חומר רקע
התייחסות עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון לנוסח המעודכן של הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון מס' ... והוראת שעה), תשע"ח – 2018
19.6.18 ו' בתמוז תשע"ח
לכבוד חברי/ות ועדת חוקה חוק ומשפט,
במהלך דיוני הועדה הובאו בפניה התנגדויות רבות להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים בישראל על העולם היהודי כולו, ונימוקים חשובים ובעלי משקל הוצגו בכתב ובעל פה על ידי חוקרי/ות משפט, ארגונים אזרחיים, נציגי ארגונים בינלאומיים ואח'. אנחנו מסכימים לניתוחים וההשגות שהובאו בפני הועדה, ולמרבה הצער לא מצאו את ביטויים המלא בנוסח המעודכן המשמש בסיס לדיון הועדה, ומשרד המשפטים והממשלה, מטעמם מובאת ההצעה בשלב הנוכחי, ממשיכים לתמוך באופן מפתיע ומעורר תמיהה במהלך החריג של הענקת סמכות שיפוט בינלאומית לבתי הדין הרבניים בישראל.
כאמור, ההשגות הענייניות שכבר הובאו בפני הועדה מקובלות עלינו ואנחנו מבקשים להצטרף אליהן, ולפיכך נעמוד על נקודות ספורות בלבד במסגרת התנגדותנו לחקיקה המוצעת, גם לאחר התיקונים והשינויים החלקיים שהוכנסו בה, ומקווים שחברי וחברות הועדה לא יתנו לה את ידם.
ברור שאף אנו שותפים לרצון להתמודד עם תופעת העגונות ומסורבות הגט, שהיא תופעה מגונה בכל אמת מידה, והיא תוצאתה של מסורת קדומה שאינה מקובלת עוד ברוב העולם היהודי ולפיה תלויה התרת הנישואין בדרך של גט ברצונו השרירותי של הבעל. גם בעבר הקדום, כפי שעולה מן התלמוד הירושלמי וכתובות ארץ-ישראליות עתיקות, היתה הדדיות ושוויון רבים יותר מכפי שמתקיים במסורת ההלכתית הבבלית שקנתה לה שליטה בהלכה ובמדינת ישראל דהיום. עם זאת, החקיקה המוצעת אינה המענה הראוי או הנכון, וניזקה גדול מתועלתה. שונה היה המצב כמובן, אם היה מדובר על פניה של בני זוג מחו"ל, מרצונם החופשי וביוזמת שניהם, אל בית הדין וביקשו את סידור הגט בשל נסיבות שאינן מאפשרות להם לעשות זאת במקום מושבם. שונה היה אף המצב אם היה מדובר על תביעת אישה למתן גט בנסיבות בהן בני הזוג התגרשו אזרחית ובמקום מושבם נאסר על סידור גט כדמו"י. אך בשום פנים ואופן אין להשלים עם הקניית סמכות דתית בהכרעה פוליטית של כנסת ישראל על כלל הזוגות בעם היהודי [ולו אלה שבחרו להינשא בחופה וקידושין על פי מסורת ישראל] בניגוד לרצונם ולדעתם ובלא שהיו אף מיוצגים בהליך החקיקה ולא נתנו לו את הסכמתם.
ככל שיש תועלת והצדקה במתן אפשרות לבתי הדין הרבניים בישראל לסדר גיטין לזוגות יהודיים שנישאו על פי דין תורה בעולם, הרי הדבר יכול ועדיף שיעשה, למשל, בדרך שבה הרבנות הראשית בישראל תפנה אל כל הרבנים בעולם המכבדים אותה ואת מעמדה וסמכותה, ותעודד אותם לכלול התניית שיפוט/סידור גט בכתובות [או בתנאים או במסמך אחר] לפיה הצדדים מסכימים להקנות לבתי הדין הרבניים בישראל את הסמכות לפעול בדרך שתפורט לסידור גט ביניהם למקרה שבו נישואיהם יעלו על שרטון ולא תהיה אפשרות לסדר גט כדמו"י במקום מושבם. הדבר דומה לתניית בוררות המקובלת בהסכמים מסחריים רבים, לרבות הסכמים בינלאומיים, ומשקף את כוונת הצדדים והסכמתם. ככל שאין בידי הרבנות בישראל לשכנע רבנים וזוגות לכלול זאת בכתובתם או בהסכמי קדם-נישואין או אחרים שהם עורכים ביניהם, הרי לא יהיה זה נכון לכפות זאת עליהם בדיעבד בניגוד לרצונם, או לרצונו של מי מהם.
הרבה נאמר, ובצדק, על החריגות שבהענקת סמכות בינלאומית לבתי הדין הרבניים בישראל במסגרת חקיקה חד צדדית של הכנסת, שאין דומה ומקבילה לה בעולם. הדבר סותר את תפיסות המשפט המקובלות בעולם, וכפי שתואר בהרחבה על ידי עמיתינו – עלול ליצור התנגשות עם שיטות משפט
ומערכות מדיניות אחרות בעולם, ולפגוע ביחסי החוץ והאינטרסים הלאומיים של ישראל. אך הוא גם סותר בעליל את יחסי ישראל-תפוצות, ונותן ביטוי לא ראוי ליומרה של מדינת ישראל בכלל ושל הרבנות הראשית בפרט לקבוע את מדיניות העם היהודי כולו, ולפרוש את סמכותו של הממסד הרבני האורתודוכסי בישראל על כלל קהילות ישראל הפלורליסטיות. בתי הדין הרבניים בישראל מייצגים תפיסת מיעוט בישראל ומיעוט שולי עוד יותר כאשר מתבוננים על ציבור היעד של החקיקה המוצעת – העם היהודי כולו. תפיסת עולמם של בתי הדין הרבניים בישראל אינה מקובלת אפילו על רבים באורתודוכסיה המודרנית. מדובר בחקיקה חד צדדית אשר ציבור היעד שלה לא נתן לה את הסכמתו, ונציגות שלו [למשל מועצת הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה] אף הביעה כלפיו התנגדות מפורשת. יתר על כן, עבור רוב הציבור היהודי תהיה זו חקיקת סתר רטרוספקטיבית, אשר הוא לא היה מודע לה ולא נערך בהתאם בעת שזוגות בחרו להינשא, ועתה – בדיעבד – יתברר לו שערכאות שיפוט דתיות זרות טוענות לסמכות עליו, אשר השלכותיה עלולות להיות מרחיקות לכת ולפגוע בתפיסתו ואמונתו הדתית כמו גם בחירויותיו וכבודו. די לחשוב על אנלוגיה פשוטה, אשר מדינת ישראל והכנסת מתקוממות נגדה חדשות לבקרים: בתי משפט ומערכות משפט של מדינות זרות הטוענות לסמכות שיפוט בינלאומית בכל הנוגע ל"פשעי מלחמה" אשר בוצעו כביכול על ידי קציני צה"ל, שרי הממשלה וכד'. החשש שמא יעצרו במדינות אלה גורם לקצינים ונבחרי ציבור להימנע מלהיכנס לתחומן של אותן מדינות, וישראל פועלת בערוצים בינלאומיים כדי להיאבק בלגיטימיות של חקיקה מדינתית בדבר סמכות שיפוט בינלאומית! די גם לחשוב על סוג חדש של "אזהרות מסע" שיאלצו עתה להוציא ארגונים יהודיים וארגוני זכויות אדם, כמו גם משרדי החוץ ורשויות אחרות של מדינות זרות, אשר יבהירו לזוגות שיחסיהם רעועים והם בהליכי גירושין, בדבר הסכנה של ביקור של הבעל בישראל. האם זה הדימוי והמוניטין שמדינת ישראל חפצה בהם?
כאמור, רצינו לעמוד על היבטים ספורים של הבעייתיות של החקיקה המוצעת, גם בנוסחה המעודכן, ואשר מוסיפים לדעתנו לצורך לדחות את הלחץ להעביר חקיקה זו ולהרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים אל מעבר לגבולות המדינה;
הצעת החוק נוקטת מושגים בעלי משמעות שנויה במחלוקת, ולפיכך החקיקה המוצעת – בלא שמשמעות המונחים הנקובים בה ברורה לכל הנוגעים בדבר, ובמיוחד לחברי הכנסת הנדרשים להצביע עבור, עלולה להביא לתקלות קשות. ס' 4א1. (א) למשל, קובע כי תנאי מוקדם לחלות התיקון הוא כי "הנישואין נערכו על פי דין תורה". מהו בדיוק "דין התורה" אליו מתייחס הסעיף? די לזכור, למשל, את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים בתיק 1093889/1 [בו ישב בדין אף הרב הדיין דוד מלכא, כיום מנכ"ל בתי הדין הרבניים], אשר בו נערכו הקידושין [הפרטיים, מחוץ למסגרת הרבנות הראשית] על ידי רב ותלמיד חכם גדול, הרב ד"ר מיכאל אברהם, ובית הדין סרב ליתן להם תוקף באמרו, בין השאר כי "במקרה זה התעוררו ספקות רציניים אם הקידושין בתוקף. טרם השלמת הבירור במכלול הנושאים ההלכתיים המפורטים לעיל, דינה של האישה כספק מקודשת". מאידך גיסא, כבר היה מקרה בו בית הדין הרבני בחיפה קבע כי יש צורך בגט גם בנסיבות של חיים משותפים כידועים בציבור. אך לאחרונה התברר כי רבנים אורתודוכסיים רבים בעולם אינם מוכרים על ידי הרבנות בישראל לצורך אישורי יהדות. האם יהיו מוכרים כמי שעורכים נישואין על פי דין תורה לצורך התיקון לחוק. נראה לכאורה כי רוב הרבנים האורתודוכסים המודרניים בעולם נכללים בקטגוריה זו. ומה בדבר נישואין שנערכו על ידי רבנים קונסרבטיביים, אשר פועלים לשיטתם במסגרת ההלכה ודין תורה? האם אף נישואיהם יפלו לרשת הנפרשת בהצעת חוק זו, הגם שבכל נושא אחר הרבנות מסרבת להכיר בכשירותם?
עוד נקבע בסעיף הנ"ל כתנאי מוקדם כי "האשה לא קיבלה גט מנישואין אלה בבית דין מחוץ לישראל". בדומה לאמור לעיל, יש לשאול באשר לכוונת ומשמעות המונח "בבית דין מחוץ לישראל". יש אירוניה לא מעטה בכך שהדיון בהצעת חוק זו מתקיים במקביל לפרסומה לתגובות הציבור של טיוטת "תבחינים וכללים להכרה בבתי דין בחו"ל" מטעם הרבנות הראשית [מיום 28.5.18]. המעיין במסמך זה יגלה בנקל כי ספק גדול הוא אם רוב בתי הדין הרבניים הפועלים בתפוצות, בעיקר במסגרת האורתודוכסיה המודרנית, יוכרו על ידי הרבנות בישראל. אך לאחרונה
הגיע במיוחד ארצה הרב הראשי של וונציה למחות בדיון בכנסת על כך שהרבנות הראשית אינה מכירה בבית דינו [אתר כיפה, 28.5.18 http://tinyw.in/lgfr]. ובכן – על איזה בתי דין בדיוק מדובר, כאשר תחולת החוק מותנית בכך שהאישה לא קיבלה גט "בבית דין מחוץ לישראל"? כל בית דין, לרבות אלה שהרבנות מסרבת להכיר בהם? רק אלה שהרבנות מכירה בהם, ולפיכך מי שפעלו לסידור הגט במקום מושבם בפני בית דין רבני מקומי שאינו זוכה להכרת הרבנות – יוכלו בתי הדין הרבניים בארץ, בפעולתם במסגרת הסמכות הבינלאומית שהצעת החוק מבקשת להקנות להם, להתעלם מן ההליכים הננקטים בחו"ל ואולי אף להתעלם מגט שהוצא על ידי בית הדין הזה בנימוק כי הוא אינו "בית דין מוכר". אין ספק שניסוח לא ברור זה עלול להכניס את הזוגות הנוגעים בדבר ואת מדינת ישראל לסחרור חדש של מחלוקות ארגוניות, לאומיות והלכתיות עם קהילות ישראל בתפוצות. חשש זה יש לקרוא גם לאור מה שנאמר בסעיף 4א1. (א) (1) לנוסח המוצע, המתנה את התביעה בישראל בכך ש"אין בית דין שבפניו ניתן לערוך גט לפי דין תורה..." במקום מושבם. האם יעלה על הדעת שבתי הדין אכן ישלימו, ימשכו ידיהם ויסמכו על גיטין שנערכו בבתי דין בהם הם מסרבים להכיר?! מצבים כאלה עלולים להתעורר בנסיבות בהן, למשל, האשה היא חוזרת בתשובה או מתחרדת אשר אינה מסתפקת עוד ברבנים ובתפיסת ההלכה שסיפקה אותה בעת שנישאה, והיא עומדת על קבלת גט "למהדרין", המקובל על עדות החרדים, ולא על האורתודוכסיה המודרנית גרידא.
ניסוחים דוגמת "מאמץ סביר", "נסיבות המקשות", "שקידה ראויה" הם מעורפלים בעליל, ומאפשרים לבתי הדין הרבניים להרחיב את סמכותם ולקנות סמכות על נישואי זוגות מחו"ל בהתאם לתפיסת עולם המאפיינת אותם, ורצונם לפרוש את רשתם על יהדות העולם כולה. אין מקום בחקיקה כה חריגה לניסוחים כה מעורפלים עד כדי שניתן יהיה למתוח אותם מעל ומעבר למה שהיתה אולי כוונתם הטובה של יוזמי החקיקה במקורה.
דוגמא ברורה לאמור לעיל הוא בסעיף 4א1. (ב) (3) לפיו נדרש כי יתקיים תנאי מוקדם שבני הזוג כבר גרושים לפי הדין האזרחי במדינתם. דרישה זו סבירה ונחוצה. אך מתברר כי הסעיף פותח פתח לחריגה רבתי מדרישה מוקדמת זו, בקביעה כי כאשר "התקיימו נסיבות מיוחדות המקשות על עריכת גירושין במדינת חוץ ... די בכך שהוגשה תביעה לגירושין לבית משפט מוסמך במדינת חוץ, והתובע פעל בשקידה ראויה לשם עריכת הגירושין כאמור". לא ברור טיבן של הנסיבות המיוחדות ושל השקידה הראויה, אך ברור שבית הדין הרבני, שככלל אין לו ענין בהליכים האזרחיים ובדיני מדינות חוץ, לא יהסס לאשר כי התקיימו נסיבות מיוחדות והוכחה שקידה ראויה אם בכך תוקנה לו הסמכות היחודית על בני הזוג.
גם באשר לסדרי הדין יש לתמוהה תמיהה גדולה. הסעיפים המוצעים מציגים לכאורה אפשרות זריזות יתרה בדיון בתביעת גט, אשר אין כמעט דומה לה ככל שהדברים מוכרים לציבור בישראל בבואו להתדיין בבתי הדין הרבניים. ידועים ברבים תיקי גט הנגררים חודשים ושנים רבות, והנה כאן מנסים לשכנע את המחוקק כי בידו של בית הדין לקיים את ההליך במסגרת ימים ספורים. אך האם מדובר בהליך ראוי ונאות, או באינוס לגט באיום של עיכוב יציאה ואולי אף מאסר? כידוע בארץ נמנעים בתי הדין הרבניים ככלל מהחלטות בדבר חיוב בגט, שלא לדבר על כפיית גט. אלה הן החלטות הניתנות במיעוט קטן של תיקי הגירושין. אך עיכוב היציאה מן הארץ הוא איום ממשי וכואב על תושבי חוץ שהגיעו לביקור קצר בישראל, ולכאורה עיכוב היציאה יוטל כדבר שבשגרה כדי להבטיח שבית הדין יוכל להפעיל את סמכותו על הבעל. פיצויים עונשיים ומזונות מוגדלים נתפסים אצל פוסקי הלכה רבים בבתי הדין כגורמים ל"גט מעושה" ולכן הם נמנעים מלהטילם, אך כאן לכאורה – בהתעלמות מהתנגדות הבעל, יאלצו אותו להישאר בארץ לתקופה ארוכה תוך עלויות גבוהות לשהותו וחשש להרס עסקיו או פיטורין ממקום עבודתו, כל עוד לא יתן את הגט, ובכל אלה אין לדעתם של בתי הדין כדי לעורר חשש לגט מעושה?! תמהנו! ואם אפשרי הדבר כה בנקל – מדוע זה ימנעו ממדיניות "ליברלית" יותר של הטלת סנקציות על סרבני גט ישראלים עוד בטרם חלפו חודשים ושנים מאז הגישה האשה תביעת גט?! יתר על כן – האם באמת ניתן יהיה לקיים הליך נאות ומהיר, אם יעלה הבעל טענות שכנגד אשר ידרשו בירורן באמצעות עדים מחו"ל? מי ישא בעלויות הבאתם ואכסונם של העדים? מי יאלץ אותם להגיע
ארצה לשם מתן העדות? ומה בדבר טענה אפשרית של הבעל בדרישה ל"שלום בית", במיוחד בנסיבות בהן תביעת הגירושין האזרחיים תלויה ועומדת במקום מושבם ואף בה מתבררות טענות סותרות של הצדדים?
כאמור, ניתן היה להשלים רשימה זו בטענות והשגות צודקות רבות שהועלו על ידי עמיתינו, ולשם הקיצור נימנע מכך. נסכם רק ונאמר כי מדובר בכוונות טובות אשר השאיפה לממשן היא בדרך פסולה ורעה. יחסי הגומלין שבין ישראל לתפוצות אינם מצדיקים ואינם מאפשרים לישראל לפרוש את רשתה בדרך של הטלת סמכות שיפוט ייחודית על בני זוג שאין להם כל זיקה ממשית לישראל אך בשל היותם יהודים. הדבר סותר הן את מערכת היחסים הראויה שבין קהילות ישראל השונות לבין מדינת ישראל והן את מערכת היחסים הראויה שבין ישראל למדינות חוץ. היא מרחיבה את סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים אשר הוכיחו חזור והוכח כי אינם מסוגלים להתמודד באופן מניח את הדעת עם אתגר הגירושין בישראל, ולפיכך אל לכנסת להרחיב את סמכויותיהם בטרם יענו על צרכי הציבור המגוון החי בתוך גבולות המדינה, ובודאי שאין לעשות זאת באופן חד צדדי, ללא הסכמת ציבור היעד וללא שיתופו בהליך החקיקה.
בכבוד רב,
הרב אורי רגב, עו"ד
מנכ"ל חדו"ש – לחופש דת ושוויון