חומר רקע
11.11.2018
לכבוד
חברי ועדת הרפורמות
בראשות חה"כ רחל עזריה
כנסת ישראל
ירושלים
שלום רב,
הנדון: הערות איגוד הבנקים להצעת חוק שירותי תשלום, התשע"ח-2018
חלק ראשון
איגוד הבנקים מתכבד להגיש בזה את הערותיו הכתובות להצעת החוק שבנדון, כאשר מפאת מורכבות הצעת החוק ולוח הזמנים הצפוף, יתחלקו הערות איגוד הבנקים הכתובות לשני חלקים: כך, במכתב זה להלן יכללו הערות איגוד הבנקים עד לסעיף 23 להצעת החוק, כאשר הערות איגוד הבנקים לחלקה השני של הצעת החוק יוגשו לועדת הרפורמות בהמשך (במועד המוקדם ביותר האפשרי).
כבר בראשית הדברים יודגש: איגוד הבנקים מברך על הצעת החוק ומכיר בחשיבות הטמונה בקידומו של שוק תחרותי ומשוכלל בתחום מתן שירותי התשלום המתקדמים לצרכן, כמו גם בקביעת חקיקה צרכנית עדכנית ומודרנית אשר תחול על מערכת היחסים החוזית שבין נותני שירותי התשלום לבין מקבלי השירותים, מי כמשלם ומי כמוטב התשלום.
יחד עם זאת, מצאנו לנכון להביא בפניכם מספר הסתייגויות ממוקדות ביחס לחלק מההוראות הנכללות בהצעת החוק, הכל כמפורט בהרחבה להלן.
הערות כלליות
הצעת החוק נועדה, כידוע, לקבוע הגנה צרכנית בתחום שירותי התשלום. ככזו, על הצעת החוק לחול רק על "צרכנים" הנזקקים להגנה כאמור, ולא על כל "משלם" או "מוטב" המקבלים שירותי תשלום:
בהתאם להצעת החוק יחולו ההגנות הקבועות בחוק המוצע על כל "משלם" ועל כל "מוטב" באשר הם, למעט מספר קטן של חריגים מצומצמים. ואולם, כידוע, תכלית ההגנה הצרכנית אינה מתקיימת כאשר מדובר בצרכנים גדולים ו/או מתוחכמים או בעסקאות בהם הנכס או השירות המסופקים לצרכן אינם מיועדים לשימוש פרטי (דהיינו, "לשימוש אישי, ביתי או משפחתי").
אשר על כן, לצורך יישום יעיל של החוק המוצע, ועל מנת להימנע מהחלה גורפת של הוראות החוק גם במקרים בהם אין כשל שוק ולא נדרשת הגנה ללקוח, נבקש כי תיערך הבחנה דומה לחוקי הגנת הצרכן גם בחוק המוצע, באופן שייקבע, כי הוראות החוק המוצע, לא יחולו על "משלם" שאינו יחיד, או שאינו צרכן פרטי כאמור, וכן לא יחולו על "מוטבים" גדולים ומתוחכמים (כגון עסקים גדולים).
לעניין זה ראו גם האמור בדירקטיבת ה- PSD2 (בסעיף 53 למבוא לדירקטיבה):
"As consumers and undertakings are not in the same position, they do not need the same level of protection. While it is important to guarantee consumer rights by contract, it is reasonable to let undertakings and organizations agree otherwise when they are not dealing with consumers".
בנוסף, ראו הגדרת המונח Consumer ("צרכן") בדירקטיבת ה- PSD2:
"Consumer" means a natural person who, in payment service contracts covered by this Directive, is acting for purposes other than his or her trade, business or profession.
בנוסף ראו האמור בסעיפים 38 ו- 61 לדירקטיבה:
סעיף 38 לדירקטיבת ה- PSD2 (בפרק 3 – Title III), שם נקבע במפורש כי הצדדים רשאים להסכים שהוראות הפרק (העוסקות בשקיפות וגילוי מידע) לא יחולו או יחולו בחלקן, וזאת כאשר מקבל שירותי התשלום (payment service user) איננו "צרכן" (consumer).
סעיף 61 לדירקטיבה, המקנה את זכות הלקוח "למשוך" הסכמתו לעסקת התשלום עד לנקודת הזמן בה הלקוח אינו רשאי לחזור בו, רק ללקוח שהוא "צרכן" כאמור.
סעיף 61 לדירקטיבה, הקובע גם כי העברת נטל ההוכחה אל נותן השירות במצב בו הלקוח מתכחש לעסקת התשלום, תיעשה רק כאשר הלקוח הוא "צרכן" כאמור.
אותו סעיף 61 האמור לדירקטיבה, קובע גם, כי ההגנה למשלם בנסיבות של עסקת תשלום "בלתי מורשית" תהיינה מוקנות ללקוח רק כאשר הלקוח הוא "צרכן" כאמור.
עוד קובע סעיף 61 לדירקטיבה, כי הזכות לקבלת החזר בעסקה שאושרה על ידי המשלם אך היוזם שלה הוא המוטב, מוקנית אף היא רק ל"צרכן" כאמור .
נוסיף ונזכיר לעניין זה, כי ההגנות הצרכניות, ובמיוחד המנגנונים המאפשרים לצרכן להשתחרר מעסקת היסוד או מחלק מתנאיה באמצעות התערבות וטיפול של גורם אמצע שהוא נותן שירותי התשלום – הינם מנגנונים עתירי משאבים ועלויות. מדובר במנגנונים יקרים אשר ככל שיש בהם פוטנציאל להוביל לחיסכון בעלויות, פוטנציאל כזה יהיה קיים רק אם מלכתחילה היקף פעולתם יהיה תַחוּם במידה הנכונה.
החלת ההוראות הצרכניות הנכללות בהצעת החוק על כל הפקדת כספים לחשבון עו"ש, על כל משיכת כספים מחשבון עו"ש, ועל כל העברת כספים מחשבון עו"ש או לחשבון עו"ש, אינה נדרשת, אינה משרתת את תכלית החקיקה ואינה עולה בקנה אחד עם האסדרה האירופאית עליה היא מתבססת:
כידוע, ההסדר המוצע בהצעת החוק, מחיל את הוראותיו על כל הפקדת כספים לחשבון עו"ש, על כל משיכת כספים מחשבון עו"ש, ועל כל העברת כספים מחשבון עו"ש או לחשבון עו"ש. כלומר, הצעת החוק רואה בבנקים "נותני שירותי תשלום", גם בכובעם כמי שמנהלים חשבונות עו"ש עבור לקוחותיהם, ולא רק כמנפיקי כרטיסי חיוב או כנותני שירותי תשלום אחרים ומתקדמים. זאת, למרות שכידוע, שירותי העו"ש בוודאי אינם שירותי תשלום מתקדמים וחדשניים כאמור, אלא מהווים פעילות מוכרת ורגילה, הכפופה ממילא, כבר היום, לפיקוח הדוק ולרגולציה צרכנית כבדת משקל, מפורטת וקפדנית.
במובן זה, הותרת הצעת החוק במתכונתה הקיימת, צפויה להביא, הלכה למעשה, למהפכה של ממש בשירותי העו"ש, שהם כידוע השירותים הבסיסיים ביותר הניתנים על ידי הבנקים לכלל הציבור, והכל מבלי שהדבר נדרש, לדעתנו, לשם השגת תכלית החקיקה.
להבנתנו, לא למהפכה שכזו נועדה הצעת החוק שבנדון. הצעת החוק שלפנינו, כמו גם האסדרה האירופאית עליה היא מתבססת (ובפרט דירקטיבת ה- PSD2) נועדו להגביר את התחרותיות בתחום מתן שירותי התשלום באמצעות הגברת השימוש באמצעי תשלום מתקדמים, לרבות שירותי תשלום מתקדמים כאמור, הניתנים ואשר יינתנו בעתיד על ידי הבנקים עצמם. אלא, שלצורך השגת תכלית זו, לא נדרש שינוי יסודי של הסדרים קיימים, מושרשים ואמינים כגון שירותי העו"ש, המעניקים כבר היום הגנה צרכנית ומפוקחת ללקוחות הבנקים.
כידוע, דירקטיבת ה- PSD2 מבקשת לקדם את התחרות בשוק התשלומים, לא באמצעות שינוי מן היסוד של האופן בו פועלת המערכת הבנקאית הקיימת והמסורתית, אלא באמצעות חיזוק והרחבת האפשרות של מתן שירותי תשלום חדשים (בין על ידי המערכת הבנקאית ובין על ידי נותני שירותים חיצוניים למערכת הבנקאית), להשתלב באופן מבוקר במערך התשלומים, תוך הבטחת הגנה מספקת לצרכן בקשר עם השירותים הנ"ל. השגת תכלית זו אינה מחייבת מהפכה בשירותי העו"ש הקיימים, שמעניקים הבנקים ללקוחותיהם מזה שנים רבות, ואשר כפופים ממילא, כאמור, להסדרה צרכנית רחבת היקף המבטיחה הגנה ללקוחות הבנקים.
ככל שלא תוחרג פעילות העו"ש הרגילה של הבנקים מהוראות החוק המוצע, צפוי הדבר להביא לשינוי מן היסוד של כלל מערך שירותי העו"ש של הבנקים ללקוחותיהם, הואיל והבנקים יאולצו להפריד הפרדה מלאכותית בין שירותים בסיסיים כגון משיכת כספים, הפקדת כספים והעברת כספים מחשבון לחשבון, מיתר השירותים הבנקאיים, הרבים והמגוונים, הניתנים על ידם לציבור הרחב. שינוי זה, צפוי להיות כרוך, מטבע הדברים, בעלויות כבדות ביותר, ובכך גם עלול להביא בלית ברירה, לייקור משמעותי של אותם שירותים בסיסיים ממש. ברור שלא לכך כיוונו מנסחי הצעת החוק.
הערות לסעיף ההגדרות (סעיף 1 להצעת החוק)
להלן הערותינו לסעיף ההגדרות. תיתכנה הערות נוספות של איגוד הבנקים לסעיף ההגדרות, אשר יועברו בהמשך לועדת הרפורמות:
להגדרת המונח "הוראת תשלום" – נבקש לקבל הבהרה, האם "הרשאה לחיוב" כהגדרתה בהצעת החוק, נכללת בהגדרת "הוראת תשלום" (כלומר, האם "הרשאה לחיוב" היא סוג של "הוראת תשלום"). זאת, בין השאר, בשים לב לסיפא המונח "הוראת תשלום" ("לרבות אם היא ניתנת באמצעות אחר ובכלל זה המוטב").
להגדרת המונח "הנפקה של אמצעי תשלום" – אנו סבורים כי השימוש במילה "התחייבות" בלבד מעורר קושי. כך למשל, לא יעלה על הדעת כי מנפיק אמצעי התשלום יתחייב לביצוע הוראת תשלום, מקום בו אין כיסוי מספיק בחשבון. אשר על כן, למען הסר ספק ועל מנת למנוע פרשנויות רחבות בעתיד, אליהן לא כיוון המחוקק, נבקש כי האמור בדברי ההסבר (לפיהם התחייבות זו אינה בלתי מוגבלת, אלא כפופה ליחסים החוזיים שבין מנפיק אמצעי התשלום לבין המשלם) יבוא לביטוי גם בגוף ההגדרה עצמה.
להגדרת המונח "הרשאה לחיוב" – נבקש להוסיף בסיפא ההגדרה את המלל המופיע בסיפא הגדרת המונח "הוראת תשלום" – "לרבות אם היא ניתנת באמצעות אחר ובכלל זה המוטב".
להגדרת המונחים "חשבון תשלום", "פעולת תשלום" ו-"שירותי תשלום":
ראו האמור בסעיף 1.1 לעיל.
כאמור לעיל, אנו סבורים כי החוק המוצע לא נועד להסדיר את פעילות העו"ש בחשבונות הבנק של ציבור לקוחות הבנקים. משכך, מוצע לקבוע, כי פעולות של העברת כספים (מחשבון עו"ש או לחשבון עו"ש) ובוודאי פעולות חד-צדדיות מובהקות כגון הפקדה ומשיכה המתבצעות על ידי הלקוח, לחשבונו שלו או מחשבונו שלו (לפי העניין), לא יהוו "שירותי תשלום".
באופן דומה, מוצע להחריג מהגדרת המונח "פעולת תשלום", העברות כספים בין בני זוג, בין בני משפחה, וכאמור לעיל – בין חשבונותיו של אותו אדם. מאחר ולא מדובר בהעברה למטרה עסקית או אפילו העברה בין שני צדדים שונים, אין מקום לראות בכך כ"פעולת תשלום".
לעניין הגדרת המונח "חשבון תשלום" – בלי לגרוע מהאמור בסעיף 1.1 לעיל, נבקש נבקש כי יוחרג מהגדרת "חשבון תשלום", מצב בו החשבון מנוהל עבור נותן שירותי תשלום אחר או עבור הלקוח של נותן שירותי התשלום.
לעניין הגדרת "פעולת תשלום" – לעניין היחס בין המונח "כספים" לבין המונח "מזומן" יש להבהיר האם הכוונה ב"כספים" גם למטבע וירטואלי. לעניין זה נציין כי בחוק הפיקוח על שירותים פיננסים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו- 2016, כבר עשה המחוקק שימוש במונח "מטבע וירטואלי" כחלק מהגדרת "נכס פיננסי", דבר היוצר שאלות פרשניות לעניין פעולת תשלום כאמור.
לעניין הגדרת המונח "שירותי תשלום" – נבקש לקבל הבהרה בשאלה, האם מפעילי כספומטים חיצוניים, שאינם בבעלות הבנקים ואינם מופעלים על ידיהם, המצויים בחצרי בתי עסק, מהווים "נותני שירותי תשלום" על פי החוק המוצע. מפעילי כספומטים כאמור מהווים חלק בלתי נפרד משרשרת נותני שירותי התשלום ללקוח. ואף על פי כן, ככל שלא יוגדרו נותני שירותים אלו כנותני שירותי תשלום, לא יחולו עליהם החובות הצרכניות המתחייבות מהוראות החוק המוצע. במצב דברים זה, הבנקים יהיו האחראיים הבלעדיים כלפי הציבור הרחב, המושך מזומנים ממכשירי כספומט חיצוניים אלו. זאת, הגם שכידוע וכאמור לעיל, שירותי משיכת המזומנים במקרה זה ניתנים לציבור הלקוחות הרחב שלא על ידי הבנקים, אלא על ידי מפעילי הכספומטים החיצוניים כאמור. כך למשל, במקרה של תקלה במכשיר הכספומט אשר גרמה לנזק ללקוח, עשויה להתעורר הטענה כי האחריות הבלעדית כאמור תחול על הבנק של הלקוח, הגם שאותו כספומט אינו מופעל על ידי הבנק של הלקוח ואינו בבעלותו. מדובר בתוצאה בלתי יעילה, בלתי מאוזנת ובלתי צודקת, גם מנקודת מבט צרכנית המבקשת את טובת הציבור העושה שימוש יומיומי במכשירי הכספומטים הנ"ל, ובייחוד כאשר הצעת החוק מבקשת להגביר את ההגינות והאמינות של אמצעי התשלום (וראו לעניין זה, למשל, סעיפים 19(ו) ו-20 להצעת החוק, ואת דברי ההסבר לאותם סעיפים).
להגדרת המונח "לקוח": ראו האמור בסעיף 1.1 לעיל לעניין ההבחנה בדירקטיבה האירופית בין פעולה צרכנית לבין פעולה עסקית, ולכך ש"לקוח" לצורך החוק הנ"ל, שמטרתו הגנה צרכנית", צריך להיות יחיד שהוא צרכן.
כמו כן, יש להוסיף בסוף ההגדרה את המילים: "לפי העניין".
להגדרת המונח "מוטב" – יש להוסיף בסוף ההגדרה את המילים: "לפי העניין".
להגדרת המונח "משלם" – יש להוסיף בסוף ההגדרה את המילים: "לפי העניין".
בנוסף, לא ברור מדוע יש צורך במלל המופיע ברישא ההגדרה – "משלם הכספים המועברים במסגרת פעולת תשלום". יוצא, כי "המשלם" אינו בהכרח מי שהונפקו לשימושו אמצעי התשלום, אלא גם אחר אשר עשה שימוש באמצעי התשלום, גם אם אותו אמצעי תשלום לא הונפק לו (ראו לעניין זה, גם הקושי המתעורר בהגדרת המונח "רכיב חיוני", העושה שימוש במילים "הייחודי למשלם", כמפורט בסעיף 2.9 להלן).
להגדרת המונח "פרט אימות מוגבר" – לא ברור מההגדרה, מהי "רמת ודאות גבוהה". אנו סבורים, כי יש להסמיך את המאסדר הרלבנטי לקבוע הוראות לעניין זה, או לחילופין, להפנות לסעיף 10 להצעת החוק לעניין סמכות השר לקבוע הוראות לעניין זה.
להגדרת המונח "רכיב חיוני" – לאור האמור ברישת הגדרת המונח "המשלם" ("משלם הכספים המועברים במסגרת פעולת תשלום") יוצא כי גם צד שלישי המבצע את פעולת התשלום יכול להיות מוגדר כ"משלם" (שאז הרכיב החיוני אינו של המשלם דווקא). ראו לעניין זה גם האמור בסעיף 2.7 לעיל.
הערות לסעיף 2 ("חוזה שירותי תשלום")
לסעיף קטן 2(ג) – נבקש לכלול בגוף הסעיף את האמור בדברי ההסבר, לפיו הן דרישת הכתב והן דרישת המסירה ללקוח יכולות להתקיים גם באמצעות שימוש באמצעים דיגיטליים. זאת, בדומה לנוסח שנקבע בסיפא סעיף 3(א) לחוק אשראי הוגן (כפי שתוקן לאחרונה במסגרת תיקון מס' 5 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות).
לסעיף קטן 2(ד) – נבקש, כי החובה החלה על נותן שירותי התשלום לפי סעיף קטן זה, למסור ללקוח עותק מתיעוד הסכמת הלקוח לחוזה, תחול רק במקרה בו ביקש זאת הלקוח מנותן שירותי התשלום. יודגש – קביעת חובה למסירת עותק מתיעוד ההסכמה כאמור לכל לקוח ולקוח, הינה דרישה מכבידה ביותר ומסרבלת, ואנו סבורים כי היא אינה מחויבת המציאות גם בראיית טובת הצרכן (שהרי ממילא, יקבל הלקוח מנותן שירותי התשלום, עותק מהחוזה שנכרת הכולל את התנאים הייחודיים ללקוח). בהקשר זה נזכיר עוד, כי כידוע, הסכמת הלקוח יכול שתינתן באמצעים שונים, לרבות בשיחה טלפונית ובאמצעים דיגיטליים.
לסעיף קטן 2(ה) – אנו סבורים, כי הסעד הקבוע בסעיף קטן זה, לפיו חוזה שירותי תשלום שלא התקיימו לגביו איזה מהתנאים שבסעיפים קטנים (ג) או (ד) ייחשב כבטל, הינו סעד קיצוני ובלתי נדרש. אין חולק, כי סעד זה הינו מתאים במקרים בהם לא ניתנה הסכמת הלקוח לכריתת החוזה. ואולם, במקרים בהם לא התקיים תנאי טכני במהותו, אשר אינו פוגם בגמירות דעתם של הצדדים לכריתת החוזה או לתנאיו המהותיים, נראה כי לא נדרש ואין זה מוצדק לראות בחוזה כבטל. ראו לעניין זה גם את חוק החוזים לעניין הנסיבות המזכות ושאינן מזכות בביטול החוזה.
לסעיף קטן 2(ו) – סעיף זה מסמיך את השר לקבוע הוראות לעניין אופן קבלת הסכמת המשלם ותיעודה ולעניין אופן זיהוי המשלם, שיחולו לגבי נותן שירותי תשלום שאינו גוף פיננסי מפוקח. ואולם, סעיף 2 אינו כולל הוראה דומה המסמיכה את המאסדר הרלבנטי לקבוע הוראות דומות לעניין נותן שירותי תשלום שהוא גוף פיננסי מפוקח. אמנם, סעיף 53 להצעת החוק קובע בכלליות, כי אין בהוראות החוק המוצע כדי לגרוע מסמכויות מאסדר לקבוע הוראות גם בעניינים לפי חוק זה, אך עדיין עולה החשש שמא בשים לב לכך שקיימים סעיפים בחוק המוצע הכוללים הסמכה מפורשת וספציפית של המאסדר לקבוע הוראות, בעוד קיימים סעיפים אחרים (דוגמת סעיף 2 זה) אשר אינם כוללים הסמכה מפורשת וספציפית כאמור, תינתן בעתיד פרשנות לפיה סמכות המאסדר בסעיפים אלו הינה מוגבלת.
הערות לסעיף 3 ("צורת החוזה")
כאמור לעיל, משמעות הוראות החוק המוצע, לרבות הוראת סעיף 3 זה, הינה שינוי מן היסוד של כלל מערך העו"ש של הבנקים, אשר יאולצו להפריד, הפרדה מלאכותית, בין השירותים הרבים והמגוונים שהם מעניקים לציבור הרחב באמצעות חשבון העו"ש. הפרדה מלאכותית זו, צפויה להיות כרוכה בעלויות כבדות ביותר ותצריך תקופת היערכות משמעותית ביותר (תקופה זו מוערכת בשנים, לא פחות, וזאת לאור העובדה כי אין מדובר בתיקון חוזה העו"ש בלבד, אלא גם בהיערכות מיכונית המתחייבת מהתאמת מערכות הבנק להפרדה הנדרשת).
אשר על כן, ובין השאר משיקולי עלות-תועלת, נבקש שלא להחיל על הבנקים סעיף זה, בכובעם כנותני שירותים בנקאיים באמצעות העו"ש (כלומר, איננו מתנגדים להפרדה כאמור, ככל שמדובר בהענקת שירותים אחרים, כגון הנפקת כרטיסי חיוב, וכגון שירותי תשלום מתקדמים). כידוע לכם, הבנקים נוהגים מזה שנים רבות מאוד להעניק שירותי עו"ש, הכוללים גם שירותי תשלום. לא ידוע לנו על כשל כלשהו או פגיעה נטענת לכאורה בזכויות הלקוחות עקב ניהול העו"ש על מגוון השירותים הניתנים באמצעותו או בכל הקשור להחתמת לקוחות על הסכם אחד כולל למתן שירותי העו"ש על ידי בנק.
מבלי לגרוע מהאמור לעיל, אנו סבורים כי הוראה זו כלל אינה נדרשת, לאור הוראות תזכיר חוק שירותי תשלום (רישוי), המגבילות את יכולתו של נותן שירותי תשלום ליתן שירותים אחרים, שאינם שירותי תשלום. לעניין זה, ראו האמור בדברי ההסבר לסעיף זה, לפיהם הצורך בקביעת ההוראה המוצעת לעיל בא על רקע תלונות שהוגשו בעבר כנגד חברות הסלולר, אשר לצד שירותי התקשורת, אפשרו לספקי תוכן חיצוניים לגבות כספים מלקוחות באמצעות הרשאות לחיוב. ברור, כי צורך זה אינו מתעורר כאשר עסקינן בבנקים, אשר ממילא מעניקים ללקוחותיהם שירותים בתחום הכלכלי והפיננסי בלבד.
כך גם, הוראה זו אינה נדרשת לאור סעיף הגילוי הנאות (סעיף 7 המוצע) אשר ממילא מחייב נותן שירותי תשלום לגלות ללקוח כל פרט מהותי לגבי תוכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של כל אחד משירותי התשלום שהוא נותן, ובכלל זה הסיכונים הכרוכים במתן שירות כאמור. כך, ניתן לחייב את נותני שירותי התשלום לתת את הגילוי הנדרש ללקוח כאמור בסעיף 7 להצעת החוק בסעיף נפרד בחוזה, שאז יתייתר הצורך בחובת ההפרדה הכללית המוצעת בסעיף 3 להצעת החוק, אשר כרוכה כאמור לעיל בביצוע שינויים רבים ומורכבים יותר בחוזי העו"ש של הבנקים.
אנו סבורים כי אם ניתן להשיג את אותה מטרה באמצעות מתן עיקרי תנאי השירות במסגרת חובת הגילוי בסעיף 7 להצעת החוק, אין מקום להוסיף ולחייב בהפרדה המלאכותית הנדרשת בסעיף 3 זה.
הערות לסעיף 6 ("הוראות מיוחדות לעניין חוזה שירותי תשלום למשלם")
לסעיף קטן 6(ב):
הערה כללית – סעיף קטן (ב) זה מהווה דוגמא מובהקת להעדר ההצדקה בהחלת הוראות החוק המוצע על לקוחות שאינם לקוחות "צרכניים" (כגון עסקים גדולים או לקוחות "מתוחכמים" אחרים). לעניין זה ראו הנימוקים המפורטים בסעיף 1.1 לעיל.
לסעיף קטן 6(ב)(2) – נבקש למחוק את המילה "חריגות" בסעיף קטן 6(ב)(2), וזאת על מנת שלא תינתן לסעיף זה פרשנות מצמצמת ולא מעשית לנסיבות המאפשרות סיום בהודעה קצרה יותר מתום 45 ימים מיום מסירת ההודעה ללקוח.
כמובן, הבנק חב בחובת אמון כלפי הלקוח, ועל כן כל החלטה של הבנק בדבר סיום החוזה עם הלקוח חייבת להתקבל בסבירות.
יחד עם זאת, השימוש במילים "נסיבות חריגות" עלול להביא לפרשנות לפיה הבנק יהיה רשאי לסגור חשבון לקוח בתום תקופה הקצרה מ-45 ימים במקרים נדירים בלבד, הגם שקיימות נסיבות אחרות, שאינן בהכרח "חריגות", אשר מצדיקות לכל הדעות נקיטה בצעד זה על ידי הבנק. נסיבות כאלה יכולות להיות, למשל, הפרת הוראות החוזה בידי הלקוח; חובה החלה על הבנק מכוח הוראות הדין או שמירה על אינטרס הבנק (למשל, כנובע ממדיניות ניהול הסיכונים של הבנק).
במובן זה, נבקש להדגיש, כי לא די בדוגמא שניתנה במסגרת דברי ההסבר (פעילות אשר נותן שירותי התשלום מזהה אותה כהפרה של דיני איסור הלבנת הון ומימון טרור) וכי יכולות להתקיים נסיבות רבות אחרות (לרבות כמפורט לעיל) היכולות להצדיק את סיום חוזה שירותי התשלום באופן מיידי, לגביהן מתעורר חשש כי יפורשו בעתיד כנסיבות שאינן "חריגות" כאמור.
עוד יצוין, כי על הבנקים חלות, במקביל, דרישות הפיקוח על הבנקים לרבות כאמור בהוראת ניהול בנקאי תקין 432, ויש לוודא כי לא תחול סתירה עם הדרישות האמורות.
הערות לסעיף 7 ("גילוי נאות")
לעמדת איגוד הבנקים, אין מקום להטיל סנקציה פלילית ביחס להפרה אפשרית של הוראת סעיף זה (ראו סעיף 40(ד) להצעת החוק), וזאת לאור האופי הכללי, העמום והלא מסוים של האיסור. כידוע, ממושכלות היסוד של שיטתנו המשפטית, כי כאשר עסקינן בחקיקה שבצידה סנקציה עונשית, לא ניתן להסתפק בקביעה עמומה ולא ברורה לעניין הנסיבות והמצבים שבהם יחול אותו דבר חקיקה. כלל זה בא לביטוי בעיקרון החוקיות והוא מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובע כי הפגיעה בזכות יסוד חוקתית צריכה להיות "בחוק" או "לפי חוק".
החשש הנ"ל מתחדד ומתחזק משעה שסעיף זה אינו כולל הוראה מפורשת בדבר סמכות המאסדר הרלבנטי לקבוע הוראות פרטניות אשר יבהירו את החובה החלה על נותן שירותי התשלום (ולעניין זה ראו גם ההסברים והנימוקים בסעיף 3.4 לעיל). כך למשל, לא ברור מהו התוכן וההיקף של הגילוי שיש ליתן בדבר "הסיכונים הכרוכים בשירות", הנזכר בנוסח סעיף 7 זה. לעניין זה השוו להוראת סעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, המתייחסת אף היא לחובה ליתן גילוי נאות ללקוח בדבר "הסיכונים הכרוכים" בשירות. אלא, שהוראת סעיף 5א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), בשונה מסעיף 7 המוצע בהצעת החוק שבנדון, מהווה הוראת הסמכה בלבד, המסמיכה את נגיד בנק ישראל לקבוע בכללים מפורטים את תוכן הגילוי הנאות.
לאור האמור לעיל, נבקש למחוק את הוראת סעיף 40(ד) להצעת החוק (אשר כאמור לעיל, קובעת סנקציה פלילית בגין הפרת סעיף 7(א) זה). במקביל, ומבלי לגרוע מהאמור, נבקש לתקן סעיף 7(א) זה להצעת החוק באופן שיסיר כל ספק בדבר קיומה של סמכות למאסדרים הרלבנטיים של נותני שירותי התשלום המפוקחים, לקבוע הוראות בדבר הפירוט הנדרש במסגרת חובת הגילוי ללקוח וכי הסעיף יחול בכפוף להסדרה זו.
הערות לסעיף 8 ("איסור הטעיה")
לא ברור כיצד האמור בסעיף זה עולה בקנה אחד עם הוראות גילוי נאות אחרות החלות על הבנקים בפעילותם, מכוח החקיקה הבנקאית ומכוח הוראות בנק ישראל.
הערות לסעיף 9 ("ביצוע פעולת תשלום על פי הוראת תשלום")
למען הסר ספק ולשם הבהירות, מוצע למחוק את המילים "מאת המשלם" בסיפא ההגדרה. זאת, הואיל והגדרת "הוראת תשלום" מאפשרת לקבל את הוראת התשלום גם באמצעות אחר, ולאו דווקא מאת המשלם (למשל, במקרה של הרשאה לחיוב או במקרה של עסקה בכרטיס חיוב, במסגרתה מתקבלת הוראת התשלום באמצעות בית העסק, המוטב). זאת, על מנת למנוע אי-בהירות ביישום הסעיף ו/או בפרשנות שתינתן לסעיף זה בעתיד.
לחלופין, מוצע להוסיף בסיפא הסעיף את המילים: "לרבות באמצעות אחר ובכלל זה המוטב".
לעניין זה, ראו סעיף 67(2)(c) לחקיקה שנקבעה בבריטניה על בסיס הוראות דירקטיבת ה- PDS2, המתייחסת למתן הוראת תשלום לעניין פעולת תשלום על ידי המוטב.
עוד מוצע להבהיר בסעיף זה, כי נותן שירותי תשלום למשלם יבצע פעולת תשלום, גם כאשר ניתנה לו הוראת תשלום המתייחסת למספר פעולות תשלום וגם כאשר ניתנה לו הוראת תשלום המתייחסת לביצוע עתידי של פעולת תשלום (בדומה לאמור בסעיף 11 להצעת החוק). לעניין זה, ראו סעיף 67(1)(b) לחקיקה שנקבעה בבריטניה כאמור לעיל, המתייחסת למתן הוראת תשלום המתייחסת לביצוע של סדרה של פעולות תשלום, וסעיף 67(2)(a) המתייחס למתן הוראת תשלום המתייחסת לביצוע עתידי של פעולת תשלום.
הערות לסעיף 11 ("המועד לחיוב המשלם בשל פעולת תשלום")
מוצע למחוק בסעיף קטן (א) את המילים "מאת המשלם". לעניין זה ראו האמור בסעיף 8.1 לעיל. עוד מוצע כי במקום המילים "נתן המשלם", מוצע כי ייכתב "התקבלה".
הערות לסעיף 12 ("מידע על מועד העברת הכספים לזכות המוטב")
הדרישה המוצעת בסעיף 12 זה, למסור לכל משלם, במועד קבלתה של כל הוראת תשלום, מידע כמפורט בסעיף, הינה מכבידה ביותר, כאשר היערכות המערכת הבנקאית לצורך עמידה בה צפויה להיות כרוכה בעלויות גבוהות ובפיתוחים מורכבים ומשכך אינה עומדת בכל מבחן של עלות אל מול תועלת. זאת, בייחוד כאשר לוקחים בחשבון את המגוון הרחב של סוגי שירותי התשלום בהם עשויות להינתן הוראות תשלום.
לאור זאת, נבקש למחוק סעיף זה ולהסתפק בהוראת סעיף 13 להצעת החוק לעניין תיעוד המועדים הנוגעים, בין היתר, לביצוע פעולות תשלום, ומתן גישה ללקוח למידע האמור לפי בקשתו.
לחלופין, מוצע להסתפק, לכל היותר, בהטלת חובה על נותן שירותי התשלום לגלות ללקוח במסגרת החוזה עמו או בדרך אחרת, מידע כללי בדבר מועדי הביצוע של פעולות תשלום על ידי נותן שירותי התשלום למשלם. לחילופי חלופין, נבקש להבהיר בנוסח סעיף 12 זה, כי נותן שירותי התשלום למשלם ימסור למשלם מידע כאמור, אם וככל שמידע כאמור מצוי בידיו.
מבלי לגרוע מהאמור בסעיף 10.1 לעיל, הדרישה המוצעת בסעיף 12 להצעת החוק איננה מעשית:
"מידע בדבר המועד שבו יועברו הכספים לזכות המוטב" כלל אינו מצוי בידי הבנק נותן שירותי התשלום במועד קבלת הוראת התשלום. לכל היותר, באפשרותו של בנק למסור ללקוח, המשלם, מידע בדבר המועד הצפוי לביצוע פעולת התשלום על ידי נותן שירותי התשלום למשלם (דהיינו, בדבר מועד העברת הכספים על ידו לנותן שירותי התשלום למוטב, להבדיל ממועד העברת הכספים למוטב עצמו). לפיכך, ככל שלא יימחק סעיף 12 זה כמבוקש לעיל, נבקש, לכל הפחות, למחוק את המילים "לזכות המוטב", שכן העברת הכספים נעשית לרוב לנותן שירותי התשלום למוטב ולא למוטב עצמו. בנוסף, במערכת מורכבת יותר של נותני שירותי תשלום למשלם, ייתכן וההעברה היא לנותן שירותי תשלום למשלם אחר, אשר כלל לא ידוע מתי הוא יעביר את הכספים לנותן שירותי התשלום למוטב, וזאת בעיקר כאשר לא מדובר בפעולת תשלום מובטחת.
בנוסף, כאשר מדובר בהעברות כספים במט"ח, אין לבנק כל ידיעה בהקשר זה במועד קבלת הוראת התשלום, אף לא לעניין מועד העברת הכספים לנותן שירותי התשלום למוטב. זאת, שכן בהעברות כספים במט"ח כאמור, תלויה העברת הכספים לנותן שירותי התשלום למוטב (לא כל שכן, למוטב עצמו) בשירותים הניתנים על ידי בנק קורספונדנט. אשר על כן, ככל שלא יימחק סעיף 12 זה כמבוקש לעיל, נבקש, לכל הפחות, כי הוא לא יחול על העברות כספים במט"ח כאמור.
הערות לסעיף 13 ("תיעוד מועדים")
נבקש כי החובה הקבועה בסעיף 13 זה תחול רק בקשר עם מתן שירותי תשלום מתקדמים (דיגיטליים). זאת, הואיל וכאשר מדובר במתן שירותי תשלום בסניף (למשל, באמצעות תיבת שירות), הבנקים אינם נוהגים לתעד מידע בדבר המועדים הנוגעים לקבלת הוראת תשלום (מידע שאינו זמין בשירות כזה), אלא בדבר המועדים הנוגעים לביצוע פעולת התשלום, בלבד.
הערות לסעיף 15 ("סירוב לבצע פעולת תשלום")
לסעיף קטן 15(ב):
הדרישה ליתן הודעה בכתב כנדרש בסעיף מוצע זה, ביחס לכל פעולה ופעולה שסורבה כאמור על ידי הבנק, איננה מעשית. זאת, בין השאר, בשים לב למגוון שירותי התשלום השונים עליהם צפוי החוק לחול שכן לא ניתן לצפות היום את מגוון סוגי שירותי התשלום הצפויים לעמוד לרשות ציבור הלקוחות בעתיד וכן בהתחשב בכך שלעיתים, ביחס ללקוח הנמצא בקשיים, מסרב הבנק לבצע סדרה של פעולות תשלום (ולא הגיוני או מעשי שתשלח הודעה נפרדת, בכתב, בדבר כל סירוב וסירוב); ובהתחשב בעובדה כי עדיין, גם היום, לקוחות רבים של הבנקים אינם מנויים על שירות קבלת הודעות בתקשורת (כגון SMS או הודעות מקוונות).
לאור האמור, נבקש כי במקום הדרישה הנ"ל, ייקבע הסדר דומה להסדר המקביל שנקבע בחקיקה בבריטניה על בסיס דירקטיבת ה- PSD2 (בסעיף 82(2) לחקיקה האמורה), ולפיו אופן מסירת ההודעה במקרה של סירוב לביצוע פעולת תשלום על ידי נותן שירותי התשלום, ייקבע בחוזה בין נותן שירותי התשלום לבין הלקוח, ובשים לב לסוג שירות התשלום.
עוד נבקש, למען הבהירות והוודאות, כי לפני המילים "עלול לסכל את המטרה שלשמה נדרש הסירוב" יבואו המילים "אינו אפשרי על פי כל דין או".
הערות לסעיף 17 ("הפסקה של ביצוע פעולת תשלום מובטחת בשל אי-אספקת נכס או שירות בעסקת היסוד")
לסעיף קטן 17(א) – נבקש כי לאחר המילים "יפסיק נותן שירות התשלום למשלם" יתווספו המילים "שהוא צד לפעולת תשלום מובטחת".
כאמור, בשירותי תשלום מורכבים או מתקדמים, יתכנו מספר נותני שירותי תשלום בשרשרת. פעולת תשלום מובטחת אינה מחייבת שכל נותני שירותי התשלום בשרשרת יהיו צד להתחייבות בין נותן שירותי התשלום למשלם לבין נותן שירותי התשלום למוטב. לדוגמה: בכרטיס אשראי חוץ בנקאי, המנפיק הוא נותן שירותי תשלום למשלם שהינו צד להתחייבות מול נותן שירותי התשלום למוטב (הסולק), בעוד שהבנק מקבל הוראת חיוב על פי הרשאה, וככזה אינו צד להתחייבות מול נותן שירותי התשלום למוטב (הסולק).
לסעיף קטן 17(ה) – נבקש להוסיף ולהבהיר בנוסח סעיף קטן זה, כי נותן שירותי תשלום למשלם לא יהיה אחראי לנזק, גם במקרה בו פעל בתום לב ובלא התרשלות בהתאם להוראות סעיף 17(ג).
הערות לסעיף 18 ("הפסקת ביצוע של פעולת תשלום מובטחת בשל חדלות פירעון")
בדומה לאמור לעניין סעיף 17 להצעת החוק לעיל, מבוקש כי הוראות הסעיף יחולו על נותן שירותי תשלום למשלם או נותן שירותי תשלום למוטב, לפי העניין, שהם צד ל"פעולת תשלום מובטחת". כאמור לעיל, לעיתים עסקאות תשלום כוללות שרשרת של נותני שירותי תשלום, בעוד שרק חלקם הם צד להתחייבות ב"פעולת תשלום מובטחת". ראו הסבר לעיל.
נבקש כי בסעיף קטן 18(א), בשורה השביעית, תימחק המילה "למוטב". זאת, הואיל וההוראה המחייבת את נותן שירותי התשלום להפסיק את העברת הכספים, אינו בהכרח נותן שירותי התשלום למוטב, אלא עשוי להיות גם נותן שירותי התשלום למשלם, אשר מצידו מעביר את הכספים, כידוע, לנותן שירותי התשלום למוטב, ולא באופן ישיר למוטב.
בדומה, יש למחוק את המילה "למוטב" בשורה השביעית בסעיף קטן 18(ב), בשורה השניה בסעיף קטן 18(ד), ובשורות השלישית והרביעית בסעיף קטן 18(ה).
נבקש כי תתווסף בסעיף זה הוראה דומה להוראת סעיף 17(ה), לפיה נותן שירותי תשלום לא יהיה אחראי לנזק במקרה בו פעל נותן שירותי התשלום בתום לב ובלא התרשלות על פי הוראות סעיף זה.
הערות לסעיף 19 ("אחריות נותן שירותי תשלום בביצוע פעולת תשלום")
הערה כללית – תשומת הלב להוראה 433 להוראות ניהול בנקאי תקין הקובעת הוראות לעניין "רישום שגוי בחשבון הלקוח". יש לוודא כי לא יחולו על הבנקים הוראות סותרות בנסיבות דומות.
לעניין סעיף קטן 19(א) – סיפא הסעיף, החל המילים "כל עוד", אינה ברורה. מוצע למחוק את המילים "כל עוד לא קיבל נותן שירותי התשלום למוטב" ובמקומם להוסיף את המילים "כל עוד לא העביר נותן שירותי התשלום למשלם". כאמור, פעולת תשלום עשויה להיות כרוכה בהעברה בין מספר נותני שירות תשלום למשלם.
בנוסף, מוצע להוסיף ולהבהיר כי האחריות לביצוע מדויק של הוראת התשלום הינה בכפוף לכל דין, שכן לעיתים קיימות סיבות שלא להעביר את הכספים, למשל, עקב חובות מתחום איסור הלבנת הון ואיסור מימון טרור שבהן נדרשים הבנקים לעמוד.
לעניין סעיף קטן 19(ב):
גם בסעיף קטן זה, בדומה לסעיף קטן (א), עשויות להיות סיבות מספקות שלא להעביר את הכספים, לא כל שכן "באופן מיידי", בין השאר עקב חובות מתחום איסור הלבנת הון ואיסור מימון טרור. כך למשל, כאשר מדובר בהעברות מט"ח, בהכרח לא ניתן להעביר את הכספים באופן מיידי (לאור קיומו של הסדר "חשבון המעבר"). לאור האמור, נבקש למחוק את המילים "ובאופן מיידי" ולהוסיף, בסוף הסעיף, את המילים "ובכפוף לכל דין".
בנוסף, הואיל ולעיתים קרובות קובע ההסכם בין נותן שירותי התשלום למוטב לבין המוטב, מגבלות ותנאים שונים, יש להבהיר בנוסח סעיף קטן זה, כי העברת הכספים למוטב תיעשה על ידי נותן שירותי התשלום בכפוף לתנאי החוזה. שירותי התשלום.
לעניין סעיף קטן 19(ה):
נבקש כי במקום המילים "במועד שבו נודע לו עליו" יבואו המילים "בתוך זמן סביר מהמועד שבו נודע לו עליו". לעניין זה, אין חולק כי חלה על נותן שירותי התשלום החובה לפעול באופן סביר, לרבות לעניין מועדי הביצוע, וניתן להסתפק בהוראה המחייבת את נותן שירותי התשלום לנקוט במאמצים סבירים על מנת לתקן את הוראת התשלום ו/או להעביר את התשלומים במועד המוקדם ביותר האפשרי, ככל הניתן.
בנוסף, הדרישה כי נותן שירותי תשלום שאינו אחראי לפגם, ינקוט אמצעים סבירים כדי שנותן שירותי התשלום האחראי לפגם יתקנו כאמור, אינה מתאימה לכל פעולת תשלום, אלא לפעולות תשלום מובטחות המתאפיינות בקיומה של מערכת יחסים חוזית בין נותני שירותי התשלום השונים. לפיכך יש להחיל הוראה זו רק על נותן שירותי תשלום למשלם שהוא צד לחיובי פעולת תשלום מובטחת.
לעניין סעיף קטן 19(ו):
אנו סבורים כי יש להסתפק בכלל האחריות הקבוע בסעיפים 19(א) ו- 19(ב), ולמחוק סעיף קטן זה, או, לחילופין ולכל הפחות, להחיל את הוראותיו של סעיף קטן 19(ו) רק במקרה של פגם בביצוע פעולת תשלום מובטחת, המתאפיינת בקיומה של מערכת יחסים חוזית בין נותני שירותי התשלום השונים בשרשרת:
אנו סבורים, כי כלל האחריות אותו מוצע לקבוע בסעיף קטן זה, של פיצוי ללא אחריות, מהווה הסדר לא מאוזן, בלתי צודק ובלתי סביר, העומד בניגוד מוחלט לעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית ודיני הנזיקין (אין פיצוי ללא אחריות). כלל אחריות זה, אף נוגד את תכליתה המוצהרת של הצעת החוק שבנדון, להביא לפיתוח ולשכלול של שוק שירותי התשלום בישראל. זאת הואיל, וכלל אחריות זה עלול לתמרץ נותני שירותי תשלום מפוקחים, שלא לאפשר מתן שירותי תשלום על ידי נותני שירותי תשלום קטנים, חדשים ושאינם ממוסדים.
אנו סבורים, כי רק משום כך, יש למחוק סעיף קטן זה, או לתקנו באופן שיובהר כי נותן שירותי התשלום האחראי לפגם, הוא זה אשר תחול עליו חובת הפיצוי ללקוח.
באשר לסיפא הסעיף, המתייחסת לזכותו של נותן שירותי התשלום לתבוע פיצוי או שיפוי מנותן שירותי התשלום האחראי לפגם – הרי שהבהרה זו אינה רלבנטית כאשר עסקינן בביצוע פעולת תשלום שאינה פעולת תשלום מובטחת, המתאפיינת בקיומה של מערכת יחסים חוזית בין נותני שירותי תשלום שונים. כך גם לא ברור מהי עילת התביעה של נותן שירותי התשלום אל מול נותן שירותי התשלום שגרם את הנזק ללקוח?
עוד אנו סבורים, כי ההסדר הקבוע בסעיף קטן (ה), לפיו במקרה של פגם בביצוע פעולת תשלום, חלה עליו האחריות לתקן את הפגם, הינו הסדר מספק, וכי הכוונה להטיל, בנוסף, חובה על נותן שירותי התשלום, לפצות או לשפות את הלקוח גם בגין כל חיוב או הוצאה, הינה מרחיקת לכת, אינה מאוזנת, בלתי יעילה ובלתי מקובלת, ואינה לוקחת בחשבון את האפשרות לפיה בידי הלקוח האפשרות להקטין את נזקו (והשוו – סעיף 68 לפקודת הנזיקין). סעיף זה יכול לשמש תמריץ עבור חלק מהלקוחות, שלא להקטין נזקם גם במקרים בהם ניתן לעשות כן בנקל, שהרי מלוא האחריות על נזקם כאמור יחול בכל מקרה על נותני שירותי התשלום.
לחילופין, אנו סבורים, כי ניתן להסתפק בסעיף קטן זה, בהסדר כללי אשר יקבע כי תיקון הפעולה כאמור בסעיף קטן (ה) לא יגרע מזכותו של הלקוח לתבוע את נותן שירותי התשלום בגין הנזקים שנגרמו לו, ולהותיר לצדדים, או במקרים בהם אין הסכמה בין הצדדים, לבית המשפט, לקבוע את גובה הפיצוי או השיפוי שיש להטיל בנסיבות העניין על נותן שירותי התשלום, בגין הוצאות בהן נשא הלקוח בשל הפגם בביצוע כאמור (וראו הסדר דומה שנקבע בסעיף 6 להוראה 433 להוראות ניהול בנקאי תקין לעניין "רישום שגוי בחשבון הלקוח").
לחילופי חילופין, נבקש כי ייקבע בסעיף זה, לכל הפחות, כי במקרה בו צפוי הלקוח להיות מחויב בחיוב או הוצאה בשל פגם בביצוע הוראת התשלום, יודיע על כך מראש הלקוח לנותן שירותי התשלום, ויהיה מחויב בביצוע פעולות להקטנת נזקו, ו/או לאפשר לנותן שירותי התשלום לנקוט בפעולות לשם הקטנת נזקו של הלקוח כאמור.
מכל מקום, נבקש כי לאחר המילה "הוצאה" תבוא המילה "סבירה".
מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, אנו סבורים כי יש להחריג מהוראות סעיף קטן זה פעולות תשלום של לקוחות שאינם "צרכניים", כגון תאגידים, עסקים ולקוחות "מתוחכמים" אחרים, אשר בוודאי יודעים לכלכל את צעדיהם ולחשב סיכוניהם, ואשר נוטים לביצוע פעולות תשלום בסכומים גדולים, נטייה אשר בוודאי צפויה לתמרץ אותם לדרוש פיצוי במקרה של פגם בביצוע פעולת תשלום דווקא מהבנקים נותני שירותי התשלום, בשל היותם "כיס עמוק". לעניין זה ראו גם האמור בסעיף 1.1 לעיל.
הערות לסעיף 20 ("חבות בנפרד של נותן שירותי תשלום")
נבקש למחוק סעיף 20 זה מנימוקים דומים לבקשתנו למחיקת סעיף 19(ו) לעיל. לעניין זה, ראו ההערות לסעיף קטן 19(ו) לעיל (בסעיף 15.5 לעיל).
ככל שסעיף 20 לא יימחק ולא יתוקן ברוח הערותינו (כאמור בסעיף 15.5 לעיל), נבקש, לכל הפחות, להבהיר בנוסח הסעיף, כי הוא אינו מקנה ללקוח את הזכות לבוא בדרישה לכל אחד מנותני שירותי התשלום בשרשרת וביחס לסכום הכולל של פעולת התשלום המדוברת. דהיינו, להבהיר כי ללקוח עומדת זכות תביעה אחת בלבד.
בנוסף, יש לקבוע כי האמור בסעיף זה יחול רק על נותני שירותי תשלום למשלם שיש ביניהם מערכת הסכמית, חוזית, בדומה לפעולת תשלום מובטחת. לחילופי חילופין, יש לקבוע כי לנותן שירותי התשלום למשלם הנושא בנזק תעמוד עילת תביעה כנגד יתר נותני שירותי התשלום למשלם.
מבלי לגרוע מהאמור לעיל, יש להבהיר כי החבות של נותני שירותי התשלום במשותף היא רק לגבי ביצוע פעולת תשלום כאמור בסעיף 19 להצעת החוק. לעניין זה, ראו גם את האמור בדברי ההסבר לסעיף 20 הנ"ל להצעת החוק.
הערות לסעיף 21 ("פעולת תשלום המבוצעת על סמך קוד זיהוי ייחודי
לעניין החובה הקבועה בסעיף קטן (ג) על נותן שירותי התשלום למוטב, למסור לנותן שירותי התשלום למשלם כל מידע הנוגע לעניין, ולאור חובת הסודיות הבנקאית החלה על הבנקים, נבקש להבהיר (בנוסח הסעיף גופו) כי חובה זו גוברת על הוראות כל דין ובכלל זה הוראות חוק הגנת הפרטיות.
הערות לסעיף 22 ("הקפאת השימוש באמצעי תשלום בידי המשלם")
מוצע להבהיר בנוסח הסעיף, למען הסדר הטוב ולמען הסר ספק, כי המשלם רשאי לבקש להקפיא את השימוש באמצעי התשלום, רק מנותן שירותי התשלום שהנפיק למשלם את אמצעי התשלום, ולא מנותן שירותי תשלום אחר הממלא תפקיד בשרשרת הביצוע של פעולת התשלום.
עוד נבקש להבהיר בסעיף 22 זה, באמצעות הוספה של הוראה דומה להוראת סעיף 6(ג) (לעניין סיום חוזה שירותי תשלום), כי אין בהוראות סעיף 22 זה כדי לגרוע מתוקפם של חיובים וזיכויים קיימים ו/או עתידיים, בין מכוח חוזה שירותי התשלום ובין מכוח הוראות תשלום שניתנו לפני מועד הקפאת השימוש באמצעי התשלום.
כאשר מדובר בהקפאת אמצעי תשלום המהווה חלק ממכלול השירותים המוכרים והרגילים הניתנים בחשבון עו"ש בנקאי, קיימים אמצעי תשלום טריוויאליים ויומיומיים, כגון הפקדת כספים לחשבון, שאותם לא ניתן "להקפיא" מבלי לסגור לגמרי את חשבון העו"ש ללקוח. יודגש כי לסגירת חשבון עו"ש עשויות להיות השלכות מהותיות ביותר מבחינת הלקוח, ובכלל זה בהיבטי חוק אשראי הוגן וחוק שיקים ללא כיסוי. יתרה מזה, הפרדתם של שירותי תשלום אלו מיתר שירותי העו"ש הבסיסיים, צפוי להיות כרוך בעלות כבדה ובתקופת היערכות של שנים (כך ממש). אנו מניחים, כי לא לתוצאה זו כיוון המחוקק. לעניין זה, ראו בפירוט הערותינו כאמור בסעיף 1.2 לעיל.
בנוסף, נבקש כי ככל שעסקינן בהקפאת שירותי תשלום הניתנים באמצעות חשבון העו"ש הבנקאי, תוכפף זכותו של הלקוח להקפיא שירותי תשלום כאמור בסעיף 22 זה, לתנאי החשבון. זאת, הואיל וקיימות נסיבות שונות, כגון ניהול חשבון משותף על ידי יותר מאדם אחד (למשל, חשבון משותף של בני זוג), שבהן מתן האפשרות להקפיא אמצעי תשלום כאמור, כפופה להתקיימותם של תנאים מסוימים (למשל, קבלת הסכמת השותף האחר לחשבון).
הערות לסעיף 23 ("הקפאת השימוש באמצעי תשלום בידי נותן שירותי תשלום למשלם")
בסעיף קטן (א), מוצע למחוק את המילה "ממשי", או לחילופין, להוסיף ולאפשר לנותן שירותי תשלום למשלם להקפיא את אמצעי התשלום במקרה שהתשלום מקורו באשראי, במקרים הבאים, בהתאם לנוסח שנקבע לאחרונה בסעיף 7 לחוק אשראי הוגן: כאשר הסיכון לאי-פירעון האשראי גדל בשיעור ניכר או אם היתה הפרה יסודית של הסכם האשראי בין נותן שירותי התשלום לבין המשלם.
בנוסף, ייתכנו נסיבות בהן עלול להתעורר חשש לאי-פירעון עתידי של אשראי המועמד למשלם על ידי נותן שירותי התשלום, וזאת במקרה בו בעקבות ביצוע עסקה מסוימת באמצעות אמצעי התשלום, יעלו ההתחייבויות בחשבון המשלם על יתרת הזכות בחשבון. במקרה כזה, עדיין לא מדובר ב"אשראי" שהועמד למשלם על ידי נותן שירותי התשלום, אך עדיין מן הראוי לאפשר לנותן שירותי התשלום להקפיא את אמצעי התשלום, מחשש להפרת התחייבות צפויה/עתידית של המשלם.
עוד נבקש, למען הבהירות והוודאות, כי לפני המילים "עלולים לסכל את המטרה שלשמה נדרשת ההקפאה" יבואו המילים "אינם אפשריים על פי כל דין או".