חומר רקע
כ"א באייר התשע"ח
6 במאי 2018
לכבוד חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
מסמך רקע לקראת דיון הוועדה ביום 7.5.18 בהצעות החוק בנושא עבירות ההמתה
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015
הצעת חוק העונשין (תיקון - עבירת רצח), התשע"ה-2015 (פ/1499/20) של חה"כ ניסן סלומינסקי
הצעת חוק העונשין (תיקון–עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015 (פ/2321/20) של חה"כ מיקי רוזנטל
סעיף 301ב(א)(2) מצב בו הממית היה במצוקה נפשית קשה עקב התעללות המנוח
בהמשך למסמך הקודם בו סקרנו את יסודות האחריות המופחתת ואת הנסיבה המקלה המוצעת בדבר קנטור, במסמך זה נסקור את הנסיבה המקלה השנייה המוצעת. נסיבה זו מתייחסת למצב בו המעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו. נסיבה זו זהה לנסיבה הקיימת היום בסעיף 300א(ג) בדבר עונש מופחת.
לפי דברי ההסבר להצעת החוק, מדובר במצבים בהם נאשמים המיתו לאחר שנקלעו, שלא באשמתם, למצוקה קשה ביותר, ובמעשיהם התקיימו נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשים אינם עומדים מבחינה מוסרית בדרגה אחת עם מעשי הרצח.
יצוין כי, כאמור לעיל, גם בעת עיגון סעיף 300א בדבר עונש מופחת, תוך דחיית קביעה של אחריות מופחתת, ציינו חלק מחברי הכנסת כי צריך היה לעניין נסיבה זו בדבר התעללות לקבוע אחריות מופחתת ולא רק עונש מופחת.
עמד על מטרת סעיף זה השופט חשין בפרשת פרישקין:
"תכליתו של סעיף 300א(ג) לחוק היא להקל בעונשו של מי שנטל נפשו של אדם על רקע מצוקה נפשית קשה, שסיבתה נעוצה באלימות חמורה ומתמשכת מצד אותו אדם כלפיו (או כלפי בן משפחתו). בנסיבות קשות שכאלה, לא יהיה זה מן הצדק לגזור את דינו של הרוצח למאסר עולם חובה, ועל כן, העניק המחוקק לבית המשפט שיקול דעת להקל בדינו."
הפרשה המרכזית שהובילה לעיגונו של סעיף 300א היה פרשת כרמלה בוחבוט. באותה פרשה הנאשמת, אשר עברה התעללות קשה וממושכת על ידי בעלה, הורשעה בעבירת הריגה ונגזרו עליה בבית המשפט המחוזי 7 שנות מאסר. בערעור על חומרת העונש קבע בית המשפט בדעת רוב כי יש להפחית את העונש לשלוש שנות מאסר, באומרו כי:
"אין לקפד את פתיל חייו של אדם, גם אם זה איבד צלם אנוש בהתנהגותו הבלתי אנושית. גם עבריין אלים ונתעב זכאי לכך שעונשו ייקבע בבית-משפט ורק בבית-משפט. גזר דיננו חייב לשקף את הנורמה האוסרת על קורבן של עבירה למצות בעצמו את הדין עם מי שפגע בו, אפילו היתה הפגיעה קשה וממושכת".* זאת ועוד: חייבים אנו לצערו להיות ערים לכך כי מצויות במדינתנו נשים רבות ומצויים ילדים רבים, המכונים "נשים מוכות" ו"ילדים מוכים". מדי שבוע מובאים לפנינו מקרים מזעזעים של התעללות בעלים בנשותיהם והורים בילדיהם. אסור בהחלט לעורר את הרושם אצל קורבנות של אלימות כזו, כי ניתן למצוא פתרון פשוט ואלים למצוקתם על-ידי שייקחו את החוק לידיהם ויפגעו במי שגורם לצרותיהם. אין להתעלם מהסכנה כי עונש קל מידי על מעשה כזה, ולא כל שכן על עבירה של קטילת אדם, עלול לעורר מחשבה כזו אצל קורבן זה או אחר של אלימות מתמדת. את זאת מחובתנו למנוע.".
ואולם, בית המשפט קובע כי:
"אחרי שקילת כל הגורמים עמדתי היא כי רגש הצדק לא יכול להשלים עם כך שאישה זו, שמעשי טרור זוועתיים כאלה עברו עליה, תהיה נמקה בכלא זמן כה רב. אשר-על-כן, לו דעתי נשמעה, היינו מקבלים את הערעור, מבטלים את גזר-דינו של בית המשפט המחוזי וקובעים תחתיו עונש מאסר בפועל של שלוש שנים, החל מיום מעצרה של המערערת.".
לשם התגבשות הנסיבה המקלה נדרשים שלושה תנאים מצטברים:
המעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה.
הנאשם או בן משפחתו סבלו מהתעללות קשה וממושכת מצד המנוח.
המצוקה הנפשית הינה תוצר של אותה התעללות.
יודגש כי מדובר על מצב בו ההתעללות נעשתה על ידי המנוח וכי לא ניתן להתבסס על נסיבה זו במצב שבו הנאשם היה נתון במצוקה בשל נסיבות חייו או התעללות שעבר במהלך חייו על ידי אדם אחר או אנשים אחרים.
עוד יצוין כי נטל השכנוע בעניין התקיימות הנסיבה- קיומה של התעללות חמורה ומתמשכת וכן, המצוקה הנפשית שנגרמה בשלה- רובץ על כתפי הנאשם הטוען לתחולת הנסיבה המקלה, ברמה של מאזן ההסתברויות.
בית המשפט חזר והבהיר כי השימוש בנסיבה המקלה צריך להיות מצומצם וכי יש לנקוט בזהירות רבה בהחלת הסעיף. כדברי השופט קדמי בפרשת חדד:
"יישום ההוראה האמורה... מבטא התחשבות בגילוי מיוחד של "קינטור"...... מן הראוי ליישם הוראה זו בזהירות מרובה ובמקרים נדירים בלבד....."
עמד על כך גם השופט חשין בפרשת פרישקין:
"החומרה הרבה שהחברה מייחסת לנטילת חיי אדם, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, מחייבת כי השימוש שבית המשפט יעשה בחריג זה יהיה מצומצם ככל האפשר (וראו גם דבריו של השופט קדמי בעניין חדד, עמ' 767). מסקנה זו עולה ממילותיו המפורשות של הסעיף, הדורש "מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת". מילים אלו – ובמיוחד המילה "עקב" – מלמדות כי חייב להתקיים קשר סיבתי ישיר בין המצוקה הנפשית, שבה נתון היה מבצע הרצח, לבין ההתעללות שספג מצד קרבן העבירה, וכי אותה מצוקה הייתה המניע לרצח. תנאים אלה נועדו להבטיח כי רק במקרים חריגים וקיצוניים יתאפשר להפחית בעונשו של מי שביצע את עבירת הרצח.....".
נסקור להלן את היסודות הנדרשים לגיבוש הנסיבה המקלה.
המצוקה הנפשית הקשה הנדרשת
הפסיקה לא קבעה באופן חד משמעי מהי אותה מצוקה נפשית הנדרשת לתחולת הנסיבה המקלה.
עמדה על כך השופטת ארבל בעניין פרישקין:
"השאלה מהי בכל זאת אותה מצוקה נפשית אשר נדרשת להתקיים בקרבו של מבצע הרצח על מנת שיוכל לזכות בהקלה בעונשו, לא זכתה עד כה לליבון נרחב בפסיקה. כך למשל לא נקבע מפורשות האם מכוון מושג זה לתיאור פתולוגיה פסיכיאטרית ולאור כך מחייב אסמכתא מקצועית לאישושו, או שמא די בקיומה של מצוקה רגשית כפי משמעותה בלשון היומיום, אם כי במידה משמעותית.............. מההשוואה המתבקשת בין הסעיפים עולה לכן כי אף שכאמור לא כל מצוקה נפשית ממנה סבל מבצע הרצח מספיקה על מנת להיחשב ל"מצוקה נפשית קשה", כנדרש בחוק, הרי שמנגד אין מצוקה זו צריכה לעלות לכדי הפרעה נפשית, חמורה או בכלל...".
מדבריה של השופטת פרוקצ'ה באותו עניין (שהצטרפה לשופט חשין בדעת הרוב), וגם מפסק הדין בבית המשפט המחוזי באותה פרשה, עולה כי לא די בהתעללות אלא שנדרש שהמצוקה הנפשית הקשה מקורה יהיה בצורך להיחלץ ממעשי התעללות ממושכים של הקורבן כלפי הממית. כדברי השופטת פרוקצ'ה:
"מעשה הרצח לא בוצע ממצוקה נפשית קשה, שמקורה בצורך בלתי נשלט להיחלץ ממעשי התעללות ממושכים של הקרבן כלפיה..".
וכדברי ביהמ"ש המחוזי באותה פרשה:
"סעיף 300א(ג) נועד להגן על מי שפועל כדי להשתחרר ממצב של התעללות ממושכת...".
מהאמור עולה, כי מצבים בהם הייתה התפרצות אלימה בעקבות ההתעללות, כשהממית לא היה במצב של צורך להיחלץ מהמלכוד, יתכן שלא יוכרו כמגבשים את יסודות הסעיף.
כך גם בספרות, תוארה נסיבה זו על ידי פרופ' קרמניצר ואחרים כמצוקה קשה, ייאוש עמוק, חוסר אונים, תחושה של אין מוצא, כלות כוח הסבל.
התעללות חמורה ומתמשכת
כדי שתתגבש הנסיבה, נדרש, כאמור, להראות שהייתה התעללות חמורה ומתמשכת. הפסיקה לא קבעה מפורשת מהי אותה התעללות שנדרשת. יחד עם זאת הודגש, כי לא כל מערכת יחסים אלימה תצדיק פנייה לסעיף זה, ולא כל התנהגות פוגענית מצד הקורבן כלפי מי שגרם למותו עולה כדי התעללות חמורה ומתמשכת. מדובר בהתעמרות חמורה ומתמשכת שמביאה את הנאשם למצב ללא מוצא. בפסיקה אף צוין כי בדרך כלל מדובר על מצבים של בן משפחה מתעלל המתגורר עם הממית תחת קורת גג אחת.
כך גם קבע בית המשפט כי גם כאשר מעשי המנוחה השפיעו על הממית והוא היה מוטרד ונקלע למוצקה נפשית, אך חייו התקיימו הרחק מהמנוחה, הנסיבה המקלה לא אמורה לחול. כפי שקבעה הנשיאה בייניש:
"..... המערער היה מוטרד מאוד ואף נקלע למצוקה נפשית על רקע יחסיו המעורערים עם המנוחה. כן הוברר, כי מערכת יחסיהם של בני הזוג כללה לא פעם הטחת אמירות קשות ודברי עלבון מצד המנוחה כלפי המערער. אך לא כל מצוקה נפשית שאליה נקלע מבצע רצח נכנסת לגדר החריג שנקבע בסעיף 300א(ג). כך גם לא כל התנהגות פוגענית מצד הקורבן כלפי מי שגרם למותו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת". בית המשפט המחוזי קבע בגזר-דינו, כי לא הוכח כי המערער היה במצב נפשי קשה. עיגון למסקנה זו מצוי בחוות-דעת הפסיכיאטר המחוזי אשר בדק את המערער. גם מעדות המערער עצמו לא ניתן להסיק כי הוא היה נתון במצוקה נפשית קשה, כמשמעה בסעיף 300א(ג). בצדק, לדעתי, קבע בית המשפט המחוזי כי אף בעלבונות הרבים שספג המערער מאת המנוחה לא ניתן לראות משום התעללות חמורה. בית המשפט הבהיר בפסק-דינו כי הצטיירה "מערכת יחסים סבוכה בין בני הזוג שכשלה והפכה לסבל ארוך ומתמשך לכל אחד מבני הזוג ולילדיהם". אך בצדק קבע, כי על אף היותה של מערכת היחסים קשה ואלימה, הן פיזית והן מילולית, אין ספק כי יחסה של המנוחה כלפי המערער אינו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת". הכרה בכך, שהתנהגות מעין זו שלה טען המערער, מהווה התעללות שבכוחה להצדיק הטלת עונש מופחת, תהווה הרחבה בלתי ראויה של החריג הקבוע בסעיף 300א(ג) לחוק העונשין, אשר יש ליישמו בזהירות מרובה ובמקרים מיוחדים ונדירים בלבד...... במקרה שלפנינו מרכז חייו של המערער התנהל הרחק מהמנוחה. הוא לא התגורר עמה מזה שנים מספר, ניהל חיים חדשים עם אישה אחרת ואף תכנן להקים משפחה עם חברתו. מקרה מסוג זה אינו מסוג המצבים אליהם כיוון סעיף 300א(ג) כמצדיקים הקלה בעונש..".
כך גם בפרשת איתן קבע בית המשפט כי לא די ביחסים קשים ואף במציאות קשה מאד בין בני זוג, כדברי בית המשפט:
"אין חולק שחייו של המערער במחיצתה של המנוחה היו חיים קשים, אך לא לכך נתכוון המחוקק בביטוי "התעללות חמורה ומתמשכת...... המערער לא היה תלוי במנוחה, אלא להיפך. המערער יכול היה להתנתק מהמנוחה, אך בחר שלא לעשות כך בשל תחושת המחויבות שלו כלפיה ודאגתו לבנו שהמשיך להתגורר בבית....".
גם התעללות מינית הוכרה כיכולה לגבש התעללות חמורה ומתמשכת. בעניין היילו, אשר חווה פגיעה מינית על ידי המנוח (בעניינו הארכנו במסמך בדבר קנטור), בית המשפט המחוזי הכיר בכך כהתעללות המגבשת את סעיף 300א בדבר העונש המופחת. וכן, מדברי השופטת ברק-ארז בעניין היילו משתמע כי בית המשפט היה מרשיע באחריות מופחתת בשל התעללות ולא על פי דוקטרינת הקנטור המתמשך, לו הסעיף הקיים היה קובע אחריות מופחתת ולא רק עונש מופחת.
הקשר הסיבתי
כאמור לעיל, נדרש להוכיח כי המצוקה הנפשית שהניעה את הרצח הינה תוצר של אותה התעללות החמורה והמתמשכת. עמד על כך השופט חשין בעניין פרישקין:
"מילים אלו – ובמיוחד המילה "עקב" – מלמדות כי חייב להתקיים קשר סיבתי ישיר בין המצוקה הנפשית, שבה נתון היה מבצע הרצח, לבין ההתעללות שספג מצד קרבן העבירה, וכי אותה מצוקה הייתה המניע לרצח.....
.......... נסיבות החיים הקשות של המערערת ומערכת היחסים הסבוכה שהייתה לה עם המנוח, ובכלל אלו האלימות שספגה מידיו, אפשר שהשפיעו אף הן על המעשה הקשה שביצעה. עם זאת, משלא הצליחה המערערת להוכיח כי רצחה את המנוח בשל התעללות חמורה ומתמשכת כלפיה, הרי שאין היא נכנסת בתחומיו של הסעיף ולא תוכל לזכות להקלה בעונשה.".
כך גם בעניין איתן, בהתייחסו לכך שהנאשם סבל ממעשי המנוחה, קובע בית המשפט כי לא ניתן להצביע על כך שהנאשם עשה את המעשה בשל התעללות המנוחה:
" המעשה של המערער הרים את המסך מעל מציאות של "גיהנום פרטי" שהייתה מנת חלקו. קשים ורעים היו חייה של המנוחה, שסבלה מבעיות נפשיות קשות ומיררה את חייה שלה ואת חייו של המערער ושל סביבתה הקרובה. אלא שאין בכך כדי לחלץ את המערער מפני הרשעה ברצח.....
מכל מקום וכפי שהובהר לעיל, לא ההתנהגות של המנוחה לאורך השנים הביאה את המערער לדקור אותה, אלא חששו הקונקרטי כי המנוחה הזמינה משטרה לבית וכי הוא ייעצר ויורחק מהבית בשל האיום עליה בסכין. בדומה, נאמר בעניין פלוני:
"...המערער גם לא הוכיח קיום קשר סיבתי בין המצוקה הנפשית שנגרמה לו, לטענתו, עקב 'התעללות' המנוחה בו, לבין הרצח. הלוא מדבריו עלה כי רצח את המנוחה, לא מחמת הדחף להפסיק את 'התעללותה' בו, אלא בשל כעסו על שעיקלה את כספו ורכושו ועקב חששו כי תתלונן במשטרה על אלימותו כלפיה"."
השופטת ארבל בפרשת פירשקין (אשר קבעה בדעת מיעוט שיש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה עובדתית מחודשת של תחולת הנסיבה המקלה בדבר התעללות) מרחיבה על הקשר הסיבתי בין מצב התעללות לבין מצוקה נפשית כאשר מדובר בנשים מוכות:
"המקרים הרבים בהם נשים מוכות המיתו את בעליהן לא בעת שהותקפו אלא באופן יזום, לאחר שנים של עינוי והשפלה, הביאו להכרה בהתערערות שעלולה לחול במצבה הפסיכולוגי של אישה מוכה עקב ההתעללות הממושכת (וראו: אורית קמיר "האישה הסבירה" פלילים ו 115, 124-123 (1997). בהקשר זה הוכרה, בפסיקה האנגלית למשל, ההשפעה המצטברת שעשויה להיות למעשי אלימות והתעללות מצד בן הזוג על מצבה הנפשי של האישה המוכה, אשר בסופו של דבר עשויה לגרום להתפרצות אלימה מצדה. כך למשל, בעניין Ahluwalia, אשר צוטט גם בעניין בוחבוט, קבע בית המשפט לערעורים באנגליה - בהתייחס להגנת הקינטור - כי אף שפער זמן בין מעשה הקינטור לתגובתו של הנאשם לקינטור עשוי במקרים מסוימים לשלול את ההגנה, הרי שככל שבעת ביצוע מעשה ההמתה פעל הנאשם מתוך אובדן שליטה פתאומי וזמני ("a sudden and temporary loss of self-control"), אין בתגובה "מאוחרת" ("a delayed reaction") כשלעצמה כדי לשלול את ההגנה. הדבר תלוי בנסיבותיו של המקרה הספציפי.....".
בספרות, מחד, נמתחה ביקורת על הפרשנות הצרה לנסיבה המקלה והוצע להרחיב את ההגנה על נשים מוכות – למשל ד"ר דיין ופרופ' גרוס במאמרם הציעו לקבוע הגנה עצמית מורחבת לנשים מוכות. מאידך, גם פרופ' קרמניצר, אשר סבור כי לעניין נשים מוכות יש לראות את המכלול ולא רק את האירוע האחרון, מתייחס למצבים בהם יש תחושת חרדה ואיום קיומי, תחושת מלכוד קשה שאין מוצא ממנה, והיעדר דרך להיחלץ (כלומר, במצב כמו בפרשת פרישקין, בו המתעלל כבר עזב את הבית והאישה לא הרגישה במלכוד בשל התעללותו, גם לפי תפיסה זו נראה כי לא ניתן היה להכיר בהתקיימות הנסיבה המקלה בדבר התעללות).
סוגיות לדיון
מוצע לדון בשאלה אלו מקרים ראוי שיכללו בנסיבה מקלה זו, והאם נוסח הנסיבה הקיימת נותן מענה מספיק וכולל את המקרים שלדעת הוועדה צריכים להיכלל בו. מוצע לוודא שהנסיבה בנוסחה הקיים, הקובע דרישה שההתעללות הייתה גם קשה וגם מתמשכת, כוללת את כל המקרים של סינדרום האישה המוכה ומקרי התעללות נוספים שלדעת הוועדה צריכים להיכלל בה.
מוצע לדון בשאלת פער הזמנים בין ההתעללות למעשה – האם הסעיף חל רק על התעללות שנעשתה בסמוך למעשה ההמתה או שניתן להכיר גם בפער זמנים בין מעשה ההתעללות למעשה.