חומר רקע

24 בנובמבר 2024 לכבוד ח"כ צביקה פוגל יו"ר הוועדה לביטחון לאומי שלום רב, הנדון: עמדה ראשונית ומעודכנת מטעם הסניגוריה הציבורית באשר להצעת חוק הרחבת האמצעים למאבק בארגוני פשיעה (תיקוני חקיקה), התשפ"ג-2023 הסניגוריה הציבורית מתנגדת להצעת החוק וקוראת לוועדה להימנע מקידומה, ולו במתכונתה הנוכחית. הצעת החוק שבנדון מבקשת להכניס לחוק המאבק בארגוני פשיעה שורה ארוכה של הוראות והסדרים קיצוניים ומרחיקי לכת – אשר למעשה נשאבו ונלקחו מחוק המאבק בטרור ומהסדרי חקיקה אחרים שעניינם עבירות ביטחון – ובהם: מנגנון הכרזה של על "ארגון פשיעה", במסגרת הליך מנהלי, על בסיס הערכה מודיעינית בלבד של משטרת ישראל ובהסתמך על ראיות חסויות, תוך עקיפת ההליך הפלילי; הליכי תפיסה וחילוט מנהליים, שיופעלו מכוח הכרזה כאמור, בהיקפים נרחבים ולרבות כנגד צדדים שלישיים; מניעת מפגש של עצור החשוד בעבירה של "פעיל בארגון פשיעה" עם עורך דינו (באמצעות החלת סעיף 35(ב) לחוק המעצרים העוסק במניעת מפגש של עצור החשוד בעבירת טרור חמורה עם עורך דינו); קביעת הוראה חדשה בחוק המעצרים בעניין מניעת פגישה של עורך דין עם יותר מעצור אחד באותה חקירה, כאשר הוראה זו אינה מוגבלת לארגוני פשיעה ולמעשה חלה על כלל העבירות. בפתח הדברים נציין כי בראייתנו מהלך ממין זה אינו יכול להיעשות באופן חפוז וכלאחר יד, ובייחוד כשמדובר בדרך של חקיקה פרטית. בהקשר זה, לא יעלה על הדעת כי מהלך ממין זה כלל יישקל מבלי שהתקיימה עבודת מטה מעמיקה ורצינית על התשתית העובדתית המצדיקה את הסדר כה חריג חסר תקדים בחקיקה הפלילית וכן על משמעותיה והשלכותיה של ההצעה במישור הרוחבי והפרטי. זאת, כמובן, בהשתתפות כלל הגורמים הרלוונטיים במערכת המשפט הפלילית וכן לאחר שמיעה מקדמית של הערות הציבור. אכן, אין חולק על הצורך להתמודד עם תופעות קשות של פשיעה חמורה, ובייחוד הפשיעה המאורגנת. על רקע זה קודמו לאחרונה שורה של מהלכים משמעותיים הן במישורים שונים של מדיניות האכיפה והן באמצעות תיקוני חקיקה רבים בתחום הפלילי. בצד האמור יש להזכיר כי דווקא בהקשר הספציפי של ארגוני הפשיעה קיימת מזה שנים מסגרת חקיקתית ייעודית הכוללת בתוכה הסדרים חריגים ביותר ביחס לארגוני פשיעה (תוך הגדרתם באופן מרחיב מאד), וזאת בין היתר בתחומי האכיפה (לרבות מנגנוני חילוט פלילי ואזרחי) וכן בתחום הענישה. הרחבת האמצעים החריגים והקיצוניים שנקבעו בחוק המאבק בטרור ובדברי חקיקה אחרים בזירה הביטחונית גם ביחס לתחומים אזרחיים מובהקים כדוגמת מאבק בפשיעה, מעוררת לטעמנו קשיים חוקתיים של ממש, וספק רב אם עומדת במבחני פסקת ההגבלה. לדעת הסניגוריה הציבורית, עצם הצורך המוזכר בהצעת החוק של התמודדות עם עבירות פליליות – אף כשמדובר בפשיעה המאורגנת – אינו יכול להצדיק שימוש בכלים הדרקוניים של חוק המאבק בטרור והוראותיו המשלימות, שמלכתחילה כוונו והוגבלו לעבירות על ביטחון המדינה, והאיזונים שנקבעו במסגרתם גובשו בהתאם לכך. יתרה מכך, לשיטתנו קיימות-גם-קיימות חלופות רבות ושונות (שכידוע מקודמות מזה זמן) בדמות ייעול ומיקוד עבודת רשויות האכיפה ותגבור כוחותיהן. לגופם של דברים, נוסיף מספר הערות ראשוניות: ההצעה להחיל על ארגוני פשיעה מנגנון הכרזה מנהלי – להבדיל מקביעה שיפוטית שניתנת במסגרת הליך פלילי הכולל בחובו את האיזונים הנדרשים והערובות המינימאליות במישורים של סדרי הדין ודיני הראיות, ולפי הגדרות החוק ומבחני הפסיקה באשר להגדרת "ארגון פשיעה" – מעוררת לדעתנו קשיים ניכרים, וייתכן שאף במישור החוקתי. מרכיב זה סותר באופן חזיתי את ההסדרים שנקבעו בחוק המאבק בארגוני פשיעה, אשר גובשו לאחר דיונים מעמיקים ואינטנסיביים בוועדת חוקה, חוק ומשפט. ההצעה הנגזרת מכך להחיל את ההסדרים המנהליים של תפיסה וחילוט לפי חוק המאבק בטרור – אף היא מעוררת קשיים ניכרים. כאמור לעיל, חוק המאבק בארגוני פשיעה כולל בתוכו כבר כיום הסדרי חילוט חריגים ומרחיקי לכת, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. עוד יצוין כי אפילו כשמדובר במאטריה החמורה של ארגוני פשיעה, קיים מדרג של חומרה בין המבצעים השונים, ופעמים רבות הראשונים – ולעיתים גם היחידים – שנותנים את הדין הם דווקא אלו שנמצאים בתחתית המדרג, רבים מהם פעמים צעירים המשתייכים לאוכלוסיות חלשות ומנוצלות. ההסדרים המנהליים המוצעים אשר כאמור נשאבו מחוק המאבק בטרור מהווים כלי גורף ובלתי מידתי, גם ביחס לפשיעה מאורגנת. אנו רואים קושי מיוחד – היורד לשורשו של עניין גם במישור החוקתי – בהצעה להוסיף להסדר מניעת מפגש של עצור בעבירות ביטחון וטרור עם עורך דין (סעיף 35(ב) לחוק המעצרים) את העבירה לפי סעיף 2(א) לחוק המאבק בארגוני פשיעה. מדובר בהצעה הפוגעת אנושות בזכות ההיוועצות, ויש בה כדי להמחיש את הסכנה של זליגת הסדרים ביטחוניים מובהקים אל תוך המשפט הפלילי – אשר סופם מי ישורנו. לעניין זה יצוין כי ממילא עומדת לרשות החוקרת האפשרות לדחות את פגישת העצור עם עורך דינו, בתנאים מסוימים, לפי הוראות סעיף 34 לחוק המעצרים. לעומת זאת, ההסדר הקבוע בסעיף 35 לחוק המעצרים עניינו במניעת מפגש העצור עם עורך דינו למשך תקופה ממושכת, ולמעשה תוך מניעת הקשר ביניהם, ולא בכדי הוא יוחד על ידי המחוקק לעבירות ביטחון וטרור (חמורות) בלבד. קושי דומה מתעורר גם באשר להצעה לקבוע הוראה חדשה בדבר מניעת פגישה של עורך דין עם יותר מעצור אחד באותה חקירה, כאשר להבנתנו ההסדר המוצע לעניין זה אפילו אינו מוגבל מבחינת סוגי העבירות. במילים אחרות, ההסדר הפוגעני והחריג אינו חל רק במאטריה של ארגוני הפשיעה, אלא חל על כלל סוגי העבירות והחקירות (כך למשל גם לעניין עצורי מחאות והפגנות המיוצגים באופן פרטי). זאת ועוד, ההסדר אינו כולל בחובו איזונים כלשהם בדמות משך תקופות המניעה, התשתית העובדתית והמודיעינית הנדרשת לשם כך, סוג החשש המקים את הסמכות (וכן עוצמת החשש), ייחוד הסמכות לדרג בכיר ברשות החוקרת, מגנוני פיקוח וביקורת שיפוטית ועוד. כפועל יוצא, משמעות הנוסח המוצע עלולה להיות, הלכה למעשה, מניעת ייצוג על ידי עורך דין מסוים לחשוד מסוים, תוך פגיעה בזכותו של החשוד לבחור את עורך דינו – וכל זאת בכלל סוגי העבירות, לפי שיקול דעתו הבלעדי של הממונה על החקירה, מבלי שקיימת תשתית עובדתית קונקרטית וספציפית, ללא מנגנוני פיקוח וביקורת שיפוטית ואף ללא הגבלת זמן. יש לציין כי על אף הניסוחים הגורפים בהצעת החוק המרמזים לתופעה רחבה ונפוצה, הרי שההתנהגות של ניצול לרעה של מפגשים על ידי עורכי דין היא עניין נדיר, שולי והמתרחש בנגזרת צרה עד מאוד מתוך כלל המפגשים. אין במקרים בודדים אלה כדי להצדיק פגיעה כוללנית בכל אותם מפגשים לגיטימיים בין אסירים לעורכי דינם, אשר נועדו לשם מתן שירות מקצועי משפטי (בייחוד כשמדובר בשלב הרגיש והקריטי של החקירה הפלילית). לתפיסתנו, ההצעה גם עלולה להביא להטלת דופי קשה בכלל עורכי הדין, שהם ברובם הכמעט מוחלט אנשי מקצוע נורמטיביים ושומרי חוק. ויודגש: המצב המשפטי כיום ממילא נותן כלים אפקטיביים להתמודד גם עם חשש מפני אפשרות שעורך דין מנצל את המפגש עם אסירים ועצורים לביצוע עבירות, כדוגמת הסדרי דחיית המפגש הקבועים בסעיף 34 לחוק המעצרים. עוד עומדים לרשות המדינה הליכי המשפט הפלילי, כמו גם כללי האתיקה והדין המשמעתי החלים על חברי לשכת עורכי הדין, והמהווים כולם גורם המרתיע מפני ניצול לרעה של המפגש. לבסוף, הסוגייה של ניגוד עניינים אפשרי המתעורר אגב ייצוג משפטי היא סוגיה אתית בעיקרה, שמוסדרת בכללי לשכת עורכי הדין (וכן בהנחיות הסניגוריה הציבורית), ונקודת המוצא שלה היא שניגוד העניינים נבחן ביחס ללקוח או ללקוחות, ולא כלפי גופים חיצוניים. קיים קושי מהותי ליתן בידי רשויות החקירה את הקביעה מתי מתקיים ניגוד עניינים ממין זה, אם לאו, לפי צרכיה. בכבוד רב ובברכה, ישי שרון, עו"ד מנהל מחלקה (חקיקה ומדיניות) הסניגוריה הציבורית הארצית