חומר רקע
25 דצמבר, 2018
אל: חברות וחברי וועדת חוקה, חוק ומשפט
הנדון: עמדת איגוד מרכזי הסיוע ביחס לתקופות ההתיישנות בעבירות מין
בהמשך לדיון הקודם בוועדה אשר יוחד לתחום עבירות המין ולקראת דיון הוועדה הקבוע ליום 27.12.2018 לעניין תיקון חוק סדר הדין הפלילי, להלן התייחסות איגוד מרכז הסיוע להסדרים המוצעים בהצעת החוק הממשלתית והצעות החוק הפרטיות:
רקע ונתונים
1. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית (להלן: "האיגוד") הינו ארגון הגג של תשעה מרכזי סיוע המקבלים עשרות אלפי פניות בשנה, ומעניקים שירותים שונים לפרט ולקהילה ובכלל זה סיוע נפשי, תמיכה וליווי לנפגעות ונפגעים.
2. לאחרונה פורסם דו"ח האיגוד הכולל פרק נתונים המבוסס על פילוח הפניות שהתקבלו במרכזי הסיוע בשנת 2017, לצד נתוני הרשויות, אשר מהם עולה תמונה עגומה באשר להיקף התופעה של אלימות בכלל והטרדה מינית בכלל.
3. מתוך כ-47,000 הפניות שהגיעו אל מרכזי הסיוע בשנת 2017, כ-11,800 הן פניות חדשות. להלן מספר נתונים מן הדו"ח הרלוונטיים לעניין:
4. נתונים מטרידים אלה, ביחס לתופעת האלימות המינית, היקפה וקורבנותיה יש בהם, כשלעצמם, כדי להצדיק את הארכת ההתיישנות ואף ביטולה כליל בחלקן של עבירות המין.
5. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לנתון לפיו רק כ-13.7% מן הפונות והפונים ניגשים להגיש תלונה במשטרה וכי רק 15% מן התלונות במשטרה מבשילות לכדי הגשת כתב אישום. משכך, אנו למדים כי אלימות מינית הינה תופעה אשר לרוב אינה מדווחת ורק מיעוט המקרים מגיעים לפתחן של רשויות החוק.
6. בהמשך לכך, מוצע לבטל כליל את תקופת ההתיישנות בעבירות מין אשר בוצעו בקטינים ולהותיר את ההחלטה על הגשת כתב אישום בחלוף עשר שנים ויותר מביצוע העבירה לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כפי שקובע החוק כיום.
7. עבירות של פגיעה מינית בקטינים על ידי אדם קרוב אחר (וכאמור לעיל- בכ-95% מן המקרים, הפוגע הינו אדם מוכר לנפגע ומשפחתו) יוצרות פגיעה אנושה, הנמשכת, על פי רוב, משך כל תקופת חייו של הנפגע ובאה לידי ביטוי בכל תחומי חייו. הנתון הגבוה הזה ממחיש מעל הכל את הקושי של הנפגעות והנפגעים לדווח על הפגיעה לרשויות ואף לקבל טיפול. החשש הגדול שכאשר הסוד יצא החוצה המשפחה עלולה להתפרק והחשש הזה מעכב ואף לעיתים מונע את החשיפה.
8. התיקון המוצע נועד לבטא את ההכרה של המחוקק בקשיים האינהרנטיים והאובייקטיביים שבפניהם ניצבים הנפגעים בבואם לדווח, על פי רוב בחלוף שנים רבות, על הפגיעה בהם. בבסיס ההצעה עומדת התפיסה כי האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של מי שהתעלל מינית בקטינים גדול יותר מאשר בעבירות אחרות, משום שקיימת בהן פגיעה בערכים המוגנים ביותר, תוך ניצול פערי כוחות, אמון ותלות של הילד שנפגע וזריעת הרס חסר תקנה אשר לעיתים אינו בר שיקום ומותיר צלקות לעד.
9. בדיון האחרון בוועדה, נשמעה חוות דעתם המקצועית של נשות מקצוע המתמחות בטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שופט מארה"ב המתמחה בנושא התעללות בילדים וכן עדותה המרגשת של נפגעת גילוי עריות אשר סיפרה על צלקת הפגיעה שהיא נושאת ותשא כל חייה והסבירה מדוע אזרה עוז להגיש תלונה במשטרה רק בחלוף שנים רבות מן הפגיעה וההשלכות של גניזת התלונה מחמת התיישנות או במילותיה 'טראומה מינית אינה מתיישנת. אני חיה את זה כל הזמן. הוא חופשי ואני מתה בכלא של עצמי'.
10. בנוסף, מוצע לבטל כליל את ההתיישנות בעבירות אינוס/ מעשה סדום בנסיבות מחמירות (קטין/ה שטרם מלאו לה 16 שנים; איום בנשק; גרימת חבלה גופנית, נפשית או הריון; תוך התעללות, לפני, בזמן המעשה או אחריו).
11. ביחס לעבירות המין האחרות, שבוצעו בבגירות/ים מוצע להאריך את ההתיישנות ל-20 שנים ממועד ביצוע העבירה.
12. בהגשת תלונה בשל פגיעה מינית, בשונה מעבירות אחרות, קיימים קשיים אובייקטיביים המקשים על הגשתה. פגיעה מינית מערערת את הנחות היסוד הבסיסיות לגבי בטחון אישי, כבוד ואוטונומיה. היא להבדיל מסוגי טראומה אחרים, פעמים רבות נחווית תקיפה מינית בבדידות קשה, תוך האשמה עצמית ותחושת בושה צורבת, ועל כן היא טראומתית במיוחד. פעמים רבות, לאחר החשיפה- נשארים הנפגעים והנפגעות ללא תמיכה חברתית ו/או משפחתית, כי הפרו את קשר השתיקה. החשש מסכנת איבוד מעגלי התמיכה שלהם- גם היא גורם מעכב חשיפת הפגיעה.
13. יודגש כי הקושי אינו מתמצה בעצם חשיפת הפגיעה, אלא ביכולת לגייס את המשאבים הנפשיים והתפקודיים הדרושים להגשת התלונה על כל המשתמע מכך.
14. לכן, כאשר נאלץ הנפגע להתמודד עם תופעותיה של התגובה הפוסט טראומטית, האפשרות שלו לגייס כוחות ומשאבים לצורך הגשת תלונה היא קלושה ואין בכוחותיו לממש את זכותו הבסיס ולהיפרע מן התוקף והדבר דורש הליך הבשלה רגיש ונפשי שיכול להארך זמן רב.
לסיכום, לא ניתן להשלים עם המצב לפיו מי שפגע מינית באדם, לא כל שכן קטין, ימשיך לחיות את חייו ולעיתים אף להמשיך להוות לקורבנו או לסביבתו סכנה, אך משום שחלף פרק זמן אשר נקבע באופן שרירותי, ללא התחשבות באישיותו, משאביו ונסיבותיו של הנפגע והשפעת הפגיעה עליו. בהמשך לכך יטען כי ככל שיש ראיות לאשמו של אדם- יש להעמידו לדין ולמנוע מצב בו 'חוטא יצא נשכר' מהתמשכות הליך הבשלתו של הנפגע ויכולתו להירתם להליך משפטי.
בברכה,
איילת רזין בית-אור, עו"ד
היועצת המשפטית
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל ע"ר