חומר רקע

משרד המשפטים הסניגוריה הציבורית הארצית כ"ז סיוון, תשע"ו ‏10 ביולי 2018 לכבוד ח"כ ניסן סלומינסקי יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט שלום רב, הנדון: עמדת הסניגוריה הציבורית באשר להצעת חוק העונשין (תיקון – ירי מנשק חם), התשע"ח-2018 ולהצעת חוק העונשין (תיקון – קביעת עונש מזערי והוראת שעה לעבירת החזקת נשק שלא רשות על פי דין), התשע"ו-2016 הסניגוריה הציבורית מתכבדת להגיש את הערותיה והסתייגויותיה באשר להצעות החוק שבנדון. הצעת החוק הראשונה (להלן – הצעת החוק הממשלתית) מבקשת לתקן את סעיף 340א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שעניינו "יריות באזור מגורים" ולהרחיב את גדרי העבירה, הן בפן המהותי והן בפן העונשי, באמצעות המדרג הבא: עבירת בסיס כללית של כל מעשה ירי מנשק חם שלא כדין, תוך החמרת העונש המרבי הקבוע בצד העבירה משנת מאסר אחת לשנתיים מאסר בפועל; ולצידה עבירה מוחמרת בנסיבות של ירי מנשק חם שלא כדין באזור מגורים, או במקום או באופן שיש בו כדי לסכן חיי אדם, ובהתאם עונשה המרבי יעמוד על חמש שנות מאסר. כן מוצע לבטל את סעיף 338(ב) לחוק שעניינו מעשה פזיזות ורשלנות לגבי חומר נפץ או כלי ירייה בנסיבות של חגיגה או טקס. הצעת החוק השנייה (להלן – הצעת החוק הפרטית) מבקשת לתקן את סעיף 144 לחוק העונשין שעניינו "עבירות בנשק" ולקבוע בגין העבירות השונות הנכללות בגדרי סעיף זה (למשל, רכישה והחזקה של נשק בלא רשות, הובלת נשק בלא רשות ועוד) עונש מזערי של חמישית מהעונש המרבי הקבוע בחוק. הסתייגויות הסניגוריה הציבורית מהצעת החוק הגדלת ההרתעה לא תושג באמצעות החמרה בענישה, להבדיל משיפור האכיפה – מדברי ההסבר להצעת החוק הפרטית, עולה כי מטרת ההצעה היא ליצור הרתעה בתחום עבירות הנשק באמצעות החמרת הענישה. אף בהצעת החוק הממשלתית טמונה הנחה סמויה כי החמרת הענישה תסייע בהרתעה מפני שימוש בנשק חם שלא כדין. ואולם, מחקרים רבים שנערכו בארץ ובעולם מלמדים כי החמרת הענישה בחוק אינה מקדמת את אלמנט ההרתעה או את המאבק בפשיעה, וזאת להבדיל מוודאות האכיפה והגדלת סיכויי העבריין להיתפס. כך גם נקבע בדוח הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעוברי חוק בראשות השופטת (בדימוס) דליה דורנר (להלן: דוח ועדת דורנר), אשר מסקנותיה אומצו באוגוסט 2016 בהחלטת ממשלה מס' 1840. לדעת הסניגוריה הציבורית, תחת הבחירה האוטומטית בכלי של החמרת הענישה הקבועה בחוק, יש בתחילה למקד את הטיפול במעשי הירי באמצעים אחרים שיביאו להגברת האכיפה (כגון הגברת הנוכחות המשטרתית או איסוף נשק בלתי חוקי). הבעייתיות העקרונית והמעשית הגלומה בעונשי מינימום – הסניגוריה הציבורית קוראת לחברי הוועדה לדחות את התיקון המוצע בהצעת החוק הפרטית, לפיו ייקבעו עונשי מינימום בגין עבירות בנשק. כידוע, מלאכת גזירת העונש משקפת שיקולים שונים ומגוונים המתבססים על עקרון האינדיבידואליות בענישה, כגון: נסיבות ביצוע העבירה והרקע לה; עוצמת הפגיעה בערך החברתי המוגן; מידת מעורבותו של הנאשם; נסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות עברו הפלילי; מידת שיתוף הפעולה של הנאשם במהלך החקירה והמשפט; אפשרויות השיקום העומדות לנאשם; והבעת חרטה ופיצוי הנפגע. שיקולים אלה ואחרים, כפי ששורטטו גם בחוק הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, הם המבטיחים כי העונש שמוטל הנאשם הינו הולם ומאוזן. עונשי מינימום, ועל אחת כמה וכמה עונשי חובה של הטלת מאסר בפועל, חותרים תחת עקרון האינדיבידואליות בענישה, ובמידה רבה פוגעים ביכולתו של בית המשפט לנקוט בענישה מידתית. הקושי בקביעת עונשי מינימום מתעורר בעיקר באותם המקרים בהם מכלול הנסיבות אינו מצדיק שליחתו של אדם לכלא. במקרים ממין אלה, קביעת עונש מינימום מגביל את שיקול הדעת השיפוטי לענישה קשה שאינה הולמת את נסיבות המקרה הספציפי. עוד יצוין כי הצרת שיקול הדעת השיפוטי בענישה מחזקת עד מאוד את כוחה של התביעה, שלבחירתה בסעיף האישום תהיה השפעה משמעותית על סוג ומידת העונש. ויוזכר: אף בדוח ועדת דורנר הומלץ להימנע מקביעת עונשי מינימום מאחר והם מסכלים את האפשרות לנקוט בענישה האינדיבידואלית, ומקשים על בתי המשפט להתאים את הענישה לעקרון ההלימה ולמטרות הענישה האחרות. החקיקה הפלילית הקיימת נותנת כלים הולמים לענישה בעבירות נשק – בדוח ועדת דורנר, אשר כאמור אומץ בהחלטת ממשלה, נאמר כי בטרם יוצע שינוי ביחס לחקיקת עבירות ועונשים, יש בתחילה צורך לבחון את רמת הענישה הנהוגה בעבירה, להציג את העלות המשוערת של השינוי ולוודא האם המצב הקיים אכן אינו מאפשר לבתי המשפט להטיל עונשים העומדים בעקרון ההלימה. בחינת המצב הנוהג נועדה לקבוע אם העונש המרבי של העבירה מאפשר לבית המשפט, הלכה למעשה, להטיל עונשים הולמים בהתאם לחומרת העבירה הספציפית. מבדיקה של המצב המשפטי מן העת האחרונה, עולה כי החקיקה הקיימת אכן נותנת בידי בתי המשפט את מלוא הכלים לנקוט בענישה הולמת בגין עבירות נשק. לעניין זה, יש לציין כי ברוב המוחלט של המקרים בהם מוגשים כתבי אישום בגין מעשי ירי מנשק חם, ממילא התווספו לאישומים גם עבירות אחרות (כגון החזקה ונשיאה של נשק) ובמקרים המתאימים אף נגזרו עונשי מאסר הולמים. אף באשר לעבירות הנשק המוזכרות בהצעת החוק הפרטית, המגמה הכללית בפסיקה היא של ענישה מחמירה, ובמקרים רבים בתי המשפט אינם חוששים להטיל עונשי מאסר בפועל. לצד זאת, מתחמי הענישה שנקבעו על ידי בתי המשפט עדיין היו דינמיים דיים כדי לסייע בידם להטיל עונשים מסוג אחר, אשר יתאימו לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם. בסיכומו של דבר, רמות הענישה הקבועות הן בחוק והן בפסיקה מאפשרות לקיים באופן מלא את עקרון ההלימה, ועל כן לדעתנו אין צורך ממשי בהחמרת הענישה. בכבוד רב, ישי שרון, עו"ד מנהל תחום בכיר (חקיקה, תכנון ומדיניות) הסניגוריה הציבורית הארצית