חומר רקע

לכבוד: ח"כ קרן ברק נייר עמדה בנושא: הצעת חוק הכשרות לאנשי מקצוע בנושא זיהוי ודיווח על התעללות בילדים אנו פונים לגברתי בעקבות הצ"ח שהונחה על שולחן ועדת השרים לענייני חקיקה לפני כשבועיים. ראשית אנו רוצים להודות לגברתי על העיסוק בנושא החשוב ולברך אותך בדרך צלחה. כמו כן, היינו שמחים דרך נייר עמדה זה, להסב את תשומת ליבך למספר נקודות שיוכלו להוות מפנה של ממש בהצעת החוק ובכוונותיה, נשמח להרחיב גם בפגישה כפי שניסינו לתאם מוקדם יותר השנה. רקע כיום בישראל, לפי הערכות של ה-DSM יש כ-140,000 פדופילים. מרבית הפגיעות המיניות מתרחשות בתוך המשפחה ורק מעט מאוד מהתקיפות הם פוגעים רנדומליים, כלומר ללא היכרות מוקדמת עם הקורבן. במחקר של פרופ׳ רחל לב-ויזל ופרופ׳ צבי איזיקוביץ׳ מאוניברסיטת חיפה בקרב כ-10,513 ילדים בגילאי 12-16 נמצא כי 17.6% (1 מתוך 6) ילדים עבר/ה פגיעה מינית. מבין כלל הילדים שנפגעו מינית, כמחצית ציינו שהפגיעה ארעה יותר מפעם אחת ורובם ציינו כי הפגיעה המשיכה במהלך השנה האחרונה. כאשר שאלו את הילדים "למי לא היית מוכן בשום אופן לספר שנפגעת פגיעה כלשהי?" בראש הרשימה ציינו הילדים אנשי מקצוע: עובדים סוציאליים (63.3%), רופא או אחות (55.5%) ומורה או יועצת (48.9%). שלושת הגורמים הבולטים שילדים ציינו שהיו מעכבים/ חוסמים אותם מלחשוף את הפגיעה ולדווח על פגיעה שחוו לגורם כלשהו הם: בושה (67.8%), פחד (49.5%), חשש מכך שכל המשפחה תיפגע (47.1%). פגיעות מיניות בילדים, בשונה מפגיעות פיזיות, לרוב אינן משאירות סימנים שניתן להתרשם מהם ויכולים לעורר חשד. הפגיעות המיניות מתרחשות במספר שלבים: השלב הפיזי, השלב הרגשי והשלב הפסיכולוגי. השלב הפיזי זו הפגיעה עצמה, אשר מתרחשת לרוב בבית ואינה ידועה לאיש מלבד התוקף והקורבן. השלב השני הוא השלב הרגשי, הקורבן חושב שהוא אשם בפגיעה ויש לו רגשות אשם אשר מלווים אותו לאורך זמן. השלב השלישי הוא השלב הפסיכולוגי, בו התוקף מפעיל מכבשים פסיכולוגים ומניפולציות על מנת לשמור את הפגיעה בשיח האינטימי בין התוקף והקורבן. שלב זה הינו משמעותי ביתר שאת כאשר התוקף נמנע עם משפחתו של הקורבן. את הפגיעות המיניות בקטינים בגיל צעיר ניתן לראות לפעמים על ידי רגרסיה התנהגותית (ילדים גמולים שחזרו להרטיב), שינוי התנהגותי לאורך זמן (הילד הופך ליותר מופנם, אלים) או אפילו מבצע פגיעות מיניות בעצמו. אך לרוב הזיהוי הוא כמעט בלתי אפשרי על ידי אדם שאינו בעל ההכשרה המתאימה או הניסיון הרב בפגיעות. התמקדות בצוות החינוכי זיהוי ילדים שנפגעו מינית בשלבים מוקדמים הוא קריטי לטובת שיקומם המהיר. מאחר ופגיעות מיניות מתרחשות במספר רבדים במקביל, לרוב לא ניתן לזהות אותם באופן ברור ומידי את הפגיעה. יש צורך במערך שלם שיפעל לזיהוי או חשד לפגיעה מינית על מנת שגורמי הטיפול המתאימים יוכלו להיכנס לתמונה. החשש הגדול הוא שכוונת המחוקק לא תיושם כלשונה וצוותי ההוראה, שהכשרתם היא הקצרה ביותר אך מספרם הוא הגבוה ביותר, אינם יהיו בקיאים בסימני הזיהוי ו/או לא ידאגו לחפש אותם באופן קבוע בילדים. ניתן להקביל את הדבר להדרכת עזרה ראשונה שעוברים כל המורים בהכשרה ולאחר זמן קצר אינם זוכרים דבר. אנו ממליצים על קורס מקיף במהלך לימודי ההוראה והשתלמות חובה כתנאי להמשך החזקת רישיון ההוראה פעם בשנתיים. עובדים סוציאליים עוסקים בין היתר בפגיעות מיניות בקטינים כך שמעבר להכשרתם אין אנו רואים צורך לחייב אותם בריענון. עובדי מערך הרפואה אינם באים במגע עם ילדים לאורך זמן כך שאין הם מכירים את הילד לפני ואינם יכולים לבצע השוואות ולהסיק מכך מסקנות. הקמת מרכז חקר ומידע אנו ממליצים על הקמת מרכז מידע, שיהיה חממה פדגוגית לעובדי ההוראה ולכל מי שבא במגע עם ילדים ומעוניין להרחיב את הידע בנושא. מרכז המידע ינגיש לצוותי ההוראה את המחקרים האחרונים בתחום ויאפשר להם מקום בטוח לחלוק סיפורי מקרה בהם עולה חשד כי הילד עובר פגיעה מינית, לשאול שאלות ולהתייעץ. מנגד העובדים הסוציאליים יוכלו לתת עצות ולמקד אותם בחיפוש אחר הסימנים הנדרשים. ללמוד את התוקפים עמותת מצו"ף מעוניינת לסייע בהעברת הכשרות בזיהוי פגיעות מיניות. ההיכרות העמוקה והמחקר שלה בתחום יכול לתרום רבות לצוותי ההוראה. העמותה עוקבת באדיקות אחר כל מחקר שמתפרסם בתחום, שולטת בנתונים ומלווה באופן אישי גברים ונשים שנפגעו בילדותם. אין לנו ספק כי העמותה יכולה לתרום רבות לגוף הכשרה מקצועי לכשיקום. בכבוד רב, אלירן מלכי, יו"ר עמותת מצו"ף