פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב שני פרוטוקול מס' 95 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום ראשון, ז' באב התשפ"ד (11 באוגוסט 2024), שעה 11:10 סדר-היום: << נושא >> סיוע לאימהות לילדים קטנים שבני זוגן נמצאים בשבי החמאס << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר מירב בן ארי שלי טל מירון חברי הכנסת: דבי ביטון מיכאל ביטון מוזמנים: אושרה גדרון – ראש תחום ממשל, משרד ראש הממשלה יעל גורן חזקיה – ראש אגף חקיקה ממשל וקש"ח, משרד ראש הממשלה שירה אתגר – ר' תחום כלכלי ואוכלוסיות ייחודיות, משרד הביטחון סיגל בנגלס – קצינת שו"ן, משרד הביטחון ריקי מורד – ס' בכירה ר' אגף משפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון איילת כהן גבאי – עו"ס ביח' לטיפול במשפחות שבויים ונעדרים, משרד הביטחון אור צוברי – מינהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי בישראל איל אסף – מנהל אגף אכיפה פלילית, מינהל הסדרה ואכיפה, משרד העבודה תמר קינן – חמ"ל שבים, מכלול כ"א, משרד הבריאות חדווה הלבץ – רכזת שיקום ארצי בכירה, המוסד לביטוח לאומי יעל קסטן רבסקי – ייעוץ משפטי, משרד המשפטים מאירה בסוק – יועצת משפטית, נעמ"ת רן מלמד – מנכ"ל עמותת ידיד חגי לוין – ראש מערך הבריאות, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים אסנת בארי גרינשפן – מערך חוסן, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים יעל דרור – אחות בצוות הרפואי, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים לישי לביא-מירן – אשתו של עמרי מירן, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים מיכל לובנוב ­– אשתו של אלכסנדר לובנוב, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים אביטל דקל חן – אשתו של שגיא דקל חן, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים רבקה בוחבוט – אשתו של אלקנה בוחבוט, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים רחלי ברוך – אשתו של אוריאל ברוך ז"ל, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים אסתר בוכשטב – אימא של יגב בוכשטב ז"ל, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים משתתפים באמצעים מקוונים: ירונה שלום – סמנכ"לית מערך נכויות ושיקום, המוסד לביטוח לאומי נורית איתן גוטמן – עו"ס ארצית, שרותי בריאות כללית בישראל קרינה אנגל-ברט – פדויית שבי ואשת חטוף, מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים נירה הרמן שרעבי – אשתו של יוסי שרעבי ז"ל, מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים בת שבע כהן יהלומי – אשתו של אוהד יהלומי, מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים נאור ירושלמי – נציג, מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: נוגה כוכבי רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> סיוע לאימהות לילדים קטנים שבני זוגן נמצאים בשבי החמאס << נושא >> << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בוקר טוב, היום ז' באב התשפ"ד, 11 באוגוסט 2024. אני רוצה לפתוח בנושא סיוע למשפחות ואימהות לילדים קטנים שבני זוגן נמצאים בשבי החמאס. היום 310 ימים ש-115 בנים ובנות של העם שלנו, ישראלים יקרים ויקרות, צעירים, קשישים וטף, נשים, נמצאים בשבי בתוך הגיהנום. אין דרך אחרת להגדיר את זה. אני זימנתי לכאן נשים צעירות, אימהות, שבני הזוג שלהן נמצאים בשבי, בעקבות שיחות שהיו לי עם חלקכן. אני רוצה להודות לכן. לישי, בפעם האחרונה את היית אצלי בלשכה, הקול שלך לא נשאר יתום. הקול שלך, מיכל, לא נשאר יתום, וגם של אף אחת מכן. מי שנמצאת בזום ומי שנמצאת כאן פיזית, תודה רבה שאתן כאן. אנחנו לא נעזוב אתכן לבד, אתן לא תצעדו לבד את הדרך הזאת. בתקווה שלא תצטרכו לצעוד עוד הרבה את הדרך הקשה הזאת. כמו שאתם רואים, גם נציגים רבים של משרדי ממשלה נמצאים כאן, מהבכירים ביותר, כולל גם בזום, מי שלא יכול היה להגיע אני נתתי לזה אישור. נמצאים כאן ממטה המשפחות, ואני רואה גם את פורום תקווה ופורום הגבורה. זו תהיה בעצם אולי מהפעמים הראשונות שאנחנו צוללים לתוך הסוגייה עצמה. אני מבקשת שבדיון הזה אנחנו נשמור על קשב וגם אם יהיו פה קולות קשים ושאלות קשות, אתם תרשמו, נציגי המשרדים, ותשתדלו לתת תשובות היום. מה שלא יהיו לו תשובות היום, יהיו לו בימים הקרובים. אני רוצה גם להודות לחברת הכנסת שלי טל מירון וחברת הכנסת דבי ביטון שאתן נמצאות כאן איתנו. אין יותר מהותי מזה. יש מי שבוחרים להשתלח אחד בשני בכל מיני ועדות ולהתעסק בתפל במקום להתעסק בחיים, במקום להתעסק בדברים משמעותיים כשהעם שלנו נאנק ומשווע לעזרה. אני מבקשת לפתוח איתך, לישי, בת זוגו של עמרי מירן. תספרי קצת על עמרי, על הילדים ועל ההתמודדות שלך. בבקשה. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> קודם כול תודה רבה, חשוב לי להגיד את זה לכל מי שיושב פה. להגיע לפה זה לא משהו שפשוט לנו. אנחנו לא מגיעות לפה בדרך כלל מכל מיני סיבות, ואני מאוד מקווה שהדיון הזה יהיה ענייני ונוגע באמת לנושא שאליו התכנסנו. כמו שפנינה הציגה אותי, קוראים לי לישי ואני בת הזוג של עמרי מירן. אני רוצה להתחיל בחלק משיחה, אחת מיני רבות, שאני מנהלת עם רוני, שהיא בת שלוש: אבא שלי גיבור. זה מה שהיא אמרה כשסיימנו לקרוא מהספר הכבש השישה עשר. ומה עוד? שאלתי אותה. הוא נוסע על טרקטור והוא לקח את כל גן רימון לטיול בנחל עוז. בהמשך הערב היא הוסיפה: אבא שלי ענק, ואני אמרתי: נכון. ומה עושים עכשיו? הולכים לישון. רוצה להגיד לילה טוב לאבא? הוא לא ישן, הוא בעזה. אולי הוא גם הולך לישון עכשיו? יש לאבא מקלחת ושירותים, מיטה וכרית ושמיכה וסדין? אני ממש מקווה שיש לו. מה את חושבת? לא, הוא ישן על עזה. התכוונת לרצפה? כן. רוני, מי אוהב אותך הכי בעולם? אבא. ואת לא גיבורה. אז מי גיבור? רק אבא. גם את גיבורה. נכון, אבל אני לא גדולה. זה קטע משיחה של חמש דקות שרוני ואני ניהלנו לפני שבוע. רק קטע אחד. רוני כל יום שואלת מתי אבא יבוא. רוני כל יום שואלת מתי אבא יחזור. והיא גם תוהה אם הוא עדיין אבא שלה, והיא תוהה אם אין לו משפחה אחרת, אולי בעזה כבר יש לו משפחה אחרת? היא שואלת אותי. עם כל הדבר הזה, מעבר להתמודדות שאנחנו צריכים ואני צריכה להתמודד איתה, רוני, שהיא בת שלוש, כרגע לא באמת בת שלוש, היא בת חמש. ככה היא מאובחנת. ילדה בת שלוש שפשוט התבגרה בשנתיים. עם עלמא זה סיפור אחר. עלמא עם חרדות מאוד קשות. במקרה ומישהו כאן לא זוכר, אנחנו היינו בני ערובה במשך שלוש שעות כמשפחה. לעלמא יש חרדה מזרים. כשלעלמא דופקים בדלת היא צורחת; כשאימא טיפה מרימה את הקול ורק קוראת לרוני ממקום אחר, עלמא מתחילה לבכות. כל זה במקביל להתמודדות עם המלחמה להחזיר את עמרי לפה ולהחזיר את כולם, כדי שאני אוכל לקום בבוקר ולהיות על הרגליים. לי קוראים לישי, אני בת 39 ואני גרה בצימר עם ההורים שלי כבר עשרה חודשים. עשרה חודשים שהמדינה מתעלמת מזה שההורים שלי גרים איתי. עשרה חודשים שהמדינה מתעלמת מזה שאבא שלי חטף כבר שלושה התקפי לב בתוך עשרה חודשים, ותוך כדי הוא מטפל בילדה בת שלוש ובילדה בת שנה וארבעה חודשים. אמא שעזבה את הכול – אמא שלי, סבתא של רוני ועלמא – היא לא קיימת בעיני המדינה. אמנם היא משדרות והיא נפגעת פעולות איבה, אבל אנחנו צריכים להגיש טפסים כדי שהיא תוכר כנפגעת פעולות איבה, וגם היא מתמודדת עם כל השאלות שאני מתמודדת איתן, כי אני פה. אני פה, אני בפגישות ואני נוסעת, כי מדינת ישראל שולחת אותי להיות שגרירה בחו"ל ולהיות דוברת – כי אנחנו הכי טובים בזה, המשפחות; אנחנו הכי טובים בלדבר, אנחנו הכי טובים בלייחצן, אנחנו הכי טובים בלהיות בתקשורת, אנחנו הכי טובים בהכול. אנחנו הכי טובים בלהיות פה בוועדות. איפה הילדים שלנו בכל הדבר הזה? איפה המשפחות שלנו, המעגל השני, נמצאות בכל הדבר הזה? עשרה חודשים אחרי ועדיין מדינת ישראל לא השכילה אפילו לתת לנו איזשהו סטטוס. מישהו כאן יודע או יודעת איך אנחנו נקראים בתמ"ת כדי שנקבל החזרים על הילדים שלנו, על הגנים? לי אמרו שקוראים לי חד-הורית, כי אין עדיין סטטוס של חטוף, אין דבר כזה. הינה אנחנו לפני פתיחת שנה, עוד שנייה עוד פעם ה-1 בספטמבר, ובואו נשים את הדברים על השולחן: גם אם העסקה – הלוואי, הלוואי, הלוואי – תתחיל ביום חמישי וייצא עשן לבן סוף סוף, בואו נודה באמת, ב-1 בספטמבר עמרי לא יהיה פה. אנחנו יודעים בדיוק את הזמנים, ועדיין, משרד העבודה והתמ"ת עדיין לא נתנו לנו סטטוס. אנחנו חד-הוריות עשרה חודשים אחרי, וגם כשהם יחזרו, ההורים שלי יהיו חייבים להיות צמודים אליי. זה לא משהו חולף, אנחנו כבר שנה בתוך הדבר הזה. תתחילו להתייחס לכולנו, תתחילו לצלול בבקשה לתוך כל הדברים הקטנים האלה שכל פעם דחיתם ודחיתם ודחיתם, כי עוד שנייה זה נגמר – אבל לא, עוד שנייה זה לא נגמר, כי גם אחרי שהם יחזרו זה לא נגמר; כי גם אחרי שהם יחזרו, כדי שאני אוכל להיות עם עמרי ולטפל בו, לטפל בי ולהשתקם – אני צריכה את ההורים שלי איתי. דבר אחרון, תמיד שואלים אותי מה אני מדמיינת כשעמרי יחזור, מה יקרה, להפיח תקווה כלשהי. אז אני יכולה להגיד שבהתחלה אמרתי שאני אראה את רוני רצה אליו ומחבקת אותו, ואחרי כמה חודשים עלמא התחילה ללכת ואמרתי שעלמא תרוץ ותחבק אותו. כששואלים אותי את זה עכשיו – עלמא ורוני לא יזהו את אבא שלהן, כי עלמא מכירה את אבא שלה מתמונה. לפני שהגעתי לכאן באמת חשבתי מה יקרה כשהוא יחזור – אני אחבק אותו ואני אבקש ממנו סליחה. סליחה על זה שהוא עדיין שם. הדבר הבא שעבר לי בראש זה שסביר להניח שאני פשוט אתמוטט, כי עשרה חודשים אני לא ישנה. יעל, ראית אותי לפני שנייה ואמרת שרזיתי. כן, 15 קילו. זה מה שקורה בעשרה חודשים שהאיש שלך חטוף. אם אמא שלי ואבא שלי לא יהיו שם כדי להרים אותי ולהמשיך לטפל בבנות שלנו, אני לא יודעת מי יהיה, כי אף אחד אחר לא יהיה, כי הם היחידים שיכולים להיות שם. תודה רבה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה, לישי. רבקה, תודה שהצטרפת אלינו. רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה בוחבוט. נמצאות איתנו גם אביטל דקל חן, בת זוגו של שגיא דקל חן; רחלי ברוך, אשתו של אוריאל ברוך זכרו לברכה; מיכל לובנוב, אשתו של אלכסנדר לובנוב; קרינה אנגל-ברט, בת זוגו של רונן אנגל זכרו לברכה; בת שבע יהלומי, אשתו של אוהד יהלומי; נירה הרמן שרעבי, אשתו של יוסי שרעבי זכרו לברכה. מיכל, בבקשה. << אורח >> מיכל לובנוב: << אורח >> אני מיכל, אני אשתו של אלכס לובנוב. לי ולאלכס יש שני בנים, תום בן השלוש וקאי בן החמישה חודשים, שנולד כשאלכס בשבי. קאי לא זכה להכיר את אבא שלו ואלכס לא זכה להכיר את הבן שלו. אני מדברת אתכם על לידה שהתרחשה בלי אבא, בלי בעל. זה ילד בן חמישה חודשים שלא שמע את הקול של אבא שלו, לא הרגיש את המגע של אבא שלו, לא שמע את הצחוק שלו ואין לו מושג איך אבא שלו נראה. עכשיו תחשבו רגע מה זה להיות במקומי ומה זה לעבור לידה בלי בעלי, לבד, כשהוא שם במנהרות, נמק. הבן שלו יוצא לעולם ולא מכיר אותו. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את הכאב הזה, זה כאב שהוא לא אנושי. אני רוצה להגיד לכם שבשבילי לשבת פה זה לא קל, בלשון המעטה. זה לא קל בלשון המעטה כי אני צריכה לקחת כדורים כדי להיות שפויה, לשבת פה ולדבר פה כמו בן אדם, כי אני לא מתפקדת. אני לא ישנה, אני אוכלת כי צריך, אני שותה כי צריך ואני בעיקר נושמת כדי לתחזק את המשפחה שלי ואת הבנים שלי שצריכים אותי. יש לי זוג הורים שבלעדיהם אני כלום. אני פשוט לא אחזיק מעמד בלעדיהם, ותודה לאל שיש לי אותם. אמא ואבא שלי עובדים שעות לא שעות, שעות נוספות, כדי שיהיה אוכל בבית. לא רק להם, אלא גם לבת שלהם בת ה-28 שחזרה לגור איתם עם שני תינוקות, אז צריך לפרנס גם אותם – גם אותי, גם את הנכדים, צריך לדאוג לבית, שיהיה חשמל בבית, שיהיו מים בבית. אני לא צריכה להסביר לכם איזה קשה זה לחיות פה, במדינה שלנו. ההורים שלי עוזרים לי לטפל בילדים, לפעמים יש ימים שאני בעצמי לא מתפקדת והם צריכים לטפל בי נפשית ופיזית. לצערי ההורים שלי לא נחשבים קרבה ראשונה. אני אפילו מתביישת להגיד את זה, כי אין יותר קרבה ראשונה מההורים שלי. ההורים שלי לא מקבלים שום סיוע מהמדינה, אמא שלי לא יכולה לקחת יום חופש מהעבודה כי היא לא קרבה ראשונה, היא צריכה להתווכח עם מי שצריך ואז להתחנן ליום חופש כדי לבוא הביתה ולעזור לי לקחת את הילד לבדיקות, כי גם הייתי בהריון בסיכון והילד שלי נולד חולה. אני לא רוצה להמשיך, כי זה כואב. אנחנו צריכים עזרה וכמו שלישי אמרה, לא מכירים בסטטוס שלנו ולא בסטטוס של ההורים שלנו. אנחנו לא מתפקדות בלי ההורים שלנו. אני לא יכולה לתפקד בלי ההורים שלי. ההורים שלי לא מקבלים עזרה וגם הם בעצמם צריכים עזרה נפשית, כי אלכס זה בן בית, אלכס זה משפחה. זה גם שלהם, והמדינה לא שם, לצערי, כדי להכיר גם בהם. אני מתפללת שיקרה כבר איזשהו נס ושהם יחזרו הביתה, שאלכס יחזור הביתה. אני כל יום חושבת עם עצמי אם אלכס יודע שנולד לו בן כשהוא בשבי ואם הוא יודע איך קוראים לו, אם הוא יודע ששרדתי את ההיריון הזה ושאני עם הרגליים על הקרקע, כי זה לא מובן מאליו. אני מבקשת מכל מי שנמצא פה, גם ככה קשה לי לשבת פה, אני בקושי מצליחה לדבר, יש לי עוד ילדים לחזור אליהם. אנחנו פשוט צריכים עזרה, אז בבקשה תעזרו לנו. זה כמו תקליט שבור שחוזר על עצמו כל הזמן, אנחנו כל הזמן מבקשים עזרה וכל הזמן מבקשים ומבקשים, אז פשוט – תסלחו לי שאני אומרת את זה ככה – תעשו כבר משהו, כי אנחנו קורסים. אין לנו כבר נפש, אין, נגמר. לי נגמרו הכוחות, אז אם מישהו יכול לעזור, בבקשה. תודה רבה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה, מיכל. המטרה היא באמת שהם יפסיקו לבקש את המובן מאליו. אנחנו שומעים גם את לישי וגם את מיכל. הן חזרו לגור עם ההורים. ההורים עזבו את כל חייהם, וכל מה שהם עושים זה לעזור לנשים האלה, לילדות שלהם ולנכדים. לא יכול להיות מצב שהם לא מקבלים את המעטפת הנדרשת, שהם צריכים להתחנן ליום חופש, למעטפת כלכלית כזאת או אחרת. אנחנו שומעים פה על הורים שקיבלו התקפי לב. אלו לא אנשים זרים, זה עמוד התווך העיקרי של הנשים הללו. זה עמוד התווך של הנשים ושל הילדים המתוקים הללו, שחלקם נולדו בזמן שהאבות בשבי. אנחנו פה כדי שתפסיקו לבקש, אתן לא צריכות לבקש את זה. אתן לא צריכות לבקש, המדינה צריכה לתת את זה. אנחנו לא מדברים על תקציבים גדולים. אביטל דקל חן, בת זוגו של שגיא דקל חן, תודה שאת כאן. בבקשה. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> תודה לכם, קודם כול.+ אני אתן קצת רקע על עצמי. אני אביטל דקל חן, אני אשתו של שגיא דקל חן שחטוף בעזה כבר יותר מדי זמן. אני אימא של בר, בת שבע, אמא של גלי, בת שלוש ויש לי תינוקת בת שמונה חודשים שקוראים לה שחר מזל. אני פשוט מסרבת להאמין שהיום אני עומדת כאן, ביום ראשון, פותחת את השבוע שלי, ובמקום להתפנות לעיסוקים שלי ולילדות שלי אני צריכה לצאת מוקדם מהבית, מישהו צריך לקחת את הבנות, כל אחת למסגרת אחרת – אני מאחרת כי אין מי שיעשה את זה במקומי – ואני צריכה לפתוח את השבוע כשאני יושבת מולכן ומולכם וצריכה לספר את הסיפור שלי. עשרה חודשים אחרי אני צריכה לספר את הסיפור שלי. אני אספר. אני מקיבוץ ניר עוז. ב-7 באוקטובר שגיא נחטף מהבית כשאני נמצאת עם שתי בנות בממ"ד ואני בחודש שביעי להריון. שגיא נכנס לממ"ד ומסביר לי שמהסיפור הזה לא יוצאים בחיים. תדמיינו שאתם יושבים כאן עכשיו ומישהו נכנס – פה, עכשיו, ברגע זה – ואומר לנו: כולנו הולכים למות עוד רגע. למה? כי אין צבא, חיילים לא מגיעים. הוא קורא לי מילי. הוא אומר לי: מילי, אין צבא. אף אחד לא מגיע. אנחנו כבר שלוש שעות לתוך האירוע. אין צבא, את לא מבינה מה קורה בחוץ. אני מסתכלת עליו, אני בהיריון ועל סף התעלפות, אבל אני אומרת לו בקור רוח: שַג, מה? Milli, it’s over. הוא לא רוצה להגיד ליד הבנות שמסתכלות על אבא ולא מבינות מה קורה, כי יש אזעקה בלי סוף, נפילות ויריות. ככה אני מוצאת את עצמי עם שתי בנות קטנות, גלי הייתה בת שנתיים וקצת ובר הייתה בת שש, כשאני עומדת על הדלת ומחזיקה את הידית, שידת ההחתלה גם עזרה בזה. שגיא יוצא החוצה כי הוא רוצה להבין איפה המחבלים ואם הם קרובים הביתה, הוא מסביר לי שאם הוא נשאר זה כולנו. במשך שעה שלמה, כמעט כל הדיון הזה, תדמיינו שיש פה מחבלים. שעה שלמה שאני עומדת עם היד על הידית ומרגישה שעוד רגע אני הולכת למות, וכל מה שמפריד ביני לבין המוות זה דלת. אני עד היום לא מפחדת מירי, אתם יודעים ממה אני מפחדת יותר מירי? הדפיקות על הדלת, כשמחבל דופק ואומר: תפתחי, אין לך מה. תפתחי, אני עוד רגע פותח את זה. שתי הילדות שלי מבוהלות, ובר מסתכלת עליי: אימא, הם הרגו את אבא? ילדה בת שש. אני מחזיקה את הידית בכל הכוח שיש לי ואומרת לבר: תהיי בשקט בבקשה. ילדה בת שש שצריכה להחזיק ילדה בת שנתיים על הידיים ולהרגיע אותה, ומצליחה גם להרדים אותה. ואני שעה שלמה נלחמת על החיים שלי עם הילדות שלי כשאני לא יודעת מה עם שגיא, כשאני בין חיים למוות ואני לא יודעת אם מישהו עוד רגע ייכנס וידפוק לי כדור בראש או ייקח אותי. אחר כך חשבתי על זה שאני בהריון, אז בטח לא היו לוקחים אותי, היו רוצחים אותי לנגד עיני הבנות שלי. אני שעות מעבירה משש בבוקר עד ארבע אחר הצוהריים, ולא חיילים באו לחלץ אותי – הגיס שלי בא לקחת אותי מהבית. אף אחד לא בא לקחת אותי. אין לי מים, אין לי אוכל, אני בחודש שביעי, יש לי בנות מבוהלות שלא מבינות מה קורה, כל רגע אין לי קליטה, יש פה חושך. אנחנו עכשיו יושבים פה עם בקבוקי מים, אור, מזגן – תכבו את הכול, קחו את בקבוקי המים. בואו נעביר שעה ככה. שעה בחוסר נוחות, אולי זה יעיר מישהו. אבל לא, למה? אפשר לדבר כשיש אור, יש חשמל וקצת נוח לנו. זה לא המצב שאני נמצאת בו. אמרתי את זה אתמול בעצרת, שגיא חגג ביום שישי יום הולדת 36. כמה נורא הסיפור הזה יכול להיות, שאני צריכה לעמוד מול הילדות שלי ולהגיד לבר: אולי יש מי שיחגוג לאבא יום הולדת. אימא, למה שיחגגו לו? הם שונאים אותו, הם לא אוהבים אותו. הוא בטח לא חוגג, איזה מסכן אבא. אז אני אומרת לילדה שלי: ברבור, את יודעת, יכול להיות שאבא עם עוד אנשים, אולי הם כן חוגגים לו. לא, לא נראה לי, אימא. אני בחלום ואני רוצה להגיד לכם שאני לא כאן אתכם היום. אני עם שגיא בשבי. אני בשבי עשרה חודשים. אני קמה בבוקר ומסרבת להאמין שאני במצב הזה ושיש ילדות שצריכות את התמיכה שלי וצריכות אמא חזקה שתעמוד על הרגליים. אני אעמוד על הרגליים. אני אקום בבוקר. אבל מה מיכל אמרה? אנחנו צריכים את המשפחה. על בן אדם אחד שלא נמצא כאן, זה ששגיא לא נמצא פה, אני צריכה כל יום איזה עשרה אנשים סביבי. כי זה לא רק הלוגיסטיקה, הלוגיסטיקה היא פתירה. נכון, יש פה צורך כלכלי ועזרה, יש לי אחיות שבורות. מי שהייתה איתי על הקו באותו היום בממ"ד זו אחותי, היחידה שהתכתבתי איתה עד שנותק הקשר. היא חשבה שרצחו אותי, כי היא הבינה שיש מחבלים בבית, ומה הסיכוי שאני כבר לא עונה לה. היא השתוללה, הילדים שלה היום צריכים עזרה רק מלראות איך היא התנהגה באותו יום. אח שלי גר בחו"ל, התקשרו לבשר לו שיש מחבלים בבית ושאני כבר לא עונה – הוא שבר את כל הבית שלו מהתמוטטות עצבים. ההורים שלי מרוסקים. אני לא מצליחה לדבר עם אבא שלי, אתם יודעים למה? כי אני לא מסוגלת להסתכל עליו, כואב לי עליו. אני הילדה הקטנה, אני ילדה חמישית בבית, אני בת הזקונים של אבא ואמא שלי. אבא שלי שבור, הוא לא ישן בלילה. אימא של שגיא, נעמית דקל חן, באותו יום נחטפה מהבית שלה, למי שלא מכיר את הסיפור. שרפו לה את כל הבית ולקחו אותה. בשלב מסוים יורה מסק"ר על הטנדר שהיא נמצאת ובדרך נס היא מצליחה לשרוד את זה. היא עושה את עצמה מתה ואז חוזרת חזרה ברגל שעתיים. היא היום – תקשיבו טוב למה שאני אומרת – היא היום נמצאת צמודה אליי. קמה בשש בבוקר, פותחת את הדלת ועוזרת לי עם הבנות. מישהי שנחטפה, שיש לה רסיסים בכל הגוף, בראש, ביד, בידיים, איפה שאתם לא רוצים, בעצמה פגועה נפשית, חזרה והתבשרה אחרי כמה שבועות שהבן שלה חטוף. עשרה חודשים אחרי והיא צריכה לעמוד על הרגליים בשביל הילדות שלי, ולהיות חזקה כשהבן שלה שם. יש היגיון במה שאני אומרת? למישהו זה נשמע הגיוני? מי מוכן להוציא אותנו מהשבי הזה? אתם תחזרו לבתים שלכם בעוד כמה שעות, נכון? תפתחו את הדלת, הבעל יחזור, האישה תחזור, הילדים יחזרו. אני חוזרת לבית ריק, לבית ששגיא לא נמצא בו. הילדות שלי כל יום שואלות אותי: אימא, מתי אבא חוזר? מה, היום הוא לא חוזר? הצבא לא מחזיר אותו? מה, הם לא יודעים איפה הוא? מה, לא יודעים באיזה בית הוא? אימא, אבא יחף? בטח לא נותנים לו נעליים. את חושבת שהוא מתקלח? אמרתי לבר: בר, את יודעת שאבא אוהב ללכת יחף, אנחנו קיבוצניקים, לא נורא, הוא יסתדר. אבל הילדה שלי סובלת. כשילדה בת שלוש – אז היא הייתה בת שנתיים – גלי, אומרת: אימא, אבא חטוף בעזה. ילדה בת שלוש, אלו מושגים היא לומדת? כשהבנות שלי וגם אני חוגגות יום הולדת – חגגנו, ציינו. כן, חגגתי בשביל הילדה שלי, כי היא ילדה בסוף. מה מבקשת ילדה בת שבע כשהיא מכבה את הנרות? ממתקים, אטרקציה, טיסה לחו"ל, נכון? זה מה שמבקשים ילדים. לא. משאלה אחת פשוטה של ילדה בת שבע שמסתכלת על הנרות: שאבא שלי יחזור הביתה. בקשה כל-כך לגיטימית, כל-כך טריוויאלית, ואני, לצערי, כאימא שרוצה לשמש לילדה שלה עוגן ולהיות חזקה, לא יכולה להבטיח לה את זה. מלמדים אותי שהמונחים שאני צריכה להגיד לבר זה לא כשאבא יחזור, אלא אם אבא יחזור. לא רוצה להגיד אם, לא רוצה. אני רוצה להגיד לבת שלי כשאבא יחזור. והוא יחזור. מי רוצה לעזור לי בזה? מי רוצה לבוא כל יום לבת שלי ולתת לה תשובות לשאלות שהיא שואלת? אני לא פסיכולוגית ואני רוצה לספר לכם משהו. כשאני הגעתי למלון עם הפיג'מה שלי, אחרי יום שלם שהייתי בגן ילדים, התבשרתי על זה שהחברה הכי טובה שלי מניר עוז, תמר קדם סימן טוב, בעלה יוני, שתי הבנות התאומות שלה שחר וארבל ועומר בן השנתיים, שנולד שבוע לפני גלי – החברים הכי טובים שלנו – נרצחו. היא לא כאן להגיד לכם את זה. אני בנס עומדת מולכם היום ואומרת את זה. בנס. איך קוראים למישהו שנרצח ולא קרה לו נס? יש שם אחר, הפוך לנס, למה שקורה? אני צריכה להתמודד עם טראומות, אבל אין לי זמן. אין לי זמן להתמודד עם הטראומה, כי יש לי שלוש ילדות ובנוסף לכול ילדתי באילת בבית מלון. אחרי יומיים כבר יצאתי החוצה, לא יכולתי אפילו להישאר בחדר, כי איך אפשר להישאר בקופסה עם תינוקת ושתי בנות שמתרוצצות במלון ולא יודעות מה הן עושות? אתם יודעים שכשבר הייתה בכיתה א', עכשיו היא עולה ל-ב', היא עברה בשנה הזאת שלושה בתי ספר? כיתה א', כשילדים עוד לא מסתגלים, עוד לא יודעים מה זה, אני צריכה לעבור איתה שלוש פעמים את הדבר הזה. אתם יודעים כמה קשה זה שילדה משתוללת ולא רוצה ללכת לבית ספר? באילת היא אומרת לי: אימא, שמים אותנו באוהלים, ממש חם לי, אין אפילו מזגן, אני לא יכולה לנשום שם. ואני צריכה להכריח אותה כל יום ללכת למסגרת. כשהיא חוזרת היא אומרת לי: אימא, אבא חזר? יודעים משהו על אבא? שגיא היה נעדר במשך כמה שבועות. נעדר. אף אחד לא בא לדבר איתי. למה? כי הוא נעדר. מה זה המושג נעדר? עכשיו אנחנו יודעים, לפני עשרה חודשים לא ידענו להגיד אפילו מה זה אומר. אני צריכה להגיד את זה לילדה שלי. אז רציתי להגיד לכם שבשבועות הראשונים פגשתי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שבשנייה שהתחלתי לדבר התחילו לבכות, ובמקום לקבל ייעוץ מצאתי את עצמי מנחמת אותם. אל תדאגו, יהיה בסדר, הכול בסדר. לא היה להם מה להגיד לי. אין פתרון לזה. אין באמת עזרה נפשית ואין אמירה או משפט שיכולים לעזור לסיטואציה הזאת מלבד העובדה ששגיא יחזור הביתה. אני עם שגיא מגיל 14, אני בת 34. השנה חגגנו 20 שנה. שגיא הוא כל עולמי, כל עולמי. אני לא רואה את החיים שלי בלי שגיא. לא משנה כמה עזרה תביאו לי, כמה אנשים יהיו סביבי, זה לא אותו דבר. בסופו של דבר, האחיות שלי צריכות להיות איתי, וכמו שמיכל אמרה, לתזז בעבודה. בואי לא נשכח שיש להן גם ילדים בבית. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> איפה את גרה היום? << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> אני גרה בכרמי גת, פינו את כל ניר עוז לבניין מגורים. שלא נדבר על הסיטואציה הזאת של להכניס ילדים שהולכים יחפים בקיבוץ לתוך בניין שבו הם לא יכולים אפילו לרדת במעלית לבד. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אחותך גרה לידך? << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> חמותי גרה לידי. אנחנו לקחנו את אותו מבנה כדי שהיא תוכל לעזור לי. אני צריכה לעזור לה, אבל היא צריכה לעזור לי. אני החלטתי על דעת עצמי, מהכסף הפרטי שלי, לשכור עוד דירה שם. אני אסביר לך למה: כל יום מגיעים אליי אנשים, כי אני פיזית ולוגיסטית לא יכולה לתפעל שלוש בנות כשאחת צריכה שמישהו יחזיק אותה על הידיים, עוד אחת סובלת מרעש חזק, היא לא יכולה שצורחים לידה, משתוללת וצועקת, וילדה בת שבע שרוצה חוגים, רוצה ללכת לחברים, וכו'. לוגיסטית, אין לי אפשרות לעשות את זה, אני בן אדם אחד. אז האחיות שלי באות ועוזרות, אבל אז, מה קורה? כל יום מישהו אחר מגיע, כי יש תורנות, זה כבר הופך להיות עבודה בפני עצמה. אבל זו לא תורנות, כי בר אומרת לי: אימא, אני לא יכולה שכל יום מגיעים לפה אנשים. כל אחד עם הטמפרמנט שלו, עם מצב הרוח שלו, עם דרך החינוך שלו, עם הניהול שלו. הגבולות מיטשטשים, הגיסים חושבים שהם ההורים – אין ברירה אחרת, נכון? אבל הבת שלי לא יכולה לסבול את זה, אז היא אומרת לי: אימא, אפשר שתגידי שלא יבואו היום? אני אעזור לך, אני מבטיחה שאני אעזור לך. ילדה בת שבע. אז אני חייבת עזרה. אמרתי לעצמי: אין לי ברירה. אין לי ברירה, אני אקח את החסכונות שלי ובשנה הזאת אני לוקחת דירה בשביל שבסוף היום לא יישארו לישון, כי עד כמה שזה קשה לי, אני לא יכולה להקשות על הבנות שלי עוד יותר, כי הן רוצות חיים נורמליים. הן לא יכולות לראות כל יום מישהו אחר בבית, אי-אפשר, זה ממש קשה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אחר כך אנחנו נשאל אם יש מענק סיוע לטיפול בילדים. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> מה שעשיתי זה שפשוט אמרתי להם: בסוף היום תחזרו לבתים שלכם, יש לכם את הבית הזה, להורים שלי שגרים בדימונה. אימא שלי מגיעה לשבועיים, חוזרת, עוד פעם שבועיים, חוזרת, ולאבא שלי קשה מאוד, אז הוא מגיע בעיקר בסופי שבוע. גם לי הסיטואציה קשה, כולנו במצב נפשי מורכב, אז בסוף היום אני אומרת להם: לכו לבית, תנו לי רגע אוויר מכל היום הזה. כן, הדבר הזה עולה לי גם כסף. תודה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה, אביטל. רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה בוחבוט. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> בוקר. ה-310 באוקטובר. שמי רבקה בוחבוט, אני עולה חדשה, עליתי ב- 2016למדינת ישראל עם החלום להקים בית כשר ונאמן בארץ ישראל. ב-7 באוקטובר בעלי אלקנה עבד במסיבת הנובה, הוא היה חלק מההפקה וניהל במה. בין כל אפשרויות הבריחה שהיו לו הוא החליט להישאר לעזור, לעזור לאנשים ולמבלים לצאת, לקבל פצועים ולטפל בהם. בשמונה בבוקר ב-7 באוקטובר הייתה השיחה האחרונה שלי איתו בטלפון, אני מסבירה לו שיש חדירת מחבלים, והוא אומר לי: אני מבטיח לך שאני אחזור הביתה. על זה אני סומכת כל יום. יש לנו ילד בן ארבע עכשיו, שבחודש הראשון לא הייתי מסוגלת אפילו לענות לו איפה אבא שלו נמצא. אבא שכל יום היה קם, מארגן אותו לגן כי אני הייתי יוצאת לעבודה לפני, והוא היה מוציא אותו מהגן. בתקופה הזאת, כשהוא היה בן שלוש, הוא היה רק: אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא. לעבור שלוש פסיכולוגיות, לא להתחבר ולא להבין שאני צריכה לספר לבן שלי שאבא שלו נמצא בעזה, חטוף. איך להסביר לו? אחרי חודש, עם כל הכוחות שהייתי צריכה לאסוף, עם פסיכולוגית מקסימה שמצאתי, סיפרנו לו במשחק עם צעצועים ובובות שאבא שלו יצא לעבודה ובאו אנשים רעים, לקחו אותו ועוד כמה אנשים, שמו אותם בתוך גדר ולא נותנים להם לצאת. זה פשוט ביזיון. המדינה שנולדתי בה היא קולומביה, שם חטיפות זה היום יום שלהם, ולעבור למדינת ישראל, וזו פעם ראשונה בהיסטוריה שכמות כזו של אנשים נחטפה לעזה, וגם בעלי. במדינה שלי זה קורה יום יום, אבל לא פה. יום אחד הבן שלי ראה בטעות את הסרט מלך האריות. יש את החלק שרפיקי בא לסימבה ואומר לו: לך תדבר עם אבא שלך, הוא בשמיים. למוחרת הבן שלי יצא למרפסת של הגן ואמר: אבא, אבא. שאלו אותו: על מה אתה מדבר? אולי ראית מישהו שדומה לאבא שלך? הוא אמר להם: לא, אבא שלי לא יחזור, אבא שלי כבר בשמיים. מה זה התשובה הזאת? ילד רואה סרט ועונה לעצמו את הדברים האלה עם הדמיון שיש ביניהם? אחרי היום הזה כל יום אני מסבירה לו על מה שקורה, שמחכים, שהיו אנשים שהצליחו להוציא משם, מסבירה לו שבעזרת השם אבא יחזור. כי התקווה היא הדבר האחרון שנשאר ממני. הילד מחכה לאבא שלו כל יום. כל יום. מדינת ישראל, אם אתם מוותרים על האזרחים שנמצאים בעזה, זו פשוט תעודת עניות למדינת ישראל. אפשר להגיד שביום שעליתי לארץ ידעתי שיכול להיות שיום אחד אני אפגוש מחבל שרוצה להרוג אותי. לא בשביל התיק שלי, לא בשביל ה-Macbook שלי, לא בשביל הטלפון שלי – שזה כן קורה בקולומביה – הוא ירצה להרוג אותי כי אני יהודייה וזהו. אבל פה, אם מדינת ישראל מוותרת על 115 אנשים שנמצאים שם, אני אפחד מהמדינה ומהממשלה עצמה, לא מהמחבל. זה מה שיש לי להגיד. תודה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רבקה, מי עוזר לך בימים האלה? << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> אני עולה חדשה, אין לי פה הורים. יש לי את חמי וחמותי, בהתחלה, ב-50 הימים הראשונים, חמותי לא הייתה מסוגלת אפילו לקום מהמיטה. זה היה מטורף. הייתי חייבת לקום, לאסוף את כל הכוחות שיש לי בשביל ליצור שגרה לבן שלי, שילך לגן, ויהיו לו חיים של שגרה, כי ילד צריך שגרה. אני גרה באותו מבנה של ההורים של בעלי ומקבלת עזרה, אבל בגדול אני עושה הכול, כי הילד רוצה רק אותי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אבל את גרה איתם. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> בדירה נפרדת באותו בניין. לפני חודש אני קיבלתי תשובה מביטוח לאומי שמורידים לי קצבה שהייתי מקבלת על שכירות הבסטה של בעלי בשוק הכרמל. הייתי בהלם, כי במקום לעזור לנו עוד, מורידים לנו. כל יום אני אומרת: בואו נראה לאיזה יום אני קמה היום, מה יקרה עם המדינה. תיקחו הכול ותביאו לי את בעלי, שאני אחזור לפשטות שלי וזהו. זה מה שאני רוצה. אבל במקום לתת עוד תמיכה? את הפסיכולוגית אני לא קיבלתי דרך ביטוח לאומי, קיבלתי אותה דרך מתי"א, כי הבן שלי זכאי לקלינאית תקשורת, יש לו עיכוב בדיבור. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ביטוח לאומי פה, הם רושמים. אתם תרשמו ואתם תתנו מעטפת לכל הדברים האלה ותשובות לכל הדברים האלה. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> האמת, כל יום אני אומרת: בואו נראה את מצב הרוח, איזו עוד קצבה ייקח ממני הביטוח הלאומי. אני עובדת בחברת תיירות. בארבעה חודשים הראשונים קיבלתי אבטלה, ואחרי ארבעה חודשים אמרו לי: נגמר לך. ואני עובדת בחברה שגם נפגעה, אין לי איך לחזור כרגע. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה אמרו לך, שאת חייבת לחזור לעבודה? << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> כן, ואין עבודה. אין עבודה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אני מבקשת שתרשמו את הדברים האלה. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> אין תיירות, אין תייר אחד שנכנס לארץ. אין. אין לי לאן לחזור. זהו, לקחו לי את בעלי, לקחו לי את העבודה, לקחו הכול. לאן אני אחזור? אין מה לענות, את השתמשת בימי האבטלה שלך – נגמר לך, זהו. זו המציאות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רבקה, תודה רבה. נירה הרמן שרעבי, אשתו של יוסי שרעבי, איתנו בזום. שלום, תודה שאת איתנו. << אורח >> נירה הרמן שרעבי: << אורח >> תודה לכם, תודה רבה. האמת שאני לא ביקשתי רשות דיבור, קשה להתחיל ככה וגם לא באתי לזה כל-כך מוכנה. אני יושבת פה ואני שומעת את כל האימהות, הלביאות המדהימות האלה, ואני לא מפסיקה לבכות מלשמוע את ההתמודדות היום יומית והשגרתית. אני מבינה כמה קשים החיים האלה והם לא צריכים להיות כך לאף אחד. אנחנו עברנו כל-כך הרבה; אנחנו עוברים כל-כך הרבה יום יום. אני מפונה לים המלח, כל הבית שלי נשרף, בעלי נרצח, האחיין שלי נרצח, האחייניות שלי נרצחו וגם גיסתי. אין סוף לשכול הזה. אני מסתכלת ואני אומרת: כמה עוד אפשר להתעסק בדברים שקשורים בבירוקרטיה, בחיים פשוטים של יום יום? מה אנחנו בסך הכול רוצים? אנחנו רוצים להחזיר את החטופים שלנו הביתה. אנחנו רוצים להחזיר את החללים לקבורה, אנחנו רוצים להחזיר את החטופים החיים לשיקום. אנחנו לא מסוגלים לעבוד, לא מסוגלים לשקם את עצמנו במדינה. המדינה לא שם בשבילנו. יש את העמותות, יש מטה ויש כל מיני אגודות למיניהן שמנסים לעזור במה שיש. אני מקיבוץ שיתופי והבעיות האלה באמת פחות נוגעות בי כלכלית, אבל יושבת ושומעת את החברות שלי ואת כל מה שקורה, ואני באמת אומרת: בואו נעצור את זה ונתחיל לעזור במה שצריך. שאותן אימהות לביאות יתחילו לגדל את הילדים, שיצליחו לכלכל את עצמן בצורה הכי טובה שיכולה לאפשר להן ולילדים שלהן את השקט הנפשי הזה. אני מסתכלת ואני לא מאמינה שזה לנגד עיניי במדינה כמו שלנו, שזה קורה. עברנו הפקרות, עברנו מחדל כל-כך גדול ב-7 באוקטובר וזה לא נגמר. זה של כולנו. אני לא עם ילדים קטנים, יש לי ילדה בת 14, ילדה בת 15 ובת 18 והן לכאורה גדולות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לא, אלה גילאים מאוד מאוד רגישים. ילד זה ילד והורה זה הורה. << אורח >> נירה הרמן שרעבי: << אורח >> כולנו חווים את אותו כאב ואת אותם עומקים שאנחנו נשאבים אליהם כשכל מה שאנחנו רוצים זה לראות את האהובים שלנו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה. << אורח >> נירה הרמן שרעבי: << אורח >> תודה לכם. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה שלום ההורים של יוסי ואלי? << אורח >> נירה הרמן שרעבי: << אורח >> ההורים שלי לא בחיים. יש את אימא של יוסי, אנה, שמתמודדת עם בן אחד שהגופה שלו נמצאת בעזה, ואלי שעדיין חטוף ומשפחתו נרצחה, מבלי שברור לנו אם הוא יודע או לא יודע. אין אבא, אבא של יוסי ואלי נפטר לפני כארבע שנים, אבל יש מספיק כאב לכולם. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה, נירה. תכף אני אפנה גם לקרינה ולבת שבע, אבל לפני כן נמצאת איתנו ירונה מביטוח לאומי. לפני שאת הולכת, ירונה, אנחנו איחדנו פה קבוצה של נשים, אימהות לילדים קטנים שהבעלים שלהן בשבי. את שומעת את הקולות, כולל הפסקת תקצוב כזה או אחר. רבות מהן חזרו לגור עם ההורים וגם אם לא גרות עם ההורים, נתמכות על ידי המשפחה וההורים, ולהם אין זכויות בכלל. נשים שצריכות לטפל בילדים בעצמן ונאלצות לחזור לעבודה כי ארבעת החודשים הראשונים שהיו – לא יודעת איך קראתם לזה – חל"ת או קצבה מסוימת, נגמרו. האמיני לי, זה הדבר האחרון שמעניין אותן ובגלל זה אני מכנסת את הישיבה, כי הן עסוקות בלשרוד, בלדרוש ובלהילחם על יקיריהן, אבל אנחנו חייבים לעשות את הדברים האלה. הייתי רוצה לשמוע ממך מה אנחנו עושים מכאן והלאה. אי-אפשר להתברבר עם הדיונים האלה ושהן יצטרכו כל פעם לבקש. איך אמרה מיכל? נמאס לי לבקש. << אורח >> ירונה שלום: << אורח >> קודם כול, אני חייבת להגיד שבעיניי הן גיבורות וזה אחד הדברים הכי קשים לשמיעה, במיוחד ההתבטאויות של הילדים. התבטאויות הילדים פשוט קורעות לב. אנחנו בעיקרון נותנים לאימהות גמלאות ואנחנו גם נותנים מעטפת ליווי נוספת. אני חייבת לציין לגבי ההורים של מי שאינו חטוף, זאת אומרת ההורים של האימא, אין לנו חקיקה ובזה הן צודקות. אין לנו בחקיקה דרך לשפות את ההורים שלהן או דרך לתת להם סיוע כספי כהורים של; רק להורים של החטוף. לגבי מקרים פרטיים שעלו פה, חדווה נמצאת בדיון וחדווה מצויה מאוד בפרטים. חדווה תעבור אחת-אחת, כי רבקה בוחבוט אמרה שקיצצו קצבה, או שפגענו באיזשהן זכויות, אז ברור שמיידית נבדוק את זה ונטפל אם יש איזשהו פער. אני מציעה שנדבר אחרי הדיון ונראה אם יש משהו שאפשר לקדם יחד, גם אם זה לא במסגרת חוק נפגעי איבה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אני רוצה לקחת דווקא את מה שאמרת עכשיו. גם אם זה לא במסגרת החוק, אנחנו יודעים שביטוח לאומי יודע לגלות את הגמישות הנדרשת ולמצוא את המעטפת כשרוצים להעניק אותה. תסלחו לי, אבל התשובות האלה לא יתקבלו. אנחנו נעבור אחת-אחת, אני בטוחה שתעזרו, כי אני גם מכירה את הביצועים שלכן כשאתן רוצות, ירונה. אתן תגבשו את הנוהל הנדרש. << אורח >> ירונה שלום: << אורח >> פנינה, זה לא נוהל. זה תיקון חקיקה. פה נדרש תיקון חקיקה. אם רוצים לסייע דרך ההורים נדרש תיקון חקיקה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> ירונה, הצעה לתיקון חקיקה לא חייבת לבוא מחברי כנסת. הממשלה היא המחוקקת הראשית. 90% מהחוקים הם חוקים ממשלתיים. << אורח >> ירונה שלום: << אורח >> יש הצעה של משרד הביטחון. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> שנייה, ירונה. תני לי להשלים. הקשבתי לך בקשב, תקשיבי לי. הזעקה פה של נשים שהן לבד בעולם, שבן זוגן חטוף בעזה והן צריכות מערך תומך של ההורים שלהן, ללא אפשרות להשקיע בילדים, בעצמן ובמי שתומך בהן, זאת זעקה שלא החלה בדיון שפנינה יזמה היום. אנחנו עשרה חודשים אחרי אירוע ולכן נציגי הממשלה לא יכולים להיתלות כל פעם ב-זה החוק ואין לנו דרך. יש כמה דברים שביטוח לאומי יודע לעשות באופן ייחודי. אחת, יש לכם חמש קרנות שפותרות בעיות מסוימות; שתיים, יש לכם ועדות חריגים בכל התחומים; שלוש, תקימו תיקון חוק של סל משאבים, קרן סיוע למשפחות חטופים, בסמכות ניהולית שלך ואחרים. יעלו לשם בקשות ויהיה אישור. אבל לא להתעלם ולא להסתתר מאחורי היעדר החוק. החוק הזה לא יגיע מהר, זו הבעיה פה. עד שיהיה תזכיר חוק, הודעה לציבור, פטור מהנחה ובירוקרטיה של ועדת כספים וכנסת – הלכו לנו עוד חודש-חודשיים. מה שאני מבקש ממך זה למצוא מקור מימון בתוך המשרד או בשת"פ עם גופים אחרים. קרן סיוע למשפחות בנושאים שלא מכוסים בחקיקה, ולהצליח לבצע את זה תוך שבוע-שבועיים, או לכנס את הנהלת ביטוח לאומי ולהגיד שבתוך קרן מסוימת שלנו, שבכלל נועדה למצבים אחרים, יופעל מיידית סכום של כמה מיליונים. אקמול. ובשלושה שבועות-חודש הקרוב להביא את תיקון החוק ותקנות ולהשלים אותו כדי שיהיה כסף כזה זמין. אנחנו רוצים את המעשה, ואני יודע, כמו פנינה שאומרת שאנחנו יודעים לעבוד אתכם, שהיו גם הרבה פתרונות שעשיתם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> נכון, הם ידעו למצוא פתרונות. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אנחנו מבקשים פתרון לדבר הזה. << אורח >> ירונה שלום: << אורח >> אנחנו בהחלט הפעלנו ועדות חריגות, זה לא שלא הפעלנו אותן ולא חשבנו על זה. יושבת אתכם חדווה שנמצאת על זה יום-יום, בהחלט הפעלנו ועדות חריגות. אבל אם רוצים שזה יוסדר לא כחריגה אלא כמשהו חוקי מסודר, זה נדרש בחוק. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אנחנו לא מדברים על הרבה נשים. בסדר, ירונה, האמת היא שהתשובה הזאת היא כל-כך לא במקום מבחינתי. אנחנו לא מדברים על הרבה נשים. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> ירונה, אני ממש רוצה להגיד משהו, כי אני הייתי מאלה שהגישו חריגה. את יודעת מה הסכום החד-פעמי שקיבלתי על חריגות? 10,000 שקלים. זו החריגות שקיבלתי, חד-פעמי 10,000 שקלים. בואו נעשה חישוב רגע כמה עולה מטפלת שאני הולכת לקחת שנה הבאה לבערך 75% משרה, אנחנו מדברים על סביב 7,000 שקל בחודש שאני הולכת להוציא, כשאתם מורידים לי את הקצבה של רוני כי היא בת שלוש כבר, אז מקצצים אותה בחצי. כי ילדה בת שלוש היא בעצם ילדה עצמאית שיכולה לטפל בעצמה. האמת שהיא באמת מדהימה, כי כמו שאמרתי קודם, אם הקשבת, היא כבר בת חמש בעצם, אז היא באמת עוזרת לנו המון עם עלמה. כשאני לא נמצאת ואימא שלי, בת 67 שיצאה לפנסיה בעקבות ה-7 באוקטובר – אני אציין שהיא תושבת שדרות וגם היא הייתה תחת המתקפה – אז היא אומרת לי: אימא, אני אעזור לסבתא היום. << אורח >> ירונה שלום: << אורח >> פנינה, תני לנו לקחת את זה. אנחנו נבדוק את זה. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> בבקשה, אם הגעתם לפה, סליחה שאני אומרת את זה בצורה כזאת, אבל בואו נקבל תשובות יותר טובות או שאל תתנו תשובות ותגידו: נבדוק ונחזור אליכן עוד שבוע. << אורח >> ירונה שלום: << אורח >> זה מה שאני אומרת. זה מה שאני אומרת. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> לא: יש ועדות חריגות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה, לישי. אני אקח את מה שאומרת לישי, ודווקא כאן אני רוצה לומר משהו לזכותכם, ופתחתי עם זה. אני יודעת שאתן יודעות לעבוד. אנחנו לא צריכים תיקוני חקיקה ולא נעליים, סלחי לי על הביטוי. אני רוצה שתגבשו מענה כולל למספר נשים הכל-כך מצומצם הזה – ברוך השם שהוא מצומצם – שעדיין נאלצות להתמודד עם בירוקרטיה. הן בכלל התביישו להגיע, הן לא רצו להגיע לכאן, כי כל מה שמעניין אותן זה שהבעלים יגיעו לארץ, שהם יחזרו מהשבי ונשחרר אותם. כל השאר לא מעניין אותן, אבל אני חושבת שאותנו זה צריך לעניין. אנחנו צריכות ויכולות לתת להן את המענים הללו. קרינה, בת זוגו של רונן אנגל, שלום. << אורח >> קרינה אנגל-ברט: << אורח >> שלום. כבר קשה לי להגיד צוהריים טובים או בוקר טוב. הם לא טובים. אם אתם לא מכירים, אני אציג את עצמי. אני קרינה אנגל-ברט, אשתו של רונן אנגל שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה, אימא של יובל ומיקה, שנחטפו ושוחררו יחד איתי אחרי 52 יום, ואימא של תום, חייל משוחרר שביום הזה הוא היה במקום הבטוח, הוא היה בחווארה. תום ניצל ממה שהיה בניר עוז כי הוא נשאר שבת בבסיס. אז כן, אני ממשפחה חטופה ואני מתמודדת לבד עם שלושה ילדים. אומנם גדולים, אבל הם עדיין הילדים שלי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בני כמה הם? << אורח >> קרינה אנגל-ברט: << אורח >> תום בן 22 עוד חודש, מיקה בת 19 וחצי, ויובלי עוד מעט בת 12. אני יכולה רק לציין שהדבר היחיד שמחזיק אותי זה שהילדים שלי מלאים שמחת חיים, והם הכוח המניע. הם הסיבה שאני קמה כל בוקר והם הסיבה שאני נמצאת היום בעבודה. העבודה היא המקום הבטוח שלי, העבודה היא המקום שבו אני לא קרינה החטופה. העבודה היא המקום היחיד שבו אני כאילו רגילה. אז אני קמה לעבודה ואני מחזיקה את העבודה בכוח, אבל לילדים שלי לא כל-כך קל. תום השתחרר מהצבא מתי שהוא היה צריך להשתחרר ועכשיו הוא ללא מסגרת. לפעמים זה טוב, כי גם ככה זו תקופה כזאת בחיים שזה בסדר לא להיות במסגרת. מיקה בת 19 וחצי ואין לה כלום, כי החיים שלה נשמטו לבור מאוד עמוק. קשה מאוד להתמודד עם ילדה בת 19 שהייתה אמורה להיות בשנת שירות ולאחר מכן להתגייס לצבא ולהתחיל חיים עצמאיים. היא חזרה להיות ילדה שצריכה תמיכה יום-יומית. ילדה שלא מסוגלת לצאת מהבית, ילדה שמפחדת. ילדה שכשהיא שומעת בחדשות שיש כוננות, אז היא בכוננות ולא יוצאת מהבית כבר כמעט שבועיים. היום-יום לא קל, היום-יום הוא מורכב, וכזה גם היום-יום שלי והיום-יום של עוד הרבה אימהות שנמצאות לבד. כן, אני מבקשת לשים לב לבקשות. הן קטנות, אבל מהותיות עבור כל אחד ואחד מאיתנו. אני עצמאית, אני לא נתמכת ביותר מדי אנשים, כי יש לי את היכולת הזאת ויש לי את האפשרות, אבל מאחורי הקלעים יש הרבה מאוד אנשים שכן נמצאים שם בשבילי וגם הם צריכים הכרה. הבן של לא מוכר כנפגע איבה כי הוא לא היה בבית ב-7 באוקטובר. האחיות שלי בממד אחר, ואחי בכלל. אני מבקשת לשים לב, אני דורשת לשים לב, לבקשות ולדקויות, ולא להשאיר אותנו לבד. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה. קרינה העלתה נקודה מאוד חשובה: איך הבן לא נחשב כנפגע פעולות איבה כשאבא שלו בשבי כבר 310 ימים? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הוא נחשב. << אורח >> קרינה אנגלברט: << אורח >> הוא נחשב ליתום, אז הוא מקבל זכויות בתור יתום של נפגע איבה, אבל הוא בעצמו לא נפגע איבה, הוא לא נכנס בקטגוריה. לפי החוק היבש נפגע איבה הוא האדם שנמצא במקום. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בזמן האירוע. << אורח >> קרינה אנגלברט: << אורח >> תום מקבל זכויות בתור יתום, אני לא אומרת שתום לא מקבל עזרה. הוא מקבל עזרה, הוא מקבל טיפולים ואני מקבלת החזרים. האחראית על השיקום שלי, מי בקשר איתי בביטוח לאומי, עושה שמיניות באוויר והיא מדהימה. אני חייבת להוריד את הכובע בפניה שהיא זמינה עבורי 24/7 על כל פיפס קטן, ואם אין תשובות מיידיות יש תשובות למחרת. יש צוות משפטי שתמיד נמצא ויש צוות של קופת החולים. הבנות שלי נפגעו במהלך החטיפה, אז אנחנו נוסעות פעם בחודש לאיכילוב וגם שם אנחנו מקבלים תמיכה. אבל לא על זה אני מדברת. אני מדברת על הדברים הנוספים שאנחנו גם לא יודעים לבקש. אני לא יודעת מה אני צריכה מחר בבוקר, אני יודעת מה אני צריכה היום. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בסדר גמור. תודה, קרינה. << אורח >> קרינה אנגלברט: << אורח >> תודה לכם. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רחלי ברוך, אשתו של אוריאל ברוך. << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> שלום. אני גם לא מרגישה טוב וגם קשה לי מאוד לדבר. אני רוצה להשמיע לכם משהו. זה הבן שלי, אופק, בן חמש וחצי. (משמיעה הקלטה) << קריאה >> קריאה: << קריאה >> את בטוחה שהוא בן חמש וחצי? << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> את לא מבינה. זה מה שהכי כואב לי, שהוא רק בן חמש וחצי והוא לקח על עצמו תפקיד כזה: אני כמו בעל. הוא אמר לי: אימא, אם את צריכה לעלות על סולם תקראי לי. בעלי אף פעם לא עלה על סולם, הוא לקח משהו אבהי וניסה להראות לי שהוא שם. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> איך קוראים לו? << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> קוראים לו אופק והוא החיים שלי. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> הוא נולד מנהל מרכז חוסן. איזה דבר. << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> ממש. מצד אחד אני רק רוצה שהוא יהיה ילד, ירצה ללכת לגן שעשועים, לא יודעת. הוא כמו מבוגר, הוא כל הזמן רוצה להיות איתי, להיות לידי. למשל, ביטוח לאומי מציע טיפולים פסיכולוגיים, אבל הוא לא רוצה. אני מנסה הכול והוא לא רוצה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> איפה את גרה עכשיו? אני מבינה שיש לכם שני ילדים. << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> יש לי את אופק ולאוריאל יש גם את שלו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> שהוא יותר גדול. << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> כן. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> חשבתי שאופק זה הגדול. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אופק זה הקטן. מדהים. איפה אתם גרים? << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> אנחנו גרים בגבעון. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> וממי את מקבלת עזרה? << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> מאימא שלי, היא גרה לידי, ומאבא שלי כמובן, אבא שלי פעיל. אחרי שהודיעו שאוריאל נרצח, בחיים לא הייתי עוברת את זה בלי ההורים שלי, שיהיו בריאים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מאיפה הוא נחטף? << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> מהמסיבה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה הסיוע שאת צריכה כדי לגדל את הילד המדהים הזה? << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> תראי, השבוע הרגשתי שאני חייבת לצאת, חייבת להתאוורר, אבל הוא לא נותן לי. אני צריכה להיות לידו כל הזמן, זה משהו לא מוסבר. מציעים עזרה, אבל גם אני הרבה פעמים מציעה לאנשים עזרה. אני יודעת שהם יגידו לי לא ובגלל זה אני מציעה. לא להציע, פשוט לעשות. ביטוח לאומי או לא יודעת מי, שמישהו שפשוט יבוא לעזור, לקחת את הילדים לטייל. הוא עולה לכיתה א', אז להכין לכיתה א'. כל הדברים שאין לי כוח לעשות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> זה מאוד מעניין. אומרת פה רחלי משהו מאוד חשוב. במקום לחכות שהם ייגשו ויגידו מה הם צריכים, כשאין להם זמינות ופניות נפשית, פשוט לקבוע. יש לנו כבר ניסיון מצטבר. << אורח >> רחלי ברוך: << אורח >> אם אני אשאל אותו הוא לא ירצה, אבל אם מישהו יבוא ויכיר אותו, הוא ילמד להכיר אותו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יש לנו כבר ניסיון מצטבר. צריך להתחיל לקבוע דברים ולתת אותם. זה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. תודה רבה, רחלי. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> אני יכולה להוסיף משהו? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן, ואז נפנה לבת שבע יהלומי, שאיתנו בזום. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> שמעתי את הילד שלך – וואו, משוגע שילד בן חמש וחצי אומר דבר כזה. אבל הדבר הזה מאוד מוכר לי, כי הילדה שלי בת השבע מתנהגת מאוד דומה לזה. אתם יודעים, כאימא זה מאוד קשה לראות את הילד מתבגר ונותן קפיצה של עשר שנים קדימה. זה הזכיר לי איזו נסיעה שחזרתי מאחותי עם שלוש בנות ברכב. היה מאוחר ואמרתי לה: ברבור, לכי לישון. היא אמרה לי: אימא, אני עייפה. אמרתי לה: בר, זה בסדר, לכי לישון. היא אמרה לי: לא, לא, אימא, אני לא רוצה להירדם, כי אז איך תרימי את כולנו הביתה, איך תעשי את זה? הילדה הייתה גמורה מעייפות ולא רצתה ללכת לישון. כל הדרך בכיתי. הילדה רוצה ללכת לישון אבל היא לא רוצה לישון, כי: אימא, מי יעזור לנו? מי ירים אותנו? אני אומרת לה: ברבור, אל תדאגי, סבא וסבתא מחכים לי, הם יעזרו לי להרים אתכן. לא, לא, אני לא רוצה ללכת לישון. זה בא לידי ביטוי בכל דבר אפשרי. כמו שהיא אמרה, יש לנו עזרה, אבל בסוף הילדים רוצים כל הזמן אותנו, כל הזמן את הקרבה ובאמת אם יש איזשהן התראות ויש איזשהו חשש אז הם לא רוצים לרדת למטה. הילדה שלי רוצה להיות עם הסקייטבורד – לא, אימא, לא – ואני מכריחה אותה לרדת, אבל גם אני בעצמי מפחדת. אלו ילדים שבסופו של דבר לוקחים על עצמם אחריות. אני רוצה להגיד עוד משהו בהקשר הזה. אלה ילדים לאבות צעירים. אבל רגע, יש תור, נכון? יש עסקה. איפה האבות הצעירים בעסקה? אנחנו מדברים פה על כמה זה קשה . בר, הבכורה שלי, אומרת שהיא אוהבת את אבא יותר משהיא אוהבת אותי. שגיא חשוב לבר יותר ממני. הוא לא ראוי לחזור בעסקה? הוא צריך לחכות בתור? מישהו פה חושב שיש תור לדבר הזה? הילדה שלי צריכה לחכות בתור? אתם יודעים מה קרה כשהייתה העסקה הראשונה? אני ברחתי מהמלון שהייתי בו. אני מקהילת ניר עוז, חלק חזרו וחלק לא חזרו. חצי מלון שמח, חצי מלון עצוב. אמרתי שהילדה שלי לא יכולה לחוות את זה, אני אקח אותה לאחותי. היינו שם 11 ימים, משהו כזה. יש לנו עסק בגבעות בר, זה העסק שלי ושל שגיא. אני מנהלת אותו בנוסף תוך כדי, כי אני לא מוכנה לוותר על זה. היא הלכה לעסק ופגשה ילד, והוא אמר לה: את יודעת? יש עסקה, יש עסקה – ולא רציתי לספר לה – אבא שלך כנראה ישתחרר. היא רצה הביתה ואמרה לי: אימא, אימא, יש עסקה, אבא יחזור. הייתי צריכה לעמוד מול ילדה, שהייתה אז בת שש, ולהגיד לה: ברבור, אבא לא יחזור בעסקה הזאת. למה, אימא, למה? כי החליטו לשחרר רק את הנשים ואת הילדים. למה? למה לא את אבא? שוב, איזו תשובה אני נותנת לילדה? מה זאת אומרת, זה אבא שלה. אמרתי לה שחושבים שהילדים צריכים לחזור עם האימהות. את יודעת, בר, אם למשל אני ואבא היינו נחטפים והיו צריכים להחזיר אותך ועוד מישהו, אז היית מעדיפה שאני אחזור איתך. לא, אימא, לא יודעת. הייתם צריכים לראות את הילדה ואיזה בכי יצא לה כשהיא שמעה שאבא לא נכלל בעסקה. איך אני אומרת לילדה שלי שאבא לא נכלל בעסקה? ולמה הוא צריך לעמוד בתור? שגיא הוא הבן אדם הכי ראוי לחזור בעסקה הזאת. אין פה תעדוף. ביום שהם נחטפו לא העדיפו לחטוף את זאת או את זה. כולם צריכים לחזור. אני אמרתי את זה לכולם ואני אומרת את זה לכם: אם תהיה עסקה ושגיא לא יחזור בעסקה הזאת, אני לא אעמוד על הרגליים שלי. אני ממתינה עשרה חודשים כדי ששגיא יחזור. בעסקה הזאת אני רוצה שהאבות הצעירים יחזרו לילדים שלהם. לא יכול להיות שאני מחכה עשרה חודשים והם יחכו בתור כי הם צעירים. הם לא צעירים, הם אבות לילדים קטנים שמחכים להם כל לילה וכל יום. הבת שלי מחכה לאבא שלה, ולא יכול להיות שתהיה עוד עסקה אחת ואני אגיד לבת שלי: אבא לא נכלל בעסקה. תגידו לי, איזו עסקה יש כאן? ילד בן חמש וחצי צריך להגיד לה: אני אעשה את זה? הוא בן חמש וחצי, הוא צריך ללמוד לרכב על אופניים. מה זה קשור שהוא צריך עכשיו לעזור לאימא שלו בדברים ולעודד אותה? באיזה עולם משוגע אנחנו נמצאים. שימו את האבות הצעירים בחלק הקדמי. יש פה ילדים קטנים שחושבים שאבא יותר חשוב מאימא. כן, אם תשאלו את הילדה שלי, היא אומרת: אני אוהבת את אבא יותר ממה שאני אוהבת אותך. והאמת שאני גם מאמינה לה. כי שגיא הוא אבא שלא חוזר ב-20:00-19:00. הוא אבא נוכח, הוא אבא שמגיע ב-16:00-15:00, מכבה את הטלפון ויושב עם הילדה שלו. הוא אבא שבכל פורים מכין לילדה שלו את התחפושת הכי יפה שיש ועושה לה טיולים. איפה הוא עכשיו? אתם יודעים ששגיא נלקח פצוע מהבית? העידו החטופים שחזרו משם וראו אותו פצוע. עשרה חודשים שגיא לא מקבל טיפול. מי עוזר לו שם? מי עוזר לו? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה. בת שבע יהלומי, אשתו של אוהד יהלומי, שלום. << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> שלום. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> את היית בשבי? << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> לא, אני לא הייתי בשבי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> הילד, סליחה. << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> נחטפתי עם שלושת הילדים אחרי שאוהד, בעלי, נפצע בבית והושאר שם, ונחטפנו לנגד עיניו. קרוב מאוד לגבול הצלחתי לברוח עם שתי הבנות. איתן היה על אופנוע אחר, איתן היה אז בן 12 ונחטף לעזה לבדו. מאוחר יותר גילינו שאוהד נחטף גם הוא, למרות שהוא היה פצוע. נכון להיום אנחנו לא יודעים מה מצבו, כי אף אחד לא ראה אותו. רציתי להעלות כמה דברים. אני לא יודעת אם יש פה עוד הורים במצב שלי, אבל אצלנו בגלל שאיתן הילד נחטף ואני והבנות לא, כי בסופו של דבר לא הגענו לעזה, מגיעים לאיתן כל מיני מענקים שאני לא תמיד יכולה לממש אותם, כי הוא קטין. זה דבר שהייתי רוצה שתהיה לגביו התייחסות. דבר נוסף, גם אני מניר עוז, ואני בחרתי לגור שלא עם הקהילה בקריית גת. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בת שבע, ברשותך, מה זאת אומרת שהוא לא יכול לממש? << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> יש כל מיני מענקים שביררתי עליהם, אני מעדיפה לא לפרט אותם פה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בסדר, גורמי המקצוע שומעים אותך. אני רוצה שתיקחו את הסיפור של איתן ותפתרו את הדבר הזה, אבל אחרי זה תקישו את זה גם לגבי אחרים. הוא איתך באוטו? << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> כן, הוא איתי באוטו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> שלום, איתן. << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> יש עוד משפחות שהילדים היו חטופים. הזכויות שעוגנו בחוק הן לאנשים מבוגרים, והילדים לא מקבלים את הזכויות כי הם קטינים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בסדר, בשביל לא לפגוע בצנעת הפרט אנחנו נבדוק את זה אחר כך ונמצא פתרונות ראויים. << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> מצוין. אני לא יודעת אם זה המקום, אבל יש לנו ילדת אומנה בבית ומבחינת המדינה היא כאילו לא קיימת בסיפור, כאילו לא נחטפה, כאילו לא הייתה ב-7 באוקטובר, בגלל שהמדינה אפוטרופוסית עליה. גם פה צריך שלפחות יהיה לה איזה טייטל של נפגעת פעולות איבה, שיהיו לה זכויות בעתיד. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה זאת אומרת, היא הייתה אתכם? << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> היא הייתה איתי על הידיים, ברחתי איתה על הידיים, קרוב מאוד לגבול חזרה לקיבוץ. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ולא מכירים בזה? << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> היא הייתה לאורך כל האירוע. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> ביטוח לאומי. זה חייב להיפתר מיידית. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה, השתגענו? << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> היא הייתה בת שנה ושמונה חודשים. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> עד שיש לה משפחה משלה, באסון כזה היא לא תיחשב בת משפחה? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> הדבר הזה ייפתר ובמיידי. << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> בשבילה, אני אשמח שיהיה לה את הטייטל ובעתיד היא תוכל להשתמש במענקים. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> בשבילנו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בוודאי, מה זאת אומרת. המדינה אמורה לדאוג לילדים האלה מקצה לקצה, על אחת כמה וכמה בסיטואציה מאוד רגישה שכזו. יש פה משפחה שהיא משפחת אומנה ואתם מפקיעים מהם את היכולת לעזור לה. זה הזוי. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> יש לה גם זכויות, היא חוותה טראומה כמו כולם. מישהו יכול להפלות את הילדה הזאת? היא הייתה בחדר הזה. מה, בגלל בירוקרטיות של הגדרות? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> חטפו אותם לעזה והיא הצליחה לברוח. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> זה אסון, זה צריך להיפתר היום. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה שאת מעלה את זה, זו סוגיה קשה לעיכול, שלא נותנים לה את הזכויות. << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> דבר אחרון, אנחנו משפחה שבחרה לא להתפנות עם הקהילה לקריית גת. אני בחרתי להתחיל חיים חדשים בשביל הילדים, עם היתרונות והחסרונות שבזה, ואנחנו כבר לא גרים במקום עם הטבות כמו שהיה בעוטף. לא יודעת אם אני רוצה לבקש. הייתי רוצה שכן יחשבו איך עוטפים אותנו כמו שהיינו שם, כי אנחנו לא בחרנו לעזוב, נאלצנו להתחיל חיים חדשים במקום חדש. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יש משהו פטרנליסטי שמכריח אתכם לחזור לאן שהמדינה קובעת. אם יש מי מהמשפחות שחוו חטיפה, רצח, ניסיון לחטיפה, את כל התופת – אי-אפשר שהמדינה תכריח אותם לחזור למקום X או Y, בטח כאלה ששמעתי שהם לא מסוגלים לחזור לעוטף. זו קבוצה מאוד מאובחנת של אנשים ואני חושבת – מה זה חושבת, בטוחה – שלא צריך לגרוע מהזכויות שלהם. אני מבינה ממך, בת שבע, שאת לא מקבלת את מלוא הזכויות והמעטפת בגלל שבחרת לא לגור עם הקבוצה. << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> אני אגיד שאנחנו כן מקבלים הרבה זכויות ובאמת עטופים, גם על ידי המדינה וגם על ידי אנשים טובים אחרים, אבל לגור בעמק חפר, שזה המקום שבחרתי לגור בו, זה בהחלט הרבה יותר יקר מאשר לגור בניר עוז. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תכף אתם תענו לי על זה. אני זוכרת שאמרו שלא יודעים איזה מן פתרון לתת לזה מאז שהסבסוד ירד. השאלה אם נתתם לזה מענה, כי אמרו שרוצים להקים איזו ועדת שרים שתיתן מענה למשפחות הספציפיות שבחרו לא לחזור. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> זה סיפור אחר עם מפונים, אני כבר אתייחס. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בסדר גמור. בת שבע, תרצי לומר עוד משהו? << אורח >> בת שבע כהן יהלומי: << אורח >> זהו. תודה רבה שהקשבתם. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה רבה על הסובלנות, ושעלית והארת נושאים מאוד קריטיים. אני רוצה לאפשר לחברי הכנסת ואז נעבור לכל גורמי המקצוע וכמובן למטה המשפחות. אני רוצה להודות למלוות, אני יודעת שיש פה לא מעט מלוות שבאמת עושות עבודת קודש. סיגל, באמת תודה רבה לך, אני יודעת כמה את מציפה את הנושאים שצריך לעזור בהם. בבקשה, חברת הכנסת שלי טל מירון. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, יושבת-הראש. נורא קשה לדבר בדיון הזה, באמת. התחלתי את הדיון בשיברון לב נורא גדול כשהקשבנו לנשים המופלאות שיושבות שם. אחר כך זה עבר אצלי לזעם מטורף ורציתי למרוט את השערות מהראש מעצבים. ואחר כך עוד פעם לשמוע את אופק. זו פשוט רכבת הרים מטורפת, וזה רק לשבת באיזשהו דיון פה בכנסת, במזגן, עם שתייה, עם קפה ועם כל התנאים הנוחים שלנו. אני שמעתי את לישי בכיכר החטופים, אני נמצאת שם כמובן כל שבוע. ראיתי את אשתו של שגיא מדליקה נר ביום שישי באולפן שישי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> נכון, עם הילדים המתוקים. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> הכול מתערבב לי. שבוע שעבר, כשציינו את יום ההולדת של אריאל ביבס יצא לי לנאום על זה במליאה ולדבר על שגיא, כי ראיתי את המשפחה יושבת ביציע ומרימה את תמונתו. סליחה שאני מציינת רק חלק. סליחה, זה של כולנו, של כולכם כמובן. אני לא מפלה בין משפחות, אבל זה נורא נורא מתסכל, פנינה. מי כמוך וכמוני יכולות להגיד את זה. זה נורא מתסכל לשבת פה אחרי עשרה חודשים, כשאני יודעת, אני יודעת שמדינת ישראל החזקה והגדולה, עם כל המשאבים שעומדים לרשותה – ועומדים לרשותה משאבים גם בבית הזה וגם בממשלה – יכולה לפתור כל אחת ואחת מהבעיות האלה. בנקל, לא במסובך. אז כל פעם למצוא איזו לקונה בחוק הזה ולקונה שם - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אולי צריך קרן, זה לא הרבה תקציב, אנחנו הרי לא ישבנו בחיבוק ידיים. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> אני אגיד לך מה אני חושבת. יושבת פה הנציגה המופלאה של מנהלת החטופים שבאמת הופכת עולמות, עושה כל מה שהיא יכולה כדי לתקן חקיקה ולהביא פתרונות, ויושבים פה גם המלווים. באמת יש מעטפת של מנהלת החטופים ושל אנשים נפלאים שרוצים לעזור. יחד עם זאת, מה הבעיה, באמת? ישבנו פה בכל-כך הרבה דיונים. יקום ראש הממשלה, שתהיה החלטת ממשלה או שהוא ימנה שר אחד מכל השרים שיש לו – שר אחד – והוא יגיד לו: שומע? אתה אחראי על משפחות החטופים. אתה פותר אישית כל בעיה. יושבים איתם, אם צריך כמה דיונים אז כמה דיונים. יושב איתם פנים מול פנים ועולה על כל הבעיות שיש להם ואיך פותרים אותן. באמת שזה לא מסובך. יש בכוחנו לפתור את זה כל-כך בקלות ומהר. עזבו אותי מפוליטיקה עכשיו, אני לא מדברת פוליטיקה וזה לא מעניין אותי כרגע, אני אומרת שאפשר לפתור את זה. אם ראש הממשלה והממשלה לא עושים את זה, אני מוכנה שאנחנו, פנינה, חברות הכנסת שיושבות פה בוועדה ויודעות מה זה להיות אימהות, בטח לילדים קטנים, באוגוסט, בסיטואציה המורכבת הזאת, הבלתי אפשרית שהאימהות פה יושבות ומספרות לנו עליה – אנחנו נפתור את זה. בואי, נכין תוכנית, נבוא לראש הממשלה ונגיד לו אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש. בואו נפתור. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לא, אנחנו לא נלך לראש הממשלה. אני תמיד אומרת, אני לא מחכה לשרים. אתן לא צריכות לחכות לשרים, אתן יודעות להביא את הפתרונות. אנחנו נביא את הפתרונות יחד עם הוועדה. זה ייפתר. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> זה פשוט בלתי נתפס, זה לא יכול להיות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> זה ייפתר. לא חיכינו הרבה גם עם נשות המילואים. אנחנו נמצא את הפתרונות. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> נכון, וכבר מצאנו פתרונות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יש מנהיגות של אנשים שמחזיקים בתפקידים בכירים. לא הכול מתחיל בחוק ונגמר בחוק. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> חד-משמעית. חד-משמעית. אני רוצה להגיד עוד משהו. הסיטואציה הזאת שבה עשרה חודשים שלמים אחרי, ועדיין אנחנו מגלים בעיות שלא הצליחו להביא להן פתרונות – זה בלתי נתפס, זה כישלון, זה כישלון גדול של מדינת ישראל שלא מטפלת באנשים האלה כמו שצריך. אני מודה לכל גורמי המקצוע שעובדים ועושים את עבודתם – זה לא מספיק. אם לא מצאנו פתרונות, זה לא מספיק. בתחילת המלחמה, פנינה, את זוכרת שהיה לנו את חמ"ל חברי הכנסת? את זוכרת שעשינו שמיניות באוויר לפתור כל מיני דברים? מצאתי את עצמי בשיחות עם כל מיני תורמים אמריקאים להביא כסף, אתם זוכרים? הבאנו מטוסים של ציוד רפואי וציוד לחימה. אז מה צריך, שנצא מהדיון הזה ואת ואני נרים טלפונים לתורמים אמריקאיים כדי שהם יתמכו בהם? כדי שהם יפתרו להם את הבעיות? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כבר יש. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> בושה וחרפה אם זה המצב, ואם זה מה שיקרה אחרי הדיון הזה. מדינת ישראל צריכה לפתור את זה. את ואני, וכל מי שרוצה להצטרף אלינו מהכנסת הזאת, ומיכאל היקר שיושב פה וכל הכבוד לו שהוא פה, כי הוא חבר הכנסת היחידי שיושב פה – נעשה את מה שצריך כדי שהפתרונות האלה יבואו ומהר. לא בתיקוני חקיקה בפגרה, אלוהים יודע מתי זה יבוא. לא מעניין. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל ביטון, בבקשה. תודה, שלי. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אנשי הביטוח הלאומי, אנשי תקומה, העובדים הסוציאליים שפועלים מטעמכם ואנשי המקצוע – עשיתם המון מעשים גדולים ומשמעותיים, גם עבור משפחות החטופים. אבל בדיון הזה, עשרה חודשים עברו ונשמע פה שילדת אומנה לא מקבלת זכויות. היא הייתה בחדר עם משפחה, שזאת המשפחה שלה, ובגלל בירוקרטיה היא לא מקבלת זכויות? כשמשפחה כבר פונה ואומרת: אני צריכה עזרה מיוחדת, אז אומרים לה 10,000 שקל. זה 1,000 שקל לחודש על פני עשרה חודשים. בכמה מדובר פה? מדובר פה בגיבורות שמחזיקות בית בכאוס, במשבר נפשי-אישי, ילדים מדהימים והורים, סבים וסבתות, שכל חייהם השתנו והם הפכו להיות עובדים בשיקום של משפחה. אני חושב שמה שצריך לעשות עוד היום זה את הדברים האלה, שהם מבישים. ילדת האומנה, זה מביש. כעני על הפתח לבקש כמה שקלים ולא לקבל, זה מביש. למצוא דרכים לפעול היום עבור אותן כמה עשרות משפחות בודדות שצריכות את המעשה הזה. אם צריך בנוסף תקנה או סמכויות – בבקשה. אם צריך, קרן סיוע למשפחות, עם הרבה כסף, עם 10 מיליון שקל, ולשם מפנים בקשה ונותנים עשרות אלפי שקלים לטיפול מערכתי במשפחה שמבקשת, ולא כל משפחה רוצה. שתהיה פרואקטיביות, כמה משפחות נשארו לנו סך הכול שרוצות עזרה, שנאבקות על הקיום? במיפוי מלא, מה הצריכה, איזה מענים, מה נפל בין הכיסאות? לנהל תיק. זאת הדרישה. אני רוצה להגיד לך, היושבת-ראש, שכל חבר כנסת היה צריך להיות בחדר. אומרים כבר יבשו עינינו מדמעות ופינו כבר נותר אילם בלי קול. זעקת האימהות היא משהו שנכנס למי שהיה פה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה, מיכאל. כן, לישי. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> אני רוצה להגיד רק עוד דבר אחד. אביטל אמרה את זה ואני רוצה לחזור על זה וגם להעלות את זה. יושבות כאן נשים שלא ראו את הבעלים שלהן, את האנשים שלהן, כבר עשרה חודשים. אמרת ששמעת אותי אתמול בכיכר, אז אני בטוחה ששמעת עד כמה האוויר נגמר. מעבר להכול, זה משהו שחשוב שייאמר פה שוב ושוב ושוב, בחדרים האלה. הם צריכים להיות פה. זה הכי חשוב. אני אגיד עוד דבר לסיכום: תתחילו לעבוד מעכשיו, כי הם יחזרו. אין אופציה אחרת והם יחזרו. אני אומרת את זה כל הזמן. אנחנו נרדוף ולא נפסיק עד שהם יהיו פה. עכשיו יש לכם עבודה נוספת, להתחיל לעבוד על המענים לילדים האלה, שכבר עשרה חודשים לא ראו את אבא שלהם. לילדה שלי ששומעת דפיקה, כמו שאמרתי לכם בהתחלה, ומתחילה לצרוח. לילדה שלי שכבר עשרה חודשים אומרת לילה טוב אבא לחלל האוויר, ושואלת אותי אם יש לו מיטה וסדין. מעכשיו, כדי שלא נצטרך להגיע לוועדות האלה. אמרתי לכם מה אני חושבת שיקרה. כשעומרי יחזור, בצורה כנה, כנראה שאני אוכל לאפשר לעצמי להתמוטט לכמה ימים. כי עכשיו אין לי אופציה כזאת, ולהתחיל לטפל ב-7 באוקטובר בשבילי. אני הייתי בת ערובה מול מחבלי חמאס שלוש שעות. 11 שעות עד שהגיעו לחלץ אותי. מעכשיו תתחילו גם לעבוד על מה הולך להינתן לילדים האלה כדי שלא נגיע למצב שבו עשרה חודשים אחרי שהם יחזרו נבוא ונגיד לכם: איפה אתם? ולא, אני גם לא אהיה מוכנה שיגידו לי, ואני אומרת את זה מעכשיו בצורה מאוד מאוד כנה – יש עכשיו את העניין של להגיש נכות לילדים תושבי העוטף – אני לא צריכה להגיש טפסים. אני לא צריכה להוכיח לביטוח לאומי שלילדות שלי יש נכות נפשית אחרי שאבא שלהן כבר עשרה חודשים בעזה. גם את זה תתקנו, כי אנחנו לא צריכות ללכת לרופא משפחה, לא לפסיכיאטר ולא לאף אחד, כדי שהמדינה תתחיל להתעורר ולתת להם משהו. תכניסו את זה כעוולה נוספת שקורית, כי אני באופן אישי לא מוכנה להגיש את זה. אתם מוזמנים פשוט לתת את זה, כי נמאס לי כבר לבקש דברים. את הדברים שצריכים להיות מובנים מאליהם אתם דורשים שנכתוב, שנגיש, שנלך, שנביא. לי יש שני תפקידים בסך הכול כבר עשרה חודשים: להילחם שהוא יחזור הביתה כבר –לבית שאין לו, כי גם לי אין בית. צימר, זוכרים? עשרה חודשים בצימר – ולהיות אימא לבנות שלי, שאבא שלהן נחטף אל מול עיניהן. אין לי זמן לביורוקרטיות. אין לי זמן לבקשות. תודה רבה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה, לישי. אתם שמים לב שאנחנו נוגעים בנקודות שהן עוגני החיים של כל בן אדם רגיל בשגרה, ובוודאי מי שנמצא במצוקה כל-כך קשה בתקופה הזאת, נלחם ושורד את החיים. בין אם זה מגורים, שאתם תצטרכו לעשות שם zoom in, ובין אם זה הטיפול והסיוע בילדים, שאני שמה את זה כנדבך אחד. נדבך נוסף זה הסיוע להורים שהפקיעו את החיים שלהם, חלקם עם השלכות בריאותית כבדות, ומטפלים בנכדים ובנשים האלה. לעיתים זה החם או החמה, שמענו את רבקה שהיא עצמה עלתה לארץ והיא לא עטופה במשפחתה שנמצאת בחו"ל, ולכן זו המשפחה של הבעל. אלו נקודות מאוד מאוד ברורות, אבל אלוקים נמצא בפרטים הקטנים. את הסיוע הגדול מהמדינה בשן ובעין נתנו בסוף, עם תיקוני חקיקה. לא הכול דורש תיקוני חקיקה. פה זה כבר השלמות קטנות, לפעמים זה באמת בזה שנותנים לנשים להתמודד עם טפסים, דיברה על כך אביטל, למה הן צריכות לבקש? יש דברים שצריכים להיות ב-default. בבקשה, פרופסור חגי לוין, ראש מערך הבריאות של מטה החטופים. אחריו אני עוברת למשרדי הממשלה ואחרי כן, אם יש, מלווים שרוצים לדבר. בבקשה, פרופסור. << אורח >> חגי לוין: << אורח >> תודה רבה, היושבת-ראש. זה באמת דיון קורע לב. לשמוע את הנשים, האימהות הגיבורות, המשפחות הגיבורות, החטופים הגיבורים והילדים הגיבורים. שמענו את הדברים של אופק. אנחנו היינו מצפים מהמנהיגות הפוליטית, השרים שלא נמצאים כאן בדיון, שהם יבואו, ידפקו על השולחן ויגידו: לתת את כל המענה הנדרש. כי ברור שזה אירוע כל-כך חריג שהחוק והנהלים הקיימים לא נותנים לו מענה. תכף נשמע את גורמי המקצוע במשרדי הממשלה, ואני יודע שהם באמת עושים כמיטב יכולתם בתנאים הקיימים, אבל צריכה להיות אמירה ברורה. אני חייב להגיד בצער שנפגשתי כבר לפני למעלה מחצי שנה עם שר הבריאות ולא קיבלנו את האמירה הברורה הזאת, הבטחה פומבית ומעשית לתת למשפחות את כל מה שהן צריכות. כמו שאמרה לישי, ברור שהדבר הראשון זה לעשות הכול כדי להחזיר אותם, זאת החובה שלנו. אי-אפשר להמשיך להפקיר אותם. אבל במקביל אין למשפחות זמן, ואני אומר בצער כרופא אפידימיולוג, כתוצאה מהמצב הזה, וזה ברור, כולנו מבינים, נגרם נזק בריאותי לאימהות, למשפחות ולילדים. ככול שנקדים את המענים המיטביים, כך נוכל לצמצם את הנזק הזה, וכמובן ככול שנקדים להחזיר אותם. מעבר לזה שנשמע פה את גורמי המקצוע, באמת הייתי מצפה שנקבל התחייבות פומבית מהשרים האחראים שבמשמרת שלהם זה קרה, ובמשמרת שלהם ידאגו למשפחות עד הפרט האחרון. תודה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה רבה. אני רוצה לעבור אלייך, יעל גורן חזקיה, ראש אגף חקיקה, ממשל וקשרי חוץ. יעל, אנחנו ביקרנו במינהלת החטופים, היינו גם במינהלת תקומה ועשינו גם דיון על הנושא הזה. בזמנו היה לנשים קשה יותר להגיע. אנחנו לא מתקדמים, זו התחושה. אני רוצה שתתני לי גם את האופק העתידי וגם את מה שקורה היום. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני מודה שמאוד קשה לי לדבר. על פניו אני רוצה לענות על כל מיני דברים שעלו פה, אבל קודם כול אני רוצה להישיר אליכן מבט גם כאימא וגם כאישה של, ולהגיד לכן – אני חושבת שאתן יודעות את זה – שאתן באמת גיבורות על והילדים עוד יותר גיבורים. באמת כל מה שאנחנו לא עושים או מנסים לעשות זו באמת נחמה פרוטה למה שצריכים. כמובן שהדבר הראשון והנכון הוא באמת להחזיר את כולם הביתה. כמו שאמרה גם אביטל, הילדים הקטנים האלה זקוקים לאבא שלהם לפני הכול. לצערי הרב, מי שיושבות פה לידי, חברותיי למשרדי הממשלה, לא חלק מתהליך המשא ומתן ואנחנו לא יודעות להשפיע עליו. אנחנו יודעות להשפיע בלעזור לכן במעטפת שאתן צריכות, כמה שניתן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> נכון, ולכן גם אין לנו ציפייה. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> חשוב לומר שגם לנו יש ציפייה מההנהגה שתעשה הכול כדי שהם יחזרו. יש לנו ציפייה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני מצטרפת לאמירה של ריקי כמובן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יעל, מה אתם עושים בשביל לעזור? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני רוצה לומר כמה דברים ואני כמובן אתייחס לכל הדברים שאמרו פה. תראו, ברוחב יש מענים לדברים שנאמרו פה. נכון, יש פער מסוים וגם הייתה לי שיחה על זה עם לישי לפני הדיון הזה. יש פער בהכרה של מעגל שני, אנחנו בפער בהקשר הזה. אנחנו מנסים לחוקק את זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> זה לא מעגל שני, אתם חייבים להבין. אנחנו נתחיל גם לדייק את ההמשגה. זה המעגל הראשון שלהן. זה המעגל שעוזר להן ואנחנו לא נקבל את זה שסבים וסבתות הם מעגל שני. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> אני חייבת להגיד משהו, וכבר אמרתי לך את זה. אני לא מוכנה שההורים שלי ימשיכו להיחשב כמעגל שני. כשתשאלי את רוני מי המשפחה שלה היא תגיד: אימא, אבא, עלמא, סבא וסבתא. זאת כבר המשפחה הגרעינית של הבנות שלי, שזה יהיה ברור. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> חד-משמעית. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה שאנחנו מבקשים זה להכיר בהם כשיש עסק שההורה סוגר, או כשהם לא יכולים ללכת לעבודה כי הם מטפלים בנכדים ובילדים. יש לזה פתרונות יצירתיים. אני מקווה שבאתם עם פתרונות על השולחן. אם לא, אנחנו סתם שורפים את הזמן לנשים האלה ואני לא רוצה להיות במקום הזה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני אתייחס. << אורח >> רן מלמד: << אורח >> גברתי, רק בקשה קטנה. דבר ראשון, שיכינו דאטה בייס, רק עבורך בגלל צנעת הפרט, שלוקח את הפירוט של כל הנשים וכל המעגל שסובב אותן – זה לא משנה אם ראשון, שני או שלישי, זה בכלל לא חשוב – וליד כל אחד מהאנשים האלה יהיה כתוב מה הצורך, מה הוא קיבל ואיפה יש בעיה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אנחנו נגיע לזה. << אורח >> רן מלמד: << אורח >> כשיהיה לך את הדאטה בייס הזה, ולא מדובר על הרבה אנשים, תוכלי לעשות את העבודה כמו שצריך. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> זה גרושים, ובושה וחרפה שבמדינה הזאת מבזבזים כל-כך הרבה תקציבים על כלום ושום דבר, על שום דבר מהותי, בזמן שאפשר להביא להן את הכסף הזה. בבקשה, יעל. << אורח >> מיכל לובנוב: << אורח >> פנינה, סליחה שאני עוצרת אותך, אני רוצה להגיד משהו קטן. הבן שלי, תום, קורא לסבא שלו, אבא שלי, אבא. זהו, נגמר הסיפור. הוא אבא שלו. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אין ויכוח. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בסדר, אנחנו מיישרים קו שזה המעגל הראשון. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אין ויכוח, אנחנו מיישרים קו. אין ויכוח. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אני אוסיף שהמדינה רוצה את הסבים והסבתות האלה בתמונה. המדינה לא מצליחה להעמיד לכל משפחה כזאת שני עובדים שיטפלו בה במשך עשרה חודשים. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> חד-משמעית, ובטח לא כמו סבא וסבתא. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> הוואקום הזה מתמלא ברצון טוב והקרבה של משפחה שלמה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה הפתרון, יעל? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> נכון, צריך למצוא פתרונות יצירתיים, ובמקביל כן לקדם חקיקה בהקשר הזה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יש לך עכשיו פתרון? מה את יכולה לתת לסבים ולסבתות עכשיו? זה לא משהו חדש שעולה פה, האמיני לי, הייתי מגלה סבלנות אם לא הייתי עושה את כל התהליך הנדרש. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> רגע, אני רוצה רגע להסביר. אני יכולה לתת דרך המשפחות, אני לא יכולה לתת להם סיוע כספי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תתני דרך המשפחות. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני יכולה דרך המשפחות. אנחנו יכולים לתת דרך ועדות למ"ד, שבהן זה תהליך של לפנים משורת הדין, שהמשפחה מגישה - - - << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> 10,000 שקל. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> לא תמיד. הסכומים משתנים לפי האירוע. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לסבתא שעזבה את העבודה שלה במשך עשרה חודשים, מה יעזור לה 10,000 שקל? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> שנייה. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> לא רוצה להגיש. לא שמעת מה אמרתי לפני שנייה. לא. אנחנו סיימנו להגיש בקשות חריגות. סיימנו עם הדבר הזה. אין בעיה, אנחנו נמשיך להגיע ונמשיך להגיד את הדברים. סיימנו להגיש. אתם מוזמנים להתחיל להיכנס למשפחות, יש כאן אולי 20 משפחות בסיטואציה הזאת, ולהגיד לעובדים סוציאליים: אתם שומעים? תבררו מה קורה שם ותגידו לי מה צריך. לא אנחנו צריכים להגיש. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אבל אנחנו יודעים דרך - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לא. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> כנראה שלא, אם את אומרת לי להגיש לוועדה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל יעל, יש משפחות שהגישו וקיבלו תשובה שלילית. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 10,000 שקל וחלק קיבלו תשובה שלילית. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> שנייה. אנחנו רוצים הרי לעזור להם, לא לנהל פה ויכוח. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> לא היה אפילו לפנים משורת הדין. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני רוצה להסביר. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יעל, תקשיבי לי. אני איבדתי את הסבלנות שלי. אני הגעתי עד אליכם, הזמנתי אתכם לפה ואתם גם הייתם פה עוד. לא יכול להיות מצב שאתם קיבלתם את הכוח כמינהלת, הייתי מצפה שתעמידו לזה מיליון שקלים או שני מיליון שקלים ותתחילו לחלק למשפחות האלה. מה קורה לכם, אתם השתגעתם? אתם השתגעתם? כמה נסתובב סביב עצמנו? מה אנחנו אמורים להגיד לנשים הללו? את יודעת כמה שיחות יש לי איתן? שלושה התקפי לב קיבל אבא של לישי. שלושה, והוא לא היחיד. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> אני עברתי שלושה ניתוחים בעיניים בעשרה חודשים האלה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ואת ילדת כשבעלך בשבי. מי נראה לך שעטף אותה? ההורים שלה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> מי ישב בלידה? מי נכנס איתה לחדר לידה במקום הבעל שבשבי? << אורח >> מאירה בסוק: << אורח >> חבר הכנסת, יש לי איזו הצעה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רגע. אני רוצה תשובות. כמה התקציב שלכם? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> פנינה, רגע. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כמה התקציב שלכם? תפתרו את זה, אחרת תגידו: אנחנו לא יודעים לעזור למשפחות האלה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני קודם כול אדייק. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> שנייה אחת. אני רוצה להשיג תוצאה בסוף. יש מושג שמשרדים משתמשים בו, פיקוד העורף עשה את זה וגם ביטוח לאומי ואחרים, זה מושג שנקרא תפיסה מרחיבה, גישה מכלילה. אתם צריכים להבין שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו על עשר או עשרים משפחות שהלמ"ד הזה היה יכול לעזור, אבל למ"ד מרחיב, למ"ד שלא אומר לה שלילי כשהיא מבקשת שכר דירה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> בדחיפה ולא במשיכה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> היא מבקשת שכר דירה ולא מקבלת. עם נציג, עם איזה פרויקטור, עם איזה קייס מנג'ר – מה את צריכה במשפחה? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> יש את זה, חבר הכנסת, יש את זה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל הם לא מקבלים את זה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> יש לנו לכל משפחה מלווה משפחה וקצין שמלווה ככל שמדובר בכוחות הביטחון. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל לא היינו בדיון הזה אם הכול היה עובד. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> שנייה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> אז איך יש פערים? << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל הלמ"ד צריך להיות מרחיב. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רגע, מיכאל ושלי. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אתם רוצים שאני אגיב? כן או לא? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יעל, תתני לי תשובה לגבי הסבים והסבתות, שהם בעצמם במצב קשה מאוד ומחזיקים את המשפחות האלה. אתם תתנו לי תשובה, זו לא פעם ראשונה שאתם נתקלים בזה, בגלל זה אני כועסת, כי זו לא פעם ראשונה. תמצאו את הדרך לעזור לאנשים האלה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אוקי. קודם כול, אנחנו נעשה זאת, אנחנו ניקח את זה ונעשה זאת. אני חוזרת ואומרת, מענה כספי כלכלי כמענק, כמו שמקבלות המשפחות, כרגע הסבים והסבתות של נשות החטופים אינם מקבלים. כדי לעשות את זה צריך להרחיב את הגדרת משפחת חטוף בחוק התגמולים של משפחות. << אורח >> מאירה בסוק: << אורח >> למה? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> כי מדינת חוק נותנת כסף על סמך משהו. שנייה, אני מבקשת שתתנו לי לסיים כי אני רוצה בסוף לעזור למשפחות האלה, זה לא כדי להתנגח, נהפוך הוא. אני רוצה לחשוף בעיניהן מה ניתן ומה אפשר. משרד הרווחה יודע לתת את המעטפת הרגשית ככול שצריך ותכף אור תפרט על זה, אבל אני אומרת שוב: כדי לתת כסף אני צריכה לשנות חקיקה, או שעכשיו עמלים על קרן - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> או לקחת את ועדת החריגים שלכם, לקחת את המלווים שיגישו ותתחילו להרחיב את זה ליותר מ-10,000 שקל. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> רק שנייה. ועדת החריגים היא ועדת למ"ד של הביטוח הלאומי או משרד הביטחון, לפי העניין. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תכף נגיע לחדווה מביטוח לאומי. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> יש מענקי מצוקה ויש ועדות למ"ד, ויש כל מיני תוספות שניתנות לביטוח הלאומי. הן ניתנות. נכון שהסבים והסבתות הפכו להיות ההורים, אבל - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יש לך תשובה כלשהי שהיא חיובית? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אז בואי נשמע מה כן אפשר לעשות. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אנחנו עמלים עכשיו על לחבור ולעבוד עם קרן החוסן שקמה, כדי לעשות איתה מיזם משותף כמדינה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> קרן חוסן של מי? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> למשפחות החטופים והשבים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> איפה היא נמצאת? << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> השקעה משותפת של ממשלה ופילנתרופיה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> היא קמה על ידי דודי זלמנוביץ'. עומד בראשה - - - << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> מתי יהיה אפשר לתת צ'ק מהקרן? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני לא יודעת מתי יהיה אפשר לתת צ'ק. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל זה מה שאנחנו רוצים לדעת. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> הקרן קמה ואנחנו ממש עמלים יום-יום כדי לתת - - - << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> של דודי זלמנוביץ', חשוב לציין את זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> שנייה, שנייה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> כן, אמרתי. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> לא, אבל אתם תשימו שם כסף. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אנחנו רוצים לשים שם כסף, אנחנו עובדים על זה בדיוק בימים אלה. הייתה לי כבר פגישה אופרטיבית איתם ואנחנו מתקדמים. דרך הקרן ולא בדרך החקיקה, כמו שהציע חבר הכנסת, המדינה תוכל לתת מענה גם למעגלים הנוספים. אני לא רוצה לקרוא להם מעגל שני, כי כמו שהם אומרים, הם הפכו להיות ההורים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> החלטות ממשלה שקשורות בחטופים והשבים זה אצלכם. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אתם נותנים את זה לממשלה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> לא, לא הכול. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן, הכול עובר דרך גל הירש ודרככם. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> לא דרך גל. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> סליחה? אתם זרוע ביצוע לפרויקטור של ראש הממשלה. אתם יכולים להביא הצעת מחליטים מחר בבוקר במקום שידונו על נציב שירות המדינה. אני רוצה שעד שבוע הבא תגישו החלטת ממשלה, זה מסלול עוקף. סליחה, רן. רן. אני רוצה שתהיה החלטת ממשלה עד שבוע הבא, שאתם מגישים לממשלה, שמכירים בסבים ובסבתות ושיש מענק ייחודי עם קרן. בלי להסתמך על נדבות. אתם תגידו להם שזה מה שצריך. רוצים שנתווכח עם האוצר? אנחנו נתווכח עם האוצר. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> בול. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני רוצה לומר עוד משהו בהקשר למה שאמרה רבקה, אם אינני טועה. אנחנו חוקקנו את חוק חלף שכר, אשר ממשיך לשלם שכר בגין החטופים שנמצאים בשבי, בתחילת הדרך כהחלטת ממשלה. כלומר המשפחות שלהם מקבלות את השכר שהם הרוויחו. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> מה איתנו, אנחנו לא עבדנו ולא עובדות עכשיו? << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> זה היה דיון כשהיינו צריכים לשכנע אותם להאריך את זה. המדינה לא רצתה להאריך את זה והיינו צריכים לשכנע אותם בדיון. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> מה איתנו? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> זה לא קשור. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> לא נכון, אנחנו הארכנו את זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ברור, כן. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אנחנו באנו במטרה לחוקק ולהאריך את זה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> יש ויכוח מול ביטוח לאומי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יעל, אני רוצה לכבד אותך. את לא נותנת לי פתרונות, את נותנת לי דברי עבר. אני אומרת לכל הפקידות הבכירות שיושבות פה, תכף אני אפנה אליכן: תביאו לי פתרונות. בחייכן, תכבדו את המשפחות האלה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אבל אני רוצה לענות סעיף-סעיף על הדברים שביקשת. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אבל בינתיים את לא נותנת לי תשובות. חוץ מלדבר איתי על קרן שהיא בשיתוף פעולה עם פילנתרופיה – עד שהיא תוקם, אם היא תוקם – או על ועדת חריגים, שאישרה אולי 10,000 שקלים במקרה הטוב. תקשיבי, ידעתם להעביר החלטות ממשלה. זה הדבר הראשון שהייתם צריכים לעשות. סבים וסבתות – תמצאו את הקריטריונים. הן נשים צעירות עם ילדים קטנים. יש כאלה שהם סבים וסבתות וזה לא קשור לנשים צעירות עם ילדים קטנים. ראיתי מצבים חמורים מאוד שאנחנו התערבנו בהם, כולל בוועדה הזאת. תגישו ותבקשו או שתוקם קרן או שיינתן תקציב ייחודי. יש לכם מספיק תקציבים ואתם תעזרו להם. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני מקבלת את הדגשים ואני אקח את זה כמובן לשיעורי בית. ברשותך, אם תרצו, אני רוצה להתייחס גם לנושא הדיור. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> דיברתי על המענקים הרבעוניים, חלף שכר והקצבה החודשית שמקבלות הנשים הגיבורות האלה – על כל ילד יש עוד תוספת בהקשר הזה – זו קצבה חודשית ויש מענקים וחלף שכר. לגבי הדיור, משפחות מפונים ומי שבחר לא ללכת לפתרון הזה, נכון, הוא נקרא זכאי נבדל. לבת שבע, זה נכון שהזכאי הנבדל, אם הקיבוץ שלך כבר קיבל את הפתרון הזמני, כמו ניר עוז למשל, לזכאי נבדל הסכום באמת לא שווה לאלה שהלכו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> למה? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני אומרת, זה אירוע שאנחנו עובדים עליו מול תקומה. זכאות נבדל עומדת לפי שכר הדירה הממוצע במשק. כמו שהיא אומרת, אם היא בחרה לגור בעמק חפר, לא תמיד זה מכסה את אותה עלות. אלה שעדיין לא הלכו לפתרון הקבוע מקבלים מענק אכלוס, שהוא קצת יותר גבוה כי הוא 200 שקל ליום למבוגר ו-100 שקל לילד. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> זה כבר לא קיים. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> זה קיים למי שאין עדיין ליישוב שלו פתרון קבע. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> אבל זהו, זה נגמר. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> זה לא ייגמר עד שלא יהיה פתרון קבע. לדוגמה בארי, רק כאשר הם יעברו לחצרים, אז מי שאינו בוחר להמשיך בחצרים יקבל זכאי נבדל. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> יש לך שני קיבוצים כאלה שנשארו, בארי וכפר עזה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> נכון. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> אז בואו נדייק את זה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אבל גם את, ככל שאת לא חוזרת לנחל עוז, את תמשיכי לקבל את מענק האכלוס. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> את הזכאי נבדל. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> יעל, אבל הסכום נמוך, צריך לזכור. זה לא שכר דירה ממוצע בישראל. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> נכון. אני מסכימה עם זה שהסכום של זכאי נבדל לא הולם. אנחנו עובדים על תהליך גם בזה. בלי קשר למשפחות חטופים או לא, אלא באופן כללי. אנחנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו בסוף בבעיות שמוצפות באמת על ידי משפחות החטופים ומנסים לתת מענה ממשלתי הולם לשאר הדברים. תמיד יהיו פערים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אתם מבינים שיש הבדל בין מי שמתמודדת עם ילדים שהם בטראומה, בעל שנמצא בשבי ומשפחה של נרצחים - - - << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> חד-משמעית. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אתם מבינים שהמדינה לא יכולה להגיד להם: תראו, אם לא תבואו לאן שאנחנו אומרים והפתרונות הכלליים, אז לא? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> נכון, ואנחנו גם עושים ועדות חריגים בתקומה והיו כאלה, בלי להיכנס לשמות, שאנחנו נותנים להם גם דירה וגם זכאי נבדל. כלומר, דירה אם וכאשר בעזרת השם. מאפשרים להם גם את הפתרון הזה וגם את הפתרון הזה. היו ועדות חריגים כאלה ואנחנו גם עובדים על זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יעל, אתם צריכים להביא להם כלל לגבי המשפחות כמו שעכשיו אמרתי. הכול טרגי, אבל הטרגדיה כל-כך גדולה וההשלכות יותר גבוהות כשאנחנו מדברים על משפחות כאלה וילדים קטנים, וכאלה שיש להם גם כאלה שנמצאים בשבי וגם נרצחו במשפחה. אתם חייבים להביא המלצה מאוד מאוד ברורה – זה קשה, אני מבינה – אבל יש הבדל בין ניצולים שנאלצים להגיע למקום מסוים עם הקהילה כולה, וברוך השם שיש ניצולים שאין להם חטופים ולא נרצח אף אחד במשפחה, לבין מי שזה מה שקרה להם בתוך המשפחה. אתם חייבים לתת לתקומה את חוות הדעת הזאת ולפתור את זה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> כן. אנחנו עושים את זה. אנחנו עושים את זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אנחנו גם שמענו את בת שבע. בת שבע אמרה: אני לא חוזרת כדי לשקם את הילדים שלי. זה מה שהיא ראתה שנכון לילדים שלה עכשיו. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> בהקשר של בת שבע אני רוצה לומר שחוק פדויי שבי, מה שהיא אמרה על הילדים, הכול חל עליהם. לשאלתך, יש באמת מענקים, כמו מענק רכישת דירה. כל התגמולים והקצבאות שמקבלים, קצבת הנכות והקצבה בגין קצבת הנכות, והכרה בנכות 50% אוטומטית, וקצבת פדויי שבי – ניתנות לילדים באופן אוטומטי מכל גיל, פדויי השבי והחטופים ששוחררו. המענקים של רכישת דירה ורכב - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אל תפרטי לנו, היא ביקשה לא לפרט על מה היא דיברה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> לא, זה לא אליה ספציפית, זה באופן כללי. גם בהקשר של חוק פדויי שבי, מה שאומרת לישי בהקשר של איזה מענים הילדים יקבלו. אני חוזרת ואומרת, גם חוק פדויי שבי וחטופים ששוחררו מעניק מעמד לילדי השבים. מעמד של ילדים שזכאים לטיפולים ושיקום וכו'. עוד דבר, בהקשר של ילדי החטופים בכלל וגם ילדי השבים, גם משרד החינוך, גם ביטוח לאומי וגם משרד הרווחה – יש המון המון זכאויות של שעות סמך, של חונכות, של הוראה מתקנת וגם של טיפולים נפשיים, אלטרנטיביים ורגשיים שהילדים הללו מקבלים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בינתיים את רק אומרת לי מה יש. את לא נותנת תשובות. יעל, את לא נותנת תשובות. החזרי גנים, דיברו על התמ"ת. התמ"ת פה? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני אומרת שגם בזה אנחנו נטפל. שמעתי את זה מלישי לראשונה. << אורח >> מאירה בסוק: << אורח >> עשרה חודשים, מה זה נטפל? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> קודם כול, אם יש משהו טוב שקורה פה בכנסת וגם מהמשפחות, אנחנו למדים ומציפים לנו פערים. אנחנו עובדים ואני מודה לכם על כך. זה ממש חשוב, כי הרבה פערים צפו גם בוועדה הזו וגם בוועדת הכנסת. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רגע, יעל. תרשמי לך: החזרי גנים, הוצאות טיפול לילדים. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני רשמתי כבר. רשמתי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> איזה הוצאות יש לך על טיפול בילדים? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> תכף אור תתייחס לזה. יש לנו גם שעות סמך שמשלמים למשפחה, גם הוראה מתקנת שמשרד החינוך נותן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אתם מקבלים שעות סמך? אתן יודעות מה זה שעות סמך, נשים יקרות? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אולי הם מקבלים את זה דרך משרד הביטחון, זה נקרא אחרת. אתן רוצות לומר איך זה נקרא? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> הן לא יודעות מה זה. אני רוצה לדעת מה הסיוע לטיפול בילדים, דבר בסיסי. מה הסיוע לטיפול בילדים? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אצלם זה נקרא מטפלות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> איפה הן מטפלות? איזה תקציב חודשי הן מקבלות לטיפול בילדים? << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> ברשותכם? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן, ריקי, בבקשה. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אני חייבת לומר כמה מילים, באירוע שהוא חסר מילים. אין מילים. קרה פה משהו – מיכל אמרה – לא אנושי, מפלצתי, שעד היום נראה לא מציאותי. אנחנו נמצאים בסיטואציה, שומעים ילד מדבר – מי דמיין, מי חלם, שזה יכול לקרות כאן? את דיברת על מה קרה בקולומביה, מי האמין בכלל שמה שקורה במדינות כאלה יקרה פה? במקום שאין מילים, אני מתנצלת מראש אם אני אבחר במילה לא במקום. כי כל מי שיושב כאן באמת ובתמים ומעומק הלב רוצה לעשות טוב. כנראה שלא מספיק, כנראה שיש פערים, וזאת החשיבות של הדיונים האלה. אנחנו נוהגים להיפגש הרבה עם משפחות, אבל תקשיבו, באירוע כזה הזוי יש כל-כך הרבה פקטורים עם כל-כך הרבה צרכים ואנחנו במשרדי הממשלה, אני יכולה לדבר כרגע על משרד הביטחון ועל ביטוח לאומי, שאנחנו עובדים איתם צמוד, רצים ספרינט במרתון הזה. כל הזמן מזהים עוד צרכים וכל הזמן מגבשים עוד מענים. כנראה בדבר הזה, שהוא חסר מילים, אין גבול לצרכים. ב-7 באוקטובר הבנו שאין מענים. אז זה נראה המון ולא מספק. אחרי שבוע הייתה החלטת ממשלה ואחרי עוד שלושה שבועות היה חוק שדיבר על איזושהי מעטפת כלכלית ורגשית. אחר כך הוספנו עוד כל מיני דברים. דרך אגב, לא רק לגבי משפחות החטופים, אלא גם לגבי המשפחות השכולות שכל יום יש עוד פיגמנטים, עוד קבוצות ועוד דברים. אני יכולה לומר, וזה מה שאני לוקחת מהדיון הזה, שאני חושבת שאנחנו צריכים לפעול בשני צירים: ציר אחד רוחבי, שמאפיין צרכים רוחביים, לא משנה כמה זה יהיה רוחבי, תמיד יהיו דברים אישיים ספציפיים שנצטרך ואנחנו מחויבים - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> להיות קשובים אליהם. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> לא רק להיות קשובים. לשבת עם כל משפחה - - - << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> ריקי, אני רוצה לקטוע אותך. הייתי איתך במשרד הביטחון, והיה לנו מנגנון שהסמיך כל איש מקצוע לתת כסף לפי הדרגה שלו בלי לשאול אף אחד. עובד זוטר בזמנו היה יכול לתת 5,000 שקל, הבוס שלו 10,000, וראש אגף היה יכול לתת 100,000 שקל, לפי שיקול דעתו. אנחנו צריכים להפעיל מייד את המנגנון הזה שהפעלנו, אבל שיהיה גיבוי לזה. כמו שנאמר פה, בלי טופסולוגיה, בפשטות ובהקשבה לצורך. הצרכים הם אין סופיים, אבל ברגע ששיטת העבודה תהיה כזאת, ואת אמרת את זה נכון, יש קריטריונים, זה חל במקרה הזה על מאות ובמקרה של מפונים על אלפים. בתוך זה יש אירוע נקודתי שמזהים אותו, מבינים אותו. לקח לנו 70 שנה להבין שהלום קרב זה לא רק הוא, זה ההורים שלו, הילדים שלו ואשתו. 70 שנה לקח לנו להביא כסף לאשתו ולילדים. אנחנו לא צריכים את המצב הזה. אנחנו מבינים שאבא חטוף עם ילדים בבית זה סבא וסבתא עובדים. מה אתם צריכים כדי לשרוד את התקופה הזאת? הנה הסכום שניתן לכם בפשטות, ואתם, מנהלת אגף, סגן מנהל אגף, בסמכותכם לתת את זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אני אוסיף. תראו, זה לא כזה מורכב. כרגע משרד הביטחון לא נותן מענק חודשי של טיפול בילד. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> הוא נותן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> להם? << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כמה? << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> לילדים עד גיל שלוש 3,000 שקלים לחודש, ומגיל שלוש עד שש 1,500 שקלים לחודש. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> כמה עולה מטפלת לשש שעות ביום? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רגע, שלא נתבלבל עם הדיונים שלנו על נשות הנופלים. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> אני שואלת שאלה בשיא הכנות. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> הן לא מכירות את זה. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> לא, אני מכירה את זה. אני שואלת בצורה מאוד כנה. אני מאלה שעובדות עד מאוחר ועמרי נמצא. ברגע שעלמא נולדה אז באמת התחלנו לעשות חלוקה ולקחנו בייביסיטר בימים שעבדתי עד מאוחר כדי שהיא תהיה איתו, וגם אימא שלי, וזה התחלק. יש לי שאלה: אני צריכה לקחת עכשיו מטפלת כל יום, כל יום, חמישה ימים בשבוע, יום שישי אני אתן לה חופש, מהשעה 15:30 עד השעה 21:30. שש שעות ביום. כולל מוצאי שבת, כי מה לעשות, אני צריכה ללכת לעצרת, קטע כזה, כי עמרי עדיין חטוף. כמה עולה מטפלת? איכותית, לא בייביסיטר. סליחה, אני לא מזלזלת. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לישי נוגעת פה בנקודה, מה גם שהמענק הזה, תזכרו, בימי שגרה הוא הולך למוסדות הפורמליים. הפתרונות לא מאוד גדולים. בסוף אנחנו גם נדע לחתוך את גיל הילדים. אימהות לילדים עד גיל X צריכות לקבל סיוע לטיפול בילדים. לא הפורמלי, לפורמלי אתם תמצאו את הדרך, יעל, שיהיה מסובסד. בלי תמ"ת, בלי לרדוף אחריהם. את יודעת מה זה לרדוף אחרי התמ"ת? אלוהים ישמור. הם לא פה כדי לדבר בשם עצמם, אז אני לא אומר יותר מזה. צריך פה מענק רחב שעוזר, שחלק מהכסף הם יבחרו אם הוא ילך לעזור להורים שלהם. אם הסבתא שומרת על הילדים האלה, הם יבחרו אם הם רוצים להעביר את הכסף לסבתא. זה לא יכול להיות, ה-3,000 שקל. היום אנחנו יודעים שמעון עולה 4,000, 5,000. המסובסד של המדינה מגיע ל-3,000 פלוס. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> רגע, אני אגיד משהו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כרגע אני לא מדברת על הפורמלי. מה שאת מציגה זה הפורמלי. האם יש מענק לטיפול בילדים שהוא בלתי פורמלי? אחרי שעות הצוהריים? << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> אמרת שמעל גיל שלוש אתם נותנים 1,500 שקל, אבל הגן של הילדה שלי, אני מניר עוז ויש לנו גנים פרטיים, עולה לי 3,600 שקל בחודש. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אביטל, למרות שאנחנו יושבים בצורה כאת, אנחנו אתכם. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> זה ברור, ריקי. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> ברור. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יעל וריקי, תקשיבו. אתן הנשים שיושבות פה ואתן אלה שחוטפות את האש. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אנחנו מבינים שלבנות הזוג של החטופים יש צרכים נוספים, אנחנו מבינים את זה. אני לא רוצה לזרוק עכשיו משהו חסר אחריות ולהגיד שאין בעיה. רגע, אנחנו מבינים. אנחנו מבינים שצריך לעבוד פה בשני צירים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ריקי, די. אני לא מוכנה לשמוע יותר אנחנו מבינים. סורי שאני קשה אתכן. מה זה מבינים? הן לא מחפשות שיגידו להן שהן גיבורות. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אבל לא שמעת את החלק השני של המשפט. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> שנייה, ריקי. הן לא מחפשות שיגידו להן גיבורות, הן לא צריכות את הציון מאיתנו. הן לא מחפשות שנגיד שאנחנו מבינים אותן, הן רוצות פתרונות. הפתרונות מאוד פשוטים. לארגן מענק לטיפול בילדים אחרי שעות הצוהריים. את בכרמי גת? איך בכרמי גת, ריבונו של עולם, כשהיא עקורה מביתה, אחרי שלושה גנים שהיא עברה, נותנים לה לשלם כמה? << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> 3,600 שקל. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> הזוי בעיניי. הם היו צריכים להיכנס בחינם לגנים האלה. המדינה צריכה לסבסד את זה, היא לא צריכה להעביר כסף לעיריית קריית גת או לכל גן פרטי שלא יהיה. אתם צריכים לטפל בזה שלכל הילדים של החטופים הגנים יהיו חינם. חינם. << אורח >> מיכל לובנוב: << אורח >> אני רוצה רגע להגיד משהו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אתם יכולים לעשות את זה. אם הייתי חושבת שאתן לא מספיק מכובדות, לא מספיק בעלות ביצוע, ואנחנו עשינו דברים, כמו הקייטנות לילדים של הנופלים. יעל יודעת, כולכן עשיתן. אם הייתי חושבת ככה לא הייתי מכנסת את הדיון הזה, בחיי. אני אומרת לכם את זה, אמיתי. אבל אי-אפשר, תרשמו את הנקודה הזאת. הפורמלי צריך להיות מסובסד, הבלתי פורמלי צריך X כסף כדי שזה יעזור ושהן ישלמו למי שהן רוצות, בין אם זה לשכנה או לחברה הכי טובה. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> אני פשוט בשוק. מה-7 באוקטובר העברתי את הבן שלי לצהרון פרטי. לא רציתי שהוא יהיה בצהרון של הגן כי הוא מזעזע. רציתי שהבן שלי יקבל אהבה וחיבוק, כי הוא ילד בן ארבע, אז הוא היה בן שלוש. מה-7 באוקטובר אני משלמת 1,000 שקל על צהרון פרטי מהכסף שלי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> חוץ מהבוקר. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> הוא בצהרון פרטי ובגן עירייה. אתם נותנים את זה? אני פשוט בשוק, לא ידעתי. לא ידעתי. << אורח >> מיכל לובנוב: << אורח >> אני פניתי מהתחלה. אנחנו עשרה חודשים אחרי, עשרה. אני משלמת מכספי על הגן של הילד. לא מעניין אותי כבר, לא אכפת לי כבר מהכסף. באמת, אני כבר רותחת. אני פניתי לביטוח לאומי, למינהלת, לא משנה למי פניתי, וביקשתי סיוע לשלם גן ילדים, מהתחלה. אמרו לי: לא מגיע לך. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה? << אורח >> מיכל לובנוב: << אורח >> זה גן פרטי, לא מגיע. לא יודעת, רק תמ"ת. לא נכנסתי לזה, לא מעניין אותי. שילמתי מכספי. אתם יודעים מה יותר גרוע מזה? תורמים מארצות הברית אמרו לי: אנחנו נשלם לך את הגן. כי לא היה לי כסף. לא היה לי כסף להוציא על הגן של הילד. נולד לי ילד, תינוק. עזבו את זה שלתקופה לא היה לי כסף לקנות לו מטרנה ואת כל השטויות האלה. ביקשתי עזרה למטפלת. ההורים שלי עובדים שעות נוספות. ביקשתי כסף למטפלת, נתנו לי שלושה חודשים. אני לא זוכרת את הסכום, המענק הזה שאתם מדברים עליו. אחרי שלושה חושדים פניתי למלווה המקסימה שלי. מי פה מביטוח לאומי? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> חדווה. << אורח >> מיכל לובנוב: << אורח >> פניתי למלווה המקסימה שלי, באמת, מביטוח לאומי סניף אשקלון. מדהימה, עוזרת לי בכל מה שהיא רוצה. היא אמרה לי אחרי שלושה חודשים: אני מצטערת, לא מגיע לך יותר כלום. אמרתי לה שאני רוצה להגיש בקשה חריגה, היא אומרת: בואי ננסה. אני לא יודעת אם היא הגישה או לא הגישה, לא מעניין אותי. היא אמרה לי: לא מגיע לך יותר, מיכל. הבנתי, ככה המדינה שלנו עובדת. תסלחו לי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> תסלחו לי, זה כל-כך מתסכל. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רגע, אני רוצה להגיע לחדווה. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> פנינה, אנחנו מדברים פה שעתיים על כסף, וזה כל-כך מתסכל, כי כמו שאמרתי לכם, אנחנו לא צריכות לבקש בכלל. תתחילו לעשות את העבודה שלכן, אתן אימהות בעצמכן. אתן יודעות מה הצרכים, אתן יודעות מה אנחנו צריכות. מגוחך בעיניי שאנחנו יושבות פה כבר שעתיים ומתבכיינות, קשה לי עם זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> את לא מתבכיינת. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> קשה לי, באמת קשה לי כבר עם הדבר הזה. די עם זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לישי, יקרה, אנחנו לוקחים את זה על עצמנו. אתן לא ביקשתן, אנחנו הזמנו אתכן לדיון. אל תרגישי לרגע רע. אל תרגישי לרגע רע, זו החובה של מדינת ישראל לדאוג לכן. אני לא מוכנה שיזלזלו בצרכים שלכן כנשים, כאימהות לילדים, ועד גיל 18 כל האימהות האלה אמורות לקבל סיוע ומעטפת. חדווה, אני רוצה פתרונות. << אורח >> מאירה בסוק: << אורח >> יש בסך הכול 28 משפחות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ריקי, אם תרצי אני אחזור אלייך, אבל בינתיים תרשמי לך, סיפור המעטפת של הילדים הוא לא משהו שיתמסמס פה. חדווה מביטוח לאומי, בבקשה. << אורח >> חדווה הלבץ: << אורח >> שלום, אני מאגף השיקום. אני שומעת פה הרבה דברים ואני חייבת להגיד שגם באופן יום-יומי. אני שומעת גם מהשטח כי יש לכל משפחת חטוף עובד שיקום, וגם קרינה אמרה, שמלווה ועושה שמיניות באוויר הרבה פעמים כדי לנסות לתת מענה לצרכים, ומה שאנחנו שומעים פה זה רק קצה הקרחון. אין לי מענים להוסיף מעבר למה שירונה ציינה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה זאת אומרת? לא, להגיד אין לי מענים חוץ ממה שירונה אמרה, זו לא תשובה, סליחה. אני רוצה לשאול אותך, באיזה מקרים אתם יכולים לעזור להורים כשזה איזשהו סוג של אבטלה מוצדקת? מה קיים היום? << אורח >> חדווה הלבץ: << אורח >> לגבי אבטלה? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן. ההורים לא יכולים, הסבתא או הסבא נמצאים צמוד צמוד. << אורח >> חדווה הלבץ: << אורח >> אני דווקא יכולה להגיד שבמקרים האלה אנחנו כן הרחבנו את המענה. הגישה, כמו שנאמר פה, היא גישה מרחיבה. הרבה פעמים אנחנו אישרנו אבטלה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אוקיי. << אורח >> חדווה הלבץ: << אורח >> את מתפרצת לדלת פתוחה. כמו שנאמר פה מקודם ואני מאוד מסכימה, זאת פלטפורמה כדי להכיר צרכים שביום-יום אפשר להגיד שאנחנו גם מושאלים לתוך האירוע הזה. אנחנו עובדים יום ולילה בחשיבה אין סופית, ועדיין יש עד הרבה מה לעשות ומה לשפר. מה שאני יוצאת איתו היום זה שאני או מי מטעמנו צריכים לקחת את זה כנושא ספציפי, לנסות לראות איך אנחנו מגדילים ומרחיבים מעבר למה שנאמר פה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> נכון, כמו למשל למצוא פתרונות להכיר כחל"ת מתמשך וקצבה שתינתן להורים שעוזרים להם ולא יצטרכו לבדוק את ימי החופשה שלהם אם יש להם עוד יום חופש. במיוחד בגיל הזה, אגב. כי בגיל הזה יפטרו אותם במקום ואז כל רצף הזכויות שלהם ייפגע. << אורח >> חדווה הלבץ: << אורח >> זה גם הורים וזה גם אחים. זה לא מסתכם רק בזה, הלוואי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בואי נתחיל בהורים. בואי נתחיל בהורים ובמי שעוזר להם. נתחיל במי שעוזר להם, זו קבוצה מאוד קטנה עם ילדים קטנים. בבקשה, בואו נתחיל איתם. אני רוצה שתעשו קפסולה רק שלהם. << אורח >> חדווה הלבץ: << אורח >> זה בדיוק מה שאני חשבתי להציע. האמת היא שאת המקרים הפרטניים כאן אני מכירה מעובדות השיקום, בגלל שהם נושאים חריגים שעלו אלינו. נכון שלא להכול נתנו פתרון, אבל בחלק מהדברים אפשר להגיד שכן. אני חושבת שאולי באמת שווה לעשות איזושהי קבוצת קפסולה פה ולבדוק איזה צרכים עולים, להציף אותם למעלה ולחשוב ביחד עם כל משרדי הממשלה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לא, כשאני שומעת: לחשוב יחד עם כל משרדי הממשלה, אני יודעת שזה ייקח עוד עשרה חודשים. << אורח >> חדווה הלבץ: << אורח >> לא, זה לא ייקח עוד עשרה חודשים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לא, לא, לא. לא רוצה חשיבה עם אף משרד ממשלתי. כל אחד פה יעשה חשיבה עם עצמו מה הוא פותח בכיס ונותן. פשוט. האמינו לי, זו השיטה הכי טובה. את חוזרת, בודקת איך את יכולה לעזור להורים שלהם כדי לקבל קצבה חודשית, סוג של חל"ת מוצדק, תקראו לזה איך שאתם רוצים. אתם תלכו ותבדקו איך אתם עוזרים עם סיוע לטיפול בילדים אחר הצוהריים, מעבר ל-3,000 ו-1,500 שקל שניתנים על הפורמלי. אותו דבר, יעל. דברים שאנחנו הצפנו פה שהם בלתי הגיוניים, כמו עם התמ"ת ועוד. כן, חדווה, מה עוד? << אורח >> חדווה הלבץ: << אורח >> זה חלק ממה שאמרת כרגע, גם בדיקת האפשרויות לסיוע להורים. אני מציעה, אם האימהות יסכימו, כמובן, לפתוח איתן איזושהי קבוצה כדי לעשות את זה כמה שיותר מהר. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אתן מסכימות? אני חושבת שאני בעד שתפתחו קבוצה ותיקחו את זה. אם תהיו בקבוצה, לדעתי תוך חודש ימים, פחות, אתם פותרים את כל הבעיות. במקום שתיתקלו בקירות גבוהים מדיי מול מקבלי ההחלטות – אז תבואו אלינו. תבואו אלינו, אנחנו נעשה ישיבת מעקב, אומר גם חבר הכנסת ביטון. בסדר גמור. דבר נוסף, תרשמי לך שרבים מהם נקלעו למצב בריאותי קשה, אז שלא ימתינו בכל מיני ועדות שיכירו בהם, אם הם עברו אירועים של ניתוחים ושל אשפוזים. אין להם קשב לדבר הזה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> איזו ועדה? איזו ועדה? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אין להם, לא צריך ועדות. אור ממשרד הרווחה, בבקשה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> גם למשרד הבריאות יש מענים. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> יש להטיל על המלוות והמלווים של המשפחות גם מצד ביטוח לאומי וגם מצד הצבא את האחריות למלא כל טופס שנדרש. אתם תמלאו להם את הטפסים, אתם תשבו חצי שעה ותמלאו טפסים כדי שיקבלו את כל הזכויות שלהם. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> זה קורה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אין לנו עוד הרבה זמן, אז בקצרה. אור, מה אתם נותנים? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> קודם כול, ואמרתי פה כבר כמה פעמים, העובדות הסוציאליות שלנו ברשויות המקומיות מלוות את המשפחות ואחד מהתפקידים המרכזיים זה להבין מה הצרכים שעולים. כמו שהן אמרו פה, זו לא פעם ראשונה שאנחנו שומעים - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אוקיי, ואחרי שהבנו את הצרכים, גברת אור? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אני אומרת. סיוע בשעות אחר הצהריים אנחנו כן נותנים למשפחות, זה נקרא אצלנו שעות סמך. זה סיוע קונקרטי לפי הצורך שעולה מהמשפחה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה למשל? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אם זה לעזור לילדים אחר הצוהריים, ניקיונות, בישול, זה תלוי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן? מישהי כאן מקבלת שעות סמך? << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> היא לא מכירה את זה בכלל. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ריבונו של עולם, הן עייפות. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> את העובדת הסוציאלית שלי אני רואה פעם ב- - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אור, יקרה, תקשיבי ל טוב. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אני אומרת מה אנחנו נותנים, רגע. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> שעות סמך, כנראה שהן לא יודעות. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> אם זה לא בדחיפה אליהן, מה זה שווה? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אני אומרת מה אנחנו נותנים. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> מה זה נותנים? אתם דוחפים את המידע? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> רגע. קודם כול כן, זה השירות שיש לנו. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> איך הן לא יודעות? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> הדבר השני שאני רוצה להגיד זה שעכשיו, אחרי הדיון הזה, כל העובדות הסוציאליות שמלוות את המשפחות באזרחי, ואחר כך אני אדבר עם ריקי כדי שנעבוד בשיתוף פעולה - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> רגע, רגע, אור. את לא פעם ראשונה פה. רגע, אף אחד לא מתפרץ, אני מדברת עם אור. אור, תקשיבי: זה שהן לא יודעות זו בעיה קשה. זו בעיה קשה. הן צריכות שעות לבית. הן צריכות שעות של מנקה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אנחנו נעבור משפחה-משפחה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אני רוצה להגיד לך, גם נשים בשגרה שהבעל במילואים וגם כאלה שהבעל לא במילואים והן עובדות הרבה שעות – קשה להן להגיע הביתה. הן ממוטטות פיזית, בקושי מצליחות לעשות את הדברים. מה אנחנו מצפות מהן? שינקו את הבית, שיטפלו בילדים, שיילחמו על בן הזוג, שירוצו אחרי הממשלה, אחרי כולם – די. זה בלתי אפשרי. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> קודם כול, אחרי הדיון הזה אנחנו נעבור משפחה-משפחה ונבדוק. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אני ממש מתנצלת שאני טיפה יוצאת מרוגע, גם בהשוואה לטמפרמנט שלי. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אני רוצה להגיד עוד משהו. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> עוד מעט אני לוקח שעות טיפול בפנינה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> כולנו כבר צריכים טיפול. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תקשיבי מה אני רוצה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> רגע, אני רוצה להמשיך. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אור, אני אגיד לך מה אני רוצה. יש לך שעות שבועיות שאת יכולה לתת? אני רוצה שתתני לכל אחת מהן. שבי ותיקחי את הפרטים שלהן. כל אחת מהנשים, יש להן קבוצה של נשים עם ילדים קטנים שהבעלים נמצאים בשבי. תתנו להן שעות. כולל אלו שלא חזרו מהשבי ונאמר שהם נרצחו. עד שהם יובאו לקבורה, לתת להן את כל הסיוע ואחר כך כמובן את כל הזכויות שמגיעות להן. אני מבקשת לתת להן את השעות האלה, להבין מה הצרכים הייחודיים, ואז תהיה השלמה. אם כל אחד יעשה את הצד שלו תהיה פה השלמה. כן, אור, לסכם ואז יעל. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> הקצנו גם תקציב לקבוצות, גם טיפוליות וגם הפוגתיות לסבים ולסבתות, אנחנו עושים את זה ביחד עם המינהלת. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> טיפוליות? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> כן. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> הם לא יכולים, אין להם זמן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> עזרה, הם צריכים עזרה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> רגע, חברת הכנסת - - - << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תקשיבו, תצאו רגע מהבועה. הסבא והסבתא לא מחפשים טיפול לשבת מול פסיכולוג. הם רוצים שהילדה שלהם תשרוד. הם רוצים לקום בשש בבוקר, לעזור להם לקחת את הילדים, לחזור, לנקות, לבשל, לעזור להם, עד שהם מתמוטטים ומקבלים, לצערנו, התקפי לב. תפסיקו עם הסיפור ההוליסטי של טיפול וסיוע נפשי. זה בסדר, זה חשוב, דיבר על זה פרופסור חגי. לא זה. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> אין לנו זמן לזה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אתם תעזרו להם שלא יקרסו. שום טיפול נפשי לא יעזור אם הם יקרסו גופנית. שום טיפול. יש לכם שבוע להגיד לי כמה שעות את נותנת לכל אחת מהמשפחות האלה ומה הסיוע שאתם תתנו להן. זאת תהיה לבסוף המסקנה. יעל, בבקשה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני אוותר, רציתי להתייחס למשהו אחר. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יש עוד מישהו מנציגי הממשלה? משרד הבריאות? << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> פנינה, לגבי מה שאמרת ומה שהיא הציעה גם, שהם יעברו משפחה-משפחה, כדי לא לפספס – בדחיפה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ואם הם פספסו את מי שלא הגיעה לכאן? כי היום הן באו באמת עם תעצומות, הן באו ככוח, תמכו אחת בשנייה והגיעו לוועדה. חלקן הגיעו מרחוק מאוד. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> נכון, הן לא צריכות לבוא במיוחד. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> חלקן נמצאות איתנו בזום כי לא התאפשר להן להגיע וחלקן גם לא הצליחו להגיע כי הן התמוטטו נפשית ולא הצליחו להגיע. שנייה, אני יודעת שהארגונים רוצים לפני שאנחנו מסכמים. כן, קצר בבקשה. << אורח >> מאירה בסוק: << אורח >> אני עו"ד מנעמת. אני נמצאת כאן כל התקופה יחד עם פנינה. את זוכרת שהצלחת עם קרן הסיוע למשרתי המילואים? << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן. << אורח >> מאירה בסוק: << אורח >> הקרן התחילה מ-70 מיליון, ופתאום משרד האוצר נתן חצי מיליארד. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> נכון. << אורח >> מאירה בסוק: << אורח >> למה אי-אפשר לעשות את אותו הדבר? קרן סיוע אחת שתיתן להן. סליחה שאני אומרת למשרדי הממשלה, אני נמצאת פה כל הזמן מזה עשרה חודשים, למה זה לא היה קודם? למה עכשיו אתם מסכמים? תדברו איתם, לא תדברו איתם, הלוא אנחנו יודעים מי המשפחות האלה מהתחלה. אני מכירה את כולן. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אבל אנחנו בקשר רציף עם כולם, אני מבקשת. בואו לא נעשה גם עוול. לכל משפחה יש קצין מלווה ואזרח מלווה, אני מבקשת. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> יעל, את לא נכנסת לוויכוחים והמלווה לא משנה עם הדברים האלה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אבל זה לעשות עוול. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תראי, אני לא עושה עוול, את יודעת למה? לבושתי בדרך כלל אחרי דיון אחד או שניים, וגם שלי ומאירה יכולות להעיד, אנחנו פותרים את הבעיות. גם כשאנחנו יצאנו מהוועדה, הגענו ואנחנו מעלות, ומשיהו פה מכדרר את הכדור ולא מבין שצריך לתת פה תשובות ופתרונות אמיתיים. אז זהו, נגמרו המשחקים. אם אתן לא יודעות מה לעשות, אנחנו נגיד לכן מה לעשות. אני חשבתי שהחוכמה אצלכן ותפתרו את הדבר הזה – בינתיים לא פתור. אני אומרת לכן, תוך שבוע ימים כל ארגון יגיד מה הוא עשה, וכל ארגון יגיד מה הוא הולך לעשות, והדבר הזה יבוא לידי פתרון. כולל הקבוצה שאתם תקימו עם הבנות. כן, לישי. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> סליחה, אני חייבת להגיד את זה. יש הבדל, ואני מבינה למה את מתכוונת. יש הבדל מאוד מאוד גדול בין נקודות האור בחיים שלנו, ששתיים מהן יושבות פה וקיבלנו אותן, לבין מה שנאמר לנו בסופו של דבר כאשר הן פונות לדברים האלה. זה העניין. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן, בבקשה. << אורח >> אסנת בארי גרינשפן: << אורח >> אני חלק מצוות חוסן במטה משפחות החטופים. קודם כול, אני חושבת שהאימהות הציגו את הדברים בצורה הכי ברורה, הצרכים שלהן מאוד נקודתיים וברורים. אנחנו מדברים בסך הכול על 28 משפחות עם ילדים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה שדייקת אותנו. << אורח >> אסנת בארי גרינשפן: << אורח >> אנחנו לא מדברים פה על מאות, על אלפים. אנחנו מדברים על 28 משפחות שאתם מכירים אותן באופן אישי. הן לא צריכות לבוא להתחנן, הן לא צריכות לבוא לבקש. אתם צריכים לבוא אליהן ולשאול אותן: מה אתן צריכות? ולמצוא את הפתרונות. מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה – מאיזו דרך שזה, כדי לתת להן מענה. בתוך הקבוצה הזאת יש שמונה משפחות עם ילדים שהם יותר צעירים, שאולי נסמכים באופן כל-כך טוטאלי על ידי המשפחות שלהם, המשפחות המורחבות. מזל שהם שם, כי אחרת הן לא היו נמצאות כאן. אם צריך לעזור להם, צריך לעזור להם. עצם זה שצריך להגיע למפגש כזה, לוועדה כזאת, ותודה על עצם קיומה, זה עצוב. << אורח >> אביטל דקל חן: << אורח >> נכון. << אורח >> אסנת בארי גרינשפן: << אורח >> אנחנו כבר עשרה חודשים בתוך הסיפור הזה, אני מניחה שהאימהות האלה הציבו את הצרכים האלה עוד הרבה קודם. כחלק מאיזשהו צעד, כדאי כאנשי מקצוע, שאנחנו נחשוב על הצעדים הבאים ולא שנחכה לאחר כך, כמו שנאמר כאן. כשהאבות ישובו אנחנו נצטרך לחשוב ולחכות עוד שנים עד שהם יקבלו את המענה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> ד"ר אסנת, תודה. זו גם הזדמנות לומר תודה לכל המתנדבות, לכל הנשים שמלוות, בין אם זה משפחות ובין אם זה על ידי זרועות אחרים. אני יכולה להגיד לכם שבעשרה חודשים הללו אם יש נקודת אור אנושית מדהימה, זה כל המתנדבות, וזו הצלת נפשות להרבה מאוד משפחות. כן, אסתר היקרה. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> אני רוצה להוסיף רק משהו קטן. כאימא של יגב שחטוף, אני מעריצה את האימהות שמתמודדות עם ילדים קטנים, כי אני לא יודעת איך הייתי יכולה להכניס ילדים קטנים ביום שלי. אני יכולה להגיד שאחד ההבדלים בינינו, בין האוכלוסייה שלנו כמשפחות החטופים לבין אוכלוסיות אחרות, הוא שאנחנו קיבלנו מהמדינה את הזכות ואת החובה להיות במאבק. אנחנו לא יכולים לשבת בבית ולהרגיש שהמדינה עושה, כי המדינה לא עושה מספיק, והיא נתנה לנו גם את הכבוד להיות חלק מהמאבק. כל אחת שנשארת בבית מרגישה לא טוב עם עצמה שהיא לא במאבק. צריך לזכור את זה, כי זה שונה מכל אוכלוסייה אחרת. כשאני נשארת בבית אני מרגישה רע עם עצמי ואני לא מצליחה להישאר, ואימא לילדים קטנים שצריכה להיות גם אימא ולטפל בילדים, בחוויות שהם עוברים, בקשיים שלהם, וגם להיות במאבק על הבעל שלה או על כל אחד אחר במשפחה – זה כמעט בלתי אפשרי. תבינו את ההבדל בינם לבין משפחות אחרות. אני חושבת שנורא נורא חשוב להבין את זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה, אסתר. יש פה מישהו מנציגי הממשלה שלא דיבר? << אורח >> יעל קסטן רבסקי: << אורח >> אני מהסיוע המשפטי במשרד המשפטים. קודם כול, אנחנו שומעים בקשב רב ובכאב גדול את הדברים הנאמרים. חשוב לי להגיד גם למשפחות, גם לבנות הזוג וגם למי שכאן: כמובן, כל אחד יכול להיות מיוצג ומלווה על ידי עו"ד מטעמנו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אז אני רוצה שאתם תפנו ל-28 המשפחות האלו. << אורח >> יעל קסטן רבסקי: << אורח >> בוודאי, בוודאי. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> הם עושים את זה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> שנייה. 28 משפחות. את רואה את גרינשפן, הד"ר המדהימה הזאת שמתנדבת? תיגשי אליה, היא תעביר לך את 28 המשפחות. תצמידו לכל אחת עו"ד, תדאגו שהם מגישים את כל הבקשות ועוזרים בבירוקרטיה, בסדר? << אורח >> יעל קסטן רבסקי: << אורח >> אנחנו נעשה את זה, וגם אני אגיד שהרוב הגדול מיוצגות. למי שלא יודע או מי שלא נעזר, בהחלט נסייע בבירוקרטיה, בטפסים. אני יודעת שנאמר כאן שאתם לא רוצים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> הן לא אמרו שהן לא רוצות. << אורח >> יעל קסטן רבסקי: << אורח >> לא שלא רוצים סיוע, אלא שיש קושי גדול, ומובן וברור. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לא, לא. הן לא אמרו שהן לא רוצות. << אורח >> לישי לביא-מירן: << אורח >> אני לא רוצה להתחיל להגיש את כל הטפסים. אני חושבת שזה מגוחך ואני אחדד מה אמרתי. אני חושבת שזה מגוחך בעיניי שאני צריכה עכשיו להגיש לביטוח לאומי טופס מרופא, מפסיכיאטר ועוד, כשהבת שלי בת שלוש, והשנייה בת שנה וארבע, וזה הרי ברור שמגיע להן להיות נפגעות פעולות איבה, אבל אני צריכה לעשות הגשות גם שלי וגם שלהן – את זה אני לא הולכת לעשות. את זה אני מצפה מכם פשוט לתת. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> הדבר ברור. אני ממליצה שתיקחי ממטה המשפחות - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מזל שיש את מטה המשפחות. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> פנינה, יש לנו הכול. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אם יש לכם את ה-28 משפחות, אני מבקשת – זה שיש לא אומר שזה נעשה – אני מבקשת שתפנו אליהן, תצמידו להן עורכי דין. אני יודעת שהסיוע עושה עבודה טובה מאז שיש החלטת ממשלה שהסיוע ייכנס לכל המשפחות וייתן להן ייצוג. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> אה, כשרוצים יש החלטות ממשלה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> עוד מישהו ממשרדי הממשלה שלא דיבר? << אורח >> תמר קינן: << אורח >> אני ממשרד הבריאות. אנחנו עוסקים בזכויות מסוג אחר עכשיו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה זה מסוג אחר, את שמעת את ד"ר חגי? << אורח >> תמר קינן: << אורח >> אני אגיד, אין בעיה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> תצייני את המענים. << אורח >> תמר קינן: << אורח >> בוודאי ששמעתי אותו, אנחנו בקשר איתו. אני אגיד שבדומה למה שנעשה עם השבים, שיש אחות צמודה לכל שב, אז בימים אלו ייגשו באופן פרואקטיבי לכל משפחת חטוף, זה לא קשור רק למשפחות שפה. לכל משפחות החטופים תהיה אחות שמתכללת את כל הצרכים הרפואיים. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מצוין. << אורח >> תמר קינן: << אורח >> זה בהמשך למידע שלקח לנו זמן לקבל. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מצוין. אתם תקצרו תורים למי שנמצא במצב - - - << אורח >> תמר קינן: << אורח >> תמיד, מסלול ירוק. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> ואחות שתטפל גם בסבא וסבתא. << אורח >> תמר קינן: << אורח >> כן, למשפחה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> משפחת החטוף. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> גם סבא וסבתא. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> גם. << אורח >> תמר קינן: << אורח >> כל המשפחה, כולל מסלולים ירוקים, פנינה, וכל מה שקשור. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> מה שמך המלא? << אורח >> תמר קינן: << אורח >> תמר קינן. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> בסדר. רן, בבקשה. << אורח >> רן מלמד: << אורח >> אני חוזר ואומר שבגלל שמדובר בכמות קטנה יחסית של משפחות, למרות שאני סבור שצריך לעשות תכלול של כל משפחות החטופים, לא רק נשים שיש להן ילדים קטנים, אלא כולם. הגורם האחראי חייב שיהיה לו דאטה בייס שאומר: אלה הצרכים ואלה הפתרונות, ואני מאוד מבקש שהוא יוגש לכם תוך שבוע. הצרכים האלה צריכים להיות משולמים גם רטרואקטיבית. לא ייתכן שאימא שהייתה צריכה לשלם את גן הילדים במשך ארבעה-חמישה-שבעה חודשים לא תקבל על זה החזר עכשיו ותקבל רק כסף לגבי ההמשך. אני צופה שמשרדי הממשלה יבואו ויגידו שיש להם בעיה משפטית להתחיל להעביר כספים במיידי, ואני חושב שגם במקרה הזה צריך למצוא פתרון לתשלום הביניים. אפשר להיעזר בקרן המיוחדת של הסוכנות היהודית שתקבל אחר כך שיפוי מממשלת ישראל. אני חושב שההנחיה של הוועדה תהיה תוך שבוע ימים, מלבד טבלה אחת שאומרת: אלה הצרכים ובזה אנחנו יכולים לטפל, ויבוא גם המיקום של הכנסת. דבר אחרון, אם במשך עשרה חודשים משרדי הממשלה והביטוח הלאומי, ואני מוקיר את עבודת הביטוח הלאומי ואני מעלה אותה על נס כל פעם שאני פה, לא הצליחו להביא לפה תיקוני חקיקה שהם יזמו כדי לתקן את הבעיות שהם גילו, אני חושב שיש פה כשל וצריך לטפל בו. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה. כן, אדוני. << אורח >> איל אסף: << אורח >> אני נציג של מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד העבודה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> שמעת את מה שהם אמרו לגבי הסיוע? << אורח >> איל אסף: << אורח >> שמעתי לגבי הסיוע לגנים, אני אעביר את זה לגורמים הרלוונטיים אצלנו במשרד. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> לא רק להעביר, לא רק להעביר. לדאוג שזה מטופל. << אורח >> איל אסף: << אורח >> אעשה את כל מה שאני צריך לעשות בעניין הזה, את זה אני מבטיח. אני רק רוצה להוסיף, בהזדמנות הזאת שאני כבר פה, בנוגע לחוק הגנה על עובדים בשעת חירום (הוראת שעה – חרבות ברזל), שנותנת הגנה מפני פיטורין. מכיוון שאני ראיתי שיש חוסר ידע גם בדברים אחרים, אז אני רק רוצה גם לשים את הדבר הזה על השולחן. עובד שהוא הורה או בן זוג של נעדר או חטוף, מוגן מפני פיטורין. צריך להכיר את זה, יש הוראת שעה. הוראת השעה היא עד תחילת אוקטובר, ואני יודע שיושבים על המדוכה בין אם להאריך אותה ובין אם להוסיף אוכלוסיות נוספות. גם את זה צריך להכיר. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> כן, אבל אתה צריך לזכור דבר מאוד פשוט. זה אולי מגן מפני פיטורין, אבל זה לא מגן מפני שימוש בימי חופשה, היעדרויות, או כל מיני אנשים טובים שבאים לקראת המשפחות האלה, אבל בסוף אין פרנסה, או שזה גורע מהפרנסה. המעגל השני מדבר על ההורה. זאת אומרת, אם זה חמה וחם, הם לא נכנסים בזה. << אורח >> מאירה בסוק: << אורח >> הם לא נכנסים בזה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> גם אם זה אח זה לא נכנס. << אורח >> איל אסף: << אורח >> לא, לא. ההגדרה מדברת על הורה או בן זוג. כמו כן עובד שהוא בן משפחה אחר של אלו, ופה צריך להגיש הצהרה חתומה שנמנע ממנו להתייצב. << אורח >> רן מלמד: << אורח >> איזה בן משפחה? << אורח >> איל אסף: << אורח >> בן משפחה אחר הוא ילד או אח או קרוב משפחה אשר משולם לו מענק לפי חוק מימון הוצאות. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אבל לא ממומן להם. תבין, הסייג על הסייג שומט את השטיח מתחת לקרקע. בסוף זו תהיה ההגדרה שלהם, בין אם זה החם או החמה, ובין אם זה הגיס או האחות, או השכנה או החברה הכי טובה, כי גם חברה טובה לפעמים היא כמו אחות, שיכולה לעזוב הכול ולהגיד: אני באה להיות איתך. החוק כרגע כהגדרתו לא נותן את המענה. לכן תודה שהסבת את תשומת ליבנו, אבל בחוסר ידע שציינת, יש גם לנו, חברי הכנסת, קצת ידע. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אני הייתי רוצה להציע, פנינה, בהמשך למה שרן אמר, שיוגש לוועדה, אלייך, בצורה מעשית, דוח חסוי של 28 משפחות עם רובריקות של פגישה, צרכים, מענים שניתנו תוך שבועיים, מענים בטיפול, ושתהיה לך תמונה שבשבועות האלה משהו התקדם בכל משפחה. להוציא דוח חסוי שיגיע רק לוועדה עם צנעת הפרט. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> זה אחרי שנאמר על אותה קבוצת וואטסאפ, עבודה פרטנית ו-case study לכל משפחה ומה שהיא צריכה. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> תודה. אני רוצה לסכם את הדיון הזה ולשים בראש מעייננו את העובדה שכל היקרים שהוזכרו כאן, וכל הבנים והבנות שנמצאים בשבי, נמצאים 310 ימים, וכולנו תפילה שהם יהיו כאן בבית, וגם כולנו דרישה וקריאה לממשלת ישראל לזרז את העסקה. עלה פה קול מאוד מאוד חשוב לגבי גברים, הורים לילדים שיושבים וממתינים להם. מעבר לכך, אני רוצה להודות לכן, אני יודעת שזה לא פשוט. גם אתן שהגעתן, וגם מי שנמצאת איתנו בזום. אספתן את תעצומות הנפש, ואני אומרת לכן שתהיה לזה תוצאה. זה לא יהיה דיון לשם הדיון. אני חושבת שגם גורמי המקצוע, עם כל זה שהם קצת חוטפים מאיתנו, ובצדק, אלו נשים מאוד מסורות למשימה, כולן, כולן, כולן – ריקי, יעל, אור, וכל מי שלא הזכרתי, כולן רתומות למשימה. אני מקווה שתיקחו מכאן את מה שאנחנו אומרים ותיישמו, כי די עם הדיונים. גם את הדיונים ההוליסטיים אנחנו מיצינו. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> לגמרי. << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> אני רוצה להודות למטה המשפחות ולכל מי שנמצאות כאן, למלוות, שלא כולן דיברו, על שהארתן זרקור וממשיכות ללוות ולתת את המענה, וכמובן לכם, חברי הכנסת. אני רוצה להנחות שתוך שבוע ימים אני מבקשת מכל המשרדים, כל אחד בנפרד, להגיד לי מה המענה במשימה שהוא קיבל כאן ובצרכים שעלו כאן, גם אם את חלק מהדברים לא אמרתי במפורש. אתם יודעים וזה עלה על ידי הנשים. תתנו לזה מענים, החל ממשרד הביטחון, וכמובן מינהלת השבים, החטופים והנעדרים. משרד התמ"ת, העבודה, אני מבקשת לפתור את נושא הגנים. משרד הרווחה, אור, להגיד מה אתם נותנים עד שבוע הבא. כל אחד מכם, מה הפתרונות ומה המענה שאתם נותנים לשלוש קבוצות. אחת וקודם כול לבת הזוג, שתיים, לילדים ושלוש, למעגל הראשון – לסבים, לסבתות, או לכל מי שעוטף אותם, בין אם זה אחים, חמים או חמות. שבוע הבא. לגבי ההמלצה של חברי, חבר הכנסת ביטון, לקבל פילוח אישי, זה יהיה רק ברשותכן. כל מי מהנשים שתרצה שאני אכנס לעובי הקורה לגבי התיק שלה, אני מוכנה לעשות את זה. איך אנחנו נעשה את זה? תשלחו אליי באופן אישי, יש לכן את הטלפון, או למנהלת הוועדה, ואז אנחנו נבקש באופן אישי. אני חושבת שאנחנו רואים שזה חוצה, הדברים מאוד קשורים ודומים. בסוף כשאנחנו מדברים על סיוע לילדים מתחת לגיל 18, אנחנו רואים את זה, וגם כשאנחנו מדברים על סיוע למי שעוטף אותם, אבל למי שתרצה ויש בעיה קונקרטית וסוגיה קונקרטית, כמו למשל מה שהעלתה כאן בת שבע יהלומי עם ילדת האומנה. אני מבקשת, אור, שתפתרי את הסיפור הזה, זה סיפור שלא יכול לקרות במדינת ישראל. אני סוגרת את הדיון, אני מחכה לשבוע הבא ואתם תגישו לי את החומרים. תודה רבה לכולם. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:45. << סיום >>