חומר רקע

י"ד בסיוון התשע"ח 28 במאי 2018 לכבוד חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה מסמך רקע לקראת דיון הוועדה ביום 29.5.18 בהצעות החוק בנושא עבירות ההמתה הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015 הצעת חוק העונשין (תיקון - עבירת רצח), התשע"ה-2015 (פ/1499/20) של חה"כ ניסן סלומינסקי הצעת חוק העונשין (תיקון–עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015 (פ/2321/20) של חה"כ מיקי רוזנטל סעיף 301ב(א)(3) אחריות מופחתת בשל הפרעה נפשית או ליקוי שכלי בהמשך למסמכי הרקע הקודמים בנושא, נתייחס במסמך זה לנסיבה השלישית שמוצע לקבוע כנסיבה מקלה במסגרת ההוראה בדבר המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. ההוראה המוצעת עוסקת במקרים בהם הנאשם, בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלי, הוגבלה יכולתו במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש, להבין את אשר הוא עושה או הפסול במעשהו או להימנע מעשיית המעשה. נסיבה זו קבועה גם היום בסעיף 300א(א) המעניק לבית המשפט שיקול דעת בדבר העונש תוך סטייה מעונש מאסר עולם חובה. אולם, לא מאפשר לבית המשפט לקבוע עבירה קלה יותר בחומרתה. נפנה תחילה לסקור את המצב הקיים ולאחר מכן את הצעת החוק. סעיף 300א קובע כיום כדלקמן: לעניין סעיף 300א נקבע בפסיקה כי הוא נועד: "ליתן מענה למקרים החריגים, שלנוכח נסיבותיהם הייחודיות, תחושת הצדק דוחקת להפחית מעונש החובה הקבוע בחוק....". בפרשת לדאני, שקדם לעיגון סעיף 300א בדבר עונש מופחת, בדחותו טענה לאי שפיות, עמד בית המשפט על הצורך במתן כלי ענישה מתאימים בידי בית המשפט למקרים בהם לא מתגבשת ההגנה בדבר אי שפיות כאמור, אך הם ראויים להתחשבות: "על-פי הפסיקה הענפה ורבת השנים אין זה מספיק להצביע ולהוכיח, כי הנאשם המסוים סובל מהפרעות נפשיות, אשר נתנו אותותיהן במעשהו הפלילי. רק הוכחה, כי ההפרעה הנפשית, שפקדה את הנאשם בשעת מעשה, הגיעה לדרגה של "מחלת נפש", וכי הוא פעל את פעולתו הפלילית בהשפעת מחלת הנפש - תוכל לבסס את ההגנה....... ברור שלא להפרעה נפשית מכל סוג נתכוון בית-משפט זה בפסקי-הדין הדנים בסוגיה זו. כוונתו הייתה להגביל את ההגנה של יצר-שאינו-ניתן- לכיבוש למצב שבו הנאשם סובל ממחלת נפש ברורה המתקבלת על-ידי בית- המשפט בתור שכזאת לאור מכלול נסיבות המקרה (לרבות העדויות הרפואיות שבאו לפניו); ואשר בהיות הנאשם אחוז דחף לעשות מעשהו הפלילי היא שוללת ממנו כל אפשרות להתגבר עליו......... למרבה הצער לא אימץ המחוקק שלנו את האחריות המופחתת, אשר כבר נקלטה וקנתה שביתה במדינות אחרות, והמאפשרת התחשבות בענישה במקרים מסוג זה. לא פעם בוטאה במדינתנו המשאלה, כי ראוי שייתן המחוקק דעתו לשאלה זו, וכי יינתנו בידי בית המשפט כלי ענישה מתאימים לאותם המקרים, הראויים להתחשבות מפאת מצבם הנפשי או מחמת נסיבות אחרות מיוחדות, אשר מעמידות אותם בדרגת אחריות מופחתת...". בעת קבלתו של סעיף 300א בדבר עונש מופחת, נוסחה הנסיבה באופן דומה להגנה בשל אי שפיות הדעת, ואולם, תוך קביעה של רף נמוך יותר. ההגנה בדבר אי שפיות קבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין וקובעת כדלקמן: בית המשפט עמד רבות על ההבחנה בין ההגנה בדבר אי שפיות הדעת לסעיף 300א(א): " הדמיון הלשוני בין שני הסעיפים ניכר, והוא אינו מקרי כמובן. סעיף 300א(א) נועד להעניק לבית המשפט סמכות לחרוג מעונש החובה לעבירת הרצח, הקבוע בסעיף 300 לחוק העונשין, באותם מקרי גבול שבהם מצוי הנאשם על סף העמידה בתנאי סעיף 34ח לחוק, אך בשל עוצמתם הפחותה של תסמיני ליקויו, הוא אינו חוצה אותו .....ההבחנה בין שני הסעיפים היא עניין 'כמותי ולא מהותי' (ע"פ 3243/95 צלאח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 789 (1998)), כלומר - 'בעוד שעושה המעשה אינו נושא באחריות פלילית אם איבד עקב מחלת הנפש את יכולת ההבנה והרצון, הרי שניתן להפחית בעונשו של הורג בכוונה תחילה אם יכולת ההבנה והרצון הופחתו כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה'.... ובמילים אחרות, סעיף 300א יחול על אלו 'שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים' ...". עמד על כך בית המשפט באריכות גם בעניין זלנצקי: "עיקר ההבדל בין סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינו עונש מופחת בעבירת רצח בגין הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלי, לבין סעיף 34ח לחוק, העוסק בסייג של אי שפיות הדעת, בהינתן שאין במינוח הקליני כדי להצביע על ההבדל העיקרי בין השניים, נעוץ בעוצמת ההשפעה של ההפרעה הנפשית על יכולתו הקוגניטיבית של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את האסור שבמעשה, או על יכולתו הרצונית להימנע מעשיית המעשה האסור, כשעוצמת הפגיעה הנדרשת ביסודות אלה בסעיף 300א פחותה אך במעט מ"חוסר יכולת של ממש" הנדרש בסעיף 34ח. הבחנה נוספת בין שני הסעיפים נעוצה בכך שבעוד שסעיף 34ח הינו סעיף שבחובה, משמע אם מצא השופט כי הנאשם ממלא אחר תנאי הסעיף, לא נתון לו שיקול דעת שלא לפוטרו מאחריות פלילית, סעיף 300א מעניק שיקול דעת לבית המשפט האם להפחית בעונשו של המורשע ברצח גם במקרה שבו מתקיימים תנאי הסעיף............ סעיף 300א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 נועד להעניק לבית המשפט סמכות לחרוג מעונש החובה לעבירת הרצח, הקבוע בסעיף 300 לחוק העונשין, באותם מקרי גבול שבהם עומד הנאשם על סף העמידה בתנאי סעיף 34ח לחוק, אך בשל עוצמתם הפחותה של תסמיני ליקויו, אינו חוצה אותו.". לאחר עיגון סעיף 300א, גיבשה הפסיקה את המבחנים להתקיימות הנסיבה, בעיקר בהשוואה לסעיף 34ח האמור הקובע הגנה בשל אי שפיות הדעת. לעניין זה, נקבע בפסיקה בפרשת צלאח כדלקמן: "הסמכות להקל מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון מתמקד במקורו של הפגם הנפשי ונדרש שמקור הפגם יהיה הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלי. התנאי השני מתמקד בביטויי ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי בהלך נפשי של הנאשם- כלומר, הם צריכים להתבטא במישורי השכלי- בהגבלת יכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה פיסית או את הפסול במעשה מבחינה מוסרית או במישור הרצוני- בהגבלת יכולתו הנפשית לבחור בהתנהגות אחרת. מבחינת מישורי הפגיעה, ההוראה דומה להגנת של סעיפים 34ח ו 34ט אך לא במידת הפגיעה נדרש שהפגיעה בהלך הנפשי של הנאשם תהיה במידה ניכרת ולא שהוא יהיה חסר יכולת של ממש...". בפסיקה מאוחרת יותר הודגש גם הקשר הסיבתי כתנאי נוסף. כך נקבע כי הסמכות להקל בעונשו של נאשם מותנית בקיומם של שלושה תנאים מצטברים : הראשון מתמקד במקורו של הפגם הנפשי, ונדרש שמקור הפגם יהא הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם. התנאי השני מתמקד בהגבלת יכולתו של הנאשם להימנע מביצוע הרצח במידה ניכרת. דהיינו, מגבלת יכולתו להבין את אשר הוא עושה מבחינה פיזית, או את הפסול שבמעשהו מבחינה מוסרית. כלומר, שהאדם אינו יכול להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור בשעת ביצוע המעשה. ביטוי אחר לתנאי זה הוא במישור הרצוני, כלומר שהנאשם היה במצב בו הוגבלה יכולתו הנפשית לבחור בהתנהגות אחרת. התנאי השלישי הוא שקיים קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי של הנאשם לבין ההגבלה הניכרת ביכולתו להבין את מהות המעשה או להימנע ממנו. הפסיקה התחבטה בשאלה מהי ההפרעה הנפשית החמורה או הליקוי השכלי הנדרש לגיבוש הנסיבה. לעניין זה התייחס בית המשפט בעניין זלנצקי בקובעו: " מעיון בסעיף בולט מייד לעין הבדל מרכזי בינו לבין סעיף 34ח לחוק העונשין העוסק בסייג של "אי שפיות הדעת". הבדל זה נעוץ בסיווג הקליני של הליקוי שממנו סובל הטוען. סעיף 34ח דורש כי הנאשם ילקה ב"מחלת נפש" ואילו סעיף 300א מסתפק בכך שילקה ב"הפרעה נפשית חמורה". ועם זאת, כשם שהוסבר לעיל, המינוחים "מחלת נפש" ו"הפרעה נפשית חמורה" הם מונחים משפטיים שאינם עולים בקנה אחד עם ההגדרות המעודכנות של עולם הפסיכיאטריה, המשתמש במונח 'disorder' באנגלית, ובמונח 'הפרעה נפשית' בעברית (ראו פסקאות 32-30 לפסק דין זה וכן טויב בעמ' 230-225). הקושי שיוצרות ההגדרות המשפטיות החדות לליקויים הנפשיים בעבור המומחים הפסיכיאטריים, הוביל את החברה הישראלית לפסיכיאטריה משפטית לגבש שורה של המלצות שנועדו להקל על המומחה הפסיכיאטרי בהכנת חוות דעתו בשאלת מצבו הנפשי של נאשם בכל הנוגע לענישה מופחתת בעבירת הרצח. ההמלצה השנייה קובעת כדלקמן- "המחוקק השתמש בביטוי "הפרעה נפשית חמורה" במשמעות של הפרעה נפשית קשה (serious). מנקודת ראות הפסיכיאטרים משמעות המילה חמורה/קשה, היא כי מדובר בהפרעה/מחלה הפוגעת בצורה משמעותית ברוב תפקודי הנפש, ההתנהגות והתפקוד" (מובא אצל טויב, בעמ' 229). עינינו הרואות, גם במסגרת המלצות החברה הישראלית לפסיכיאטריה טומן המונח "הפרעה נפשית חמורה" בחובו הפרעות ומחלות כאחת, כשעיקר הדגש מושם על אופי התסמינים הנובעים מן הפרעה באופן שאם יש בהם כדי לפגוע ברוב תפקודי הנפש, ההתנהגות והתפקוד, משמע אם הם תסמינים בעלי אופי פסיכוטי, יהיה בהם כדי להכניס את הטוען לגדר הסעיף. 60. מה אם-כן מבחין בין סעיף 300א לבין סעיף 34ח, בהינתן שאין במינוח הקליני כדי להצביע על ההבדל העיקרי בין השניים? נדמה כי עיקר ההבדל בין שני הסעיפים נעוץ בעוצמת ההשפעה של ההפרעה הנפשית על יכולתו הקוגניטיבית של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את האסור שבמעשה, או על יכולתו הרצונית להימנע מעשיית המעשה האסור, כשעוצמת הפגיעה הנדרשת ביסודות אלה בסעיף 300א פחותה אך במעט מ"חוסר יכולת של ממש" הנדרש בסעיף 34ח ....... הבחנה נוספת בין שני הסעיפים נעוצה בכך שבעוד שסעיף 34ח הינו סעיף שבחובה, משמע אם מצא השופט כי הנאשם ממלא אחר תנאי הסעיף, לא נתון לו שיקול דעת שלא לפוטרו מאחריות פלילית, סעיף 300א מעניק שיקול דעת לבית המשפט האם להפחית בעונשו של המורשע ברצח גם במקרה שבו מתקיימים תנאי הסעיף (ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289, 298-297 (2002)). ................... יש להוכיח את תנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 על-פי מאזן ההסתברויות." בשורה של פסקי דין קבע בית המשפט כי לא די בהפרעת אישיות כשלעצמה או בכך שאדם נזקק בעבר לטיפול פסיכיאטרי: "... "הפרעת אישיות" כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א לחוק העונשין נדרשים הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילים את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת (כמוגדר בסעיף 34ח לחוק העונשין).". לעניין ההפרעה הנפשית או הליקוי השכלי דרשו בתי המשפט חוות דעת מבוססות: "למותר להדגיש כי למסד העובדתי שעליו נשענת חוות דעת המומחה חשיבות רבה ואף מכרעת, וכי על האנמנזה עליה מבוססת חוות דעת פסיכיאטרית להיות מעוגנת בעובדות בדוקות." בנוסף קבעו בתי המשפט כי הנסיבה צריכה להילמד גם מנסיבות האירוע שצריך להצביע על כך שהוגבלה יכולתו של הנאשם להימנע מעשיית המעשה או להבין את הפסול שבו: "הפרעת אישיות" כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיה של הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, ומטעם זה בלבד דין הטענה בדבר תחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין, להידחות. ראו ע"פ 4389/93, 4497 מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 249. זאת ועוד: לאור מימצאיו של בית-המשפט המחוזי לא מתמלא אף התנאי השני והמצטבר לתחולתו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, כלומר שהוגבלה יכולתו של המערער במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה. המערער, על-פי עדותו, תכנן את מעשיו במשך זמן רב כנקמה על האונס שעבר בנערותו. .... כל האמור לעיל, וכן מימצאי חוות-הדעת הפסיכיאטריות שעל-פיהן המערער ביצע את מעשה ההרג בהכרה צלולה, לאחר תכנון והכנה, וללא כל חרטה או בושה, מעידים על כך שהמערער שלט היטב במעשיו והבין את משמעות מעשיו. הסניגוריה גם לא הצליחה לעורר ספק בדבר הגבלת יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה. לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי אין מקום לגזור על המערער עונש מופחת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין…..". בפסיקה התעוררה שאלה האם ניתן להכיר בהפרעה נפשית זמנית שנוצרה בעת אירוע הרצח. בעניין זה נחלקו הדעות בפרשת מליסה. בית המשפט ברוב דעות דחה את הטענה בדבר הפרעה נפשית זמנית ומזדמנת כמגבשת את התנאי הראשון. ואולם, דעת הרוב גם היא נחלקה בדעתה בשאלה האם ניתן להכיר בהפרעה נפשית זמנית. השופט מצא קבע כי: "קיומה של ההפרעה הנפשית אינו יכול להילמד מן העבודה שבשעת המעשה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את מעשיו ולשלוט בהם... כך גם הפרעה נפשית חמורה צריך שתתקיים אצל מבצעה עבירה כמצב קבוע או מתמשך שהחל לפני מועד העבירה.". ואולם, השופט טירקל שהצטרף לדעתו של השופט מצא בדחותו את הטענה בדבר הפרעה נפשית מזדמנת שנוצרה בתגובה להתנהגות של המנוח כלפי הנאשם, הבהיר כי אין הבחנה לפי הוראת הסעיף בין הפרעה נפשית קבועה להפרעה נפשית זמנית ולכן, אם מתגלה באדם הפרעה נפשית חמורה בזמן מן הזמנים שלפני מעשה הרצח, יכול שהיא תבוא בגדר ההפרעה הנפשית החמורה המגבשת את הסעיף. בפסקי הדין ישנו מנעד רחב לעניין העונש שמשית בית המשפט כאשר הוא קובע כי התקיימה הנסיבה שבסעיף 300א(א) לחוק. לעניין זה התייחס בית המשפט בעניין גדליה : "בהתאם ללשון החוק ("ניתן") וכפי שהובהר בפסיקה, אין בהתקיימותם של שלושת התנאים האמורים כדי לחייב הטלת עונש מופחת לפי סעיף 300א(א), אלא מסור שיקול דעת לבית המשפט הן לעצם ההפחתה בעונש והן למידת ההפחתה בעונש (ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289, 298 (2002); וענין בחטרזה, בפסקה 14). ההכרעה לגבי הסטייה מהעונש של מאסר עולם נגזרת מכלל נסיבות הענין, מקום בו בית המשפט משתכנע כי נסיבות המקרה מתאימות והולמות הפחתה בעונש, ובכלל זה כאשר תחושת הצדק אינה מתיישבת עם הטלת מאסר עולם בשל מצבו הנפשי של מבצע העבירה בעת ביצועה (ענין בחטרזה לעיל; דנ"פ 3220/08 פרישקין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (7.9.2008); ענין מטטוב, בפסקה 12 לפסק דינו של השופט פוגלמן). ..................................... אציין כי גם אילו היה מצליח המערער להוכיח כי מתקיימים לגביו שלושת התנאים הנדרשים להחלת הוראת סעיף 300א(א) לחוק, הרי שבנסיבות הענין ובמסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט (ראו פסקה 30 לעיל), לא ברור כלל שהיה צידוק להורות על הפחתה כלשהי בעונשו. זאת, בעיקר נוכח שבעת מדורי הגיהינום שהעביר המערער את המנוחה משך חודשים ארוכים, שהסתיימו בתקיפתה האכזרית אל מול עיני בנותיה ורציחתה בצורה מחרידה...." בחלק רב מהמקרים קבע בית המשפט עונש העולה על 20 שנות מאסר גם לאחר שקבע כי הנסיבה התקיימה. כך למשל, בפרשת פלוני שניתן לאחרונה קבע בית המשפט כי התקיימה הנסיבה הקבועה בסעיף 300א(א) והשית על הנאשם 27 שנות מאסר, בקובע כי: "על רקע נסיבות ייחודיות אלו סבר בית המשפט כי הגם שיש ליתן משקל למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה, שהיה "כפסע בלבד" מסייג אי השפיות, ההפחתה מעונש מאסר העולם צריכה להיות מוגבלת בלבד. לפיכך, בסופו של דבר הועמד העונש בגין הרצח על 27 שנות מאסר בפועל. במכלול נסיבות העניין, ובשים לב למאפייני החומרה הייחודיים של המקרה דנן, איני סבור כי קמה עילה להתערב בעונש שהשיתה הערכאה הדיונית. סיכום הנקודה. מעשיו החמורים של המערער והנזקים שהסבו מזה, ומצבו הנפשי המורכב מזה הופכים את מציאת נקודת האיזון העונשית למלאכה מורכבת. להשקפתי, נקודת האיזון שקבע בית המשפט המחוזי אינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. זאת, חרף קיומם של מקרים שבהם הופעל סעיף 300א(א) לחוק ונפסקו עונשים קלים יותר. חומרתם וייחודיותם של המעשים, כמו גם הצורך להוקיע ולהשמיע קול ברור נגד עבירות אלימות כה קשות כלפי נשים (ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 98 לחוות דעתו של השופט א' שהם (15.12.2015)) מצדיקים את הותרת גזר הדין על כנו....". הצעת החוק מוצע, כאמור לעיל, לקבוע הוראה זהה בנוסחה אך שונה באחריותה. כך שבמקרה בו נתגבשו יסודותיה בכך כדי לגבש עבירה אחרת, קלה יותר מרצח, שלצדה עד 20 שנות מאסר: לפי דברי ההסבר להצעה, מדובר בנסיבות מיוחדות שבלשהן המעשים אינם עומדים מבחינה מוסרית בדרגה אחת עם מעשי רצח ולכן צודק יותר שלא להטיל עליהם תיוג של רצח. וכן, יש בכך כדי למנוע מצבים שבבם נגזרים עונשים קלים יחסית בגין הרשעה ברצח. סוגיות לדיון ההבחנה בין עונש מופחת לאחריות מפוחתת נוגע כמובן לאחריות המיוחסת לאדם ולתיוגו וגם לגובה העונש. היום בית המשפט רשאי לגזור על נאשם, גם בהתקיים הנסיבה האמורה, מאסר עולם או עונש קל מכך, דהיינו לבית המשפט ישנו שיקול דעת עד מאסר עולם. ואולם, סעיף בדבר אחריות מופחתת מגבש עבירה אחרת, בהכרח קלה יותר, שלצדה עד 20 שנות מאסר, כאמור. בנוסף לכך, מקביעת הנסיבה כעבירה נפרדת של אחריות מופחתת נגזר עוד כי לא ניתן ביטוי לחריגות של הנסיבות שכן הנסיבות אינן מנוסחות כחריג אלא כנסיבות שונות המגבשות בהכרח עבירה נפרדת. כך למשל, במקרים שונים ובהם פרשת פלוני האמורה, בה נגזר לאחרונה דינו של נאשם ברצח בת זוגתו, בית המשפט - שהטיל על הנאשם 27 שנות מאסר - היה מוגבל בקביעת העונש לתקרה של 20 שנות מאסר תוך קביעת אחריות מופחתת בהכרח. הדבר עלול היה להוביל לכך שבית המשפט היה נאלץ להטיל עונש קל ממה שסבור היה שראוי והולם באותו מקרה, או לחילופין היה מוביל לכך שבית המשפט לא היה מכיר בנסיבה המקלה וגוזר מאסר עולם. יוזכר עוד לעניין זה, כפי שעלה במסמכים הקודמים, הצעת החוק לקביעת אחריות מופחתת בנסיבה זו ובנסיבות האחרות נדחתה על ידי הכנסת בשנת 1995 ונקבע הסעיף בדבר עונש מקל. לאור כל האמור, מוצע לדון בשאלה האם ראוי לקבוע את הנסיבה אשר בהתקיימותה רשאי בית המשפט לקבוע עונש מופחת, כפי שקיים כיום, או כנסיבה של אחריות מופחתת. כמו כן, מוצע לדון בשאלה האם הנוסח צריך תת ביטוי לחריגות של הנסיבה, כפי שקיים לעניין עונש מופחת*. __________________________ * נוכח הרפורמה המוצעת שבמסגרתה מוצע למחוק את העבירה בדבר המתת תינוק, מוצע לברר האם דכאון אחרי לידה ייכנס לגדרי ההוראה המוצעת. "300א. עונש מופחת על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. (ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב. (ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו." "34ח. אי שפיות הדעת לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה."