, ועל חטוף מת אני אפילו לא ארים טלפון. זאת השיטה שהייתה ב-6 באוקטובר. אני לא חושב שיש מישהו שהוא נקי מהשיטה הזאת, צד שמאל וצד ימין, אבל האזהרות אמרו שהצד השני יושב ומסתכל עלינו ורואה שאנחנו נפרדים, יום אחד הוא יחכה לשעת כושר. כמה שהצבא ידע להוציא את האזהרות, אבל הוא שכח לשים 20 טנקים על הגבול. אם הוא מוציא את האזהרות, שישים 20 טנקים על הגבול. גם ה-7 באוקטובר הוא לא בגלל הכוח של חמאס אלא הוא בגלל מה שקורה לנו כאן בפנים. זה מה שעצוב, שאנחנו מגלגלים את הבלוף הזה ומספרים כל אחד את הסיפור שהוא רוצה. החטופים נמקים, אנחנו עושים משהו באחדות ובשוויון, אנחנו גם דורשים מהצבא משהו שהוא לא יכול לתת אבל הוא תמיד יהיה מוכן להילחם עד הסוף. אין חייל במדינת ישראל שיאמרו לו אתה משחרר חטופים ונלחם בחמאס, שלא ייתן את חייו בשביל זה. האם מותר לנו להשתמש בנכונות הזאת בצורה צינית ולא לגלות להם את האמת של מה שקורה? זה מה שעצוב. גם ארבעה חודשים לא נלחמו ומתו חטופים וגלגלו את הבלוף הזה הלאה. יש עכשיו עסקה. אנחנו מבקשים, אחורה פנה, תקימו חטיבות, תסדרו את הטנקים, בעוד ארבע שנים תשימו נשק נגד נחילים של אלפי כטב"מים, בטח זה יהיה לייזר או אני לא יודע מה, תכינו אותנו שנוכל להתמודד עם מה שצריך ואל תתנו לצבא המדשדש והמדמם הזה שהוא שחוק לגמרי עכשיו ותאמרו לו שהוא הכי מאומן שהיה לנו אי פעם ונכניס אותך גם לצפון. משהו כאן הזוי. לא מרגישים את הדופק. כאילו יש ניתוק מספינת האם. זאת התחושה וחשוב להגיד את זה. הקבינט גם מתפרק עכשיו ובכלל נהיה מורכבים רק מאלה שאחראים לאסון של אלה שמנסים להוציא אותנו מן האסון. תודה רבה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה יזהר. כל פעם יותר קשה לשמוע וכל פעם אני מודה לך על זה שאתה משמיע. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> שלום. אני אבא של עמית שהיה קצין בסיירת צנחנים, נהרג בשג'אעייה ב-6 בדצמבר. באותה שעה שעמית נהרג בננו הבכור נדב פיקד על צוות אחר כמה רחובות משם. כשבאו להודיע לנו, השאלה הראשונה הייתה מי נהרג, נדב או עמית ושמענו על נפילתו של עמית. אני אגיד לך אדוני היושב-ראש, את חבר הכנסת השביעי שאנחנו דיברנו איתו היום. אני מתכוון לכך שהוועדות ריקות מחברי כנסת. כמעט ואין כאן חברי כנסת בוועדות. היינו בוועדה הקודמת, אני בא מוועדת העבודה והרווחה, רק היושב-ראש נמצא. היכן שהכסף, ועדת הכספים, שם היו קצת יותר, עוד ארבעה שבאו לעניינים אחרים. אנחנו פשוט יושבים ולא מעניינים. פשוט לא מעניין מה שאנחנו אומרים. כשעמית נפל, משהו כמו ארבעה-חמישה חודשים, הגעתי בכל יום שני לכנסת כדי להשמיע את קולנו, את הדרישות שלנו, והפסקתי לבוא כי אמרתי מה יועיל לבוא לוועדות כשלא נמצאים בהן האנשים שצריכים להקשיב, מה זה יועיל אם בכל ועדה אנחנו מסיימים לדבר, משפחות החטופים ואנחנו ואחרים, ויוצאים החוצה והדיון ממשיך. בוועדת העבודה והרווחה למשל דנו בנושא מאוד אקוטי - חומר למזגנים שיאושר על ידי ועדת העבודה והרווחה. זה סדר היום. אנחנו עוד יותר מטורללים. יושבים עכשיו בוועדה לביטחון לאומי ודנים כמה מטרים יהיה לאסיר, כמה מרווח, כמה כספים נשקיע בתנאי הכליאה, מבזבזים מאות שעות עבודה של אנשי משטרה ואחרים בזמן שהאחים שלנו, לא יודע באיזה מצב הם נמצאים, אין להם תנאי כליאה, אף אחד לא דן בעניינם. אנחנו יושבים כאן ודנים. פשוט טרללת שהיא בלתי נתפסת. אני מאוד מכבד את אדוני ואת עבודתו ואני באמת יודע עד כמה אתה עסוק בעניינים של עם ישראל אבל אנחנו יושבים כאן ואתה מעלה להצבעה נושא, שואל מי בעד ומצביע עם עצמך, שואל מי נגד ומי נמנע ואתה מצביע עם עצמך, אנחנו האזרחים כאן לא שווים כלום ושום דבר, וכך עובר חוק וכך עוברת תוכנית. אז מה אנחנו שואלים את עצמנו לגבי החזרת חטופים, לגבי חוקים של משפחות השכול שקורסות ולא עומדות בנטל והפסיקו לעבוד? לכולם יש זמן ואחר כך בצוהריים אנחנו נלך למזנון הכנסת ונראה איך חבר מהמפלגה הזו, הימנית, שיש כאלה שמגדירים אותה קיצונית, יושב עם חבר כנסת ערבי ושניהם צוחקים ואוכלים צוהריים ושום דבר לא מעניין אף אחד. זה פשוט בלתי נסבל מול הקורבן והמחיר ששילמנו ואתם אומרים לנו, אתם המשפחות השכולות שילמתם את המחיר היקר. אתם יודעים מה זה מחיר יקר? איך? איבדתם בן? אתם יודעים כמה שעות אני בוכה ביום? כמה שעות בוכה המשפחה? אתם יודעים מה זה לעבור בבית והחדר של עמית, אין לנו כבר שישה חודשים לפתוח את הדלת ולהסתכל בפנים? שלא לדבר על לגעת בדברים. אנחנו משותקים. לא יכולים. אני אתמול בשעה 04:00 לפנות בוקר נרדמתי אחרי בכי. לא מתבייש. אני בוכה על גיבור. אני לא גיבור כמוהו. משפחות החטופים יושבות בבית. אם הייתה לי שם בת, בן, אבא, אימא, לא הייתי יכול להירדם דקה, לא הייתי יכול לאכול משהו, להכניס משהו לתוך הפה, לחשוב איפה הם נמצאים. וכנסת ישראל, לא מעניין אתכם כלום. אתה פותח שידורים של המליאה וצעקות וצרחות וחיוכים וכאפות אחד לשני. עולים חוקים לדיון שבינם לבין התקופה הזאת אין שום קשר ושום כלום. אולי אתם חושבים שהעם בחוץ אוהב אתכם ואולי אתכם ואולי אתם חושבים שהעם מעריץ אתכם, אז אני אגיד לכם כאן, נדבר ברבים כמו מטומטם כי אין כאן חברי כנסת. אנחנו לא אוהבים אתכם. אנחנו לא מעריצים אתכם. אנחנו רוצים כבר להיפרד מכם, שתשחררו אותנו, כל ה-120, מהסיטואציה הזאת. אנחנו מתפללים לפנים חדשות, לדרך חדשה. אנחנו מתפללים למי שמקבל משכורת כמו שלכם שיתייצב בוועדות. הרי חברי הכנסת לא עובדים חצי שנה. מי מאיתנו לא עובד יום יום ושעה שעה? על זה צריך לדבר. על זה. איך אדוני בכלל פותח ועדה אם אין חברי כנסת? איך אדוני שלם עם זה שאתה קודם הצבעת מתוקף חוק שמקנה לך את זכות ההצבעה, וכששאלת מי בעד ומי נגד, לנו אין זכות הצבעה בנושא שעל השולחן. אין לנו זכות הצבעה. איך אפשר לנהל באופן הזה את הדברים? סיפרתי בוועדה אחרת ואני אספר לאדוני. אני קיבלתי הודעות על חברי כנסת ששולחים אחד לשני – עם ישראל, תקשיבו טוב – ושואלים אחד את השני: ההם כבר הלכו? אנחנו, משפחות החטופים, המשפחות השכולות. הם מחכים שנלך ואז הם ייכנסו לוועדה. מי אנחנו? רק שילמנו את המחיר הכבד? אני חושב שצריך לצאת כאן איזשהו כלל שקודם כל ולפני הכול יתנהל דיון נשמע מה עמדתו של אדוני – כי אדוני הוא היחיד שנמצא כאן - לגבי הדרישות של משפחות החטופים ומה עמדתו לגבי כן ניצחון מוחץ או לא ניצחון מוחץ ושלא נסיים את הדברים שלנו, כולנו נצא ואתם תמשיכו לדון בחומר למזגנים ובתנאי הכליאה של מחבלים. מי אלה כאן? עברתי על הסעיפים. אתם מסדרים בתי מלון למחבלים. אתם מקשיבים למה שאתם עושים? איך אתם קמים בבוקר? איך אתם מסוגלים לדון בבתי מלון למחבלים כשהילדים שלנו והמשפחות שלנו נמקים שם במנהרות? עד כדי כך הבניין הזה אטום אדוני? איך אתם חיים עם המצפון הזה? אני לא מבין. אני לא יודע איפה לסיים את הדברים. באמת שאני לא יודע כי אין עם מי לדבר ואיך לדבר. אני מנסה לסיים ולומר שלפחות בדיון הבא שאדוני מנהל – והייתי במספר דיונים שאדוני ניהל – יהיה דיון פרקטי וענייני על הדרישות של משפחות החטופים ועל דרישות של משפחת השכול. יש חוק שממתין בוועדת העבודה והרווחה, חוק המשפחות השכולות, משפחות שקורסות, אחים, אחיות, יתומים ויתומות והורים שלא הולכים לעבודה והחוק הזה שוכב לו באיזשהו מקום ולא רק שהוא שוכב לו באיזשהו מקום אלא כשהעלו אותו להצבעה טרומית אני הייתי במליאה כי אני מקדם את החוק הזה למשפחות השכולות. היו שם בסך הכול 24 חברי כנסת. זה כול. חוק שאף אחד לא חשב לתקן את העוולה הזאת מ-1950. לא רק זה שבאים לתקן את החוק ומצביעים עליו, תשמעו טוב, יושב חבר הכנסת מיקי לוי שנגוע בדבר, הוא משפחה שכולה, ויוצא נגד המשפחות השכולות וגם מרשה לעצמו להרים יד על המשפחות השכולות ולהימנע. פשטנו רגל. יושבת חברת כנסת, אני חושב מהרשימה של אדוני, לימור סון הר מלך, ופותחת את פיה כי היא חושבת שאם היא ממשפחת השכול, מותר לה הכול. גם לי אסור. גם לי לא מותר הכול למרות שאני אב שכול. היא גם נגועה בדבר וגם מרשה לעצמה לפתוח את הפה ולצרוח. יותר גרוע מזה, יושב יושב-ראש תורן בוועדה - הולך חבר הכנסת משה סעדה להציג את החוק - וכל מה שמעניין אותו, חבר הכנסת משה סולומון, תסיים, תסיים, תסיים. רק אחר כך הוא מגלה שהוא בכלל טעה כי זה 10 דקות להציג חוק והוא נתן לו שלוש דקות ומהומת אלוהים. במי עוסקים, ריבון העולמים? עוסקים ביתומים, באחים שכולים, בהורים שלא יכולים לקום וללכת לעבודה. אני עוד בעשירון העליון כי אני עוד יכול לדבר אבל יש הורים שאפילו לא יכולים לדבר. איך תבינו את האובדן שלנו? איך תבינו את מה שאני איבדתי? תסתכלו בעיניים שלו. תסתכלו על הילד הזה. לאן הוא הלך? ועוד קרוב ל-700 חיילים אחרים. אתם יודעים איך אפשר לחיות עם הדבר הזה? אי אפשר לחיות. אי אפשר לעכל, אי אפשר להבין, אי אפשר, פשוט אי אפשר. אני לא מתקרבן, ממש לא מתקרבן, אני גאה ואני גאה בבן שלי אבל תזכרו דבר אחד, שאתם נושמים כאן, אוכלים, הולכים עם הילדים שלכם לבתי קפה כמו שצוין כאן, הולכים לחוף, הולכים למשפחה, יושבים ומצחקקים, תראו את הפנים שלהם שבזכותם אתם בכלל נושמים כאן, אנחנו נושמים כאן. זאת לא יכולה להיות רק אמירה מהפה החוצה. אולי אז יהיה איזשהו שינוי, התעוררות. תהיו אמיצים. תאמרו למשפחות החטופים שיושבות כאן שמונה חודשים לכו לעזאזל, לא רוצים, אנחנו רוצים להילחם והחטופים לא מעניינים אותנו. תהיו אמיצים. תגידו לנו, למשפחות השכול שלא רוצים ניצחון, רוצים הפסד, אבל תגידו משהו. משהו אחד צריך להגיד. אני דורש את זה כי אני אומר לך אדוני תזכור את איציק בונצל הקטן אומר לך שאנחנו נשב כאן שוב בעוד שמונה חודשים ולצערי הרב כלום לא הולך להשתנות כי כבר עברנו שמונה חודשים וכלום לא השתנה. ממשיכים לקבור את בנינו. כל כך הרבה נהרגו, נקברו ב-24 השעות האחרונות משפחות ועוד משפחות. רק אנחנו יכולים להשמיע את קול הזעקה הזאת. מי יקים את קול הזעקה הזאת? מי שעוסק בחומר למזגנים? 50 אנשים באו לעסוק בחוק המזגנים. בלתי נתפס. ממש בלתי נתפס. אני לא יודע אם ראיתם או לא, אבל איך אתם יכולים לדון איך אנחנו בונים בתי מלון למחבלים שתפסנו? איך אפשר אדוני? איך אפשר להביא את זה לדיון? אני קורא ולא מאמין. איך אתם ממשיכים את החיים? אני לא מאמין. ממש. תקרא כאן סעיפים שאישרתם. אתם נותנים להם בתי מלון ותנאים? ממי אתם מפחדים? מהאו"מ? אנחנו שרופים באו"מ. אתם מפחדים מהאג? אנחנו שרופים בהאג. איזה יהודים, סליחה שאני אומר את זה, מטומטמים? ממש נהיינו יהודים מטומטמים. אני אומר לכם, בוא נסתכל אחד על השני. שמונה חודשים לא מצליחים לפרק, שמונה חודשים לא מצליחים להביא 120. שליט אחד התחבא בכל הרצועה. מי שעשה יום אחד מילואים, ואדוני מכיר את הרצועה טוב מאוד, מבין שיש בעיה לחפש אחד אבל 120 אי אפשר לחפש? אי אפשר למצוא פתרון? זה קורה כי אף אחד מכם לא דורש. זה קורה כי אף אחד מכם לא מנהל איתנו דיון על הדברים שלנו. לכן זה צריך להשתנות. צריך לקיים דיון עם משפחות החטופים, לקיים דיונים איתנו משפחת השכול, לעשות את הדברים ביחד, לשים את הדברים בצד, לא להמשיך לקדם את החוק הזה. לא להמשיך לקדם אותו עד שלא נראה את הילדים והמשפחות בחזרה. והנה, אני משפחת השכול אבל החטופים גם הם משפחה שלנו, אלה גם הילדים שלנו. לא יכול להיות שמי שאנס את הבת שלי, אני אכין לו בית מלון ואבדוק מה מרחב המחיה, מרחב הטיול שלו. יצאתם מדעתכם? אדוני, איך אתה מסכים להביא חוק כזה לוועדה? ממי אתם פוחדים? קודם כל, תעצרו את זה ועדיין ניתן לעצור את זה ואל תבנו בתי מלון למחבלים. ותקבלו החלטות. על חוק גיוס הם עושים משבר קואליציוני, מה אתכם מפלגת ימין? אולי אנחנו רוצים ניצחון? תעשו משב קואליציוני ולא רק תאיימו, שאיתמר בן גביר יפסיק לאיים עלינו כל הזמן שיעשה מעשה? זה לא אישי. הוא רצה להיות שר וחבר כנסת. הוא הבטיח לנו כל מיני דברים, לכל עם ישראל. אנחנו עם מאוד עצוב, אנחנו עם מאוד מיואש, עם שפוחד ואנחנו מבקשים מכם, כל עוד אתם יושבים בבית הזה, תרימו את קרנו של עם ישראל, תדברו בחיזוק של מילים, תדברו יפה אחד לשני במליאה ובוועדות. תתאפקו. הכי חשוב, כשעולה תומך טרור, הוא עושה לכם בית ספר. אתם נשארים לדבר איתו, ואז הוא מקבל במה באל-ג'זירה ובכל הערוצים. ברגע שהם עולים, צאו מהמליאה. אני ביקשתי ממך את זה כבר כמה פעמים. צאו מהמליאה, שהוא ידבר לכיסאות ולקירות. לא. ממשיכים לריב איתו. אין לי מה לומר. אני אחזור לכאב שלי אחרי שלקחתי את 20 הדקות לנשום ולומר את הדברים שלי למען עם ישראל. בשבילי אני לא מבקש כלום, לא בשבילי ולא בשביל בני משפחתי אבל אני חייב לסיים את המשימה שעמית שלי התחיל בה ולא סיים. אני לובש את המדים שלו, את הדרגות שלו ואני חייב לסיים את המשימה. המשימה שלו הייתה לדאוג שהחברה הישראלית לא תתפרק, שנהיה חזקים, שנחזיר את החטופים ושרק נבין שאם אנחנו לא נחיה באחדות אחד עם השני ונדבר יפה – ואתם צריכים לתת את אותה דוגמה עליה דיברתי – זה ייגמר רע מאוד. כולי תקווה שלא נצטרך לשבת כאן בעוד שמונה חודשים ואני אומר לכם אמרתי לכם. תודה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה איציק. תודה. מראה חשובה שמת לנו מול הפרצוף. << אורח >> אייל קלדרון: << אורח >> אני בן דודו של עופר קלדרון החטוף כבר 254 ימים. אני חושב שמה שזועק, גם ממה שחבריי אמרו קודם לכן וגם בכל החדרים כאן, בכל הוועדות, כל הבוקר הזה, כל ה-254 ימים האלה, זה הנרמול של המצב הזה. זה שאתם מקיימים דיונים על מזגנים ועל חדרים של מחבלים ועל כל מיני דברים לא חשובים וגם אם הם חשובים, הם לא דחופים. יש דברי שהם חשובים, יש דברים שהם הרבה יותר דחופים. יש 120 אנשים שאין להם את הזמן לכל הדיונים האלה. התחושה היא שאף אחד כאן לא זוכר את זה. יש כאן 120 אנשים שאין מי שיציל אותם חוץ ממי שנמצא כאן בבניין הזה. זה התפקיד שלכם. אתם לא הצלחתם לפני שמונה וחצי חודשים ומאז הדבר היחיד שאתם צריכים לעסוק בו זה הדבר הזה ולא בשום דבר אחר. יש 120 חטופים, יש 120 חברי כנסת, כל אחד צריך לאמץ לעצמו חטוף ולא לישון, לא לאכול ולא לעשות שום דבר חוץ מלחשוב איך באופן פרקטי הוא מביא אותו לכאן. שום דבר אחר. הנרמול הזה הוא משהו שהוא בלתי נסלח. הייתי פונה לחברי כנסת אבל כמעט ואין כאן חברי כנסת ולכן אני אפנה לכל אחד ואחד מכם שנמצא כאן, לציבור ולכל אחד מאיתנו. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד להזכיר ל-120 שיושבים כאן שהם לא יכולים לשבת דקה, שנייה, בלי שהם עושים משהו כדי לקדם את החזרה שלהם ולא רק את החזרה שלהם. יש לנו אלפי לוחמים שמסכנים את חייהם כל רגע ורגע ואנחנו עדים למה שקורה כל יום ברצועה ובצפון. לא יכול להיות שאנחנו הפכנו את זה לשגרה. זאת לא שגרה. הטרלול הזה חייב להיפסק וצריכים להיות אקטיביים כדי להפסיק אותו. 120 אנשים כאן צריכים לעסוק בזה יום יום ושנייה שנייה. מי שלא עושה את זה, חוטא לתפקידו. אתם הנבחרים שלנו. אתם עושי דברינו, אתם נבחרתם על ידינו, על ידי העם. אין כאן דרישה גדולה מדי, רק לחזור לשפיות. להחזיר 120 אנשים ועוד עשרות אלפי לוחמים שמסכנים את החיים שלהם. שום דבר חוץ מזה. לשם כך צריך שכולנו כאן נזכור כל רגע ורגע. תודה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה רבה. עוד מישהו? << אורח >> נדב מירן: << אורח >> אני אח של עמרי מירן שנחטף מנחל עוז, מביתו, מול אשתו ושתי בנותיו ומוחזק עד היום ברצועת עזה. מדובר כאן על עסקה שעדיין מרחפת מעל ראשינו, עסקה נוראית לעם ישראל ולחטופים. אח שלי לא יחזור בעסקה הזאת. אח שלי בשלב ב', בשלב ב' שלעולם לא נגיע אליו כי בסוף שלב א' שבו נקבל רק 33 חטופים, בלי קשר למצב שלהם, שלב ב' בכלל לא נכלל בעסקה. עוד לא התחילו לדבר עליו. אין תנאים בעסקה. אף אחד לא יודע מה יהיה בשלב ב'. לא נגיע לשלב ב'. לא נגיע לשלב ג'. זה אומר שקיבלנו 33 חטופים והשארנו 87 שרוב ה-87 האלה חיים. בקרב ה-33, לא בטוח שהרוב חיים. חתול בשק. אף אחד בכלל לא יודע מה אנחנו הולכים לקבל בעסקה הראשונה בעסקה הראשונה, בשלב א', אז מה הדחיפה הזאת לעסקה שבה אנחנו מחזירים את תושבי רצועת עזה לחיים שלווים בחזרה לצפון לבנות את הבית שלהם כשאנחנו נישאר כאן מרוסקים עם סימני שאלה? אני לא מבין את העסקה הזאת. איך אפשר להמשיך אותה? הבטחתם לנו בתחילת הלחימה שרק בעוצמה ובנחישות ובכוח צבאי נצליח להחזיר את החטופים ומה אנחנו מקבלים? פשוט צבא שנלחם בצורה רופסת ואף אחד לא דורש ממנו להתנהל ולעבוד בצורה אחרת. כך לא נחזיר אף אחד כי החמאס נשאר חזק, החמאס מזלזל בנו ומהתל בנו וגם אם הוא שומר על פסון, עדיין אנחנו במשחק הזה של הפוקר. ורק אם אנחנו נחזיר מבצעים כמו שעשינו מבצע הרואי כזה לשחרור ארבעה חטופים, אבל נעשה לחימה עיקשת ולאורך זמן, שמביאה להשמדה של החמאס ולא רק לפגיעה, אנחנו נצליח לכופף אותו ולהביא עסקה שבה אנחנו נחזיר את כל החטופים בבת אחת. אולי לא ביום אחד אבל לכל היותר נדאג שזה יהיה שבוע ולא 42 ימים כשאנחנו אומרים שאין להם זמן. מה זה 42 ימים? בואו נזרוק מספר, שבו שם עוד 42 ימים. זה לגבי ה-33 חטופים שחלקם גופות. לאח שלי אלה 42 ימים פלוס. הוא לא יחזור במשך 42 הימים האלה ואומרים לנו שאין זמן. אני מצטרף לכל מה שנאמר כאן לפני כן, מה אתם חברי הכנסת עושים יום יום כדי שהאנשים האלה יחזרו, וכאן אתם חוטאים גם לבוחרים שלכם וגם למי שלא בחר בכם כי אין אמון בכם. אתם לא עושים את מה שצריך כדי שהאנשים האלה יחזרו הביתה, כדי להביא ביטחון למדינת ישראל. את זה אתם לא עושים. אתם חוטאים לזה. באמת, כל מיני חוקים, תסלחו לי, מטופשים, כל מיני מריבות בטוויטר ובמדיות כאלה. הוא אמר כך, אני עניתי לו כך. חבר'ה, תתבגרו. אתם האנשים שמובילים את העם, אתם צריכים להחזיר את הביטחון למדינת ישראל, אתם צריכים להחזיר עוד 120 אנשים הביתה ואת זה אתם לא עושים יום יום ולא עוסקים בזה יום יום. זאת צריכה להיות מטרת העל של החיים שלכם כי במשמרת שלכם זה קרה. אתם חייבים לנו את זה ואתם לא יכולים להסתכל לאף אחד מאיתנו בעיניים ולא בטוח שגם אחר כך תוכלו אם תחזירו אותם. אבל אתם צריכים להתבייש שאתם מתעסקים כרגע בזוטות ולא במה שנכון ובמה שהכי בוער לעם ישראל. קצת להקשיב, להקשיב לעם. תרדו רגע, צאו מהבניין הזה, תסתובבו, שימו על עצמכם איזה תחפושת שלא יזהו אתכם ותקשיבו למה שקורה בבתי קפה ולשיחות של האנשים. הם רוצים את הניצחון הזה, הם רוצים את התבוסה של חמאס אבל קודם כל הם גם רוצים את ה-120 אנשים בחזרה בבית ולא שתתעסקו כאן בשטויות, תסלחו לי, בהן אתם מתעסקים. פטור מגיוס או לא פטור מגיוס. שטויות. אני עושה מילואים כי אני אומר שזאת העשייה להחזיר את אח שלי. זה המקסימום שאני יכול לעשות וזה הרבה יותר מכל אחד מכם כי אני לפחות עושה. אנחנו שיושבים כאן, אנחנו עסוקים בזה יום יום וזה לא צריך להיות כך. אתם אלה שצריכים להיות עסוקים זה יום יום. אנחנו בכלל לא צריכים להגיע כאן ולהזכיר לכם את זה ולהיאבק על זה. זה צריך להיות האור לרגליכם וזה לא כך. פשוט לא מעניין אתכם, חוץ מאשר להגיד אוי, מסכנים, יש לנו חטופים, אוי ואבוי, ממש עצוב, משפחה שכולה, אוי ואבוי, נתנו את היקר להם מכל. רוק לא עולה כסף, תתחיל ולעשות. תודה רבה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה נדב. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה. אני אבא של איתן. איתן בן 24. אני הולך לכיוון אחר כיוון שבשבת אילן לוקאץ' מערוץ 12 כתב ברשת X דברים נגדי. כמו שאומרים, הוא התחיל ואני חייב לענות. בתאגיד פרסמו את דברי אנדרי קוזלוב שברוך השם חזר אלינו. הוא סיפר שבשבי החמאס הראו לו את העצרות מכיכר החטופים ואילן לוקאץ' כתב על זה. אני אומר את זה כי כולכם תצפו בו בערוץ 12 ותדעו במי אתם צופים. הוא כותב: "ועכשיו תחשבו על החטוף איתן מור – זה הבן שלי – שהיה מאבטח בנובה, ששומע את אבא שלו באולפנים שוב ושוב מתנגד לעסקה, אל תשחררו תמורתו מחבלים, מה עובר לילד הזה בראש. והוא רואה אולי את מתן צנגאוקר ביחד איתו ואיך אימא של מתן הופכת את העולם בשביל הילד שלה". אילן לוקאץ', יש את הסיכה של החטופים. אבל כאשר מדובר בי, בצביקה מור, אז כבר אין כבוד למשפחות החטופים כי לי יש רקע אחר. אין לי את הרקע הנכון. יש ליאת כל החסרונות. גם דתי, גם מתנחל, גם ימני, גם אב למשפחה ברוכת ילדים. כל החסרונות. יש לי חמלה כלפיו, שהוא מסוגל לכתוב דבר הזה. אני לא מאחל לאילן לוקאץ' שיחיה את החיים שאני חי עכשיו. במוצאי שבת לילה לבן. הבנות הקטנות שלי בגיל חמש ושמונה ישנות איתי במיטה כי הן פוחדות והבת בת שמונה מתעוררת כל חצי שעה ובוכה. אני אומר לעצמי איזה מזל שהיא בת שמונה והיא לא יודעת מה זה אונס כי בת אחרת גדולה לילה אחד התעוררה בצרחות כאלה שאני הייתי בטוח שיש לי מחבל בבית, התעוררתי ודרכתי את הנשק ועליתי למעלה לראות. הייתי בטוח שיש לי מחבל בבית. היא חלמה חלום שאתם מבינים שהוא רע מאוד. זה מה שאנחנו חיים. הוא אומר שאני מתנגד לעסקה ואומר אל תשחררו תמורתו מחבלים. אני רוצה שנבין שזה שמדינת ישראל הולכת לעסקה, זו חרפה בשבילנו. זאת חרפה שאנחנו לא מכופפים את האויב שלנו. אם כבר הולכים על עסקה, ואני מבין שהולכים על עסקה, בסדר, יאללה, בואו נשיג תנאים טובים. אם הולכים לעסקה, שקודם נדע על מה העסקה, שתהיה לנו נשימה, שהחטופים קודם כל עוברים לצד שלישי, לצלב האדום או למצרים. קודם כל ולפני הכול. זה ה-א'-ב', איך אתה עושה עסקה אם אתה לא יודע על מה אתה עושה? מישהו היה קונה כך רכב או דירה? בחיים לא. נכון? כמובן שאין לך יכולת לעשות עסקה בלי המנופים ואנחנו הולכים ומאבדים את המנופים שלנו. אנחנו לא נמצאים היום במלחמת יום כיפור, אפילו לא במלחמת לבנון הראשונה, כאשר אנחנו האזרחים לא יודעים מה קורה. אנחנו יודעים מה קורה עם כל הרשתות החברתיות, האחים שלנו נמצאים שם, הבנים שלנו, הדודים שלנו, אנחנו נמצאים ויודעים מה קורה. חבר'ה הלחימה היא לא לחימה. אנחנו מאבדים את המנופים שלנו. אני לא האמנתי שאני אגיד דבר כזה אבל אם לא נלחמים, לפחות תצאו, תביאו את החטופים. זה קשה לי מאוד לומר את הדבר הזה אבל לפחות שנשיג משהו מכל הדבר הזה, שיהיה לנו איזה רווח. תודיעו על הפסקת הלחימה, תוציאו את החטופים, תשיגו את הכוחות, נתארגן, נקים את האוגדות ואני שמח להודיע, אני בן 48, פרשתי ממילואים לפני שלוש שנים, שאני חוזר לשירות מילואים. אני מחכה לאישור. אני בא, אני שמח לבוא, לחטיבה 55. זה כנראה מה שצריך לעשות. אם אין מלחמה, קדימה, להשיג את הכוחות ולהביא את החטופים. תודה. << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> שימו לב איך אנחנו בנחת. איך כולם יושבים ביחד. אין מנדט לכאב ומה שצביקה אומר, אתה לא צריך להסכים עם זה ב-100 אחוזים, הוא אומר מה שאנחנו אומרים כל הזמן. החלטתם למגר, תגמרו את המלחמה הזאת בשלושה חודשים, כנסו בכל הכוח ותגידו שימותו חצי מהחטופים ותגמרו. מישהו משתמש בחטופים כדי מה שנקרא להריץ את האג'נדה הפוליטית שלו, את האינטרסים שלו וזה בא מלמעלה וכבר אי אפשר להתעלם מזה. זה ממש מסריח. אפשר היה להילחם עד הסוף, אפשר היה לשחרר עד הסוף, הצבא שלנו שחוק אחרי שמונה חודשים, הוא לא בנוי לזה, הוא לא התכונן לזה, האנשים מקבלים עוד פעם את המילואים שלהם, הפצועים לא מצליחים להחלים כי המערכות לא בנויות לקריסות כאלה, הצפון מפונה, הדרום מפונה. יש ניתוק מספינת האם שזה הלב הפועם. אלה לא החטופים אלא זה הכאב, זה מה שהמדינה עברה ויש 120 חברי כנסת – אומרים שמתמטיקה ופוליטיקה זה אותו הדבר, האחד שואב את כוחו – כך אומרים - ממספר האפסים שמאחוריו, אני לא רוצה להגיד אפסים, אבל יש כאן משהו שלא להחליט ולהריץ כל מיני חוקים ולכופף פוליטית כאילו חזרנו ל-6 באוקטובר, זה בדיוק לבזות כל חייל, לבזות את החטופים, לבזות את כולנו, לא להיות חלק מספינת האם שזה הכאב. הוא אומר, אני אחזור לעשות מילואים בגיל 48 כי זה מה שצריך. הוא אומר שתחזור אחורה אם אתה לא יכול. אם כל הצבא שחוק, תגידו שהוא שחוק והוא לא יכול עכשיו לעמוד במשימות כי לא התכוננו. קורה. בעוד שלוש שנים ניכנס יותר חזקים ויותר מוכנים ונלמד מה לעשות. אנחנו מפסידים את שתי מטרות המלחמה. אויב זחוח כמו סינוואר יושב ומחכך ידיים כי אנחנו אוכלים אחד את השני מבפנים ומדשדשים, הוא מסתכל עלינו והמניות שלו עולות בלי לעשות כלום, מקסימום הוא יאבד עוד 50,000 אזרחים וממש לא קשה לו עם זה. זה הצער. אנחנו עובדים בפרמטרים אחרים. לו יש זמן ואנחנו כבר איבדנו חצי מהחטופים החיים בזמן הזה וקרענו לעצמנו את הלב הפועם שלנו כמדינה, כמדינה ערכית שתעשה הכול להחזיר את החטופים. הפוליטיקאים הפקירו אותם לגמרי, הפקירו שלא שמו שומרים, הפקירו שלא באו לשמור עליהם גם שעתיים אחרי שזה התחיל ופעם שלישית הפקירו אותם למות בפנים ועכשיו מפקירים גם את המשפחות ואת כולם כשלא מחזירים אותם בכל מחיר, לא בגלל שזה כל מחיר. הרסנו מספיק, תחזור אחורה ותעשה. אני לא נכנס לפרטי העסקה. תחזירו שלושה ותדברו חודשיים עד שיצא עשן לבן. לא מעניין אותנו איך. פשוט נגמר, תחזירו וזהו. בצורה שאתם מתנהלים אתם מביישים אותנו כעם. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> אני אימא של לוחמים ואני גם אימא של הדר חושן שהייתה ב-נובה, יצאה מיד אבל לצערי עצרה ליד מיגונית, נכנסה למיגונית ונרצחה בה. פגשתי ניצולים שאמרו שחלק מהמחשבה שלהם הייתה להישאר במיגונית ולא לצאת כדי לא להפריע לצה"ל. שמעתי את כל מה שנאמר כאן ואני רוצה לומר שכבר כמה חודשים שאני מרגישה שאנחנו שוב ב-6 באוקטובר. רק דיבורים על פירוד, על שנאה, על מדורות. כאילו אנחנו ב-6 באוקטובר. זה כואב לי, זה אוכל אותי מבפנים. באיזשהו מקום אני מתגעגעת ל-8, ל-9 ול-10 באוקטובר כשהבת שלי הייתה נעדרת כי אז כולם היו ביחד. הצבא הלך ונלחם עם כל הכוח. למרות שאף אחד מהנבחרים לא הרים אלי טלפון ולא אמר לי כלום עד היום, אבל הרגשנו אחדות כולם, איש אחד, בלב אחד. אני צריכה להתגעגע לתקופה הזאת? לתקופה שהבת שלי הייתה נעדרת, לתקופה שקברתי אותה? הבן שלי אחרי ה-30 נכנס לעזה. הוא אמר שהוא חייב. לא ידעתי מה להגיד לו כי הוא צודק. מי יילחם אם לא אנחנו? בשביל מה הוא עשה את זה? בשביל לחזור למה שהיה? איפה רוח הלחימה של צה"ל? אני פשוט לא מבינה. כל ה-120, כל הממשלה, כל ראשי כוחות הביטחון, מה זה רפיון הרוח הזה? מה זאת התבוסתנות? מה זה מה יגידו הגויים? הם תמיד יגידו. הם תמיד אמרו. אנחנו במדינה שלנו סופגים דבר כזה איום ונורא שקרה ב-7 באוקטובר ועוד ממשיכים להתבלבל? את הבת שלי לא יחזירו לי. היא הייתה השכפ"צ, למי? זהו, עשתה את שלה וגמרנו? מדפדפים הלאה? מי שלא עובר את זה, משפחות החטופים, המשפחות השכולות, אף אחד לא מבין מה אנחנו עוברים. החיים שלי, גמרנו. החיים שלי הם לא אותו הדבר ואף פעם לא יהיו אותו דבר. אני רוצה שבעקבות זה גם החיים במדינה לא יהיו אותו הדבר. אני רוצה שכל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו ויבין שכך אי אפשר להמשיך ואנחנו צריכים לעשות משהו אחר כדי שפה יהיה ביטחון לכולם, ולא משנה היכן אתה גר. אני רוצה שאנחנו לא נצטרך להתמגן. לפני זמן מה שמעתי את הרמטכ"ל אומר לחיילים שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר. אני מאוד התרגשתי. מה זה המשפט הזה? למה תמיד אנחנו צריכים לשלם מחירים? תגיד, אנחנו מוכנים להילחם, נכון, אנחנו בחרנו לגור כאן, זאת השכונה שלנו, אנחנו מוכנים להילחם, תגיד שהם ישלמו את המחיר, שהם יתכוננו למחיר. הם רוצים שהידים? נביא להם שהידים. למה אנחנו כבר מוכנים לשלם את המחיר? זה כמו עסקה, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר, כל מחיר. עסקה הזויה, לא כוללת את כולם, מה יוצא מזה? למי? אתה מוכן לקחת עשרה ולשכוח את השאר? הרי הוא לא ייתן לנו את כולם, הוא צריך להשאיר קלפים ביד. זה שטן, זה מפלצת, לא אכפת לו כמה ייהרגו. אני מבקשת, תעשו מה שצריך לעשות. תזכרו מה היה כאן בעשרת הימים הראשונים וכך צריך להמשיך לנהוג. צריך להשמיד את הטרור הזה ולהביא את החטופים. כל מי שאחראי, כל מי שהיה אחראי למחדל האפוקליפטי הזה, אחרי שיסיימו כמו שצריך את העבודה כך שישראל תשכון לבטח - כן, אפשר, אני מאמינה שאפשר, לא להשמיד את כל המחבלים אבל כן להרתיע. כן, למה לא? 76 שנים אנחנו עושים מלחמה, מחזירים משהו, נותנים הסכם, עושים מבצע, יוצאים, חוזרים, הכול באותו רדיוס, באותו קילומטר מרובע, חיילים נהרגים עוד פעם ועוד פעם והכול באותו מקום. שנים. מה, לא צריך לשנות את זה? - ואני רוצה שכל המנהיגים, כל קובעי המדיניות בממשלה, במדינה, בכוחות הביטחון, יעשו את מה שצריך ואחר כך יבואו אלינו, ירדו על הברכיים, יגידו סליחה, יגידו נקמנו, החזרנו את הכבוד של כל הנופלים וכל הנרצחים ועכשיו תעמידו אותנו לדין. אי אפשר לעבור לסדר היום. אני רוצה לומר עוד משהו אחד. שמעתי שבבארי הורסים את הבתים. חברה שקיבלה את המכרז הורסת את הבתים. אני מאוד מבקשת, אני לא יודעת למי להגיד את זה, שלא יהרסו שם את כל הבתים. את אושוויץ לא הורסים, נכון? למה? עולם שוכח. אנחנו צריכים להשאיר חלק מהעדות המזעזעת הזאת קבל עם ועולם. כמו שצבעו את המיגוניות, עשו לנו רע. אנחנו באנו למיגונית ורואים שהכול מסויד בלבן וזה כשהכול היה שם שחור. לפחות תשאירו משהו. אנחנו צריכים להשאיר לזיכרון עולם את הטבח. היום בוועדה אחת דיברו על הפרהוד. אז במקרה של הפרהוד והפוגרומים בקישינב וליל הבדולח, אנחנו קיבלנו את הדין כי לא היה לנו את צה"ל ולא הייתה לנו מדינה אבל אנחנו במדינה שלנו וקרה לנו מה שקרה בגלל, לא יודעת, הביטחון המופרז, לא יודעת איך להסביר את זה, אז לפחות נשאיר עדות שנזכור גם אנחנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי שזה לא יקרה שוב. נזכור שאנחנו עם הנצח ואם אנחנו היינו מתייאשים, מזמן כבר לא היינו כאן. בעזרת השם אנחנו ננצח. תודה. << אורח >> אלקנה ויצן: << אורח >> אני אח של עמיחי ויצן, היה חבר קיבוץ כרם שלום. הוא הגן בגופו על הקיבוץ ונפל ב-8 באוקטובר. אתמול הייתי שותף ללוויה של חבר, אלון וייס, שגדלתי איתו ביישוב. אני רוצה לומר לכם משהו אחד, לכל מקבלי ההחלטות. אין כאן כל כך הרבה מקבלי החלטות. אני מגיע לוועדות ובאמת בוועדות אין חברי כנסת, הם מחכים שנסיים לדבר ואז תוכלו לעבוד את העבודה שלכם. העולם השתנה. מי שלא דוחף את החיילים שלנו קדימה, מי שמדבר דיבורים של חולשה לעם הזה, ההיסטוריה תשפוט אותו והעם ישפוט אותו. אנחנו לא נקבל פחות מניצחון. אני לא כאן בגלל האח שלי, אני כאן בעיקר בגלל האחיינים שלי, שיוכלו לחזור לכרם שלום, בשביל קרובי המשפחה שלי יוכלו לחזור לקריית שמונה, שכל תושבי הצפון יוכלו לחזור לביתם בביטחון. לא בתחושת ביטחון אלא בביטחון, שלאויב שלנו לא תהיה סיבה לתקוף אותנו. שהוא יצא כנוע ומרים ידיים. כל הדשדוש הזה במלחמה, אני מסכים עם מה שנאמר כאן, זה רק עולה לנו בחיים. אם אתם לא רוצים לנצח, תישירו עיניים אלינו, תסתכלו לנו בעיניים ותגידו לנו שאתם זורקים אותנו לעזאזל, זורקים חלקים מהמדינה לעזאזל וזה המצב. אבל אם אתם רוצים להיות כנים איתנו ואמיתיים איתנו, ורוצים לתת לנו כוח – תגידו לנו דיבורים אמיתיים. נכון, זה יהיה כואב, זה יהיה קשה, ואנחנו ננצח. סיוע הומניטרי, אלון, זה לא הומניטרי שהוא יחיה? הוא סבא, הוא מתנדב במילואים, בן אדם בן 49, הגיע למילואים, בין מילואים אחד לשני הוא חיתן בת ועכשיו היה אמור לחתן בת נוספת. הוא יצא למלחמה הזאת בגלל שהוא ידע שרק עם ניצחון אנחנו יכולים לנצח ומי שמוריד את הרוח מהחיילים, אני לא יודע מה קרה במדינה שלנו, איך אנחנו ממשיכים הלאה כאילו הכול אותו הדבר. זה הזמן שלנו לנצח. אם לא נעשה את זה, אין לנו סיבת קיום כאן והאויבים שלנו מרגישים את זה. אנחנו חייבים להמשיך ולנצח. תודה רבה. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> עוד משפט שאני רוצה לומר. תפסיקו להאכיל את הרוצחים של הילדים שלנו. די. אני לא יכולה לחשוב על זה שהבת שלי באדמה והם אוכלים נוטלה, מילקי. מה זה הדבר הזה? מחזיקים אותם בחיים ואז יש להם כוח גם להילחם בחיילים שלנו שנמצאים שם. במקום שהם יהיו רעבים וצמאים וחלשים, כדי שלא יוכלו להילחם בנו, אנחנו נותנים להם כוח. נותנים להם דלק ואוכל. הם רצחו את הבת שלי, למה אני צריכה לתת להם אוכל? אני מרגישה כמו בורג שאף אחד לא שם לב אליו. אני עם הכאב שלי והם, בגלל מי? צריך לעצור את זה. מישהו יגיד לנו שאנחנו לא מוסריים? שיבואו אלינו, ללמוד מאיתנו מוסר. מספיק עם הטיעון הזה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> מעבר לעובדה שאני חושב שזאת חובה של כל אחד מאיתנו חברי הכנסת להקשיב לכם, אני רוצה להגיד לכם בפעם המי יודע כמה, זאת גם זכות. תודה רבה. << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> תשכן אותם באוהלים. הבן שלי בסדרת שדות, עכשיו בסדרה בצבא, חם, 45 מעלות בחוץ, עושים בטונדה גדולה קילומטר עם קילומטר אוהלים, שלוש חקירות ביום עם קצת גבינה ולחם. זה מה שאימא שלי קיבלה. מה כל כך קשה? << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:24. << סיום >>