חומר רקע

הועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות הועדה הוקמה בישראל באוגוסט 2020, ביוזמתה של פרופסור כרמית כץ, בשיתוף עם מכון חרוב, העוסק בהכשרה ומחקר בתחום של ילדים נפגעי התעללות והזנחה ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. היא פועלת ליצירת שינוי במדיניות ובשירותים המיועדים לילדים אשר נפגעו פגיעה מינית בישראל, ולבוגרים ובוגרות שעברו פגיעה בילדותם. תפיסת הועדה היא כי הדרך המיטבית ללמידה ולתיקון העוולות, הינה לשים במרכז את מי שסבלו מהן, לבחון וללמוד מחוויות חייהם תוך העלאת מודעות לחוויותיהם ולסבלם. בהתבסס על חזון ערכי זה, הועדה שמה במרכזה את קולותיהם וסיפוריהם של מי שעברו פגיעה מינית בילדותם וניהלה את הליך שיתוף הציבור הגדול ביותר עם נפגעים ונפגעות אלימות מינית שנעשה אי פעם בישראל ואחד הגדולים בעולם. דוח הועדה כולל התייחסות מפורטת למערכות הבריאות, חינוך, רווחה, אכיפת חוק ומשפט. יו"ר הועדה היא השופטת (בדימוס) נאוה בן אור, שכיהנה כשופטת ביהמ"ש המחוזי בי-ם וכמשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים. חברות וחברי הועדה הינם מומחים ופעילים חברתיים העוסקים בנושא של פגיעות מיניות והתעללות בילדים, ביניהם, יעל שרר מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית וצביקי פליישמן מייסד עמותת לא תשתוק. מטרות הועדה: לתת במה מותאמת ומכובדת לנפגעים ולנפגעות במדינת ישראל לשתף בסיפור שלהם ובמסרים אותם חשוב להם להעביר לקובעי מדיניות להעלות מודעות ולתת נראות לתופעה של פגיעה מינית בילדים בישראל תוך ניסיון לקדם את שינויו של השיח החברתי ציבורי לגבש מתוך העדויות, במסגרת למידה מוסדרת ומוקפדת, את הסוגיות המרכזיות הרלוונטיות לשינוי ולשיפור המדיניות הקיימת בישראל כלפי ילדות וילדים נפגעי התעללות מינית. פעילות הועדה התרכזה בניסוח המלצות לשינוי מדיניות בתחומי: רווחה, משפט, בריאות, חינוך ומודעות חברתית. תחומים אלו נמצאו כרלוונטיים ביותר לנושא של טיפול ומניעה של פגיעה מינית בילדים. תהליך ומסקנות ראשוניות: במשך שנה נאספו 505 עדויות שנמסרו בכתב ובעל פה מנשים וגברים ישראליים, מעל גיל 18 שעברו פגיעה מינית בילדות. מתוכן 20 עדויות ניתנו בשפה הערבית, 8 בשפה האנגלית ו-4 בשפה הרוסית. טווח הגילאים של הנפגעים והנפגעות שמסרו עדות במסגרת הועדה הוא בין 18 ל- 83. 89% מהנפגעים והנפגעות שמסרו עדות במסגרת הועדה היו נשים וכ-11% היו גברים. מבין הפונים והפונות לועדה 88.4% הן/ם מהדת היהודית, 6.1% מוסלמים/יות ו-5.5% אחר. כ57% מהפונים והפונות לועדה הן/ם חילונים וכ13.5% חרדים. כי כ-71.5% מהפגיעות היו בעל אופי מתמשך וכ- 25% היו חד פעמיות (שאר הפגיעות לא סווגו). טווח הגילאים בו החלה הפגיעה המינית נע בין גיל 0 לגיל 18, הגיל הממוצע שבו החלה הפגיעה הוא 8. 25% מהפגיעות החלו כאשר הילד או הילדה הנפגעים היו מתחת לגיל 5. מחצית מהפגיעות התבצעו ע"י קרובי משפחה, 25% מהפגיעות נעשו בידי אדם או אנשים מהמשפחה הגרעינית ו25% בידי אדם או אנשים מהמשפחה המורחבת. 41% מהפגיעות בידי אדם שהיה מוכר לילד (שלא מהמשפחה), השאר ע"י זר. מתוך העדויות עולה כי ברוב מקרי הפגיעה בילדות, היא לא נחשפה. בכ-41% מהמקרים שהובאו בפני הועדה הציבורית הייתה חשיפה של הפגיעה מצד הילד או מצד גורמים בסביבתו שנחשפו לקיומה של הפגיעה. רק ב21% מן העדויות תואר כי הילד או הילדה הנפגעים סיוע כלשהו של טיפול מצד הרשויות או הגשת תלונה במשטרה. 79% מהפונים לועדה סיפרו כי לא קיבלו סיוע כלשהו. בבחינה מעמיקה של הנתונים, על כל שני ילדים שחשפו את סיפור הפגיעה שלהם בפני אדם כלשהו בחייהם, רק ילד אחד הופנה לרשויות הרווחה או החוק. בנוסף על כך, מתוך הילדים שחשפו את הפגיעה וגם קיבלו מענה מטעם הרשויות (רווחה, חינוך או רשויות החוק), פחות ממחצית הרגישו כי המענה שקיבלו היטיב עמם וסייע להם עם ההתמודדות עם הפגיעה או לכל הפחות נתן תחושה של עשיית צדק. כלומר, פחות מ- 10% מהנפגעות והנפגעים שפנו לועדה, הצליחו לקבל מענה שהלם את הצרכים שלהם כילדים מטעם הרשויות וכ-90% עברו פגיעה שכלל לא נחשפה או לא טופלה כראוי. מהעדויות מול הועדה עולה תמונה קשה של חוסר טיפול, ידע ומענים בזמן שהיקף התופעה עצום: אחד מתוך חמישה ילדים וילדות עובר פגיעה מינית, כפי שנמצא בסקר ישראלי אשר נערך בין השנים 2011-2014 (לב-ויזל ואיזיקוביץ, 2016). מנתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית עולה כי בשנת 2018, כמעט 60% מהדיווחים לאיגוד עסקו בפגיעות מתחת לגיל 18, כאשר רבע מהפגיעות שדווחו היו בילדים וילדות מתחת לגיל 12. 86% מן הפגיעות המיניות בילדים וילדות שדווחו לאיגוד, בוצעו על ידי אדם המוכר לקורבן, בן משפחה, ידיד של המשפחה, מכר או שכן (איגוד מרכזי הסיוע, 2019). קיימת הסכמה בין החוקרים והחוקרות בתחום כי לא ניתן לאמוד את המספר המדויק של ילדים וילדות שעוברים פגיעה מינית, וכי קיים תת דיווח של התופעה ועל כן שיעורה אף גדול יותר מהנתונים הקיימים (Allnock & Barns, 2011; Habetha et al., 2012; Finkelhor, 2008). מסקנותיה המלאות של הועדה הציבורית צפויות להתפרסם בחודשיים הקרובים ויכילו המלצות לגבי מדיניות ציבורית בחלוקה למשרדי הממשלה השונים. לפרטים נוספים: פרופ' כרמית כ"ץ 054-5355617 יעל שרר 052-3286240