חומר רקע
8 באוגוסט 2021
לכבוד
ח"כ איתיסאם מראענה
יו"ר הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
נייר עמדה
מוגש לוועדה לקראת הדיון שיתקיים ביום 9.8.2021
מסמך זה הינו תקציר הסוגיות העיקריות לעניין העסקת עובדים זרים בסיעוד, במסגרת המהלך הנדרש לצורך התמודדות עם תחום הסיעוד כולו.
תקציר
שנת הקורונה הוכיחה, שהמודל הנוכחי, שהפך את העסקת העובדים הזרים בסיעוד לברירת המחדל של הטיפול במטופלים סיעודיים בקהילה, כושל.
אין מספיק עובדים זרים בסיעוד. מתיחסים לתחום זה כאל שוק חופשי, בלא התערבות רגולטורית הולמת באופן המציב נטל בלתי אפשרי על המטופלים ומשפחותיהם בסדרה של סוגיות: מציאת עובדת מתאימה, הגדרת שכר עבודה, התמודדות עם חופשים, חגים ומחלות של העובדים, ועוד.
הקשיים הרבים ביותר עומדים בפני מטופלים סיעודיים קשים, אשר עברו את גיל הפרישה, באשר עובדים מעדיפים לטפל במטופלים קלים יותר, ואף לא עומדות לרשותם ההקלות שיש למטופלים צעירים, בהתאם לאפלייה הקבועה בחוק. יש להפוך את הוראת השעה, המבטלת את האפליה, להוראה קבועה.
יש להבחין בין פתרונות קצרי מועד, להסדרת פעולת העובדים הזרים בסיעוד, לפתרונות לטווח הבינוני והארוך, שעיקרם יצירת חלופות להעסקת עובדים זרים בסיעוד.
רקע
העסקת עובדות ועובדים זרים, הפכה לברירת המחדל בטיפול בחולים סיעודיים זקנים בישראל. מדובר בהפרטה של אחריות המדינה למטופלים הסיעודיים וגילגול האחריות להעסיק ובמידה רבה מאד גם לממן, את הטיפול במטופלים הסיעודיים.
כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת, הוברר בעולם כולו ובישראל, כי עדיף, ברוב המקרים, לאפשר לחולים סיעודיים להמשיך לחיות בקהילה ולא להשלח ממנה למוסדות אשפוז.
בהתאם נחקק פרק הטיפול הסיעודי בחוק הביטוח הלאומי, אשר הגדיר מימון של שעות סיעוד בבית המטופל הסיעודי. היה זה מהפך של ממש בזמנו. אלא שמדינת ישראל לא השכילה להתקדם מאז. בסוף המאה העשרים, במקום לעסוק בהוספת שעות לטיפול הסיעודי בבית ולקדם בנייתם של מודלים שונים לקבלת טיפול בקהילה, העדיפה המדינה לגלגל את האחריות אל כתפי המטופלים ובני משפחותיהם בכך שאיפשרה העסקת עובדים זרים בסיעוד תוך מימון חלקי (מאד) וללא מנגנוני אחריות וביקורת ממשיים.
המטופלים הסיעודיים ומשפחותיהם נדרשים, בין היתר:
להזמין מטפלים בלי לדעת אם מדובר בעובדים מיומנים אם לאו, ואם הם מתאימים לטיפול, מבחינה מקצועית ואנושית;
לנהל מו"מ על שכר העובדים ועל תנאי העסקתם;
לממן את רוב שכר העבודה ש המטפלים – גם אם משתלם סכום ההשתתפות המקסימלי של המדינה;
למצוא פתרונות לטיפול ביום החופשה השבועי, עם חופשות שנתיות, עם ימי מחלה וכיו"ב;
לוודא שהמטפלים אכן עושים את הנדרש מהם.
באשר קיים מחסור תמידי בעובדים זרים בסיעוד בישראל, קיים קושי רב למטופלים סיעודיים קשים ולמשפחותיהם למצוא מטפלים מתאימים, באשר רוב המטפלים מעדיפים, מצידם בצדק, לעבוד אצל מטופלים שמידת הנזקקות שלהם פחותה.
המטופלים הסיעודיים והעובדים המטפלים בהם, מוצבים פעמים רבות משני צידיו של מתרס, כאשר מחד מונח האינטרס של המטופלים לקבל טיפול מסור, במחיר שניתן לעמוד בו, ומן העבר השני, עומד העובד, אשר זכאי לתשלום הוגן עבור עבודתו ולתנאי העסקה הולמים. אנו כופרים בטענה, שמדובר בהתנגשות מחוייבת ורואים בתנאי ההעסקה ובאופי הטיפול שני צדדים של אותה מטבע – מטבע שצריך להיות משולם על ידי המדינה, כחלק ממדיניות הרווחה בישראל.
כל נושא הטיפול הסיעודי אינו מוסדר כראוי בחוק הישראלי: האשפוז הסיעודי, שאמור היה להיות חלק מסל השירותים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי מעולם לא נכנס לסל, והאשפוז ממומן באופן דיפרנציאלי, לפי היכולת הכלכלית של המטופל ובני משפחתו. מטופל המבקש לקבל את הטיפול הסיעודי בביתו להשאר חלק מן הקהילה, מקבל מימון אך עבור שעות סיעוד – לא יותר מ- 30 שעות בשבוע. משמעות הדברים, היא, כי מדינת ישראל מממנת אשפוז סיעודי לחסרי אמצעים הזקוקים לכך, אולם אינה מותירה בידם את חופש הבחירה להשאר בביתם עם הטיפול הנדרש – בדרך כלל בעלויות נמוכות יותר מהנדרש לאשפוז במוסד.
האמנה הבינלאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (2006), קובעת כי לבעלי מוגבלות יש זכות לחיים בקהילה, כך קובע גם מסמך העקרונות של האו"ם לענין קשישים (1991). אין כל מקום לפגוע בזכות זו, וודאי שאין מקום למצב הנוכחי, בו המדינה קובעת למעשה לנזקקי סיעוד מחוסרי אמצעים, להמנע מחיים בקהילה, בכך שאינה מאפשרת מימון שווה לטיפול במוסד ולטיפול בקהילה.
למטפלים נתונות זכויות קוגנטיות על-פי משפט העבודה מכוח קיומם של יחסי עובד-מעביד בינם לבין המטופלים, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966) קובעת כי לכל אדם זכות להנות מתנאי עבודה צודקים ונאותים, ואמנת ארגון העבודה הבינלאומי מס' 97 בדבר זכויות עובדים מהגרים (1949), קובעת עיקרון אי-הפליה בין עובדים-אזרחים למהגרי עבודה. חשיבות השמירה על זכויות עובדים בהקשר של מתן טיפול סיעודי מתחדדת לאור מאפייניו של כוח העבודה בתחום זה – מהגרי עבודה ורוב של נשים.
המדינה אמנם קובעת תנאים להעסקת עובדים בסיעוד, אשר אמורים להבטיח את זכויותיהם של העובדים בדרך העסקה מורכבת זו, אולם אין היא מממנת את נזקקי הסיעוד באופן שיאפשר תשלום הולם לעובדים – כאילו אין קשר בין החלטתה בדבר הזכויות המגיעות לבין הקיצבאות, אשר אינן מתעדכנות בהתאם. המדינה אף לא פועלת להבטחת זכויות העובדים, ומעבירה את האחריות לענין לחברות פרטיות, אשר מטבען, כל עניינן ברצון למקסם את רווחיהן ולאו דוקא להבטיח את זכויות העובדים או המטופלים.
קיים פער בין הזכויות של המטופלים הסיעודיים החיים בבית לבין הזכויות של מטופלים המאושפזים במוסדות. גם האחריות מבחינה מיניסטריאלית היא שונה – המוסדות באחריות משרד הבריאות, כחלק מהתוספת הראשונה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אך הגדרת שעות הטיפול בבית היא במסגרת חוק הביטוח הלאומי וכך גם הביצוע של שעות הטיפול בבית – כאשר מדובר בעובדות ישראליות וחברות הסיעוד כאשר מדובר בעובדות זרות.
לפני שלוש שנים הכריז שר הבריאות דאז על רפורמה בטיפול הסיעודי, אלא שלא היה מדובר ברפורמה כלל, אלא בתוספת (חשובה, ללא ספק) של שעות זכאות. גם לאחר התיקונים, מקסימום שעות הטיפול הסיעודי שניתנות על ידי המדינה, עומד על 30 שעות בשבוע – מספר שכמובן אינו מהווה פתרון למי שמצויים באמת במצב סיעודי.
שנת הקורונה
בשנה האחרונה עלה באופן ברור, שהמודל של העסקת עובדים זרים בסיעוד, אינו נותן מענה ראוי לצורך של מטופלים סיעודיים – המחסור הרב בעובדים מיומנים, המספר הגדול של מטופלים לעומת מספר עובדים והיכולת של עובדים להתמקח ולהמנע מלעבוד עם מטופלים שמצבם קשה מוכיח שלא ניתן עוד להסתמך על המודל הקיים וחייבים לעבור למודלים אחרים של טיפול סיעודי בקהילה, שאינו מסתמך על עובדים זרים.
לשיטתנו, יש להבחין בין פתרונות מידיים לבין פתרונות לפרק זמן בינוני וארוך:
יש להסדיר את כל תחום שכר העובדים והעובדות, להפסיק את ההסתמכות על גופים פרטיים אינטרסנטיים ולהקים מנגנון ממלכתי לקביעת שכר מותאם, לפי דרגת הקושי וצרכי המטופל הסיעודי; בהתאם יש להוסיף לשכר המטפלים המקצועיים, הנדרשים לטפל במטופלים בעלי לקויות קשות;
יש להקים מערך אפקטיבי למתן פתרונות לחופשות והעדרויות;
יש להשוות בין התנאים המאפשרים הארכת האשרה ההומניטארית לעובדים זרים בין מטופלים צעירים וזקנים.
בהמשך יש לשנות את כל מודל הטיפול במטופלים סיעודיים, תוך הגדרה של המטפל הסיעודי כמקצוע עם קריטריונים ברורים ורישוי, השוואה מלאה של זכויות מטופלים באשפוז ובטיפול בקהילה, ויצירת חלופות שונות של טיפול בקהילה – ולא רק בבית המטופל – מסגרות דיור מותאמות, בניהול עצמי, קואופרטיבי, בתי דיור מוגן מותאמים ציבוריים, קהילה תומכת והרחבת המודלים של מרכזי יום.
לפרטים נוספים:
יפעת סולל, עו"ד
יועצת משפטית – כן לזקן
050-3777723