חומר רקע
תגובה ל- צו ביטוח בריאות ממלכתי (שינוי התוספת השנייה לחוק)(השתתפות עצמית עבור טיפול פסיכותרפי), התשפ"ד-2024.
תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (פטורים ושיעורים מופחתים של תשלומי השתתפות עצמית), התשפ"ד-2024.
הצו והתקנות הללו יחד פוגעים הן באוכלוסיות המוחלשות והן בשרות הציבורי של קופות החולים.
השינוי לצו הביטוח והתקנות לא ראויים, ויש לשנותו באופן שיפורט להלן.
שרותי בריאות ממלכתיים
תגובה זו מוגשת על ידי פעילים מרשת הפעילים לחיים בכבוד ובסיוע עו"ד החתומים מטה. רשת הפעילים לחיים בכבוד מביאה את קולם של אנשים החיים בעוני, מתוך אמונה כי שמיעת קולותיהם תביא חכמה של נסיון וידע מהתנסות לשולחן קבלת ההחלטות.
שרותי הבריאות על פי חוק שרותי הבריאות הנם אוניברסאליים והעלות הנה פרוגרסיבית - בהתאם להכנסות האדם. הוספת עלויות בכלל, ועלויות מצטברות מידי פגישה תכופה בפרט - בייחוד למי שזקוק לסיוע נפשי, היא הפוכה לחלוטין למטרת החוק.
בישראל ישנם כ2 מיליון איש מתחת לקו העוני וכ30% מהאוכלוסיה הבוגרת מצויים בחוסר ביטחון תזונתי. עבורם הוצאת 35 ש"ח, לא כל שכן 46 או 100 ₪ - נוספים לטיפול מידי פעם, וקל וחומר בקביעות - הינה גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.
הפליה והפרטה
ההצעה כביכול מאזונת על ידי הוזלת ההפניה ליועץ חיצוני מול התוספת - אך המשמעות חמורה ביותר: מי שעני ביותר, ובלית ברירה ממתין (תקופה ארוכה ובלתי מתקבלת על הדעת) למטפלים בקופה, מצבו יוחמר, ותהא הקלה רק למי שכבר יכול לשלם ליועץ חיצוני. ה"איזון" הזה פגום פעמיים - פעם אחת כי הוא פוגע יותר בעניים מאשר באחרים. פעם שניה כי הוא תומך בהפרטת שרותי קופות החולים.
שרותי בריאות הנפש הינם בתת תקצוב. לאחרונה סוף סוף סוכם על הכנסת חלק מהסכום החסר - 1.4 מיליארד ₪. אולם תקנות אלו מבקשות לכוון את הכסף הציבורי לסייע יותר למי שיכול להוציא 450 ש"ח מידי חודש מכיסו (עלות טיפול פעם בשבוע בתשלום למטפל חיצוני) מאשר למי שסכום של 160 ש"ח (עלות טיפול פעם בשבוע במרפאה של הקופה) יילקח מרכישת תרופות או מזון- וסביר יותר פשוט יביא להמנעות מצריכת שרותי בריאות הנפש. ומצד שני הכסף יזרום לנותני יעוץ חיצוניים ולא לאילו שיסכימו לעבוד כשכירים בקופות החולים.
ראוי כי תיקון החוק יכלול סעיף של הגדלה משמעותית של מספר התקנים של פסיכולוגים ואנשי טיפול נוספים, שהם עובדי קופות החולים. התיקון המוצע שולח אנשים למצוא מטפלים, ולשלם סכומים גבוהים לקבלת השרות ממטפלים חיצוניים. שוב מבקשים להחליש את השרות הציבורי ולשפוך כספי ציבור לטובת הפרטה ותשלום למטפלים חיצוניים. על משרד הבריאות ומשרד האוצר להתחייב כי עם החקיקה הנוכחית הם מתחייבים גם כי בחוק התקציב וחוק ההסדרים וההסכמים בין משרד הבריאות לקופות החולים - יוגדלו מספר התקנים ויתחייבו לאיוש מספר מינימאלי נוסף של תקנים של פסיכולוגים ושל אנשי טיםול נוספים-שהם עובדי קופות החולים.
המצב היום חמור ביותר - ההמתנה לטיפול היא בלתי סבירה בעליל, ומביאה להידרדרות קשה. מי שממתין לשרות בקופות החולים הוא רק מי שלחלוטין אינו מסוגל לממן טיפול של מטפל חיצוני.
ההצעה מדברת על עידוד התמדה בקבלת השרות באמצעות תשלום, ואילו לנו נראה כי התוצאה הצפויה תהיה הדרה של מתמודדי הנפש, המצויים במצב הקשה ביותר, בו הם מתקשים בהגעה רציפה ובזמן לטיפול.
לכאורה התיקון לצו מאוזן באמצעות התיקון לתקנות, המעניק פטור מתשלום לחלק מהמבוטחים. אולם הקבוצה הזכאית לפטור מבין הבגירים היא מזערית, ובעיקר קטנה באופן ניכר מקבוצת האנשים שידם לא משגת לשלם והזקוקים לטיפול. (מקבלי הבטחת הכנסה יש 57,009 משפחות ועוד 206,607 קשישים המקבלים השלמת הכנסה מול למעלה ממיליון מבוגרים החיים בעוני)
לכאורה נכים ומקבלי קצבאות נוספות לא יזכו לפטור?! וכך גם חולים כרוניים. זהו מצב אבסורדי. יש כבר הכרה של המערכת כי מצבם הבריאות - ולרוב הנפשי! - מצריך יותר נגישות לשרותי בריאות, לרבות בריאות הנפש.
הצעת החוק מדברת על התמודדות עם עלייה בצריכת שרותי בריאות הנפש. אין להוריד הביקוש באמצעות חסימת אנשים החיים בעוני, אלא על משרד הבריאות להגדיל את ההיצע - הן בתוכניות לטווח הארוך, כגון תקנים למתמחים, והן בטווח הקצר, למשל על ידי טיוב תנאי המועסקים בקופות החולים, ( לא רק בשכר אלא גם בגמישות אודות מספר הטיפולים, שיפור התמיכה האדמיניסטרטיבית ותקשורת בין מטפלים וכו) העסקת יותר עובדי בריאות הנפש בקופות החולים, כולל העסקה מרחוק בטיפולים בזום.
בריאות הנפש אינה שונה מטיפול בסכרת או סרטן, ובדומה להם - אי טיפול גורר החמרה עם משמעויות הרות אסון, הן ליחיד והן בעלויות הטיפול למערכת. מכאן כי אין להטיל עלות בגין קבלת שרותי בריאות הנפש.
תקצוב עלות והרחבת הזכאים לפטור
לפני כחצי שנה היה נסיון להטיל אגרה על מיון פסיכיאטרי - נסיון שנבלם בצדק. כעת מנסים לממן את העלות של הטיפול הנפשי בחלוקה לתשלומים. הדבר אבסורדי. נרתיע אנשים מטיפול עד שיגיעו למיון?!
אם בכל זאת יטילו אגרה - יש להרחיב הפטור באופן ניכר ולכלול בו גם: מקבלי קצבאות נכות, או מזונות, חולים כרוניים, כל מי שהכנסתם מזכה אותם בהנחה בארנונה בשיעור 70% ומעלה וכל מי שיקבל הפניה מעו"ס רווחה או קופ"ח כי אין ידו משגת לשלם.
ואולם האופן הראוי, אם בוחרים להשית עלות על הציבור, היא להעלות באחוז מסויים את הגבייה מכלל הציבור בגין שרותי הבריאות.
מנהל לא תקין
הזמן שניתן לתגובה הינו מקוצר בלא הצדקה, מה עוד שאנו בתקופת חופשות.
הסכום שצפוי להכנס לקופות כתוצאה מהטלת האגרה- לא פורט, אך נראה קטן וספק אם משמעותי. מנגד, הנזק בחסימת זקוקים לטיפול - מה יהיה הנזק הצפוי הן כלכלית והן רפואית? האם העניין נבדק? אם נבדק - לא פורט, ואם לא נבדק - הדבר חמור עוד יותר.
לכאורה מצויין כי מטרת החוק היא התמודדות עם עלייה בביקושים מול מחסור בהיצע. תוצאת ההצעה היא חסימת ביקושים בקרב החיים בעוני - האם הטענה היא שעניים צורכים צריכת יתר שלא לצורך של שרותי בריאות הנפש?! זוהי הנחה לא סבירה ולא ראויה.
בכבוד רב,
עמליה אביליה, ליאת קרץ, רחל רייס, צופיה שניידר, בקי כהן קשת, עו"ד