הודעה לעיתונות

הכנסת דוברות הכנסת דובר הוועדה לזכויות הילד ירושלים, ו' בכסלו התשפ"ב 10 נובמבר 2021 הודעה לעיתונות "לא ידעתי להתמודד עם הבושה וההסתרה וזה הפך לעול שחייתי איתו, ואולי עד היום חי איתו" הוועדה לזכויות הילד, בראשות ח"כ מיכל שיר סגמן, קיימה היום (ד') דיון בנושא פגיעות מיניות בקטינים מקהילת הלהט"ב. יו"ר הוועדה פתחה את הדיון ואמרה: תופעת הפגיעות המיניות בקטינים רחבה מדי בישראל. אחד מכל חמישה ילדים נפגע מינית. העובדה שמתקיים דיון על פגיעות מיניות בקהילה אינה מרמזת או אומרת משהו על הקהילה כולה, כי פגיעות מיניות יש בכל קהילה, אלא להיפך, על התהליך הבריא שהקהילה עושה לזיהוי וטיפול בנפגעים, אשר בנוסף לכל הקשיים הקיימים בפגיעה מינית, סובלים גם מהקושי לדווח כאשר הם עדיין בארון. מי שמרגיש מוכן, כדאי שייצא, בשבילו או בשבילה, ובוודאי שלא לחשוש לא מהקהילה ולא מהארגונים. מטרת הדיון היא לעורר מודעות בכדי להגן על הקטינים בקהילה הגאה, אך האמירה שלנו היא לכל הנוער והילדים: לא לפחד ולא להתבייש – אתם לא לבד ואתם לא אשמים. הפוגע הוא האשם. זה נשמע טריוויאלי אבל זה כל כך לא לנפגעים. אתם לא לבד ואתם מושלמים בדיוק כפי שאתם. ערן אור שני האן, מנהל קו הסיוע לנערים וגברים של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית: נוער להט"בי הוא נוער בסיכון הרבה יותר גבוה, כי טרם הבשיל מבחינת הגדרת העצמי וההעדפות המיניות שלו. הסודיות לא מאפשרת קבלת החלטות מושכלות תמיד והדרך היחידה שלהם לאשש את היותם להט"בים זה ע"י התנסות מיניות. כיוון שהם לא יודעים איפה לדבר על זה, הם לא יכולים לשתף לאחר הפגיעה, בגלל שהם בארון. פעמים רבות גם אין להם יכולת לזהות מה קרה להם, וזיהוי הטראומה יקרה מאוחד יותר, וישליך על הקשר שלהם עם אנשים אחרים. מעבר לכך, מי שחווה את הפגיעה כנורמה קהילתית, יכול להיות שכאדם בוגר יתנהג לפי הנורמות האלו ויגרום למצב בעייתי כזה בעצמו. הדס כרם בלומנדל, מנהלת המערך הפסיכוסוציאלי באיגי – ארגון הנוער הגאה: מחקרים בודדים בעולם עוסקים בפגיעות מיניות בנוער הלהט"בי, אבל אחד מהם בדק נפגעים מתחת לגיל 16 מול פוגעים מעל גיל 16, הגדולים לפחות ב-5 שנים מהנפגע, ונמצאו בו נתונים שכדאי להדגיש: 43% לסביות דיווחו על תקיפות מיניות לעומת 25% הטרוסקסואליות, ו-49% גברים הומוסקסואליים דיווחו לעומת 24% גברים הטרוסקסואליים. זה אומר פי 2 מקרים, ולזה יש להוסיף את העובדה שיש תת דיווח, ודיווחים מגיעים באיחור של עד עשורים לפעמים. מושג חשוב נוסף להכיר הוא "הארון הכפול" – בגלל ההסתרה וחוסר היכולת לשאול שאלות על זהות מינית, עולה פוטנציאל הפגיעה בהם. השלב השני של הארון הוא שאם כבר נפגעת, לא תוכל לספר על כך, כי חשיפת הפגיעה תהווה יציאה מהארון. אחד הדברים שמובילים פגיעות זו התחושה שהחברה שנמצאים בתוכה לא יכולה להכיל את הדבר. בנוער הדתי והחרדי הפגיעות המיניות רבות אף יותר בגלל שאין שם שיח על מיניות, ואז לא מבינים כלל את הסיטואציה ומה הולך לקרות. ח"כ עלי סלאלחה: בחברה סגורה ושמרנית, גם אם יש מודעות לנושא, לא מדברים עליו. הצוות החינוכי חייב לדעת ולזהות את התלמידים הלהט"בים. כשניהלתי בית ספר, נודע לי על תלמיד שרוצה לשים קץ לחייו. ביקשתי מהיועצת להביא אותו אלי, ויחד עם עובדת סוציאלית דיברנו איתו, ואחר כך גם עם הורים שלו. חיזקנו אותו אמרנו לו שזה וטבעי וקיים, ובוודאי לא שמים קץ לחיים בגלל זה. לאחר מכן גם ערכנו שיח בבית הספר על הלהט"ב. רק כשחושפים בעיה, צצים הפתרונות. כשמחביאים את הבעיה, האדם נשאר לעצמו ולנפשו, ער בלילות ומתלבט מה לעשות עם חייו. צח רפפורט, הגיע לדיון בכדי למסור את עדותו, בפנים גלויות ובשמו, וכך סיפר לחברי הוועדה: בגיל 12 חיפשתי מישהו לדבר איתו, נכנסתי לצ'אטים של הקהילה, ופנה אלי מישהו שאמר לי שהוא בן 28 וישמח לדבר איתי. דיברנו בטלפון והוא שאל אותי אם אני בתול. הוא רצה לחכות לבר מצווה שלי ורק אז שאבוא אליו, וחשבתי שזה טיפשי, אז אמרתי לו שאני כבר יכול לבוא אליו. הוא סיפר לי שיש קרום בתולין אצל גברים, ואני האמנתי. בסוף לא נפגשנו, ולאחר בר המצווה נפגשתי עם גבר אחר מהצ'אט בחולות ראשל"צ. לא ידעתי להתמודד עם הבושה וההסתרה וזה הפך לעול שחייתי איתו, אולי עד היום חי איתו, ומשפיע על המיניות שלי ועל יחסי עם אנשים. היום אני מבין שקשה לי לסמוך על גברים הומואים. אני רוצה להקים תא משפחתי משלי וזה ממש דבר שחוסם אותי. היום אני מבין שזה לא היה חייב להתפתח כך, אם היה לי גורם לשתף. איריס בן יעקב, ממונה על חינוך למיניות ולמניעת פגיעה במשרד החינוך: הנושא לא פשוט ואנו חושבים על איך להקל על אנשי החינוך וגם להיות רלוונטיים לחיי התלמידים. אני מנהלת יחידה של 80 יועצים חינוכיים שמטמיעים את הנושא במחוזות ומגזרים, לרבות החרדי. אנחנו מוצפים בפניות על איתור וזיהוי וזה אומר שאנשי החינוך מודעים לנושא, מהטרדות מיניות ועד לטרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, והתמודדות בית הספר עם זה. ח"כ יוראי להב הרצנו שאל את בן יעקב האם יש חוזר מנכ"ל בנושא יציאה מהארון ופגיעות מיניות , ובן יעקב השיבה כי יש הרבה חוזרי מנכ"ל במשרד, אבל התשובה לנושא היא קווים מנחים להתמודדות אנשי המקצוע עם יציאה מהארון ועם מעבר מגדרי. כשילד מגיע ליועצת ואומר או מתלבט שהוא הומו או לסבית, היועצת מנחה את צוותי ההוראה מה אומרים ומה עושים. יש אנשים שמאמינים שלא צריכים להיות להט"בים או שזה סותר אמונה, אז זו בעיה ואנו צריכים להכשיר אותם. צריך להבהיר ולהפנים את החשיבות של הנושא. קודם כל מול צוותי החינוך ולאט לאט גם נגיע לתלמידים. בשנים האחרונות אנחנו חושבים איך לאפשר למורים ובתי הספר לדבר על הנושא, ויש אפשרות תקציבית להזמין סדנה חיצונית בנושא. ח"כ להב הרצנו הגיב: רוב ההכשרות על מיניות וקהילה גאה הם בחינוך הממלכתי ולא בממלכתי דתי ולא בבלתי מפוקח, אבל גם שם יש הומואים ולסביות וטרנסים, ואני גם בדעה שזה לא צריך להיות רשות אלא חובה, ולכן אני מתעקש על חוזר מנכ"ל שיקבע נהלים ויסדיר תהליכים בנושא. אם במשרד יש הרבה חוזרי מנכ"ל, אין סיבה שבנושא הזה לא יהיה. עו"ד איילת רזין בית אור, יועמ"ש איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הוסיפה: יש לנו הצעת חוק שמתגלגלת מכנסת לכנסת בנושא חובת הכשרה על מניעת פגיעה מינית והכשרות לזיהוי, וזה כנראה יהיה הפתרון היחיד. איילת רצון, מפקחת ארצית על נפגעי עבירה קטנים, במשרד הרווחה: יש לנו שמונה מרכזי הגנה בארץ, שנותנים מענה לכל הילדים עד גיל 18, בהם אפשר להתייעץ טלפונית בלי להזדהות, וילדים יכולים גם להגיע בעצמם ללא ליווי הורה, כדי להקל על מחסום הארון הכפול. שם ניתן לקבל מענה ראשוני גם לפגיעות מיניות וגם לאלימות. רפ"ק ליאורה סולטן ממשטרת ישראל הצטרפה גם היא לחשיבות מרכזי ההגנה והוסיפה כי בחטיבת הקהילה של המשטרה, יש חוליה ייחודית לנושא הלהט"ב. החוליה מעבירה הכשרות לשוטרים על מפגש עם אנשי הקהילה, וכן מהווה נקודת קשר לפניות של ארגוני הקהילה, למשל כאשר נפגע עבירה רוצה לבוא למסור עדות, והחוליה יוצרת קשר עם התחנה ומכינה את הקרקע להגעתו להגשת תלונה. לירון אשל מהמועצה לשלום הילד אמרה בנושא המוגנות כי ישראל נבחרה על ידי האיחוד האירופי לקדם מוגנות בספורט ומשרד הספורט יחייב למנות ממונה מוגנות ילדים בכל אגודת ספורט, ומה טוב אם נצליח לקדם ממונה מוגנות בכל מסגרת. יו"ר הוועדה, ח"כ מיכל שיר סגמן סיכמה: משרדי הממשלה - הרווחה, החינוך, ביטחון הפנים ומשרד הבריאות, שבו ביחד וחישבו איך מייצרים קמפיין מסיבי משותף - בכל הרשתות והערוצים להעלאת המודעות לשירותים המבורכים שהמשרדים מסוגלים לתת. להגיד להם בקמפיין שהם לא אשמים ויש אנשים שמחכים לשמוע אותם ויכולים להכיל אותם. זה משהו שאם כל המשרדים ישתתפו כולם יכולים לעמוד בו תקציבית, וזה יהיה הדבר הגדול ביותר שמדינת ישראל עשתה אי פעם בנושא פגיעות מיניות בילדים בכלל, ובקהילה הגאה בפרט. להיות בארון זה דבר לא פשוט, המון התחבטויות פנימיות, המון שאלות וספקות של אדם כלפי עצמו, כלפי סביבתו, אפילו אם היא תומכת ובוודאי אם לא תומכת. זה קשה כמו שהוא, ועוד יותר כשמוסיפים על זה את נושא הפגיעות המיניות. אני שוב קוראת: אתם לא לבד. אנחנו אתכם. תפנו גם למשרדי הממשלה וגם לאיגוד נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. 1202 זה המספר לנערות ונשים ו-1203 זה לנערים וגברים. יש גם צ'אט וווטסאפ כך שאפשר לפנות אליהם בצורה אנונימית לגמרי, מי שחושש. הורים, שימו לב מה קורה אצלכם בבית. תבדקו שאתם נותנים לנערות ולנערים להרגיש שדלתכם פתוחה בפניהם, שהם יכולים לבוא ולדבר אתכם. אל תהיו חלק מהארון. הם מחכים לכם והם צריכים אתכם. הוועדה קוראת למשרד החינוך לחזק את הלמידה בנושא מיניות מיטיבה בכלל ומיניות להט"בית מיטיבה בפרט. כמו כן להעמיק את הכשרות הצוותים החינוכיים בזיהוי ילדים נפגעי פגיעות מיניות ולקבוע כחובה הרצאות של ארגוני הלהט"בים בכל בתי הספר. הוועדה קוראת לקדם את הצעות החוק לעניין הכשרות לזיהוי ואיתור ילדים נפגעי עבירות מין, כחובה. לינק לתמונות מותרות בשימוש מהדיון (קרדיט: דוברות הכנסת – דני שם טוב): https://photos.app.goo.gl/Hub43L1BDmiYRPDK8 בברכה,