דברי הכנסת
דברי הכנסת
ט / מושב רביעי / ישיבה ש"ו /
כ"ו בטבת התשס"ו / 26 בינואר 2006 / 9
חוברת ט'
ישיבה ש"ו
כנס מיוחד
הישיבה השלוש-מאות-ושש של הכנסת השש-עשרה
יום חמישי, כ"ו בטבת התשס"ו (26 בינואר 2006)
ירושלים, הכנסת, שעה 14:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
סגן מזכיר הכנסת דוד לב: 4
הודעת הממשלה על הפסקת כהונתם של סגני שרים 4
הצהרת אמונים של חברי הכנסת 5
הודעת היושב-ראש 6
הצהרת אמונים של חברי הממשלה יעקב אדרי, זאב בוים ורוני בר-און 7
יעקב אדרי: 7
זאב בוים: 7
רוני בר-און: 8
דוד מנע (הליכוד): 9
דוד מנע (הליכוד): 9
סופה לנדבר (העבודה - מימד - עם אחד): 11
ויצמן שירי (העבודה - מימד - עם אחד): 11
טובה אילן (העבודה - מימד - עם אחד): 13
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד): 14
גילויי האנטישמיות בעולם ומחויבותה של מדינת ישראל להיאבק בהם; ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, על-פי החלטת עצרת האו"ם 15
ממלא-מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט: 16
בנימין נתניהו (הליכוד): 17
שר התיירות אברהם הירשזון: 18
יולי-יואל אדלשטיין (הליכוד): 19
עמיר פרץ (העבודה - מימד - עם אחד): 21
שר התחבורה מאיר שטרית: 22
יוסף לפיד (הסיעה החילונית): 24
יצחק כהן (ש"ס): 25
יורי שטרן (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו): 27
חיים אורון (מרצ-יחד): 28
שאול יהלום (מפד"ל): 30
עסאם מח'ול (חד"ש-תע"ל): 31
מאיר פרוש (אגודת ישראל - יהדות התורה והשבת): 32
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 33
אברהם רביץ (דגל התורה): 34
אפי איתם (ציונות לאומית דתית מתחדשת): 36
יוסף פריצקי (צל"ש - ציונות, ליברליות ושוויון): 37
חילופי גברי בוועדות הכנסת 38
דניאל בנלולו (יו"ר ועדת הכנסת): 38
נסיבות מותו של נדים מילחם, זיכרונו לברכה 39
מוחמד ברכה (חד"ש-תע"ל): 39
השר לביטחון פנים גדעון עזרא: 40
עבד-אלמאלכ דהאמשה (רע"ם): 43
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 43
סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר: 43
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני-אדם), התשס"ו-2006 44
שרת המשפטים ציפי לבני: 44
אריה אלדד (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו): 45
ירי רקטות "קסאם" על שדרות מצד אחד ופינוי מאחזים מצד שני 46
אריה אלדד (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו): 46
שר הבריאות יעקב אדרי: 47
עבד-אלמאלכ דהאמשה (רע"ם): 48
גדעון סער (הליכוד): 48
התעלמות הממשלה ממצבם של הקשישים שידם אינה משגת לרכוש תרופות, אמצעי חימום ומזון בסיסי 51
אליהו ישי (ש"ס): 51
יצחק כהן (ש"ס): 53
הממצאים החמורים בדוח העוני 54
רן כהן (מרצ-יחד): 54
ממצאי דוח העוני 54
שאול יהלום (מפד"ל): 55
נסים זאב (ש"ס): 57
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר נסים דהן:
מורי ורבותי, חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת, ישיבה מיוחדת בפגרה, גם על-פי בקשתה של הממשלה וגם על-פי בקשתם של יותר מ-75 חברי הכנסת.
הודעה לסגן מזכיר הכנסת. בבקשה.
סגן מזכיר הכנסת דוד לב:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת -
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני-אדם), התשס"ו-2006; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 15) (מקור והעתק כראיה), התשס"ו-2006; הצעת חוק חסינויות וזכויות (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות) (תיקון), התשס"ו-2006; והצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. תודה.
היו"ר נסים דהן:
תודה לסגן מזכיר הכנסת.
הודעת הממשלה על הפסקת כהונתם של סגני שרים
היו"ר נסים דהן:
חברי חברי הכנסת, התקבלו כמה הודעות של הממשלה, ואני מתכבד לקרוא אותן בפניכם.
בהתאם לסעיף 9(א)(8) לחוק הממשלה, התשס"א-2001, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי נפסקה כהונתם, לפי סעיף 26(1) לחוק-יסוד: הממשלה, לאחר שהגישו כתב התפטרות לשרים שמינו אותם, של סגני השרים כלהלן: חבר הכנסת יעקב אדרי, סגן שר במשרד לביטחון פנים, הגיש את התפטרותו; חבר הכנסת זאב בוים, סגן שר במשרד הביטחון, הגיש את התפטרותו. כהונתו של חבר הכנסת מגלי והבה, סגן שר במשרד החינוך, התרבות והספורט, הופסקה בהתאם לסעיף 26(2) לחוק-יסוד: הממשלה, לאחר שממלא-מקום שר החינוך, התרבות והספורט חדל לכהן במשרד החינוך, התרבות והספורט.
מכתב נוסף שהתקבל מלשכתו של היושב-ראש: כהונתה של חברת הכנסת גילה גמליאל, סגנית שר במשרד החקלאות ופיתוח הכפר, נפסקה לאחר התפטרות שר החקלאות ופיתוח הכפר מן הממשלה, שנכנסה לתוקף ב-15 בינואר 2006.
היושב-ראש קיבל עוד כמה הודעות בקשר למינוי שרים; אקרא אותן לאחר שחברי הכנסת החדשים יצהירו אמונים.
הצהרת אמונים של חברי הכנסת
היו"ר נסים דהן:
נעבור להצהרת אמונים של חברי כנסת חדשים, שכהונתם נכנסת לתוקף מייד עם התפטרותם של חברי כנסת מכהנים. מובן שעלינו למנות יושב-ראש אופוזיציה חדש, אבל את זה נעשה לאחר שחברי הכנסת החדשים יצהירו אמונים, ואז תהיה לנו כנסת שלמה ונדע מי הוא יושב-ראש האופוזיציה החדש.
חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, שעל-פי סעיפים 41 ו-43 לחוק-יסוד: הכנסת, עם התפטרותו מן הכנסת של חבר כנסת אחד מסיעת הליכוד וחמישה חברי כנסת מסיעת העבודה – מימד - עם אחד, יבואו במקומם חברי כנסת מרשימת המועמדים לכנסת, כפי שמופיע בילקוט הפרסומים. כל רשימה הגישה את רשימת חבריה ערב הבחירות, ועל-פי אותה רשימה חברי הכנסת נבחרים או מתפטרים.
בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת, על חבר כנסת חדש להצהיר אמונים. כדי לקצר את ההליך לקראת הצהרת האמונים לכל חבר כנסת בנפרד, אקרא עתה בפני חברי הכנסת החדשים את נוסח הצהרת האמונים, וכל חבר הכנסת, בהיקרא שמו, יעמוד על רגליו ויאמר "מתחייב אני".
כדי להבהיר את מה שאנחנו עושים עכשיו – בדרך כלל כשמתפטר חבר כנסת ומתמנה חבר כנסת חדש, היושב-ראש מאפשר לו להצהיר מעל לדוכן. היות שאנחנו עומדים להשביע יותר מחמישה חברי כנסת, נחסוך מעצמנו את עלייתם לדוכן ונשביע אותם במקומם, כמו בכנסת חדשה. על-פי הצעת היושב-ראש, אני אאפשר לחברי הכנסת החדשים לומר כמה דברים מעל בימת הכנסת.
אני אקרא את ההצהרה שמצהיר כל חבר כנסת, וחברי הכנסת החדשים שאקרא בשמם יאמרו "מתחייב אני". נוסח ההצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת".
חברת הכנסת סופה לנדבר, מהמקום.
סופה לנדבר (העבודה - מימד - עם אחד):
מתחייבת אני.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה.
חבר הכנסת ויצמן שירי.
ויצמן שירי (העבודה - מימד - עם אחד):
מתחייב אני.
היו"ר נסים דהן:
חברת הכנסת טובה אילן.
טובה אילן (העבודה - מימד - עם אחד):
מתחייבת אני.
היו"ר נסים דהן:
חבר הכנסת רונן צור.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
מתחייב אני.
היו"ר נסים דהן:
חבר הכנסת דוד מנע.
דוד מנע (הליכוד):
מתחייב אני.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה.
אני חושב שאין צורך שחברי הכנסת ידעו במקום מי באים חברי הכנסת החדשים. אם זה חשוב לכם, אני יכול לומר גם את זה.
יולי-יואל אדלשטיין (הליכוד):
אנחנו מוותרים.
בנימין בן-אליעזר (העבודה - מימד - עם אחד):
יש לנו אינטליגנציה.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה על שאתה עוזר לי, אדוני.
חברת הכנסת דליה איציק התפטרה מן הכנסת, ובמקומה היה צריך להיכנס חבר הכנסת אבי יחזקאל, אבל עוד לפני שהוא הצהיר אמונים, גם הוא התפטר, ובמקומו תיכנס לכנסת, אחרי שיעברו 48 שעות, הגברת שולה כהן. נמתין בסבלנות 48 שעות. אם ההתפטרות תיכנס לתוקף, גם הגברת שולה כהן תהיה חברת כנסת ותצהיר אמונים לכנסת. תודה רבה.
הודעת היושב-ראש
היו"ר נסים דהן:
אחרי שיש לנו כנסת מלאה, אני רוצה להביא לידיעתכם, חברי חברי הכנסת, את מכתבו של יושב-ראש הכנסת, שנשלח לכל חברי הכנסת לכתובתם הפרטית, בעניין מינוי קבוע של ראש האופוזיציה. בהמשך למכתבו של יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין אליכם מיום ט"ז בטבת התשס"ו, 16 בינואר 2006, בעניין קביעת ראש האופוזיציה החדש, סבר היושב-ראש כי יש מקום להודיע על כך גם בישיבה היום, לצורך תיעוד ההודעה בפרוטוקול הסטנוגרפי. על כן אצטט בפניכם את הקטעים הרלוונטיים ממכתבו של יושב-ראש הכנסת אליכם.
"בהסתמך על פרק ו' בחוק הכנסת, התשנ"ד-1994, הודיעני יושב-ראש סיעת הליכוד, חבר הכנסת גדעון סער, שראש האופוזיציה מטעם סיעתו, שהיא הגדולה ביותר בסיעות האופוזיציה, יהיה חבר הכנסת בנימין נתניהו. לפיכך אני" – יושב-ראש הכנסת, כמובן – "מתכבד להודיעכם כי קבעתי את חבר הכנסת בנימין נתניהו לראש האופוזיציה".
ראש האופוזיציה נכנס לכהונתו ביום ט"ז בטבת התשס"ו, 16 בינואר 2006, בשעה 19:00.
הצהרת אמונים של חברי הממשלה יעקב אדרי, זאב בוים ורוני בר-און
היו"ר נסים דהן:
אנחנו עוברים להשביע את שרי הממשלה שמינתה הממשלה. אין צורך באישור הכנסת, אבל הצהרת אמונים בכנסת - צריך שתיעשה.
אני אקרא לשרים החדשים אל הדוכן כדי לקרוא את נוסח הצהרת האמונים ולחתום עליה. השר יעקב אדרי, בבקשה. כבודו יגיד בהזדמנות גם איזה שר, אצלי זה לא כתוב.
יולי-יואל אדלשטיין (הליכוד):
משרד שאתה מכיר.
יעקב אדרי:
אני, יעקב אדרי, בן אליהו, זכרו לברכה, וסעדה, תיבדל לחיים ארוכים, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת.
(חותם על ההצהרה)
היו"ר נסים דהן:
השר אדרי מונה לשר הבריאות ולשר לפיתוח הנגב והגליל. בהצלחה. דקה ללחיצות ידיים, לנשיקות, ואנחנו נעבור לשר הבא. נא לעשות את זה בזריזות, יש לנו סדר-יום מלא היום. תודה רבה.
יעלה ויבוא להצהרת אמונים שר הבינוי והשיכון ושר החקלאות ופיתוח הכפר, חבר הכנסת זאב בוים - עד לא מזמן סגן שר במשרד הביטחון. חברי הכנסת, לתשומת לבכם.
זאב בוים:
אני, זאב בוים, בן יוסף, זכרו לברכה, וחנה, תיבדל לחיים ארוכים, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת.
(חותם על ההצהרה)
היו"ר נסים דהן:
חבר הכנסת שירי ויצמן, להזכירך, כחבר כנסת ישן-חדש, נא לא להפריע.
ויצמן שירי (העבודה – מימד – עם אחד):
נכנסתי לפרוטוקול.
היו"ר נסים דהן:
דקה לנשיקות ולחיבוקים כדי לא להפריע להצהרת האמונים של השר הבא. בבקשה להזדרז, רבותי. תודה רבה.
אנחנו ממשיכים. אני מזמין את שר התשתיות הלאומיות ושר המדע והטכנולוגיה, חבר הכנסת רוני בר-און - עד לא מזמן יושב-ראש ועדת הכנסת - לעלות לבמה, לקרוא את נוסח הצהרת האמונים ולחתום עליה.
משה גפני (דגל התורה):
אדוני היושב-ראש, צריך להצביע על רוני בר-און?
היו"ר נסים דהן:
אמרתי שלא צריך להצביע היום על אף שר. אתה יכול לבקש לשנות את התקנון בשלוש קריאות, עד גמר הצהרת האמונים שלו.
גלעד ארדן (הליכוד):
זה בטוח עובד?
היו"ר נסים דהן:
נא לא להפריע. חבר הכנסת ארדן, תודה.
רוני בר-און:
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר נסים דהן:
רבותי השרים וחברי הכנסת, תשומת לבכם.
רוני בר-און:
תודה, אדוני היושב-ראש, נסים דהן.
אני, רוני בר-און, בן יצחק, זכרו לברכה, ופלה, תיבדל לחיים, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת.
(חותם על ההצהרה)
היו"ר נסים דהן:
בהצלחה. דקה ללחיצות ידיים ולאיחולים.
יולי-יואל אדלשטיין (הליכוד):
לרוני תן שתי דקות.
היו"ר נסים דהן:
שתי דקות לרוני. מייד אחרי כן נשמע את חברי הכנסת החדשים בנאומם הראשון, ואולי גם האחרון, בכנסת הנוכחית.
קריאה:
- - -
היו"ר נסים דהן:
כיוון שביקשו, אין להם הזדמנות אחרת - נתנו להם. תודה רבה. נעשה את זה בזריזות.
אני מזמין לדוכן את חבר הכנסת דוד מנע - חדש-ישן, ישן-חדש, מכיר את הכללים, יודע שאין להאריך. בבקשה, כבודו. נא לשבת במקומות. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. שולחן הממשלה מתרגש היום. חברי הכנסת, שולחן הממשלה, נא לכבד את הבית. בבקשה, חבר הכנסת מנע. סופה לנדבר.
דוד מנע (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה - - -
היו"ר נסים דהן:
רק רגע. שולחן הממשלה מתרגש ממינוי שרים חדשים ומהצהרת האמונים שלהם. בעצם, הם כבר שרים. אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה, ראש הממשלה בפועל, חבר הכנסת והשר שטרית, נא לשבת במקומות. תודה. שר התיירות. מתרגשים - כמו מהצהרת אמונים של ממשלה חדשה. נא לשבת במקומות, חברי הכנסת, השרים החדשים, המחודשים. בבקשה, חבר הכנסת מנע, הבמה שלך.
דוד מנע (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, דוד המלך כתב בספר תהילים: "נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". אילו חי דוד המלך בימינו ובחן את מדיניות הקצבאות של משרד האוצר, נראה שגם הוא היה רואה צדיק נעזב והיה רואה את זרעו מבקש לחם. אדוני היושב-ראש, אני ראיתי, כולנו ראינו. ראינו מחזה חברתי שדוד המלך לא העלה על דעתו שיתקיים בחברה היהודית לדורותיה.
במגילת העצמאות של מדינת ישראל נכתב ונאמר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
חברי הבית הנכבדים, לדאבוני הרב, יישובים רבים בפריפריה הטריטוריאלית והתרבותית של טובי בנינו, שחירפו נפשם למען הארץ הזאת שאנו כל כך אוהבים, עדיין לא זכו לטיפול הולם ולשוויון חברתי-כלכלי אמיתי. שוויון זכויות אמיתי יכול להתאפשר רק כאשר מתקיים שוויון צודק בחלוקת המשאבים של מדינת ישראל.
חופש העיסוק, המעוגן בהגדרה בשוויון זכויות חברתי ומדיני, לא יכול להתקיים כהלכה, ראשית כאשר אין לנו היכולת למצוא מקום עבודה ופרנסה בכבוד. אני יודע על מה אני מדבר. איני מדבר עקב קריאת דוח העוני של החברה הישראלית, אני מדבר מתוך ניסיון של שנים כמנכ"ל שירות התעסוקה - -
היו"ר נסים דהן:
חברות הכנסת גולן וגלאון - כמעט אותו שם.
דוד מנע (הליכוד):
- - וסמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי. בתפקידי אלו נחשפתי לכל גוני הקשת התרבותית-החברתית הקיימים במדינה. הייתי עד לפשיטת יד של אזרחים טובים, שכל חטאם היה פיטוריהם ממקום עבודתם ואי-יכולת אמיתית להתפרנס בכבוד.
בישעיהו, פרק נ"ח, פסוק ז', נאמר: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם". בתלמוד, פסחים, דף קי"ח, נאמר: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". ישראל ידעה להתמודד עם משימות קשות כקריעת ים סוף וצליחת תעלת סואץ, ועליה להיערך בצורה דומה גם למשימה הקשה המקבילה במקורותינו, שהיא "מזונותיו של אדם".
ש"י עגנון כתב: "פצעי הפרנסה קשים מפצעי המלחמה". רוב חברי הבית הזה מקדישים תשומת לב לענייני ביטחון ול"פצעי המלחמה", אבל ההתייחסות ל"פצעי הפרנסה" נמצאת הרחק מאחור בתשומת הלב הציבורית.
היו"ר נסים דהן:
נא לסיים.
דוד מנע (הליכוד):
עגנון אמר שהם קשים יותר וממילא חשובים יותר.
בשפת האם שלי יש פתגם שאומר: כאשר העוני נכנס דרך הדלת - בורחת האהבה דרך החלון. אבותי שהשתמשו בפתגם הזה אמרו שזה נכון הן לגבי הבית הפרטי, הן לגבי הבית הלאומי, לגבי החברה. לתוך החברה הזאת נכנס עוני. כשעוני נכנס לבית - האהבה והאחדות בורחות.
הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית - אני רוצה לשאול את חברי הבית הזה, מה אנחנו עשינו לעניים מרודים?
מחקרים בין-לאומיים מלמדים, שתרבות דמוקרטית, השכלה גבוהה ולכידות חברתית הן המנבאות הטובות ביותר של צמיחה אנושית ושגשוג חברתי.
היו"ר נסים דהן:
נא לסיים.
דוד מנע (הליכוד):
מפת דרכים מדינית היא חשובה, וכמוה גם, אדוני יושב-ראש מפלגת העבודה, מפת דרכים מוסרית. לנו נדרשת מפת דרכים חברתית, לא רק מפה שמדריכה דרך אלא גם מפה שממפה אחת ולתמיד את הצרכים החברתיים של מדינת ישראל ויוצרת חלוקת משאבים צודקת, מפת דרכים חברתית שתלווה אותנו בעתיד.
חברי הבית, נזכיר כי אני ואתם הצהרנו אמונים לכנסת ישראל ולמדינת ישראל, לעשות ככל אשר נוכל, בכל האמצעים החוקתיים שעומדים לרשותנו, כדי להביא בשורה אחרת לאלה שהגורל והתנאים הפוליטיים-החברתיים לא אפשרו להם לחיות בכבוד ולממש את רצונם בחיים בכבוד. מתוך אחריות של זה כלפי זה נבטיח איש לאחיו: כל ישראל ערבים זה לזה. תודה רבה.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה לחבר הכנסת דוד מנע. אני מזמין את חברת הכנסת סופה לנדבר. אבקש לדבר בקיצור. אומנם זה נאום ראשון ואחרון במושב הזה ובכנסת הזאת, אבל בכל זאת - יש לנו סדר-יום ארוך וקשה.
סופה לנדבר (העבודה - מימד - עם אחד):
אדוני היושב-ראש, חברי ממשלת ישראל, חברי הכנסת, היום אני מתייצבת כאן על בימת הכנסת, ואני רואה בזה סגירת מעגל של שלוש שנים וחצי של פעילות כשליחת ציבור, ציבור העולים בפרט. על כך תודתי לבני משפחתי, לחברים ולבוחרים שתמכו בי לאורך כל הדרך ונתנו לי כוח להיות אשת ציבור פעילה ודואגת.
לפני שלוש שנים וחצי אומנם לא נכנסתי לכנסת, אבל לא הרשיתי לעצמי כל התקופה הזאת לעצור ולנוח. פעלתי ועבדתי למען אותם נזקקים שאני מייצגת כאן היום. הייתי שם עבור כל אותן משפחות נפגעי טרור, ליוויתי אותן אז והיום. הלכתי יחד אתן לזהות את הגופות, בכיתי יחד אתן וכאבתי יחד אתן, אך גם חיזקתי את רוחן ועודדתי אותן להמשיך לחיות.
לפני ארבע שנים הקמתי קרן סיוע לנזקקים. במהלך שנים אלו עזרתי למאות נזקקים להתמודד עם המצוקה. לנזקקים אלו לא היה מה לאכול. מילאנו להם את המקרר, עזרנו לילדים ולקשישים. כאשר נותק חשמל בבתים שילמנו את החובות והחזרנו את האור הביתה. כאשר היה קר בבתים ואנשים רעדו מקור, חיממנו להם את הבתים. כאשר למשפחות עולים לא היה מספיק כסף לשלוח ילדים לבית-הספר, התמודדנו יחד אתם. קנינו להם ילקוטים וכלי כתיבה.
במסגרת הפדרציה הארצית לישראלים לדוברי רוסית, שעמדתי בראשה, עזרתי לעשרות סטודנטים וחיילים עולים בודדים במלגות, בכתף תומכת ובארוחות חמות.
היו"ר נסים דהן:
השר בר-און, זה נעים לקרוא לך שר, אבל אתה מפריע.
סופה לנדבר (העבודה - מימד - עם אחד):
רבותי חברי הכנסת, אני רואה בסטודנטים הצעירים האלה נכס יקר למדינת ישראל. הם העתיד שלנו, ומדינת ישראל חייבת להם. אני פונה לכל עולה, לכל ותיק, עובד ומובטל, ושואלת: מה המשותף בינינו? – החובות למדינה, למדינת ישראל. אך הכרחי שגם הזכויות במדינת ישראל יהיו שוות.
אני נשבעת כאן, שעד טיפת הכוח האחרונה אני אלחם למען אותם אזרחים שבחרו בי, כדי להשיג את כל הזכויות שמגיעות להם, ואני נשבעת כאן שאהיה שליחת ציבור ואמשיך את דרכי כאזרחית שאכפת לה מהאנשים, מכל אדם במדינת ישראל. אני לא השתמשתי, רבותי, ולא אשתמש במלה האופנתית כל כך "אג'נדה", אבל אני נשבעת לכם, אזרחי מדינת ישראל, עולים וותיקים, שעל סדר-יומי יהיה הנושא של כבוד בין בני-האדם, האדם כפרט והערכה לכל אדם.
אני נשבעת כאן לך, אזרח יקר ואזרחית יקרה, עולה וותיק, צעיר וקשיש, חילוני ודתי, אשכנזי ומזרחי, בעל עסק ושכיר, שאמשיך לפעול למען זכויות האדם במדינת ישראל. אני נשבעת לך, ארץ ציון וירושלים. תודה.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה. חבר הכנסת שירי ויצמן, בבקשה.
חברי הכנסת, נא לשמור על שקט כדי שנוכל לשמוע את חברי הכנסת החדשים. חבר הכנסת הנגבי. חבר הכנסת ליצמן. חבר הכנסת כץ. לא מפנים את הגב לדובר, בטח לא כשחבר כנסת חדש מדבר, חדש-ישן.
ויצמן שירי (העבודה - מימד - עם אחד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, אני רוצה לנצל היום את הבמה לאחל לראש הממשלה אריאל שרון, על דעת כל חברי הבית – חדשים, ישנים, חברי כנסת לשעבר וכלל תושבי מדינת ישראל - תקווה לבריאות, לאיכות חיים, שנשמע בשורות טובות.
היו"ר נסים דהן:
חברי הכנסת, נא לשבת במקומות.
ויצמן שירי (העבודה - מימד - עם אחד):
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על שאפשרת לחברי הכנסת החדשים לשאת כמה מלים, ואני רוצה להתמקד רק בדבר אחד – לא בחשבונות פוליטיים ולא במהדורה כזאת או אחרת של רצח אופי.
היו"ר נסים דהן:
חברת הכנסת רוזנבלום, נא לחזור למקום. חבר הכנסת טומי לפיד, נא לחזור למקום. תודה. אתם מפריעים לדובר.
ויצמן שירי (העבודה - מימד - עם אחד):
אני מפנה בקשה לבית הזה, שבקדנציה הבאה לא אהיה אחד מחבריו. כמי שנולד בבאר-שבע וגדל והתחנך בנגב, ובעוד שבוע יהיה בן 50, אני אומר לכם את מה שאמרתי בקדנציה הקודמת: מדינת ישראל, ממשלות ישראל, הבית הזה, מפקירים ומזניחים את הנגב. אין צל של ספק, אדוני היושב-ראש, שבקדנציה הקרובה ממשלת ישראל הבאה וכנסת ישראל תצטרכנה לקבל החלטות גורליות לגבי עתיד מדינת ישראל - - -
היו"ר נסים דהן:
כבודו, תמשיך, אתה צריך להתרגל לכנסת השש-עשרה. זה השקט המקסימלי שניתן לקבל מהם. השבע-עשרה עוד לא התחילה. הוא בשש-עשרה. הוא היה פה בחמש-עשרה.
ויצמן שירי (העבודה - מימד - עם אחד):
אני פונה לממלא-מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט, והייתי מציע שהבית הזה, לפני שהוא מתפזר, יקבל החלטה אמיצה: שהשנים הבאות של הקדנציה הקרובה יהיו השנים של הנגב.
אנחנו הפקרנו אוכלוסייה שלמה, אוכלוסיית הבדואים בנגב. יש 140,000 בדואים בנגב. 50% מהם גרים ביישובים לא מוכרים, בלי חשמל, בלי מים, בלי מערכות חינוך ובלי ביוב. באותה מידה, כמי שמכיר את הבעיות הקשות של התעסוקה בנגב, צריך הבית הזה לקבל החלטות אמיצות להפנות משאבים. בעבר, כשהיו צריכים לשדרג את הרכבת לבאר-שבע, אמרו שזה לא כלכלי. אין היום רכבת יותר כלכלית מהרכבת לבאר-שבע, אדוני ראש הממשלה המכהן.
לכן אני אומר, ואני פונה בהזדמנות זו גם ליושב-ראש מפלגת העבודה, יושב-ראש המפלגה שלי, עמיר פרץ: עמיר, אנחנו מכירים את הבעיות הקשות שיש בנגב. אין בבית הזה מישהו שייקח את הנגב כפרויקט. קבל החלטה אמיצה – אני באמת לא מדבר על עצמי, יש הרבה מאוד אנשים טובים – שיהיה כאן מישהו שיבוא כל שני וחמישי, ובמקרה הזה כל שני, שלישי ורביעי, ויגיד את הדברים הזועקים. אם, חס וחלילה, אנחנו נירדם בשמירה, איבדנו את ההזדמנות האחרונה כמעט לעבד 60% משטח מדינת ישראל. תודה רבה, אדוני.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה. אנחנו נזמין את חברת הכנסת טובה אילן, בבקשה. אני מזכיר לחברי הכנסת מנהג בבית, שחבר כנסת שעולה לדבר מברך חבר כנסת חדש. היות שכולם חדשים, אף אחד לא בירך אותם. אני אברך את כולם בסוף ב"יברכך השם וישמרך". גברתי, חברת הכנסת טובה אילן, בבקשה.
טובה אילן (העבודה - מימד - עם אחד):
כבוד היושב-ראש, עמיתי חברי כנסת, מכובדי, אני מאוד נרגשת מן המעמד הזה - -
היו"ר נסים דהן:
חבר הכנסת בן-אליעזר, חברת הכנסת טובה אילן מאוד נרגשת, אתה מפנה לה את הגב, היא מתרגשת כפליים. נא לשבת במקומות.
טובה אילן (העבודה - מימד - עם אחד):
- - כבוד גדול הוא להיספח אליכם ולזכות בתואר של חברת הכנסת של מדינת ישראל.
לא אכחד מכם שהמינוי גרם לי מבוכה רבה, משום שהזמן שעומד לרשותי קצר מאוד, עד סיום הקדנציה של הכנסת הזאת, וגם הכנסת בפגרה, ותרומה משמעותית קשה מאוד מאוד לתרום בזמן כל כך קצר ובמצב כזה. עם זאת, נעניתי בסופו של דבר בחיוב, אחרי התלבטות, אני מודה, ואני מודה לרב מלכיאור, שבזכותו נעניתי בחיוב, וזאת משום שאני מבינה שזהו אילוץ פורמלי שחייבים להשלים אתו, משום שחייבים להיות 120 חברי הכנסת, ואני מקבלת עלי את הדין.
אני רוצה לשתף אתכם בזה שאני עוסקת כבר שנים רבות בפעילות ציבורית במסגרת - -
היו"ר נסים דהן:
השר עזרא. חבר הכנסת גפני. חבר הכנסת גפני, חברת כנסת חדשה, מתרגשת, היא לא יכולה לדבר אל הגב. תמשיכי.
טובה אילן (העבודה - מימד - עם אחד):
- - "מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות" של הקיבוץ הדתי, ואני עוסקת בנושאים של מניעת קיטוב, של הגעה להסכמות הדדיות, של דיאלוגים, של לימוד משותף, של שיח משותף בין חילונים לדתיים, עולים לוותיקים, יהודים לערבים, וחולקים למיניהם, זרמים שונים וכן הלאה.
אני רוצה בדקה שיש לי להסב את תשומת לבכם, שהתקופה שאנחנו חיים בה, תקופה של בחירות, מטבע העניין מקטבת ניגודים, מביאה לשסע, למצב שבו כל אחד מגדיר את עצמו בצורה קיצונית עד כמה שאפשר.
אני רוצה להביא לידיעתכם, קודם כול, שאני חולמת על זה, ואני מקווה שתחלמו יחד אתי, שהמחלוקות שיהיו בינינו ויש בינינו הן לשם שמים.
אני רוצה להסב את תשומת לבכם, שבמקורותינו, במקורות היהודיים, כתוב מדוע זכו בית הלל שההלכה נקבעה כמותם - משום שנוחים ועלובים היו והקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם.
אני מאחלת לעצמי שנפנים את המסר הזה ונדע להקדים לפעמים את דברי אלה שחולקים עלינו, שנילחם בחושך על-ידי הגברת האור, שנעשה כמה שאפשר כדי לתת לכל אחד את זכות הביטוי שלו במגוון הדעות שיש לנו, ונביא בחשבון, כל אחד בפינה שלו, ואני רוצה לקחת לעצמי לפחות את הפינה שלי ואת החוגים שסובבים אותי - שאכן נצליח להרבות אור, לא על-ידי הגברת אלימות או הגברה של קיטוב, אלא על-ידי כיבוד האחר, מקסימום פלורליזם וכיבוד האחר.
אני מקווה, בהקשר של הישיבה שעומדת להיות פה, שבתקופה הקצרה שאני אכהן בכנסת נצליח להביא לחם לכל בית בישראל, נרבה שלום פנימי וחיצוני, שלום עם שכנינו הערבים וגם שלום פנימי בינינו, היהודים, וניתן בירור הוגן למחלוקות וביטוי לכל גוון רעיוני וחברתי.
אני שוב מודה לכם ומקווה שאני אכן ראויה.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה, גברתי. אחרון אחרון חביב לנואמים עכשיו – חבר הכנסת רונן צור. בבקשה.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זו זכות גדולה לכל אזרח ישראלי להגיע למעמד של חבר הכנסת. אומנם זמן הכהונה קצר, ולצערי לא תהיה לי השפעה גדולה על בית-המחוקקים הזה - -
היו"ר נסים דהן:
חברי הכנסת גלאון, אבשלום וילן, נא לשבת במקומות ולתת לדובר את מלוא הכבוד ותשומת הלב. הוא חבר כנסת חדש, מתרגש, צעיר ונמרץ, תנו לו לדבר.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
חדש כן, מתרגש לא כל כך.
היו"ר נסים דהן:
לא מתרגש? עוד יותר טוב.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
אולי בהמשך.
- - אך למרות קוצר הזמן והמגבלות אני מבקש להודיעך, אדוני היושב-ראש, שהנחתי הצעת חוק שקובעת, כי חבר הכנסת שמתמנה פחות משישה חודשים לפני קיום בחירות חדשות יזכה לשכר חודשי בלבד עבור כהונתו, כדי לתקן את העיוות שקיים בחוק כיום - - -
חיים אורון (מרצ-יחד):
העיוות כבר תוקן.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
אני מבקש את סיועך כדי לקבל רציפות לכנסת הבאה.
היו"ר נסים דהן:
העיוות תוקן בהוראה של היושב-ראש.
חיים אורון (מרצ-יחד):
העיוות כבר תוקן בוועדת הכנסת היום.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
זה עובד מהר בכנסת, רק מציעים - כבר יש תיקון.
היו"ר נסים דהן:
בדברים כאלה – כן. יש דברים אחרים שבהם צריך לחכות חמש שנים. "טרם יקראו ואני אענה". תמשיך.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
אנו מציינים היום את יום השואה הבין-לאומי.
היו"ר נסים דהן:
רגע, ליום השואה נגיע, עכשיו תדבר על עניינים אחרים.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
כיוון שיש לי רשות דיבור רק עכשיו, אני אומר את הדברים.
היו"ר נסים דהן:
בבקשה.
רונן צור (העבודה - מימד - עם אחד):
בשבוע שעבר נחשפו נתונים מזעזעים על מצבם של ניצולי השואה. הצהרות רבות יישמעו ביום הזה על חובתה המוסרית של מדינת ישראל לפעול להנצחת זיכרון השואה והנספים בשואה ולמנוע שואה נוספת. אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה, על חובתה המוסרית של ישראל כלפי ניצולי השואה אף אחד לא ידבר. חובה זו נשכחה, ואולי כדאי לייחד יום שיוקדש כולו להצגת פעילותם, או יותר נכון אי-פעילותם, של משרדי הממשלה כלפי אותם ניצולי השואה.
טקסים אינם משפרים את מצבו של איש, הם משמשים למירוק המצפון של האשמים במצב, וזה מה שאנחנו עושים היום. אבל מצפונה של החברה הישראלית מוכתם וימשיך להיות מוכתם כל זמן שלא ייעשה מעשה אמיתי לשינוי מצבם הקשה של אותם ניצולי השואה.
בסוף הדיון הזה כולנו נלך לעיסוקינו; אותם אנשים מבוגרים, חסרי שיניים תותבות או פרוטזה או כיסא גלגלים, לא יראו דבר מדיון זה. אני פונה אליך, ממלא-מקום ראש הממשלה, מר אולמרט: מי כמוך יודע שכמה מיליוני שקלים שחסרים לתיקון המצב יהיו בעוד שלושה חודשים סעיף שולי בהסכם קואליציוני כזה או אחר. אני מציע לך להציל את כבודן של הממשלה ושל הכנסת דקה לפני סיום כהונתן. תודה.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה, אדוני, גם על העצה וגם על המעורבות.
לפני שנמשיך בסדר-היום, אני אברך את כל חברי הכנסת החדשים-הישנים, הישנים-החדשים, שבאו לכאן עם מרץ, עם רצון טוב ועם התלהבות, שאותו רצון טוב, אותו מרץ ואותה התלהבות ימשיכו ללוות אותם גם בהמשך דרכם; שתהיה דרכם צלחה.
גילויי האנטישמיות בעולם ומחויבותה של מדינת ישראל להיאבק בהם;
ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, על-פי החלטת עצרת האו"ם
היו"ר נסים דהן:
רבותי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בסדר-היום.
לפני שנה בדיוק נפל דבר בעולם. ברגע היסטורי בתולדותיו של ארגון האו"ם ובתולדות העם היהודי קמו נציגי 138 אומות העולם יחד על רגליהם והרכינו ראש לזכרם של ששת מיליוני יהודי אירופה שנשמדו בשואה. יום השואה הבין-לאומי נקבע ביום השנה ה-60 לשחרור מחנה המוות אושוויץ. תאריך זה מצוין היום ולדורות באו"ם ובארצות רבות בתבל. זהו יום של הרהור וזיכרון, כי כל האיום הזה - אירע. זהו יום שנחצב מהמסורת היהודית של "זכור ושמור" ושל "והגדתך לבנך".
הכרזת האו"ם על יום השואה כתאריך שעל העולם כולו לכבדו, באה, לצערנו, באיחור רב. הרי האו"ם עצמו נוסד כתגובה על זוועות השואה, כתגובה על פשעי הנאצים, שהאנושות לא הכירה כמותם, כמענה על רמיסת זכויות אדם, וחבל שזה כל כך, כל כך מאוחר.
אין זה יום זיכרון לשואה בלבד. יום מיוחד וייחודי זה בא להבהיר כי מחנות המוות, תאי הגזים והמשרפות אינם עניין יהודי בלבד. הם עניינה של האנושות כולה. יום זה בא להזכיר לנו כי האנטישמיות טרם פסה מן העולם, כי טרם פסו מכחישי השואה. הנגע הממאיר הזה קיים בארצות שעמיהן חוו את השואה ועל אדמתן בוצע רצח העם.
מי שקיווה כי לאחר השואה לא תעז עוד האנטישמיות להרים ראש - התאכזב. מי שסבר כי שנאת ישראל היא נחלת העבר – התבדה. היתה זו הפוגה בלבד. מסתבר כי אין חדש תחת השמש. כשם שהשמש זורחת מדי בוקר, כך חוזרת האנטישמיות לפעפע בגילויים אלו או באחרים. וכבר אמרו חז"ל כי הלכה היא - עשיו שונא ליעקב. שנאת עולם לעם עולם קיימת, וכפי שאמר ז'בוטינסקי: "מתחלפות התואנות, מתחלף תוכן העוונות אשר יאשימו בהם את היהודים, אבל השנאה והבוז נצחיים הם". האנטישמיות, מפגעי האנושות שטרם השתחררה ממנו, יונקת משנאת היהודים לדורותיה. אי-אפשר להימנע מהזיכרון ההיסטורי כשהאנטישמיות סללה את הדרך לשואה.
כולנו יודעים עכשיו מה שלא ידענו בעבר – אנטישמיות מובילה לאושוויץ. האנטישמיות היא כתם שחור ואלים בתולדות אירופה. זרעי הארס שלה מופצים בעולם כולו.
ביום זה לא נוכל להתעלם מפניה המכוערים של האנטישמיות כפי שהם מגיעים באדרת חדשה - אנטישמיות מארצות ערב ומאירן. אנטישמיות זו נועדה לערער את הלגיטימציה של המדינה היהודית, לייחס לה שטניות, להוביל להכחדתה. מטרת ההסתה – להכשיר את הלבבות לחורבנה המוחלט של המדינה הציונית, של מדינתנו, מדינת ישראל, ולמחוק אותה. מטרת השנאה – להרוס, את המדינה ואת עמה, את יושביה היהודים, מעל פני האדמה.
יום זה הוא יום של קריאת תיגר על משכיחי השואה ומכחישיה. יום זה נועד להעיר את מצפון העולם. אם לא תוקע אנטישמיות זו, אם לא תיעקר משורש – מי יודע לאן נגיע. ביום זיכרון זה אנחנו שבים ומכריזים קבל עם ועולם כי מצעדנו עוד ירעים – אנחנו פה. כמו כן אנחנו מכריזים: עם ישראל חי, יחיה לעולם.
אני מזמין, מורי ורבותי, את ממלא-מקום ראש הממשלה, חבר הכנסת אהוד אולמרט.
ממלא-מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום בכנס הפגרה המיוחד הזה של הכנסת את יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה. מבחינתי, הכנס הזה של הכנסת הוא כנס מיוחד מסיבה נוספת. הנסיבות המצערות הביאו לכך שאני עומד כאן היום לפניכם ומביא את דבר הממשלה במקומו של ראש הממשלה אריאל שרון. אני מקווה ומתפלל שראש הממשלה ישוב במהרה לאיתנו ויחזור ויתפוס את מקומו על הדוכן הזה וליד שולחן הממשלה. אני בטוח שזו תפילת הבית כולו.
אדוני היושב-ראש, מחר הוא יום שחרורו של מחנה ההשמדה אושוויץ, הסמל המובהק של השואה ושל המאמץ הנאצי להביא להשמדה טוטלית של העם היהודי. השואה היא הביטוי הקיצוני ביותר, המפלצתי ביותר של שנאת היהודים, שנאה שמלווה את תולדות עם ישראל מראשית ימיו.
ב-1920 מצא רב-המרצחים אדולף היטלר את התרופה למחלה ששמה "יהדות": "אל יעלה בדעתכם כי ניתן להילחם במחלה בלא להרוג את מחוללה, בלא להשמיד את החיידק. השפעותיה של היהדות לא יחלפו לעולם כל עוד לא יסולק מגופינו מחולל הנגע - היהודי". כשנאמרו הדברים לראשונה, הם ביטאו דעה של מיעוט מבוטל. התייחסו אליהם בזלזול כאל דברי צעקן סהרורי. אבל הנגע הנאצי, האנטישמי, הגזעני, שלא הודבר בעודו באבו, התפשט במהירות, אחז ביבשת שלמה וגבה שישה מיליוני קורבנות, שישה מיליוני ילדים, נשים, גברים וזקנים חפים מפשע, שעם זכרם הקדוש אנו מתייחדים היום.
"הזהו אדם"? שאל באחד מספריו פרימו לוי, הכימאי היהודי האיטלקי ששרד את מחנה אושוויץ והקדיש את חייו להנצחת זיכרון הזוועות שבו. כוונת השאלה כפולה – האם הקורבן שנשללו ממנו לא רק משפחתו – אלא גם שמו, זהותו, בגדיו, שערו – והפך להיות מספר, האם עדיין הוא בגדר אדם? וקשה לא פחות וחשובה לא פחות היא השאלה האחרת: האם המענה, המפלצת הנאצית, התליין, איש האס.אס. – האם אפשר שייחשב עדיין אדם? והתשובה הנוראה היא כן, הוא אדם. מסתבר שהאדם מסוגל לכול, גם למעשים של חיה ושל מפלצת.
לכן, מי שרוצה שאושוויץ לא יחזור, לא יכול לסמוך, לא על טבעו של האדם ולא על טבעה של חברה של בני תרבות. גרמניה היתה ארץ מאוד תרבותית. הדבר היחיד שיכול להבטיח שאושוויץ לא יחזור לעולם היא מלחמה מתמדת באנשטימיות, בגזענות, בשנאת הזר והשונה.
קריאתו של נשיא אירן למחוק את ישראל מעל הבמה, עם אסופת דברי ההבל האנטישמיים שלו – שעוררו זעזוע בעולם כולו - מעידות כי הרוע עדיין קיים והשנאה עדיין בוערת. אך העובדה שארגון האומות המאוחדות התאחד סביב הצעת החלטה שהגישה ישראל בנושא זה, מעידה שהעולם הנאור מבין היום עד כמה חיוני לעתידה של האנושות כולה לזכור את אושוויץ ואת לקחי השואה. היא גם מוכיחה עד כמה צדק הרצל כאשר קבע: האנטישמיות היתה אסון ליהדות, אבל לא פחות מכך היא היתה אסונה של האנושות התרבותית כולה. אני מקווה שהאנושות לא תשכח זאת לעולם.
אדוני היושב-ראש, ממשלת ישראל התכנסה היום לישיבה מיוחדת במוזיאון "יד ושם" בירושלים, כדי להדגיש את המחויבות שלנו להנצחת זכר קורבנות השואה ולמאבק באנטישמיות. יש סמליות חשובה בהתכנסות של ממשלת ישראל - סמל הריבונות היהודית המתחדשת - במקום המסמל את החורבן הנורא של העם היהודי שהתאפשר בהעדר ריבונות כזאת.
יחד עם ממשלות וארגונים יהודיים ובין-לאומיים מכל העולם, נמשיך לפעול ללא ליאות בכל אתר ואתר כדי למגר את גילויי האנטישמיות, הגזענות ושנאת הזר והשונה.
גורלם של ששת מיליוני אחינו ואחיותינו, קורבנות השואה, לא ימוש לנצח מלבנו. זאת חובתנו כממשלת ישראל, זאת חובתנו כבני העם היהודי וזאת חובתנו כבני-אדם.
היו"ר נסים דהן:
אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה, תודה. בהזדמנות זו, כולנו נצטרף לאיחולים שכבודו מאחל לראש הממשלה, לאיחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה. אמן, כן יהי רצון.
חבר הכנסת וראש האופוזיציה בנימין נתניהו, בבקשה.
בנימין נתניהו (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נציגים של ארגוני הניצולים, לפני שבועיים בערך התראיין ניצול שואה באחד מעיתוני אירופה. הוא נשאל: "מהו הלקח שלך מהשואה?", והנה תשובתו: "הלקח שלי מן השואה הוא, שכאשר מישהו אומר שהוא מתכוון להשמיד אותך, תאמין לו, כי המלים קודמות למעשים". אפשר לומר בבטחה, שמישהו אמר וכתב ונאם וחזר וכתב ונאם שהוא מתכוון להשמיד את העם היהודי ולמחוק אותו מעל פני האדמה, ולא האמינו לו. לא הגויים האמינו לו, ולא היהודים האמינו לו. מובן שהיו כאלה שזיהו את הסכנה בעוד מועד. הרצל כתב על השואה, כך הוא קרא לה, 40 שנה קודם לכן לפחות 30 פעם, אם אינני טועה, לפי ספירתי, 33 פעמים. אבל, הוא נתפס כאדם הוזה ולא חוזה. ז'בוטינסקי, ערב השואה, מתחת להר הגעש המבעבע, שקרא ליהודים לצאת מהתופת, נקרא "אלרמיסט" ו"פניקיסט" וחוזה שחורות ומה לא. לא היהודים זיהו את הסכנה בעוד מועד ולא הגויים.
והנה, הדבר הגרוע עוד יותר - לאחר שזיהו, היהודים לא יכולים היו לפעול כי לא היו להם כלי הצלה. לא היתה להם מדינה, לא היה להם צבא, לא היו להם האמצעים של מדינה, של עם ריבון להציל את עצמנו. אבל, לגויים היו אמצעים.
יושב פה ידידי, אברהם הירשזון, שעשה את המפעל הכביר של "מצעד החיים", ויחד היינו אז באושוויץ, באותו מחנה שמציינים את שחרורו מחר – ב"מצעד החיים" הראשון. זמן קצר קודם לכן, כשגריר באו"ם, לאחר מאבק של שנה פתחתי את ארכיון האו"ם, את ארכיון פשעי המלחמה שהיה קבור במרתף האו"ם, כי רציתי לקבל את התיק של קורט ולדהיים, מי שהיה מזכ"ל האו"ם. כשנכנסנו פנימה, לתדהמתי, גיליתי בארכיון הזה, שהיה קבור וספון שם במרתפים עשרות שנים, שאותו טריבונל של בעלות הברית שכלל 13 מדינות, לרבות בריטניה בראשות צ'רצ'יל, שאותו אני מעריץ ובוודאי לא היה שונא יהודים – הן ידעו הכול. בתיקים שם יש תיאורים מפורטים מ-1943 ו-1944 על מה שנעשה באושוויץ, בבירקנאו ובדכאו. הם ידעו ולא פעלו - לא משנאת היהודים, אלא משום שהם היו עסוקים בדברים אחרים. לא זיהו - לא אלה ולא אלה. לא פעלו: לא אלה - כי לא יכלו, ולא אלה - כי לא רצו.
מה הם הלקחים עבורנו? הלקח הראשון הוא לזהות את הסכנה. כל גוף חי, בין שמדובר באורגניזם ביולוגי בין שמודבר באומה, חייב לזהות את הסכנה. היהודים לא הצטיינו בזה. אינני בטוח שהם מצטיינים בזה היום, כי היום אנחנו חייבים כולנו בתוך הבית הזה, בלי יוצא מן הכלל, גם הלא-יהודים שבינינו, לזהות סכנה גדולה. כשאירן אמרה את מה שאמרה, כשנשיא אירן התבטא בעד מחיקת ישראל מעל פני האדמה ובעד ביצוע שואה חדשה בעוד שישה מיליוני יהודים, אני מצטער, אך העולם לא הזדעזע ולא רעדו אמות הספים. היו אמירות מחאה, וזה נכון, במקומות חשובים ומכובדים. לא היה זעזוע בין-לאומי. גם האו"ם, שמציין היום - ואני מכבד אותו על זה - את תאריך השחרור מהשואה ההיא, לא פועל מספיק נגד השואה המתוכננת. אני אינני רואה במישור הבין-לאומי את הצעדים הדרושים כדי להסיר את הסכנה שאירן ובנותיה מציבים בפנינו, בפני מדינת ישראל והעם היהודי, בפני האנושות כולה.
אני חושב שצריך לפעול במישור הבין-לאומי בהסברה, בהטפה ובדיפלומטיה תקיפה, אבל ייתכן שהקהילה הבין-לאומית תפעל וייתכן שלא תפעל. איננו יודעים. דבר אחד אנחנו יכולים להגיד, והוא הלקח הגדול, הברור והחד מהשואה הנוראה: אף אחד לא יגן על היהודים, אם הם לא יגנו על עצמם.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה. שר התיירות, חבר הכנסת אברהם הירשזון, בבקשה. יש לו עוד כמה תיקים שסליחה שאינני יודע אותם. בבקשה, כבודו, מי שפעל רבות למען רווחתם של הניצולים בכל הדרכים ובכל האפשרויות, חבר הכנסת ושר התיירות אברהם הירשזון.
שר התיירות אברהם הירשזון:
אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה, רבותי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני עוד זוכר אותך אומר "קדיש" בהתרגשות רבה בבירקנאו, במחנה ההשמדה.
היום הוא יום חשוב, משום שבפעם הראשונה אחרי 60 שנה קיבלה עצרת האומות המאוחדות את היוזמה של מדינת ישראל לציין את יום השנה לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות.
גם אנחנו פה, ביוזמתו של יושב-ראש הכנסת, התכנסנו כדי לציין את היום הזה בכנסת, ובבוקר, ביוזמת ממלא-מקום ראש הממשלה, לציין את זה בממשלה, שקיימה כינוס מיוחד ב"יד ושם" בירושלים בירת ישראל.
צריך לזכור ולא לשכוח, אדוני היושב-ראש, השואה של העם היהודי היא ייחודית מאוד. לא רק בגלל ששת המיליונים שנספו, לא רק בגלל מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה - אלא זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שניסו להשמיד מעל האדמה הזאת גזע באשר הוא גזע. לא חשוב היכן תהיה, ולא חשוב היכן תתחבא - המטרה היא להשמיד את כולם. ואם נשאר מישהו מאתנו היום, זה רק משום שמכונת המלחמה הנאצית, ברגע מסוים, הפסיקה לפעול.
ולכן, לא משנה אם אנחנו יהודים אשכנזים או יהודים ספרדים, יהודים דתיים או יהודים חילונים - החיה הנאצית לא הבדילה בינינו. וכולנו, פה בישראל, כולנו - ניצולי השואה.
זה לא התחיל באושוויץ, זה לא התחיל בבירקנאו. זה נגמר שם. זה התחיל בכל ערי אירופה. זה התחיל בבתי-הספר, זה נמשך בניתוץ מצבות של יהודים בבתי-הקברות, בחילול בתי-כנסת וברדיפת יהודים. והעולם ידע, והעולם שתק, והעולם לא עשה דבר כדי למנוע את זה.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא אם העולם אכן הפיק לקח אחרי 60 שנה. אני מעמיד את זה בסימן שאלה גדול. כי גם היום מחללים בתי-כנסת, מנתצים מצבות ורודפים יהודים בכל רחבי העולם. האנטישמיות לובשת צורה ופושטת צורה. יש אנטישמיות ישנה ויש אנטישמיות חדשה, שכוללת את שנאת ישראל. והשאלה היא, רבותי, אם אנחנו צריכים להבדיל בין סוגי האנטישמיות או לא. אנטישמיות - גם אם יאמרו לנו שהשנה יש פחות אירועים מאשר בשנה הקודמת, אל לנו להשלות את עצמנו, כי לא תמיד היא גלויה. הרבה פעמים היא חבויה, וכאשר יש תנאי אקלים נוחים, פתאום היא צצה ואתה רואה אותה בכל עוצמתה.
אנחנו יודעים שמוסדות אקדמיים רבים עוסקים בנושא של הכחשת השואה. אנחנו יודעים שמוסדות אקדמיים בבריטניה רצו להטיל חרם על האוניברסיטאות במדינת ישראל, דבר שלא יעלה על הדעת. אנחנו שומעים יותר ויותר על תופעות של הכאת יהודים. אדוני היושב-ראש, בזמן האחרון האסלאם הקיצוני הפך להיות מרכיב חשוב מאוד בתחום של האנטישמיות באירופה, כאשר פרס מזינה אותו בכל המסגדים ובכל המקומות ברחבי אירופה, גם בכספים רבים.
היום ראיתי מאמר בעיתון "ידיעות אחרונות", כתב אותו סבר פלוצקר, ואני אומר לכם, לא האמנתי למראה עיני. היום נפתחת בדבוס הוועידה הבין-לאומית הכלכלית, ומארגני הכנס בדבוס מחלקים חוברת ובה מאמר שכותרתו היא "החרימו את ישראל", והוא קורא להקמת תנועה עולמית נגד הציונות והאפרטהייד בישראל. בדבוס, באירופה, כאשר ניצולי השואה עדיין קיימים. מדינות נאורות מכל רחבי העולם. ראשי הכנס חתומים על כך. הוא מחולק בכל התיקים, בכל בתי-המלון - כאשר ישראל קיימת.
אני יודע שממלא-מקום ראש הממשלה אמור לטפל בנושא הזה בכל החומרה, אבל זה מעמיד סימן שאלה גדול על מה שקורה היום באירופה.
גבירותי ורבותי חברי הכנסת, ניצולת שואה ידועה, חוקרת השואה לוסי דוידוביץ', הוזמנה לפני שנים לעימות בטלוויזיה בארצות-הברית עם מכחיש השואה רובר פוריסון. שאלה לוסי דוידוביץ' את המראיין: האם אתה חושב שבנושא הזה של השואה יש דילמה? צריך להתעמת בנושא הזה? הוא אמר לה: אני אגיד לך את האמת, גברתי. אני בן 20, לא הייתי שם, אני לא יודע. וזאת הסכנה הגדולה ביותר. כאשר בדורות הבאים זו תהיה היסטוריה מול היסטוריה - ההיסטוריה של מכחישי השואה מול ההיסטוריה של מה שקרה באמת - אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך.
לכן, אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה, אדוני יושב-ראש הכנסת, אנחנו צריכים להקים היום כוח משימה בין-לאומי, של יהודים ולא-יהודים, שיחלק אחריות בנושא הזה ויקים גשר של פלדה, כדי שיוכל לעמוד בפני האנטישמיות וההכחשה של הדורות הבאים. זאת חובתנו כלפי ניצולי השואה, זאת חובתנו כלפי כל אחינו שנהרגו בשואה. תודה רבה.
היו"ר נסים דהן:
תודה, אדוני שר התיירות, חבר הכנסת אברהם הירשזון. אנחנו פותחים בדיון. ראשון המתדיינים, הדוברים, מהליכוד - חבר הכנסת יולי אדלשטיין. אחריו - מטעם העבודה – מימד - עם אחד, חבר הכנסת ויושב-ראש העבודה, עמיר פרץ.
יולי-יואל אדלשטיין (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה והשרים, מכיוון שהייתי במהלך הקדנציה בין המשתתפים, ואפילו היוזמים, של כמה דיונים על האנטישמיות ופרוץ האנטישמיות בעולם המודרני, אני מנסה באמת להיזכר מה היה בדיונים האלה, כדי לא לחזור על הדברים. ובדיונים האלה כל פעם - ואפילו היו על זה קצת ויכוחים וקצת הסכמות - תמיד עלתה השאלה, מהם השורשים של האנטישמיות, מה מזין את האנטישמיות. ובאמת, אתה שואל את עצמך, מה המכנה המשותף בין נשיא אירן, שפעם אחר פעם, גם במחיר של פגיעה בארצו שלו, חוזר על כל מיני ביטויים שכבר חשבנו שזמנם עבר, לבין שיכור גלוח-ראש שמתפרץ - לפני שבועיים - לבית-הכנסת במוסקבה ופוצע בסכין שמונה אנשים, רובם ככולם קשישים שיושבים ושותים שם כוס תה. מה כבר משותף ביניהם?
ואתם יודעים מה? אני, אחת לשנה לפחות – וזה קרה גם בשבת שעברה – חושב שאולי החיפוש שלנו אחרי המכנה המשותף הזה, הסיבות והשורשים של האנטישמיות, הוא חיפוש לשווא. למה? כי בשבת שעברה קראנו - אדוני היושב-ראש, אתה בוודאי זוכר בעל-פה - בפרשת שמות. ובתחילת פרשת שמות יש פסוק שלדעתי בעצם מסביר לנו, שאולי לא ניתן לחקור באמת את שורשי האנטישמיות ולהגיע אליהם. מה אומר הפסוק? אקרא שניים-שלושה פסוקים: "ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" - נו, באמת, במצרים דאז, בני ישראל עם רב ועצום ממנו - "הבה נתחכמה לו" - לא פחות ולא יותר, אומר השליט האבסולוטי, הרודן, הבה נתחכמה לו – "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ".
מה זה אומר? אף שאני מבטיח לכם, אני לא מלומד כמו יושב-ראש הישיבה הזאת ועוד כמה חברי כנסת שנמצאים כאן, אבל קראתי את כל הפרשנים לפסוק הזה ושמעתי מפי כמה וכמה מורים, כי מה שאומר הפסוק הזה מבחינת ההיגיון הפשוט, אי-אפשר להבין. אי-אפשר להבין, כמו שלפעמים אני אומר, אדוני היושב-ראש, אולי אי-אפשר להבין את השורשים של האנטישמיות. הם עצומים מאתנו, הם רוצים לעלות מן הארץ, תן להם ללכת. הוא פוחד שהם יילחמו בנו יחד עם האויבים, עם השונאים, מה אתה מחזיק אותם? מה ההיגיון כאן?
אתם יודעים מה? כדי שלא תחשבו שסתם מצאתי איזה דבר תורה מלפני 3,000 שנה ומנצל את זה בדיון, אני אגיד לכם - התרגום הכי טוב של הפסוק הזה, לפני 26 שנים בדיוק, לפני האולימפיאדה במוסקבה, חבר שלי שלא ידע מלה בעברית, אני מבטיח לכם, הוא גם לא קרא בפרשת שמות; לילה אחד, לפני האולימפיאדה - הוא היה בחור מאוד אמיץ וזריז - הוא יצא לרחובות מוסקבה בלילה, לבד, והדביק כרוזים על הקירות, שכתב בכתב יד. אני לא יודע כמה הוא הספיק להדביק, אבל ברוך השם, לא נעצר. בכרוזים האלה - אולי גם חבר הכנסת שטרן זוכר את הסיפור - היו כתובים שלושה משפטים: רוסים יקרים, אם אתם שונאים יהודים, למה אתם לא נותנים להם לעלות לישראל? ומתחת לזה היה כתוב: רוסים יקרים, אם אתם אוהבים יהודים, למה אתם לא נותנים להם לעלות לישראל? מתחת לזה היה כתוב: רוסים יקרים, אם לא אכפת לכם מיהודים, למה אתם לא נותנים להם לעלות לישראל?
זה היה הכרוז. תסכים אתי השר הירשזון, זה תרגום נהדר של הפסוק הזה מפי פרעה, על-ידי אדם שלא ידע עברית ולא קרא את הפסוק. אבל ההיגיון נשאר אותו היגיון, היגיון שאי-אפשר להבין.
בוודאי, כאשר ניגשים לעניין כמו השואה, מצד אחד אי-אפשר להבין את זה בלי הקונטקסט של האנטישמיות. מצד שני, לנסות להבין את השואה בממדים של רציו ואיזה ניתוח - לא רק אני, כל אדם נורמלי מתקשה להבין איך משטר רציונלי עם צבא רציונלי לוקח רכבות מן הצבא בזמן שהצבא הכי צריך את הרכבות, על מנת לשלוח את היהודים למחנות ריכוז והשמדה. מבחינה רציונלית קשה מאוד להבין.
ומכיוון שזה כל כך אי-רציונלי, אגיד לכם בכנות, חברי חברי הכנסת, בבית הזה יש כמה אנשים שפועלים ללא ליאות בנושאים הקשורים למאבק בשואה. אחד מהם דיבר כאן לפני, השר הירשזון. יש ודאי רבים רבים אחרים, ואני לא רוצה להזכיר את כל השמות - קולט אביטל זה שם שעולה מייד, ורבים רבים אחרים. יש ודאי אנשים שבתוקף תפקידם עשו לא מעט במאבק באנטישמיות - מיכאל מלכיאור, בהיותו השר לעניין הזה, עמיתי וחברי נתן שרנסקי עשה עבודה עצומה. ואני לפעמים תוהה מה הפרי של כל המאמצים האלה. הנה, יש לנו יום זיכרון בין-לאומי, שכהישג עצום של הממשלה, נקבע על-ידי האו"ם, ואני לא יודע איך להתייחס לזה. מצד אחד זה צעד בהחלט חיובי מאוד והטקסים יתקיימו ואני בטוח שיתקיימו. מצד שני, בכל אותן המדינות, פעם אחר פעם אנחנו עדים לתופעות שהן אנטישמיות פר-אקסלנס, בכל הצורות. איך אמרת, חדשה וישנה, אני לא יודע מה ההבדל.
כשאני קורא ב"לה מונד" תיאורים של חיילים ישראלים בצורה של האנטישמיות הקלאסית, אני לא יודע אם זה חדש או ישן, כי אנחנו זוכרים שגם לפני 30 שנה היו תיאורים מסוג זה, בקונטקסט שלא נעים לומר, "יהודי ארור", אז "ישראלי ארור" או "ציוני ארור".
לכן אני אומר לכולנו, קודם כול לעצמי, לממשלת ישראל, לחברי חברי הכנסת, שהמשימה העיקרית שלנו היא לנסות למלא תוכן אמיתי את יום הזיכרון לציון השואה האיומה. התוכן האמיתי מבחינתי, לא רק דברים היסטוריים, לא רק דברים שמדאיגים את כולנו, ומה יגידו בדור הבא, היתה השואה או לא. התוכן האמיתי הוא המשך המאבק באנטישמיות על כל צורותיה, יהיו רבות ככל שיהיו, יהיו בלתי מוסברות ככל שיהיו, ובנושא הזה המכנה המשותף שאני יכול למצוא בין נשיא אירן לבין שיכור גלוח-ראש הוא, שכולנו ניאבק באלה ובאלה, בכל האמצעים שעומדים לרשותנו, על מנת לבער את שורשי התופעה הזאת גם אם לא יודעים מה הם בדיוק ברגע זה, בדור הזה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה. חבר הכנסת עמיר פרץ, בשם העבודה - עם אחד - מימד. כמובן, יושב-ראש תנועת העבודה. אחר כך - נציג תנועת קדימה, השר מאיר שטרית.
עמיר פרץ (העבודה - מימד - עם אחד):
אדוני היושב-ראש, כבוד ממלא-מקום ראש הממשלה, חברי הכנסת, בגיל חמש הבטתי בה, היא הלכה ברחוב יפה ונמרצת, היא היתה כחושה עם כתפיים זקופות. אמרו עליה, היא המטפלת של כולנו, כך ידעו כל ילדי העיירה שלנו כי פרחה תמיד חרדה בגללנו. מרחוק ראיתי תמיד את הכתם הכחול, לא העזתי להתקרב, חששתי תמיד לשאול, כאילו מטען חיים עצום שמספיק לאלפים רבים, מטען חיים על כתפיים צרות שמייצג מיליונים.
בבית-הספר תמיד חיכינו להפסקת הצהריים. בחדר האוכל, תבשילים עם ריחות נעימים. שם חיכתה מרים, נמרצת מתרוצצת. כן, היא מרים המבשלת. מבשלת בגוני טעם שונים, טעמים היו לה למנה החמה, אך היד האוהבת השלימה את התחושה כי מדובר באמא. ובכל פעם שנחשף שרוולה ראיתי, מרחוק, גם על זרועה, את ההטבעה הכחולה.
לימים התבגרתי, התגייסתי, שירתתי ונפצעתי. תהיתי והתלבטתי, עד שהבנתי מה באמת חיפשתי. נזכרתי במרים, רציתי ממד למאבקי החיים. הלכתי אל פרחה, היא היתה עם בעלה שמואל. לראשונה מצאתי את עצמי מביט בה באומץ ושואל, והיא ניגשה אל הארון בכאב עצום, הוציאה סבון עם כתובת חקוקה בגרמנית, ועליו היה כתוב: "סבון יהודי טהור". סבון שותק אך מתריס וזועק אל מול כל העולם שהתחזה כעולם נאור. כן, אמרה, זה הסבון, הוא האסון, הוא הזיכרון. כן הוסיפה, זה הכתם הכחול, אלה הם חיינו, זו היתה זהותנו. אני, אמרה לי, מספר A8096, זה אחד מהמספרים שהכתיבו את גורלנו ועיצבו את חיינו.
הבטתי בה והבנתי שהיא הגיבורה. הבנתי כי מאבקנו מיטשטש, מאבקנו מתגמד נוכח סיפורה. פתאום ראיתי את מקורות הכוח, את עוצמת החלום, ראיתי תקווה ואמונה שתמיד המשיכה לנשום, ראיתי את יסודות העם, את המניע והמחולל, ראיתי את עמוד האש שעליו הוקמה מדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ממלא-מקום ראש הממשלה, בשנת 1939 לקחו את משפחתה של פרחה, אז בלומה, מצ'כוסלובקיה שהתפרקה, והיהודים הועברו להונגריה, וכבר אז הלכו עם טלאי צהוב. בשנת 1944 הועברו לגטו, שם התגוררו בכוכים קטנים ועבדו בעבודה קשה ומפרכת בבית-חרושת ללבנים. לאחר חודש בגטו הועברה המשפחה למחנה השמדה באושוויץ, אבא אליקים, אמא אדלה, האחות רחל. בכניסה לאושויץ חיכה להם מלאך המוות, מנגלה, שעשה את ההפרדה מהוריהם, ושהקריאה האחרונה ששמעו מהם היתה קריאת "שמע ישראל". "שמע ישראל".
מאושוויץ הועברו למחנה ברגן-בלזן. ביום שאחרי פסח, באפריל 1944, בעודן צועדות, שתי האחיות, במצעד המוות, התחילה ההפצצה של כוחות השחרור שאפשרה להם לצעוד אל היערות ולשרוד. לאחר השחרור חזרו לצ'כיה וב-1947 עלו לישראל.
עבורי פרחה היא הדמות המכוננת. עבורי פרחה היא העדות כי אנו העם שידע לשרוד וידע גם להפיק לקחים.
אדוני היושב-ראש, שנים רבות חיכה העולם החופשי עד שהחליט כי אירועי השואה הם אירועים שלקחיהם חשובים לעולם החופשי ולעתידו. לראשונה קיבלה עצרת האומות המאוחדות ברוב גדול החלטה שקובעת את 27 בינואר כיום הזיכרון הבין-לאומי לשואה ולגבורה. זוהי החלטה היסטורית בגלל חשיבותה והשפעתה הערכית והמהותית. אנו חייבים לזכור, כי ראשית ומעל לכול זהו זיכרון פרטי של משפחות השואה, אך במסכת הזיכרון הבין-לאומי הוא ראש ובראשונה זיכרון לאומי לעמנו. אנו ניקח את תפקידנו הבין-לאומי ונמלא את משימתנו להעביר מסר של עוצמה מאין כמוה. ולא נסלח, כי מעשה גזעני של רצון להשמיד עם, רק בגלל היותו עם יהודי, הביא לכך שאיבדנו חלק גדול מעמנו. לא נשכח, כי אסור לשכוח את מעשי הזוועה של מכונת התופת הנאצית ושל משתפי הפעולה שלה.
זה מעמיד באור חזק את הסיפור הדרמטי של ספינת הפליטים "סנט לואיס", אשר יצאה
ב-13 במאי 1939 מנמל המבורג בגרמניה עם 936 נוסעים יהודים בדרך לקובה. הם הגיעו לקובה, אך היא סירבה לקבל אותם. משם ניסו לעבור לארצות-הברית, וגם שם לא הסכימו לקבל אותם. בלית ברירה חזרה האונייה לאירופה, למקום שממנו נאלצו הפליטים לברוח.
אך אנו, מדינת ישראל, מדינה צעירה, התנהגנו אחרת כאשר בשנת 1977 הגיעה ספינת פליטים שברחו מווייטנם בתקופת מלחמת וייטנם. הם כמעט טבעו בלב ים, ואף מדינה לא הסכימה לקבל אותם. מנחם בגין, ראש הממשלה, עשה מעשה אציל, מעשה יהודי, מעשה אנושי, מעשה ישראלי. הוא אמר שלקלוט אותם, דווקא במדינת ישראל, זו התשובה על מעשה ספינת "סנט לואיס". דווקא מדינת ישראל חייבת להיות רגישה לכל פליט ופליט. הפליטים קיבלו בישראל תנאים של עולים חדשים, וחלקם חיים עד היום במדינת ישראל.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, עדיין יש עמים ומשטרים שרוצים להשכיח את זכר השואה. עדיין יש עמים ומשטרים המכריזים על שאיפתם להשמיד את מדינת ישראל. אסור בשום פנים ואופן להקל ראש באיום האירני. זה איום חמור. המערכת הבין-לאומית מתכנסת לכיוון של לחץ וצעדים מדיניים משמעותיים כלפי אירן, אך אנו חייבים לעשות הכול, לנהוג באיפוק ובחוכמה, אך לא להתעלם, כי מדובר במדינה שמכריזה על רצונה להשמיד אותנו.
היום נוצר מצב חדש באזורנו. העם הפלסטיני החליט לחזק את הכוחות הקיצוניים הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל. מדובר בהחלטה היסטורית. העם הפלסטיני ידע כי יש לו אלטרנטיבה של הידברות ויש אלטרנטיבה של האצת התהליך, אך הוא בחר אחרת. עמדתנו הברורה היא כי לא נוכל לדבר ולא ננהל משא-ומתן עם ארגון שמטרתו המוצהרת להשמיד את מדינת ישראל. מדינת ישראל עומדת היום בפני מצב חדש והיא צריכה למצוא את הצעדים הנכונים לפעול בצורה נחושה. אסור לנו לתת שום מבט או רמז שגורמים קיצוניים המאיימים לערער את היציבות במזרח התיכון ומאיימים על קיומו של עמנו יהיו פרטנרים שלנו לתהליך.
אדוני היושב-ראש, פרחה היא העדות לכך כי הרוצה לקום ולהשמידנו לא יוכל לנו, כי עמוד האש חי, נושם וחולם.
אני רוצה לסיים בציטוט מדבריו של יצחק רבין ב-19 באפריל 1993: "היו שהאמינו כי עם הפלת הנאצים אבדה הגזענות מן העולם. אין זה נכון. 50 שנה אחרי כישלונו של היטלר קמים לו יורשים בפינות שונות בעולם". אנו מתייחסים לתופעות של גזענות בצורה חמורה ביותר. אני אומר שאסור להתייחס לאמירות גזעניות בקלות. אסור לאפשר לאמירות של גזענות ואנטישמיות להיות חלק מאתנו, מכיוון שלגזענות ולאנטישמיות יש תכונה – מי שמזלזל בזרעי גזענות, לא שולט בצימוח.
לכן, עלינו להמשיך במאבק, לזכור ולא לשכוח, לעשות הכול כדי להפוך את הזיכרון לעדות, כי רק בדרך זו נבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ, יושב-ראש מפלגת העבודה. עכשיו לנציג קדימה, חבר הכנסת והשר מאיר שטרית. אחריו – נציג שינוי, חבר הכנסת יוסף טומי לפיד.
שר התחבורה מאיר שטרית:
אדוני היושב-ראש, ממלא-מקום ראש הממשלה, חברי השרים, חברי הכנסת, לפי מה שנקבע, מחר יהיה היום הבין-לאומי להנצחת זכר קורבנות השואה, על-פי החלטת האו"ם. בישיבת הממשלה היום הצעתי לקרוא ליום זה לא 27 בינואר, אלא כ"ז בינואר - -
היו"ר נסים דהן:
או כ"ז בטבת או 27 בינואר.
שר התחבורה מאיר שטרית:
- - כמו שנקרא הכ"ט בנובמבר. זאת מתוך מגמה לתת ליום הזה ביטוי יהודי. הדרך היחידה לתת ביטוי יהודי ליום כזה, כל כך גורלי בעמנו, היא לתת לשמו איזה חלק עברי, שיהיה כ"ז במקום 27.
היום, כשישבנו בישיבת הממשלה ב"יד ושם", הוקרנו על הקיר ציטטות מדברי אנשים שנספו בשואה. אחת מהן אמרה: אני כותב עברית רצוצה ואולי מפוקפקת, אבל איני יכול לכתוב אלא בעברית, שפת העתיד, כי זו השפה שאני אשתמש בה כיהודי גאה במדינת ישראל. את זה כתב אדם שנספה בשואה. נדמה לי שמתן השם כ"ז בינואר יהיה בבחינת מתן ביטוי עברי ליום השואה.
אין עם שלא לומד את העבר שלו; עם שלא לומד את העבר שלו, אין לו עתיד. לימוד העבר הוא הגשר שלנו לעתיד. השואה היא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. לטראומה של השואה יש משמעות גדולה בנכונות העולם להעניק מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל. גם מסיבה זו מדינת ישראל חייבת לשמר את זיכרון השואה ולהנחילו לדורות הבאים. לשואה יש מקום חשוב מאוד בזהות שלנו כאזרחי מדינת ישראל. היא נוכחת ומורגשת בחינוך, בתרבות, בשירה, בספרות, בתיאטרון, בקולנוע ובתחומים נוספים, מדי יום ביומו, בכל ימות השנה. עם זאת, יש ימים שבהם מציינים במיוחד את זכר השואה, והיום הזה לציון זכר השואה נוסף לא רק בישראל אלא בעולם כולו.
דומני, אדוני היושב-ראש, שזו חובתנו ללמד כל ילד, לא רק בישראל אלא גם בעולם כולו, מה קרה בשואה. אנשים בעולם, בעיקר אלה שלא מתעניינים, לא מסוגלים להבין את גודל הזוועה ואת גודל האימה שבה הובלו אנשים לשחיטה ממש, כצאן לשחיטה.
ציטטה נוספת מדברי אדם שאף הוא נספה אומרת: לו היו השמים מנייר והעולם כולו מדיו, לא הייתי מסוגל לתאר לכם את הסבל שלי ואת מה שאני רואה סביבי. זה ציטוט שראיתי היום ב"יד ושם" מדברי אדם שנספה בשואה. אני חושב שהמשפט הקטן הזה מבטא את גודל האימה שהיתה נחלתם של אלה שנשלחו למחנות המוות.
אדוני היושב-ראש, הממשלה החליטה בעבר שכל ילדי ישראל יבואו לבקר ב"יד ושם". ב"יד ושם" הוקם בית-ספר של 17 כיתות, שנמצאים בו הילדים שמגיעים לביקור, ומקיימים בו השתלמויות למורים מהארץ ומהעולם, והילדים שמבקרים ב"יד ושם" לומדים באותו יום על השואה בבית-הספר של "יד ושם". אני חושב שחובתנו, הלכה למעשה, לקיים וליישם את החלטת הממשלה במערכת החינוך, ואת זאת אני מתכוון לעשות.
אנחנו חיים בעידן שבו האנטישמיות מרימה שוב ראש באירופה, אלא שהיום היא לבושה בתחפושת של אנטי-ציונות. דיברו פה על נשיא אירן ועל התבטאויותיו, על הכחשת השואה בפומבי ללא בושה וללא כלימה. נדמה שהתפקיד הזה, של הנחלת מורשת השואה לכלל ילדי ישראל, גם בארץ וגם בעולם, וגם לאלה שאינם יהודים, הוא חובתה של מערכת החינוך. את המשימה הזאת אני מקווה שמערכת החינוך תצליח להרים וליצור את הכלים הרציניים, שבאמצעותם אפשר להנחיל את זכר השואה.
אדוני היושב-ראש, היום פתחתי ב"יד ושם" תערוכת ציורים של אמנים יהודים שנספו בשואה, כולם ממונפרנס בפריס, באדיבותה של שגרירות צרפת, שהביאה את התערוכה ממוזיאון מונפרנס לישראל. יוצגו שם 105 אמנים יהודים שנספו בשואה, ועל הקירות היו תלויים ציוריהם המרתקים והיוצאים מן הכלל. אמרתי באותה פתיחה, שאילו יכולנו לשאול אותם אז אם היו רוצים שציוריהם יהיו בירושלים, אני בטוח שכל אחד מהם היה גאה בזה. חשבתי שפתיחת התערוכה הזאת היום הינה הצהרה, שגם אם הם מתו ונרצחו פיזית, רוחם עדיין קיימת כאן בירושלים. אמנים רבים מאוד, 105 מהם, רוכזו באזור שבאו אליו מכל קצוות אירופה וממקומות אחרים כדי ללמוד אמנות בזרם שהיה אז במונפרנס, זרם מיוחד במינו, וכולם נתפסו אחד-אחד ונשלחו למחנות המוות.
אדוני היושב-ראש, אני מבקש לסיים בשורות אחדות משירו של אברהם שלונסקי: "על דעת עיני שראו את השכול / נמסו זעקות על לבי השחוח / על דעת רחמי שהורוני למחול, / עד באו ימים שאיימו מלסלוח, / נדרתי הנדר: לזכור את הכול, / לזכור - ודבר לא לשכוח".
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה. חבר הכנסת טומי לפיד, בבקשה.
יוסף לפיד (הסיעה החילונית):
אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כאשר חזרנו מהגטו ומהמחנות לעיר נובי סאד, שלחו אותנו לבית-הכנסת הגדול, שם אספו את מה שנותר מהרכוש היהודי של העיר. 7,000 יהודים חיו בה, והנאצים גנבו כל דבר בעל ערך, ואת היתר אספו בבית-הכנסת. אנחנו נברנו במשך ימים, כל אחד חיפש את רכושו. מצאתי את אלבום המשפחה, הייתי אז ילד. אלבום המשפחה בא אתי לארץ, ובאלבום המשפחה יש צילום, שתלוי היום בסלון של ביתנו.
הצילום הזה הוא הניגוד הגמור של השואה. בצילום הזה רואים זוג יהודי מהודר, ההורים שלי. הגבר בפראק ובצילינדר, והאשה בשמלת ערב ארוכה לבנה. הוא צולם בשנות ה-30, ואת הצילום הזה אני רואה כממנטו מורי, כתזכורת למוות. כי כשאני רואה את הצילום הזה, מה אני חושב תמיד? הנה יהודי חכם, עורך-דין מצליח, עורך עיתון, נשיא "בני-ברית", מזכיר ההסתדרות הציונית באזורנו, היטלר כבר בשלטון, והוא הולך בצילינדר לנשף, כי הוא לא מבין מה הסכנה המאיימת. זאת מפני שאבא שלי לא האמין להיטלר. להיטלרים צריך להאמין, הם מתכוונים למה שהם אומרים.
אני אומר את זה כדי שלא יבואו פעם צאצאים שלנו ויביטו בצילום שלנו מהשנה, יושבים נינוחים בקרב המשפחה, והצאצא יגיד: איך הם לא האמינו לנשיא אירן? איך הם לא הבינו מה מאיים עליהם? איך הם לא רצו לדעת מה צפוי להם? איך הם לא למדו את לקח השואה? זה הנושא המרכזי של יום אושוויץ, שהאו"ם הואיל בטובו להכריז עליו.
רבותי, זה לא מקרה שאנחנו פה שישה מיליוני יהודים. זה המספר, עוד שישה מיליוני יהודים. אני אומר לעצמנו: אם אנחנו יכולים ללמוד משהו מהשואה, זה שמאיימת עלינו שואה. קחו אותו ברצינות, קחו אותו ברצינות, אדוני ראש הממשלה, אדוני שר הביטחון, גברתי שרת החוץ. זאת המשימה החשובה ביותר של ממשלת ישראל; לא הפלסטינים. הפלסטינים קרובים יותר, הפלסטינים נוגעים בנו יותר, הפלסטינים לא ישמידו את מדינת ישראל.
באותן שנות ה-30, כאשר הנאצים התחילו לאיים על היהודים עוד לא היו אושוויצים, אבל היו רדיפות יהודים בגרמניה, ויהדות העולם התגייסה וניסתה לעורר את העולם הגדול למה שמתרחש אצל היטלר. העולם הגדול אמר: אנחנו מצטערים, זה לא יפה, אבל זה עניין פנימי של גרמניה, בין השלטון לבין יהודיה. עד שהעולם הבין שהנאצים הם לא עניין פנימי של גרמניה היה מאוחר מדי, כי עד שזה נגע רק ליהודים לא רצו להבין.
אני אומר זאת מפני שאנחנו מזהירים את העולם כבר שנים שהאסלאם הפנטי הוא סכנה לא רק לישראל. מה שקרה אתמול בבחירות ברשות הפלסטינית, שהציבור הפלסטיני, באופן חופשי ומיוזמתו, בחר ב"חמאס", שמצהיר שמטרתו היא להשמיד את מדינת ישראל, הוא חזרה על מה שראינו לפני 70 שנה.
העולם כבר מתחיל להבין, כי כאשר בהתחלה הזהרנו אותו אמרו: זאת בעיה שלכם עם הפלסטינים. כשנפלו הבניינים בפנטגון ומגדלי התאומים בניו-יורק, האמריקנים התחילו להבין. כשפוצצה הרכבת במדריד, הספרדים התחילו להבין. כשפוצצה הרכבת התחתית באנגליה, האנגלים התחילו להבין. הגיע הזמן שהעולם ידע, שבדמות האסלאם הפנאטי קם הנאציזם החדש, שהתחיל עם היהודים ומאיים עכשיו להחריב את העולם.
אחרון אחרון, אדוני היושב-ראש: אנחנו נמצאים בישראל. ישראל לא תמיד כיבדה כראוי את ניצולי השואה. רק בישיבת החקיקה האחרונה של כנסת זו הצלחנו להעביר חוק שמבטיח שיפוצו יורשים של נספי השואה שהותירו רכושם בישראל. אנחנו גם יודעים, שבהסכמים שמדינת ישראל כרתה עם ממשלת גרמניה בשנות ה-50 וה-60, היא קיבלה מהגרמנים כפיצוי רכוש הרבה יותר גדול ממה שהיא אחר כך העניקה לניצולי השואה בישראל. אנחנו שומעים שהקרן העוסקת בעזרה לשארית הפליטה - כולם כבר זקנים וחולים, ורובם עניים - התרוקנה ומשרד האוצר לא מקציב לה כספים נוספים. אם אנחנו מציינים את היום הזה, אני קורא לשר האוצר לדאוג להשלים את החסר הזה, ואני מקווה שלא אצטרך לבוא עם זה פעם נוספת.
עם זאת, עם ההאשמות האלה שיש לי נגד ישראל, אני רוצה להזכיר לעצמנו מה זאת מדינת ישראל בתוך הפרספקטיבה של השואה. רבותי, בדצמבר 1944, בחורף בגטו בודפשט, כשהיינו רעבים ומפוחדים ומבוהלים, וגם הרוסים היו כבר קרובים מאוד והפציצו אותנו, והנאצים ההונגרים השתוללו ורצחו יהודים ולקחו אותם לדנובה וירו בהם לתוך חורים שהם חתכו בתוך הקרח בכריסמס הקדוש של הנוצרים, באו נאצים הונגרים ולקחו אותנו, 300 יהודים מרחוב פוז'וני 14, למצעד שלא חוזרים ממנו.
אני ואמא שלי – אבא כבר היה במטהאוזן – צעדנו בחורף בשלג לקראת הדנובה, כדי שיירו אותנו לתוך הנהר. כשהגענו להצטלבות דרכים, שבה היה בית-שימוש ציבורי, בית ירוק, בדיוק הגיע מטוס רוסי שטס נמוך וצילם את הצבא הנאצי, כי הרוסים עמדו לתקוף. בגלל המטוס הרוסי התפזרנו קצת לכמה דקות, כי המלווים הנאצים הסתתרו מאחורי השערים של הבתים. אמא שלי דחפה אותי לתוך בית-השימוש ואמרה לי: תעמיד פנים שאתה עושה פיפי. כשאתה קפוא מקור ומפחד, אתה לא עושה פיפי, אלא רק מעמיד פנים. עמדנו שם והמטוס הרוסי חלף והנאצים אספו מחדש את היהודים והמשיכו בדרכם, ואמא ואני יצאנו מבית-השימוש הציבורי עם הטלאי הצהוב על דש מעילינו, בידיעה שכל אדם שפוגש אותנו לא רק רשאי, חייב, לחסל אותנו, כי אנחנו יהודים שברחו מהגטו. לא היו יהודים ברחובות בודפשט, והם הרגו כל יהודי שהם מצאו מחוץ לגטו. אמא שלי הצליחה להבריח אותנו בחזרה לגיהינום של הגטו כדי להישאר בחיים.
רבותי, כל החיים שלי זה רודף אותי. כשאני טס, גם בשליחות הבית הזה, ברחבי תבל, ואני רואה מתחת לכנפי המטוס את טקסס שמשתרעת, ואת אוסטרליה שמשתרעת, ואת האלפים השוויצריים, הכול ריק. הכול היה ריק מאדם בדצמבר 1944, כאשר ילד יהודי עם טלאי צהוב על מעילו עמד בחורף בכפור בבודפשט וידע שהולכים להרוג אותו, רק מפני שהוא יהודי ומפני שאין לאן ללכת.
מדינת ישראל, אדוני ממלא-מקום ראש הממשלה, זה לא קדימה וזה לא העבודה וזה לא הליכוד, וזה אפילו לא שינוי. מדינת ישראל היא דבר אחד - שלא יכול להיות עוד פעם שבאיזה מקום בעולם עומד ילד יהודי חסר אונים, מפני שאין לאן ללכת. ישראל היא התשובה על השואה. תודה רבה.
היו"ר נסים דהן:
תודה. קשה עם הדברים האלה.
בשם תנועת ש"ס, חבר הכנסת יצחק כהן.
יצחק כהן (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דוניה רוזן, ילדה בת 12, לא חגגה את חגיגת בת-המצווה שלה, אותו יום מאושר בחייהם של כל ילד וילדה. באותו יום היא הסתתרה ביערות לאחר שכל בני משפחתה נרצחו באכזריות בידי הנאצים, יימח שמם.
על פיסת נייר שהתגלגלה לידיה כתבה דוניה: "חסרה אני מלים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה. רוצה אני לבקש מכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן בפניכם, לבקש מכם בכל לשון של בקשה, תנקמו את נקמתנו. רוצה אני שתקימו יד ושם, מצבה שתגיע עד השמים, סולם המונח ארצה וראשו מגיע השמימה, ציון שיראה אותו העולם כולו".
בקשתה של דוניה רוזן אומנם התמלאה, אבל באיחור ניכר. בינתיים קמה מדינת ישראל בחסדי השם, ו-60 שנים חלפו מאז השואה. והנה, בשנה שעברה החליטה עצרת האו"ם לזכור ולא לשכוח; לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולא לשכוח את מעשיו. במלאות 60 שנה ליום שבו כבו להבות הגיהינום באושוויץ, גיהינום שאליו הושלכו מיליוני אנשים חיים, זכה התאריך להכרה עולמית. במדינות העולם החברות באו"ם הוא מצוין זו הפעם השנייה.
יום זה הוא עדות ואזהרה מה בני-אדם מסוגלים לעולל. מיליון וחצי ילדים נספו בשואה. מיליון וחצי ילדים, מספר איום ומצמרר. כל ילד – עולם ומלואו. כל ילד – כוכב שכבה. הם הלכו אל מותם, לבדם. הם מתו בלי אב ובלי אם, בלי קרוב משפחה וללא חיבוק פרידה אחרון. הם מתו ללא מלת נחמה, ללא עידוד. רצח הילדים הוא ללא תקדים בתולדות האנושות.
הנאצים חסו על הגז, חסכו בכדורי המוות, ואת הילדים הם טיבעו בבורות רפש, חנקו אותם, קברו אותם חיים, בבחינת כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו. הפעוטות חזו במוות המתקרב, הם התחננו על חייהם, אך לא היה להם שומע.
בגטאות עמדו היהודים בפני מציאות חיים בלתי אפשרית וטרגית. הם התבגרו טרם זמנם. למרות סכנת הכיליון, הם סיכנו את נפשם כדי להבריח מעט אוכל לרעבים בין החומות, אף שהם עצמם היו מזי-רעב.
עדותו המצמררת של הילד ישראל, כפי שלקחתי אותה היום מארכיון "יד ושם" - ישראל יליד לודז', יליד 1927, היה תלמיד בית-הספר "דרכי נועם". הוא גורש עם משפחתו בטרנספורט האחרון מגטו לודז' לאושוויץ בשנת 1944. שם עבר סלקציה על-ידי מנגלה, יימח שמו. גם ישראל לא חגג את חגיגת הבר-מצווה שלו. כך הוא כותב: "אין ילדות, אין, לא היתה. הילדות פסקה. אין חברים ולא מדברים על זה ולא מחפשים חברים ולא מחפשים ידידים ולא מחפשים אף אחד. מחפשים רק מזון. זאת היתה התחושה של כל אדם ושל כל ילד – לחפש מזון, שיוכל להתקיים, שיוכל לעבור את הזמן. זה קשה לתאר - - - בגטו זה היו טרגדיות. אם וילדים נפרדו, לא דיברו אחד עם השני - - - גנבו אחד מהשני מזון רק כדי להתקיים. לא ידעו בדיוק, הדבר הזה שנקרא להתחשב בשני כמעט שלא היה קיים. הרדיפה, השאיפה של למצוא בזבל קליפות של תפוחי-אדמה, שזה היה מאוד אכיל, שזה היה כבר השיא, על זה היו הורגים אחד את השני. בטח אנשים יתפלאו שאני בגיל צעיר כזה הייתי מסוגל לקלוט את כל הרשמים האלה. אני רוצה שאנשים ידעו, לא היתה ילדות, כולם היו מבוגרים, כולם חיפשו איך להינצל. כולם ידעו מה זה נקרא מוות, וכולם ידעו שצריך לאכול" - עדותו המצמררת של הילד ישראל.
רבים שילמו בחייהם. לניצולים המעטים היתה בקשה אחת: אנו רוצים לעלות לארץ-ישראל. העדויות שילדים אלה העלו על הכתב הם כתב האישום החמור ביותר נגד גרמניה הנאצית ושותפיה. רצח הילדים המפלצתי, הבלתי-נתפס, הוא פשע הראוי לדיראון עולם שלא ייסלח.
אדוני היושב-ראש, אסור לנו לשכוח שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם.
ממלא-מקום ראש הממשלה הזכיר את האיום האירני, את ההתלהמות. קיבלתי צמרמורת בשבוע שעבר כששמעתי את מדינות העולם אומרות שעדיין מוקדם להטיל סנקציות על אירן. לא יכולתי שלא לקשר זאת לאותה תקופה שבה אותן מדינות קיבלו תרשים מדויק של מסילות הברזל שהובילו את רכבות המוות לתוך הקרמטוריום באושוויץ. גם אז הם אמרו: עדיין מוקדם, עדיין מוקדם.
אדוני היושב-ראש, אין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים. לזכרם ולעילוי נשמתם, ברשותכם, אקרא פרק פ"ג בתהלים: "שיר מזמור לאסף; אלהים אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקט אל; כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש; על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך; אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד; כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרתו; אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים; גבל ועמון ועמלק, פלשת עם ישבי צור; גם אשור נלוה עמם היו זרוע לבני לוט סלה; עשה להם כמדין כסיסרא כיבין בנחל קישון; נשמדו בעין דאר היו דמן לאדמה; שיתמו נדיבמו כערב וכזאב וכזבח וכצלמנע כל נסיכמו; אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלהים; אלהי שיתמו כגלגל, כקש לפני רוח; כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים; כן תרדפם בסערתך ובסופתך תבהלם; מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ה'; יבשו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו; וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ". תודה רבה.
היו"ר נסים דהן:
תודה. חבר הכנסת יורי שטרן, בשם האיחוד הלאומי – ישראל ביתנו. אחריו – חבר הכנסת חיים אורון, בשם תנועת מרצ-יחד.
יורי שטרן (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, שרי הממשלה, קשה וגם אין טעם להוסיף על מה שכבר נאמר, במיוחד אחרי נאומו של חבר הכנסת יוסף טומי לפיד, שהוא אולי אחרון ניצולי השואה בכנסת ישראל.
אני רוצה להגיד לחבר הכנסת לפיד, אמרת שאנחנו צריכים לראות בעיניים פקוחות את כל מי שרוצה להשמיד אותנו, שלא יגידו צאצאינו איפה היינו ואיך לא הבנו, ואמרת שהפלסטינים אינם הסכנה. אני אומר: תסתכלו סביב, הכוחות שרוצים בהשמדת ישראל עלו לשלטון באופן מוסדר. גם קודם הם היו בשלטון, אבל עכשיו באופן מוסדר ברשות הפלסטינית, והם מהווים חץ של אותה מתקפה אסלאמית שדיברת עליה.
אני רוצה להתרכז בכמה דברים שנאמרו פחות באירוע הזה, ואני מצטער מאוד שממלא-מקום ראש הממשלה לא מצא לנכון להישאר באירוע מיוחד זה עד גמר הישיבה.
אנחנו מדברים הרבה על הנספים, על הקורבנות, מכבדים את זכרם של המתים. אבל בתוכנו חיים אנשים אשר ניצלו, ניצולי השואה, והיחס של מדינת ישראל כלפיהם הוא מחפיר. מדינת ישראל היא היחידה שאין בה מעמד לאנשים שעברו את הגיהינום הנאצי. אין מעמד רשמי לניצולי שואה במדינת ישראל, ואפילו החוק המצומצם ביותר, שמטפל אך ורק בניצולי שואה החיים מדמי הבטחת הכנסה, הכי עניים, 22,000 איש – גם לחוק הזה ממשלת ישראל בחוצפתה הרבה ובאטימותה המוחלטת התנגדה. נשאר פה השר היחיד מכל הממשלה, אבל הוא השר ששנים טיפל בנושא של ניצולי השואה וזכר השואה. אני קורא באמצעותך, אברהם, לכל ממשלת ישראל: תנו לנו להעביר את החוק. בקדנציה הזאת עדיין אפשר לאשר אותו בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. הוא חוק צודק, הוא חוק מינימלי שנותן מעמד וסיוע לניצולי השואה הכי עניים. אני קורא באמצעותך לממשלת ישראל כמובן להעביר מייד את הכסף לקרן לסיוע לניצולי השואה. לא ייתכן שהקרן הזאת הפסיקה לסייע מ-1 בינואר.
הדבר שעלה היום בישיבת ועדת העלייה והקליטה, שנכחת בה, הוא הגבייה המזעזעת הזאת של כסף לשכר דירה מניצולי השואה המקבלים רנטה מגרמניה – זה סכום צנוע, קצת למעלה מ-1,000 שקלים – גביית שכר דירה נוסף מהניצולים הגרים בהוסטלים של משרד השיכון. אנחנו היחידים בעולם שרואים בכספי הפיצויים על הזוועות האלה הכנסה שממנה עוד אפשר לקחת משהו לקופת המדינה. אני מבקש לנצל את השנה הזאת, שהיא השנה הראשונה שבה כל העולם מציין את יום השואה, כדי להיפרד מהירושה המבישה הזאת של ממשלות ישראל.
דיברו על קסנופוביה כלקח לעולם. הקסנופוביה היא לא רק לקח לעולם, היא גם לקח כלפינו. אנחנו, היהודים החיים במדינה יהודית, לא נלחמים בקסנופוביה בקרבנו. היחס שלנו לעובדים הזרים הוא משפיל ומחפיר. משטרת הגירה שעושה ציד של העובדים הזרים, משפילה אותם - זאת מדינה יהודית? הזכירו את בגין זיכרונו לברכה, איך הוא הציל את הפליטים הווייטנמים. באים אלינו פליטים מכל העולם. אנחנו לא חייבים לספק להם עבודה, זה נכון, אבל לא חייבים גם להשפיל אותם. לא צריכים להתייחס אליהם ואל הילדים שלהם כאל אנשים מסוג ב'. האם זה אנחנו, היהודים?
איך אנחנו מרשים לעצמנו סובלנות כלפי תופעה איומה של שנאת היהודים בתוך העם היהודי? אתה פותח את העיתון, פעם נוספת נדקר אדם בגלל המבטא הרוסי. נרצח אדם על כך שדיבר רוסית עם הוריו, חייל, יאן שפשוביץ'. המדינה לא הזדעזעה, המדינה הרשתה לרוצחים ללכת חופשי. היא לא מקדישה מאמץ מיוחד להתגבר על התופעה הזאת של שנאת עולים, במיוחד עולי ברית-המועצות בתוכנו.
מסכנים העולים הלא-יהודים, שמקבלים "מנה" משלהם של קסנופוביה ישראלית, ואין שום מאמץ חינוכי, והכנסת שותקת, ואנחנו משלימים עם העובדה שהגוי שגר בתוכנו מקבל יחס משפיל של אדם מסוג ב'.
אנחנו גם לא נלחמים נגד האנטישמיות, ואפילו הזדהות עם הניאו-נאצים פתאום התפשטה, דבר שהוא פשוט לא ייתכן. וכשהצעתי בהצעת חוק שאנשים שמזדהים עם הארגונים הנאציים, תישלל מהם אזרחות ישראלית, לא אחרת אלא שרת המשפטים ציפי לבני יצאה נגד.
היו"ר נסים דהן:
נא לסיים.
יורי שטרן (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
עוד שני נושאים. אנחנו חייבים גם להראות חמלה ואמפתיה לסבלם של אחרים, ואני מזכיר את טבח הארמנים - שהוזכר גם בנאומו של ממלא-מקום ראש הממשלה. לא יכול להיות שאנחנו כמדינה נמשיך לא להכיר בעובדות ההיסטוריות, בטבח של מיליון וחצי בני העם הארמני על-ידי הטורקים, וזה לא צריך לפגוע ביחסים הטובים שלנו עם טורקיה ועם עוד כמה ארצות, ששוללות את הג'נוסייד הארמני.
והנושא האחרון, איך קרה שדווקא בתקופה הזאת - שאנחנו נסוגים, מפנים את היהודים, אנחנו מותקפים על-ידי הטרור - דווקא בתקופה הזאת האנטישמיות החדשה פורחת, ומדינות העולם ואומות העולם ממשיכות לגנות את ישראל, כאשר אנחנו הקורבן, כאשר אנחנו עומדים בצד הצודק ביותר, כי כאשר היהודים הם חלשים ומראים סימני חולשה, אז השנאה גוברת.
הממשלה הזאת שממשיכה את דרך ראש הממשלה אריאל שרון, שהיא דרך הנסיגות, דרך גירוש היהודים; הממשלה הזאת שמפעילה כוח מוגזם נגד המתיישבים היהודים בחברון ובמקומות אחרים, שעוסקת בדמוניזציה של חלק מהעם - המתיישב היום הוא "דמון" בגלל כמה נערים פרועים; הממשלה הזאת מפיצה שקרים - הצבא, המשטרה, מפיצים שקרים על המתיישבים. ככה אנחנו מראים חלק מעמנו מול העולם כולו, ואנחנו מצפים שהאנטישמים שמסביבנו לא ינצלו את זה? חבל שככה צבא-הגנה לישראל מתנהג וככה משטרת ישראל רואה את חובתה - להכות את היהודים ולהשמיץ אותם, במקום להגן עלינו.
היו"ר נסים דהן:
תודה רבה. חבר הכנסת חיים אורון - מרצ-יחד, ואחריו - חבר הכנסת שאול יהלום מהמפד"ל. חמש דקות.
חיים אורון (מרצ-יחד):
כמו הקודמים.
היו"ר נסים דהן:
כמו הקודמים, בדיוק.
חיים אורון (מרצ-יחד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר הירשזון, חברי הכנסת, כל יום ראוי שנעלה בו את זיכרון השואה, אבל דווקא ביום הזה - או יום לפניו - שקבעה עצרת האו"ם כיום השואה הבין-לאומי, אני מציע בכל זאת שנזכור שיום השואה של העם היהודי ויום השואה של מדינת ישראל הוא כ"ז בניסן.
עם כל ההערכה לכל הדוברים ולכל הדיון, נעשה לפי דעתי דבר לא נכון ליום השואה, ואני מבין את החלטת הממשלה ואני מברך על כך. אני לא אומר את זה באופן פולמוסי, אדוני השר, ואני רואה שאתה מניע בראשך לאות הסכמה.
שר התיירות אברהם הירשזון:
- - -
חיים אורון (מרצ-יחד):
אנחנו צריכים לשמור את ייחודיותו של כ"ז בניסן כיום השואה, ולכן גם לא לקבוע את כ"ז בינואר - כהצעתו של השר שטרית. אבל חשובה מאוד החלטת עצרת האומות, כמעט פה-אחד או פה-אחד, לציין את יום השואה, ואנחנו צריכים להיות חלק ממאמץ גדול לצקת בו תכנים כאלה שאומנם יהפכו את היום הזה ליום בין-לאומי.
והתכנים הללו, להבנתי, אדוני השר, מורכבים משלושה עניינים. האחד והראשון הוא המאבק על הזיכרון - כנגד מכחישי השואה, כנגד משבשי זיכרון השואה, כאלה שמנסים כל פעם ליצור את השואה הנוראה הזאת על-פי דמותם, או כפי שהם היו רוצים לראות אותה.
המאבק השני הוא המאבק נגד גילויי אנטישמיות. ידידי חבר הכנסת יולי אדלשטיין - סגן יושב-ראש הכנסת, יושב-ראש הישיבה - הקשבתי בעניין לדבריך על מקורות האנטישמיות. נראה שיש סוג של עוויתות או דפורמציות אנושיות, שאנחנו נעסוק בהן עד קץ הימים בניסיון להבין אותן עד תומן - את האנטישמיות ואת הגזענות ואת שנאת האדם ושנאת האחר ושנאת היהודי, וכו' וכו'.
אני לא בטוח שתהיה לנו תשובה, ואני לא בטוח שיש תשובה אחת. יש כנראה תשובות רבות ושונות, שיונקות ממקורות שונים - ואתה מנית חלק מהם, ואני מסכים אתך. יש מי שמוסיפים נופך אנטישמי לוויכוח לגיטימי עם מדינת ישראל; יש מי שהאנטישמיות שלו נובעת - בלי קשר למדינת ישראל בכלל - משורשים נוצריים או משורשים לאומיים או משורשים תרבותיים אחרים; יש מי שיונק, לצערי הרב בשיעורים הולכים וגדלים, מתוך המאבק הגדול והפלגים השונים שישנם בתוך תנועת האסלאם, וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה. חובתנו לנסות להיאבק בכולם, כי אני לא בטוח שיש מקור אחד, שורש אחד פורה ראש ולענה, שאם נשים עליו את היד - פתרנו את העניין.
יש פן נוסף למאבק הזה, ואני רוצה להוסיף אותו כאן לדיון. השואה היא ייחודית, וכל ניסיון לתאר ג'נוסייד אחר, או אסון עצום של עם אחר, כשואת היהודים - חוטא למקרה ההוא, וחוטא לשואת היהודים, שהיא מקרה ייחודי בהיסטוריה האנושית, וקצרה היריעה לנסות ולפרט ולהסביר מדוע. נדמה לי שבבית הזה לא צריך להסביר את זה.
אבל מתוך השואה ומתוך מה שאנחנו לומדים עליה, אנחנו יודעים שיש עוולות, מאורעות, ג'נוסייד של עמים אחרים, שהם אומנם לא בשיעור השואה אבל הם עוול גדול עד כדי כך, שחובה עלינו לראות את עצמנו - כיהודים - בראש החץ במאבקים הללו.
הזכיר חבר הכנסת יורי שטרן את הג'נוסייד הארמני. הם קוראים לו שואת הארמנים, אני בכוונה עשיתי את ההבחנה המילולית הזאת, ולא במקרה. אני מצטרף לאמירתו, שהגיע הזמן שמדינת ישראל לא תהיה אחת המדינות האחרונות שנותנות מעמד של כבוד - הרי לא נתבע מאתנו שום דבר נוסף - לג'נוסייד הארמני. ואם מותר לי להעיר פה - היות שאחי, יאיר אורון, מנהל את המאבק הזה זה שנים, יש לי איזה יחס מיוחד לנושא הזה, אבל הוא לא היחיד.
אנחנו נרתמנו לעניין הג'נוסייד שהיה ברואנדה ולדברים נוספים. זה לא מתחרה בשואה. אני יודע, לפעמים יתחיל ויכוח: על-ידי כך אתה מקטין את ממדיה של השואה. אני אומר בדיוק ההיפך. אז השואה מזדקרת בכל עוצמתה הנוראה, ובכל מוראה הגדול, אם אתה מסיק ממנה גם את הלקחים הללו, ואם ניתן ליום השואה הבין-לאומי את הממדים הללו - הוא לא ייהפך ליום שמתחרה ביום השואה היהודי, לא נצטרך להתלבט מה פה ומה שם. יש תוכן, לצערנו הרב, ראוי ומספיק ליום שואה יהודי ישראלי בכ"ז בניסן, וציון יום השואה הבין-לאומי ב-27 בחודש ינואר. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה מאוד לחבר הכנסת חיים אורון, ג'ומס. הדובר הבא הוא חבר הכנסת שאול יהלום מטעם סיעת המפד"ל. אחריו - חבר הכנסת עסאם מח'ול. בבקשה אדוני, עד חמש דקות.
שאול יהלום (מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, עד שאנו עוסקים בתהליכים שהם מצד אחד מבורכים, של קביעת יום השואה הבין-לאומי, ומצד שני קשים, של גילויי האנטישמיות - בואו נזכור כי כמה מאות מטרים מכאן, ב"בנייני האומה", ניצולי שואה מקיימים כרגע כנס הפגנה.
הם טוענים שקרן הרווחה של נפגעי השואה, אשר מעבירה לניצולי שואה קשישים החיים על הבטחת הכנסה ציוד, מכשירי שמיעה, כיסאות גלגלים, כסף לאשפוז במוסדות סיעודיים, הקפיאה לאחרונה את הכספים מאחר שהממשלה הפסיקה להעביר את כספי התשלומים מגרמניה לקרן. הממשלה מנצלת את הקרן להנצחת השואה, כך הניצולים טוענים. יחד עם כך הם טוענים כי משרד האוצר מקשה עליהם בקבלת כספי השילומים ומעביר אותם מבחנים משפילים על מנת לוודא שהם באמת זקוקים לתשלומים. אני מציע לאוצר ולכל העוסקים בעניין, עד שאנו באים ועוסקים ב"גדולות", בואו נדאג לעזור לניצולי השואה שעוד נותרו עמנו, לטפח אותם בכבוד, תוך מתן כל האמצעים הדרושים להם כדי לחיות כקשישים אומנם, אבל בכבוד.
אדוני היושב-ראש, קביעת יום הזיכרון הבין-לאומי היא תוצאה מבורכת של תהליך הנמשך זה כשלושה עשורים, שבו בשלה בעולם ההכרה שרצח היהודים בימי השלטון הנאצי, על-ידי הגרמנים ועל-ידי שותפים מרצון משאר האומות, הוא בעל ממדים ייחודיים בתוך פרשת מלחמת העולם השנייה. בגלל ההכרה הגוברת הזאת התרחבו המחקר והלימוד על השואה וגם ההתעסקות בזיכרון ובהנצחה בצורה שלא היה אפשר לשער לפני כן.
ואולם, אדוני היושב-ראש, אחת ההנחות היתה, שעיסוק אינטנסיבי זה, אשר ישכיל ציבורים נרחבים, גם ידחק את האנטישמיות, שעקבותיה נמצאו גם אחרי גמר מלחמת העולם השנייה. לתקופת-מה אכן נראה שכך קרה וכי הלקח נלמד, ואולם השנים האחרונות מלמדות שהאנטישמיות שוב הרימה ראש, מחוץ לעולם המערבי אך גם בו - כיצד יכולים השניים ללכת יחדיו?
צריכים פה לדעת, כי האנטישמיות היא במקורה, באירופה בעיקר, בקרב הדור השני של המהגרים המוסלמים. המהגרים המוסלמים באים ממקומות שונים והם בעלי רקע תרבותי שונה, אך יש להם סממנים משותפים. באירופה יש קטסטרופה דמוגרפית. האוכלוסייה תזדקן, ותזדקק לידיים עובדות צעירות, שיבואו או מהגירה נוספת או מתוך הריבוי הטבעי של ההגירה המוסלמית הנוכחית. הדור השני רואה את עצמו מאוכזב ומופלה לרעה מבחינה תרבותית. דור זה מתמרד כנגד החברה המערבית וכנגד אחד הסמלים של החברה הזאת – היהודים. בהקשר היהודי הם גם מזדהים עם הפלסטינים וטוענים כי הפלסטינים מופלים לרעה על-ידי הכיבוש הישראלי.
המטיפים הסונים הרדיקלים לוקחים את היסודות שלהם מהרדיקליזם המוסלמי שרוצה לכבוש את העולם. רדיקליזם זה מתנגד ללאומיות, גם ללאומיות הערבית, ומתנגד באופן עקרוני גם לדמוקרטיה. בעיני הרדיקלים כל ניסיון אנושי לחוקק חוקים הוא התמרדות כנגד האל. מטיפים אלה באירופה לוקחים את התורות שלהם מהעולם המוסלמי, והסכסוך הישראלי-הפלסטיני הוא הזרז להתפתחותם.
האנטישמיות של התקשורת והאוניברסיטאות גם כן מוסיפה לעניין. בתקשורת ובאוניברסיטאות באירופה המערבית, המקור לאנטישמיות הוא אנטישמיות מודרנית. הם מדברים על ליברליזם ודמוקרטיה, ועל רקע זה רואים במדינת ישראל אויב של השקפותיהם הליברליות המתקדמות. חלק מהם רוצים לפתור את הבעיה על-ידי חיסול מדינת ישראל. חיסול מדינת ישראל יביא, לדבריהם, לפתרון הבעיה שהם עוסקים בה. בנקודה זו יש חיבור בין הרדיקליזם המוסלמי לרדיקליזם המערבי. יש דמיון מעניין בין הרדיקליזם המוסלמי מצד אחד לבין הנציונל-סוציאליזם. אנטי-ציונות הפכה לאנטישמיות.
אני רוצה להביא נקודה נוספת. כאשר מדברים על האנטישמיות המערבית, יש תופעה מרתקת. בציבוריות הישראלית-היהודית עוסקים קודם כול באנטישמיות מערבית, כיוון שקל יותר לטפל בה, ויש לנו שם בעלי ברית. במדינות המערב אין אנטישמיות ממשלתית. הארגונים היהודיים הגדולים שלוחמים באנטישמיות בצרפת ובקנדה מתמקדים בזירה הלא-נכונה. האיום הכי גדול הוא ממזרח. נגד המדינות המוסלמיות קשה מאוד להילחם. המלחמה באנטישמיות של הרדיקליזם האסלאמי עוברת דרך המוסלמים שצריכים להיכנס לתרבות האירופית. שנאת האסלאם שמתפשטת באירופה היא בניגוד לאינטרס היהודי. אנו יכולים לגייס בעלי ברית מהעולם המוסלמי, אך אנחנו לא יכולים להילחם ברדיקליזם המוסלמי.
אדוני היושב-ראש, מול התהליכים האלה חייבת מדינת ישראל להבין, שככל שנעודד את העיסוק בשואה, בלי לעסוק, להסביר ולהוכיח את בעיותיו של העם היהודי מול כל העולם כולו, לא נעזור בשיכוך האנטישמיות. במקביל להעלאת זיכרון השואה, להנצחת זכרה, להעלאת זכר ששת המיליונים, בתוכם מיליון וחצי הילדים שנרצחו, עלינו גם להעמיק בכל העולם את הידיעה, את ההכרה, מה הוא ומי הוא העם היהודי, כעם שאין דרכו לדכא, שאין דרכו להוציא מעמים אחרים את לשד עצמיותם וחיותם, אלא לדאוג לכך שהערכים היפים, הערכים ההומניסטיים, הערכים של "ואהבת לרעך כמוך", ערכי התנ"ך והיהדות שהנחלנו לעולם, יהיו גם מנת חלקה של ההסברה הישראלית בכל העולם, ואולי כך נוכל, במקביל להנצחת זכר השואה, גם להוריד במשהו את ממדי האנטישמיות. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת יהלום. חבר הכנסת עסאם מח'ול - בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מאיר פרוש.
עסאם מח'ול (חד"ש-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זה יהיה כנראה הנאום האחרון שלי בכנסת, ויש לי הכבוד להקדיש אותו לאותם חברים קומוניסטים ותיקים שקלטו אותי במפלגה הקומוניסטית וחינכו אותי על התפיסה המעמדית ועל הערכים של האינטרנציונליזם מול הערכים של הנציונליזם הצר. אלה היו ניצולי שואה, בחלקם, או לוחמים אנטי-פאשיסטים, וטרנים גיבורים שרדפו את הנאצים בהרי יוון, בעמקים של פולין ועל גדות הנהרות של ברית-המועצות. לזכרם ולכבודם אני אקדיש את הנאום הזה.
לפני 60 שנה הובסה גרמניה הנאצית, אשר פעלה בכל כוחה הצבאי כדי לכונן סדר עולמי חדש. בסדר העולמי הנאצי, דינם של "גזעים נחותים", כהגדרתם, ושל "עמים נחותים" היה אחד: להיות מושמדים או להיות עבדים במפעלים ממשלתיים או פרטיים. הנאצים השמידו בשיטתיות מיליוני יהודים וגם בני לאומים אחרים כמו הצוענים. הנאצים הרעיבו עמים שלמים שאזרחיהם הועבדו בפרך ורכושם נגזל. משפטי נירנברג ומשפטים רבים שנערכו מאז חשפו איך מכונת המלחמה הנאצית היתה גם ביזנס לכל דבר, שהיו שותפות לו חברות גרמניות, אירופיות ואמריקניות.
השותפות בין ממשלות המנהלות מדיניות של כיבושים ומירוץ חימוש לבין תאגידים פרטיים המשווקים אמצעי מלחמה ומשתלטים על אוצרות טבע וכוח-אדם, נמשכת גם היום, כפי שמלמד, למשל, כיבוש עירק בידי הצבא של ארצות-הברית.
המשטר הנאצי סימן שני אויבים ראשיים: יהודים וקומוניסטים. כמו היהודים, גם הקומוניסטים היו יעד להשמדה מלאה. הסיבה לכך ברורה: הקומוניסטים היו האויבים המרים ביותר של הפאשיזם והנאציזם. הקומוניסטים הנהיגו את המאבק בחיה הנאצית בארצות השונות וליכדו יחד את האנטי-פאשיסטים. הקומוניסטים חשפו את אופיו המעמדי הקפיטליסטי של הנאציזם.
עיקר כוחה הצבאי של גרמניה הנאצית הופנה נגד ברית-המועצות, נגד המשטר הסוציאליסטי הסובייטי. לו קרסה ברית-המועצות, ספק אם היתה תקומה לאנושות. לכן עלינו לחזור ולהזכיר כי בסטלינגרד ובלנינגרד ובקרבות הירואיים רבים אחרים, ריסקה ברית-המועצות את עמוד השדרה של הצבא הנאצי. הניצחון הזה הושג במחיר כבד מנשוא. לפי נתונים מעודכנים, המלחמה נגד הנאצים גבתה את חייהם של 27 מיליון נשים וגברים סובייטים, בהם 12 מיליון חיילים ו-15 מיליון אזרחים.
בשנים האחרונות אנו עדים, לרבות בבית זה, לשכתובים של ההיסטוריה, שמטרתם לגמד את תפקיד ברית-המועצות בהבסת הנאצים ולמתוח קו שווה בין הקומוניזם לבין הנאציזם. אלה העוסקים במלאכה שפלה זו חותרים לא רק לשנות את דברי ימי המאבק בפאשיזם, אלא בעיקר לשכנע את העמים, את העובדים, שכדאי להם להמשיך לסבול את המשטר הקפיטליסטי. מנסים לשכנע אותם שאין אלטרנטיבה שמאלית, סוציאליסטית, למשטר הקפיטליסטי, משטר הניצול, הקיטוב החברתי והמלחמות.
המשימה של מאבק בסכנת הפאשיזם נותרה בעינה גם היום. ההיסטוריה של עליית הפאשיזם באירופה בשנות ה-30 מלמדת כי שליחותו המרכזית היתה לדכא את תנועות הפועלים ואת מפלגות השמאל, שהיו הכתובת לקורבנות המשבר הכלכלי הגדול. שליחותו היתה ללבות אנטי-קומוניזם ולהפנות את זעם ההמונים לעבר הלאומנות והגזענות. התסריט הזה, עם שינויים נדרשים, יכול להתממש גם בעידן הנוכחי של הגלובליזציה של התאגידים, אשר מעמיקה את הניגודים המעמדיים והחברתיים בכל ארץ, וגם ברמה העולמית.
המאבק בסכנת הפאשיזם מחייב לנהל מערכה יומיומית נגד כל הפליה לאומית, נגד כל גילוי של פוליטיקה גזענית, נגד כל חקיקה בעלת אופי גזעני. בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת למערכה יהודית-ערבית נגד הכיבוש הרומס את זכויות האדם של הפלסטינים ומשמש חממה להתארגנויות פאשיסטיות בקרב המתנחלים. התעמולה שניסתה להציג את פינוי ההתנחלויות מרצועת-עזה כ"שואה שנייה" היתה עוד ניסיון מבחיל לרתום את השואה להצדקה של הכיבוש ולגזלת אדמתו וזכויותיו של העם הפלסטיני.
אדוני היושב-ראש, במרס השנה נציין 30 שנה ליום האדמה, יום המאבק לשוויון לאומי ואזרחי של האוכלוסייה הערבית בישראל, בצל התוכנית המרושעת להגליית עשרות אלפי התושבים הבדואים בנגב מכפריהם הבלתי-מוכרים, במקום להכיר בכפרים אלה. בשנה הבאה נציין 40 שנה למלחמת יוני 1967, שהמיטה על שני העמים את אסון הכיבוש. שני האירועים האלה הם ביטוי למדיניות הכוח, התכתיב המדיני והדיכוי הלאומי השולטת בכיפה בפוליטיקה הישראלית וממררת את חיינו. אך הסתירות הפנימיות של מדיניות זו מעמיקות, ואפילו ראשי הממסד הישראלי נאלצים לשלם מס שפתיים לפתרון המדיני הצודק של שתי מדינות - ישראל ופלסטין, ואפילו לרעיון של שתי בירות בירושלים. אנו לומדים שוב מההיסטוריה, הרחוקה והקרובה, כי כוח זה לא הכול.
לכן אסיים את דברי בנימה האופטימית העולה משירו של המשורר הגרמני האנטי-פאשיסטי, ברטולד ברכט, המובא בתרגומו של המשורר מרדכי אבי-שאול: "גנרל, הטנק שלך רכב חזק הוא. הוא מוריד יער לארץ וטוחן מאה איש. אבל יש בו פגם: הוא זקוק לנהג. גנרל, מטוסך המפציץ חזק הוא. הוא ממהר לטוס יותר מן הסער וטוען משא יותר מהפיל. אבל יש בו פגם: הוא זקוק למכונאי. גנרל, האדם יצור בר-שימוש הוא. הוא יכול לטוס, יכול להרוג. אבל יש בו פגם: הוא יכול לחשוב".
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת עסאם מח'ול. חבר הכנסת מאיר פרוש, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה, אדוני.
מאיר פרוש (אגודת ישראל - יהדות התורה והשבת):
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, היום נפל דבר בישראל. גם אם עדיין איננו יודעים את התוצאות הסופיות של הבחירות בקרב הפלסטינים, ברור לכול שאת אשר יגורתי יבוא לי, כדברי איוב. כלומר, אשר חששנו מפניו בא לנו בהישג הגדול והמאיים של ה"חמאס".
שגיאות אין-ספור עשתה הממשלה. ראשית, מדוע אפשרנו בכלל קיום בחירות עם ה"חמאס"? הרי ארצות-הברית ומערב-אירופה תמכו בעמדה שלנו. מדוע בכלל התקפלנו? מדוע אפשרנו קיום בחירות עם ה"חמאס", במיוחד בירושלים? אני חייב להסכים עם ד"ר ביילין ממרצ שאמר על כך: ההתנתקות חיזקה למעשה את ה"חמאס", וזהו כישלונה הגדול של ממשלת קדימה.
אך מכאן עלינו לכלכל את מעשינו בזהירות. נפסיק את התוכניות לפינוי עמונה, שיתפרשו גם הן כהישג ל"חמאס". עלינו לחדול מן העימות הכוחני והמיותר בחברון ולהגיע להסדר ולא למה שמתפרש כמלחמת אחים. עלינו לעצור את התוכנית לשינוי תוואי הגדר, כמו למשל בבית-איכסא, ולנהוג ביתר שיקול דעת מדיני בהמשך.
עכשיו אומר את דברי בקשר לגילויי האנטישמיות, נושא הדיון. חובתנו להוקיע את השנאה, את גילויי האנטישמיות שבאים ועולים גלים גלים בתקופות שונות של ההיסטוריה של עמנו, וראוי שנכיר טובה למנהיגי עמים שמתייצבים באומץ ובהגינות נגד השנאה ליהודים. אחד מהם הוא מנהיג העולם החופשי, נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש, שתקף בחריפות את נשיא אירן על סדרת התבטאויות אנטישמיות שהשמיע בחודשים האחרונים. ראוי שנשבח את הנשיא בוש על דברים ברורים ובהירים שאמר, ואני מצטט: נשיא אירן הכריז על השמדת ישראל כחלק ממדיניות החוץ שלו, מדיניות שאינה מוכנה גם לזנוח את הניסיון החמור לפתח נשק גרעיני. דברים דומים, בניסוחים שונים, שמענו גם ממנהיגים מאירופה המערבית, וגם אותם יש לברך וגם את דבריהם יש להוקיר.
אדוני היושב-ראש, לא מקרה הוא שנשיא אירן, הצורר החדש של העם היהודי, משתדל להכחיש את השואה ומכנה אותה מיתוס. זו נוסחה ותיקה וישנה של כל האנטישמים בעולם, המכריזים כי השואה היא "המצאה" של היהודים והיא משרתת את צורכיהם התעמולתיים. על כן יש גם לברך את האו"ם שקבע את יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת זכר קורבנות השואה. השואה היתה המעשה המחריד ביותר בתולדות המין האנושי, וכל הדורות שיבואו וכל חלקי העולם חייבים להזכיר ולזכור את השואה ואת קורבנותיה, ובראש וראשונה את ששת מיליוני היהודים שנטבחו על קידוש השם.
אדוני היושב-ראש, האנטישמיות גואה כיום במדינות רבות בעולם, אך היא בולטת לאחרונה הן במדינות אירופה המערבית והן במדינות מזרח-אירופה, ובמיוחד ברוסיה. אשר למדינות מערב-אירופה, שנאת יהודים יונקת בעיקר משני מוקדים: מתושבים אסלאמים פונדמנטליסטים מיליטנטים וכן מקבוצות ימין קיצוניות. ובכל הנוגע למזרח-אירופה, ובעיקר לרוסיה, ראוי שנזכור כי האנטישמיות שם לא מפסיקה להרים את ראשה המכוער.
לאחרונה היינו עדים למעשה של חוליגן אנטישמי שנכנס עם סכין לבית-הכנסת חב"ד ופצע מתפללים. לפני כן היינו עדים להצתות של בתי-כנסת ולמעשי ונדליזם במוסדות ציבור יהודיים, ונדמה לי ששיא השנאה הגיע כאשר 5,000 בני-אדם, בהם דמויות ציבוריות, חתמו על עצומה המכנה פעילות של ארגונים יהודיים ברוסיה כגזענית, לא פחות ולא יותר.
עמיתי חברי הכנסת, חשוב להזכיר את הזינוק שחל בגילוי האנטישמיות ברוסיה, מ-82 תקריות ב-2003 לפי-שלושה ב-2005. אין ספק שהאנטישמיות החדשה ברוסיה חמורה לא פחות מזו שהיתה נהוגה שם בימי משטר הצאר בשנים האפלות של הפוגרומים.
חשוב גם לציין, כי מוסדות אכיפת החוק ברוסיה נמנעים מנקיטת אמצעים יעילים ובתי-המשפט מסתפקים בעונשים קלים. זה כמובן מאותת לחוליגנים כי חייהם של יהודים הם הפקר.
אני אומר שצריך להתעמת עם נשיא רוסיה פוטין, ולא לחשוש מעימות כזה, בכל הזירות הבין-לאומיות. כידוע, ברוסיה אין תקשורת עצמאית ואין אופוזיציה דמוקרטית ראויה, ולכן מוטל עלינו, כיהודים בישראל ובעולם, להתמודד עם תופעות מסוכנות כאלה שעלולות רק להתעצם חלילה. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מאיר פרוש. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה - בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד-אלמאלכ דהאמשה. אם הוא לא יהיה כאן - חבר הכנסת וסגן השר אברהם רביץ.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מאוד מצטער על שחלק מקודמי עשו מהשואה אינסטרומנט, קרדום לחפור בו, למען מטרות פוליטיות ולמען תפיסות עולם שהן לא אנטי-פאשיסטיות, שאין להן תוכן שהוא מנוגד לפאשיזם – אנחנו יכולים להיות עדים לתופעה של אנשים שהם פאשיסטים – וגם לפוליטיקה בגרוש כאילו כל האנשים טיפשים, לבלבל בין אנטי-ציונות לאנטישמיות, ולנסות להכפיף את היהדות לציונות, כאילו היהדות היא זרם בציונות, בזמן שהיסטורית זה לא נכון, ועובדתית היום זה לא נכון. יהדות לא שווה ציונות. יכול להיות שאפשר להגדיר את הציונות כזרם בתוך היהדות, אבל אי-אפשר לעשות את המשוואה שכל מי שמתנגד למדיניות ישראל בעולם צריך להכניס אותו לכלוב של מואשם באנטישמיות. זאת דמגוגיה בגרוש שצריך לדחות אותה בשאט נפש.
אנטישמיות היא סוג של גזענות, וודאי שיש בה ייחודיות. גם בשואה יש ייחודיות, אני מסכים לכך, אבל זו גזענות. אי-אפשר ואין תוקף מוסרי בדברי מי שבא לכאן ונואם נגד אנטישמיות ולא מוכן באותה מידה ולפי אותו קנה מידה להילחם בגזענות ובתופעות הגזענות ולהיאבק נגד גזענות.
גזענות, אדוני היושב-ראש, מגונה בכל מקרה, אבל אסור לבלבל בשום פנים ואופן ולנתק את מושג הגזענות ממציאות של כוח. זיווג של גזענות וכוח יכול להפוך למשהו מפלצתי - והם הפכו למשהו מפלצתי בדמותו של הנאציזם, שגם הוא משהו מיוחד בתוך הפאשיזם.
אנשים שמתבטאים בצורה גזענית פה ושם, ודאי שצריך לגנות אותם, ואני מגנה אותם בכל לשון. גזענות יכולה להיות בלי שיניים, אבל הגזענות מסוכנת והופכת מפלצתית כשיש לה שיניים, כשיש לה כוח, ולפעמים כשיש לה מדינה, כמו המדינה הנאצית, או במקרים אחרים כמו מדינת האפרטהייד בדרום-אפריקה.
אי-אפשר, לזכרם של קורבנות הנאציזם, קורבנות השואה, לא להסיק את המסקנה המתבקשת שצריך להיאבק בגזענות באשר היא, ולא רק באנטישמיות. זה לא מפחית, לא מוריד, לא מחליש את המאבק באנטישמיות, דווקא מחזק אותו, כי אתה יכול להסתכל אל העולם בעיניים ולהגיד: אני לא רק נגד גזענות נגד יהודים, אלא נגד גזענות באשר היא. לא צריך להפוך את השואה לאינסטרומנט, אלא לראות את האוניברסליות שלה. זה מה שדרוש.
אחד היהודים הדגולים במאה ה-20, שאני מקבל ממנו השראה רבה, הוא ולטר בנג'מין, שהנאצים רדפו אותו; הוא הגיע לגבול ספרד-צרפת, לא היה לו הרבה זמן לפני שהתאבד, והוא כתב מעין צוואה לכל באי עולם. אחד הטקסטים המהממים ביותר שנכתבו במאה ה-20, תשעה עמודים של תזות קצרות, מעין צוואה שאומרת שצריך לזכור את הקורבן באשר הוא קורבן. הוא לא ידע על מה שהתפתח אחר כך, זה היה ב-1940. הוא לא ידע, אבל הוא הרגיש. הוא לא ידע איזו מפלצת תהיה, אבל לפני שזה התפתח למפלצת, הצו שלו היה שצריך להילחם בכל פאשיזם באשר הוא פאשיזם, לזכור כל קורבן באשר הוא קורבן, להילחם בגזענות ולגנות אותה באשר היא גזענות. זה מה שצריך לעשות. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת עבד-אלמאלכ דהאמשה – איננו. לכן - חבר הכנסת אברהם רביץ, ואחריו – חבר הכנסת אפי איתם, לאחר מכן, אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת פריצקי.
אם אני מבין נכון, כבוד הרב רביץ, אפשר גם באופן אישי להציע לך ברכות מטעם חברי הכנסת?
אברהם רביץ (דגל התורה):
סליחה?
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני שואל אם אני מבין נכון שאפשר להציע לך ברכות מטעם חברי הכנסת ומטעמי. אנחנו מברכים את עמיתנו הרב רביץ לרגל יום ההולדת שלו, שחל היום.
אברהם רביץ (דגל התורה):
תודה רבה לכם. כמניין מלב. גימטרייה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לרשותך.
אברהם רביץ (דגל התורה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביקרתי היום במסגרת ביקור של ממשלת ישראל ב"יד ושם". כשסיימנו את הביקור, הציע לי מישהו מהסדרנים שם, כנראה, לכתוב משהו בספר המבקרים. אמרתי לו: אין לי מלים ואין לי דיו, יש לי רק דמע ודמעות. אבל אין מי שיודע כיום לקרוא בדמע.
חברי הכנסת, לא רק לכתוב אי-אפשר, גם לקרוא אי-אפשר, גם להבין לא ניתן. לא ניתן להבין שנאת עולם לעם עולם. לא ניתן להבין את הרוצחים, וגם לא ניתן להבין את העולם כולו ששתק ולא עשה דבר ובכך היה שותף לשנאת עולם לעם עולם.
אני יודע שאפשר לעשות פלפולים רבים, כפי שניסה לעשות זאת חבר הכנסת זחאלקה לפני כמה דקות, התפלספות להיכן לנווט את האנטישמיות - אם לתוך הגזענות, או שהגזענות היא חלק מהאנטישמיות. גזענות אסורה, גזענות נגד כל אדם, כי בצלם אלוקים ברא את האדם באשר הוא אדם.
יוסף פריצקי (צל"ש - ציונות, ליברליות ושוויון):
חביב אדם שנברא בצלם.
אברהם רביץ (דגל התורה):
חביב אדם שנברא בצלם. חבר הכנסת פריצקי, תודה רבה. זו סוגיה אחרת, עם כל הכבוד לניתוח שעשית לפנינו. לא רק שסוגיית האנטישמיות מיוחדת, אלא היא גם מיוחדת בכך שהיא לא מובנת, לא היתה מובנת, והיא איננה נמצאת תחת כללי ההיגיון האנושיים בכלל. היא נמצאת בשחר הקיום היהודי מאז האבות, ובמיוחד יעקב, שידוע שעשיו שונא ליעקב. מין דבר בידוע. מאיפה זה ידוע, למה זה ידוע ואיך זה מובן? אין פירוש לכך. יש אולי מוסר השכל, ויש דברים שאנחנו חייבים ללמוד מהתופעה הנוראית הזאת. המין האנושי חייב לשנן לעצמו - וטוב שנקבע בשל כך יום על-ידי האומות המאוחדות, שאמור להיות יום של לימוד הסוגיה של - איכה ירדת, אדם, לשפלים נוראיים ועמוקים.
היתה לי הרגשה מאוד מוזרה בסיור הזה שעשינו היום ב"יד ושם". למדתי שם משהו. בתמונות הראשונות אנחנו רואים את היהודים לפני - אנשים מעונבים, אנשים במסחר, בכלכלה, בתרבות, בתלמוד ובשמירת מצוות, כל אחד לפי עניינו. אבל, כולם, כל אחד לפי כבודו, וכל אחד לפי מדרגתו בחברה האנושית שהיתה אז. כל אחד דומה לבני מדינתו אשר בה הוא שהה. כאשר מתחיל להתגלגל הדבר הנוראי הזה, שוב התפרצות של שנאת עולם לעם עולם, ליד המשרפות, בשיירות הגירושים, במשאיות ובקרונות הרכבת, ליד בורות האימה אשר לשם נורו, כו-לם, מכל הסוגים ומכל הארצות ומכל המעמדות, מין דבר אחד נוראי - כולם אחד. מיוחדים. כולם יהודים. המרצחים מדושני עונג, אנשים שנראים בפרצופיהם שייכים לתרבות המערבית, נהנים ממכמני הנאות התרבות, אנשים מן השורה ורואים אותם ברחובות, והם רוצחים שפלים. יש הסבר לזה? אין לזה הסבר.
אמרו פעם ליהודים: שונאים אתכם כי אתם שונים מכולם. טוב, ומה היה בסוף שנות ה-30? הם לא נראו שונים. חלק גדול מהיהודים ניסו להידמות לאומות העולם בארצותיהם, ובכל זאת גילו אותם כמה דורות אחורה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אדוני, אבקש לסיים.
אברהם רביץ (דגל התורה):
אדוני, אני מסיים.
הלימוד בשבילנו אולי הוא כזה: בכל זאת ולמרות הכול אנחנו שרדנו עמים רבים אחרים. במשך 3,500 שנה אנחנו שורדים, החל מעמלק, דרך המן, אנטיוכוס וטיטוס וכל צוררי היהודים לדורותיהם, ולבסוף היטלר, ומי יודע מה מחכה לנו היום בשער לידינו. אנחנו שרדנו את כולם ונשרוד את כולם, כי יש תכלית לקיום של העם היהודי כמבשר דבר ה' בעולם, דבר המוסר, דבר האמת, ולמרות כל זאת אנחנו נמשיך, נחיה ונהיה עד סוף כל הדורות וכל הצרות.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה מאוד לחבר הכנסת, סגן השר, אברהם רביץ. חבר הכנסת אפי איתם, בבקשה. אחריו - אחרון הדוברים בנושא הזה, חבר הכנסת יוסף פריצקי.
אפי איתם (ציונות לאומית דתית מתחדשת):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני 60 שנה בחרה האומה הגרמנית, באורח דמוקרטי וברוב מרשים, מפלצת נפשעת לעמוד בהנהגתה. כשהיא נבחרה, התבלבל העולם ואמר: הרי זה רצון העם הגרמני, והוא נבחר באופן דמוקרטי - ודיברו אתו וניהלו משאים ומתנים, והוא כבש את חבל הסודטים ואת צ'כיה ואת פולין והטביע את כל אירופה ואת כל העולם בלהבות ובנחלי דם. כמה סבל היה נחסך מאתנו ומהעולם אילו הבין מישהו ביום שלמחרת בחירתו שפשוט צריך לחסל אותו?
הדיון על האנטישמיות מביא אותנו, באופן טבעי, ל"יד ושם", אבל האנטישמיות חיה וקיימת לא בצלבי הקרס על בתי-הספר בצרפת ואפילו לא בנאצות בבתי-הכנסת בטורקיה. היא הולכת וצוברת כוח של מעצמה עם נשק להשמדה עולמית – אירן, שבחרה נשיא שמוביל אנטישמיות של שואה שנייה, והעולם מתבלבל: הוא נבחר באופן דמוקרטי, וצריך לשכנע אותו ולדבר אתו. אולי ניתן משהו והוא ייבלם.
חברים יקרים, מאתמול אירן היא כאן. אירן היא "חמאסטן", והעם הפלסטיני בחר לעצמו אתמול, באורח דמוקרטי, חבורת רוצחים כמנהיגיו, ולנו אסור להתבלבל אפילו לרגע. אתמול, כגמול על דור של מאמצי שלום, השיב לנו העם הפלסטיני בהצטרפות למחנה האנטישמים הקיצוניים ביותר. הוא חבר אתמול לנשיא אירן ולחזון ההשמדה של מדינת ישראל. כל ניסיון לייפות את העובדה הזאת לא יצלח.
אומרים לי שראש הממשלה מכנס היום דיון חירום בנושא בחירת ה"חמאס" והקמת חמאסטן בתמורה למאמצי השלום שעשתה ישראל בשנים האחרונות. ואני אומר לך, אדוני, אהוד אולמרט, קודם כול, אתה אשם. הבריחה שלך ושל ממשלת קדימה - אחורה, עקירת היהודים, ביזוי בתי-הכנסת, לימדו את העם הפלסטיני עובדה אחת פשוטה: הטרור מנצח אותנו, ומי שהוביל את מדיניות הטרור צריך להמשיך ולהיות מנהיגו של העם הפלסטיני.
ואני אומר לך, שמע ממני עצה הערב, אל תשעה ליועצים שלך, לאחיתופלים שהובילו את מדינת ישראל אל ספה של אירן כאן, הפוך את רשימת ה"חמאס" לרשימת החיסול של צה"ל והשב"כ מהלילה. זה בדיוק היטלר, שהיה נחסך מהעולם הסבל, ההרג והאסון אם מישהו היה מחסל אותו ולא מתבלבל לרגע מחזות הדמוקרטיה המזויפת שדרכה עלה הרוצח. טרור הוא טרור, רצח הוא רצח, ומי שבחר ברוצחים כמנהיגיו, יצטרך לשאת גם בתוצאה ההיסטורית כאומה וכחברה.
צר לי עליכם, שכני הפלסטינים, שכל כך רבות השקיע בכם גם העולם והשקענו גם אנחנו, בתקווה שאולי ברגע של שפיות, בהזדמנות של אמת, תבחרו לעצמכם הנהגה, שגם אם יקשה עלינו מאוד, אולי נוכל ביום מן הימים לראות בה פרטנר ראוי לחיים משותפים. ואתם אכזבתם ואכזבתם, אוי כמה אכזבתם, קודם כול את עצמכם ואת הדורות שיבואו אצלכם, שבחרתם לכם היטלרים בני ערב להיות המנהיגים הראשונים שמבטאים את בחירתכם החופשית.
אבל אולי בשונה מאותם יהודים, סבינו וסבותינו, שלא הכרנו ולא ידענו, וראינו אותם בקלונם ובמותם הבזוי, יש מדינת ישראל. ואתה, אהוד אולמרט, ראש הממשלה, אינך עוד ראש קהילונת, אינך עוד ראש של ציבור יהודים המבקשים לשרוד, אתה ראש וראשון למדינת ישראל הריבונית. ואל תתבלבל ואל תתחמק ואל תזייף ואל תמכור לנו סיפורי בחירות. סכנה גדולה, חמורה, אבל מצד שני גלויה וברורה, קמה למדינת ישראל מאתמול.
נכון, צר לך ואולי לרבים אחרים להתפכח מאשליות השלום וכזבי המשא-ומתן, ואולי על הרקע הזה נוראה פי-אלף החלטת ההתנתקות חסרת הפשר והתמורה שאתה היית מאדריכליה. אבל יש לך הערב רגע שבו באמת נבחן מנהיג, והיכולת לומר: העובדות שונות, טעינו, נבחן את דרכינו ונלך בדרך ראויה, רציונלית, צופה פני עובדות. ואתה גם יכול להפוך להיות איזה מין משיחיסט מוזר שהולך בדרך של התאבדות לאומית שאומרת, לעזאזל העובדות, העיקר הקלפי, העיקר המנדטים, וגם את אלה תפסיד ותאבד אם תלך בדרך הזאת.
אני קורא לך, הכרז על רשימת ה"חמאס" כרשימת החיסול החדשה של השב"כ, של הצבא, יהיו הרוצחים הללו נרדפים על צוואר מהיום עד כלותם.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת איתם. חבר הכנסת יוסף פריצקי, אחרון הדוברים בנושא הזה.
מוחמד ברכה (חד"ש-תע"ל):
זה ראש של פושעים, איך שאתה מדבר. זאת מנטליות של רוצחים. רשימת חיסול, חיסול ודם, זה מה שאתה, גם בצבא וגם כחבר כנסת.
אפי איתם (ציונות לאומית דתית מתחדשת):
מי אתה שתדבר כך? אתה גיס חמישי של ה"חמאס".
מוחמד ברכה (חד"ש-תע"ל):
אתה פושע שקורא לעשות פשעים. אתה פה נטע זר עם הגזענות שלך.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תם הוויכוח. בבקשה, חבר הכנסת פריצקי יחזור לנושא המקורי.
יוסף פריצקי (צל"ש - ציונות, ליברליות ושוויון):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ויאמר המן למלך אחשוורוש, ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים, בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם. אם על המלך טוב, ייכתב לאבדם; ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על-ידי עושי המלאכה, להביא אל גנזי המלך. ויסר המלך את טבעתו מעל ידו; ויתנה להמן בן המדתא האגגי צורר היהודים.
האנטישמי הראשון, ואולי אין הגדרה טובה יותר לאנטישמיות מהגדרתו של המן: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. עם המפוזר והמפורד. ודתיהם שונות מכל עם. וגם זה נכון. כי אנחנו היהודים, דת של משפחה אנחנו. כולנו מתייחסים אל האבות - אברהם, יצחק ויעקב. אין מצטרפים אלינו בדרך שמצטרפים לדתות המונותיאיסטיות האחרות, כלומר, אי-אפשר לבוא אל הכומר או הקאדי ולומר, הנה אני מקבל עלי את אתגרי האמונה ולהצטרף אל הדת. לא. גם ההיפך הוא הנכון. גם האפיקורוס להכעיס והאוכל נבלות וטרפות, ביום הכיפורים הוא יהודי. כי עם אנחנו, ביסוד, משפחה ביחד. וגם בזה צדק המן בן המדתא האגגי. דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים - גם זה נכון. אנחנו, כל השנים, קיימנו בתוכנו את קהילותינו. דינא דמלכותא דינא היה נכון, אבל כל עוד לא נגעו הדברים להווייתנו ממש.
ובכל דור ודור - וזה גם נכון - עומדים עלינו לכלותנו, אלא שבדורות האחרונים קרא אירוע שלא היה מאז גלינו מכאן, והוא הקמתה של מדינת ישראל.
מה אנחנו צריכים ללמוד ביום הזה, הוא היום שבו העולם זוכר את שואת יהודי אירופה? - שלושה דברים. האחד, על מנת שלא יחזור רצח עם מזוויע שכזה, חובה עלינו וקודם כול עלינו לנהוג ולהטיף לשוויון. יפה אמרת, חבר הכנסת רביץ, כולנו בני-אדם. דרך אגב, אדוני היושב-ראש, חלק מהשוויון הוא, שגם לנו, לעם היהודי, מגיעה מדינה. גם בזה אנחנו שווים לכל העמים. לעם הזה, כמו ליתר העמים, מגיעה מדינה שתגן עליו, שתשמור עליו, שתהיה לו בית לאומי אמיתי, שבה הוא יוכל להביא את ביטויו. שוויון.
הדבר השני, יש עלינו חובה להתריע, ואנחנו עושים מעט מאוד, אדוני היושב-ראש. בכל עוולה שקורית בעולם שיסודה גזענות, שיסודה שנאת האחר מפני שהוא "שונה", קמה עלינו חובה להתריע בשער. בזה אנחנו צריכים להיות אור לגויים. אם חלילה וחס נרצחים אנשים בעולם משום שהם משבט "לא נכון" או בעלי צבע "לא נכון", או מגזע "לא נכון" – וכל ה"לא נכון" כמובן במרכאות כפולות ומכופלות - מפה צריכה לקום הזעקה, כי אנחנו מבינים מה משמעות העניין.
הדבר השלישי, אדוני היושב-ראש, שאנחנו צריכים ללמוד וללמד ביום הזה, חובה שלנו כלפי עצמנו היא קודם כול לנהוג בסולידריות. אנחנו יכולים להתווכח ויכוחים קשים מאוד ומרים מאוד איך אנחנו רוצים שתיראה החברה הישראלית. יש כאלה הרוצים מדינת הלכה ויש כאלה הרוצים מדינה חופשית. יש כאלה הרוצים לנטות ימינה וכאלה הרוצים שמאלה. יש כאלה המבקשים קדימה ויש כאלה המבקשים למעלה. הכול טוב ויפה כל עוד אנחנו מבקשים לדון בכלל. אם חלילה יימשך כאן תהליך שהתחיל בכנסת הזאת, של האינדיבידואליזם הצרוף, שלא את אחי אני מבכה, אלא שלא אכפת לי מאחי, ולא אכפת לי מאף אחד, אדם דואג רק לעצמו, רק לעצמי אני דואג והשני שאני - עניים יכולים לשתות מים, הרעבים יכולים לפשוט יד ברחובות - לא נוכל להתקיים.
אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, בסיפור מאוד אופטימי שסיפר לי יהודי איטלקי שלצערי כבר הלך לבית-עולמו. כידוע, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, היה יום שישי, הוא היום שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל. יהודים ברומא, באיטליה, נהגו שלא לעבור מתחת לשער טיטוס, הנמצא ליד הקולוסיאום. באותו יום קרא הרב של הקהילה ליהודי רומא, עמד מתחת לשער טיטוס דווקא, הוציא את בקבוק היין ואמר: טיטוס, טיטוס, אתה ועמך אינם עוד ואת המדינה היהודית הקמנו. שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה. וכולם הרימו כוסית.
כל עוד נהיה מדינה הגונה, סובלנית, טובה, נוכל להבטיח, אדוני היושב-ראש, שזוועה כזאת לא תהיה. לא רק מדינה, אלא איזו מדינה - וזה מוטל לפתחה של הכנסת הבאה עלינו לטובה. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת פריצקי. סיימנו את הדיון בנושא גילויי האנטישמיות וציון יום הזיכרון הבין-לאומי לזכר קורבנות השואה.
חילופי גברי בוועדות הכנסת
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
לפני שאנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום – הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת בנלולו. אנחנו גם מברכים אותו לרגל היבחרו ליושב-ראש הוועדה.
דניאל בנלולו (יו"ר ועדת הכנסת):
תודה.
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, ידידי חברי הכנסת, הריני להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדות מטעם סיעת העבודה-מימד, כדלקמן: בוועדת הכספים – במקום חבר הכנסת דני יתום יכהן חבר הכנסת יצחק הרצוג; בוועדת הכלכלה – במקום חבר הכנסת איתן כבל יכהן חבר הכנסת שלום שמחון; בוועדת החוקה, חוק ומשפט – במקום חבר הכנסת איתן כבל יכהן חבר הכנסת אופיר פינס-פז; בוועדת החוץ והביטחון - במקום עמרם מצנע, שפרש מהכנסת, יכהן חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר, ובמקום חבר הכנסת אברהם בייגה שוחט, שכיהן כממלא-מקום, יכהן חבר הכנסת מתן וילנאי כממלא-מקום.
בוועדה המשותפת של ועדת הכנסת וועדת הכספים לתקציב הכנסת – במקום חבר הכנסת רוני בר-און, שהתמנה לשר, יכהן חבר הכנסת דניאל בנלולו, כיושב-ראש ועדת התקציב. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אני מודה מאוד לחבר הכנסת בנלולו, יושב-ראש ועדת הכנסת.
נסיבות מותו של נדים מילחם, זיכרונו לברכה
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
הנושא הבא: נסיבות מותו של נדים מילחם ז"ל מערערה - הצעה של הסיעות חד"ש-תע"ל, שינוי, מרצ-יחד ובל"ד. ינמק בשם כל המציעים חבר הכנסת מוחמד ברכה וישיב השר לביטחון הפנים. חבר הכנסת ברכה, בבקשה; עד עשר דקות לרשות אדוני.
מוחמד ברכה (חד"ש-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לפני שבוע, ביום חמישי שעבר, בשעה הזאת, עמדתי עם תושבים רבים מהכפרים באזור ואדי-עארה בשולי הכביש הראשי לאחר הריגתו-הירצחו של נדים מילחם, שנהרג מיריות של שוטרים. הרוחות סערו. המשטרה לא הסתפקה אז ביריות שנורו לחזהו של נדים מילחם, אלא אנשיה גם תקפו אזרחים זועמים ועצרו אותם. אני ועוד כמה אישי ציבור ערבים היינו שם עם התושבים, כואבים וזועמים כמובן, אבל גם לא רצינו שהדברים יצאו משליטה. לכן פנינו לקצין המשטרה כדי שישחרר את העצורים, ובכך לתרום להרגעת הרוחות - באופן זמני כמובן - ואכן זה מה שקרה.
המשטרה הזדרזה להוציא גרסה, שלדעתם של עדי ראייה היא גרסה מופרכת לחלוטין. כמי שהיה בביתו של המנוח זמן קצר לאחר המקרה, ראיתי את המזרון שעליו ישן נדים מילחם וגם דיברתי עם אחיו – אחד מהם היה נפוח ממכות והשני כואב גם הוא ממכות השוטרים. מסתבר שהיד הקלה על ההדק של שוטרי ישראל כאשר מדובר באזרחים ערבים, פעלה שוב. נדים מילחם ישן בחדרו. אותם שוטרים הגיעו לקומת הקרקע, למוסך, היכן שאחיו עובדים, ושאלו עליו. אחד מאחיו אמר להם שהוא למעלה. בינתיים ביקש אותו אח שיכינו קפה לאורחים, כדי שיעלה למעלה עם הקפה ויקבל אותם כמו שצריך. בתוך שניות נורו כבר היריות ונדים לא היה בין החיים.
אנחנו גורסים, אדוני השר, שלא היתה כאן רק יד קלה על ההדק, אלא היה כאן רצח בדם קר. גם אם נניח שגרסתה של המשטרה היא הנכונה והמנוח היווה איום, יש דרכים אחרות לטפל באיום. ראינו, גם בארץ וגם במקומות אחרים, שיש אפשרות לטפל בעניינים כאלה בלי להמית, בלי להרוג, בלי לרצוח. השוטר או השוטרים שירו בנדים מילחם כיוונו תחילה לחזהו, ללבו, ואלה היו יריות המוות.
הטענה שהשוטרים חיפשו אמצעי לחימה או נשק גם היא טענה מופרכת. יש עדי ראייה שאומרים שלא היו דברים מעולם. יש עדים שראו אפילו שוטרים שמים אקדח בידו של המנוח לאחר שנהרג, ואחר כך לקחו את האקדח הזה כביכול עם טביעות האצבעות.
אני רוצה להבהיר כאן בצורה חד-משמעית, שאינה משתמעת לשתי פנים: הציבור הערבי והנהגתו סולדים מקיומו של נשק בחברה שלנו, גם נשק מורשה וגם נשק ללא רשיון. כל נשק כזה מועד לפורענות וריבוי מתחים פנימיים בתוך החברה הערבית. אנחנו יודעים מתי עוצמים עין מארסנל נשק במקום זה או אחר ומתי מתעלמים מקיומו של נשק - כל עוד משתמשים בו לחיסול פנימי. אנחנו יודעים שהמשטרה יודעת כמה נשק יש בטייבה, וכל שבועיים, שלושה שבועות אנחנו עדים לרצח או לחילופי יריות. אנחנו יודעים מה קורה באבו-סנאן, שבשנים האחרונות היו שם כ-200 אירועים של פצצות, יריות ואפילו טיל "לאו". אנחנו יודעים מי מקבל רשיון לנשק, וכי יש כאלה שיש להם נשק ללא רשיון ועוצמים עין לגביו. אנחנו יודעים בצורה חד-משמעית, שאם המשטרה או הממשלה או זרועות הביטחון חוששות שנשק כלשהו, שכדור אחד עלול להיות מכוון למה שהם קוראים "ביטחון המדינה", העניין מטופל בתוך דקות, אבל כשמדובר בשלומם של האזרחים יש הפקרות מוחלטת.
בנושא הזה אין ויכוח שהמשטרה לא רק שהיא צריכה לעשות, אלא שהיא לא עושה מה שצריך כדי להוציא את הנשק מהיישובים הערביים. לכן לא מקרה הוא שהסיעה שלנו הגישה הצעת חוק בנושא של יריות שמחה. הצענו הכבדת עונשים, והחוק התקבל בכנסת הזאת. לא מקרה שיש הצעת חוק שבאזורים אזרחיים האזרחים לא צריכים, מכל סיבה שהיא, להחזיק נשק.
אבל המקרה של נדים מילחם אינו נוגע לעניין הזה. הוא מקרה שמיתוסף לשורה של מקרים שבהם האינסטינקט של השוטר או של איש הביטחון כאשר עומד מולם אזרח ערבי הוא ללכת ולירות. אחרי אירועי אוקטובר גם ועדת-אור וגם מבקר המדינה אמרו מלים כדרבונות לגבי התייחסות המשטרה לאזרחים הערבים כאל אויבים. כך גם לגבי טיפולה של מח"ש, והיו ציטוטים מאוד קולעים בדוח מבקר המדינה בעניין הזה. כנראה שום דבר לא השתנה מאז אוקטובר 2000, וגם מלפני כן, אבל הדברים נעשים מאז ביתר שאת.
עכשיו הועבר התיק הזה למח"ש. אתמול הגיעה מח"ש לראשונה לזירת הפשע. זה אחרי שבוע תמים, לרבות ימים של גשם, שמטבע הדברים יעלים כל מיני נתונים.
אני רוצה לומר כאן מה שאמרנו היום בוועדת הפנים אשר דנה בעניין הזה. אמרנו שאין לנו אמון במח"ש. המחלקה לחקירות שוטרים הפכה למחלקה לחיפוי על שוטרים. העובדה שמרבית העובדים והחוקרים במח"ש הם אנשי משטרה לשעבר או שוטרים בהשאלה בעצם מבססת את האמירה הזאת, שמח"ש היא מחלקה לחיפוי על שוטרים. עובדה שמח"ש לא מצאה לנכון להגיש שום כתב אישום על שום מקרה באירועי אוקטובר 2000, וגם ב-14-15 המקרים שהיו לאחר מכן הוגש רק כתב אישום אחד, בלי להגיש את הראיות הנדרשות, וכך זוכה השוטר שירה והרג. אותה מח"ש באה עכשיו לחקור את האירוע הטרגי הזה, ואני אומר שאין לנו אמון בחקירה הזאת, לא מקרוב ולא מרחוק.
יש לנו חשש כבד, אדוני היושב-ראש, ואפילו יותר מחשש, שהמשטרה, שאמורה לשרת את האזרחים, נוהגת איפה ואיפה כלפי אזרחים ערבים ויהודים. הבוקר סיפרתי בוועדת הפנים, אדוני היושב-ראש, על אותו אירוע שהיה לפני חמש שנים, כאשר עובדי מחצבות שבתו וחסמו כביש באזור צומת המוביל בצפון. השוטרים נכנסו בברוטליות במפגינים. היה שם עובד יהודי שאמר: מה אתם עושים? אנחנו פועלים, אנחנו עובדים, מה אתם עושים. לפתע אני שומע שני שוטרים שמחליפים דברים מאחורי. אחד אמר: אמרו לנו שזו הפגנה של ערבים, מה פתאום עובדים?
יש לנו יותר מחשש כבד שיש הנחיות שונות כאשר מדובר בסוג כזה של הפגנות ובסוג אחר של הפגנות, בסוג כזה של מפגינים ובסוג אחר של מפגינים. המתנחלים חסמו כבישים, התנכלו לכוחות הביטחון, אבל כוחות הביטחון מצאו את השיטה לא רק שלא יהיו הרוגים, אלא גם שלא יהיו פצועים, וטוב שכך היה. אבל לא טוב, נפשע, מקומם, שאותה משטרה, אותן זרועות ביטחון, כאשר מדובר באזרחים ערבים מיטיבות להחליף מסכה, להחליף קוד, להפוך לרמבואים או לקאובויים למיניהם אשר הולכים לחסל ערבים. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. ישיב השר לביטחון הפנים, חבר הכנסת גדעון עזרא.
השר לביטחון פנים גדעון עזרא:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת מוחמד ברכה, האמת היא שזה הדיון השני שנערך היום בנושא הזה. כפי שציין חבר הכנסת ברכה, הדיון הראשון היה בוועדת הפנים בנוכחות תושבים רבים מהאזור וראשי מועצות ממקומות אחרים. אני מוכרח לומר שזו הפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, שאף-על-פי שהישיבה היתה טעונה, היא שמרה על אופי של הידברות ולא היו מחזות כפי שזכינו לראות בעבר, של קריאות כאלה ואחרות. אני שמח על כך.
דבר שני, אני רוצה להבהיר בצורה חד-משמעית, שאני, כשר לביטחון הפנים, לא מכיר ולו רבע הוראה שמשנה ומשווה נופך אחד לטיפול בערבים ונופך אחר לטיפול ביהודים. החוק במדינת ישראל הוא חוק שווה לכולם. חובתם של השוטרים לפעול נגד כל מפירי החוק על-פי אותו חוק ובאותה דרך. נכון צוין שמאז תקריות 2000 מספר הערבים שנהרגו על-ידי כוחות הביטחון, משטרה, צה"ל, גדול ממספר היהודים שנהרגו על-ידי כוחות אלה. דעו שעל-פי הוראות הצבא, המשטרה וכוחות הביטחון מותר לאדם לירות רק במצב אחד – כאשר הוא בסכנת חיים או הציבור בסביבתו בסכנת חיים.
אני לא רוצה לגעת בנושא המדובר, שהיה בדיוק לפני שבוע, מאחר שהנושא הזה נמצא בחקירה. המשטרה מנועה מלחקור את הנושא מאחר שמח"ש חוקרת את הנושא.
חבר הכנסת ברכה, אחרי הדיון שהיה דיברתי עם שרת המשפטים וסיפרתי לה על חוסר האמון שלכם במח"ש. כידוע לך, מח"ש היא חלק ממשרד המשפטים. ביקשתי ממנה להגדיל את מספר הערבים העובדים במח"ש, מפני שיש בני מיעוטים שעובדים שם. סיכמנו שניתן העדפה מתקנת לשירותם של ערבים במח"ש, על מנת שלא תהיה תמונה שמח"ש היא יחידה שדואגת למשטרה, אלא יחידה שדואגת לעם ישראל ולמדינת ישראל.
אני מוכרח להגיד שבישיבה היום היו כמה דברים מוזרים, שאני שומע עליהם בפעם הראשונה. אבל לפני כן אני מוכרח להגיד, שכולנו מצטערים שנדים נהרג. זה לא היה צריך לקרות, אבל הנסיבות שהיו במקום, שהן עדיין בבירור, הביאו למצב הזה. אני מוכרח להגיד שמנהיגי הציבור הערבי בוואדי-עארה ובמקומות היותר רחוקים נהגו כשורה, לפי דעתי, בניגוד לעבר הרחוק. לפי דעתי, הנושא הזה יושב בצורה הטובה ביותר, אף שהיו שם כמה אירועים לא סימפתיים.
היום דיברו בוועדה על כך שלמדינת ישראל אכפת שסוגרים כביש. אני רוצה להזכיר לך, שהכביש הוא לא הבעיה, אלא שסגירת הכביש מביאה לקורבנות, כפי שהיה בשנת 2000. לא רצינו שיהיו קורבנות נוספים, וזה מה שהניע אותנו, ואני שמח שכך היה.
אני מוכרח להגיד לכם, שכמות הנשק שנמצאת ברשות אזרחים בישראל באופן בלתי-חוקי היא רבה ביותר. ראינו את זה לאחרונה בשימושם של ארגוני הפשיעה בטילי "לאו". חבר הכנסת ברכה הזכיר כמה יישובים. הוא הזכיר את טייבה, הוא הזכיר את אבו-סנאן. אם הוא לא הזכיר - אני יכול להזכיר את כפר-קרע ויישובים אחרים. אני אומר לך שמשטרת ישראל, אם וכאשר היא מקבלת אינפורמציה על הימצאותו של נשק מסוים במקום מסוים אצל אדם מסוים, היא פועלת. כאשר היא לא יודעת איפה הנשק נמצא וכאשר אין זמן ומקום, היא לא תופסת.
זאת אחת המשימות של המשטרה על מנת להגן על תושבי ישראל. מפקד המחוז הצפוני סיפר היום בישיבה על רצח שאירע אתמול בג'סר-א-זרקא בנשק בלתי חוקי, רצח של אשה שיש לה תשעה ילדים. הלוואי שהיו תופסים את הנשק הזה והאשה הזאת לא היתה מוצאת להורג. היא פשוט הוצאה להורג.
מפקד המחוז הצפוני גם דיבר היום על כמות הנרצחים במגזר הערבי - שהוא קטן מהמגזר היהודי – הקיימת בצפון באחוזים הרבה יותר גדולים. נדמה לי שהוא נקב במספר ואמר כי 81% ממקרי הירי בצפון היו בקרב המגזר הערבי, לא בין המשטרה לבין המגזר הערבי.
כולנו זוכרים את המקרה של ירי בחתונה, כשילדה צעירה נהרגה בחתונה בכפר-יאסיף, וראשי המועצות הערביות ביקשו מהמשטרה לבוא ולהילחם בתופעה הזאת. איך נלחמים בתופעה? על-ידי תפיסת הנשק. איך תופסים את הנשק? - כשאתה יודע של-x, y או z יש נשק. אין מי שמדווח למשטרה על כך, ואנחנו לא יודעים איפה זה נמצא. אני חושב שצריך להיות מבצע משותף של ראשי הרשויות והמשטרה.
בחצי השנה האחרונה אני משמש בתפקיד של יושב-ראש הוועדה למאבק באלימות. אחת ההחלטות בוועדה היתה, שכל ראש מועצה במגזר היהודי, הערבי, עירייה, מועצה, מועצה אזורית, עומד בראש הוועדה למלחמה באלימות ביישובו, והוא יכול לזמן את כל נציגי הממשלה שנוגעים לאלימות, אם משטרה, אם משרד החינוך, משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד הרווחה וכיוצא בזה. הוא יכול לבקש מהאנשים הללו לפעול על-פי סדר העדיפויות שנראה לו.
אם המלחמה באמל"ח היא הדבר החשוב ביותר, כולם משלבים ידיים למלחמה באמל"ח. באים ואומרים "אנחנו לא משתפים פעולה". זה שיתוף פעולה. אנחנו לא יכולים לנחש את הדברים. ולכן אני מאוד מקווה, שהתהליך שהתחיל אחרי תקריות 2000 יימשך.
אני מוכרח גם להגיד לך, שלבוא ולהגיד שאיש לא הועמד לדין - דרך אגב, בדקתי בחוברת שהפיץ מרכז "מוסאוא". היא מדברת על ארבעה ערבים שנהרגו בשנת 2002, על שלושה בשנת 2003, על שניים בשנת 2004, על אחד בשנת 2005 והאחרון שהיה בשנת 2006. מספר המקרים נמצא בירידה. אני ראיתי את המקרים, כל מקרה ומקרה נחקר. בכל מקרה ומקרה אדם עמד לדין. במקרה האחרון, שהיה בעיסאוויה לפני כחודשיים, השוטר נאשם.
אנחנו צריכים משטרה - אני רוצה, אתה רוצה וכולנו רוצים משטרה חזקה. משטרת ישראל החליטה לאחר אירועי 2000, שחשוב מאוד להציב שוטרים בכפרים השונים. לפי דעתי, זה היה לשביעות רצונם של ראשי המועצות, שיהיה שוטר קהילתי שלא בא רק כשיש צרות, אלא משרת את הציבור. להפתעתי, שמעתי היום בוועדת הפנים ואיכות הסביבה משני נציגים, האחד מכפר-קרע, שמהיום שהציבה המשטרה את המש"קים הללו, התחילו בעיות ביישובים. זאת הפעם הראשונה שאני שומע את הדבר הזה, כאשר ראשי המועצות מציפים אותנו בבקשות.
לי אין כל ספק, שכל פעם שקורה מקרה כזה כמו המקרה של נדים – ואני לא רוצה להיכנס אליו - המשטרה בודקת את עצמה. היא בודקת את עצמה אחרי שמח"ש מטפלת בעניין, ותוך כדי כך היא בודקת את ההוראות שלה. אנחנו לא מעוניינים באירועים הללו. אין לי כל ספק שצריך לתת ביטחון לשוטר, כדי שהוא לא יפחד לפעול, כי אחרת בסופו של דבר זה יבוא על חשבון האזרחים.
אני מודה לחבר הכנסת על העלאת הנושא. הנושא הזה ימשיך ללוות אותנו ויהיה בטיפול כמו אירועים אחרים. אין לי לאן להעביר את ההצעה הזאת, אין ועדות ואין שום דבר.
קריאה:
ועדת הבחירות המרכזית.
השר לביטחון פנים גדעון עזרא:
הדיון כבר התנהל היום בוועדת הפנים ואיכות הסביבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אתה מציע להסתפק בתשובתך?
השר לביטחון פנים גדעון עזרא:
אני מוכן שהנושא יבוא עוד פעם לדיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה. אם הוועדה רוצה להתכנס עוד פעם כדי לדון בעניין, אין לי בעיה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אדוני יסתפק בדברי השר?
השר לביטחון פנים גדעון עזרא:
הוא רוצה טיפול מחץ.
מוחמד ברכה (חד"ש-תע"ל):
אני לא מבקש להעמיד את הנושא להצבעה. אנחנו רצינו להעלות את הנושא כדי לקבל את תשובת השר ועצם הדיון הוא המטרה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
קבענו שבחוסר רצון ותחת מחאה, אתה הסתפקת בדברי השר, כי אין לאן להעביר את הדיון.
מוחמד ברכה (חד"ש-תע"ל):
אני לא מסתפק בדברי השר, כדי שחבר הכנסת דהאמשה יוכל להעלות הצעה אחרת.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אתם יודעים מה? מכיוון שאין לאן להעביר, אני אקח על עצמי את העניין הזה. אין לאן להעביר את הדיון, כי אנחנו בתקופת בחירות. חבר הכנסת דהאמשה מקבל דקה. שרת המשפטים בינתיים תתכונן לעלות לדוכן, ומייד אחרי דברי חבר הכנסת דהאמשה סגן המזכיר יודיע את הודעתו.
עבד-אלמאלכ דהאמשה (רע"ם):
כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, הבעיה, אדוני השר, היא לא שיש נשק או אין נשק. הבעיה היא במדיניות. משטרה חזקה, משטרה חלשה, שוטר אחד, חלש ביותר, יכול לירות באדם ולהפיל אותו, וזה מה שקורה. המדיניות של המשטרה כאשר מדובר בערבים היא יד קלה על ההדק, וזה שורש הבעיה. יש נשק, גם במגזר היהודי יש נשק. מה המשטרה עושה עם הנשק הזה? למה היא לא אוספת אותו? אבל כמה חשודים או כמה חיפושים משטרתיים הובילו לרצח או להרג במגזר היהודי? אצלנו זה הפך לשיטה, ממש תופעה. התופעה הזאת, כאשר תמיד יש כוחות ביטחון – על-פי רוב אלה שוטרים, מג"בניקים, גם חיילים – והקורבנות הם ערבים, מראה שיש פה מדיניות.
אדוני היושב-ראש, מלה אחרונה לעניין מח"ש. כאשר מח"ש לא מגלה אשם ולא מגלה אשמים כשהקורבן הוא ערבי, זה גם טעון בדיקה, כי יש פה כבר תופעה נוספת, אם באירועי אוקטובר ואם אחרי אירועי אוקטובר. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת דהאמשה.
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
הודעה לסגן מזכיר הכנסת.
סגן מזכיר הכנסת נאזם בדר:
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 42 והוראת שעה), התשס"ו-2006, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 22), התשס"ו-2006, והצעת חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראות שעה) (תיקון מס' 9), התשס"ו-2006, שהחזירה ועדת הפנים ואיכות הסביבה.
מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושא: הפגיעה בעשרות אלפי חולי אלצהיימר ובני משפחותיהם בעקבות צו פינוי לעמותת אלצהיימר.
החלטת ועדת הכנסת בדבר שינוי בהרכב הסיעתי - בהתאם להוראות סעיפים 95(1) ו-60 לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994, וסעיף 18א לתקנון הכנסת, מחליטה ועדת הכנסת על השינויים הבאים בהרכב הסיעתי של הכנסת: סיעת "שינוי - מפלגת החילונים ומעמד הביניים" התפלגה לשתי סיעות: 1. סיעת "שינוי", אשר תמנה שלושה חברי הכנסת, שהם חברי הכנסת שנמנו עם הסיעה לפני ההתפלגות, למעט חברי הכנסת האמורים בפסקה 2; 2. סיעת "הסיעה החילונית", אשר התמנה 11 חברי הכנסת: יוסף טומי לפיד, אברהם פורז, אליעזר זנדברג, ויקטור בריילובסקי, אילן שלגי, מל פולישוק-בלוך, רשף חן, רוני בריזון, אתי לבני, חמי דורון ואראלה גולן.
החלטת ועדת הכנסת בדבר שינוי שם סיעה ושינוי מספר חבריה של סיעה – א. בהתאם לסעיף 18א(2) לתקנון הכנסת, מחליטה ועדת הכנסת לשנות את שמה של סיעת "אחריות לאומית". השם החדש של הסיעה יהיה "קדימה".
עוד מחליטה ועדת הכנסת, בהתאם להגדרת "סיעה" בסעיף 1 לחוק מימון מפלגות, כי סיעת "קדימה" מייצגת את מפלגת "קדימה" החל מיום 4 בינואר 2006 – היום שבו נרשמה המפלגה אצל רשם המפלגות.
ב. בעקבות התפטרותו מהכנסת של חבר הכנסת עמרי שרון, חבר סיעת קדימה, ביום 5 בינואר 2006, ותחילת כהונתו של חבר הכנסת דוד מנע בסיעת הליכוד, מחליטה ועדת הכנסת, לפי סעיף 18א(3) לתקנון הכנסת, על שינוי במספר חברי הסיעות מהיום האמור: סיעת קדימה, אשר מנתה 15 חברי כנסת, תמנה 14 חברים; סיעת הליכוד, אשר מנתה 26 חברי כנסת, תמנה 27 חברים. תודה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה.
הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני-אדם), התשס"ו-2006
[רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/231).]
(קריאה ראשונה)
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
השרה ציפי לבני, שרת המשפטים במקרה זה, תציג את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני-אדם), התשס"ו-2006. בבקשה, גברתי.
שרת המשפטים ציפי לבני:
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק שלפנינו עוסקת בתיקון לחוק העונשין (איסור סחר בבני-אדם). מדובר בעבודה מאומצת של משרד המשפטים ומשרדים נוספים, וחשוב היה להעלותה גם ביום המיוחד הזה, שכן היא מנסה לתת כלים להילחם בתופעה מכוערת הפוקדת את גבולותינו זה יותר מעשור. מדובר בסחר בבני-אדם. התופעה הופכת את קורבנותיה לחפץ עובר לסוחר ומצמצמת עד כדי איון את חופש הבחירה שלהם, תוך דיכוי כבוד האדם עד עפר.
החוק נועד לשרת מטרות אחדות: להעניק כלים לשיפור המאבק בסחר בבני-אדם ולהתאים את החקיקה הישראלית לאמנות בין-לאומיות. כמה תיקונים לפנינו: הרחבת התחולה של עבירת הסחר בבני-אדם, התאמת עבירות החטיפה למצב החדש, שבו לעתים הן נעשות לצורך הזה, הסמכת בתי-המשפט לחלט רכוש הקשור לעבירת סחר בבני-אדם והושטת הגנה לקורבנות הסחר בבני-אדם בכמה מישורים. למשל, דיון בדלתיים סגורות, אם צריך לעשות את זה, איסור פרסום שם וכו', וכן הסמכת בתי-משפט ישראליים לאכוף צווי חילוט זרים כדי לאפשר לנו לסייע למדינות אחרות במאבק נגד הסחר בבני-אדם.
נודעת חשיבות מרובה להצבעה בעבור הצעת חוק זו בקריאה ראשונה, שכן היא תשמש צעד ראשון לקראת מאבק יותר ממוקד ויעיל בתופעה המכוערת הזאת ותאפשר לישראל להצטרף לקהילה הבין-לאומית. אני מבקשת מהכנסת לתמוך בהצעת החוק.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לגברתי השרה, אשר הציגה את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני-אדם) לקריאה ראשונה. מכיוון שמדובר בקריאה ראשונה, יש גם דיון. חבר הכנסת מאיר פרוש, שנרשם, איננו, אבל חבר הכנסת אריה אלדד נמצא כאן. בבקשה, אדוני.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, גברתי ורבותי השרים - לא נשארו חברי כנסת מן השורה - סחר בבני-אדם, וסחר בנשים בפרט, הוא בוודאי אחת התופעות האנושיות המגונות ביותר, המבוזות ביותר. כאשר הן מתקיימות במדינת ישראל בקנה המידה שבו זה קורה כאן, זה בוודאי כתם על המדינה. זו העבדות המודרנית על שלוחותיה השונות. אבל הצעת החוק שהונחה לפנינו היום, שצריך לתמוך בה, היא לא הבעיה. הבעיה היא לא שאין לנו חוק מתאים שיילחם בסחר בבני-אדם. החוק הקיים יכול היה להילחם יפה מאוד אילו עשו רשויות האכיפה את מלאכתן נאמנה.
במקום לתקן אלף ברזים דולפים אפשר לתקן את השיבר, את המגופה הראשית. חלק גדול מהסחר בנשים שמתקיים בישראל נעשה דרך הגבול המצרי, כאשר המצרים שותפים למבריחי הנשים, לסוחרי הסמים ולמבריחי הנשק דרך הגבול. שר הביטחון שלנו, שיודע להילחם ביהודים, לא מסוגל לעצור ולחסום את ההברחות האלה. שם אפשר לסגור את המגופה. לו נלחמו המצרים באמת בסוחרי הנשק, סוחרי הסמים, סוחרי הנשים הללו, לא היינו רואים כאן סחר עבדים בהיקף הזה.
אבל שר הביטחון בא ומתייצב בפני ועדת החוץ והביטחון ומשקר בריש גלי ואומר: יש הסכם, יש הסכם מעברים לגבי רפיח, ושם ישראל, הפלסטינים והמצרים סיכמו וחתמו איך יבקרו את המעבר בגבול. שקר. אין הסכם, מעולם לא הוצג הסכם כזה וגם לא יהיה אפשר להציג הסכם כזה, כי שר הביטחון אינו מהסס לשקר לוועדת החוץ והביטחון.
אבל יש עוד מגופה אחת, אצלנו בנגב, שאפשר להילחם בה, על הגבול וגם בקרב סוחרי הנשים שבתוך הנגב, שמבריחים אותן למרכז הארץ. לפני ימים מספר היתה ידיעה בעיתון, שמי שמשלם דמי חסות בבאר-שבע לבדואים מקבל ניכוי ממס הכנסה. אני חשבתי שזאת בדיחה גרועה. כתבתי למי שהיה שר האוצר והיום ממלא-מקום ראש הממשלה: תכחיש את הדבר הזה. הוא אמר לי: לא, זה נכון. אם יש להם הוצאות לענייני עסקים, זה צריך להיות מוכר למס הכנסה.
אז מדינה שמוכנה לסבסד ארגוני פשע וסוחרי סמים, שלא תשים לנו כאן הצעת חוק כאילו מה שחסר לה כדי להילחם בסחר בנשים זה עוד חוק. חסרה נחישות אמיתית להילחם בפשע המאורגן, ולא עוד חוק. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד. חבר הכנסת אורי אריאל – איננו. חבר הכנסת צבי הנדל – איננו. אפילו חבר הכנסת נסים זאב איננו. וגם חבר הכנסת דהאמשה איננו.
אנחנו נעבור להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני-אדם), התשס"ו-2006.
הצבעה מס' 1
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 5
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני-אדם),
התשס"ו-2006, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
התוצאות הן חמישה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותוכן לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט.
ירי רקטות "קסאם" על שדרות מצד אחד ופינוי מאחזים מצד שני
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא. הנושא הוא הצעה לסדר-היום, והוא יידון במסגרת הצעות דחופות לסדר-היום, זאת אומרת שלוש דקות לכל מציע. ירי רקטות "קסאם" על שדרות מצד אחד ופינוי מאחזים מצד שני - הצעה של האיחוד הלאומי, הליכוד וש"ס. יציג אותה חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה, אדוני. ישיב השר יעקב אדרי. קיבלנו ממזכירות הממשלה אישור שהממשלה הסמיכה את השר יעקב אדרי להשיב בנושאים האלה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, שילוש בלתי קדוש מרחף בחלל האוויר: ניצחון ה"חמאס" ביהודה, שומרון ועזה, המשך ירי הטילים על היישובים היהודיים ומסע הצלב לעקירת המאחזים שמובילים אולמרט ומופז.
אני מצפה שחאלד משעל ומחמוד אל-זהאר, מייד אחרי שילכו למסגד להודות לאלוהיהם, יעלו לירושלים, יבואו לעין-כרם ויעלו לקומה 7 להודות לאריאל שרון, השוכב על ערש דווי, כי הם חבים לו ולהתנתקות שלו, לעקירת היהודים ולגירושם את הניצחון שלהם בבחירות. האמת הזאת ברורה היום לכול, חוץ מלאלה שעדיין מנסים להגן על ההתנתקות כאילו היתה הישג בין-לאומי עצום, שהגירוש והעקירה האלה הם שהגישו את הניצחון ל"חמאס" על מגש של כסף. כי הפלסטיני השפוי והמצוי אומר: עשר שנים של משא-ומתן עם היהודים לא עבדו, הטרור ניצח. לכן, היהודים לא רוצים משא-ומתן עם, כביכול, המתונים של ה"פתח". ל"פתח" לא היה מה להציע להם בבחירות, ל"חמאס" היה המשך טרור להציע להם, לפיכך ניצח ה"חמאס", ואין למדינת ישראל למי להתלונן, זולת לעצמה, על כך שהם העלו לשלטון את ה"חמאס" בעזה.
בשולי הדברים ייאמר שאתמול הלכתי עם חבר הכנסת אפי איתם לשער יפו לעקוב אחר תהליך הבחירות, ומשטרת ישראל מנעה ממני להיכנס לסניף דואר ישראל לראות איך הבחירות מתקיימות. יש חוק חסינות חברי הכנסת, אבל החוק הזה נרמס ברגל גסה על-ידי משטרת ישראל, בגיבוי השר לביטחון פנים, בגיבוי הממשלה, כי התהליך הדמוקרטי הפלסטיני חשוב להם הרבה יותר מהחוק הישראלי. אבל הממשלה, ששמירת החוק מעולם לא היתה נר לרגליה, אלא לצורכי תעמולה, אין להתפלא על כך שגם חוק חסינות חברי הכנסת נרמס על-ידה.
מה לא הבטיחו לאזרחי ישראל לפני ההתנתקות? הבטיחו שזה תהליך נפלא, שהוא ישפר את מצבנו הביטחוני, ואם יעזו לירות עלינו מעזה, עזה תרעד. גם לנו יש מרגמות, ואנחנו נמצא את הדרך להחריב אותם אם יעזו לירות עלינו. כל יום יורים עלינו "קסאמים", אבל משרד הביטחון מציג סטטיסטיקה נפלאה איך כמות הפיגועים ירדה.
איך הוא מציג סטטיסטיקה כזאת? הוא אומר: בשנת 2004 היו 5,000 פיגועים, ב-2005 היו רק 2,500. איך סופרים? כל טיל וכל פגז מרגמה שנפל על גוש-קטיף נספר כפיגוע, בצדק. לכן, כשאין יהודים בעזה, אין פיגועים בעזה. צריך לעשות סטיקר: אין יהודים, אין פיגועים. הממשלה הזאת מוליכה את המדיניות הזאת גם לחברון וגם לשומרון, ובהמשך לכל יהודה ושומרון, ואז יהיו פחות פיגועים ביהודה ושומרון. כי כשאין יהודים אין פיגועים.
הממשלה הזאת מובילה לעקירת יישובים, לגירוש יהודים, לחורבן ההתיישבות ביהודה ושומרון, וסופה שתביא לחורבנה של מדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. השר אדרי רצה לענות במשולב, אבל חבר הכנסת גדעון סער, שאמור להציג את הנושא הבא, איננו, אז הוא מפסיד את הנושא. השר יעקב אדרי ישיב לחבר הכנסת אריה אלדד בנושא ירי רקטות "קסאם" על שדרות מצד אחד ופינוי מאחזים מצד שני.
שר הבריאות יעקב אדרי:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא רוצה להתפלמס עם חבר הכנסת אריה אלדד. הוא העלה נושאים כבדים, לא פשוטים, אבל לא הייתי רוצה שבעניין הזה נתחיל להתווכח ולהוכיח ולרדת למספרים. מי שהיה נגד ההתנתקות היה נגד, ומי שתמך תמך.
לא הכול, כמובן, מתנהל כפי שאנחנו רוצים. אתמול היו בחירות ברשות הפלסטינית, וכמובן בהמשך נצטרך לבדוק את כל התוצאות.
ממשלת ישראל מחויבת להגן על ביטחונם של כל אזרחי ישראל, בכל מקום, ובכלל זה על ביטחונם של תושבי היישובים בגזרת עוטף-עזה. שר הביטחון קיבל לידיו את דוח מבקר המדינה. הוא הטיל על הגורמים האחראים במשרד ללמוד את הליקויים, להפיק את הלקחים הנדרשים וליישמם בהקדם האפשרי. מובן שלפעמים הדברים לוקחים זמן. ייתכן שעוד לפני ותוך כדי ההכנות למהלך ההתנתקות היו צריכים לתת מענה על הרבה נושאים ביטחוניים, על הרבה נושאים שידעו שהם צפויים. היו יכולים בהחלט למגן חלק מהיישובים. ידענו שה"קסאמים" לא ייפסקו. אף אחד לא הבטיח, חבר הכנסת אלדד, שעם ההתנתקות יבוא לציון גואל, לא יהיה כלום. במפורש נאמר שברור לנו שזה יימשך, במינון כזה או אחר, ואני לא רוצה להיכנס למספרים. אבל אני בהחלט חושב שהיו צריכים להכין את החלק האחורי, את חבל-אשכול ואת חבל-הבשור, ולהכין את כל מה שצריך להכין. לדעתי, פה ושם נעשו טעויות בעניין הזה, אבל לפחות עכשיו נכנסו ללוח זמנים מואץ על מנת לסדר ולתקן ולבנות ולמגן את מה שצריך למגן.
אני חושב שזה שומר על חופש הפעולה המבצעית לכוחות הביטחון ועל הלגיטימציה הבין-לאומית. בכל זאת ההתנתקות נתנה את האפשרות להכות בכל דרך ובזמן שרוצים. יש מאמץ מודיעיני ממוקד ולחץ מבצעי רצוף בשטח, ואת זה אנחנו רואים ושומעים יום-יום. הצלחתה של ישראל במאבק בטרור יצרה מצב שלפיו החלופה המרכזית שנותרה זמינה, נגישה ומיידית בארגוני הטרור ברצועת-עזה היא ירי תלול-מסלול, תוך שימוש באוכלוסייה הפלסטינית. ראוי להדגיש שישראל מטילה על עצמה אילוצים ומגבלות נוכח הרצון להימנע מפגיעה באזרחים.
אשר לסוגיית ה"קסאם" - המדיניות מול ה"קסאם" מתמקדת במניעה, סיכול ולחץ מבצעי רצוף, ואת זה עושים יום-יום. אף פעם זה לא מספיק; בשדרות ובכל האזור קיימת הבעיה של ירי תלול-מסלול. אבל אני חושב שלאט לאט, קודם כול נגמור את המיגון, וכמובן תימשך המלחמה הרצופה באלה שיורים, בשולחים שלהם ובראשים של כל הנגע הזה, שיטופלו עד האחרון שבהם, ככל שניתן.
במסגרת המאמץ ההגנתי, ממשלת ישראל אישרה תוכנית מיגון שמטרתה להעניק מיגון אופטימלי לתושבי היישובים אשר גרים בטווח האיום, בדגש על מיגון מוסדות החינוך וגני-הילדים. התוכנית נותנת מענה ל-46 יישובים הנמצאים בטווח האיום. ממשלת ישראל ומערכת הביטחון מקיימות בימים אלה פעילות אינטנסיבית במגמה להביא להשלמת ביצוע התוכנית בכפוף להקצאת התקציבים הנדרשים. אני מקווה מאוד שבזמן הקרוב, בתוך פרק זמן סביר, ואי-אפשר להתחייב על זמן נקוב, נגמור את המיגון, ואני מקווה שזה יהיה מענה לכל התושבים שנמצאים בגבול.
אריה, אין ועדות, ולכן זאת אותה תשובה כמו בנושא הקודם. תודה רבה.
גדעון סער (הליכוד):
אמרו לי שהשר עונה רק בנושא הראשון.
שר הבריאות יעקב אדרי:
על שניהם במשולב.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
אדוני, אני אציע לך פתרון. אני אתן לך, לפנים משורת הדין, הצעה אחרת בנושא הזה. חבר הכנסת אריה אלדד ביקש מליאה, השר הסכים לדיון במליאה. אני לא חושב שהוא יתקיים בכנסת הזאת, לכן שני אנשים יוכלו להעלות הצעה אחרת, חבר הכנסת דהאמשה וחבר הכנסת גדעון סער.
גדעון סער (הליכוד):
הנושא הוא נפילת "קסאמים", זה עדיין לא הגיע לנושא של המיגון.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
הודעתי שקראתי לך לדוכן, אדוני, ולא היית כאן, ולכן אמרתי שהשר יענה במשולב. אני מציע שעכשיו חבר הכנסת דהאמשה יציע את הצעתו ומייד לאחר מכן אתה תציע את הצעתך. בבקשה.
עבד-אלמאלכ דהאמשה (רע"ם):
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר הטרי, חברי חברי הכנסת, אני יודע שלא נעים עם פעולות של "קסאמים" או כל פעולות איבה אחרות שמתבצעות, ואנחנו כבר התרגלנו באזור הזה ובארץ הזאת ובמקומות האלה לדברים האלה. והנה ההיסטוריה עושה את שלה והזמנים משתנים, וגם הפרטנרים משתנים. אני זוכר היטב שיאסר ערפאת המנוח, הנשיא הפלסטיני, אמר לי פעם, לפני מותו, דברים שנשמעו כדבר שלא ייאמן: תסתכל על שרון, אתה רואה אותו, איך הוא נוהג ואיך הוא עושה ואיך הוא רוצח בפלסטינים, רק הוא יעשה אתנו שלום. כנראה ערפאת צדק, הוא כיוון לדברים נכונים.
אני חושב שלאחר השינויים והתהפוכות ולאחר שממשלת שרון לא מצאה באבו-מאזן וב"פתח" פרטנר לשלום, היא בוודאי תמצא ב"חמאס" את הפרטנר הנכון, האמיתי. אני בטוח שה"חמאס" יעשה שלום עם ישראל, ורק הוא מסוגל לעשות את זה. אני מקווה שאכן נצא מהעידן הזה של הלחימה - קודם יש להוציא את האזרחים ממעגל הלחימה, וה"חמאס" דורש את זה עכשיו בריש גלי, בלי ממשלה, ולאחר מכן אפשר יהיה לצעוד לקראת שלום. אז לא תהיה בעיה של "קסאמים", כי מעשי האיבה לא ייגמרו, אבל השלום יביא את הקץ לכל הדברים האלה. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יולי-יואל אדלשטיין:
תודה לחבר הכנסת דהאמשה. חבר הכנסת גדעון סער - בבקשה, אדוני, הצעה אחרת.
גדעון סער (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, ביקשתי בשם סיעת הליכוד לדון במחדל החמור שהתפרסם בדוח הזה של מבקר המדינה, בסוגיית מיגון היישובים בגזרת עוטף-עזה, שמצביע על הפקרות מוחלטת והפקרת ביטחונם של התושבים ביישובים הללו. כשאתה קורא את זה, אתה לא מאמין שאתה חי במדינה מתקדמת.
אבל בעוד הנושא הזה על סדר-היום, נתקלנו במחדל הרבה יותר חמור. אנחנו נמצאים יום אחרי יום מאוד דרמטי של עליית ה"חמאס" בבחירות שהתקיימו לפרלמנט הפלסטיני, ואנחנו ממתינים. כבר שמענו את כל מנהיגי העולם כמעט - מצרפת, מאיטליה, אני מבין שהנשיא בוש עורך מסיבת עיתונאים. יש רק ממשלה אחת שעוד לא שמענו אותה, כי היא שומרת על זכות השתיקה, וזאת ממשלת ישראל, שחתומה במו-ידיה על עליית ה"חמאס" ועל הלגיטימציה הבין-לאומית שתינתן לעליית ה"חמאס", לאחר שהיא אפשרה את קיום הבחירות בשטחה הריבוני של ישראל, בירושלים בירת ישראל.
זאת ממשלת מחדל, זאת ממשלה עלובה שאינה רואה מטר קדימה. היא אינה ראויה לעמוד בפני האתגרים שעומדים בפני ישראל בתקופה הקרובה.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
תודה רבה לחבר הכנסת גדעון סער. הנושא מוסר בזה מסדר-היום, כי גם אין טעם להמשיך ולדון בזה. אנחנו עוברים לנושא - - -
יצחק כהן (ש"ס):
למה? אני רוצה להסיר אותו.
גדעון סער (הליכוד):
למה? אני מבקש לקיים על זה דיון במליאה.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
אדוני, הנושא לא יוצבע כי המציע איננו.
גדעון סער (הליכוד):
אני אחד משני המציעים, אדוני היושב-ראש - - - משיב על שתי הצעות במשולב - - -
שר הבריאות יעקב אדרי:
היושב-ראש הקודם אמר שאין אפשרות.
רן כהן (מרצ-יחד):
גדעון, תעביר לוועדה.
קריאות:
- - -
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
חבר הכנסת גדעון סער.
גדעון סער (הליכוד):
מקובל עלי להעביר לוועדה.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
לא, לא. לא יהיה דיון בנושא הזה. יש פה הצעה אחת של חבר הכנסת אלדד. הצעתך לא עלתה, קראו לך ולא היית במקום, הוא עשה מחווה לפנים משורת הדין ונתן לך לדבר. אין לך הצעה שנצביע עליה, ולכן הנושא מוסר מסדר-היום. אנחנו עוברים לנושא הבא.
יצחק כהן (ש"ס):
רגע, אני ביקשתי להסיר מסדר-היום.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
להצעה השנייה אני אתן לך הצעה אחרת, להצעה הבאה שיציע חבר סיעתך.
יצחק כהן (ש"ס):
תודה רבה, אדוני.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
הנושא הבא הוא התעלמות - - -
יצחק כהן (ש"ס):
איזו הצעה?
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
בהצעה השנייה של חבר הכנסת ישי - - -
יצחק כהן (ש"ס):
אני תושב אשקלון, אדוני, אני רוצה לדבר על ה"קסאמים". איזו הצעה אחרת.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
אדוני, תדבר על ה"קסאמים": בהצעה הבאה, ואני עושה גם לך מחווה, כי כבר דיברו - - -
רן כהן (מרצ-יחד):
זה נגמר.
יצחק כהן (ש"ס):
אתה גר בגן-שמואל, אין לך "קסאמים".
רן כהן (מרצ-יחד):
אני גר יותר קרוב ממך - - -
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
דיברו שני מציעים בהצעות אחרות. אני מאוד מצטער.
התעלמות הממשלה ממצבם של הקשישים
שידם אינה משגת לרכוש תרופות, אמצעי חימום ומזון בסיסי
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
הנושא הבא: התעלמות הממשלה ממצבם של הקשישים שידם אינה משגת לרכוש תרופות, אמצעי חימום ומזון בסיסי, הצעה של סיעות ש"ס, ליכוד והאיחוד הלאומי. יעלה את ההצעה חבר הכנסת אלי ישי. בבקשה, אדוני.
אליהו ישי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אומר כמה מלים בעניין ההתפתחות ברשות הפלסטינית – עליית ה"חמאס". אני רוצה להזכיר, אדוני היושב-ראש, שלפני כשנתיים הרב עובדיה יוסף התבטא בעניין ההתנתקות החד-צדדית ואמר דברים קשים נגדה. כך הוא טען: שמא יאמרו הגויים ידנו רמה. הנה, ניצחנו אותם, גירשנו אותם, סילקנו אותם, הכנענו אותם, וניצחנו. כבר אז טען ה"חמאס" שהוא יגרש את היהודים, כמו ש"חיזבאללה" גירש את היהודים מלבנון - שם זה סיפור אחר לגמרי, שם היציאה היתה צריכה להתבצע, לא באותה דרך, אבל זה משהו אחר.
היה ברור שה"חמאס" יתחזק מההתנהגות ומההחלטה הלא-הגיונית, והייתי אומר החמורה, ומהטעות הקשה ביותר - אולי אחת הקשות - בתולדות העם היהודי, אבל כך החליטה הממשלה. הממשלה הזאת החליטה על כך ברוב גדול - לצערי הרב - בכנסת, עם השותפים בכנסת: שרי קדימה, ליכוד, אחורה, עבודה, הצטרפות של הרבה מחברי הבית. והנה היום ה"חמאס" מנצח, ובואו נראה עם מי יש לדבר. יש כאלה שעדיין חושבים שצריך להמשיך בהתנתקות החד-צדדית; יש כאלה שחושבים שצריכים לדבר, אבל עם ה"חמאס" אי-אפשר לדבר. אני חושב שכנראה לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך ולהיאבק, וכמובן לשמור על ביטחון אזרחי מדינת ישראל מכל משמר, וכשברשות הפלסטינית ירצו שלום ויפסיקו את הטרור, ויזנחו את הטרור, יעשו שקט כמה שנים - אם לא "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", לפחות ארבע שנים של שקט – ויפסיקו את הדם והטרור, אז נבין אם דבריהם כנים ואם לא.
אבל זאת טעות קשה מאוד של הממשלה - גם של הליכוד, גם של קדימה. היום זה התפצל, זו קדימה, אבל בסופו של דבר אלה אותם אנשים שישבו בממשלה, לרבות העבודה, הליכוד, אחורה.
אדוני היושב-ראש, אני מדבר היום על העוני. התכנסנו היום, בין היתר, לדון בנתוני העוני, מהמזעזעים, הקשים והחמורים שידעה מדינת ישראל, אבל איזו אדישות. מנסים לגרור אותנו תחת האיומים של אירן, תחת האיומים של הגרעין - אם כי האיום החברתי הוא לא פחות קשה מכל איום אחר. באמצעות המצב ברשות הפלסטינית - ככה לטייח, לתת הרגשה לאנשים שאלה הדברים הכי חשובים. ואני לא אומר שזה לא חשוב, אבל מקריבים על המזבח הזה מאות אלפי נפש רעבים ללחם.
מדברים על מיליון ו-530,000 ומשהו - - -
רן כהן (מרצ-יחד):
לא. 580 - - -
אליהו ישי (ש"ס):
מיליון ו-580,000 אנשים מתחת לקו העוני במדינת ישראל, והם נקבעים על-פי פרמטרים מסוימים. לדוגמה, זוג שיש לו 2,886 שקל נקרא עני, אבל אם לזוג יש 2,887, הוא כבר לא בקו העוני, הוא כבר עשיר. שקל אחד יותר - הוא לא בסטטיסטיקה.
ניקח חמש נפשות, לסבר את האוזן - 5,411 שקל, מתחת לקו העוני; 5,412 - הם כבר לא מתחת לקו העוני. מישהו בדק לכמה משפחות עם חמש נפשות יש 5,513, ו-14, ו-15? או זוג שיש לו 2,887, 2,888, 2,889?
לפי התחשיב הזה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש לנו במדינת ישראל למעלה מ-2 מיליוני עניים, למעלה מ-750,000 ילדים רעבים. אף אחד לא מבין מה זה, מה לעשות, אנחנו פה כולם יושבים - חלק גדול מחברי הבית נולדו עם כפית זהב בפה. בכלל, כל הממשלה הזאת, כל חברי הקואליציה, ללא יוצא מן הכלל, גדלו עם כפית זהב בפה, לא מבינים בכלל מה זה עוני.
מישהו מבין מה זה ילד שבא בלילה לאמא שלו ואומר לה: אמא, אני רעב, והוא בוכה והוא רוצה אוכל? לכולנו יש ילדים, וכשהאוכל עוד לא מבושל בבית - או במקרה, אמא לא הגיעה ולא בישלה - הילד קופץ וצועק וזועק, הוא רעב, אנחנו מתרגשים, כואב לנו, מוציאים משהו מהמקרר ומכינים לו משהו, נותנים לו עוגייה להרגיע אותו. אבל מדובר במשפחות שאצלן אין העוגייה ואין הפרי, ואין הלחם - הלחם יבש או שאין בכלל - אין חלב להרגיע את הילד, הוא רעב. הוא הולך לישון בוכה וצורח מבכי, מכאב. בבוקר הוא קם לבית-ספר, אמא שלו בוכה אתו - אין לה אוכל.
יש סיפור מזעזע ששמעתי מחבר כנסת איציק כהן על משפחה עם חמישה-שישה ילדים, שזועקים, רוצים לאכול. האמא מרתיחה מים על הגז ומספרת להם סיפור, מנסה להרגיע אותם, להרדים אותם, שיירדמו מסיפורים ומליטופים, ואומרת להם: האוכל על הגז, עד שיירדמו, כי אין לה במה להאכיל אותם. זה לא רשעות?
זה כתב אישום נגד הממשלה הרעה והקואליציה שהיו שותפים בה - וכולם ישבו בקואליציה הזאת וכולם תמכו בתקציב ובממשלה, בצורה כזאת או אחרת, להוציא ש"ס, שנשארה נאמנה ולא תמכה בתקציב, לא תמכה בממשלה, בשום פנים ואופן, בגלל הרוע והאכזריות האלה.
כתוב בעיתון: ילדים גונבים אוכל. אלפי ילדים הולכים לחנויות, נכנסים לסופרמרקטים - כמו בארגנטינה - וגונבים אוכל. זה לא חרפה? זאת לא בושה וחרפה לממשלת ישראל? ומישהו חושב שיש תשובות? מה הם אומרים? ייקח עוד הרבה שנים. אותו יעקב בן-חמו הרעב מדימונה - הוא צריך לחכות עוד כמה שנים. היום הוא בן שבע, אולי בגיל 13 יהיה לו משהו לאכול. חרפה ובושה. קשישים - אין להם מרק חם, אין מי שיקלח אותם, אין להם תרופות.
אין פתרון של קסם לעוני. בכל מדינות העולם המערביות יש קצבאות יותר גבוהות, יש תוספות. אנחנו מדינה מהגרועות בעולם, מהגרועות בעולם. זו בושה וחרפה - קשישים, נכים, חד-הוריות, ילדים רעבים.
הנה, יש תמונות של 400,000 משפחות עניות בישראל, זה למעלה ממיליון ו-580,000 - שימו לב, תמונה מזעזעת – בני-נוער אוספים אוכל מפחי אשפה. מאשפתות בני-נוער אוספים אוכל, מאשפתות. ילדים אוספים אוכל מאשפתות במדינת היהודים ב-2006.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
חבר הכנסת ישי, לא מציגים את הדברים האלה פה, לא מציגים על הדוכן.
רן כהן (מרצ-יחד):
לא. נייר מותר.
אליהו ישי (ש"ס):
האמת היא - אני לא יודע. אם ילד אוסף אוכל מאשפתות, אני לא יכול להציג את זה לעם ישראל, שכל עם ישראל יראו איך ילדים אוספים אוכל, איך הם בוכים שאין להם חימום בבית? את זה אני לא יכול להציג? אדוני היושב-ראש, אולי אני עובר - הנה, קשישה מחפשת אוכל - - -
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
חבר הכנסת ישי, אני אתך. אני מסכים אתך - - -
אליהו ישי (ש"ס):
תראה, יכול להיות שאני עובר על התקנון. אני מוכן לעבור על התקנון כשממשלת ישראל פושעת ומתנהגת בצורה אכזרית ומרעיבה ילדים שהולכים לאסוף אוכל מאשפתות. אם אני צריך לעבור על התקנון, הנה אני עובר ואני מראה לעם ישראל - זוהי ממשלת ישראל. כנסת ישראל הצביעה בעד החרפה הזאת - להרעיב ילדים.
אז אמרו: לא רוצים את ש"ס בקואליציה, מפני שהם לא ייתנו לנו לפגוע בתקציב. הם דואגים לחלשים. הם דואגים לעניים. כן. אנחנו הרוב במדינה היהודית - מסורתיים, מזרחיים, עניים, נזקקים, חלשים. אנחנו פה הרוב וצריך לדאוג להם. איך נשמור על המדינה היהודית הזאת? כולם פשעו ופגעו באזרחים האלה. כבר כמעט חצי מאזרחי ישראל, כל ילד שלישי רעב. 2 מיליוני איש רעבים לאוכל. זה לא בושה וחרפה? מה הפתרונות? 14 מיליארד שקל יש תקציב פנוי באוצר. מה עושים עם 14 מיליארד שקל? למי ייתנו אותם? - לעשירים עוד פעם. תוספת לעשירים. רפורמה בשכר לעשירים על חשבון העניים, מהפה של העניים. מתקציב הילדים הרעבים העבירו לעשירונים הגבוהים. זו החלטה של ממשלת ישראל, ואלו ההחלטות של הממשלה הזאת. זה לא חרפה? להתמודד עם העוני, אומרים, ייקח כמה שנים.
הצעתי מפת דרכים חברתית. אמרתי, רבותי, בואו נעביר תקציב. בואו נחזיר את הכסף לילדים הרעבים, לקשישים, לנשים החד-הוריות, לאומללים. בוא ניתן משכנתאות לזוגות הצעירים בפריפריה. אנשים מוכרים את הבתים שלהם בשביל לקנות אוכל, להחזיר משכנתה. הולכים לגור בפריפריה בשכר-דירה בשביל להכניס אוכל לפה של הילדים. אף אחד לא מסוגל לבוא ולומר כי צריך להתמודד באמת, אבל בצורה אמיתית. מה, זה בושה? זו מלה גסה להחזיר קצבאות? לתת תוספת של 200-300 שקל לקשיש זו מלה גסה? מה קרה? הוא קונה בזה את התרופות שלו. אם יקלחו אותו פעמיים בשבוע, זה אסור? והדרת פני זקן. זה הזקן הקשיש שצריך את העזרה. אם מוסיפים לקצבאות הילדים, מה קרה?
נאמר ששני אנשים הולכים לעבודה במפעל. אחד יש לו חמישה ילדים ואחד יש לו שני ילדים. הוא מקבל 3,800 שכר מינימום והוא מקבל 3,800 שכר מינימום. אבל זה יש לו שתי נפשות בבית וזה יש לו שבע נפשות בבית. זה עם חמישה ילדים, והוא ואשתו זה שבע נפשות. והוא ואשתו לבד או שיש לו שני ילדים, ואז הם ארבע נפשות. המשכורת לא יודעת להבדיל בין משפחה קטנה יותר לגדולה יותר. בא הביטוח הלאומי, במקום נקודת זיכוי, ומס ההכנסה בעבר לא ידע לעשות את זה - ולהזכיר לכם נשכחות, בוועדת בן-שחר סוכם שההשלמה תהיה מטעם הביטוח הלאומי במקום נקודת זיכוי של מס הכנסה, לעזור להם במדינה היהודית שרוצה להרבות את הילודה. ודאי שכן. מה קרה? לא. להרעיב את הילדים האלה. איך הם יגדלו? ילד רעב לא לומד. רוצים חינוך טוב? נטפל במשאב האנושי שלנו, בבני-הנוער שלנו.
אבל חברי הכנסת, הסיעות, אומרים - לא נורא, הטיפול יימשך עוד הרבה שנים. כמו חכמי חלם. ממש ממשלת חלם. כשאנחנו היינו בממשלה, זה לא קרה. עשינו הרבה דברים. נכון, לא הכול הספקנו. יש עוד הרבה מה לעשות. אבל עמדנו כחומה בצורה נגד הרשעות וההידרדרות הזאת. בעזרת השם נחזיר עטרה ליושנה וניתן תוספות לקשישים, לנכים, כמובן לילדים בראש ובראשונה, לחד-הוריות. ניתן תוספות שיוכלו להתקיים בכבוד.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
תודה רבה לחבר הכנסת אלי ישי. אין תשובת הממשלה. חבר הכנסת כהן, הבטחתי לך דקה להתבטא בנושא במסגרת הצעה אחרת. לאחר מכן נעבור לנושא הבא. בבקשה, אדוני.
יצחק כהן (ש"ס):
אדוני, אני חושב שאחרי הדברים היוצאים מהלב שנכנסו ללבבות אין מה להוסיף, אבל זה שאין ממשלה ואין תשובת ממשלה אומר הכול, אדוני היושב-ראש.
שר הבריאות יעקב אדרי:
יש ממשלה.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
זה אומר הכול. אתה צודק. תודה רבה.
ההצעה של חבר הכנסת אלי ישי יורדת מסדר-היום, כי אין טעם לא להצביע ולא להעביר לשום מקום. הדברים מדברים בעד עצמם.
הממצאים החמורים בדוח העוני
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
הנושא הבא: הממצאים החמורים בדוח העוני - הצעה של מרצ-יחד, שינוי, חד"ש-תע"ל ובל"ד. ינמק חבר הכנסת רן כהן. בבקשה, אדוני.
רן כהן (מרצ-יחד):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר אדרי, אני מברך אותך לרגל כניסתך לתפקיד. אתה יודע שאני שכן שלך זה הרבה שנים, ואני מאחל לך הצלחה בתפקיד הלא-פשוט.
אני לא רוצה, אדוני היושב-ראש, לעורר שום סערה ושום משברים, אבל השר יעקב אדרי לא נשלח לכאן כדי לענות בסוגיה הזאת. שאלתי אותו לפני הדיון. הוא נשאר כאן מפני כבוד הנושא ואולי גם מפני כבוד הדוברים. אני לא מוכן בשום פנים ואופן להעלות את הנושא הזה של ממדי העוני כאשר ממשלה, שהיא בעיקרו של דבר אחראית לאסון הנורא הזה, היא האחראית - ממשלות שרון עם נתניהו ועם אולמרט ועם סילבן שלום ועם טומי לפיד, הן האחראיות לזה שהיום רבע מכלל אזרחי ישראל חיים מתחת לקו העוני, ועוד רבע לפחות חיים ליד קו העוני, אבל הם גם לא באים לכאן אפילו לשמוע. זה בוז לעניים, זה בוז לכלכלה הישראלית, זה בוז לחברה הישראלית, זה בוז לכנסת. לכן אני ארד מכאן כמחאה.
האמן לי, יש לי פה נאום מלא ומוכן, גדוש, אבל אני לא מוכן להיות שותף לחרפה הזאת, לקרקס הזה, שבו גם מקרקסים את אזרחי מדינת ישראל, גם פוגעים בהם אנושות וגם לא באים לכאן לתת דין-וחשבון.
אני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש, לנעול את הישיבה כמחאה על זה שהממשלה לא באה להשתתף כממשלה ולהתייחס לדוח העוני.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
תודה לחבר הכנסת רן כהן. הנושא שלו יורד מסדר-היום. את הישיבה ננעל עוד מעט. יש לנו עוד נושא אחד.
ממצאי דוח העוני
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
יעלה ויבוא חבר הכנסת שאול יהלום ויציג את הצעתו בעניין ממצאי דוח העוני, הצעה של מפד"ל, הליכוד ודגל התורה. בבקשה, אדוני. אולי תשמע בעצת ידידך, שביקש שלא להעלות את הצעתו באותו נושא. גם אתה יכול לעשות את זה ולשחרר את כל היתר.
רן כהן (מרצ-יחד):
שאול, תאמין לי, זה קרקס. זו הדרך היחידה שישמעו שהיה בכלל דיון.
שאול יהלום (מפד"ל):
אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני מכבד מאוד את מעשהו של חבר הכנסת רן כהן. אני חושב שעשית נכון. אין טעם שאני אחזור על המעשה שלך, אבל אתה עשית מעשה נכון, וגם אני עשיתי אותו בעבר. זה מראה לנו איך הממשלה - ויושב כאן שר - מזלזלת. הרי באמת ובתמים, כינוס מיוחד של הכנסת – הכנסת הרי לא עובדת שבועות ארוכים, מה יש אם יבואו השרים, ומה יש אם תהיה תשובה על הנושא הכאוב כל כך, על הנושא החברתי? הם מדברים גבוהה גבוהה: אנחנו נשפר, אנחנו נעשה את הדברים האלה, אבל כשהעניין בא לידי דיון, לידי החלפת דעות, לידי תשובה לחברי כנסת שנזעקים לנושא, לפתע פתאום הממשלה נעלמת.
רן כהן (מרצ-יחד):
במקום שממלא-מקום ראש הממשלה ילך לבתי-התמחוי כהצגה, הוא היה צריך לבוא לכאן, כי הוא עומד היום בראש הממשלה.
שאול יהלום (מפד"ל):
עם זאת, אני רוצה להעיר כמה הערות, כדי להביא את הזעקה בשני כיווניה: את זעקת המחאה, כפי שעשה חבר הכנסת רן כהן, ואת זעקת הנתונים, כפי שאעשה, אדוני היושב-ראש, בקיצור רב.
רבותי, אכן נכון הדבר שהגענו למצב שהכלכלה במדינה שלנו יציבה. היא יציבה, ואפילו יש כאלה שאומרים שיש עודפים. האוצר מודיע על עודפים עצומים שמגיעים ליותר מ-14 מיליארד שקל. 14 מיליארד שקל עומדים כעודפי הכנסות על ההוצאות. הצמיחה אף היא מדהימה - למעלה מ-5%. אבל אין ספק שכאשר רואים את נתוני דוח העוני ורואים עד כמה חלה הידרדרות, כשאנחנו מדברים על מצב שכרבע מאזרחי ישראל מתחת לקו העוני, ו-34.1% מהילדים מתחת לקו העוני, הרי שאנחנו נדהמים. והמספרים, האחוזים והיחסים בעלייה לעומת השנה שעברה ולעומת השנים הקודמות.
הרי הדבר מדהים - ויסלח לי חבר הכנסת אלי ישי שדיבר קודם גבוהה גבוהה - אם תעברו על הנתונים, בתקופה שש"ס היתה בממשלה וכל המשרדים החברתיים היו בידה, האם היתה ירידה בעוני? האם היה איזה שיפור? לא ולא. כל המשרדים היו בידם, והם לא הביאו ולו גם לשיפור מזערי. קצב העלייה בנתוני דוח העוני לגבי ילדים ומבוגרים הוא אותו קצב בעשר השנים האחרונות, וגם בתקופה שש"ס היתה בממשלה היא לא עשתה ולא כלום. היא החזיקה שלושה משרדים, ולא עשתה דבר.
לכן, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, כנסת ריקה, אני רוצה לומר שאין ברירה אלא לעשות אחת ולתמיד תוכנית אמת, שאכן תשפר את המצב, תוכנית אמיצה. ואני אגיד בקיצור רב את המרכיבים שלה, עד כמה שאדוני היושב-ראש ירשה לי.
הדבר הראשון, צריך להנהיג מס הכנסה שלילי. מס הכנסה שלילי יאמר שאם אדם עובד, לא מובטל, אבל משתכר סכום מסוים מתחת לרף מסוים, תשלים לו המדינה את ההפרש. זה יביא לכך שמצד אחד אנשים יעבדו, כי הם לא יעבדו עד רף מינימלי, הם לא ייכנסו לתוכנית, אבל מצד שני לעובדים יהיה קיום, קיום בכבוד, כי בין הנתונים, צריך להבין, אדוני היושב-ראש, שיש גם עלייה במספר המשפחות שבראשן עומד אדם עובד והן מתחת לקו העוני. בשנת 2000 – 38% היו מתחת לקו העוני כשבראשן עובד, והיום, ב-2005 – 41%. זאת אומרת, יש עובד במשפחה, 41% עובדים, ואף-על-פי-כן העוני גדל.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
זה מראה על התחכום, עם חצי משרה ורבע משרה וחברות כוח-אדם, והם משחקים בדברים האלה, ואנשים לא מקבלים - - -
שאול יהלום (מפד"ל):
יותר מזה, יש חשש, ועכשיו הולך לבדוק את זה מבקר המדינה, שהתוכנית ה"גאונית", ויסקונסין, שנקראת מהל"ב, היא תוכנית שבה הקבלנים רק משבצים אנשים על חשבון אנשים שעובדים, וזאת כדי להראות שמבטלים להם את הבטחת ההכנסה, והם לא הביאו עובדים נטו לעבודה.
לעומת זאת, מס הכנסה שלילי, לפחות לפי מה שאומרים במכוני המחקר, ייטיב עם שלושת העשירונים האחרונים. כל דבר אחר מיטיב עם כל האוכלוסייה. אם אומרים הורדת מסים, זה בדרך כלל מיטיב עם העשירים. הורדת מע"מ - לכל האוכלוסייה. וכאן, ברגע שאתה מנהיג מס הכנסה שלילי, זה מיטיב רק עם אלה שלא ירוויחו עד רף מסוים, ואלה שלושת העשירונים האחרונים.
דבר נוסף, אם באמת זה המצב, ואפילו אנשים עובדים הם מתחת לקו העוני, צריך לעודד את האשה לצאת לעבוד. היא לא יכולה לצאת לעבוד אם מעון-יום יעלה לה למעלה מ-2,000 שקלים. איך היא תעבוד? כמה היא כבר תרוויח? לכן צריך לא לסבסד את האדם, אלא לסבסד את השירותים - לסבסד את מעונות-היום, לסבסד יום לימודים ארוך, לסבסד תחבורה ציבורית; כל המרכיבים האלה צריכים להיות מסובסדים.
אדוני היושב-ראש, אל נשכח את תחום הבריאות. בתחום הבריאות יש שני מובנים: מובן אחד שאנשים חולים במחלות קשות לא מקבלים את התרופות ומתמוטטים, אבל רוב האוכלוסייה הענייה לא יכולה לשלם את דמי ההשתתפות הקטנים לכאורה. מחקרים שנעשו העלו שכשליש מאוכלוסיות שלמות בפריפריות, כאשר הרופא נותן אנטיביוטיקה עבור הילד, וצריך לשלם 20-30 שקלים דמי השתתפות, הם לא נותנים לילד אנטיביוטיקה או לא לוקחים את התרופה, כי אין להם כסף לשלם, ואז או שלא לוקחים בכלל את התרופה או שמדללים אותה, לוקחים פחות, וכל מי שמבין ברפואה מבין שאז התוצאה בדיוק הפוכה, המחלה מתגברת.
בכל המובנים האלה אנחנו רואים בדיוק את המצב ההפוך – מעלים את מחירי התחבורה הציבורית, לא מוזילים את מחירי התרופות, אין מעונות מסובסדים, אין אפשרות ליום לימודים ארוך, מפעלי הזנה הולכים ונעלמים, אפילו התחלות הולכות ונעלמות, ואז הילדים רעבים, אפילו ארוחה אחת ביום, שתשביע אותם על חשבון המדינה, אין להם.
אדוני היושב-ראש, אם רוצים לבנות תוכנית, מצד אחד, צד המסים על-ידי מס הכנסה שלילי, ומצד שני היא תאפשר לכל מי שעובד אכן להצטרף למעגל העבודה ולהרוויח את לחמו ביושר ולקפוץ מעל מעגל העוני, אפשר לעשות זאת. עד לרגע זה אף ממשלה בעשור האחרון לא הגישה תוכנית ולא פעלה למען התוכנית, ממשלות עם ש"ס או בלי ש"ס, זה לא משנה.
לכן אני חוזר ומבקש, פונה ומתחנן לכל ממשלה שתהיה במדינת ישראל בעוד חודשיים, שלושה חודשים: העמידו את הנושא החברתי-הכלכלי, הסוציו-אקונומי, בראש מעשיכם, בראש מטרותיכם, כי אם אנחנו נמשיך בדרך הזאת, יגיע הרגע שמרוב פער חברתי, שעומד היום בדירוג העולמי במקום ה-27, בין המדינות הכי גרועות, לא נוכל להחזיק מעמד, כי החברה תהיה כל כך מקוטבת, כל כך שסועה וכל כך חלוקה, שהיא לא תצליח להחזיק מעמד מול כל האתגרים שיש כאן בחברה שלנו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
תודה רבה לחבר הכנסת שאול יהלום. אדוני השר החדש, אנחנו מברכים אותך בהזדמנות זו. האם אתה מתכוון לעלות ולענות על ההצעות?
שר הבריאות יעקב אדרי:
אברהם רביץ היה צריך לענות.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
נשארת משום כבודה של הכנסת. תודה רבה. אין תשובת הממשלה. חבר הכנסת נסים זאב רוצה לומר הצעה אחרת במסגרת דקה. בבקשה, אדוני, תאמר את דבריך.
רן כהן (מרצ-יחד):
האם אפשר להפריע, אדוני היושב-ראש, ולבקש שאחריו תנעל את הישיבה כמחאה?
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
אנחנו נועלים אותה ממילא.
נסים זאב (ש"ס):
לא צריך מחאה בשביל לנעול את הישיבה הזאת.
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, עם ש"ס או בלי ש"ס המפד"ל ישבה בממשלה הזאת ותמכה בכל המדיניות של הממשלה הקלוקלת הזאת. אתה מטיף עכשיו מוסר לש"ס – "עם ש"ס או בלי ש"ס"?
שאול יהלום (מפד"ל):
כשהייתם בממשלה עשיתם שיפור קטן?
נסים זאב (ש"ס):
עם ש"ס או בלי ש"ס – מי שהוביל את המהלך בקיצוץ האוכל לילדים הרעבים, זה אתם.
שאול יהלום (מפד"ל):
אני שואל אותך - - -
נסים זאב (ש"ס):
אתם הובלתם את המהלך הזה, אתם תמכתם במהלך הזה בממשלה המרושעת הזאת. הייתם חלק ממנה, הייתם בממשלה האכזרית, חסרת הלב, ועכשיו אל תטיף מוסר מעל הבמה הזאת.
שאול יהלום (מפד"ל):
כשהייתם בממשלה הילדים היו שבעים? כשהייתם בממשלה, מה עשיתם?
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, רק משפט אחד. כל הסקרים וכל הממצאים הוכיחו בעליל, שאם לא יחזירו לילדים, לאותן משפחות ברוכות ילדים, את קצבאות הילדים, אין תשובה, אין מענה. אז אמרו: בגלל הערבים. לחרדים אמרו: רק בגלל הערבים אנחנו מבטלים את הקצבאות, מצמצמים, מורידים. ולערבים אמרו: בגלל החרדים. יש קואליציה בין החרדים לערבים בנושא הזה, ואנחנו מבקשים ודורשים מהממשלה האטומה הזאת סוף-סוף להחזיר את הקצבאות שהיו בעבר.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
תודה רבה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת יהלום, אני מבין שאתה לא מבקש להמשיך דיון בנושא. ממילא כבר לא יהיה טעם לדון בזה, לא במסגרת מליאה ולא במסגרת ועדה. ובכן, אני נועל את הישיבה במחאה, אדוני חבר הכנסת רן כהן, אני גם שותף לרגשות שלך ושל רבים - - -
רן כהן (מרצ-יחד):
לעוגמת הנפש - בטוח.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
אכן לעוגמת הנפש, שהכנסת מקיימת דיון מיוחד בנושא כל כך כאוב, כל כך חשוב, כל כך נוגע לכולנו, חוצה קווים של פוליטיקה ומפלגות, ובכל זאת זה המצב, וזה מה שנמצא. אני רוצה להודות לשר הטרי, שר הבריאות, לברך אותו על שמצא לנכון לכבד את הישיבה בנוכחותו אף שהוא לא היה אמור לענות על ההצעות האלה.
חברי הכנסת, תם סדר-היום.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, רק משפט אחד, תסיים את זה בחגיגיות, כי ה"חמאס" הצליח סוף-סוף בבחירות.
היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, ביום שני, ט"ו בשבט התשס"ו, 13 בפברואר 2006, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:20.