חומר רקע
ט"ז באייר התשע"ח
11 ביוני 2018
אל: ועדת החוקה, חוק ומשפט
מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה
הנדון: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 132) (ירי מנשק חם), התשע"ח–2018, מ-1223 והצעת חוק העונשין (תיקון – קביעת עונש מזערי והוראת שעה לעבירת החזקת נשק בלא רשות על פי דין), התשע"ו–2016 (פ/2591/20) של חה"כ דוד ביטן ודוד אמסלם
על שולחן הוועדה שתי הצעות חוק:
1. הצעת חוק ממשלתית בה מוצע לקבוע עבירה של ירי מנשק חם שלא כדין וכן עבירה של ירי מנשק חם שלא כדין בנסיבות מחמירות, שבהן הירי בוצע באזור מגורים או בנסיבות שיש בהן כדי לסכן חיי אדם. במקום עבירות אלו מוצע לבטל את סעיף 338 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן – החוק) שכותרתו "מעשה פזיזות ורשלנות" כיוון שהתיקון שבהצעה הממשלתית מספק מענה למקרים המנויים בו כמו גם למקרים נוספים.
338. מעשה פזיזות ורשלנות
(א) העושה את מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה, דינו מאסר שלוש שנים: ...
(5) מעשה לגבי חומר נפץ או כלי יריה שבהחזקתו, או אינו נוקט אמצעי זהירות נאותים מפני סכנה מסתברת הכרוכה בהם.
(ב) העובר על עבירה לפי סעיף קטן (א)(5) בחגיגה או בטקס, דינו – מאסר ארבע שנים.
2. הצעת החוק הפרטית בה מוצע לקבוע עונש מזערי (עונש מינימום) של חמישית מהעונש המרבי הקבוע לעבירות המנויות בסעיף 144 לחוק ובכלל זאת נשיאה והחזקה של נשק שלא כדין; וכן קביעת הוראת שעה בת 180 ימים שבמהלכה תינתן חסינות למי שימסור נשק למשטרה או לצה"ל, אם הנשק לא היה מעורב בעבירה מסוג פשע.
יוער, כי עמדת ועדת השרים ביחס להצעה זו היא לתמוך בהצעה בכפוף לכך שהיא תוכפף באופן מלא להצעת החוק הממשלתית בנושא.
עבירות נשק - כללי:
עיקר האיסורים בנושא נשק קבועים בחוק העונשין ובפרט בפרק ח' – פגיעה בסדרי המשטר והחברה (סעיף 144 שעניינו, בין היתר, רכישה, החזקה, נשיאה, סחר ייצור וייבוא) ובפרק י' – פגיעות בגוף (ובו סעיף 338 – מעשה פזיזות ורשלנות, סעיף 340 לעניין ירי באזור מגורים וסעיפים 344 ו335(א)(1) שעניינם במשותף חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות של נשיאת נשק). שני הפרקים השונים משקפים גם את החומרה הכפולה שבעבירות הנשק – מצד אחד החשש לתאונות העלולות להיגרם על ידי המחזיק בנשק או על ידי אחר מהחזקה שלא כדין, ומהצד השני החשש לשימוש זדוני שמטרתו פגיעה באחרים מהצד השני. בשל כך מייחסים כל הגורמים – המשטרה, התביעה הכללית ובתי המשפט – חשיבות רבה לרף ענישה גבוה באותן עבירות.
בחינת מדרג האיסורים והעבירות של עבירות הנשק מעלה שאלות של הגיון המדרג ושל הלימה (עונשים חמורים לעבירות חמורות ועונשים קלים יותר לעבירות קלות). כך לדוגמא, בצידן של עבירות ההחזקה והנשיאה של נשק בלא רשות, עליהן קובע החוק עונש של 7 עד 10 שנות מאסר (סעיף 144(א) ו(ב)), קבועה עבירה של ירי באזור מגורים ( סעיף 340א) שבגינה נקבעה שנת מאסר אחת בלבד ועבירה של פציעה בנסיבות מחמירות של שימוש בנשק חם –עבירה שעונשה שש שנות מאסר. יצוין כי במקרים רבים ייכנס מעשה אחד בנשק לגדרן של מספר עבירות. כך, לדוגמא – ירי בחתונה, צפוי לכלול גם החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין – עם עונש מקסימלי של 10 שנות מאסר בנוסף לירי עצמו, שאף הוא כולל עבירה של ארבע שנות מאסר.
טרם נתייחס למהות התיקון המוצע נציין כי מסמך זה אינו עוסק בענישה בעניין ארגוני פשיעה או ארגוני טרור המוסדרים באופן נפרד (ר' סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג–2003 וחוק המאבק בטרור, תשע"ו–2016) שם קבועים עונשים חמורים ביותר.
מהות התיקון – העלאת רף הענישה:
שתי הצעות החוק עוסקות בסעיפים שונים (144 ו-340א) המגנים על ערכים שונים, אולם בשתיהן ניסיון להביא להחמרת הענישה. האחת באמצעות העלאת עונשי המקסימום, והשניה באמצעות קביעת עונש מזערי. זאת ועוד, בשל הקשר הרעיוני שבשתי ההצעות ומאחר שלרוב, כאמור, כולל מעשה אחד עבירות משני הסעיפים, ניתן לראות בהן הצעות משלימות (נציין גם כי סעיף 144 קובע כבר עונש מרבי גבוה החורג לטעמנו ממדרג ההלימה, כך שבמובן מסוים לא ניתן להעלות בו עוד את העונש המרבי). בשל כך נבקש לדון ראשית בשאלות של החמרת ענישה ועונשי מינימום ולאחריהן בפרטיהן הקונקרטיים של הצעות החוק בנפרד.
הקשר בין ענישה, הלימה והרתעה – האם החמרת עונשי המאסר תגביר את ההרתעה?
שאלת הקשר בין החמרת הענישה ובין קידום הרתעה אישית או כללית הייתה אחת השאלות העיקריות שעמדו לנגד עיני המחוקק במסגרת דיוני תיקון 113 לחוק העונשין, הוא התיקון בעניין הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. העיקרון המנחה בענישה, כך קבע המחוקק, הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (ס' 40ב לחוק). עוד נקבע כי בקביעת היחס ההולם צריך בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. ואולם, ביחס להרתעה אישית והרתעת הרבים – אלו, כך נקבע, יכולות להוות שיקול להחמרת הענישה ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם (סעיפים 40ו ו-40ז). ודוק – התחשבות בהרתעה אישית לצורך החמרת הענישה מחייבת גם סיכוי של ממש שהטלת עונש מסוים תביא להרתעת של העבריין.
העדר אינדיקציות משמעותיות לקשר בין ענישה והרתעה הייתה שאלה מרכזית גם במסגרת דיוני הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים בראשות השופטת (בדימוס) דליה דורנר. הוועדה ציינה שמאחר שמחקרים רבים לא מצאו קשר בין החמרה ברמות הענישה לבין קידום הרתעה אישית או כללית (וזאת בניגוד להגדלת הסיכוי להיתפס) כי אין טעם בניסיון לקדם את ההרתעה באמצעות הרחבת השימוש במאסרים או באמצעות שימוש במאסרים ממושכים יותר (עמ' 19 לדוח הוועדה).
במסגרת הבהרת הקושי בין מסקנה זו ובין האינטואיציה, ציינה הוועדה מספר גורמים ובהם העדר רציונאליות מצד העבריינים הפוטנציאליים; העדר מודעות לחומרת העונשים הצפויים; והתעלמות מחומרת העונש כשהסיכון לכך נמוך.
הוועדה הוסיפה וציינה כי ענישה באמצעות מאסר לעומת עונשים אחרים (בגין אותה עבירה) ועונשי מאסר ממושכים יותר דווקא מגדילים את הסיכוי לרצדיביזם (פשיעה חוזרת). ככל הנראה בשל ההשפעה הקרימינוגנית של המאסר – השפעת המאסר על יצירת דפוסי חשיבה והתנהגות עברייניים, וכן אובדן של חלק גדול מהכישורים הנדרשים להתקיים בחברה ולהתפרנס באופן חוקי.
משכך המליצה הוועדה להעלות את רף הענישה רק במקרים בהם סבור המחוקק שהעונש המירבי שבחוק לא מאפשר לבית המשפט להטיל עונשים העומדים בעקרון ההלימה. זאת תוך הבהרה שאת עקרון ההלימה ניתן להשיג גם על ידי יצירת מדרג ראוי לעונשים לפי חומרת העבירות ולאו דווקא על ידי החמרה. בהקשר זה יוער כי בהשוואה למדינות מערביות אחרות כבר היום העונשים הקבועים בחוק העונשין גבוהים למדיי, במידה רבה בשל החומרה הגדולה של העונשים שנקבעו בצד העבירות בפקודת העבירות המנדטוריות.
עלויות הכליאה
נבקש להתייחס בהקשר של בחינת העלאת רף הענישה בעבירה לפי סעיף 340א המוצע והרחבת היקף העבירה במסגרת הסעיף, הותרת רף הענישה בעבירות של החזקה ונשיאה לפי סעיפים 144(א) ו-(ב) ובקביעת עונשי מינימום בעבירות אלו גם לעלות הכליאה.
מספר הכלואים הפליליים בישראל (לא כולל בטחוניים) עלה בתוך שלושה עשורים (בין השנים 1985 ועד 2012) מ-2,400 כלואים ל12,353. ומ-56 ל-100,00 איש ל-157 ל-100,00 איש באותן השנים. עלותו הישירה של אסיר בבית סוהר עומדת על 10,000 ₪ לחודש (120,00 ₪ לשנה). על כך נוספת עלות עקיפה של אובדן הכנסה ותשלום מס וכן תשלומי סיוע אותם נאלצת המדינה, באמצעות הביטוח הלאומי, לממן למשפחתו של האסיר.
ועדת דורנר המליצה כי בטרם תציע הממשלה שינוי ברמות הענישה או תתמוך בהצעה לשינוי כזה, יוצג בפניה מידע על רמות הענישה הנוהגות בעבירה וכן תוצג עלותו המשוערת של השינוי, בהתאם לתוצאה שמבקשים להשיג באמצעותו. המלצות ועדת דורנר אומצו באוגוסט 2016 בהחלטת ממשלה 1840. לפי דוח זה היה אמור לקום צוות מקצועי שיחווה את דעתו, כמוצע, בעניין הצעות חוק ולרבות בעניין עלות השינוי. למיטב ידיעתנו הצוות כאמור טרם הוקם, אולם עדיין ראוי בעינינו שהצעת החוק ועלויותיה יובאו בפני הוועדה.
הצעת החוק הממשלתית:
בהצעת החוק הממשלתית מוצע, כאמור, להחליף את סעיף 340א לחוק, הקובע עונש של שנת מאסר במקרה של ירי באזור מגורים, ואת סעיף 338(ב) הקובע, כאמור, עונש של ארבע שנים, בעבירה של ירי באירועים וחגיגה, באופן שיש בו לסכן חיי אדם, ולקבוע במקום שני אלו את סעיף 340א החדש, שיסדיר את מכלול עבירות הירי ההתנהגותיות (לא תוצאתיות), כמוצע:
לתיקון שתי משמעויות: הראשונה, קביעה כי כל ירי שאין בצדו הסבר מניח את הדעת ושלא בוצע במטווח חוקי – ייחשב עבירה פלילית. כלומר מוצע להחמיר את העונש מ-0 שנים ל-שנתיים.
השניה, והרחבת העבירה של ירי באזור מגורים לירי במקום או נסיבות שיש בו כדי לסכן חיי אדם ובכלל זאת, לדוגמא, ירי לעבר כלי רכב, וקביעת עונש של 5 שנות מאסר ביחס לירי זה. זאת במקום עבירות לפי סעיפים 340א ו-338 שהעונש בצידן הוא שנה ושלוש שנים.
יוער, כי בהתאם לסעיף 90ב לחוק העונשין והפרשנות המקובלת לו, קביעת עונש של חמש שנים מבהירה שהיסוד הנפשי שנדרש להוכחה בעבירה זו הוא לכל הפחות מודעות (עבירות רשלנות מוגבלות לעונש מרבי של שלוש שנים).
בחינת העבירות המוצעות ביחס למיקומן במדרג עבירות הנשק מלמד כי עבירת הירי שלא כדין לפי סעיף (א) תמוקם ברף הנמוך-בינוני של המדרג, ולעומתה, העבירה של ירי באזור מגורים או במקום אחר שיש בירי בו כדי לסכן חיי אדם או באופן שיש בו כדי לסכן חיי אדם, שמוצע לקבוע לגביה חמש שנות מאסר – עברה לרף הבינוני-גבוה של העבירות, והיא כוללת רק שנה אחת פחות מעבירה של פציעה באמצעות נשק חם (לפי סעיף 344 פציעה +335(א)(1) חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות).
מהנתונים שהועברו לוועדה לקראת הדיון עולה כי במהלך השנים 2014 עד 2016 ניתנו 6 גזרי דין בלבד בעבירות של ירי באזור מגורים לפי סעיף 340א (למרות פתיחת 603 חקירות בנושא). כן לא הוצגו נתונים ביחס לעבירת הירי לפי סעיף 338, שעניינו ירי בחגיגה או טקס, ושאותו מוצע לבטל. מכיוון שמדובר במקרים בודדים, קשה להסיק מהו העונש כיום על עבירות אלו.
בנוסף מוצע בהצעת החוק הממשלתית לתקן את חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ולקבוע בחלק ב' בתוספת הראשונה א' שבו שהעבירות לפי סעיף 340א(ב) לחוק יטופלו על ידי התביעה המשטרתית, הגם שמדובר בעבירה מסוג פשע, שמטופלת לרוב על ידי הפרקליטות:
"חלק ב': עבירות פשע שיועברו לטיפול התביעה המשטרתית
...
(5) חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק, למעט עבירה כאמור שנעברה בקטין;
(6) פציעה לפי סעיף 334 לחוק, בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335 לחוק, למעט עבירה כאמור שנעברה בקטין;
(7) הסעה בכלי תחבורה מסוכן לפי סעיף 343 סיפה לחוק;
(8) תקיפת זקן לפי סעיף 368ו לחוק, למעט עבירה כאמור שנעברה בחסר ישע כהגדרתו בסעיף 368א לחוק;"
לדיון:
האם נדרשת החמרת הענישה המבוקשת? מהו המתחם שנקבע כיום על ידי בית המשפט בעבירות אלו?
מדוע מוצע עונש של חמש שנות מאסר לעניין ירי המבוצע במקום שיש בו כדי לסכן חיי אדם? כיצד עומד העונש המוצע ביחס לעבירה לפי סעיף 344 + 335(א)(1) שעניינה גרימת פציעה תוך שימוש בנשק חם, שעונשה עומד על שש שנים?
האם לא נכון לבחון אגב תיקון זה, גם את הפחתת העונש הקבוע בסעיף 144(א) ו-(ב), בקשר לנסיבות של החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין? כיצד עומדות עבירות אלו עם יתר המדרג?
מהן הנסיבות הנפוצות בעבירות של ירי שלא בנסיבות מחמירות, שהעונש המוצע בגינה הוא שנתיים? למה הכוונה ב"אזור אחר שיש בו לסכן חיי אדם"? האם הכוונה לאזור אחר שיש בו מטיבו התקהלות של בני אדם או שצפויים להיות בו בני אדם (ולהבדיל לדוגמא מאזור מבודד שיש בו, באורח לא צפוי, אנשים)?
מה צפויה להיות העלות של הצעת החוק לכשיעבור?
הצעת החוק הפרטית:
בהצעת החוק הפרטית מוצע לקבוע עונש מזערי על עבירות לפי סעיף 144. העונש המזערי המוצע הוא חמישית מעונש המקסימום הקבוע לאותן עבירות. התיקון המוצע אינו מבחין בין סוגי העבירות המנויים בו והמנעד הרחב שלהם (בין החזקה ובין סחר לדוגמא) ואף אינו מבחין בין סוגי העונשים (לדוגמא בין עונש הקנס הצמוד לעונש המאסר ובין המאסר גופו). לצד זאת מוצע הסדר חסינות למסירת נשק שלא היה מעורב בעבירה מסוג פשע למשך 180 יום.
ראו את הנוסח המשולב של הסעיף המלא של התיקון המוצע:
"144. עבירות בנשק
(א) הרוכש או המחזיק נשק בלא רשות על פי דין להחזקתו, דינו - מאסר שבע שנים. אולם אם היה הנשק חלק, אבזר או תחמושת כאמור בסעיף קטן (ג)(1) או (2), דינו - מאסר שלוש שנים.
(ב) הנושא או מוביל נשק בלא רשות על פי דין לנשיאתו או להובלתו, דינו - מאסר עשר שנים. אולם אם היה הנשק חלק, אבזר או תחמושת כאמור בסעיף קטן (ג)(1) או (2), דינו - מאסר שלוש שנים.
(ב1) סעיפים קטנים (א) ו-(ב) לא יחולו על מי שעבר את העבירות בשל כך בלבד שלא שילם את האגרה לחידוש רשיונו או שלא חודשה תעודת הרשאתו אף שלא היתה מניעה לחידושה, הכל בהתאם לחוק כלי היריה, תש"ט-1949, או התקנות על פיו.
(ב2) המייצר, מייבא או מייצא נשק או הסוחר בו או עושה בו כל עסקה אחרת שיש עמה מסירת החזקה בנשק לזולתו בין בתמורה ובין שלא בתמורה, בלא רשות על פי דין לעשות פעולה כאמור, דינו - מאסר חמש עשרה שנים.
(ב3) הרשאי על פי דין למכור או למסור נשק והוא מוכרו או מוסרו לאדם שאינו רשאי על פי דין להחזיק בו, דינו - מאסר חמש עשרה שנים; סבר המוכר או המוסר, כתוצאה מבדיקה רשלנית, שהוא מוכר או מוסר נשק למי שרשאי על פי דין להחזיק בו - דינו מאסר שלוש שנים.
(ג) בסעיף זה, "נשק" -
(1) כלי שסוגל לירות כדור, קלע, פגז, פצצה או כיוצא באלה, שבכוחם להמית אדם, וכולל חלק, אבזר ותחמושת של כלי כזה;
(2) כלי שסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם, לרבות חלק, אבזר ותחמושת לכלי כאמור ולרבות מכל המכיל או שסוגל להכיל חומר כאמור ולמעט מכל גז מדמיע כהגדרתו בחוק כלי היריה, תש"ט-1949;
(3) תחמושת, פצצה, רימון או כל חפץ נפיץ אחר שבכוחם להמית אדם או להזיק לו, לרבות חלק של אחד מאלה.
(ג1) לענין סעיף זה –
(1) אחת היא אם בעת שנעברה העבירה היה הנשק תקין לשימוש או לא;
(2) הטוען לרשות על פי דין - עליו הראיה.
(ד) מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
(ה) תעודה החתומה בידי קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה והיא מאשרת שחפץ פלוני הוא נשק, תשמש ראיה לדבר, כל עוד לא הוכח היפוכו; אולם הנאשם זכאי להזמין את חותם התעודה לחקירה, ואם עשה כן, לא תשמש התעודה ראיה אלא אם חותם התעודה נענה להזמנה; בית המשפט חייב להודיע לנאשם על זכותו להזמין את חותם התעודה לחקירה.
(ו) סעיף זה אינו בא לגרוע מהוראת כל דין."
() ."
יוער, כי על פניו נראה כי מתחם הענישה בעבירת החזקת נשק מסוג אקדח הוא בין תשעה חודשים או שנה לשלוש שנים ולנשיאת נשק מסוג אקדח, שנה וחצי עד ארבע שנים. מתחם זה מייצג עליה מהמתחם שהיה מקובל לפני מספר שנים, בו כמעט שלא ניתנו עונשי מאסר בפועל בעבירות אלו.
עונשים מזעריים (עונשי מינימום):
כאמור, החלטת ועדת השרים הייתה להתנגד לתוספת של עונשי המינימום, באשר ההצעה הממשלתית אינה כוללת אותם וההצעה הפרטית הוכפפה להצעה הממשלתית באופן מלא. עם זאת נציין בקצרה, לשם השלמת הדיון, שועדת דורנר המליצה להימנע, ככלל, מקביעת עונשים מזעריים לעבירות. זאת מאחר שההנחה היא שעונש מזערי מקשה על בית המשפט להתאים את הענישה לעקרון ההלימה ולמטרות הענישה האחרות וחותר תחת עקרון האינדיבידואליות בענישה (דוח דורנר, עמ' 38-37).
עוד יוער כי לקביעתם של עונשי מינימום תופעות משניות שליליות. חיזוק לא פרופורציונאלי לכוחה של התביעה, השולטת בקביעת סעיפי האישום בהם יואשם החשוד. הקטנת המוטיבציה לשיתוף פעולה מצד עדים פוטנציאליים ומצד החשוד עצמו (שממילא צפוי לרצות מאסר) ואף בנסיבות מסוימות הובלת בית המשפט לזיכוי או הרשעה בעבירה קלה יותר.
לבסוף, הוספת עונשי מינימום, ככל שתקוים כלשונה, עלולה להביא למאסר אוטומטי של מי שבנסיבות אחרות לא היה נשפט למאסר בפועל או נשפט לתקופה קצרה יותר. מאחר שהצפיפות בבתי הסוהר עולה על דרישות הפקודה והתקנות ואינה מקיימת את קביעת בית המשפט העליון לשטח מחיה מזערי לכל אסיר ועצור (בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון הפנים בעניין הצפיפות בבתי הסוהר), המשמעות הפרקטית של הכנסת עבריינים למאסר היא הוצאתם של אחרים, ובהם עבריינים שביצעו עבירות חמורות יותר במדרג וזאת בלא בחינה אינדבידואלית של העבריין, הנזק שיצר, מסוכנותו, סיכויי השיקום שלו ושיקולים נוספים שבית המשקל שוקל (לעניין זה, ראו, בין היתר את הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 54) (שחרור מינהלי), התשע"ח–2018 (מ/1229) שמטרתה להרחיב את סמכות השחרור המינהלי ואת הצעת חוק העונשין (נשיאת מאסר בעבודות שירות - הוראת שעה התשע"ז–2016 שמטרתה להרחיב, למשך שנתיים, את סמכות בתי המשפט לקבוע חלופת מאסר בעבירות שירות לתקופה של תשעה חודשים במקום שישה חודשים כיום).
אשר להצעה לחסינות למי שיחזיר נשק שלא בוצע באמצעותו מעשה פשע – הסדר זה מבוצע לרוב באופן מינהלי, על ידי המשטרה, ולא בחקיקה. בנוסף, אנו סבורים כי סעיף זה מנוסח באופן רחב מאוד שייתכן כי חורג מהאיזון הנכון בין הרצון לעודד החזרה של נשק המוחזק באופן לא חוקי ובין מתן פטור מלא מענישה בגין ביצוען של עבירות.
לדיון
האם ראוי לקבוע בעבירות מסוג זה, הכוללות מנעד רחב של התנהגויות (כולל החזקה של חלקי נשק ונשקים לא תקינים מטעמים שונים) עונשי מינימום?
מהו המתחם הראוי בעיני מציעי הצעת החוק לעבירה של החזקת נשק בלא שימוש נוסף ובפרט בהעדר שימוש בנשק? היכן עומדות עבירות הנשק ביחס לעבירות מין ואלימות חמורות והעונשים בעניינם? אם ההנחה היא שהוספת עונשי מינימום תשנה את המתחם, במה מגובה הנחה זו?
האם לא נכון לשלב את קביעת עונש המינימום עם הפחתת העונש המרבי לעבירות לפי סעיפים 144(א) ו-(ב)?
האם יש מקום להגביל את עונש המינימום רק לחלק מהעבירות (סחר, ייצוא, ייבוא?)
מהי העלות הצפויה לקביעת עונשי המינימום?
"ירי מנשק חם "ירי מנשק חם "ירי מנשק חם 340א. (א) היורה מנשק חם שלא כדין, דינו – מאסר שנתיים. (א) היורה מנשק חם שלא כדין, דינו – מאסר שנתיים.
(ב) היורה מנשק חם שלא כדין, באחד מאלה, דינו – מאסר חמש שנים: (ב) היורה מנשק חם שלא כדין, באחד מאלה, דינו – מאסר חמש שנים:
(1) באזור מגורים, או במקום אחר שיש בירי בו כדי לסכן חיי אדם;
(2) באופן שיש בו כדי לסכן חיי אדם."