חומר רקע
האם ראויה כפיית הסכמה או הפקעת זכויות של בעלי דירות בבתים משותפים לצורך בנייתם מחדש לאחר מלחמת איראן? / רונית לוין-שנור
בעקבות מלחמת איראן ביוני 2025 ישנם כיום כמה עשרות בניינים המיועדים להריסה, אם משום שלא ניתן לשקמם ואם משום ששיקומם איננו מעשי. בכעשרה מתחמים בהם מצויים בניינים אלה מתעוררת שאלה האם ההקמה מחדש של הבניינים לאחר הריסתם תהיה בדפוס הבניין המקורי, כפי שהיה קודם להריסה, או בפורמט חדש של בית שאינו בן דמותו של הבית ההרוס. בנוסף על כך, מתעוררת שאלה בנוגע למבנים המצויים בסמוך למבנים המיועדים להריסה, אך שהם עצמם אינם מיועדים להריסה אך הריסתם חיונית לצורכי תכנון. לפי דיווחים שונים, עמדת משרד המשפטים היא ששיקול הדעת בעניין זה נתון באופן מוחלט בידי הדיירים, ולא ניתן יהיה להפעיל בעניין סמכויות כפייה או הפקעה של זכות הדיירים מבלי שהדבר יחשב לפגיעה בלתי חוקתית בקניין הפרטי.[1]
דעתי שונה. החוק הישראלי מכיר בעקרון של כפיית אינטרס הרוב על המיעוט בהקשר הקנייני, בשלושה מישורי יחוס: (א) ברמת הבית הבודד; (ב) ברמת מִקְבָּץ מגרשים; (ג) ברמה עירונית או ארצית. שלושת מישורי הייחוס הללו מתבטאים בכללים הנוגעים לכפיית הסכמה של עמדת הרוב על המיעוט או להפקעת זכויות המיעוט כדי להגשים את מטרותיו של הרוב. במילים אחרות, בעיני מצבי הפקעה יכולים להיות מתוארים גם כמצבי כפיית עמדת רוב על מיעוט, בקנה מידה נרחב יותר מזה של הבית הבודד או המקבץ. כלומר, ישנם יחסים פרקטליים בין מישורי הייחוס השונים.
כפי שאראה מעקרון זה נובע כי עמדת משרד המשפטים איננה מסתברת בנסיבות העניין.
אסביר את טענתי בשני שלבים. בשלב הראשון אפרט את הכללים הנוגעים לכפיית הרוב על המיעוט בשלושת מישורי היחוס האמורים. בשלב השני אסביר מה נובע מהם לשאלת שיקום המבנים אחרי מלחמת איראן.
1. כללי כפיית רוב על מיעוט בדיני קניין ותכנון ובניה
א. כפייה ברמת הבית הבודד
עקרון יסוד בבית המשותף הוא כי החלטת רוב מיוחס, בדרך כלל, של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף צמודים לדירותיהם, קובעת, אך זאת למעט אם יש בה כדי לפגוע בזכויות המיעוט או לכפות עליו חיוב כספי שהוא אינו מסכים לו.[2] לכלל זה חריגים רבים. לענייננו, חשובים אלה המפורטים להלן.
החריג הראשון הוא המקרה של בית משותף שנהרס, כולו או מקצתו, מכל סיבה שהיא. במקרה זה רשאים בעלי הדירות ששלושה רבעים מהרכוש המשותף צמודים לדירותיהם להחליט להקימו מחדש.[3] כפי שנפסק בעניין צודלר הקמת הבניין מחדש אינה צריכה להיות במתכונת הבית המקורי.[4]
באותו המקרה, נהרסו שבעה בניינים ברמת גן מפגיעת טיל סקאד עיראקי במלחמת המפרץ הראשונה. העירייה, מס רכוש, ומרבית התושבים רקחו תוכנית לפיה במסגרת תכנית בנייה מקיפה חדשה יבנו מבנים חדשים הכוללים דירות נוספות, אשר ינתנו בידי היזמים לשם מימון הפרויקט. התושבים עצמם יקבלו יחידות חדשות ומרווחות, וימחו את זכויותיהם לפיצויים ממס רכוש.
בית המשפט העליון קבע כי החלטת הרוב לחייב את המיעוט להקים את הבית מחדש בדרך זו איננה פוגעת בקניינם של המיעוט, וכי יש לכוף על המיעוט המתמיד בסירובו להעביר את זכויותיו בדירה לאדם אחר תוך קבלת שווי הזכות. בית המשפט עמד על כך שעמדה זו מוצדקת בהינתן התנאים הבאים: ראשית, זכותם היחסית של המתנגדים במסגרת הבניין החדש אינה נופלת משווי זכותם היחסית במצב הדברים הקיים; שנית, העסקה בכללותה אינה כרוכה בעלות מצד בעלי דירות המיעוט; שלישית, העסקה מיטיבה את מצבם (האובייקטיבי) של בעלי הדירות.
אך יש לשאול, מה הדין אם הדיירים של בניין שנהרס אינם מגייסים את ההסכמה הדרושה? אם לא הגיעו בעלי הדירות להסכמה על בנייתו מחדש של בית שנהרס, אם נוכח המפקח על הבתים המשותפים, אף מיוזמתו, כי הבית אינו ראוי עוד לרישום כבית משותף ולא ישוקם מכוח סעיף 60 לחוק המקרקעין, התשכ״ט-1969 (להלן: החוק), ״חלה עליו חובה״ להורות על ביטול הרישום של הבית המשותף, כלומר לבטל את רישומו של הבית כ״בית משותף״.[5] יצויין כי בית שאינו כולל דירות הניתנות לשימוש למגורים, לעסק או לכל צורך אחר, אינו יכול להיחשב כבית משותף.[6] במצב זה ימחק הרישום בפנקס הבתים המשותפים והמקרקעין ירשמו מחדש בתור נכס שהוא בבעלותם המשותפת של בעלי הדירות כפי מנתם ברכוש המשותף.[7] משמעות הרישום בתור נכס בבעלות משותפת היא שהיחסים המיוחדים החלים בין הדיירים בבית המשותף משתנים באופן מהותי. במצב החדש, של רישום הקרקע בבעלות משותפת רשאי כל שותף במקרקעין לדרוש, בכל עת, את פירוק השיתוף.[8] בדרך כלל ניתן להניח כי במצבים מן הסוג הרלוונטיים לענייננו (היינו בתים משותפים שנהרסו ונרשמו כמקרקעין משותפים) המקרקעין יחשבו ככאלה שאינם ניתנים לחלוקה, או כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, ולכן הפירוק יהיה דרך מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.[9]
לסיכום, ביחס לבית שאינו ראוי עוד להיות רשום כבית משותף, אם לא מושגת הסכמת בעלי הדירות ש-75% מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם להקמתו מחדש, בין בפורמט הבניה המקורי ובין בפורמט בניה אחר, יוכל כל אחד מהדיירים בבית זה להביא לכך שהקרקע בכללותה תמכר ולדיירים ינתנו זכויות כספיות בגין חלקם היחסי. במילים אחרות, בסוף הדרך של חוסר יכולת לגבש את ההסכמה הנחוצה לפי סעיף 60 לחוק עומד השוט של פירוק השיתוף במקרקעין על דרך מכירה לבקשת דייר אחד בלבד.
המקרה השני שיש לציין הוא של הריסת בניין קיים והקמתו מחדש בהתאם לתוכנית לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה (תמ״א 38). ביחס למצב זה, רשאים בעלי הדירות שבבעלותם שני שלישים מהדירות ומהרכוש המשותף הצמוד לדירותיהם להביא לכפיית עמדתם על המיעוט.[10] כפייה זו של הרוב על המיעוט מיועדת להבטיח את חיזוק המבנה מפני רעידות אדמה. זהו אינטרס פרטי של הדיירים, המבקשים לחזק את בניינם, אך זהו גם אינטרס ציבורי שכן תמ״א 38 מהווה מנגנון של הפרטת האינטרס הלאומי של חיזוק מבנים לתחום היזמות הפרטית.
ב. כפייה ברמת המקבץ
עקרון יסוד נוסף בדיני מקרקעין הוא כי כל מגרש – יחידת מקרקעין רישומית – נדון לעצמו, וכלל ההכרעה הוא פנימי לאותו המגרש (לדוגמא כללי ההכרעה שראינו לעיל בנוגע לבתים המשותפים). ואולם, ישנם הקשרים בהם רואים בכמה מגרשים כנתונים תחת כלל הכרעה משותף, משיקולים תכנוניים או מעשיים. במצבים אלה, האינטרסים של בעלי המגרש הבודד עשויים להיסוג מול האינטרסים של רוב בעלי הזכויות במקבץ או משיקולים מקבציים אף שאינם בהסכמה של רוב בעלי הזכויות במקבץ. להלן שתי דוגמאות לכך.
ראשית, בהקשר של מתחמי פינוי ובינוי, היינו כאלה בהם מבוקש לפעול לשם בינוי או לעיבוי בנייה, כדי לקדם התחדשות עירונית.[11] כאשר יש לפנות כמה בתים משותפים כדי להקים מבנה חדש במתחם, נדרשת הסכמת שני שלישים מבין כלל בעלי הדירות במקבץ, ובהם שלוש חמישיות לפחות מהדירות בכל בית משותף ויותר ממחצית מהרכוש המשותף בכל בית משותף שבמקבץ צמודים לדירותיהם.[12] משמעות הכלל הזה היא כי גם כאשר אין בבית משותף מסוים את הרוב הדרוש כדי לפנות את הבית ולהקים מבנה חדש, היינו רוב של שני שלישים שמחצית מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, אם יש את הרוב הדרוש משום שהוא ״נאסף״ מדירות בבתים אחרים במקבץ, תוך שימור רוב מינימלי (שלוש חמישיות מבעלי הדירות, תנאי הרכוש המשותף בתוקף) יש בכך כדי לאפשר את הכפייה על המיעוט.
שנית, חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) מאפשר לכפות חלוקה חדשה של מגרשים בין בעליהם, הן למגרשים בבעלות משותפת והן למגרשים בבעלות נפרדת, שלא בהסכמת הבעלים.[13] חוק התכנון והבניה קובע כי אוחדו מגרשים על פי תכנית שלא בהסכמת כל הבעלים; ולא חולקו שנית למגרשים נפרדים או חולקו כולם או מקצתם למגרשים משותפים, זכאי בעל מגרש שלא הסכים לאיחוד לתבוע מהוועדה המקומית שתרכוש את חלקו. מוסיף חוק התכנון והבניה וקובע כי הוועדה אף רשאית לקבוע לבעל המגרש מועד להגשת התביעה.[14] המשמעות של כפיית חלוקה מחדש זו של מגרשים, היא שהחוק אינו מכיר בזכותו של בעל מגרש ל״התבדלות״ משכניו ולשימור פורמט בניה מסוים, כאשר יש צורך תכנוני בדבר. המנגנון של החוק הוא שזכויותיו של הבעלים בכניסה וביציאה, כלומר לפני האיחוד והחלוקה שלא בהסכמה ולאחריהם, ישמרו באופן יחסי לזכויות אלה ששותפים איתו בחלוקה. זהו כלל דומה לזה שראינו בהקשר של פסק דין צודלר לעיל.[15]
ג. כפייה ברמה העירונית או הארצית
עקרון יסוד נוסף בדיני מקרקעין ובמשפט החוקתי הישראלי, כמו גם בכל העולם, הוא כי צורך ציבורי – היינו הצורך של רוב הציבור בהגשמת יעדיו – מצדיק הפקעת רכוש פרטי והסבתו למטרה המקדמת את התועלת הציבורית. עקרון זה מתבטא במשפט הישראלי בדיני ההפקעה הכלליים,[16] המאפשרים הפקעת קרקע לצורך ציבורי. כפי שציינתי במבוא, אני מציעה לראות בסמכות ההפקעה ביטוי לכפיית עמדת רוב על מיעוט באופן דומה למתודולוגיה של כפיית עמדת רוב על מיעוט בבית המשותף או במקבץ הבתים. כלומר, הבעיה הבסיסית של יחסי רוב-מיעוט מתבטאת במישורי ייחוס (מימדים) שונים, אך בכולם מתקיימים כללי הכרעה דומים. במובן זה, סמכות ההפקעה של קרקע לטובת הציבור אינה שונה באופן מהותי מסמכות כפיית ההסכמה של דייר מול שכניו.
בדין הישראלי הוכרה בשורה ארוכה ומפותלת של מקרים, גם הפקעה לצורכי הקמת שכונות מגורים ולמטרות דיור. יתר על כן, הפסיקה סירבה לקבל את טענתו של בעל קרקע במתחם מופקע לפיו הוא יממש את מטרת ההפקעה בכוחות עצמו, גם כאשר הקרקע שלו יועדה למגורים או למטרה מסחרית. כך למשל, בעניין נוסייבה הופקעה חלקת העותרים במסגרת הפקעה נרחבת, כאשר חלקתם הספציפית של העותרים יועדה לפי התוכנית לאזור מסחרי.[17] העותרים טענו כי בידם לפתח את האזור המסחרי בעצמם, ועל כן אין זה ראוי להותיר את ההפקעה, שמימושה גם התעכב עד מאוד, בתוקפה. בית המשפט העליון במסגרת דיון נוסף שנקבע לעניין בעקבות המחלוקת שנפלה בין שופטי העליון, דחה את הטענה וקבע כי ״שיווק כל המתחם על ידי המשיבים ליזם, כחטיבה אחת, אכן יאפשר להגשים בצורה הטובה ביותר את הייעוד המסחרי של המתחם״. על אף זאת, הדגיש השופט גולדברג בדעת הרוב, כי הואיל והמתחם של העותרים מצוי ״בשולי התוכנית, במעין מובלעת״ הוא נכון היה לשקול מימוש עצמי, אך תוכנית הבניה שהציגו העותרים מלמדת כי תוכניתם אינה בת ביצוע שכן מדובר ״בחלקה ׳כלואה׳ שאין לה גישה ישירה לכביש״.[18]
בפרשת מקור הנפקות גם כןיועדו המקרקעין להפקעה לטובת הקמת שכונה בירושלים, אם כי שכונה אחרת, ונעשו ניסיונות של ממש להגיע להסכמה בין הבעלים השונים למימוש עצמי. אולם, בית המשפט קבע כי העותרים ״לא הצליחו להגיע להסכמה בינם לבין עצמם על ביצוע משותף של הפרויקט, הסכמה שהייתה חיונית כדי שבניית השכונה תהיה על שטח מינימלי הכרחי. התוצאה של כל הניסיונות להגיע להסכמה הייתה, שכל העותרים האחרים, פרט לעותרת, הגיעו למסקנה שאין כל אפשרות לפעול ביחד עם העותרת להקמת הפרויקט. מסקנתם של עותרים אלה היתה, כי עקב התנהגות העותרת, אין ביכולת בעלי המקרקעין בשטח המופקע לפתח במשותף את המקרקעין בעצמם, וכי אין מנוס מהפקעה של זכויות הבעלות בכל השטח המופקע לשם הקמת השכונה״. כלומר, העובדה שהביצוע בפועל אינו אפשרי בשל קשיים המוערמים על ידי התנהגות הבעלים, היתה טעם לאשר את ההפקעה.[19]
מעבר לדיני ההפקעה הכלליים, דיני ההפקעה בהקשרים ספציפיים מאפשרים גם הם הפקעה לקידום מטרות דיור לאומיות. כך הפקעה לפי חוק התכנון והבניה יכולה להיעשות, לפי סמכות שהופעלה על ידי שר האוצר, למטרת הקמת ״שכונות מגורים לצורך קליטת עליה״.[20] אכן ״בספר החוקים הישראלי ניתן למצוא שורה של חוקים המאפשרים הפקעת מקרקעין של אדם לצרכי ציבור, ובכלל זה לצורך הקמה, הרחבה או פיתוח של יישוב״.[21] בהקשר זה יש להזכיר גם את הדינים המיוחדים שהסדירו הפקעת קרקעות לפיתוח התיישבות יהודית, כגון, חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי״ג-1953, וכן דינים מיוחדים המסדירים הפקעות לצורך טיפול באזורי שיקום, היינו שכונות של״מבנים המסכנים יושביהם״.[22]
2. הנובע מהאמור לשאלת שיקום המבנים אחרי מלחמת איראן
לאור כל האמור כאן, אינני רואה בעיה עקרונית, קניינית, ובכלל זה מבחינת ההגנה החוקתית על הקניין אשר דיני ההפקעות פועלים בצילה, לכפות על מיעוט בכל רמת ייחוס בה עסקתי, להסיג את זכותם לדפוס קניין ספציפי, מול האינטרסים של קבוצת הייחוס, ובתנאי שמתקיימים התנאים של שוויון יחסי, היינו, שחלקם היחסי אינו נפגע מול קבוצת הייחוס, שלא מוטל עליהם נטל, ושמצבם לכל הפחות אינו נגרע.
מסקנתי זו עומדת בתוקפה גם ביחס למבנים המצויים בסמוך למבנים המיועדים להריסה, אך שהם עצמם אינם מיועדים להריסה אך הריסתם חיונית לצורכי תכנון. גם ביחס למבנים אלה, עליהם לא חל הכלל של סעיף 60 לחוק, יש הצדקה לכפות את עמדת הרוב על המיעוט ברמת המקבץ או ברמה העירונית. קיומה של הצדקה תכנונית המבוססת על שיקולים ציבוריים של שיקום שכונות שנפגעו והשבת החיים למסלולם, הבטחת מגורים זמינים וראויים המשפרים את מצבם של הנפגעים, הגשמה בצורה היעילה יותר של הייעוד התכנוני על דרך של ריכוז זכויות בידי יזם כפי שהיה בפרשת נוסייבה, או כאשר ניתנה לתושבים האפשרות לשתף פעולה בינם לבין עצמם אך הם לא הצליחו לממשה בשל בעיות תיאום כפי שהיה בפרשת מקור הנפקות, הן מטרות ציבוריות המצדיקות מבחינת המשפט הישראלי את הפקעת זכויות המיעוט לטובת הציבור. אמנם, אם אין הצדקות תכנוניות, אין מקום לכלול ב״קו הכחול״ (התיחום עליו חלה התוכנית) של מתחם לשיקום בניינים שלא נפגעו באופן משמעותי, אך אם ישנן כאלה – יש בהן כדי להצדיק את הפגיעה בקניין ולעלות בקנה אחד עם דרישות החוק והפסיקה. קודם לביצוע הפקעה יש מקום לעשות שימוש בכלי של איחוד וחלוקה שלא בהסכמה, שמהותו היא כינוס וריכוז של מגרשים לשם קידומם של אינטרסים תכנוניים ולהבטחתם, תוך שלבעלי המגרשים אין זכות לסרב לפעולת האיחוד והחלוקה, ואם התוצאה התכנונית אינה עולה בקנה אחד עם רצונם, יש להם זכות לדרוש את רכישת זכויותיהם בידי הוועדה.
אבקש להתייחס עוד לכמה נקודות מעמדת משרד המשפטים כפי שהן מובאות בכתבתה של מירב ארלוזורוב שפורסמה לאחרונה ב"דה מרקר":[23]
״עד היום המדינה השתמשה בכלי ההפקעה אך ורק כדי לקדם מיזמי תשתית, ולא כדי לקדם פרויקטים של התחדשות עירונית״. כפי שראינו, עמדה זו לחלוטין איננה מדויקת. במשך עשרות שנותיה, מדינת ישראל השתמשה בכלי ההפקעה כדי לקדם פרויקטים של מגורים, גם באזורים עירוניים קיימים וגם באזורים מבונים.
״לדיירים יש זכות לבחור בחלופה שהיא פחות טובה עבור המדינה, ולבקש לבנות את הבית הישן שלהם מחדש — אם משום שהם מעדיפים להתגורר בבניין עם עשרה שכנים ולא עם מאה שכנים, ואם משום שהם מעריכים כי זה יאפשר לבנות מחדש את הבניין בלוח זמנים קצר בהרבה. זה בוודאי משמעותי עבור אנשים מבוגרים, שהשינוי קשה יותר להם״. כפי שראינו, עמדה זו אינה נכונה. ההעדפה לגור בבניין עם עשרה ולא מאה שכנים היא העדפה הנדחית מפני האינטרסים של הרוב, בין שזהו הרוב ברמת הבניין הבודד, ברמת המקבץ, או ברמה עירונית או ארצית.
לעמדת משרד המשפטים, פיצוי ביתר אינו מאפשר לשלול את זכותם של הדיירים לקרקע המשותפת״. עמדה זו אינה נכונה במובן זה שכפיית הסכמה או העברת זכויות בהפקעה איננה שלילת הזכות בקרקע המשותפת.
לסיכום, עמדה פרו-קניינית המגינה על זכותם לכאורה של בעלי דירות מיעוט בבניינים שנהרסו או בעלי בתי-מיעוט שלא נהרסו במתחמים שנהרסו, איננה עולה בקנה אחד עם נורמות מושרשות ומקובלות בדיני הקניין והתכנון ובניה במשפט הישראלי, אשר יושמו ומומשו בהקשרים שונים ורבים לאורך השנים.
ד"ר רונית לוין שנור היא מרצה בכירה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב.
אזכור מוצע: רונית לוין-שנור "האם ראויה כפיית הסכמה או הפקעת זכויות של בעלי דירות בבתים משותפים לצורך בנייתם מחדש לאחר מלחמת איראן?" ICON-S-IL Blog (6.7.2025).
[1] מירב ארלוזורוב ״משרד המשפטים לא יאפשר לכפות התחדשות עירונית בבניינים שנפגעו מטילי איראן״ TheMarker (1.7.2025) (להלן: ארלוזורוב).
[2] ס' 62(א) לחוק המקרקעין, התשכ״ט-1969.
[3] ס' 60 לחוק המקרקעין.
[4] רע״א 7112/93 צודלר נ׳ יוסף, פ״ד מח(5) 550 (1994).
[5] רע"א 3463/11 עזבון אהרוני נ' עופר מרכזים בע"מ (16.1.2013) (להלן: עניין אהרוני הראשון); סעיף 146(א) לחוק המקרקעין.
[6] הגדרת ״דירה״ בסעיף 52 והגדרת ״בית״ בסעיף 142 לחוק המקרקעין; עניין אהרוני הראשון, לעיל ה״ש 5, בפס׳ 8 לפסק הדין של השופט פוגלמן.
[7] ולפי הכללים שנקבעו בעניין אהרוני הראשון, לעיל ה״ש 5,וברע״א 6898/16 עזבון אהרוני נ' עופר מרכזים בע"מ (28.12.2017) (להלן: עניין אהרוני השני).
[8] ס' 37(א) לחוק המקרקעין. לכללים שיחולו בעת הפירוק ראו עניין אהרוני השני, לעיל ה״ש 7.
[9] ס' 40 לחוק המקרקעין.
[10] ס' 5א, לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008.
[11] ס' 14 לחוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, התשע"ו-2016.
[12] ס' 1 לחוק פינוי ובינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי), התשס"ו-2006.
[13] ס' 121 והגדרת ״מגרש״ בסעיף 120 ובסעיף 1, לחוק התכנון והבניה, התשכ״ה-1965.
[14] ס' 127 לחוק התכנון והבניה.
[15] עניין צודלר, לעיל ה״ש 4.
[16] פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943.
[17] בג״ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר (9.8.1994).
[18] דנג״ץ 4466/94 נוסייבה נ׳ שר האוצר, פ״ד מט(4) 68, פס׳ 14 לפסק הדין של השופט גולדברג (1995).
[19] בג״ץ 3956/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' ראש הממשלה, פס׳ 9 לפסק הדין של השופט אור (נבו 22.12.1994).
[20] ס' 188(ב) לחוק התכנון והבניה. הכרזת שר הפנים, י"פ 3870, התשנ"א, בעמ' 2247.
[21] בג״ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת, פס׳ 71 לפסק הדין של הנשיאה חיות (נבו 9.6.2020).
[22] ס' 3 ו-34 לחוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, התשכ"ה-1965.
[23] ארלוזורוב, לעיל ה״ש 1.
לשתף