חומר רקע
תעסוקת נשים
ערביות בנגב
מסמך מוגש לועדה לביקורת המדינה
פורום דו קיום בנגב, דצמבר 2018
מבוא:
הנשים הבדואיות מעוטות ההשכלה- השלכות לתעסוקה
אוכלוסיית הנשים הערביות-בדואיות בנגב אינה אחידה: קיימים בתוכה פערים ניכרים. קבוצת הנשים בעלות השכלה שמעבר לתעודת בגרות מגיעה לשיעורי תעסוקה גבוהים יחסית.
לעומת זאת, 62% מהנשים הערביות בנגב שגילן יותר מ- 25 שנים למדו רק עד 11 שנות השכלה, והן ללא תעודת בגרות. אוכלוסייה זו סובלת מאפליה קשה - היסטורית ועכשווית כאחת. חלקן לא זכו ללמוד כלל, ואינן אורייניות. חלקן זכו להשכלה מעטה – ונשרו מלימודים בשלב מוקדם.
יודגש:
בקרב הנשים שלמדו עד 8 שנים שיעור התעסוקה שולי- 5% בלבד!
בקרב נשים שלמדו 8 עד 11 שנים- שיעור התעסוקה נמוך מאד- 12% בלבד!
אוכלוסייה זו זוכה בדרך כלל למשרות זמניות וחלקיות בשכר נמוך, במקרה הטוב. לחלופין – הן מופנות לעבודה קבלנית זמנית, ללא שכר מסודר וללא תנאים סוציאליים, למשל אצל "ראיס" המארגן קטיף אבטיחים, או אצל קבלן לעבודות ניקיון במרכולים. לעיתים מזומנות הן עובדות מזדמנות בשכונתן, למשל במכולת השכונתית המשפחתית – בשכר זעום וללא תנאים סוציאליים כלשהם.
בשנת 2010 קבעה הממשלה לאור המלצות ועדת אקשטיין יעדים לאומיים לקידום תעסוקה. נקבע כיעד ארצי הגעה ל- 41% השתתפות בכוח העבודה בקרב נשים ערביות בישראל בתוך עשור, עד לשנת 2020. לא נקבע יעד מיוחד ומותאם לנשים ערביות בנגב.
השגת היעד במישור הארצי- מצויה בעיצומה. לעומת זאת, בנגב, שיעור התעסוקה של נשים ערביות בנגב נמוך ומגיע לכ- 25%- רחוק מאד מהיעד הארצי.
בנגב הוקמו בסיוע משרד הכלכלה מרכזי ריאן הפועלים להכוונה תעסוקתית, הפרושים בשבעה יישובי הקבע הבדואים, ומציעים בעיקר קורסים בהכנה לעולם העבודה, הכשרות תעסוקתיות, שוברים לקידום תעסוקה במפעלים ועוד.
בשנת 2018 הוחלט כי מרכזי ריאן יעברו להעדפה מתקנת מגדרית, ו- 70% מלקוחותיהם יהיו נשים. החלטה מבורכת זו מצביעה על מתן העדפה ראויה לנשים הערביות.
ואולם, רק 18% מהמצטרפות לתוכנית ריאן היו נשים שלהן 11 שנות לימוד או פחות. הדבר מצביע על כך, שהמרכזים אינם מהווים מענה משמעותי לשיעור גבוה מקרב הנשים הבדואיות.
בנוסף, סך ההשקעה הפרטנית להכשרת עובד/ת בהכשרות המתבצעות באמצעות מרכזי ריאן הוא נמוך, ועל כן לא קיימת במתכונת הסיוע הנוכחית יכולת "לשדרג" עובדות אלו לסטאטוס תעסוקתי גבוה יותר.
המשמעות:
לנשים המבקשות עבודה מוצעות רק "משרות כניסה" ברמת הכנסה נמוכה ביותר, או תעסוקות בעבודה קבלנית כאלו שהתנסו בהן בעבר.
ההשמות מוגדרות כ"השמות של דלת מסתובבת"- עוד ועוד השמות של תעסוקה בסיסית- מאותם סוגים, באותם תנאים. עוד מאותו דבר...
האטרקטיביות של הקורסים עבור הנשים – בדרך כלל מוגבלת.
אין די קורסים מקצועיים מתמשכים ו"מושקעים" המשנים באופן מהותי את פוטנציאל ההשתכרות, היוקרה והתנאים הנלווים לעבודה.
המענה ניתן לכן בעיקר לנשים הצעירות יותר, המשכילות יותר, אלו שאין להן עדיין ילדים. לעומת זאת, אין מענה הולם ומספק לנשים המבוגרות, מעוטות ההשכלה, וכאלה שמתקשות מאד בשוק העבודה או אף מודרות ממנו.
בד-בבד, הוחלט בתוכנית החומש ליישובי הבדואים לשנים 2012-2016 כי יוקמו אזורי תעסוקה לבדואים בנגב. בפועל, הוקמו אזור התעשייה "עידן הנגב" הנחשב להצלחה, ואזור התעשייה בשגב שלום הנחשב הצלחה חלקית.
התקדמות הפיתוח של אזורי תעשייה ותעסוקה, ומכאן מקומות עבודה, בתחומי היישוב, או בסמוך ליישוב, המתאימה לנשים, הנה איטית ומאכזבת.
למצב זה תרומה נכבדה לכך, שתוחלת העוני בקרב נפשות ביישובי הבדואים מגיע ל- 58% ובקרב ילדים נושק ל- 70%. זאת, לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי לשנת 2016.
המלצות:
על הממשלה לקבוע תוכנית מיוחדת ותקצוב מיוחד לתעסוקת נשים ערביות בנגב, שיעדה הגעה ליעד התעסוקה הארצי (41%) בקרבן בתוך 5 שנים.
התוכנית המיוחדת תתמקד בתעסוקה של לנשים בדואיות ברמת השכלה של תעודת בגרות ופחות. תוענק העדפה מתקנת לקבוצה זו, שהופלתה משך שנים.
יש להבטיח למרכזי ריאן, ולשירות התעסוקה המקדם קורסי הכשרה, תקציב גדול בהרבה מהקיים, שיאפשר הצעת הכשרות איכותיות, עדכניות ומותאמות לשוק העבודה.
יש לתבוע השקעה מקצועית מקיפה ועדכנית, שתבטיח שדרוג מרבי של היצע ההכשרות והקורסים המוצעים לנשים: בהיקפם, באיכותם ובתרומתם. מאמץ מיוחד חייב להיות מוקדש להשבה למעגל העבודה של נשים שלמדו 12 שנות לימוד ופחות.
חיוני להגדיל את סכומי קריטריון ההעדפה במסלולי סיוע למעסיקים שבין עובדיהם נשים בדואיות (מסלול ג2 בחוזר מנכ"ל הכלכלה 4.17).
חיוני לטפח חלופות של יזמות עסקית זעירה ואחרת, המוצעות לנשים בקהילה, ולהקצות לתחום זה מימון נוסף בערוצים המותאמים למשפחות מעוטות הכנסה.
יש להאיץ את תהליכי ההקמה של אזורי התעשייה ביישובים אבו קרינאת, אום בטין, ואלסייד, שנועדו לקום במסגרת תוכנית החומש ליישובי הבדואים (2012-2016).
יש להבטיח את שמירת התקציבים שיועדו להקמת 5 אזורי תעשייה ביישובי הבדואים במסגרת תוכנית החומש הראשונה, והובטח כי יישמרו לטובת אזורי התעשייה.
יש לזרז את הקמתם של מרכזי תעשייה ותעסוקה יישוביים נוספים - מלאכה שהוטלה על הרשות להתיישבות הבדואים, אף שאין לה כל ניסיון בהקמת מרכזים כאלה.
רקע: מצב התעסוקה
טבלה מס' 1: שיעור השתתפות בכוח העבודה, אוכלוסיה ערבית במחוז צפון ובמחוז דרום, 2017.
טבלה מס' 1 מציגה את שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה בקרב האוכלוסייה הערבית בשני מחוזות פריפריה- הצפון והדרום.
מהטבלה עולה כי שיעורי ההשתתפות של נשים ערביות בנגב בתעסוקה נמוכים מאד: 16.7% בלבד. כלומר, רק כמחצית משיעור ההשתתפות המקביל של נשים ערביות בצפון- 31%.
לשם השוואה, שיעור השתתפות הנשים היהודיות במחוזות אלו- 65% בצפון ו- 64% בדרום.
משמעות הנתון: שיעור התעסוקה הכולל של נשים ערביות בנגב- נמוך מאד.
טבלה 2:
שיעור השתתפות ערבים בכח העבודה לפי מחוז, מגדר ושנות השכלה, 2017.
טבלה מס' 2 מציגה את שיעורי ההשתתפות של גברים ערבים ונשים ערביות בכוח העבודה. הטבלה מבחינה בין קבוצות לפי שנות השכלה.
הטבלה מלמדת על משמעות שנות ההשכלה לעניין תעסוקת הנשים:
ככלל, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בדרום- נמוך לעומת הצפון.
נשים בדואיות מעוטות השכלה משתתפות בשיעור נמוך, לעומת המקבילות בצפון.
נשים בדואיות בעלות השכלה של 13 שנות לימוד ויותר- משתתפות בשוק העבודה בשיעור משמעותי (26%) אך עדיין, נמוך מהמקבילות בצפון.
נשים בהעסקה אקדמאית בכירה (16 שנות לימוד) - משתתפות בשוק העבודה בשיעור העולה על שיעור ההשתתפות בצפון.
משמעות הנתון: שיעורי התעסוקה של נשים ערביות בנגב שהנן מעוטות השכלה- נמוכים מאד.
טבלה 3:
האוכלוסיה הערבית בגיל 25-64 בנגב לפי מספר שנות לימוד ומין, נתוני 2014.
טבלה מס' 3 מציגה את התפלגות האוכלוסייה הבוגרת בנגב, בגיל העבודה, לפי מספר שנות הלימוד. מהטבלה ניתן ללמוד על חלקן של הנשים מעוטות ההשכלה בכלל אוכלוסיית הנשים הערביות בנגב:
כ- 51% מהנשים הערביות - למדו רק עד 8 שנות לימוד.
כ- 62% למדו עד 11 שנות לימוד.
כ- 79% למדו עד 12 שנות לימוד.
לשם השוואה, חציון שנות הלימוד בקרב נשים ערביות בצפון כפול- 12 שנות לימוד! נתון זה מעיד על הקשר הישיר בין רמת ההשכלה לשיעורי התעסוקה.
משמעות הנתונים: הרוב המכריע של הנשים הערביות בנגב מתאפיינות בהשכלה ברמה נמוכה, דבר המהווה חסם תעסוקה מרכזי.
רקע: האפליה במערכת החינוך
מצבן של הנשים הערביות בנגב בשוק העבודה מוכתב במידה לא מעטה על-ידי גורם ההשכלה. בעשורים קודמים, שיעור גבוה מהנשים לא השתתפו בלימודים, או נשרו בשלב מוקדם של הלמידה.
הסיבות להיעדרן של הנשים ממסגרות ההשכלה היו רבות, ובחלקן קשורות לנורמות קהילתיות, הנתונות בתהליכי שינוי מואצים. בעבר שררה מידה מועטה של לגיטימציה חברתית ליציאה של הנערה מן הבית אל המרחב הציבורי, ובפרט למרחבים מעורבים. בחלק מהציבורים נתפסו נשים כמי שאמורות להינשא בשלב מוקדם ולעסוק בעיקר במשק הבית ובתפקידים במסגרתו, כגון טיפוח הילדים, או בעבודה המנוהלת מתוך הבית.
בד-בבד, האפליה שננקטה כלפי הנשים כרוכה בהיסטוריה של ערביי הנגב, לרבות הפקעת הקרקעות, הרס הבתים, ומניעת מסגרות תכנון והתיישבות. ההתיישבות הבדואית הוקמה באיחור ניכר, והופלתה בהקצאות לחינוך, לתעסוקה ולפיתוח כלכלי. בתי הספר הבדואים הוקמו באיחור, בעיקר עם הקמת יישובי הקבע. התנאים הפיזיים בהם היו קשים, ניהולם נתקל בקשיים, ורמת ההוראה בהם הייתה נמוכה.
גם כיום מתאפיינת מערכת החינוך הבדואי בשורה של ליקויים, ובכלל זאת, מחסור בכיתות, תשתיות רעועות, רמת הישגים נמוכה, מערך מסייע דל במשאבים שרמתו המקצועית לעיתים אינה מספקת, ושיעורי נשירה גבוהים. מצב זה מוסבר בין השאר בעוניה של הקהילה, במיעוט משאבים שמופנים למוסדות החינוך הערבים, ברמת הוראה בלתי מספקת, ובבעיות ניהול קשות.
בין הבעיות הייחודיות למערכת החינוך בקהילה הבדואית מחסור חמור בגני ילדים ומסגרות לגיל הרך, פרישת מסגרות חינוך רק בחלק מהיישובים, ותלות בהסעות למרחקים ארוכים.
תושבי הכפרים הבלתי מוכרים מופלים עד היום בהספקת תשתיות בסיסיות כגון מים חשמל וביוב, בקיום מגוון שירותי חינוך ובריאות, בסלילת כבישים ונגישות לתחבורה. ברוב הכפרים הבלתי מוכרים אין בתי ספר יסודיים וגנים, והתלמידים נדרשים להסעות ממושכות בדרכי עפר עקלקלות. בחלקם המבנים הם זמניים ובלתי תקינים, ואין בהם מעבדות, חדרי מחשבים או חדרי ספח. רבים מהמוסדות אינם מחוברים לרשת החשמל, ועל כן חסרים בהם מחשבים, ציוד אור-קולי, מזגנים, וציוד ספורט.
בפרט, מדינת ישראל לא אכפה בקפידה את חוק לימוד חובה ביישובי הבדואים בנגב, והשלימה עם היעדר הנגישות של נשים למסגרות חינוך. היא לא בנתה מוסדות חינוך נגישים בתוך היישובים או בסמוך להם (בפרט בכפרים הבלתי מוכרים), ובד-בבד לא אפשרה להורים שרצו בכך להקים מסגרות חינוך חד-מגדריות או מפרידות.
נערות בדואיות רבות הודרו מהמערכת החינוכית או נשרו ממנה בשלבים המוקדמים. עתירה לבג"צ שתבעה הקמת בית ספר בכפר אבו-תלול על מנת להבטיח שכל תלמידותיו יזכו ללימודים ולא ינשרו, נתקבלה רק לאחר שבע שנות מאבק משפטי.
גם כיום מערכת החינוך הבדואית נמצאת הרחק מאחור, ולמשל, שיעור הזכאות לבגרות בשנת תשע"ו בקרב שנתון הגיל של הנערות הבדואיות היה 46%, וזאת לעומת 76% בכלל האוכלוסיה בישראל- הפרש של 30%!
שוק התעסוקה המפולח
פערי ההשכלה ההיסטוריים הם גורם מרכזי המסביר את שיעורי התעסוקה העכשוויים של הנשים הערביות בנגב. נשים אשר זכו לתעודת בגרות ונכנסו למערכת ההשכלה הגבוהה, אינן מתקשות על-פי-רוב למצוא תעסוקה. רבות מהן מועסקות בשירותים ציבוריים כגון חינוך, רווחה, ובריאות, וחלקן מתקדמות לתפקידים פרופסיונליים, לרבות משרות ניהול.
לעומת זאת, נשים אשר לא זכו להשלים השכלה תיכונית ולא התקדמו למערכי ההשכלה הגבוהה, נתקלות בקושי למצוא לעצמן תעסוקה קבועה בשכר הוגן, ונדחקות לא אחת לעבודה חלקית או זמנית בתעסוקות שאינן מצריכות השכלה או מיומנות מיוחדת. רבות מהן מועסקות במקצועות צווארון כחול כגון בשירותי ניקיון, במפעלי טקסטיל, ועוד.
במקצועות אלו השכר נמוך והנשים ממשיכות להיות כפופות לדרגי ניהול גבריים. הן מופלות בתנאי העבודה ואינן יכולות לזכות בקידום של ממש בדרגה ובשכר. רבות מהן מועסקות במשרה חלקית, באופן שעלול להפוך את השתתפותן בשוק העבודה לבלתי כדאית.
כמו כן, המדינה לא פתחה מקורות תעסוקה המותאמים לצרכיהן של הנשים הבדואיות, ולא קדמה את המערכים התומכים כגון מסגרות לגיל הרך ושירותי תחבורה ציבורית נגישים. כך, למשל, עד לשנת 2009, לא פעלה ביישובי הבדואים תחבורה ציבורית, וגם כיום בכפרים מוכרים לא מעטים, כגון אום בטין שהוכר בשנת 2005, אין האוטובוס נכנס לשטח היישוב.
עד היום, ביישובי הבדואים יש רק 12 מעונות יום, ופועלים בהם רק 236 משפחתונים. קיים מחסור מתמשך בגני ילדים, ועד לאחרונה כ- 5000 ילדים לא זכו למסגרת חינוכית בגילאי 3-5. הממשלה מסרבת להקים גנים בכפרים הבלתי מוכרים, כשהיא נתמכת בפסיקת בג"צ .
גורמים אלה משמעותם, במונחי התיאוריה של שוק העבודה המפולח, שרבות מהנשים נותרות באותו פלח פריפריאלי של שוק העבודה, אשר אינו מחייב השכלה, ידע או מיומנות מיוחדים. פלח זה מתאפיין בעבודות שרבות מהן זמניות וחלקיות, ללא קביעות, לעיתים מזומנות בהעסקה קבלנית או עקיפה. אלו משרות ששכרן נמוך, ושהתנאים הסוציאליים הנלווים אליהן דלים.
במצב זה הנשים הבדואיות פגיעות במיוחד לשינויים מבניים בשוק העבודה, שפירושם צמצום מספר מקומות העבודה עתירי הידיים העובדות. זו גם הסיבה לשיעור הגבוה של האבטלה בקרב נשים אלה, ולעוני הרב במשפחותיהן.
זאת ועוד, פלח זה מתאפיין גם בהגנה מועטה על זכויות העובדת: בהיעדר כוח אל מול המעסיק, ובהיעדר התאגדות המעגנת ומגינה על זכויות, נתונות זכויות אלו לא אחת למרמס. הימנעות מתשלום או הלנת שכר, הימנעות ממתן תשלומים תוספתיים מתחייבים, הימנעות ממימוש קביעות עבור עובדת ותיקה, ואף תופעות של התעמרות אישית נפוצות ביחס לנשים בפלח זה של שוק העבודה.
ראוי לציין כי גברים ערבים סובלים אף הם מהדרה ומאפליה: גם האקדמאים שבהם נדחקים לא אחת לתפקידים שוליים שאינם הולמים את התמחותם. כך קורה, למשל, בתעשיית ההייטק: גברים יהודים בעלי תארים מתקדמים מתקבלים, בין השאר על רקע רשתות קשרים ושירות בצבא. צעירים ערבים נדחקים לא אחת להוראת מדעים בתיכון.
החלופה הניצבת בפני הנשים הערביות היא "שוק המובלעת", כלומר שוק העבודה בתוך החברה הערבית. שוק זה עשוי להיות נוח, בשל היותו תואם את הזהות, התרבות והשפה. בין השאר הוא מתאפיין בהיותו תואם לנורמות הקהילתיות ביחס להתנהגות כלפי נשים, ובהיעדר אפליה נגד נשים בגין השתייכותן לקהילה.
ואולם, זהו שוק שמתאפיין בנחיתות ותת-פיתוח, ובין השאר בכוח קנייה מוגבל, בשכר נמוך יחסית ובאפשרויות קידום מוגבלות. רבות מהנשים המועסקות בו מוכוונות לשלושה מקצועות: הוראה עבודה סוציאלית וסיעוד. יתר על כן, שוק עבודה זה, שיש המכנים אותו "מוגן" (sheltered), עלול בהיבטים מסוימים, להיות מקפח עד מאד כלפי נשים, כי שולטות בו נורמות מגדריות מפלות, הפוגעות באשה, ואשר הופכות את שוק העבודה הערבי עבורה למכשול לניעות.
המעגל השוטה של תעסוקה ועוני
שיעור השתתפות נמוך של נשים בדואיות בכוח העבודה משמעו שהן אינן נוטלות חלק משמעותי בצד היצרני של המשק, ואינן מסייעות למשפחותיהן במידה משמעותית לצאת ממעגל העוני.
משמעות נוספת הינה, שלנשים צעירות רבות אין מספיק תמריץ לרכוש השכלה ולפתח מיומנויות הדרושות להשתתפות בשוק העבודה. בעיות אלו מתעצמות, בשל אפליה בהעסקה ובשכר, ובשל היעדר תשתיות תומכות עבודה בהיקף הדרוש.
בעיות אלה יוצרות מעגל שוטה פוגעני: כאשר קהילה הנה ענייה ורמת השתתפותה בשוק העבודה נמוכה (חלקית בקרב נשים ומוגבלת בחסמים בקרב גברים) קיים קושי מובנה להשקיע בחינוך וברכישת השכלה. כמו כן קיימים קשיים בהשקעה בפיתוח עסקים אשר עשויים ליצור מקומות עבודה ביישובי הקהילה. על כן, ההישגים בשוק העבודה ממשיכים להיות נמוכים, דבר העלול להעצים את המגמות השליליות.
הצטברות בעיות אלו לאורך שנים עלולה ליצור השפעות שליליות על התמריצים לרכישת עבודה והשכלה, ועל הנכונות לשנות את המצב.
ערן ישיב וניצה קלינר קסיר מציינים כי פתרונות המדיניות לבעיות אלה הינן רבים ומגוונים, ואולם גודש הבעיות והיקף המצוקה מחייבים השקעה תקציבית משמעותית, על מנת לחולל תהליך שינוי ולהיחלץ מהמעגל השוטה.
לטענת ישיב וקסיר, פתרון יסודי מחייב שינוי משמעותי בממדים רבים: לא רק בחינוך ובהשכלה גבוהה או במערך הפיתוח הכלכלי המניב מקומות עבודה, כי אם גם בפריסת מעונות היום ותשתיות התחבורה, ואפילו במערך אפשרויות הדיור. פתרון כזה חייב להיות מותאם לצרכי הקהילה הנדונה.
בנוסף, ועל מנת להיחלץ מהמעגל השוטה, נדרש מתן העדפה ברורה לקביעה של הוצאה ציבורית נכבדה לעידוד התעסוקה, קביעה אשר איננה פשוטה לנוכח מורכבות הבעיות וסדרי הגודל של הצעדים הדרושים.
התמודדות מרכזי ריאן עם האוכלוסיה מעוטת השכלה
תפקידי מרכזי ריאן להכוון תעסוקתי הוגדרו כך:
הכוונה לתעסוקה ומתן שירותים למשתתפים
בניית תכניות קריירה הכוללות השמה ראשונית, הכשרה מקצועית וקידום למשרה איכותית.
הפעלת סדנאות הכנה לעבודה והקניית כישורים רכים.
מתן קורסים לפיתוח מיומנויות עבודה, לדוגמה: אוריינות מחשב ואנגלית.
הפניה לקורסי הכשרה מקצועית ייעודיים למשתתף, בשיתוף עם משרד הכלכלה או פרויקט שיקום שכונות.
הפניה לתכניות לקידום יזמות עסקית וליווי עסקים קטנים ובינוניים.
סיוע ביצירת קשר עם מקום עבודה ובהשמה בתפקיד מתאים לכישורי המשתתף.
פעילות מול מעסיקים
פיתוח קשרי מעסיקים ובניית מאגר מעסיקים יישובי.
התאמת ההכשרות המקצועיות שניתנות למשתתפים לצורכי המעסיקים באזור.
פיתוח תחום התעסוקה בקהילה
פיתוח שיתוף פעולה לקידום תעסוקתי עם גורמים שונים בקהילה: גופים ציבוריים ) כגון הרשות המקומית, מתנ"סים וארגוני המגזר השלישי.
בניית רשת משתפת: מערך אנשים בעלי השפעה בקהילה המקדמים את תחומי פעילות המרכז.
לפי נתוני תוכנית ריאן, השתתפו בה בשנים 2012-2016 כ- 9600 איש שפנו להשתלב באמצעותה בשוק העבודה. 49% מקרב המצטרפים בשנים אלו היו נשים.
בשנת 2016, מתוך הנשים שהצטרפו לתוכנית, 82% למדו 12 שנים ומעלה, ו- 41% מקרב המצטרפות אף היו בעלות תעודת בגרות.
שיעור המצטרפות בעלות תעודת הבגרות ירד עם השנים: מ- 54% בשנת 2012 ל- 41% בשנת 2016. לעומת זאת, שיעור אלו שלמדו 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות עלה מ- 23% ל- 32%.
ואולם, הפלח העיקרי, הרחב, של הנשים הערביות בנגב בגיל העבודה, אלו שלא זכו להשלים 12 שנים, כי אם למדו 11 שנים ופחות היה נמוך - רק 18% מהצטרפות.
המשמעות: מרכזי ריאן פנו בעיקר לנשים מקבוצת בעלות ההשכלה של 12 שנים ויותר. לעומת זאת, המרכזים לא הצליחו למשוך אליהם את קבוצת בעלות ההשכלה המעטה.
נראה כי מיעוט (18%) המצטרפות שלא השלימו 12 שנות לימוד עלול להצביע על מגבלה או כשל בפעולת תוכנית ריאן, שאינה מעניקה מענה משמעותי לאוכלוסיית הנשים מעוטות ההשכלה, שהן רוב הנשים הבדואיות בגילאי העבודה, ואינו מושך אותן להצטרף למעגל העבודה.
שיעור גבוה מקרב המשתתפות הן בנות 24 ופחות: 62.6%. כלומר, התוכנית נותנת מענה לאוכלוסייה צעירה, שהיא בעיקרה משכילה יותר. לעומת זאת, רק 14% מהמצטרפות הן בנות 36 ויותר.
ראוי להעיר כי במכרז ריאן לחומש הבא, שהתפרסם לאחרונה, נקבע שיעור המשתתפות בנות 24 שנים ויותר כמדד להצלחת התוכנית. להשמת בנות 25 שנים ויותר- אף נקבע בונוס מיוחד.
התרומה של מרכזי ריאן להשתתפות הצעירות והמשכילות יותר בשוק התעסוקה הינה חשובה, אבל יש מקום לחשש כי היא באה על חשבון מתן מענה מקביל גם לנשים מבוגרות יותר, שהחסמים בדרכן לתעסוקה גבוהים יותר.
השלכות המפנה המגדרי בריאן
במהלך שנת 2017 הוחלט להקדיש 70% ממשאבי ריאן לנשים- ואכן במהלך השנה היו 68% מהמצטרפים- נשים. מקרב המשתתפות בהכשרות, היה שיעור הנשים גבוה אף יותר (62%): הוכשרו 872 משתתפים, מהם 540 היו נשים.
המשמעות של הגדלת שיעור הנשים עשויה להיות העדפה מתקנת משמעותית, ועל פניו זו החלטה מבורכת, המכירה בצורך להעניק העדפה לנשים כמשקל נגד לאפליה ההיסטורית שננקטה כלפיהן בידי החברה ובידי מוסדות המדינה כאחת. זהו ביטוי למדיניות מקדמת שוויון.
ואולם, קיים מקום לחשש, שהגדלת מספר המשתתפות משמעה שיגיעו למרכזי ריאן משתתפות מעוטות השכלה- ולא יימצא להן מענה. עקב כך, האפקטיביות של השירות בריאן עלולה להצטמצם, בשל רידוד השירות והענקתו לאוכלוסייה שמשאביה התעסוקתיים מועטים.
למרכזי ריאן היה בשנת 2017 תקציב של 20.4 מיליון ₪, המתחלק בין 9600 משתתפים. משמעות הדבר, תקציב ממוצע של 250 ₪ למצטרף. זהו תקציב מוגבל, שספק אם ניתן לקיים בו שירותים איכותיים והכשרות איכותיות, המשנות את סטאטוס העובד ואת רמת ההשתכרות שלו.
נראה כי מתחייבות הכשרות איכותיות יותר, שעה שמגיעות למרכזים נשים מבוגרות יותר, משכילות פחות, חלקן בעלות ניסיון תעסוקתי מוגבל, וקיימת מגמה לשפר את איכות העסקתן.
קיים חשש כי סך ההשקעה הפרטנית להכשרת עובד/ת בהכשרות המתבצעות באמצעות מרכזי ריאן נמוך מדי, ועל כן לא קיימת במתכונת הסיוע הנוכחית יכולת "לשדרג" עובדות אלו לסטאטוס תעסוקתי גבוה יותר.
המשמעות:
לנשים המבקשות עבודה מוצעות רק "משרות כניסה" ברמת הכנסה נמוכה ביותר, או תעסוקות בעבודה קבלנית כאלו שהתנסו בהן בעבר.
ההשמות מוגדרות כ"השמות של דלת מסתובבת"- עוד ועוד השמות של תעסוקה בסיסית- מאותם סוגים, באותם תנאים. עוד מאותו דבר...
האטרקטיביות של הקורסים עבור הנשים – בדרך כלל מוגבלת.
אין די קורסים מקצועיים מתמשכים ו"מושקעים" המשנים באופן מהותי את פוטנציאל ההשתכרות, היוקרה והתנאים הנלווים לעבודה, ויוצרים מוטיבציה ממשית להשתתפות מתמשכת.
נכון לשנת 2016, היה שיעור הנשים שהושמו והשתכרו "סביב" שכר מינימום- 79%. כלומר, ההכשרות והפעולות האחרות של ריאן לא הביאו תפנית לחיוב בשכר לשעה של הרוב המכריע של המשתתפות. השיעור המקביל בקרב הגברים היה 53%.
קיים לפיכך מקום לחשש, שמרכזי ריאן אינם מצליחים לשדרג את שיעורי ההשתכרות של הרוב המכריע של הנשים.
משמעות הדבר עלולה להיות, כי לנוכח המכשולים הרבים שעל אישה בדואית לעבור על מנת להגיע לתעסוקה – מחויבותה למקום העבודה תהיה מוגבלת, והסיכוי להתמדה ולשדרוג ממשי בשכר ובתפקיד- תהינה מצומצמות.
ריכוז המלצות- פיתוח תעסוקה:
על הממשלה לקבוע תוכנית מיוחדת ותקצוב מיוחד לתעסוקת נשים ערביות בנגב, שיעדה הגעה ליעד התעסוקה הארצי (41%) בקרבן בתוך 5 שנים.
התוכנית המיוחדת תתמקד בתעסוקה של לנשים בדואיות ברמת השכלה של 12 שנות לימוד ותעודת בגרות או פחות. לקבוצה זו, שהופלתה משך שנים, תוענק העדפה מתקנת.
יש להבטיח למרכזי ריאן, ולשירות התעסוקה המקדם קורסי הכשרה, תקציב גדול בהרבה מהקיים, שיאפשר הצעת הכשרות איכותיות, עדכניות ומותאמות לשוק העבודה.
ראוי לתבוע השקעה מקצועית מקיפה ועדכנית, שתבטיח שדרוג מרבי של היצע ההכשרות והקורסים המוצעים לנשים: בהיקפם, באיכותם ובתרומתם. מאמץ מיוחד חייב להיות מוקדש להשבה למעגל העבודה של נשים שלמדו 12 שנות לימוד ופחות.
חיוני להגדיל את סכומי קריטריון ההעדפה במסלולי סיוע למעסיקים שבין עובדיהם נשים בדואיות (חוזר מנכ"ל הכלכלה 4.17) ומסלול למשיכת מפעלים ליישובי הבדואים שנוסף לאחרונה (חוזר 4.49). יש לקדם יוזמות תעסוקה המעסיקות ומקדמות נשים.
חשוב לטפח חלופות של יזמות עסקית זעירה ואחרת, המוצעות לנשים בקהילה, ולהקצות לתחום זה מימון נוסף בערוצים המותאמים למשפחות מעוטות הכנסה. מקום מיוחד צריך להיות מוקדש לקרן סאוה, לפעילות מעוף רהט, וכן למתחם מיקרו תעשייה וחממת יזמות לנשים, שגובש לאחרונה. חשוב להקדיש סיוע למיזמי תעסוקה של ארגוני נשים.
אזורי תעשייה:
הממשלה החליטה במסגרת תוכנית החומש הראשונה על פיתוח אזורי תעשיה כדלקמן:
המשך פיתוח אזור תעשייה משותף ברהט- 300 דונם.
השלמות פיתוח ושלב ב' אזור תעשייה בשגב שלום- 70 דונם.
השלמות פיתוח אזור תעשיה בערערה- 25 דונם.
הקמת אזורי תעשייה בשטחי המועצות האזוריות שנכללו במ"א אבו-בסמה – בכפרים אבו קרינאת וביר הדאג'- בסך הכל 200 דונם.
התוצאות בעידן הנגב, אזור תעשייה המשותף לרהט, למ"א בני שמעון ולמ"מ להבים, היו מרשימות: בראשית תוכנית החומש, היה האזור בשלבי פיתוח מתקדמים. במסגרת תקופת החומש הראשונה (2012-2016) פותחו 350 דונם ושווקו 329 דונם, והשיווק מתקדם גם לאחר שנת 2016. שני מפעלי עוגן שקמו באזור בסיוע ממשלתי נדיב מהווים מוקד תעסוקה מרחבי חשוב, בכלל, ולתעסוקת נשים בפרט. האזור הפך אבן שואבת ליוזמות. עסקים מרהט, שחלקם היוו מפגע סביבתי בתוככי העיר, עברו למתקנים משופרים באזור.
באזור התעשייה שגב שלום פותחו 46 מגרשים במסגרת "שלב ב'" של פיתוח האזור. בתקופת תוכנית החומש הראשונה שווקו רק 6. מאז התקדם השיווק, ואולם בתום כשבע שנים, פיתוח האזור מדשדש במקום, ושיווק שלב ב' טרם הושלם. חרף זאת, הוחל בעבודות פיתוח לשלב ג'. לסיכום, ההצלחה היתה חלקית: הפיתוח והשיווק לא הגיעו עד כה, בתום שבע שנים, ליעד של 70 דונם שנקבע.
בעיירה ערערה, בה תוכננו 25 דונם, נרשם כישלון. פותחו בתקופת תוכנית החומש הראשונה רק 6 דונם ושווקו 4.
בכפר ביר הדאג' נרשם כישלון מוחלט בפיתוח אזור תעשייה ובפיתוח היישוב כולו. בגלל התעקשות הרשות להתיישבות הבדואים למנוע מהתושבים שטחים ביתיים ואחרים לפיתוח חקלאי, כפי שסוכם בתוכנית המפורטת של היישוב, פיתוח היישוב כולו מעוכב מאז שנת 2006.
בכפר אבו קרינאת נרשם כישלון נוסף. לפי דו"ח המעריכים, פותחו באזור התעשייה 80 דונם ושווקו 19. הוחל בפיתוח 80 דונם נוספים. ואולם בפועל, ככל הידוע נכון לעכשיו, כל המהלך "תקוע" לחלוטין ואינו מתקדם בגלל תביעות בעלות על הקרקע.
בשני כפרי המועצות האזוריות תוכננו, כאמור, 200 דונם של אזורי תעשייה – אך בוצעו ושווקו רק דונמים בודדים. זהו לפיכך כישלון מהדהד.
הוחלט על העברת המאמץ לתכנון אזורי תעשייה בכפר אום בטין ובכפר אלסייד. בפועל, אזור התעשייה באום בטין עודו בתכנון, והכפר באלסייד בשלבים מוקדמים של קידומו (העברת אחריות הפיתוח לרמ"י).
המשמעות המצטברת הינה, כי למעט ב"עידן הנגב", שזכה להצלחה, אף אחד מהאזורים לא השיג את יעדי השיווק, וזאת שבע שנים לאחר שהחלה תוכנית החומש.
אחת המשמעויות היא כי כעת אין בנמצא שטחים מפותחים לשיווק לטובת האוכלוסייה הבדואית, וזאת בין היתר בשל היעדר תקציבים במשרד הכלכלה לפיתוח שטחים נוספים.
התוצאה של הכישלון ברורה: פגיעה קשה בתעסוקת הבדואים בכלל, ובתעסוקת הנשים הבדואיות הזקוקות למקומות עבודה הצמודים ליישוב, בפרט. ובנוסף, פגיעה בפיתוח הנגב.
הפגיעה הקשה ביותר נרשמת להערכתנו בהיצע התעסוקה ביישובי פריפריה מרוחקים, כגון ביר הדאג', המצוי על אם הדרך למצפה רמון. יישוב זה מתאפיין בשיעור אבטלה גבוה, ותושביו מתקשים מאד במציאת מקומות עבודה.
יצוין, כי הקמת אזורי תעשייה ביישובי הבדואים אינה מלאכה פשוטה: ביישובים אלו קיים מחסור ביזמים ובכוח אדם מקצועי וניהולי רלוונטי, כמו גם בבעלי הון ומשקיעים. קיימים קשיים באיתור קרקעות פנויות, שאינן בתביעה, ותהליכי התכנון והבנייה מתמשכים ומתארכים. ידוע כי גם באזורי תעשייה אחרים חלפו שנים ארוכות מעת ההחלטה על תכנון האזור ועד מימושה. ידוע כי ננקטו צעדים על מנת לפתור חלק מהבעיות, כגון הקצאת משאבים להקמת מינהלות לחלק מאזורי התעשייה, ובפרט שגב שלום. ובכל זאת, במבחן התוצאה, מדובר בכישלון עמוק ומתמשך שראוי לבחון את משמעויותיו.
נטען בפנינו, כי הכסף שהוקצה לקידום אזורי התעשייה בתוכנית החומש הראשונה יישמר לצרכי בניית אזורי התעשייה ביישובים אלו וכן באום בטין ובאלסייד. נראה כי ראוי שתתקיים בקרה על המשך הקצאת התקציבים על מנת להבטיח שאזורי התעשייה ייבנו וההבטחות לא יתפוגגו.
הוחלט כי במסגרת תוכנית החומש השנייה, המיועדת לשנים 2017-2021, הרשות להתיישבות הבדואים תקים אזורי תעסוקה בתוך יישובי הבדואים. לנוכח הכישלון שנרשם עד כה, ראוי שתתקיים בקרה על מימוש הפעילות ועל קצב הביצוע בהמשך.
לצערנו, בחלק מהמידע שקיבלנו רשמית נתגלו אי-דיוקים בולטים. כך, למשל בתשובת השר אלי כהן מיום 29/11/2017 לשאילתה של ח"כ ג'ומעה אזברגה נקבע כי באזור התעשייה ערוער פותחו 80 דונם והוא "שווק במלואו". ואולם דו"ח ההערכה של מאיירס מלמד כי רק 10 דונם שווקו. אנו מתרשמים כי גם מידע נוסף שפורסם או הוצג לכנסת היה לא מדויק או מטעה.
בדו"ח הצוות למיגור הפוליגמיה בראשות מנכ"לית משרד המשפטית, נטען כי "אזורי התעשייה הרלוונטיים לאוכלוסיה הבדואית שווקו במלואם, למעט שטחים שיש לגביהם תביעות בעלות ולמעט כ- 15 דונם באזור התעשייה שגב שלום שטרם שווקו". הדברים אינם מדויקים.
אנו מבקשים כי מבקר המדינה יכין חוות דעת על פיתוח אזורי התעשייה ביישובי הבדואים בנגב, ויבחן הן את הכשלים במדיניות עד כה והן את הפקת הלקחים שהתבצעה לצורך התקופה.
ריכוז המלצות- אזורי תעשייה:
יש להאיץ את תהליכי ההקמה של אזורי התעשייה ביישובים אבו קרינאת, אום בטין, ואלסייד, שהיו אמורים לקום במסגרת תוכנית החומש הראשונה ליישובי הבדואים (2012-2016). חיוני להבטיח היצע מגרשים ליזמות חדשה, שאינם זמינים כעת ביישובים הבדואים או בסמוך להם.
יש להבטיח את שמירת התקציבים שיועדו להקמת 5 אזורי תעשייה ביישובי הבדואים במסגרת תוכנית החומש הראשונה, והובטח כי יישמרו לטובת משימה זו. חשוב להבטיח אזור תעשייה לביר הדאג'.
חיוני לזרז את הקמתם של מרכזי תעשייה ותעסוקה "צמודי יישוב" נוספים - מלאכה שהוטלה על הרשות להתיישבות הבדואים, שאין לה ניסיון בהקמתם. חשוב להבטיח כי בהקמתם נלמדו לקחי הכשלים בהפעלת תוכנית החומש הראשונה.
יש לתמרץ העסקת נשים בדואיות במפעלים באזורי התעשייה והתעסוקה, לרבות האזורים צמודי היישוב ומרכזי התעשייה המשותפים. ובפרט כך ביחס לנשים מבוגרות מעוטות השכלה.
משרד הכלכלה יצא השנה בתוכנית גדולה לקידום תעשיות ביישובים יהודיים בנגב המזרחי - דימונה ערד וירוחם. היקף ההשקעה בתוכנית מגיע ל- 273 מיליון ₪, וכבר השנה זכו מספר מפעלים בסיוע נכבד. ראוי כי היקפי ההשקעה ביישובי הבדואים יהיו דומים ואף גבוהים יותר, לנוכח שיעורי האבטלה והעוני השוררים בהם.
השתתפות
בכח עבודה
גברים השתתפות בכח עבודה
נשים
מחוז צפון
64.6% 31%
מחוז דרום 45.9% 16.7%
0-8
גברים
0-8 נשים 9-12 גברים 9-12 נשים 13-15 גברים 13-15 נשים 16+
גברים 16+ נשים
צפון 38.4 7.1 66.1 25 71 45.1 84 75.5
דרום 29 4.9 47.8 11.9 41.7 25.8 89.3 82
שנות השכלה 0-4 5-8 9-11 12 13-15 16+ חציון שנות לימוד
סה"כ 24.8 14.8 15 24.4 4.8 15.0
גברים 13.4 13.9 18.4 33.2 6.1 13.9 9
נשים 35.2 15.6 11.8 16.3 3.5 16.1 6