פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב שלישי פרוטוקול מס' 309 מישיבת ועדת החוץ והביטחון יום שלישי, ט"ז בכסלו התשפ"ה (17 בדצמבר 2024), שעה 12:38 סדר היום: << נושא >> יום ההוקרה לנכי צה"ל - מגבורה לחברה - קליטת פצועי צה"ל בתעסוקה ובחברה << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יולי יואל אדלשטיין – היו"ר רם בן ברק מאיר כהן שרון ניר חברי הכנסת: מירב בן ארי צגה מלקו פנינה תמנו מוזמנים: לימור לוריא – סמנכ"ל וראשת אגף השיקום, משרד הביטחון ענבר סיטבון – ראשת מחלקת הפצועים, הנכים, השבועיים והנעדרים, משרד הביטחון אבישג סבג – ראשת ענף תכנון כוח אדם מילואים, משרד הביטחון שלומית וילדר – ראשת תחום תעסוקה, מחוז שיקום-חיפה, משרד הביטחון מיקה וייס אוסטפלד – מפקחת שירותים סוציאליים, אגף השיקום, משרד הביטחון יעקב שנרב – משנה למנכ"ל, משרד הבינוי והשיכון עידן ורטהיים – מנהל אגף עסקאות, רשות מקרקעי ישראל אתי צור – מנהלת תחום בכירה לשירותי ייעוץ והשמה, שירות התעסוקה שמעון שלוש – חבר הנהלה, בית הלוחם רפאל כהן צמח – מ"מ יו"ר, ארגון נכי צה"ל קובי יצחק – יו"ר מחוז תל אביב והמרכז, ארגון נכי צה"ל רותם פיליפס – מנהל אגף תעסוקה והשכלה, ארגון נכי צה"ל נינו חדד – מנהל שלוחה לנכי צה"ל בהרצליה, ארגון נכי צה"ל רותי פרמינגר – עו"ד, ארגון נפגעי פעולות איבה אילת פלר מימון – ראש תחום פרלמנטרי, תנועת "אימהות בחזית" צבי שור – מנכ"ל, עמותת "לעולם לא לבד" סמדר אוקמפו – אימו של חייל צה"ל, פגוע ראש ניב אלפא רכס – אימו של חייל צה"ל, פגוע ראש ייעוץ משפטי: עידו בן יצחק מנהל הוועדה: אסף פרידמן רישום פרלמנטרי: א.ב., חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> יום ההוקרה לנכי צה"ל - מגבורה לחברה - קליטת פצועי צה"ל בתעסוקה ובחברה << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> צוהריים טובים לכולם, אני פותח את ישיבת ועדת חוץ וביטחון במסגרת יום ההוקרה בכנסת לנכי צה"ל, לפצועי צה"ל. אנחנו מקיימים דיונים גם בוועדות. ברור לכולנו שוועדת חוץ וביטחון היא כתובת מאוד טבעית, אז ברוכים הבאים לכולם. אני אגיד בתור הקדמה קצרה שאנחנו אפילו לא צריכים להרבות מילים על ההוקרה וההערכה שאנחנו רוחשים לאנשים שבמלוא מובן המילה שילמו בגופם את המחיר הקשה של חירות ישראל ושל עצם קיומה, כמו שאנחנו רואים בתקופה האחרונה, של מדינת ישראל, אבל אני גם חושב שחובתנו כחברי כנסת היא לא רק להרעיף שבחים על האנשים ועל בני המשפחות שלהם, אלא גם לדאוג לחיים עצמם, לכן אני שמח שיחד עם שני עמיתיי, אחד נמצא כאן כי הוא חבר הוועדה, חבר הכנסת רם בן ברק, וחברת הכנסת מירב בן ארי, יזמנו את היום הזה, לפחות כך מבחינתי, כדי יותר לראות מה אנחנו עושים כמערכת, משרד הביטחון, ונמצאת איתנו גם ראשת האגף וגורמים נוספים, אנחנו בכנסת מבחינת החקיקה כדי להקל ולו במשהו על החיים בדרך כלל הלא פשוטים של נכי צה"ל, לשיקומם לאחר פציעתם. אני אתן גם בוודאי לחבר הכנסת רם בן ברק דברי פתיחה, ואחר כך אנחנו נשמע את לימור לוריא, כי אני מבין שאת צריכה לצאת גם לוועדה נוספת בהמשך. בבקשה, רם. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, גם על עצם קיום הדיון וגם להתעסק בנושא הכול כך חשוב של פצועי מי שנפגע בצה"ל תוך כדי לחימה או בדרכים אחרות, מי שנפגע בגופו ומי שנפגע בנפשו. חובתנו אנחנו כוועדת חוץ וביטחון בכנסת, ושל החברה בכלל לראות שהאנשים האלה מטופלים היטב והם משוקמים. אחד הדברים החשובים ביותר בעיניי, ואני מתעסק עם זה לא מעט זמן, זה הידיעה שבשביל להשתקם צריך לחזור לעולם התעסוקה ולחברה הכללית כמה שיותר מהר. זה המשקם אולי הטוב ביותר, והאנשים האלה, קשה להם. קשה להם מהרבה סיבות, במיוחד לאותם פצועי ראש ופצועי נפש שגם המערכת הקוגניטיבית שלהם נפגעת, יכולת הריכוז שלהם נפגעת, ומקומות העבודה לפעמים חוששים לקבל אותם לעבודה בגלל תופעות כאלה ואחרות. אנחנו רוצים להוביל איזה שהוא מהלך שיכול להיות שקיים, יתקנו אותי אם הוא לא קיים, שבו משרד הביטחון, אגף השיקום משתתף בעלות התעסוקה של אנשים שחוזרים לעבודה. אני חושב שיש הרבה מאוד דיבורים, אדוני היושב-ראש, לגבי מה המדינה צריכה לעשות לטובת אותם פצועים. לצערי הרב אנחנו רואים שבמקומות מסוימים בדברים מאוד חשובים, למשל כמו דיור, כמו מגרשים, יש כמה החלטות ממשלה שבפועל לא מבוצעות. אנחנו רואים שלוחמים פצועים שבאים לרכוש מגרשים או בתים במקומות שהם אמורים לקבל הנחות, מוצאים את עצמם משלמים לא פחות, ולפעמים אף יותר מזכאים אחרים. רמ"י, אני לא יודע אם הם פה היום, אבל פה רמ"י לא בדיוק עומדת בהחלטות הממשלה. יש כמה דוגמאות לעניין הזה, גם בגליל וגם באופקים. אשמח לשמוע את התייחסותם, איך אנחנו הופכים החלטות למציאות ואיך אנחנו עוזרים לאנשים שנפגעו בצבא, והמדינה מוקירה את מה שהם איבדו ונותנת להם לרכוש בתים, מגרשים בהנחה כפי שהחליטה הממשלה ולצערי הרב לא קורה, אז נשמח לשמוע מה קורה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. מירב, אמרתי שאת יחד איתנו יוזמת את הדיון. שרון רוצה לומר כמה דברים, אבל כפי שאמרתי, סמנכ"לית וראש אגף השיקום, לימור לוריא, תצטרך לעזוב עוד כמה דקות, אז אני מבקש קודם כל לתת לה להציג את הדברים, ואז אני אתן לכם התייחסות, חברי הכנסת, ובוודאי שנציגי הארגונים. בבקשה. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> צוהריים טובים, אני מתנצלת, אני עוברת לוועדה אחרת. אני לא הולכת לנוח. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אני אמרתי את זה ואנחנו לא חשדנו בך מלכתחילה. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> צוהריים טובים ותודה לוועדה שמייחדת דיון לנושא הזה. אנחנו נחלק, גם לסבר את האוזן לגבי המצב שלנו נכון להיום וגם אחר כך נעשה זום-אין על התעסוקה. אנחנו נרצה ברשותכם לנצל את הבמה כדי להגיד על האתגרים הנוספים שלנו, בסדר, אדוני היושב-ראש? << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> ודאי. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> 6 באוקטובר באגף השיקום יש סדר-גודל של 62,000 פצועים. ערב חרבות ברזל אנחנו עם 62,000 פצועי צה"ל, ובכל שנה היו מגיעות לאגף השיקום 6,000 בקשות חדשות. אנחנו שנה לחרבות ברזל ואנחנו עם 75,000 פצועי צה"ל. קיבלנו 13,500 בקשות של פצועי חרבות ברזל ועוד 6,000 של אנשים שממשיכים להגיע במסגרת "נפש אחת", שמגישים בקשות בגין אירועי עבר. רק להבין, מ-6,000 בקשות בשנה גדלנו ל-19,500. זה פי שלוש. אם אנחנו מסתכלים מי האוכלוסייה – אם לפני כן רבע מהאוכלוסייה הייתה מגישה בקשה בגין מצב נפשי, בחרבות ברזל 43% מקרב הפונים מלינים על מצב נפשי. אנחנו עוד לא מגדירים פוסט-טראומה, אבל 43%. אם לפני כן היו 8% צעירים, היום 50% מהאנשים הם מתחת לגיל 30, שזה באמת מכניס אותנו לעולם הלימודים ולעולם התעסוקה, לכן אני חושבת שזה חשוב מה שעולה פה היום. האתגר של אגף השיקום היה להתנהל בשני צירים במקביל, גם להמשיך לטפל בוותיקים אבל בעיקר לקלוט את הפצועים החדשים. אם תירצו אני אפרט את הנתונים. כמעט 70% הם מילואימניקים בקרב פצועי חרבות ברזל, 93%, 7% נשים. בשונה מעבר היום אנחנו רואים יותר פציעות של נשים לוחמות. בעבר הנשים שהיו, היו תאונות דרכים, דברים כאלה. היום אנחנו רואים פציעות של לוחמות. (הצגת מצגת) סוגי הפציעות – 66% זה אנשים עם פציעה גופנית, 43% זה אנשים עם פציעה נפשית. יש לנו כאלה שהם גם וגם. אנחנו יודעים שיש כאלה שהם גם פיזי וגם נפשי, ואנחנו יודעים שהרבה מפיזי במהלך הזמן מפתחים תגובות נפשיות לנכות הפיזית. שימו לב, 1,500 אנשים נפצעו, חזרו לשירות ונפצעו פעם שנייה. זה מחירים קשים. 48% זה אנשים עם פציעות בגפיים, ירי. קטועים יש לנו סדר גודל של 70 אנשים. אוזניים, עיניים, הרבה טנטון מי שמכיר, 30%. 12% פנימיות. ראש זה פציעה מאוד קשה. יש לנו כמה פצועי ראש קשים מאוד. במלחמה הזאת הרפואה הצליחה להציל הרבה מאוד אנשים. המחיר זה שהפציעה היא הרבה יותר קשה מבעבר. לגבי פצועי הנפש, אנחנו כבר מדברים על 22,000 איש, 17,000 זה פצועים ותיקים, 5,200 הם פצועים מחרבות. אנחנו מעריכים שעד 2030 יהיו 100,000 נכי צה"ל ש-50% מהם מתמודדים עם מצב נפשי. שמתם את המצגת של הדיון הקודם, אז ברשותכם אני אתקדם. היא לא עם המצגת הזו כי זה לא המצגת הנכונה. מה שעבד טוב זה שאגף השיקום היה פרוס בכל בתי החולים ב-8 בחודש, ובעצם כולם הוכרו תוך 48 שעות. ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע וככל שאנחנו מקבלים בקשות רחוקות יותר, כך אנחנו יותר בודקים, אבל נכון להיום 70% מהאנשים שפונים אלינו מחרבות מוכרים תוך 48 שעות. לכל פצוע הקצנו איש קשר זמין בנייד באגף. אגב, זה משהו שהוועדה כשהעברנו את החוק, ביקשה עבור הפוסט-טראומטיים. חבר הכנסת בן ברק, אתם ממש ביקשתם. ראינו את היתרון האדיר שנותנים לפצוע, שמגיע בן אדם באגף, אני הרץ מג"ד שלך. רוצה את הרופא? הוא הולך לרופא. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> לימור, אז גם שאלנו על עובד אגף אחד, כמה יוצא לו 'קליינטים' כאלה. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> בדיוק, לכן אנחנו מתוך 100 המשרות שקיבלנו לקחנו 30 עובדים סוציאליים חדשים לפצועים החדשים, 50 ל-POC הזה, אבל היום ה-50 האלה שצריכים אחת לשבוע להתקשר לפצוע, יש להם כבר 1:200. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> זאת הבעיה. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> אני מזכירה לכם שבשלב הזה הפצועים צריכים הרבה תשומת לב. עכשיו זה כל ההפניות הרפואיות. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> ועוד לא דיברנו על העובדות הסוציאליות ועל הרופאים, שזה כבר 1:2,000, 1:4,000, רופא. אני לא מצליחה להבין איך רופא עוקב אחרי - - - << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> זה ילך ויגדל. לא דיברנו על POC ל-22,000 פצועי נפש. אני מזכירה לכם שבזמנו כשהעברנו את החוק, אגף השיקום, משרד הביטחון ביקשו 66 משרות לטובת ה-POC לנפש. לא קיבלנו את זה אז, ואז כבר נכנסה המלחמה. בעיניי זה משהו שהוא משמעותי לפצועים, גם לפיזי וגם לנפש. מה שמאוד עזר לנו זה שנתנו בזמן האשפוז מענים בדחיפה ואת זה שאמרנו, עכשיו לא עושים ועדות רפואיות. מה הרופא אומר שאתה צריך, אתה מקבל על פי הצרכים השיקומיים שלך. אנחנו נערכים להתחלה של הוועדות הרפואיות, בשלב הזה לפיזי. לנפש אנחנו רוצים שאולי עם טיפול נכון נצליח לשפר את מצבם. בשונה ממלחמות קודמות, כל בן אדם מקבל טיפול נפשי גם אם יש לו שריטה ביד. הרעיון הוא למנוע בעיות ולא רק לטפל בהן. גייסנו מעל 1,100 מטפלים. נכנסו אלינו 13,500 חרבות. נכנסו לביטוח לאומי עשרות אלפי נפגעי פעולות איבה ויש בקרב האוכלוסייה מאות אלפי אנשים שהם מתמודדים עם מוגבלות נפשית. הולך להיות מחסור לאומי קשה במטפלים. כשיוצא היום חייל מעזה ואומר, אני לא ישן בלילה, ואני רוצה לשלוח אותו לפסיכיאטר, זה יכול לקחת בין ארבעה לחמישה חודשים. מה קורה בינתיים? אנחנו באירוע. אין לנו מספיק, אז עם פסיכולוגים אנחנו עדיין במצב טוב, לפחות למשרד הביטחון, אבל אני צופה שיהיה פה קרב על משאבים. יש את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אבל חוק נכי צה"ל קובע שמי שמדינת ישראל שלחה אותו, הוא לא חלק מחוק ביטוח בריאות ממלכתי והוא צריך לקבל את מלוא המענים כפי שהוא ב-7 בחודש נתן את נפשו וגופו אלינו. אני חושבת שזה משהו שצריך לתת עליו את הדעת ברמה הלאומית. הקמנו עשר חוות שיקומיות. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> כשאת שולחת לפסיכיאטר אז הוא מתמודד על התורים עם כל - - - ? << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> עם נפגעי פעולות איבה, עם ילדה ברמת גן שיש לה התקף חרדה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> עם כולם. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> נכון, לכן אנחנו נכנסים פה לאירוע. אני אגיד עוד משהו שהוא לא סוד. בשוק הפרטי פסיכיאטר מקבל 1,500 שקל. מדינת ישראל, התעריפים שלה הם הרבה יותר נמוכים, אז מה עושה מישהו שאין לו לשלם באופן פרטי? היינו צריכים להגדיל משמעותית את הקיבולת. מבית מאזן אחד כבר עם שלושה בתים מאזנים. לצערנו יש לנו כמה פצועים מאוד קשים. היינו צריכים יחד עם שיבא לפתוח מחלקה סיעודית, אני קוראת להם לילדים, לצעירים שהם במצב קשה מאוד, וגם את זה עשינו. כמו שאמרתי, קלטנו את 100 המשרות, 50 ל-POC, 30 לעובדים הסוציאליים. אני חושבת שאנחנו עוד הולכים לקבל הרבה פצועים נוספים. זה היחס שאתם רואים לרופאים. זה היה נכון לאוקטובר. אני רוצה להגיד עוד משהו. גם רופאים בשעות ייעוץ, כשהיום פצוע ראש, משפחה מתקשרת אליי ואומרת לי, אני רוצה רופא שיקומי שיהיה אצלי, כדאי לך ללכת לפה, כדאי לך ללכת לפה, אנחנו רוצים אפילו שיתנו לנו באופן פרטי, למשרד הביטחון, לשכור שירותי רופאים מהשורה הראשונה שייעצו למשפחות שלנו מה קיים בחו"ל, מה קיים בארץ, תלכו לבית החולים הזה, תלכו לבית החולים הזה. הם צריכים לקבל כרגע את הטוב ביותר. נשקיע בהם היום, win-win לכולם בעתיד. אני רואה שזה לא המצגת אז אתם תסלחו לנו. אנחנו נעבור לנושא התעסוקה. אם תירצו, אני אתן לשלומית שלידי שהיא מנהלת את התעסוקה אצלנו במחוז צפון. << אורח >> שלומית וילדר: << אורח >> קודם כל אני ממש שמחה להיות כאן. שמי שלומית וילדר, אני ראש תחום תעסוקה במחוז שיקום חיפה. אני 13 שנים באגף. לפני כן הייתי בצה"ל 12 שנים במגוון רחב של תפקידים, גם במשאבי אנוש וגם במערך הנפגעים. הייתי לפני כן בדיון אצל חברת הכנסת היקרה שיושבת כאן, פנינה היקרה, על נשים, וגם אני משרתת במילואים כולל חרבות ברזל, שבעה חודשים, בית שהזניח את הילדים. גם הבעל היה בעזה, כך שהנושא הזה מאוד יקר לליבי והתעסוקה של נכי צה"ל היא בוערת בנו. אתם לא רואים כאן את המצגת אבל מבחינתנו הגישה לנכי צה"ל, הם מצוייני צה"ל. זה מושג שטבע הרבי מילובביץ'. לפני 30 שנה ביקרו אצלו משלחת של נכי צה"ל והוא קרא להם, אתם המצוינים שבמצוינים. זאת הגישה מבחינתנו בכל הדיסציפלינות, בטח בשיקום התעסוקתי. קודם כל זה חוב מוסרי, אמרת את זה, חבר הכנסת רם בן ברק. זה חוב מוסרי שלנו. זה מיטב בנינו ואנחנו כאן עבורם. מי האוכלוסייה? קודם כל האוכלוסייה של אחרי צה"ל בעולם העבודה זה מי שכשיר לעולם העבודה מגילי 18 עד 67, כל מגוון האוכלוסייה, אם זה דרוזים, בדואים, הכול מהכול, וכל מי ששירת בשירות הביטחון, אם זה צה"ל, שב"ס, שב"כ, משטרה, משמר הכנסת, משרד רוה"מ, כולם. התפקיד שלנו זה לעזור להם בעבודת צוות שיקומי רב-מקצועי שאנחנו עובדים בתוך האגף, לחזור לתפקוד נורמטיבי עד כמה שאפשר. משהו ברצף השיקומי של האדם נפצע והמטרה שלנו היא לעזור לו לקבל מעטפת כלים מאוד רחבה, ותיכף אני אספר איך אנחנו עושים את זה, כדי שיחזור למעגל העבודה ועדיף כמה שיותר מהר. אמרה כרגע לימור שיש מחסור בפסיכיאטרים. זה אחד הדברים שהם מאוד משפיעים, כי ככל שאנחנו נטפל באדם כמה שיותר סמוך לפציעה, ככה הסיכוי שלו לחזור לחיים נורמטיביים, בטח למעגל העבודה, הוא יהיה קצר יותר ויעיל יותר. איך אנחנו עובדים? חשוב שתכירו. מבחינת נתונים אתם לא רואים את זה כאן. לאורך השנים האגף עמד על 70% השמה של נכי צה"ל. למעלה מ-80% הצלחה בשימור ומניעת סיומי העסקה לכל מי שפנה אלינו. מידי שנה עד חרבות ברזל פנו אלינו כ-500 נכי צה"ל שקיבלו את השירות באופן נקודתי על ידי עובדת תעסוקה במחוז. מבחינת דרך העבודה שלנו, קודם כל חשוב שתכירו את התהליך. מסלולו של נכה כשהוא מגיע אלינו, השלב הראשון זה קודם כל להכיר אותו. אנחנו לא מתייחסים אליהם כאל שבלונות. כל אדם הוא עולם ומלואו וחשוב לנו להבין מי האדם. עוד לפני שהוא הגיע והוכר כנכה צה"ל היו לו כבר חיים שלמים, תכנן, חלומות. להכיר ולראות איך אנחנו יכולים לעזור לו. אנחנו בונים תוכנית שיקום אישית לכל נכה צה"ל, שמותאמת למכלול הנתונים שלו, גם לניסיון התעסוקתי שלו, בטח לחלומות, שאיפות, נטיות שלו, להשכלה, ומנגישים לו את השירות, גם תעסוקה, הכשרה וגם השמה. כדי שהדבר הזה יצליח, אנחנו לאורך השנים ביססנו תשתית מאוד רחבה של מעסיקים שאיתם אנחנו עובדים, אם זה רפאל וחברת חשמל ורכבת ישראל, שאנחנו עובדים איתם בשיתופי פעולה הדוקים. אנחנו מקיימים גם פאנל, כנסי מעסיקים כדי שהדבר הזה יצליח. הבוקר התבשרתי על נכה צה"ל, פצוע חרבות ברזל שהתקבל לעבודה ברפאל. חצי שנה של תהליך, אבל זה אך ורק בזכות השת"פ המאוד הדוק ובאמת לדבר את הקול שלהם. זה מה שאנחנו יודעים לעשות באגף שיקום. אגב, אני לא עובדת סוציאלית. אני בכלל מגיעה מעולם העבודה. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> המקרה הספציפי של רפאל, איזה סוג של פציעה יש לו? << אורח >> שלומית וילדר: << אורח >> זה התקדים הכי גדול. יש לו פציעה של פוסט-טראומה שעד עכשיו היה שם חסם מאוד גדול, אבל מעז יצא מתוק. דווקא בעקבות המלחמה יש התגייסות מאוד גדולה של מעסיקים, ופניות אלינו לאגף עם רצון להעסיק נכי צה"ל ולא לשם הפופוליזם. רצון אמיתי לקחת חלק בדבר הזה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> שזה לא רק נכים פיזית אלא גם מתמודדי נפש. << אורח >> שלומית וילדר: << אורח >> ממש. כל יוצא צה"ל, לפני שאנחנו מתחילים את התהליך הם עוברים בדיקת כושר עבודה שבודקת מה המסוגלות של האדם, האם יש מגבלות, היקפי משרה. התפקיד שלנו זה לתווך את זה הכי נכון למעסיק. כמובן שהוא היה צריך לעבור גם את האישור של הביטחון שם ואת כל התהליך, אבל לצד הליווי שלנו בתוך הדבר הזה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בהתחשב בגילים שאנחנו מדברים עליהם, נכון שלימור הציגה מגוון, אבל סביר להניח שיש גם אנשים שאין להם ניסיון תעסוקתי עשיר או אין להם הכשרה מקצועית או אולי עסקו במשהו שבעקבות הפציעה, נגיד גפיים, זה כבר לא מתאפשר להם. זה תחום שלך לכוון הכשרה מקצועית? << אורח >> שלומית וילדר: << אורח >> כן. כמובן ייעוץ, הכוונה. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> אולי רגע נסביר. בעצם מה שאנחנו רואים עכשיו, חבר'ה שיצאו אפילו מהסדיר עוד רגע לפני עבודה. קודם כל לימודים. משרד הביטחון מממן את מלוא התואר הראשון. גם יש "ממדים ללימודים". << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> ברור שסטודנט, עוזרים לו עם הלימודים, אבל מישהו שאומר, הבנתי, רוצה תוכנה, חשמלאות. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> יש משהו שנקרא טרום שיקום. כל מה שהם רוצים ללמוד הם יכולים, הנדסאי ודברים כאלה. קודם כל לימודים, ולימודים מוכוונים מה שהוא רוצה ללמוד. אנחנו בדיוק ממפים עד גיל 30. אלה שמעל גיל 30 כבר עשו תואר ולפעמים צריכים הסבה, אז קודם כל לימודים מותאמים לתעסוקה שהוא רואה לנגד עיניו. אנחנו תיכף נדבר על החקיקה שלדעתנו שווה לעשות כדי גם לתמרץ מעסיקים וגם לתת את ההתאמות שנדרשות, כי אדם עם התמודדות נפש, לפעמים יכול להיות לו התפרצות זעם ואנשים לא ידעו מאיפה זה בא, אז צריך לראות איך תומכים בזה. << אורח >> שלומית וילדר: << אורח >> אני אשלים. לשאלתך, אז כן, האוכלוסייה היא מאוד צעירה. 51% מהאוכלוסייה שנכנסת רגע בחרבות הם צעירים. הם פחות מגיל 30, שזה אחד האתגרים. חלקם הם היו רק בתהליך של ביסוס הקריירה. חלקם עוד לא התחילו בכלל והם לגמרי אבודים. זה שלב שחלקם עושים בכלל טיול אחרי הצבא ופתאום זה נוחת עליהם. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> 50% זה מתחת לגיל 30 אבל מתוכם גם הרבה נשואים. << אורח >> שלומית וילדר: << אורח >> נכון. חבל שאתם לא רואים את המצגת. יש כאן את הנתון - - - << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> הבנתי שכמעט 60% זה אנשי מילואים עם משפחות. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> 66%. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> ההסתכלות הייתה בדרך כלל יותר על צעירים. צריך לעשות עכשיו התאמות לאותם בוגרים שזה משפחות, שזה מעגלים שלמים שפתאום לא מקבלים מענק לדירה כי כבר יש להם דירה ומשכנתה, וכל מיני דברים שהולכים לאיבוד והם הופכים להיות מחוסרי תעסוקה. דווקא על הזום הזה של אוכלוסיית המילואים שהם 66%, יש לנו לדעתי לקונות גם בחקיקה ביכולת שלנו לתת להם את כל הזכאויות הרפואיות שלהם. אני בטוחה שאת מכירה על מה אני מדברת, לימור. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> אני מאוד מסכימה עם חברת הכנסת ניר. בסוף אגף שיקום בהיקפים האלה מסוגל, וגם זה עם קושי רב, לטפל בפצועים אבל תזכרו, הרבה מהם משפחות צעירות עם ילדים, ומי מטפל במשפחות? בסוף הן המשקמות. הן שם ביום-יום. אני חושבת שבחקיקה אנחנו נצטרך לתת מענה למשפחות. היא אומרת, לפעמים אני לא יכולה לחזור לעבודה כי הבעל שלי נפגע ראש ואי אפשר להשאיר אותו לבד בבית, ויהיה עוד מישהו עם הילדים לטפל בו. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> או כאלה שנמצאים כמעט שנתיים בבית לוינשטיין. למה אני אומרת את זה? כי זה פתאום ירידה ביכולת ההשתכרות של אותו פרט, של אותו איש מילואים. גם האישה יורדת ביכולת ההשתכרות. הם מחויבים למשכנתה אבל אומרים להם, יש לכם כבר דירה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אולי זה מסוג הדברים שלימור אמרה שהיא תיכף תפרט. אולי יש תיקוני חקיקה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אני רק אומר, אדוני היושב-ראש. דווקא כמי שגם בכובעך בעבר כשר וגם כמי שהוביל חקיקה של ייצוג הולם, לא הכול נפתר בחקיקה. הסיפור של המעטפת של משרדי הממשלה וזרועות המדינה מחוץ לאגף השיקום, והובלה של תוכנית לאומית שנותנת את המעטפת הזאת, כי אנחנו מדברים על צעירים, הרבה מהם נשואים עם ילדים. חייב שתהיה תוכנית לאומית סדורה שמקבלת את המעטפת מרווחה, ממשרד העבודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> נכון מאוד. לצערי הרב גם אנחנו שמענו פה בדקות דברים שגם בתוכנית לאומית את לא יודעת לפתור. המחסור בפסיכיאטרים הוא התחיל הרבה לפני 7 באוקטובר בלי כל קשר לפצועי צה"ל. גם לקבוע תור לפסיכיאטר בשביל אזרח זה סיפור. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אם אנחנו מייצרים קהילה שמקבלת את המעטפת גם ברשות המקומית וגם על ידי משרדי הממשלה השונים, תוך כמובן מתן פתרונות של מה שאמרת. אולי אין פסיכיאטרים אבל יש עובדים סוציאליים קליניים. צריך למצוא את הפתרונות הרלוונטית אבל בתוכנית סדורה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני, אנחנו חייבים לזכור שעברו 14 חודשים. המספר פה התנפח ל-73,000. הוא עוד צפוי לגדול ל-100,000. אנחנו מסתכלים רטרואקטיבית. אנחנו יודעים שאת רפורמת "נפש אחת", העברנו רק שני פרקים מתוך השישה. גם הארבעה שיש על הפרק, אולי כל השישה הם כבר לא מותאמים ל-7 באוקטובר כי כל רפורמת "נפש אחת" נחקקה קודם, לכן לדעתי, אדוני, דווקא כראש ועדת חוץ וביטחון שמכיר היטב את התקציבים שהאגף הזה צריך, ואת הכרית הרצינית שהוא צריך, אני חושבת שאנחנו צריכים לקרוא גם למשרד הביטחון וגם למשרד האוצר להציג לנו הוראת שעה איך מטפלים באנשים האלה, או תוכנית חירום כמו שאומרת פנינה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו קבענו, לידיעת חברים שהם חברים בוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, רם, את גם היית בישיבה שהייתה לנו, ודאי שחסויה ומצומצמת, אבל שם אנחנו קבענו שהדיון הראשון שנקיים לקראת שנייה ושלישית לגבי הפירוט יהיה דיון מול האגף הזה, כי אנחנו יצאנו עם קצת סימני שאלה. מצד אחד אנחנו לא בקטע של ללכלך על כולם. יש גידול מאוד משמעותי בתקציבים. מצד שני הגידול המשמעותי בתקציבים לא תואם את המספרים שאנחנו שומעים בגידול במטופלים. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> וגם יש לה קושי בניצול כי זה לא מגודר לה, כי החשב בודק אותה, כי כל מיני סיפורים. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> החוק שהעברנו ביולי טרם במלחמה, בעצם במלחמה כבר פחות רלוונטי. אני אתן את הדוגמה הכי פשוטה. בחוק אמרנו שאפשר להתאים דירה ב-50,000 שקל. יש לנו עכשיו עשרות פצועים שצריכים לתקן את המקלחת כדי שיוכלו להיכנס. כל דבר כזה צריך להביא לוועדה בראשות שופטת. זה לוקח זמן. הפצוע לא יוצא הביתה. המלחמה הזאת הולידה צרכים שלא העלינו בדעתנו. אני מאוד מסכימה איתך. אולי צריך להגיד, אנחנו בשעת חירום, שחררו אותנו לתת להם. הם צריכים את המקלחת לסדר את ההנגשה לבית, את הרכב השכור עד שהם ימצאו רכב. תנו לנו רגע לתת להם חמצן. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> ברור. אני הבנתי מעובד שלך שהיה באותו דיון, שלפחות המכשול הזה שאתם מתחילים כמו שאת גם ציינת, לטפל מייד עוד לפני כל תהליכי ההכרה הארוכים, זה מתקיים. << אורח >> לימור לוריא: << אורח >> זה מתקיים. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> או התקציב, פועל יוצא מאותה הכרה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> ברור. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> גם התקציב וגם הפרקים, לדעתי זה צריך להיות בראיה מרחיבה, הדיון על אגף השיקום. << אורח >> שלומית וילדר: << אורח >> חבר הכנסת, אם יורשה לי. אתה שאלת שאלה מאוד חשובה, מה קורה עם החבר'ה שמגיעים ללא ניסיון ואיך אתם כן מצליחים לשלב אותם? זה אחד האתגרים שלנו. חשוב שתכירו שנכי צה"ל מצפים מאיתנו שאנחנו כמדינה, הם שילמו מחיר, נשלב אותם בעבודה, לא משנה עם איזה נקודת פתיחה הם מגיעים. הם כן מעדיפים להשתלב במשרדי ממשלה, ופה אני מתחברת לחברות הכנסת, מקומות יציבים שמאפשרים להם תחושה של ביטחון תעסוקתי, יציבות תעסוקתית, אופק, פיתוח בגלל הרצף שנקטע שם. אצלנו זה אתגר מאוד גדול כי כמו שאתם יודעים, משרדי הממשלה, כדי להתקבל, עוברים, וזה ויה דולורוזה ותיק כזה גדול של סל קליטה. החבר'ה שלנו שאנחנו מלווים אותם, מאוד קשה להם לעבור את התהליכים האלה, אז אנחנו כן מייצרים להם חלופות אחרות, אבל כן היינו שמחים שהדבר הזה יעלה לסדר-היום עם משרדי הממשלה. אני יכולה להגיד שמשרד הביטחון שם לו למטרה לגייס ולשלב פצועי צה"ל גם במשרד הביטחון. יש צוות משרדי שכרגע עובד, שהמטרה שלו היא לנסות לקדם העסקה של פצועי צה"ל בנציבות שירות המדינה. זה כבר תוכנית שאושרה על ידי המנכ"ל. יש לנו לא מעט אתגרים בהיבט של התקינה, אז כן היינו רוצים שהדבר הזה יעלה כדי לעזור לאותה אוכלוסייה, כי אנחנו הרבה פעמים מגיעים לשוקת שבורה לצערנו הרב. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> אני רוצה להגיד תודה על היום הזה, ולכל אותם אנשים ונשים שעושים את המלאכה. משהו טכני שאני אומרת בכל ועדה. היום אנחנו נציין במליאה בשעה 16:00 את יום ההוקרה שיזמנו, יולי, רם ואני, אבל האירוע המרכזי יתקיים בשבוע הבא ביום שני בשעה 12:00 באודיטוריום. יהיה אירוע מיוחד ביחד עם ארגון נכי צה"ל, ביחד עם ארגון נפגעי פעולות האיבה. זה אירוע משותף ואנחנו נעלה על נס את גבורתם של הפצועים והפצועות. בדרך כלל נהוג, וחלק פה ותיקים, שהאירוע מתקיים בצוהריים. בגלל שנכי צה"ל פנו אלינו וביקשו שלא נקיים כי יש היום את האירוע שלכם, אז שלושתנו כמובן הסכמנו. זה נקודה אחת. נקודה שנייה שאני רוצה להגיד ואני אומרת את זה בכל הדיונים שלי. אני חושבת שלאור המספרים הדרמטיים, וזה מספרים שאף פעם לא היו בשום מלחמה, לא היה כמות כזאת של פצועים ופצועות. יש אלפים של פצועות. באחת הוועדות דיברנו שיש פצועות ממלחמות, זאת אומרת שזה פציעה אחרת מפציעות שהיו בעבר, לכן אני חושבת שהוועדות, גם חוץ וביטחון, אבל אמרתי את זה גם לפנינה במעמד האישה, צריכים גם לקיים דיון על המעטפת של הפצועים והפצועות. אמרתי את זה גם בדגש של נשים אצל פנינה בוועדה אבל אני אומרת גם כאן. אנחנו פוגשים אותם בשיבא, בתל השומר את המשפחות, את הילדים. זה גם נוגע, אגב, בתעסוקה. זה נוגע בכל החברה, איך אנחנו מסייעים להן בתפקוד. אני חושבת חד משמעית שהסביבה שאנחנו פוגשים אותה חייבת להיות פה גם כחלק מנושא הוועדה. הרי בסוף היא תוכל לפתח קריירה אם יהיה לו איזו מסגרת שתעטוף אותו, והוא יוכל לפתח קריירה אם היא והילדים יהיו בסוג של טיפול, שיבינו איך אפשר בעצם לסייע לאותו פצוע ובסוף לתת להם את החיים. אני תמיד מספרת על התמונה שבעיניי היא מדהימה, סיפרתי את זה, על אותו נכה קטוע גף אחד, הולך עם קב. הילדה מחזיקה את הקב והוא מחזיק את השקית של הסופר. תמונה אחת מספרת את כל הסיפור. אם אנחנו רוצים לדאוג לו לתעסוקה, לחברה, אנחנו חייבים לדבר גם על המעטפת של אותו פצוע. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. שרון, בבקשה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני, אני רוצה להגיד דבר אחד. אנחנו עושים פה יום שהוא מאוד חשוב, שהוא הצדעה לגיבורים ולגיבורות, הצדעה לגבורתם, הצדעה לעוז רוחם, אבל ההצדעה בפני עצמה היא לא דבר משמעותי. מה שאנחנו צריכים לוודא, שהיום הזה הוא מגובה ב-Action items ובתהליך שיגרתי שמאפשר להם לחזור לשגרת חיים תקינה עד כמה שניתן במסגרת המגבלות שיש להם, לאותם פצועים ופצועות, לאותם נכי צה"ל וכמובן למעגל התעסוקה. מדובר באנשים לוחמים, פייטרים שחייבים לחזור לאיזה שהוא סוג של חיים משמעותיים, לכן הדבר הזה חייב להיות מגובה אצלנו באיזו שהיא עשייה. אני חושבת שהדבר המשמעותי ביותר זה להסתכל על פרקי החקיקה שלא חוקקו. כמו שאמרתי, יש ארבעה פרקים כאלה. לדרוש מאגף השיקום וממשרד הביטחון את התיקונים שלהם. גם אם זה יהיה תהליך, זה חייב להיות תהליך מואץ שיאפשר להם כלי ניהול. עכשיו באתי מיום שדולה של חברת הכנסת וולדיגר. היו שם אנשי מילואים, זוג שסיפרו לי שמאז ה-7 באוקטובר, הוא לוחם יחידה מובחרת. הוא היה 14 שעות במילואים, אז כמובן הוא לא זכאי לשום מענק מילואים. שום דבר. מאז הוא בבית לוינשטיין. עכשיו הוא באשפוז יום אחרי שהוא היה פצוע קשה עם שיקום מאוד ארוך. לא מענקי מילואים, לא מותאם לו כי זה זוג עם חמישה ילדים, אחד מהילדים על הרצף. הוא לא זכאי. הוא היה יום אחד במילואים. הוא לא זכאי למענקי מילואים. הוא לא זכאי לכלום. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> אבל מהרגע שהוא נפצע הוא לא שוחרר. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אחרי שהוא טופל הוא שוחרר. הוא הוצב בבית חולים. הוציאו אותו ממצבת מילואים. הוא לא מקבל שום דבר כי החליפה מותאמת יותר לחיילי סדיר, לא לאנשי מילואים ולא למשפחות. הוא פשוט נאלץ להתמודד עם חיים שהשתנו מקצה לקצה, וכשלימור מסתכלת על המשפחה הזו ורוצה מאוד לעזור לה כמו כל המלאכים שיושבים פה, כולל בבית הלוחם, שזה אנשים שרוצים מאוד להושיט יד, בסוף כלי הניהול שלהם והביורוקרטיות שמושתות עליהם באמצעות החקיקה לא מאפשרות להם לתת, ואז אנחנו פוגשים את זה מתפרץ עלינו כשמשפחות מספרות לנו שהם לא יכולים כי שכר הדירה יכול להינתן רק למי שאין לו דירה, וכל מיני סיפורים שאפשר למנות פה עשרות מהם, גם בנושא הנגשת טיפולים כאלה ואחרים. הסיפור הזה של ביורוקרטיה נכון לצונאמי הזה של תוספת של 13,500 פצועים ולעתיד לבוא 100,000, זה לא יכול להיות יותר. אנחנו חייבים לפשט את כלי הניהול. אנחנו חייבים לתת לה גמישות יותר רבה כמובן עם מעקב, עם בקרה, עם כל מה שצריך, אבל בסוף היא צריכה לדעת להנגיש את המענה לאותם נכים ופצועים כדי שחס ולילה - - - << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> פנינה תמנו, בבקשה, גבירתי. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אני אתחיל דווקא בלברך אותך, את חברת הכנסת בן ארי ואת חבר הכנסת רם בן ברק על הובלת היום החשוב והמשמעותי הזה, וגם על ההתחשבות שהכנס המרכזי יהיה בשבוע הבא. אני רוצה להזכיר שבתוך קבוצת הנפגעים והפצועים שזה כבר קהילה, אם אנחנו מדברים כרגע על כ-75,000 ולצערנו עם תחזית של 100,000, זו קהילה וכך צריך להתייחס לזה. בתוכם יש לנו 8% שהן נשים. בתוך זה אנחנו גם ראינו את אחוז הצעירים שזה כ-50%, נגעת בזה, חברת הכנסת ניר, ש-66% זה מילואימניקים. גם אתה כמי שהיה שר העלייה והקליטה לשעבר, ואנוכי, שרת העלייה והקליטה לשעבר, צריך לשים לב לעולים החדשים שלא יודעים למצות את הזכויות. אני מבקשת שתרשמו את זה ותעבירו את זה ללימור גם אם יש שיח. בתוך זה שיש את הקבוצה של העולים החדשים, אנחנו צריכים לזכור את הנשים, כמו שאמרתי, שצריכות מענים מותאמים. לא כל צורך הוא צורך אוניברסלי ויש צרכים שהם צריכים להיות מותאמים לנשים, בתוך זה מתמודדי הנפש, ואת נגעת בזה, בהשמה. כבר אמר בעבר מבקר המדינה שיחסי הציבור הגרועים ביותר הם לאנשים שהם מתמודדי נפש, והפחד והחסמים שיש בתוך החברה שצריכה לפרוץ את זה. קודם כל החברה צריכה לפרוץ. בתוך זה אני חושבת שצריך לקחת גם את החוק הקיים ולתקן אותו אולי שתהיה העדפה, החוק הקיים לייצוג לאנשים עם מוגבלויות, ולראות איך עושים העדפה מתקנת למי שגם שירתו בתוך צבא הגנה לישראל. אני מסכימה, צריך שחקיקה תהיה, אבל בסוף אם אנחנו רוצים לשנות מציאות, מהניסיון שיש לי בעשור האחרון בהובלת גם תהליכים לאומיים, זה חייב להיות תוכנית לאומית ולא כל פעם שולחן בין-משרדי מצומצם, כי כרגע אם יש על תעסוקה אבל אותו משרד אחר כך צריך לשבת על משהו אחר, אז זה מתיש את המערכת. אני לא אומרת להסיר אחריות ממשרד הביטחון. צריך לראות איך נותנים להם את השרביט ואת ההובלה, כך שבתוך זה יכנס גם הסיפור של קיצור הביורוקרטיה, רתימת כל הגורמים. יש הרבה מאוד משאבים של המדינה, בתוכם גם משאבים של השלטון המקומי, וצריך להסתכל עליהם כקהילה שהחברה הזאת לא רק מוקירה אותם במילים, אלא בפועל, אז שוב פעם תודה לחברי הכנסת שמובילים את היום הזה. אני כן ארצה אולי שבהמשך אנחנו נעשה דיון משותף, אדוני היושב-ראש, בכל מה שקשור לנשים, כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, ולראות שהמענים שניתנים הם נכונים, כי רק במלחמה הזאת יש לנו כ-1,000 נשים שלצערנו נכנסו לתוך המעגל של מי שנפגעו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז. תודה, חברת הכנסת פנינה תמנו. חברים מארגון נכי צה"ל, בכל שלב שאתם תירצו לומר את דברכם, אתם ודאי מוזמנים. אני הייתי מציע שאולי נשמע גם את צה"ל וגורמים ממשלתיים, ואז תוכלו להתייחס בהתאם. << אורח >> אבישג סבג: << אורח >> אני אתייחס למשהו מאוד ספציפי. אחרי זה תרחיב פה ענבר שהיא אחראית על כל עולם הפצועים. אני אתייחס למה שעלה בהקשרים של מילואימניקים שהם פצועים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> לזה התכוונתי. << אורח >> אבישג סבג: << אורח >> הנושא עלה לא מעט פעמים בהקשר הקטיעה במהלך המילואים של אותן זכויות, שאילולא הפציעה הם היו זכאים להן והיו ממשיכים במילואים. שמנו את זה כחלק מההחלטה שעברה ב-9 בדצמבר, שיהיה צוות משותף, משרד הביטחון, משרד האוצר, יבחן את מה הם מקבלים בשיקום למול הזכויות שהם היו מקבלים אילולא הפציעה, יעשה השוואה בין הדברים וימליץ לשני השרים איזה תוכנית צריך לעשות. הקצבים של זה יהיו מהירים. אנחנו עתידים להיפגש בשבוע הבא וככל שאנחנו נתגבש, אנחנו גם נעדכן את הוועדה ואת המשרתים בפרט. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. בבקשה, גבירתי. << אורח >> ענבר סיטבון: << אורח >> נעים מאוד, ענבר סיטבון, אני ראש מחלקת הפצועים, הנכים, השבויים והנעדרים. קודם כל אני אציין שבאמת זו מחלקה שהוקמה במהלך המלחמה נוכח האתגרים, הכמויות, ואנחנו מבינים היום שאנחנו צריכים לעסוק בשיתוף פעולה מלא יחד עם האגף ויחד עם הארגון כדי לראות איך אנחנו מייצרים לפצועים שלנו, גם המאושפזים, גם אלו בשיקום יום וגם אלו המוכרים כנכי צה"ל, מענים שהם שווים. במהלך המלחמה יצרנו השוואת זכויות עבור אותם המאושפזים, חיילי החובה ומשרתי הקבע שלא מוכרים על ידי אגף השיקום, כמו אותם אנשי מילואים שמוכרים, ממש כמו שהתייחסו כאן. מייד עם פציעתם הם מוכרים על ידי אגף השיקום והופכים להיות בחזקתם, קרי, כל אותם המענים שהם יקבלו גם בתקופת האשפוז וגם שלאחריה, הם יקבלו מתוך האגף, חיילי החובה שלנו משרתי הקבע שהיו מאושפזים לצידם, שאינם יכולים להיות מוכרים על ידי אגף השיקום אלא רק בסיום תקופת שירות החובה שלהם. בעצם נוצרו לנו תאומים גדולים מאוד ואיים של פערים אל מול אותם הפצועים האחרים, אז יצרנו את השוואת זכויות וצריך להגיד שהיום מקבלים גם חיילי החובה וגם משרתי הקבע את אותן הזכויות. אותם הפצועים, גם אלו המוכרים כנכי צה"ל, מסתכלים למעלה ומקבלים את כל המעטפת המצוינת וכל הזכויות מאגף השיקום ומהארגון. כשהם מסתכלים הלאה הם רוצים לראות גם אותנו, הצבא. אנחנו בשיתוף עם הארגונים מאחדים זרועות כדי להצליח לסייע ולהיכנס מתחת לאלונקה, בצבא הצבאית, ולסייע להרחיב את אותו יחס מטפלים שנמצא בתוך הבתים של הפצועים שלנו. כדי לייצר עבורם את אותו מיצוי זכויות, יש פה עדיין את השקף של לימור ב-coming soon, קציני קשר לסיוע במיצוי, אלו הם אנשי צה"ל שיסייעו ויכנסו לתוך אגף השיקום כדי למצות את הזכויות. אני חושבת שזו דריסת רגל משמעותית מאוד שתייצר גם את החיבור לצבא בצורה מיטבית יותר. צריך להגיד שהמפקדים עדיין חלקם נלחמים, והיכולת שלהם לייצר קשר עם אותם המפקדים בבתים, גם הוא נמוך, אז באמת לייצר כתובת גם לזה וגם למיצוי הזכויות. כן אשמח לנצל את הבמה המכובדת הזאת ולדבר על הקשר אל מול הרשויות. היום כאשר יש לנו פצועים, חובה, קבע או מילואים המוכרים כבר על ידי נכי צה"ל, יש הרבה מאוד מהצרכים שלהם שצריכים לקבל מענים בתוך הרשויות. אנחנו עוסקים בזה, ועדיין אני חושבת שצריך להיות פה איזו שהיא כוונה משותפת של כולנו, כי הרשויות, יש בהן הרבה מאוד בעלי תפקידים שיכולים לקדם ולסייע לאותן המשפחות. גם אם אין את מטריית החוק ואין את התקנה, זה בכלל לא משנה, יש כל כך הרבה דברים שיכולים לסייע למשפחות ולא לאותם הפצועים, כמו למשל פצוע שנמצא בבית והוא נכה, אפילו לקרב את הילדים שלו לבית ספר קרוב יותר או לסייע בלקדם טופס 4 או לאפשר חניית נכים. יש כל כך הרבה דוגמאות קטנות כגדולות שבאמת צריכים למצות את הזכויות עבור בני המשפחה. אני חושבת שגם זו זירה שאנחנו צריכים לעסוק בה. זהו, עד כאן. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה. אני גם מברך על מה שאת אמרת כי בדיונים שקיימנו כאן, ואני חושב שגם חברי הכנסת זוכרים, אם אני לא טועה זה היה דווקא עם מתמודדי נפש, הם דיברו על כך שפתאום צה"ל נעלם מן החיים שלהם והם לא מרגישים את הקשר, כאילו שהתנתק הקשר של משהו שהיה מאוד משמעותי בחיים שלהם. למרות שאנחנו תמיד מציינים לטובה את הפעילות של אגף השיקום שמאוד השתפר ושינה פאזה ממש, אני חושב שגם נכות של צה"ל זה משהו שמוסיף וחשוב אפילו פסיכולוגי לאנשים. << אורח >> ענבר סיטבון: << אורח >> אם אני אתייחס רק לעוד דבר אחד בעניין ההעסקה וההשמה, גם בתוך צה"ל יש הרבה עיסוק בלהחזיר את אותם הפצועים לשורות צה"ל. אנחנו עוסקים בזה המון כדי להחזיר אותם, גם את אלו הלוחמים שאיבדו את זהותם כלוחמים. יש להם עדיין כישורים ומיומנויות אחרות והם יכולים להשתלב בתפקידי מטה אחרים. אמנם זאת המחויבות הערכית שלנו, אבל בסוף אנחנו כולנו מממשים גם את החוק לשלב את אותם נכים ובעלי מוגבלויות בחזרה בצה"ל, וגם את חיילי החובה, צריך לומר. יש אצלנו קורסים רבים שנפתחים, מנהלי מוצר, סייבר, כדי להעביר את אותם חיילי החובה תהליך, נקרא לזה, של אני בתעסוקה החדשה שלי, אני כבר לא לוחם שמסוגל לבצע מה שהייתי רגיל, ובעצם לייצר להם מקצועות אחרים שבהם הם יכולים להשתלב. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה, ענבר. משרדי ממשלה נוספים, מישהו רוצה להעיר? ארגון נכי צה"ל, אתם מעוניינים בבקשה לומר את דברכם? << אורח >> קובי יצחק: << אורח >> אני אגיד כמה משפטים ואני אעביר את רשות הדיבור לרותם. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם אגף השיקום בכדי להחזיר את הפצועים כמה שיותר מהר לחברה, לתעסוקה, ושיהיו עסוקים ולא יישארו בבית. הקמנו אגף תעסוקה בבתי הלוחם, שרותם, הבאנו אותו אחראי עליו. תיכף הוא יספר לכם מה עשינו. יש את חוק התעסוקה. אם אפשר להרחיב אותו או לאכוף אותו, כי הוועדות כבר מזמן הפסיקו לשבת ולא אוכפים. יש הרבה פצועים שזורקים אותם מהעבודה ואין את הוועדה ששומרת עליהם. אנחנו מתכננים עוד הרבה דברים כמו יריד תעסוקה וכל הדברים האלה שרותם עכשיו יגיד אותם. אם תצליח בהוראת שעה להעביר לנו את כל החוקים האלה ששרון אמרה, ושיהיה לנו איך לעבוד באגף, זה יהיה מצוין. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> תודה, קובי. אני אמשיך. קודם כל נעים מאוד, רותם פיליפס. אני מנהל את התחום הזה של תעסוקה והשכלה בארגון נכי צה"ל כתחום חדש. אני אגיד משהו שלא נאמר. הגיל הממוצע של נכי צה"ל עד ה-7 באוקטובר היה מעל גיל 60. השינוי הוא לא רק בכמות, הוא בכמות הצעירים ומבחינה נפשית כמו שנאמר פה, ולאור זאת הארגון יחד עם בנק הפועלים החליט לא רק לעסוק במיצוי זכויות בנושא הזה מול אגף השיקום, אלא לפתח את השירותים גם בעצמו. יש לי עוד נתון שלא נאמר וחשוב מאוד להגיד אותו. יש פה sense of energy. אנחנו יודעים מהרבה מאוד מחקרים שאנשים שבשלוש השנים הקרובות לא יחזרו לשוק התעסוקה, סיכוי מאוד גדל שהם כבר לא יחזרו לשוק התעסוקה וככה השיקום שלהם יפגע. יש קשר הדוק שאנחנו יודעים. אני כפצוע שנפצע ב-1997 ועד היום פעיל בכדורסל כיסאות גלגלים, ממש יכול להיות לראות את ההבדל בין החברים שלי שעובדים לעומת אלה שלא עובדים, לכן האדמה בוערת. זה לא שיש לנו זמן ואולי נגיע לאנשים עוד חמש שנים. האתגר המשותף של צה"ל, אגף שיקום וארגון נכי צה"ל זה איך עכשיו להגיע לאלפי פצועים בזמן קצר ולתת מענה פרסונלי שהוא שונה מאדם לאדם. אין פה איזה פס יצור, לכן אנחנו עשינו כמה דברים. דבר ראשון שעשיתי עם כניסתי לתפקיד זה סקר צרכים. הדאטה של אגף שיקום מגיע גם אלינו. אנחנו יודעים להגיע לאנשים. קיבלנו נתונים מ-2,300 אנשים שמתעניינים בתעסוקה והשכלה. אנחנו יודעים להגיד לא מעט נתונים מהדבר הזה, שעוזרים לנו לפתח את השירותים. למשל, הרבה מאוד רוצים משרות. תיכף נדבר על זה. הרבה מאוד רוצים הכשרות מקצועיות. גם נגענו בזה. יותר מ-50% מתוך האנשים שענו על השאלון מעידים שיש להם מגבלה נפשית שהם צריכים להתמודד איתה, ועוד נתונים שאני יכול להגיד. לאור זאת עשינו כמה דברים. אחד, פתחנו קהילת וואטסאפ לפצועים, שיש בה כבר מעל 2,300 פצועים שמחפשים תעסוקה והשכלה, ואנחנו כל שבוע מציעים מענים חדשים לאותם פצועים. זה דבר אחד. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> זאת אומרת, אתם פשוט מזרימים לתוך הקבוצה הצעות שונות. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> מזרימים את המענים לקבוצה וכל הזמן מכניסים עוד ועוד אנשים לקבוצה הזאת, ממשרות חמות עד סדנאות של חישוב מסלול מחדש, להבין מה הכיוון שלהם לאור הגיל הצעיר או הפציעה, ודרך הכשרות מקצועיות מגוונות. דבר נוסף, אנחנו בקשר עם מעל 200 מעסיקים, 'ידידים' אני קורא לזה. קובי קצת נגע בזה מהצד של המקל. אני רוצה לדבר מהצד של הגזר. יש כרגע תכונה ציבורית מאוד גדולה וגל של המגזר העסקי לקלוט פצועים, אבל אין להם באמת תמריצים לעשות את זה. לגייס עכשיו אדם שהוא מתמודד נפש עם פוסט-טראומה, זה לא דומה להעסקה אחרת. צריך לתמרץ אותם ולבוא דווקא מהצד של הגזר, כי כרגע זה על כוונות טובות אבל עוד שנה לא בטוח שהכוונות הטובות יספיקו כי הסנטימנט ירד. צריך לחשוב איך מייצרים את הדבר הזה שמתמרץ למשל בן אדם שנקלט אחרי חצי שנה, מה המעסיק מקבל עבור הדבר הזה. זה נקודה נוספת. אנחנו יצרנו איזה שהוא אתר שמנגיש את המענים בין אותם מעסיקים שאנחנו מגייסים לבין הפצועים, ככה שיש בו כבר קרוב ל-3,000 משרות של מעסיקים ידידים, שפצוע יכול לראות אותם. לצד זה אנחנו נלווה את המעסיקים בקליטה המיטבית על ידי רכזת, ונלווה את הפצועים על ידי מנטורים ומאמנים תעסוקתיים. אני רגע רוצה לגעת בעוד דבר אחד. אנחנו הולכים לעשות עד סוף פברואר 2,300 אינטקים. יועצות, מאמנות קריירה הולכות לדבר פצוע-פצוע להבין מה המסלול והצרכים שלו כדי לקדם, ונעשה את זה בתיאום עם אגף השיקום. איפה בעיניי כמה דברים שחייבים לטפל בהם? אחד, נגעתי, תמריץ למעסיקים. שניים, צריך לחשוב איך מייצרים יותר תמריץ לפצועים. כרגע יש הרבה מאוד פצועים, נגעו בזה אבל לא בצורה מספיק משמעותית, שלא יודעים עוד מה מצבם. הם לא יודעים אם יש להם 20% נכות, אין להם 20% נכות. הולכים לעורך דין, הוא אומר להם, אל תעבדו. בצדק. כלכלית אתם תיפגעו אם תלכו לעבוד. הנושא הזה שיימתח עכשיו הרבה מאוד זמן עד ועדות רפואיות הוא מכשול פעמיים. פעם אחת, אין להם תמריץ אמיתי לעבוד, שזה בעיה באמת מאוד גדולה. בעיה נוספת זה כל הנושא שאנחנו כארגון לא מתכוונים לגעת בו, זה המימון של הלימודים. כשאנחנו מתחילים להגיד להם, בואו לקורס קונדיטוריה, בואו לקורס טכנאי PC, הם לא יודעים מה הזכאות שלהם כי הם לא עברו ועדות רפואיות, אז כל הדבר הזה של ועדות רפואיות שמתעכבות הוא מכשול פעמיים, גם בנושא הלימודים וגם בנושא התעסוקה, וחייבים לתת לו פתרון כי יש פה sense of energy. בן אדם שלא יחזור בשלוש השנים הקרובות כולל לתואר, אז יכול להיות שהפסדנו אותו. זה הפסד למשפחתו, זה הפסד חברתי-כלכלי למדינה. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> היום נכה צה"ל שמקבל קצבה והוא עובד, קצבתו נפגעת? << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> אני אומר משהו אחר. מתוך חרבות ברזל רוב האוכלוסייה עוד לא עברה ועדה רפואית. רבים מהם, אין להם עוד אחוזי נכות, אז הם לא יכולים לקבל מימון לימודים. גם אומרים להם, בוועדה אתם תיפגעו אם תעבדו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> רם שאל שאלה אחרת. נכה מלבנון השנייה, קצבתו נפגעת אם הוא מרוויח הרבה כסף? << אורח >> שלומית וילדר: << אורח >> אף פעם לא. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא נפגע. הקצבה נשארת. לא תלוי מבחן הכנסה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הוא מדבר על האוכלוסייה של חרבות ברזל. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> נאמר חס וחלילה נפצעתי בחרבות ברזל ואני לקראת ועדה רפואית, ועכשיו יש לי איזו שהיא הזדמנות, אתה בא אליי ומציע לי, תקשיב, הנה נפתח קורס קונדיטורים, זה מעניין אותך, תלך ואולי תמצא עבודה בהמשך. אני אומר, רגע, אני לא אעשה את זה כי אז אולי יורידו לי את אחוזי הנכות? << אורח >> ענבר סיטבון: << אורח >> לא, זה לא יקרה. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> בסוף ועדה רפואית היא קשורה לתפקוד, לאובדן כושר עבודה, לכל מיני דברים כאלה, ואם עוד לא קבעו לי אחוזים קבועים, עורך דין בצדק יגיד, חכה. זה אחד. שניים, כשאני מעביר את הרשימות לאגף השיקום, לחברתי מיקה, אז היא אומרת, אני עוד לא יודעת אם הוא זכאי למימון. זאת נקודה נוספת. הוא עוד לא יודע אם הוא יכול ללכת לקורס קונדיטוריה, כי הוא לא יודע אם יש לו 20% ומעלה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> קודם כל תודה רבה. אתה סידרת את התמונה לקראת הדיונים שלנו, כמו שאמרתי, שנעשה גם בהיבט התקציבי בצורה מאוד ברורה. אני אמרתי לחיוב דבר שהוא באמת לחיוב, שמטפלים מייד בלי לחכות לוועדות וכן הלאה, אבל מה שאתה גם שם על השולחן, שבעצם יש לזה down side. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> יש מחיר גדול. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> פה אנחנו נצטרך באמת לסדר בעזרתכם את התמונה המלאה כדי לראות באילו נקודות ללחוץ. הנה, אחת כבר אמרנו. אנחנו נוכל להוציא עוד קצת תקציב, אבל אם לא נסדיר במקביל את הדברים הארגוניים, טיפוליים, תפקודיים, איך שתקראו לזה, זאת בעיה. דבר שני, זה קידום כנראה באמת עד כמה שאפשר, של אותן ועדות רפואיות. גם זה תלוי במחסור בכוח אדם ובתחרות קשה מול השוק הכללי. זה לא שונה בשום צורה גם ממישהו שעבר תאונת דרכים או תאונת עבודה. גם לו או לה אומרים, רגע, אל תיקחו שום עבודות, תספרו שאתם - - -. זאת בעיה גדולה כי ודאי שבמקרים שלנו, אתה אמרת את זה מניסיון אישי, יש הבדל עצום בין מי שנקלט בעבודה ועובד לבין מישהו שיושב בבית וחושב על מר גורלו. << אורח >> מיקה וייס אוסטפלד: << אורח >> חבר הכנסת, חשוב לי רגע להגיד משהו. מיקה מאגף השיקום. כל העניין הזה של דחיית הוועדות, הן לא מונעות את תחילת השיקום. אני חושבת שזה משהו שחשוב להיאמר כאן על השולחן. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אמרתי את זה לחיוב ושיבחתי את זה. << אורח >> מיקה וייס אוסטפלד: << אורח >> אנחנו לא מונעים את השיקום. גם אם עכשיו מישהו צריך לימודים ועדיין הוא לא עבר ועדה, הוא יכול להתחיל ללמוד. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> מיקה, אבל אם אתם לא יודעים אם יש לו 20%, איך הוא יכול להתחיל ללמוד? זה לא נכון. << אורח >> מיקה וייס אוסטפלד: << אורח >> עושים הערכת אחוזי נכות פנימיים שלנו. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> שנינו יודעים שיש קבוצה גדולה מאוד של אנשים שהם לא יודעים מה המצב שלהם. << אורח >> מיקה וייס אוסטפלד: << אורח >> כל מי שלא יודע עדיין, אנחנו עושים עבודה על זה כי מדובר בלמעלה מ-3,000 אנשים כאלה שכרגע אנחנו עושים להם הערכת אחוזי נכות ולא שולחים אותם לוועדות רפואיות. יחד עם זאת יש הרבה כאלה שהם מקבלים את המענים, בין אם זה כלב שירות, בין אם זה לימודים, בין אם זה סיוע בתעסוקה. אנחנו מסייעים להם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אני חושב שכל מי שרצה להבין את הדברים, הבין. אני חוזר ואומר, אני מברך ואני חושב שכולנו מברכים על הגישה הזאת שאומרת, ביורוקרטיה אחר כך, עכשיו העיקר שניתן טיפול. יחד עם זאת אני לא חושב שאני אומר פה משהו פילוסופי גבוה. ודאות עדיפה על אי ודאות, וברגע שיש לבן אדם ודאות והוא יודע מה מגיע לו ואיך מגיע לו ובאיזה פרק זמן, יהיה לו הרבה יותר קל לקבל החלטה אם הוא הולך ללמוד, לעבוד, באיזו משרה. זה ברור. חברת הכנסת צגה מלקו. << דובר >> צגה מלקו (הליכוד): << דובר >> אם אני הבנתי נכון, עיקר הבעיה זה ועדה רפואית. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> נכון, שבן אדם לא יודע עוד מה אחוזי הנכות שלו. << דובר >> צגה מלקו (הליכוד): << דובר >> עורך דין ממליץ לו בצדק, חכה. איך נפתור את הבעיה הזאת ולמה זה קורה? << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> הם לא יכולים לפתור. אנחנו יכולים. זה מחסור במיוחד בכוח אדם רפואי. זה רופאים מסוימים שיושבים בוועדות האלה. אני אומר את זה גם כמי שהתנסה בתפקיד של שר הבריאות. תמיד הייתי מקבל תלונות של מישהו שהרבה זמן ממתין לוועדה, ואם אני יכול לעזור לקדם, וכן הלאה. זה דבר כמעט בלתי אפשרי כי באמת יש כך וכך - - - << דובר >> צגה מלקו (הליכוד): << דובר >> הבן אדם ממתין. ככל שהזמן חולף הסיכוי שלו מאוד נמוך לחזור לשוק העבודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו נצטרך בוועדה לזמן גם את הגורמים הרלוונטיים ולראות מה אפשר לעשות עם זה. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> יש הרבה דברים שקשורים להנגשת מידע. מי שקטוע רגל, לא תצמח לו רגל. יש דברים שאפשר להקדים לפני הוועדות, ואני חושב שיש פה עבודה שעוד צריך לעשות. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> זה נכון. בבקשה. << אורח >> יעקב שנרב: << אורח >> יעקב שנרב, משנה למנכ"ל משרד השיכון. התלבטתי אם להעלות את זה. אני מדבר בשני כובעים, אחד כמשרד השיכון והשני כאבא לפצוע. קודם כל אגף השיקום השתנה מקצה לקצה. אני רואה איך היה לפני, אני רואה איך היום. כמעט כל מה ששמעתי פה, אני יכול להעיד שלא רק שזה נכון, זה קורה. סביב ה-20% אם יש לו או אין לו זה דרמטי, אבל כן אגף השיקום מנסה לתת איזה שהוא גישור, להעריך איפה זה נמצא. זה לא פשוט. אי אפשר להתחייב. עורך הדין של הבן שלי אמר לו, אל תלך לעבוד, אבל אבא שלו אמר לו אחרת. זה לא עזר. << אורח >> ענבר סיטבון: << אורח >> לא לכולם יש עורך דין. << אורח >> יעקב שנרב: << אורח >> בשיקום הנפשי לא פחות חשוב. אין ספק שעורך דין אומר לו אל תלך לעבוד, לא בגלל הפיצוי. הפיצוי מעניין את הסבתא שלי. שהוא יישאר בן אדם. הבן אדם נשוי עם ארבעה ילדים. זה לא פשוט ואני הולך להתגייס במקומו. זה מה שיבריא אותו. נעשה פה מאמץ אדיר. אני רוצה להגיד לוועדה, כל מי שנמצא פה, זה פשוט מדהים עד כמה שמשנים תוך כדי תנועה. זה לא דבר מקובל בישראל, אבל לא דבר מקובל גם בתחום הזה, וזה דבר יפה. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> אני חושב שלימור צריכה לשמוע את זה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> היא שמעה את זה עוד לפני שיעקב דיבר. << אורח >> יעקב שנרב: << אורח >> לעניינו, משרד השיכון, אין לו הרבה מה להועיל אבל אני אתן דוגמה. אגף השיקום ערך כבר שני כנסים, כי אחת ההבנות זה שמי שנפגע הוא לא פנוי נפשית ולפעמים גם לא פיזית להגיע למה שמגיע לו, לזכויות שלו, מיצוי זכויות, ואפילו לדעת עליהן. הוא לא רץ באינטרנט אפילו לחפש אותן. הם עשו ימי כינוס, כאילו הוסיפו שם קצת אווירה. אפשר להתווכח על זה. לא לכולם זה התאים אבל זה לא משנה, עשו את זה. משרד השיכון השתתף בזה ואני יכול להעיד. הם לא קיבלו משהו אקסטרה, אבל עצם העובדה שהם ידעו מה זה מחיר למשתכן, הם אפשרו להם טלפון אישי, אפשרו להם להירשם שם, אפשרו למי שצריך לקבל סיוע. << אורח >> ענבר סיטבון: << אורח >> הצבא יחד עם אגף השיקום יזם שני ימי סידורים כמו שאנחנו מכירים של החיילים הבודדים, תחת קורת גג אחת, את כל השירותים והמענים של רשויות הממשלה. << אורח >> יעקב שנרב: << אורח >> זה הרבה יותר מזה. היא אומרת את זה בענווה אבל זה הרבה יותר מזה. עצם העובדה שזה התקיים, עזבו שנייה את התוצאות של זה, שאני יכול להעיד שזה הועיל לבן שלי, ואבא שלו עובד משרד השיכון ולא אמר לו איך הוא יכול להירשם. בכל מקרה מה שאני יכול להגיד, עצם זה שזה קרה, זה גרם להם להבין שמישהו סופר אותם. גם אם הם לא קיבלו משהו אקסטרה וגם אם לא קבעו חוק ספציפי עבורם, עצם העובדה שמישהו סופר אותם ומנגיש להם ביום כזה את השירותים. אני אסכם. דבר ראשון אני חושב שזה מבורך מה שקורה גם ביום הזה וגם בכלל. דבר שני, השינוי הוא דרמטי, ומה שנאמר פה זה בעיה דרמטית סביב ה-20%. אני אסביר רק בשתי מילים מה מדובר. אם למישהו יש 19% או שיש לו 20%, זה משנה אם הוא עכשיו מקבל סכום חד פעמי וגמר את האירוע, או שהוא מתחיל לקבל קצבה מסוימת לכל החיים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו מכירים את זה. << אורח >> יעקב שנרב: << אורח >> האירוע הזה הוא דרמטי וכל זמן שלא נקבע סופית, במיוחד מי שנמצא סביב האחוזים האלו, מה יש לו, כל דבר שהוא עושה בחיים משפיע אוטומטית אחר כך בוועדה. אני יודע שהם עושים מאמצים. אני לא מזלזל בזה. אני לא בטוח שיש פתרון אבל זה בעיה אמיתית. << אורח >> רותם פיליפס: << אורח >> אני חושב שאולי פתרון אחד זה דווקא את אלה שמתלבטים לגביהם, שם להאיץ את הוועדות הרפואיות, כי מי שיש לו 60%, אז אם יש 60% או 65% - - - << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> כן, יכול להיות שאתה צודק. מי שלא עלינו הוא קטוע רגליים, אז כנראה שכן. << אורח >> מיקה וייס אוסטפלד: << אורח >> חשוב לי גם להגיד שמה שעכשיו אתה אמרת גם על יום הסידורים וגם על כל מה שאנחנו מסתכלים על הפצוע וכל האנשים שסובבים אותו, זה גם הרשויות. זה להסתכל על הפצוע יחד עם צה"ל. זה כל שיתופי הכוח עם ארגון נכי צה"ל, עם הקהילה. ככה נוכל לעזור לו לחזור לחיים המיטביים שלו ולשיקום ולקהילה, שגם הקהילה תהיה מעורבת. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז. בבקשה, רק תציגי את עצמך. << אורח >> סמדר אוקמפו: << אורח >> סמדר אוקמפו, אימא גאה לפגוע ראש, פצוע אנוש מה-1 במרץ, אירוע של ביסל"ח. אנחנו מייצגים פה את הקהילה של נפגעי הראש מחרבות ברזל. הם ה-2%, יחידת העילית בתוך ה-14% של פצועים בינוני וקשה. הילדים שלנו לא יזכו לתעסוקה, לא יזכו לאקדמיה, לא יזכו לשיכון לדיור. הם לא יוכלו להשתתף ביום סידורים. הם צריכים אותנו כפה שלהם לעוד שנים קדימה, ואנחנו פה כדי להגיד שכל המסלולים האלה צריכים להיות מותאמים גם להם. כל האתר הזה שאתם אומרים וכל ההנגשה וכל הדברים טובים ויפים. אנחנו צריכים רגע לחשוב על הנגשה קוגניטיבית. יש הנגשה של כיסאות גלגלים ויש רמפות ויש פרוטזות. כל הקטועים שיהיו לנו בריאים, מקבלים את ה-state of the art. הילדים שלנו, אין מספיק מחקרים שעוסקים בנפגעי ראש, אין מספיק טכנולוגיות שפוגשות אותם הן בשיקום והן בחיים שאחר כך, ואנחנו חייבים לייצר להם את הרמפה תחת המטרייה הזאת של חרבות ברזל. אנחנו חייבים עכשיו לקחת אותם ולעשות להם התאמות לאקדמיה. כל הפסיכומטרי והבגרויות לפני זה לא רלוונטיים. צריכים לקבל אותם אוטומטית ללימודים, מי שיכול להשתלב. לעשות להם מנטורינג כפר"ח בתוך האקדמיה, לעשות הקלות חוצות גבולות, חוצות כל יצירתיות ודמיון, ולשבת ולהתאים באקדמיה את השיעורים, כיתות קטנות, הקראת שיעורים, ביטול מבחנים. יש לנו רעיונות מפה עד להודעה חדשה. תשבו איתנו. יש לנו הרבה מה להגיד על נושא של הנגשה קוגניטיבית. בנוסף, אנחנו רוצים את כל הנושא של התעסוקה בתוכנית של מנטורינג. חייב להיות אחד על אחד עם תעסוקה מכבדת, כי פגוע ראש סובל מבעיה קוגניטיבית. יש לו בעיית זיכרון, יש לו בעיית קשב. הוא לא יכול לנהל את עצמו. הוא צריך חונך, הוא צריך מנטורינג. זה צריך להיות שווה למקום העבודה להשיג אחד כזה, וזה צריך להיות גאווה למקום העבודה להעסיק אחד כזה, וזה צריך להיות משהו שהוא לאורך שנים שמלווה אותו, מישהו שמלווה אותו בתוך תפקיד, מלמד אותו, אולי איזה שהוא קואצ'ינג וקורס בתוך מנגנון, בתוך המשרד שיקלוט אותו, ומשם לקדם אותו בתפקיד אם הוא אכן מצליח לעמוד ביעדים שלו, ולעזור להם. הנגשה קוגניטיבית צריכה להיות הן באקדמיה והן בתעסוקה, ואנחנו פה לדבר את ה-2%. הילדים שלנו הם אליטה של האליטה. הם תרמו את הדבר הכי חשוב, את הבינה שלהם, ואנחנו חייבים לעזור להם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה לך. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> יש במספרים כמה זה 2%? << אורח >> סמדר אוקמפו: << אורח >> 278 נכון להבוקר, ו-80 מהם קשים. הילדים שלנו הם בין הקשים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> אין ספק שזה האירוע המורכב ביותר והקשה ביותר, וצריך לעשות לו תוכנית שהיא תוכנית ייעודית ומיוחדת ופרטנית לכל אחד מהפצועים האלה. שווה לדבר על זה כי הם לא יכולים להיות כחלק ממכלול. הם צריכים להיות ממש מטופלים באופן יחידני אחד-אחד. << אורח >> ניב אלפא רכס: << אורח >> שמי ניב אלפא רכס, אני אימא של אורי רכס, פגוע ראש קשה מאוד. בסוף השבוע אנחנו מציינים כבר שנה לפציעה שלו. טופל בשיבא לאורך כל הדרך. היה לוחם, קלע חוד, הלך בראש הכוח וחטף את כל המטען לראש ולפנים שלו. אנחנו נמצאים באירוע הזה בנקודת הזמן הזאת. אנחנו שומעים מכם ואנחנו מבינים את השינוי העמוק שנעשה באגף השיקום מכל הדברים שלכם. אנחנו מודעים לרפורמת "נפש אחת" המדהימה שבאמת עשתה פריצת דרך משמעותית בטיפול בנכי צה"ל, ויחד עם זאת הנוכחות שלנו כאן היום היא באמת לשים את 2% האלה על השולחן, כי אי אפשר לכלול את נפגעי הראש תחת רפורמת "נפש אחת". זאת אוכלוסייה קטנה לשמחתנו, ולצערנו האישי, אבל הם אחרים. הם לא רק סובלים מלקויות נפשיות שהם עד החלק הנוסף של הפגיעה שלהם. הלקויות הקוגניטיביות, החברתיות, יכולת הוויסות, היכולת להבין, ללכת לאירוע מדהים כמו שנעשה, שני אירועים כאלה שדובר כאן עליהם. הבן שלי לא יכול להיות שם יותר מעשר דקות. הוא לא מסוגל להכיל את הסיטואציה, את כמות האנשים, את ההמתנה בתור, את המורכבות, את אי ההבנה של מי שעומד מולו, מוצלח ועובד נהדר ככל שיש של כל אחד מהמשרדים, שלא מבין איך מנגישים דברים לפגועי ראש. הוא לא מודע לזכויות שלו. הם תלויים בנו לחלוטין בלתווך להם את העולם ואת היציאה לחיים. הם כולם חבר'ה צעירים בשירות חובה וקבע כקצינים וכלוחמים, שעוד לא התחילו בכלל את החיים שלהם. יש גם מילואימניקים. דרך אגב, אף אחד מארבע המשפחות שנמצאות כאן ועוד רבים אחרים לא היה כאן. הם נמצאים כאן אודות לכוחות הרפואה שהצילו את חייהם, מה שלא היה במלחמות הקודמות, וזה השינוי המשמעותי שקורה. זו אוכלוסייה שלא הייתה מגיעה לשבת בכובע הזה, בחדר הזה. תודה לאל אנחנו לא בכובעים אחרים כאן. << אורח >> יעקב שנרב: << אורח >> איך אפשר לעזור להם? << אורח >> ניב אלפא רכס: << אורח >> איך אפשר לעזור להם? לתת להם הקלות, לפתוח להם את הדרך למה שהם היו משיגים אילולא הם היו נפצעים במהלך שירותם הצבאי. להנגיש להם קרקעות במחירים או בהנחות משמעותיות, לייצר להם דלת פתוחה לתעסוקה ולאקדמיה. << אורח >> סמדר אוקמפו: << אורח >> לאפשר להם בנייה. הם הולכים לגור איתנו. הם הולכים להיות שנים איתנו, חס וחלילה לא כנטל. אנחנו עכשיו נשקם אותם. << אורח >> יעקב שנרב: << אורח >> זה הרשות המקומית, זה לא אנחנו. << אורח >> ניב אלפא רכס: << אורח >> רישוי, הנחות, מענקים בהיבטים של דיור. לייצר להם את הקרקע שהם לא יצטרכו להיות עסוקים. הם לא יכולים היום להתפרנס כמו הפוטנציאל האמיתי של כל אחד מהבנים האלה. יכולת ההשתכרות שלהם נפגעה באופן אנוש. ייקח להם שנים לשקם את זה, וגם כשהם ישתקמו, המסלול שהם יצטרכו לעשות, אם הבן שלי רצה להיות אדריכל וזה ארבע שנות לימודים, ייקח לו במינימום שש שנים להשיג את זה. זה משפיע על יכולת ההתפרנסות שלו, זה משפיע על היכולת שלו לרכוש דירה בישראל שגם ככה זה דבר מאוד קשה. יש להם הרבה מאוד היבטים התנהגותיים-חברתיים שקשורים בתמיכה החברתית, בתמיכה הפסיכולוגית, בזוגיות. בנות הזוג היום למי שאינו מוכר בציבור ואינו נשוי, לא מקבלות שום דבר מהמדינה. בקושי טיפול פסיכולוגי שהצלחנו להכניס אחרי מאמץ מול אגף השיקום. הן לא מוכרות בכלל בטיפול. יש כאן המון דברים. המענקים להנגשת הבית. << אורח >> סמדר אוקמפו: << אורח >> המענק להנגשת הבית עומד על 55,000 שקלים. זה כלום. זה שום דבר. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> דיברו על זה. קודם כל אני חושב שהנוכחות שלכם מאוד חשובה כאן כי באמת אנחנו מדברים באופן כללי ואז נחשפים לתת-קבוצות כפי שגם דיברו פה חברי כנסת, וזה חשוב מאוד לשמוע. אני מציע שאנחנו לקראת הדיון מולכם בוועדה המשותפת לתקציב, תכינו כמה דברים, מה אפשר וצריך לעשות מול קבוצות כמו למשל הקבוצה הזאת של פגועי ראש. << אורח >> מיקה וייס אוסטפלד: << אורח >> אני אגיד שהוקמו הרבה ועדות מיוחדות באגף שיקום לטובת ייעול התהליכים ושיפור השירות לאותן אוכלוסיות, ואחת האוכלוסיות זה פגועי הראש. הוקם צוות ייעודי שיטפל בכל המענים שניתן לתת להם. זה אמור להתפרסם. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> רמ"י הולכים? << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> כן. ביקשו להשתחרר, שיכון ורמ"י. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> לא שמענו מרמ"י על הקרקעות בהנחה לפצועי צה"ל. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אני חושב שבאגף השיקום מודעים לכל מה שקיים כאן. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> יש כאן עד כדי מילוי של החלטות ממשלה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> סליחה שאיחרתי. אלף, אני רוצה לברך את לימור. אני חושב שמאז שלימור נכנסה יש רוח חדשה. אני נמצא פה הרבה שנים והשיחות היו תמיד טעונות ובסוף התפוצצו. זה שנכנסים וכן שומעים מילים טובות ומייצרים קשרים, זה חשוב. שני דברים. אחד, אדוני, שתדע ותדעו אתם שמשקמי העבודה, אני כשר שאחראי על הביטוח הלאומי הלכתי לבקש מהם להעסיק אנשים עם מוגבלויות, אנשים פצועים כאלה ואחרים בכדי להכשיר אותם לחיים, אז בעודנו משבחים אותם בוועדת הרווחה שאני בא ממנה עכשיו, בחוק הביטוח הלאומי השיתו עליהם עוד 7.6% בתשלומי הביטוח הלאומי. רותי, רק שתדעי, הם מתקשרים ואומרים לי, מאיר, אתה משכנע אותנו לקבל ולשקם אנשים והביטוח הלאומי מכסח אותנו. למה שנקבל אותם? אני פותח סוגריים. אני מקווה שנטפל בזה עם אייכלר כי הוא הבין את העניין. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בוועדת עבודה והרווחה. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> הדבר השני, תמיד עקב אכילס היה כמו בביטוח הלאומי, כמה רופאים יש ולמה לא מגייסים רופאים. ניהלתי בזמנו, אני ועופר שלח בוועדה, אתה לא היית, אדוני, אתה היית שר, לגבי חוק נכי צה"ל. שנתיים ישבנו כאן. הגענו למסקנה שצריך לשנות תעריפים. אתה רוצה להביא עוד 200 רופאים, 300 רופאים? תשלם להם בתעריף שיבואו. זה בדיוק כמו קלינאי תקשורת ופסיכולוגים בשירות הציבורי. דיברתי עם לימור ואמרתי לה, זה החסם הגדול ביותר שצריך לשחרר. אנשים מחכים ימים וחודשים בכדי לראות רופא מומחה. הרופאים המומחים לא באים כי לא משלמים להם. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> מאיר, הם יושבים פה בחדר הצמוד יחד עם לימור לוריא בוועדת ביקורת המדינה, ובפעם השישית, דיון שישי מבזה בנושא הזה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מי זה הם? << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> משרד הביטחון יושב בדיון שבוועדת ביקורת המדינה בנושא של מחירי התשלומים שמשלמים לרופאים. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> בכדי לשנות תעריפים גם משרד הביטחון צריך לקבל את אישור האוצר. האוצר אומר, זה השלכה רוחבית. אם אני פה משלם כסף, אני צריך גם בביטוח הלאומי. בנוסף לכך האוצר אומר למשרד הביטחון, נניח שהחלטתם לעלות, זה מסכום אפס, זה מהתקציבים שלכם. הם אומרים, לא. אם אנחנו רוצים לקלוט עוד 200 רופאים בשכר שהוא הוגן, זה שכר שעתי שלפעמים מגיע עד ל-400 ו-500 שקלים לשעה. אני יודע שלימור עושה הרבה מאמצים אבל לפעמים מסתובבים סביב עצמנו ולא נוגעים בנקודה. הנקודה היא שצריכה להתקבל החלטה שמוסיפים עוד 200 רופאים. רופאים יש. תשלמו להם, הם יגיעו וישחררו את הפלונטר הזה. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> בבקשה, אילת, בקצרה מאוד. << אורח >> אילת פלר מימון: << אורח >> אילת פלר מימון, תנועת "אימהות בחזית". אנחנו תנועה של עשרות אלפי אימהות לחיילים, חיילות בסדיר, במילואים ומלש"בים, אז אני מרגישה שלצידכן, מדהימות שאתן, אני מביאה את קול השטח, את הקולות שעולים מהשטח, כי יש בינינו המון אימהות לצערנו שהבן נפצע, אם נפצע בגוף, אם נפצע בנפש, ואנחנו מרגישות שצונאמי לפנינו, צונאמי מטורף. הרצון הוא מאוד טוב אבל חייבים להאיץ את הקצב. אני אגיד ממש שני דברים. החייל מגיע הביתה לתהליך השיקום שלו. אתם יודעים שנכון להיום אין להורים זכאות ליום חופש כדי לקחת אותו לטיפולים? הוא כבר לא ילד, הוא לא קטין, אז אין יום מחלה לילד. זה נקודה הכי קטנה אבל זה כל כך משמעותי. מוגנות מפיטורים להורים לפצועים שעכשיו יש להם תהליך מאוד ארוך, חודשים ושנים שהם יצטרכו ללוות הרבה פעמים ולהסיע לרופאים מומחים ולוועדות. נקודה אחת שלא עלתה פה אבל זה חייב להיפתר. נקודה נוספת לגבי פגועי הנפש. אתם יודעים שנכון להיום רק אם החייל עצמו מתלונן אפשר להתחיל לטפל בו, אבל מי יודעת יותר מאימא שלו, המעטפת המשפחתית שלו שקורה משהו? גם אם הוא עצמו לא מוכן לבוא ולהודות שהוא חווה משהו שעכשיו משפיע עליו, אז אנחנו גם מכירים את הנקודה הזו. מה שאני באה להגיד, נדרשת פה חקיקה, זה ברור, אבל אני רוצה להגיד הוראת שעה. אני רוצה להגיד ועדה שתתעסק רק בפצועי צה"ל בגוף ובנפש כדי לתת מענה מיידי, מהיר לכל המצוקות שאנחנו כולנו נחשפות עליהן, כי באמת חוסר האונים הוא אדיר. מדברים איתנו באגף השיקום על 100,000 פצועים בגוף ובנפש תוך חמש שנים. הרי זה מספר שהוא בלתי נתפס, אז המענה והרצון הטוב של הוועדה הזו הוא חשוב, אבל הוא חייב להיות מתורגם מהר למעשים בשטח ותקציבים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז. תודה. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אני יכולה להוסיף משהו, אדוני היושב-ראש? שני משפטים קצרים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> ממש שני משפטים. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> עו"ד רותי פרמינגר מארגון נפגעי פעולות איבה. דיון מאוד חשוב. אני רוצה להגיד לנושא הזה של האימהות שיושבות ליד הילדים בבתי החולים ובטיפול נמרץ ואחר כך בבית. בוועדת עבודה ורווחה היה דיון, להבדיל אלף הבדלות, לגבי משפחות שכולות, שלא יבצעו פיטורים במשפחות של חללים. אני ביקשתי בוועדה במפורש. אני הסברתי להם שיש משפחות שיושבות ליד הילדים החולים אבל לא חס וחלילה מתים. נאמר לי שזה יהיה אבל כרגע אנחנו לא יכולים להצמיד את זה. אני מבקשת מפה לקרוא לכם לקחת את זה. אני מוכנה להביא את החומרים, ולבקש לעשות את התיקון הזה כי זה תיקון מתבקש וזה צריך לכבד. אני מסתכלת על הנשים הצעירות האלה שהחיים שלהן השתנו, לא רק של הילדים שלהן, ואני חושבת שזה אפשרי לעשות, ראוי לעשות. מן הראוי באמת להביא את זה קדימה. << אורח >> ניב אלפא רכס: << אורח >> ממקור ראשון, האבא של הבן שלי עומד היום בפני פיטורים כי הוא לא יכול לעבוד יותר משלושה ימים שבוע, כי חצי שבוע הוא נמצא עם הבן שלו בבית חולים, והוא כבר שנה. אנחנו גרים בשיבא כבר שנה ואנחנו לא מאזור המרכז. אנחנו העתקנו את מקום מגורנו. אנחנו נפרדנו מהבנות שלנו בבית כל פעם לחצי שבוע, והוא כרגע עומד ממש בימים אלה בסכנת פיטורים. אני נמצאת פה. הוא בדרך לקבל מכתב פיטורים. זאת הסיטואציה, ותודה רבה לכם שאתן משמיעות את הקול הזה פה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז. תודה. << אורח >> צבי שור: << אורח >> אם יורשה לי להוסיף עוד שני פרטים שהם מאוד חשובים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מי אתה? << אורח >> צבי שור: << אורח >> אני צבי שור, הלום קרב, מנכ"ל עמותת "לעולם לא לבד". עוסק גם בהלומי קרב וגם בחיילים בודדים. בנוגע לנושא שהגברת הנכבדת אמרה, שההורים הם האצבע על הדופק, אז להם אין את זה אבל כרגע אנחנו נתמקד באלה שכן עם משפחה עוטפת. הרבה מהלוחמים לא מודעים לזה שבמיוחד אחרי חודשים במילואים באמת השתנה האופי והם צריכים עזרה. הם חושבים פשוט שככה תהליך החיים שלהם. הרבה מהם גם לא רוצים לאבד את הזכויות שלהם כמילואימניקים, כנושאי נשק. אנחנו דיברנו על אלה שניגשים או שמועמדים לגשת לקבל זכויות. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> יש הלומי קרב שחזרו למילואים. << אורח >> צבי שור: << אורח >> יש הלומי קרב שחזרו למילואים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> יש כאלה שהכריחו אותם לחזור למילואים. << אורח >> צבי שור: << אורח >> נכון. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ואחר כך הם מתאבדים. << אורח >> צבי שור: << אורח >> אני חזרתי למילואים אבל את הנשק האישי שלי אני לא מקבל בגלל שאני הלום קרב. מאבדים זכויות. הרבה מהם לא רוצים להבין את זה שהם באמת בכל זאת מאצ'ו ולוחמים ועצמאים, ולא מוכנים לקבל את זה שהם באמת צריכים טיפול. בנוסף לזה הם גם מאבדים המון מהזכויות שלהם ברגע שיש הכרה, אז יש פה את הנופלים בין הכיסאות שזקוקים לטיפול וכדאי לטפל בהם, בין אם זה במגזר שלישי, בגוף שבאמת יותר שם בשבילם כדי שלא יצטרכו להגיע למצב אחרי שנים שהם רוצים ודורשים את ההכרה כי אין ברירה אחרת. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז. צבי, תודה רבה. כמה מילות סיכום. קודם כל תודה רבה לכל אלה שעוסקים במלאכה. אני חושב שאנחנו גם כיוזמי היום הזה יכולים להעיד שביקור אצל פצוע או אפילו להיות בדיון הזה של שעה וחצי או כמה שאנחנו נמצאים כאן, זה כבר חוויה קשה, אז קל וחומר עוד לפני שאני שמדבר על המשפחה, אני מדבר על האנשים שעוסקים בזה יום-יום, חלקם אנשים שבעצמם חוו כמו ארגון נכי צה"ל, את החוויות האלה, וחלקם אנשים שזה פשוט תפקידם. על המשפחות אני כבר לא מוסיף. ברור עם מה המשפחות מתמודדות במצבים האלה, אז באמת מכולנו תודה רבה על מה שאתם עושים. לגבי המחמאות שהיו כאן כלפי אגף השיקום, אני רק רוצה לומר, אמר פה יעקב, המשנה למנכ"ל בשיכון. הוא אמר שפשוט מדהים לראות איך תוך כדי תנועה מייד התארגנו. אני חושב שצריך גם לשים את הדגש הנכון. השינויים התחילו לא ב-7 באוקטובר. השינויים התחילו הרבה לפני 7 באוקטובר, ואלמלא אותם השינויים שאתם כאגף התחלתם לפני 7 באוקטובר, היינו עכשיו באסון נוסף פרט לאסונות שחווינו בתחום הצבאי וכן הלאה, לכן באמת מגיעה לכולם פה מילת תודה. לאחר שאמרנו את כל אלה, עלו פה לא מעט בעיות, חלקן ודאי שיבואו לטיפול שלנו בדיונים שאנחנו נקיים גם סביב אישור תקציב הביטחון. אמרתי שאנחנו קבענו את זה כנושא הראשון בסדרת דיונים שתהיה. אני חושב שבתחום הזה כמו בכל התחומים, אבל כאן בתחום הרגיש הזה הכי חשוב לא להזיק, לכן אני פה אומר לגופים הרלוונטיים, החל ממשרד הביטחון וצה"ל והמשך ודאי בארגון נכי צה"ל וכל הגופים הציבוריים, כל מי שמכיר את הנושא מבפנים. אנחנו נוכל לחוקק דברים ולבצע דברים וכן הלאה, אבל אנחנו מעדיפים לעשות את זה או על פי בקשה מפורשת שלכם, זאת אומרת שזה מה שחסר לנו בחקיקה, את זה אפשר לתקן בחקיקה. אני לא מבטיח מאה אחוז של הצלחה אבל מאה אחוז של מאמץ. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שאנחנו כחברי כנסת נגיש הצעת חוק פרטית ואז נהיה בסוג של "עימות" מול משרד הביטחון אם זה מוסיף או גורע וכן הלאה, או שאנחנו נעשה משהו שאחר כך יסתבר שיש סוג של בומרנג על המשפחות, אז אנחנו פה בנושא הזה לא מחפשים כותרת, מחפשים להועיל, לטפל בלקונות, לסגור פערים. דווקא התקופה הקרובה אני חושב שזה הזמן לעשות את זה, גם כי הפצועים לא יכולים לחכות, וגם, אני מקווה שאני לא נשמע ציני מידי, אבל בדרך כלל עת רצון זה לקראת אישורי התקציב, ולכן אם יש דברים שאפשר לטפל בתקופה הזאת, זאת התקופה. הוועדה הזאת תמשיך ללוות את זה תמיד, ואתם ודאי תמיד כשהדיון לא חסוי, תהיו מוזמנים. ישיבה זו נעולה. תודה רבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:12. << סיום >>