חומר רקע
לכבוד
חברי הועדה לקידום מעמד האישה
שלום רב,
הנדון: הערות עמותת "חמניות – הבית ליתומים בישראל" לקראת הדיון בנושא זכויות אלמנות ויתומים (שכול אזרחי) - לציון יום משפחות היתומים בישראל
עמותת חמניות היא עמותה המספקת מענה לילדים יתומים בישראל. העמותה היא הגוף היחיד בישראל הנותן מענה ליתומי השכול האזרחי ופועלת לקידום זכויות היתומים בישראל, מפעילה מרכזי שטח לצמצום ומניעת סיכון בקרב ילדים יתומים, פועלת להעלאת מודעות לנושא היתמות, על סוגיה השונים. בעשור האחרון מפעילה עמותת חמניות למעלה מ-30 מרכזי פעילות מונגשים לילדים יתומים מהשכול האזרחי ומעניקה להם הזדמנות להיפגש עם קבוצת השווים שלהם, יתומים בני גילם במסגרת של מעגלי תמיכה, לעבד את האובדן יחד וללמוד לחיות לצד השכול.
במדינת ישראל חיים כיום עשרות אלפי יתומים, והנתונים המדויקים מהדו"ח האחרון מצביעים על מספרים מדאיגים: 29,782 יתומים עד גיל 18, ו-44,864 יתומים עד גיל 21. ממצאי המחקר המקיף במסגרת דו"ח 'יתמות בצל המלחמה' חושפים תמונה מורכבת במיוחד, כאשר הרוב המכריע, 73% מכלל היתומים, הם יתומים מאב. משמעות הדבר היא שמאחורי כל יתום כזה עומדת אלמנה המתמודדת לבדה עם האתגר העצום של גידול ילדים במציאות של אובדן.
ההשלכות הכלכליות על האלמנות הן משמעותיות מאוד. הנתונים מראים תמונה מטרידה: מעל מחצית מהאלמנות (55%) מעידות על פגיעה משמעותית במצבן הכלכלי בעקבות האובדן, כאשר המצב חמור במיוחד עבור חמישית מהן, המדווחות כי מצבן הכלכלי אינו מספיק אף לצרכים הבסיסיים ביותר. האובדן אינו משפיע רק על המצב הכלכלי הישיר, אלא מחולל שינוי דרמטי במצבן התעסוקתי של האלמנות. רבות מהן נאלצות לערוך שינויים מרחיקי לכת בשגרת עבודתן: כמחצית נאלצות לצמצם את היקף משרתן, 18% נאלצות להפסיק לעבוד לחלוטין, ו-17% נאלצות לוותר על הזדמנויות לקידום מקצועי - החלטות שמשפיעות על עתידן המקצועי והכלכלי לטווח ארוך.
במקרה מוות של הורה, ההורה הנותר נדרש להתמודד לבדו עם גידול הילדים והמשפחה והופך ברגע להיות המפרנס היחיד. מעבר להתמודדות עם השכול והאבל המשפיעים מטבע הדברים על התפקוד היומיומי, כמו גם על רמת התפקוד במקום העבודה, ההורה הנותר נאלץ להתמודד עם השלכות נוספות, האחריות על הטיפול בילדים: החל מהסעות הילדים, דרך הטיפול בצרכיהם הנפשיים המורכבים ועד למעבר הדרמטי ממשמורת משותפת להורות יחידנית מלאה. כל אחד מהאתגרים הללו לבדו היה מהווה משימה מורכבת; ההתמודדות עם כולם בו-זמנית, תחת צל האובדן, היא משימה כמעט בלתי אפשרית.
לפי המצב המשפטי כיום, כמעט אין מענים לאלמנות בשכול האזרחי. החשיבות הטמונה בחוק זה חורגת מהיבט ההגנה על ההורה הנותר ומתפרשת על פני מעגלי השפעה רחבים יותר הנוגעים לרווחת היתום. נכון להיום, קצבת השארים העומדת על סכום של כ-1,600 שקלים בחודש בממוצע אינה מספיקה למחיה בכבוד ולהחזקת משפחה, במיוחד כאשר מדובר במשפחות עם ילדים. בכך עולה סכנה שההורה והילדים ייכנסו למעגל העוני. זאת לצד הקושי והסכנה של פליטתו של ההורה הנותר משוק התעסוקה מהווה פגיעה כפולה - הן במישור הכלכלי והן במישור הנפשי-תעסוקתי, שכן השתלבות מחודשת בשוק העבודה לאחר היעדרות ממושכת מהווה אתגר משמעותי, במיוחד נוכח הנסיבות המורכבות. כל אלה מובילים לצורך הכרחי בהעלאה של קצבת השארים ותמיכה כלכלית גדולה יותר עבור המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל.
יתרה מזאת, לפי החוק כיום, כשל מהותי במצב החוקי הנוכחי נוגע לשלילת גמלת שארים מאלמנות אשר נישאו בשנית. המצב החוקי מעגן פגיעה מהותית בזכויותיהם של יתומים באמצעות שלילת קצבת השארים מאלמנות אשר נישאו בשנית. גמלת שארים, אשר ניתנת לאלמנה כאפוטרופוס של היתום, נועדה להבטיח את צורכי הקיום הבסיסיים של הילד שאיבד הורה. המצב החוקי הנוכחי יוצר קושי כלכלי נוסף עבור האלמנות ותמריץ שלילי עבור אלמנות לשקם את חייהן האישיים באמצעות נישואין מחדש, שכן הדבר כרוך באובדן של התמיכה הכלכלית, המצומצמת ממילא, המוענקת לילדיהן.
בהתבסס על נתוני הדוח, אנו רואים צורך דחוף בקידום סל מענים מקיף מטעם המדינה למשפחות יתומים מהשכול האזרחי. בעינינו הגורם שצריך להיות אמון על משימה זו והמתאים ביותר לנהל אותה בצורה ריכוזית הוא הרשויות המקומיות אשר קרובות יותר לאזרח ומאפשרות פנייה יותר נוחה לאזרחים. הנתונים מראים כי 21% מדווחות שמצבן אינו מספיק אפילו לצרכים בסיסיים. בעוד שמשפחות שכולות מרקע ביטחוני זוכות למעטפת תמיכה מקיפה לכל החיים, משפחות מהשכול האזרחי מקבלות ליווי למשך שנתיים בלבד, ובמקרים רבים אין כלל גורם אחראי מטעם המדינה. יש לפתח מערך תמיכה הכולל סיוע בהסעות, תמיכה כלכלית ארוכת טווח, ליווי רגשי מתמשך, וסיוע בצרכים יומיומיים. התמיכה צריכה להינתן באופן יזום מטעם המדינה, ולא להיות תלויה ביכולתה של המשפחה השכולה לפנות ולבקש סיוע. זאת במטרה למנוע הידרדרות במצבן של המשפחות ולאפשר להן להתמקד בשיקום ובטיפול בילדים, במקום במאבק מתמיד להישרדות כלכלית.