חומר רקע
מחקר אוניברסיטאי מצביע על עשרות פערים בהיערכות ישראל לרעידת אדמה חלקם חמורים במיוחד ומהווים סיכון ממשי למאות אלפים.
מחקר על היערכות מדינת ישראל לרעידת אדמה מצביע על פערים חמורים בהיערכות הלאומית לרעידת אדמה. דרוש מענה מידי הממוקד, בעיקר בשלב המניעה, שהוא השלב החשוב ביותר מבחינת צמצום מספר הנפגעים. ההשלכות של החולשה המערכתית הן שבמקרה של רעידה קשה, צוותי הצלה, מתנדבים ובני משפחה יעמלו להציל בודדים, לעומת אלפים צפויים להיהרג כתוצאה ממניעה לא אפקטיבית.
רעידת אדמה חזקה היא איום מרכזי על מדינת ישראל ועל חיי תושביה. מיליוני תושבים בכל רחבי הארץ מתגוררים במבנים בעלי עמידות לקויה שנבנו לפני היישום של תקן מתאים ב- 1980. אולם עיקר הסיכון מצוי במבנים בסיכון גבוה במיוחד, כגון שיכוני עולים על עמודים המצויים בערים הסמוכות לקווי שבר פעילים או שבנויים על קרקע רכה שעשויה ליצור אפקט של הגברה סייסמית (בדומה למקסיקו סיטי). סיכונים אלו נכונים גם לגבי מבני ציבור כגון בתי ספר ובתי חולים שנבנו לפני 1980 ומתקני תשתית בעלי עמידות סייסמית לוקה שעשויים לגרום למגוון רחב של אסונות. כגון שריפות ענק או ענני אמוניה קטלניים שיכולים להיפלט ממתקני קירור גדולים שחלקם מצויים במרכזי ערים בישראל. בהתאם לזאת, תרחיש הייחוס הלאומי שאליו נערכות הרשויות מצייר תמונה קשה של 7,000 הרוגים, 8,600 פצועים קשה ו-170,000 תושבים חסרי קורת גג. חשוב לציין שבמדינות הערוכות בצורה טובה, רעידות אדמה חזקות בדרך כלל מסתיימות עם נפגעים בודדים אם בכלל.
שנת 2017 עומדת להסתיים ועימה מחזור של תשעים שנה מאז שתי הרעידות הקשות האחרונות: ב-1927 ולפניה ב-1837. רעש האדמה ב-1837 גבה את חייהם של אלפי אנשים כ-3-2% מאוכלוסיית הארץ!, והחריב כליל את העיר צפת. ב-1927 רעידת אדמה חזקה גרמה בירושלים בלבד למאה שלושים הרוגים ומאות פצועים, וזאת כאשר אוכלוסיית העיר הייתה רק עשירית מן אוכלוסיית העיר כיום. רעידת אדמה בהיקף דומה כיום תהיה הרבה יותר הרסנית בשל גידול האוכלוסייה ופגיעותם של מבנים רב קומתיים שנבנו לפני יישום תקן סיסמי. הפגיעות הגבוהה בישראל קשורה לכך שרעידות אדמה קשות באזור מכות בו פעם בכמה דורות, וחסרים לכל הנוגעים בדבר זיכרון קולקטיבי ותמריץ ציבורי-חברתי להיערך לאירוע מסוג זה מראש בדרך הולמת.
קבוצת מחקר מולטי-דיסציפלינארית ממרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה ומהמחלקה לגאוגרפיה ובית הספר ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית בירושלים, בראשות הפרופסורים דבורה שמואלי, ערן פייטלסון ואמנון רייכמן והדוקטורים מיכל בן גל ואהוד סגל בחנה את המערך הרגולטורי של מדינת ישראל לרעידות אדמה. המחקר נעשה במימון משרד המדע והטכנולוגיה. לצורך בחינת המערך הסבוך פיתחו החוקרים מתודולוגיה ייעודית, המשלבת אנשי מקצוע ובעלי תפקידים רלוונטיים מהרשויות, וזאת כדי לייצר הערכה רלוונטית ומבוססת היטב. תהליך המחקר כלל פיתוח של אמצעי מיפוי ייחודיים ובסיסי נתונים נרחבים של המערכת הרגולטורית הקיימת בישראל, כמו גם אבני בוחן להיערכות מיטבית לרעידת אדמה על בסיס המלצות בין לאומיות בתחום.
הניתוח בחן את ההיערכות בארבעה שלבים, כמקובל בעולם: מניעה (איפחות –mitigation) – הפעולות הננקטות לפני האירוע לצמצום הפגיעה; היערכות למתן מענה לאירוע; המענה עצמו מיד לאחר האירוע ותהליך השיקום לאחר האירוע. מיפוי המערכת הרגולטורית העלה עשרות חוקים והחלטות ממשלה המטילים חובות על עשרות גופים המעורבים בהיערכות לקראת רעידת אדמה ומסמיכים אותם לפעול לטובת ההיערכות. בין גופים אלה מצויה מערכת מסועפת של קשרים, וחלוקת הסמכות והאחריות ביניהם לא תמיד ברורה. למורכבות ההסדרה של נושאי החירום נוספת העובדה שזו נקבעה ברובה בהחלטות ממשלה ללא הליך חקיקה מסודר ושקוף, ויישומה תלוי במידה רבה במדיניותם של משרדי ממשלה שונים.
המחקר התמקד ב-16 תחומי היערכות והעלה ב 46 פערים בין הרצוי למצוי. ניתוח הפערים הראה שהטיפול בשלבי ההיערכות למענה והמענה עצמו הם במצב מתקדם בהרבה משלבי המניעה (איפחות) והשיקום אשר להם חסרים מרכיבים בסיסיים. מאחר שמספר ההרוגים הגבוה ביותר צפוי בבנייני מגורים, המסקנה העיקרית היא שיש להטיל את האחריות לחיזוק מבני מגורים על גוף ממשלתי כלשהו ולהקצות את המשאבים הנדרשים. יש לציין שבהחלטת ממשלה 1623 רעד/2 משנת 2010, בה הוטלו מאות מטלות על גופים ממשלתיים לטובת היערכות לאירוע סייסמי, לא הוגדרה אחריות ברורה על אף גורם ממשלתי לקידום היבט קריטי זה. נוסף על כך, על מנת להשיג אפקטיביות בתחום האיפחות יש צורך בגוף אופרטיבי אשר יעסוק בניהול סיכונים, מיפוי מבנים ותיעדוף של פעולות חיזוק ובשיפור המענים ההנדסיים. יש להטיל על גוף כזה חובות ברורות, ולהקנות לו סמכויות חוקיות ותקציבים ראויים. המערך הממשלתי עבור שלבי המענה וההיערכות למענה הנו מפותח בהרבה וכולל בין השאר את רח"ל (רשות החירום הלאומית), גופי חירום בעלי יכולות וניסיון רלוונטי, כמו פיקוד העורף, המשטרה ורשות הכבאות וההצלה. גם ברשויות המקומיות, המוגדרות כגופי הצלה, קיימת מודעות לחובת היערכות ולמתן מענה לקראת רעידת האדמה. עם זאת, קיימים פערים גדולים בין הרשויות המקומיות עצמן מבחינת רמת ההיערכות שלהן, וחסרים כלים חוקיים ואחרים שיאפשרו לאכוף היערכות על רשויות שאינן ערוכות כראוי.