חומר רקע
העלבת עובד ציבור
ע"פהמשפט העברי
נייר עמדה
מטעםמכון"משפטיארץ" עבורועדת חוקומשפט בכנסתבעניין "הצעת חוק
הצעת חוק
העונשין (תיקון–ביטולסעיף העלבתעובד ציבור), התשפ"א–
0202
"
עו"ד אברהם קלמנזון
1
. תקציר
השאלה העומדת ל
דיון
ב"הצעת חוק העונשין (תיקון –
ביטול סעיף העלבת עובד ציבור,)
התשפ"א–
0202
"
הינה אם ראוי לבטל את הוראת סעיף 022
לחוק העונשין, התשל"ז–
2711
, אשר
קובע כיהעלבתעובד ציבור היאעבירה פלילית:
המעליב בתנועות, במילים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית-דין
דתי או חבר
ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט–
2792
, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי
תפקידם,דינו –מאסרששהחודשים.
כפי שיפורט להלן,
ממקורות ה
משפט העברי
עולה החשיבות המיוחדת של השמירה על שמם הטוב
שלעובדי הציבור, ובהתאם לכך ישלדחותאתהצעת החוק.
2
. דברי ההסבר להצעתהחוק
הצעתחוקנשענתעל ארבעה אדנים:
(2)
"חופש הביטוי אינו ערך מוחלט [...] אך כאשר יש בביטוי מסוים ערך רב ומנגד קיימת אפשרות
בדבר פגיעהשעשויה להיגרם,שאינה חמורה –
יש להעדיףאת חופשהביטוי".
(0)
"לא ניתן להגן על אמון הציבור על ידי השתקה או על ידי הפעלת איסורים פליליים, על ידי
העמדתאנשים לדין עלדבריביקורתשהם השמיעוכלפיעובדי-
ציבור."
(3)
"לא יתכן שגם כשהפרסום המעליב לא נועד להעליב, אלא נעשה מתוך כוונה להצביע על ליקוי
ולהביא לתיקונו, הדבר אינו פוטר
מאחריות פלילית אם באופן אובייקטיבי יש בתוכן הפרסום
כדי להעליב".
(4)
לא יתכן שהאיסור על העלבת עובד ציבור יגן על עובדי ציבור, ובכלל זה, גם על אנשי ציבור,"
מפרסומים פוגעים ומעליבים, מעל ומעבר להגנה שנותן חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–
2791
לכל האזרחים."
ניתוח נימוקים אלה מעלה כך:
אין חולק על חשיבותם של
הנימוקים
בסעיף 1.
וודאי שהשימוש
בהוראות חוק זו צריך להיעשות במידתיות, איזון בין ערכים ומתוך
הפעלת שיקול הדעת.
אלא
שדומה שכך כבר מוסכם וננהג בפועל על ידי רשויות האכיפה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי הן
1
בהנחיות היועמ"ש שנתנו בנושא זה,1
והן בפסיקת בתי המשפט.2 אף מקורות ה
משפט העברי
דנו
בהרחבה בחשיבות
ה
איזו
ן הזהיר
בין ערכים בנושא זה.3
גם אין חולק גם על
הנימוקים בסעיף 2
, וודאי שאין מקום לאיסור פלילי על השמעת דברי ביקורת
כלפי עובדי ציבור. ברם, גם כיום סעיף 022
אותו מבקשים המציעים לבטל, לא כולל אף
איסור על
השמעת דברי ביקורת.
באשר ל
נימוקים בסעיף 3
,
לב טענתו היא
של
א ייתכן שעב
ירה שעניינה הגנה מפני העלבת עובד
ציבור, תהיה עב
ירה "התנהגותית" שלא תכלול "יסוד נפשי" של כוונה.
דומה שההנחה שהדבר
"לא ייתכן" נשענת על ההשוואה לסעיף 9 חוק איסור לש
ון הרע, תשכ"ה-
2791
הדורש יסוד נפשי
של כוונה לשם התקיימות עבירה פלילית.4
על כן,
דומה שעניינו של סעיף 3 זהה לנימוק
שבלב
סעיף 4. זאת לאור הדרישה הגלומה בהם
שלא
תהיה כל הבחנה בין האופן בו מגן המחוקק מפני העלבת עובד ציבור, לבין האופן בו המחוקק מגן
על כל אדם אחר,
זאת
אף ש
ביתהמשפטהעליון כברעמד
על חשיבותה של הבחנה זו.5
בנייר עמדה זה
נבקש לעמוד על כך של
הענקת מעמד ייחודי להעלבת אדם שהינו עובד ציבור, יש
יסודות
איתנ
ים גם ביסודות ה
משפטהעברי.
3
. העלבת עובד ציבור במקורות ה
משפט העברי
כאמור, השאלה העומדת בלב הצעת החוק הנידונה ובנייר עמדה זו היא האם מוצדק להגן באופן
ייחודי על עובדי ציבור, מפני העלבה.
כבר בפסוקי התורה לצד האיסור הכללי לנקוט בלשון הרע כלפי כל אדם "לא תלך רכיל בעמך,"6
נאמרהאיסור "
אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תָאר."7
1 ראו " הגשת כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית-
המשפט" הנחיות מטעם היועץ המשפטי
לממשלה, שבט התשס"ו, פברואר 0229
2
רע"פ 1772923
אליצור סגל נ' מדינת ישראל
פורסם בנבו,( 20.22.0221
.)
3
על חשיבות זו במקורות ההלכה ראו יעקב שפירא "האיזון בין חופש הביטוי ובין הזכות לשם טוב ולפרטיות", חוות
דעת מטעםהיחידהלמשפט עברי-
-
kobi/he/legislative
-
habitouy
-
https://www.gov.il/BlobFolder/dynamiccollectorresultitem/hofesh
kobi.doc
-
hofesh%20habitouy
-
opinion_130
4 קהלת פרק ז פסוק א.
5
בית המשפט העליון הסביר שאף שעבירה פלילית על פי חוק לשון הרעדורשת יסוד נפשי של כוונה, איןהדבר כן לגבי
סעיף 022
לחוק העונשין המסתפק בהתקיימות היסוד הנפשי של "מחשבה פלילית". השופטת פרוקצ'יה הסבירה,
שתכלית עבירה זו הינה מניעת פגיעה בשירות הציבורי ובעובדיו בכלל,
ותכליתה שונה מתכלית
עבירת לשון הרע
שעניינה
ביחסים הפרטיים שבין הפוגע לנפגע. ועל כן, התקיימותה של עבירת "העלבת עובד ציבור" לא תלויה ביסוד
הנפשי של כוונת הפוגע, והיא אף אינה עבירת "תוצאה" התלויה בכך שעובד הציבור אכן נעלב: "
תכלית האיסור על
העלבת עובד ציבור אינה בהגנה על עובד הציבור כפרט, אלא בהגנה עליו כמי שנושא בתפקיד ציבורי, ובאמצעות הגנה זו, פרישת
רע"פ 0992921
יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (פורסם ב
נבו,
23.22.0222
).
הגנהעלהשירותהציבוריכולו". ראו
2
לדעת מרבית פרשני התורה חלקו הראשון של הפסוק "אלהים לא תקלל" מתייחס אל שופטים,
וחלקו השני "ונשיא בעמך לא תאר", מתייחס אל נבחרי הציבור.8
כבר מכאן רואים שהתורה
ראתה
חשיבות ייחודית ונבדלת לשמירה על שמם הטוב של שופטים ומנהיגי הציבור.
בהלכה אף
נפסק שבשל ייחודיות ונבדלות שני
הדינים, המקלל שופט או מנהיגי ציבור מחויב בעונש כפול, הן
בגין האיסורהייחודי והן
בגין
האיסור הכללי.9
פוסקי ההלכה דנו בשאלה מי כלול בקטגוריה "ונשיא בעמך לא תאר" שעליה חל איסור זה.
הרמב"ם פירש10שהכוונה ל
מגוון רחב של נושאי משרה ועובדי ציבור:
כי עניין לאו זה הוא שמזהיר שלא
לקלל כל מי שיש לו ממשלה לצוות והוא במעלה העליונה,
בין
11
שהיתהמעלה שלטוניתאומעלהתוריית והיאהישיבה.
12
בדומה לכך, הראנ"ח (ר
בי אליהו בן חיים, תורכיה
2132
-
2923
)
פסק שגם מי שכינה "שוטה בן
שוטה" את הממונה על ידי הקהל לגביית חובות, עובר על איסור
התורה "אלוהים לא תקלל ונשיא
בעמךלא
תאר."
לצד איסור זה, פוסקי ההלכה לאורך הדורות התייחסו בחומרה יתרה להעלבת עובדי הציבור,
ומדבריהם עולה שיחס מועדף זה, מתפרש על מגוון רחב של עובדי ציבור ולא רק על הבכירים
שבהם. יתר על כן, החשיבות שבשמירה על כבודם של עובדי הציבור הינה רחבה ועמוקה
ממידותיו של נושא המשרה הנידון, ואיננה נמדדת על פי כבודוהאישי שלעובד הציבורהספציפי .
כך אחד מגדולי הראשונים, הרשב"א (ר
בי שלמה בן אדרת,
2031
-
2322) דן13
במי שחרף וגידף את
הממונים על גביית
משכונות ומיסים
, ופסק שיש ל
הטיל על
יו קנס ול
הענשי אות
ו. הרשב"א עמד על
כך שזאת אף אם המגדף לא היה
חייב כן על פי דיני הנזיקין. מדברי הרשב"א עולה שהוא פסק כן
למרות שלנפגעים עצמם לא היה מעמד אישי רם כ"תלמידי חכמים", אלא רק בשל מעמדם
הציבורי.14
נמצא שגם הרשב"א סבר שישנה הבחנה בין לשון הרע על אדם פרטי, לבין העלבת
עובד ציבור.
6
ויקרא, פרק יטפסוקטז.
7 שמות פרק כב פסוק כז.
8
ראובדברי בפסיקתא זוטרתא שם: "ר'ישמעאלאומראזהרה זו לדיינים, שנאמר עדאלהים יבאדבר שניהם (שמות
כב ח)";רש"י שם; תרגום אונקלוס שם; תרגוםיהונתן שם; אבן העזרא שםועוד.
9 ראו שו"ע, חו"מ, כז, א.
10 ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שטז.
11
אמנם היו שפירשו את הפסוק כמתייחס רק לרא
ש הציבור כנשיא הסנהדרין או מלך, ראו בפירוש הרמב"ן
לשמות
פרקכבפסוק כז.
12
שו"ת ראנ"חסימןקיא.
13
שו"ת הרשב"א סימן רמ.
14
ראו שם: "ומה שאמרת שהחציף פניו כנגד המס שהם זקנים ונכבדים. גרסינן בירושלמי חד וכו' עד בחד בר נש
אפקיד לרבייהודה ברביחנינא. אתא עובדא
קומיר"ל וקנסיהליטרא של זהב."
3
מהר"י בית הלוי (ר
בי
יעקב בן ישראל, איטליה 2191
-
2942
), דן באדם אשר קילל את אחד
מהממונים על גביית המס.
הוא פסק שאף אם לא היה עונש על מעשה כזה בתקנות אותה
הקהילה, הרי שיש לנדות את המקלל. זאת,
בשל החשיבות הרבה של שמירה על כבודם של
הממוניםעלידי הציבור, שכלהמקלל ממונה,
כמי שקיללאת בית הדיןהגדול:
כמה גדול כחן של טובי העיר אשר מינו אותם הקהל עליהם, והוו כבית דין הגדול, והוא הדין נמי
15
דגדולכחןלמביישאותםלנדותןולקונס.
תוך שהוא מסתמך
על רבים מגדולי הפוסקים, מהר"י בית הלוי לומד מהתלמוד16
, שהפגיעה
בכבודם של העוסקים בצרכי מצווה, חמורה
יותר מאשר הפגיעה בתלמידי חכמים. ומכאן
הוא
מסיק,
שכל הפוגע ב"עוסקים ומפקחים בענייני קהל", ראוי להענישו בחומרה לפחות כעונש
המבזה תלמיד חכם.17
יתר על כל האמור, יובהר כי הכבוד הייחודי לו זוכים נושאי משרה שיפוטית בהלכה לא מתייחס
רקלדיינים עצמם, אלאלכל אדםהנושא בתפקיד שמטרתולסייע למערכת המשפט והצדק.
למשל,
בשולחןערוך נקבע כי:
אףבשליחביתדיןאסור לנהוגקלותראש.
והמצערו, יש רשות לביתדין להכותומכת מרדות.18
בדומה לכך, כתבו פוסקי דורנו שמעמדם של השוטרים הוא כמעמדם הרם
של השופטים עצמם,
כדבריהרב חיים דוד הלוי
ישראל,(2704
-
2772
):
מעמד השוטר בהלכה גובל עם מעמד השופט, ולכן סמכה תורה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל
שעריך.19
לסיום,
נוסיף ונציין,
שגם מעבר לאיסור "העלבת
עובד ציבור", ההלכה רואה חשיבות כללית
בשמירה על כבודם ומעמדם הייחודי של עובדי ציבור, וגם כאשר אין מעמדם כשל "נושאי שררה,"
יש לציבור לנהוג בהם בייתר כבוד "לפנים משורת הדין" בשלל תחומים.20
4
. סיכום
בלי
בה של הצעת החוק עומדת ההנחה הערכית שאין הצדקה לה
בחין
בין ההגנה על כבוד עובדי
הציבור לבין ההגנה על כבודו של כל אדם אחר. בנייר עמדה זה ביקשנו לצאת כנגד הנחה זו
ועמדנועלהחשיבות הרבה שיש ב
הענקתהגנה
ייחודית
לכבודם של עובדיהציבור.
15
שו"ת מהר"י לבית לוי כלל חמישי -
סימןמח [כט].
16
ראו בבלי קידושין לג עמ' ב.
יצויין שגם ממקור תלמודי זה עולה שבניגוד לתלמידי חכמים, העוסקים בצרכי מצווה
אינם זכאים למחול עלכבודם.
17
על עונשו של המבזה תלמידי חכמיםראו רמב"ם הלכות תלמוד תורהפרק והלכה יב.
18 שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ח סעיף ה
19
ראו
הרב חיים דוד הלוי, "תפקידיה ומעמדה של המשטרה בהלכה
",הליכות
גיליון 72
-
72
ניסן תשמ"א), עמ'( -
09
03;וראו גם הרביעקב אריאל, "מקור סמכותה שלהמשטרה
",שביליןיח-
יט (סיוון
תשכ"ז),עמ' צ-צב.
20
ראולמשל בענייני שכרופיטורין, הרב שטרנבוךתשובותוהנהגות חלק ג(תשנ"ז), חלקחושןמשפט,
סימןתעד.
4
חכמי המשפט העברי עמדו על כך שעובדי הציבור אינם מייצגים רק את עצמם, ועל כן הפגיעה
בכבודם חורגת מהפגיעה הנגרמת לעובד עצמו, ויש להקפיד עליה ביתר שאת,
ללא תלות בשאלת
מידת
הפגיעה ב
כבוד
ו של עובד הציבור הספציפי.
זאת, מעבר לצורך לתמרץ אנשים להצטרף
לשירות הציבורי מתוךידיעה שהםיזכולהגנה מיוחדת עלכבודם.
עוד צוין, שאין חולק על כך שגםהגנה עלערך זה צריך שיעשה במידתיות ותוך איזון עםערך חופש
הביטוי, שגם לו חשיבות מרובה במקורות ההלכה.
אלא שאיזון זה כבר נעשה בפועל על ידי
רשויות האכיפה והשפיטה ואין הצדקהלשינוי הוראות החוק.
5