פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב שלישי פרוטוקול מס' 450 מישיבת הוועדה לביטחון לאומי יום שני, כ"ה בתמוז התשפ"ה (21 ביולי 2025), שעה 10:15 סדר היום: << נושא >> מעקב אחר יישום החוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 19 – הוראת שעה), התשפ"ג-2023 - דיון בהתאם להוראות סעיף 111(ה) לתקנון הכנסת - לבקשתם של חה"כ מירב בן ארי, נאור שירי, גלעד קריב, משה סעדה, עאידה תומא סלימאן << נושא >> << הצח >> חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 19 – הוראת שעה), התשפ"ג–2023 << הצח >> נכחו: חברי הוועדה: צביקה פוגל – היו"ר נאור שירי עאידה תומא סלימאן מוזמנים: אפרת כהן – משנה למנכ"ל, מרכזת בכירה, המשרד לביטחון לאומי גונדר נעה בין – מפקדת יחידת משגב, המשרד לביטחון לאומי רב כלאי ליאורה נהון – ראש תחום חקיקה, שב"ס, המשרד לביטחון לאומי רפ"ק נעה מנטש – ר' חו' אלב"מ, המשרד לביטחון לאומי סאיד תלי – מנהל תחום טיפול באלמ"ב, משרד הרווחה והביטחון החברתי קרני זמיר – מנהלת תחום פ"א חוק אלמ"ב הערכת מסוכנות, משרד הרווחה והביטחון החברתי אמל טובא – מייסדת, עמותת פלסטר עדו אבגר – ראש צוות בכיר, מרכז המחקר והמידע (ממ"מ), הכנסת) מיכל – גיסתו של החטוף עמרי מירן מיכל – חברה של החטוף עמרי מירן אוסי צור – חברה של החטוף עמרי מירן אופיר אנגרסט – אחיו של החטוף מתן אנגרסט דני אלגרט – אחיו של החטוף איציק אלגרט ז"ל שמעון אור – דוד של החטוף אבינתן, פורום תקווה לאה האריס – ארגון אימהות הלוחמים ייעוץ משפטי: איילת לוי נחום מנהלת הוועדה: לאה גופר רישום פרלמנטרי: חבר מתרגמים ומוריה אביגד רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מעקב אחר יישום החוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 19 – הוראת שעה), התשפ"ג-2023 - דיון בהתאם להוראות סעיף 111(ה) לתקנון הכנסת - לבקשתם של חה"כ מירב בן ארי, נאור שירי, גלעד קריב, משה סעדה, עאידה תומא סלימאן << נושא >> << נושא >> חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 19 – הוראת שעה), התשפ"ג–2023, מ/1572 << נושא >> << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> מכובדיי, בוקר טוב. התכנסנו כאן הבוקר כדי לקיים דיון מעקב על יישום החוק למניעת אלימות במשפחה, אבל לפני שנתחיל בדיון – כמו לפני כל דיון אצלי – אני מזכיר לכולנו: אנחנו ביום ה-654 למלחמה, אנחנו עדיין במלחמה רב-זירתית, יש לנו 49 חטופים וחטופה אחת כבר 654 ימים. יש לנו הרבה מאוד אנשי ביטחון: חיילים, שוטרים, שירות בתי הסוהר, כיבוי והצלה, שב"כ, מוסד, שנמצאים בכל הגזרות האלה ובכל בוקר מחדש אני נושא את אותה תפילה חרישית שבאמת כולם יחזרו הביתה בשלום, שהמשימות האלה יסתיימו בהצלחה וש-50 החטופים שלנו – 49 חטופים וחטופה אחת – יחזרו גם הם, מי לשיקום ומי לקבורה. אני מקווה שגם אתם מצטרפים לתפילה החרישית שלי ולאמירת תודה להם על כך שהם מאפשרים לנו לקיים את השגרה הבלתי אפשרית הזאת עדיין. מאחר שנמצאים פה נציגי משפחות, כתמיד אנחנו נפתח את הדיון בדברים שלהם. בבקשה. << אורח >> מיכל: << אורח >> שלום, שמי מיכל, אני גיסתו של עמרי מירן, שנחטף לעיני אחותי, לישי, ואחייניות שלי, רוני ועלמא. כאן, ממש בתמונה הזאת, אפשר לראות את המהלך של 654 הימים. זה מאפריל 2023, כשהם עדיין היו משפחה שלמה. לאחר שעות שהם היו כולם ביחד בני ובנות ערובה, עמרי נחטף לעיניהן. קיבלנו אות חיים מעמרי באפריל 2024, הוא היה יחד עם קית' סיגל, וב-2025 קיבלנו עוד אות חיים. אפשר לראות את ההידרדרות במראה של עמרי, במצב של עמרי, בבצקות. עמרי כרגע הוא החטוף המבוגר ביותר ששורד שם, הוא בן 48. האמת שבאתי היום ואני כבר באמת לא יודעת מה לומר. תודה על דברי הפתיחה שלך. אני מבקשת שלא נהיה חרישיים. אני מבקשת שהתפילה לא תהיה חרישית. אני מבקשת שנצעק את זה כי כבר 654 ימים שעמרי, ועוד 49 חטופים וחטופה, נמקים או נרקבים, חלקם שורדים וחלקם פשוט נעלמים. אנחנו פה ואנחנו מנהלים איזה סוג של שגרה כל כך כל כך הזויה כי אי אפשר לנהל שגרה. אני רוצה לשתף אתכם בחיי היומיום ולהתמקד בסוגיה אחת. פתאום הבנתי אתמול שצה"ל מתחיל להיכנס לדיר אל-בלח, למחנות המרכז, לאזור המרכז, למרכז עזה. אני יכולה להגיד, וזה לא סוד, שהמודיעין לא יודע איפה החטופים והחטופה. המודיעין לא יודע. אנחנו, המשפחות, לא יודעות. אנחנו לא יודעים איפה הם ואני רוצה להזכיר לכם מה קרה בסוף יולי 2024. אני רוצה להזכיר לכם ש-42 חטופים וחטופות נהרגו ונרצחו כתוצאה מאותו לחץ צבאי. אנחנו נמצאים בחרדה עכשיו, אחרי שאנחנו יודעים שעמרי שורד 654 ימים וזה המצב. מאחר שאני גרה שלושה קילומטרים מרצועת עזה, שלושה קילומטרים מבית חנון, אני מרגישה את הכל על הגוף שלי, הבן שלי בן ה-11 מרגיש הכל על הגוף שלו, הילדים והילדות שלנו מרגישים הכל על הגוף ועל הנפש שלהם ואנחנו לא עוצרים את המלחמה הארורה הזאת, גם בשבילנו וגם בשביל כולם-כולם-כולם, כל בני האנוש על פיסת האדמה הזו שסובלים סבל נוראי ומחריד. ואני שואלת: עד מתי נשב פה מסביב לשולחנות ונצרח את הצעקה הברורה שהמלחמה הארורה הזאת צריכה להיפסק? שעמרי וכולם חייבים לחזור הביתה? שהחיילים, החיילות, כולם צריכים לחזור הביתה? שכל כל בני האדם שחיים על פיסת האדמה הזאת, וזה לא משנה מאיזה צד, צריכים לחיות בביטחון, בביטחון הבסיסי, כשהם יודעים שאף קליעה לא פתאום יגיח ויפלח את הלב שלהם? אני מזכירה לכם שקליע חדר לצומת שער הנגב שבוע שעבר. לא דיברו על זה מספיק. אנחנו גרים שם. מיכל ורדי, חברה של עמרי, שכרגע צריכה לחזור לנחל עוז עם שני ילדיה, יכולה להמשיך את העניין הזה. תודה רבה. << אורח >> מיכל: << אורח >> שלום, אני מיכל, חברה של עמרי. אני מקיבוץ נחל עוז, וכפי שמיכל אמרה, יש לי שני ילדים, בני 6 ו-4. עמרי הוא משפחה שלנו לכל דבר. הבן שלי בן השנתיים לא מכיר את עמרי בכלל, מכיר אותו רק מתמונות, והבת הגדולה שלי, שהיא רק בת 6, שרה שירים על כמה שזה לא הוגן שדוד עמרי נמצא בעזה כבר 654 ימים. בעוד חודשיים אנחנו אמורים לחזור הביתה, הסירו את המניעה הביטחונית להתגורר ביישוב נחל עוז, יישוב שנמצא 700 מטר מהגדר, ואני לא מצליחה להבין איך זה בכלל הגיוני, איך זה בכלל הגיוני לחזור לשגרה בקיבוץ שחלק ממנו נמצא מעבר לגדר ולנהל שגרת חיים בתוך כל הבומים האלה, כשאנחנו יודעים שעמרי נרקב שם, נמק בתוך הרצועה ואנחנו לא עושים כלום, כלום, בשביל להחזיר אותו אלינו ולהתחיל להשתקם. אני באמת לא מצליחה להבין. לפני שנה, בן הזוג שלי, ניקו, ואני ארגנו את יום ההולדת של רוני, שחגגה – "חגגה", שציינה – שלוש, ובעוד שבוע אנחנו אמורים לארגן שוב יום הולדת כזה אבל אבא עמרי עדיין לא פה. איך? מאיפה יבואו הכוחות? אני גם כך בקושי מתפקדת, עדיין לא חזרתי לעבודה, אני בקושי מצליחה לקום בבוקר, אז לדמיין את הסיטואציה הזאת, כשאני גם אמורה להיות בבית שנמצא בתוך שדה קרב, שכל כבישי הגישה אליו מוגדרים כשטח צבאי סגור והקיבוץ עצמו כלא, זה פשוט אבסורד. אנחנו חייבים להחזיר את עמרי ואת כולם הביתה עכשיו. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה. << אורח >> אוסי צור: << אורח >> שלום, שמי אוסי צור, אני חברה של עמרי. הכרנו לפני 25 שנה בהודו והייתי מהראשונות שזכו לחוות את ידי הזהב של עמרי. עמרי, גם בזמן הסטאז' בלימודי השיאצו והעיסוי, התלמד עליי, וכבר אז הבנתי שיש כאן איש מקצוע נדיר ביכולות הריפוי שלו. מעבר לזה, לא כל יום אתה מוצא חבר כמו עמרי, שתמיד נמצא שם בשבילך ותמיד יהיה שם לכל בן אדם, גם אם הוא מכיר אותו וגם אם לא, ולא רק לאנשים, גם לחיות וגם לצמחים, הוא יהיה שם בשביל כולם. כמה מטופלים של עמרי חסרים אותו מאז החטיפה, ולא רק המטופלים, מטופלים וחברים כאחד. בורא עולם ברא אותנו עם מוח שנחשב לאיבר הכי משוכלל ביקום, איבר שיכול להתרגל לכול, לטוב ולרע. אסור לנו, אסור לנו להתרגל לשבת סביב השולחנות האלה ולבקש: תחזירו אותם. אסור להתרגל לזה, כי אף אחד מאיתנו – לא רק המשפחות, לא רק האנשים שחלק מהדם שלהם נמצא שם בעזה, גם אנחנו, החברים וגם כל המדינה הזאת – אף אחד לא יוכל לחזור לחיים רגילים עד שכולם לא יחזרו ונצליח לעבוד ולרפא את כולנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה לך, זה פן שאולי לא הכרנו על עמרי והיה חשוב שחשפת לנו אותו. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> תודה רבה. שמעון אור, דוד של אבינתן, שחטוף בעזה, חבר של נוער ארגמני. ירון אחי התאום הוא האב ודיצה היא גיסתי. אני לא יודע מה לומר, אנחנו נמצאים בתוך איזה משחק אבסורד כזה שיד אחת סותרת את היד השנייה, יד אחת עושה הפוך מהיד השנייה. אני לא יודע כבר מה לומר לכם. גם כשאתם בתוך הקואליציה, כמה אפשר להשפיע? אנחנו רוצים שתשפיעו ואנחנו אומרים את זה כבר לפחות אלף פעם. המהלך הזה, המצב הזה, שבו בנימין נתניהו מתעקש על העסקה החלקית, ממשיך לחזר אחרי חמאס בצד אחד, מחזר אחריהם ללא לאות, ומצד שני מצהיר על החיסול של חמאס, זה הדבר המסוכן ביותר לחטופים. אין דבר יותר מסוכן מהדבר הזה. אין. אני יכול להבין שמישהו יגיד לעצור את המלחמה. אני אישית לא מאמין שחמאס יחזיר את החטופים. אני אישית אומר: מה עם הקיבוצים והיישובים בדרום כשחמאס מצהיר שלא יוריד את הנשק שלו? החיים של החטופים שווים לחיים של האזרחים שהולכים לחזור חזרה לדרום. אני לא מאלה שחושב שאבינתן שווה יותר מאשר חיים של אחרים, כולם שווים באותה צורה. אבל לבוא ומצד אחד להתקדם במלחמה בשטח, ומצד שני לחזר אחרי חמאס ולמעשה למצב אותם כגורם המשילותי, זה הדבר המסוכן ביותר שיכול להיות, גם לחטופים וגם לאזרחי ישראל, כי ברגע שהם יודעים שהם הגורם המשילותי, האמביציה שלהם להרוג חיילים, להגיע קרוב לטנק, למסור את הנפש, במירכאות או לא במירכאות, כדי לחסל חיילים, גדלה פי מאה. האמביציה שלהם לפגוע בחטופים גדלה פי מאה כי הם יודעים שבנימין נתניהו וממשלת ישראל ומדינת ישראל מעצימה אותם כגורם המשילותי היחיד בעזה. איך אני יודע? כי מחזרים אחריהם. כל המערכת השלטונית שלהם בהתרסקות. המערכת הצבאית בדרג הגבוה והבינוני חוסלה. אז מה לעזאזל משאיר אותם? רק אנחנו, רק בנימין נתניהו עושה את זה. אין קץ לאבסורד. יותר מזה, הוא רוצה ללכת עם החמאס לעסקה, הם יחזירו לנו את החטופים, העשר האחרונים? וכמה חיילים ייהרגו על הכניסה והיציאה והכניסה והיציאה? ואני אומר לך, חבר הכנסת פוגל, חיילי צה"ל זה לא הפלנגות של בנימין נתניהו. החברה בישראל צריכה לדפוק על השולחן וגם אתם וכולם. כולם יודעים שמספר החללים בצה"ל יעלה פי עשרות מונים ממספר החטופים שהוא רוצה להוציא, אבל יש אלטרנטיבה. הם מחוסלים לגמרי. כל מה שמחזיק אותם בשלטון זה רק בנימין נתניהו בזה שהוא מחזר אחריהם אחרי עסקה. אולטימטום על כולם. טראמפ, בעיניים העסקיות שלו, זיהה את זה מההתחלה. אחי ירון אמר – ואמרתי את זה פה לא פעם – לראש הממשלה בטלפון: אם אתה תלך על כולם באולטימטום, אתה תראה שהמערכת הזאת של חמאס תקרוס תוך שבועות ספורים, תקבל אפשרות להגיע לחטופים, לא בעזרת מבצעים צבאיים. יש שיתופי פעולה, אבל מי ישתף איתך פעולה? כולם רואים שאתה מעצים את החמאס. מי ישתף איתך פעולה? ירון הוא אבא של אבינתן, זה הילד שלו, הוא אמר לו: תלך על כולם. הוא אמר לו. אתה תראה, הוא אמר לו, שמה שקרה בסוריה, שהתפוררה, יהיה הרבה יותר מהר פה. הוא אמר לו את זה פעמיים. אמר לו: אני מבין, אני מבין. אני מאשים את בנימין נתניהו שהוא פונה היום לכיוונים פסולים. כיוונים פסולים. אין מי שיגן על החיילים. הוא יודע שיזכרו לו את החטופים אבל לא יזכרו לו את החיילים. הוא הולך לכיוון פסול. הוא לא מוסרי בעליל. יש אלטרנטיבה. אני דורש מכם ללחוץ עליו באולטימטום, אולטימטום שלכם, לא להסכים לזה, לעסקה החלקית, ויותר מזה, לא להסכים למריחת הזמן. חמישה חודשים, חבר הכנסת פוגל, על כלום. 41 חיילים נהרגים על השהייה הזאת. גם אני יודע שהרמטכ"ל בעצמו שם ברקס בגלל שהוא רואה שהממשלה הולכת לעסקאות חלקיות. תן את המילה שלך, תנו את המילה שלכם, תגידו לבנימין נתניהו: עד כאן, לא מוכנים יותר. עד כאן. אתה הולך למיטוט החמאס? לך לאולטימטום מלא על כולם. שום סלקציות, שום עלייה לרגל לגל הירש. אומר גל הירש לגיסתי שלשום: אל תדאגי, אני מבטיח לך שאחרי העשרה הראשונים מיד נדבר על העשרה האחרונים. לא מתבייש? הוא לא מתבייש להגיד את זה לאימא של אבינתן? מיד נתחיל לדבר על העשרה האחרונים? תעשו מעשה. אם ש"ס ואגודת ישראל יכולים לצאת מהממשלה בשביל חוק הגיוס, אתם שימו לו ברקס על הנושא של החטופים. די. כולם. באולטימטום מלא. אנחנו נביא את החטופים. אנחנו, לא החמאס ייתן לנו את החטופים. אנחנו נחפור בידיים להביא אותם ואת החללים. כן, שליטה מלאה על עזה, צבאית ואזרחית, כי אין ברירה. אחר כך עם ישראל יחליט מה לעשות עם המקום הזה. מי שחושב שחמאס יביא את החטופים בעסקאות או שניתן להם עכשיו להרוג חיילים בחינם, הוא פושע מלחמה, הוא פושע מוסרית. יש אלטרנטיבה. תלכו על זה עד הסוף. עד הסוף. תודה רבה לך. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> כבוד יושב-הראש, תראה מה עסקאות חלקיות עושות לנו. כל אחד צריך להסביר למה לשני יותר מגיע. כל אחד בעולם משלו. אתם פשוט מפרקים אותנו, המשפחות, ואתם לא מבינים כמה אתם מפרקים אותנו. בכמה עסקאות סבלנו סלקציות? כמה? כמה עוד נשב בבית ונצפה ונגיד: יואו, אני שמח מאוד, יצאו חטופים, אבל מתי תורנו, שאר המשפחות? אני חושב שגם פורום התקווה וגם מטה משפחות החטופים, כולם מסכימים שצריך לעשות עסקה אחת שכוללת את כולם ולעשות סוף לסאגה הזאת. לעשות סוף כי, די, כמה אנחנו עוד יכולים להכיל, המשפחות? כמה? אנחנו לא יכולים יותר. אתם לא מבינים את זה? אנחנו לא יכולים יותר. אני היום, בשעה 05:00 בבוקר יצאתי לכיוון הכנסת, לקחתי את המפתחות של אימא שלי, כי אימא שלי כבר לא יכולה להגיע, אין לה כוחות, ונסעתי שלוש שעות מקריית ביאליק עד לכאן, לוועדה הזאת, כדי להסביר לכם כמה דחוף זה להחזיר את אח שלי ו-49 החטופים. נפגשנו לפני שבועיים עם ראש הממשלה בוושינגטון, אני הייתי בפגישה הזאת, הוא הבטיח לנו שדברים יסגרו תוך כמה ימים, שבועיים עברו. עברו שבועיים, ואיפה אח שלי? עדיין במנהרות של עזה. אז קיבלנו הפתעה גם. לפני שבוע חולץ התיק של מתן מרפיח, עם השם: מתן אנגרסט. זה מה שקיבלנו, שקית שחורה ובתוכה התיק של מתן אנגרסט. זה מה שמגיע לנו אחרי 654 ימים, תיקים? שקיות שחורות? אז איך נקבל את מתן? איך מתן יצא מעזה? על הרגליים? בשקית? או שירצחו אותו במחדל כמו את איציק, שאותו כבר אי אפשר להציל, והיה אפשר להציל, יחד עם 40 חטופים שנרצחו בשבי? והינה, שמענו על התמרון הנרחב בדיר אל-בלח. שמענו, ומה אני אמור לצפות? לשמוע "הותר לפרסום מתן אנגרסט נפל"? למה אני צריך לחכות? למה אח שלי עדיין לא בבית אחרי 654 ימים? אני ילד בן 17, בגיל שלי צריך ללכת לים, לעשות דברים שאוהבים בגיל הזה, להיות עם החברים שלי, להיות בחופש הגדול, ליהנות ולשחק, וזה מה שאני צריך לעשות? להילחם ולשבת כאן ולהסביר בחדר הזה למה מגיע לאח שלי לחזור הביתה יחד עם כל החטופים? זה מה שמגיע לי לעשות? ההורים שלי לא עומדים על הרגליים, הם כבר לא עומדים על הרגליים, אז אני צריך לנסוע שלוש שעות לבד, לצאת מוקדם, כדי להילחם על החיים של אח שלי? איפה זה נשמע הגיוני? איפה? עוד שנה אני מתגייס לצבא, עוד שנה אני עומד ללבוש את המדים האלה. איך אני אוכל ללבוש אותם כשבשנתיים האחרונות אח שלי נמצא ככה במנהרות של חמאס? ככה הוא נמצא וזה לא מעניין אף אחד פה? איך אני יכול להתגייס כך? זה מה ששווה חייל צה"ל שיצא להגן על המדינה? זה מה ששווה? איפה המוסריות? איפה הערך העליון? מתן יצא לקרב הזה אחרי שהוא קיבל משימה, המשימה הייתה: שלא יהיו חטופים משטח ישראל. זאת הייתה המשימה שהוא קיבל מדניאל פרץ, השם יקום דמו, המפקד שלו, שלא יהיו חטופים, אז עכשיו אנחנו נלך לגדר ונשים את עצמנו ראשונים כי זה הערך שאנחנו גדלים עליו, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד וכמובן שלא מפקירים אף אחד מאחור. אז מה? מה עכשיו עם מתן? אני פשוט אמור לשבת ולחכות שהתמרון והלחץ הצבאי יגיע עד לראש של אח שלי? מה אני אמור לעשות? מה אני, ילד בן 17, שיושב שנה וחצי וכל מה שהחיים שלו תלויים בו זה אם אח שלו יחזור, חי, בריא, או אם הוא בכלל יחזור מעזה? אני תלמיד ושנתיים כבר לא למדתי, אני לא בבית ספר, אני נמצא כאן ואני בטוח שראית אותי יותר מפעם ויותר מפעמיים יושב כאן ומסביר לכם שאני כבר לא יכול יותר, אני לא יכול לשאת את זה יותר. אני מרגיש שאני מפורק. ואני לא עושה את זה כי יש לי כוח, אני עושה את זה כי אין לי ברירה. אין לי ברירה, אני חייב להיות פה, כי אחרת לא תשמעו מילה ממתן וסדר-היום ימשיך כרגיל, כי הכי קל לנרמל את הסיכה הצהובה, ובסדר, 50 חטופים, ויום עבודה והכל ממשיך כרגיל. אבל מה עם אח שלי? מה עם אח שלי? יצא לכם לחשוב אי פעם? לעצור דקה ולחשוב מה עובר עליו כחייל צה"ל שעובר את העינויים הכי קשים שיש? ברגעים אלה מתעללים בו, כשאנחנו יושבים כאן, ובקבוק המים הזה הוא ברכה, כי את בקבוק המים הזה אין לאח שלי. הלוואי והייתה לו אפילו לגימה ממנו. אח שלי חייל שיצא להגן על המדינה, ועכשיו בכוחות שלך, צביקה, להוכיח לי שהמדינה ואתה תעמדו מאחוריי כשאני אתגייס לצבא ותבחרו באזרחים לפני שאתם בוחרים במחבלים. איפה ערך האדם? איפה חיי האדם? יושבים 20 חטופים חיים שרק מחכים לחזור הביתה לחבק את המשפחות שלהם – כמובן עם כל החללים שחייבים לסגור מעגל – אבל הם יושבים ועכשיו הם חיים ואפשר להציל אותם. עכשיו-עכשיו אתה יכול להציל אותם. וכולנו יודעים שביום אחד, כשהמחבלים יחליטו שלא בא להם יותר על החטופים, יידעו טוב מאוד להצמיד הדק ולירות להם בראש, יידעו טוב מאוד. אז מה עם אח שלי? מתי אח שלי יחזור? מבנימין נתניהו קיבלנו הבטחה לפני שבועיים שתהיה עסקה ועוד עסקה חלקית – תראו על מה אנחנו נלחמים, שחלק יחזרו, במקום כולם. מתי אח שלי יחזור, בגלגול הבא? מתי? עוד ארבע שנים? כמו אורון שאול? איך הוא יחזור? הגיע הזמן שתתאפסו על עצמכם ותוכיחו לנו, לעם, לחיילים שנלחמים בחזית, תסבירו להם מה האסטרטגיה האמיתית. לא הגיוני שהחיילים נכנסים סתם ואין מטרה לכניסה שלהם. זה לא הגיוני. מסכנים את החיים שלהם סתם. הגיע הזמן לעשות עסקה שכוללת את כולם, וכן, גם במחיר של סיום המלחמה, להציל את החיילים שלנו מהתופת הזאת של עזה, להציל את החטופים שלנו ולהתחיל לעכל את האבדן שלנו, את החיילים, את הגיבורים האמיצים האלה שעשו כל כך הרבה בשביל החטופים, אלה שנפצעו ולא מדברים עליהם, שיש להם פגיעות ראש ויושבים עכשיו בתל השומר שוכבים ואף אחד לא מדבר עליהם. אף אחד גם לא מבקר אותם, מנבחרי הציבור. והחללים, לצערי, שלא יחזרו לעולם. הגיע הזמן לעשות סוף לסיוט הזה, לעשות סוף כי זה לא הגיוני שאני, אחרי 654 ימים, אקבל תיק בשקית שחורה. זה לא הגיוני. זה פשוט לא הגיוני שאני אקבל תיק אחרי 654 ימים. זה שנה ותשעה חודשים. אז אני עכשיו מצפה שתחתור ובהשפעתך תלחץ עליהם לפני שסוגרים את העסקות החלקיות ללכת רק לעסקה אחת שכוללת 50 חטופים. תודה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> בבקשה. << אורח >> דני אלגרט: << אורח >> שלום, שמי דני אלגרט. חבר'ה, תסתכלו טוב, כאן אתם רואים את התקווה של המדינה, הילד הזה, וכאן אתם רואים את האכזבה של המדינה, את הכישלון. התקווה של המדינה והכישלון. יושבים פה, מדברים אחד עם השני. אני מציע לך, לפני שאתה מתגייס, תעשה הכול כדי להוציא דרכון זר, כי חייל שמתגייס עם דרכון זר הוא הרבה יותר בטוח מחייל שמתגייס בלי דרכון. אז תעשה הכול, ואם אתה יכול אמריקאי או רוסי זה בכלל יהיה לך מעולה. מי שלא מכיר אותי, שמי דני אלגרט, זה אחי, איציק אלגרט. אחי נלקח לחקירה, חשבו שהוא טייס, היה לו קעקוע של נשר על היד ואמרו שהוא טייס. הייתה גם ידיעה שהוא טייס, על הגוף של יחיא סינוואר נמצא פתק שהיה רשום: יש ידיעה שהוא טייס, והם חקרו אותו כטייס. הוא יצא לחקירה ולא חזר. הוא נרצח בתוך החקירה. זו העדות שעידן אלכסנדר נתן כשהוא חזר. אחי לא היה טייס, אחי היה החצרן של הקיבוץ בניר עוז, הוא היה אינסטלטור, חשמלאי, הנדימן כזה, לא היה טייס. אבל אתה יודע, אולי ברגעים האחרונים שלו הוא אמר: וואלה, אני טייס, חושבים שאני טייס, אני טייס אולי, אתה יודע, נתנו לו גאווה, למות כטייס. כן, צביקה, תעבוד על המנגנון של לא להגיב ולהישאר פני פוקר. זה חזק אצלך. אני רוצה להגיד אבל דבר פשוט, דבר אחד, דבר שלא נאמר מספיק אבל כל אחד ואחת מאיתנו מרגיש אותו בבטן חזק ואני הולך לדבר על אבחנה קלינית, לא על מטאפורה ולא על סיסמה, זאת האבחנה קלינית. ממשלת ישראל סובלת מהפרעה אנטי-סוציאלית. זו הבחנה פסיכיאטרית. זה לא שום דבר אחר. ממשלת ישראל סובלת מהאבחנה אנטי-סוציאלית. לא מדובר באטימות, לא מדובר רק באדישות, אנחנו מדברים על קבוצה של אנשים שאין להם אמפתיה, שאין להם בושה, שאין להם רגש אשמה ושאין להם חרטה. הם לא מתבלבלים, הם אדישים, הם לא טועים, הם מתמרנים, הם לא שוכחים, הם מוחקים. איך נקראת ממשלה שמתעלמת ממצוקה של חטופים ועושה בהם סלקציה שקובעת מי ראוי לחיים ומי יכול לחכות, מי חייל, מי אזרח, מי חשוב ומי שקוף? זו לא ממשלה, חברים, לא מנהיגה אותנו ממשלה. מנהיגה אותנו מערכת של הפקרה. זו הנהגה שאיבדה את הזכות להנהיג את המדינה ששכחה מהי ערבות הדדית, והיא לא רק נכשלה, חברים, היא חולה. היא חולה. ולא די בזה שהיא גם משקרת בלי למצמץ, אז מוכרים לנו התגמשות ובפועל כובשים את דיר-בלח. אומרים לנו התגמשות ואז כובשים את דיר בלח, כאילו באים להגיד לנו: אנחנו הולכים לעשות את העסקה בדיר בלח. מוכרים לנו עיר הומניטרית ובפועל מתכננים טרנספר מתוך מחנה ריכוז. מוכרים לנו ביטחון ובעוד שאנחנו מדמיינים שקט, עשרות חיילים נהרגים מדי חודש. מוכרים לנו תחושת ביטחון ושקט ועשרות חיילים מתאבדים. מוכרים לנו חוק גיוס ובפועל מחוקקים חוק סרבנות המוני לעשרות-אלפי חרדים. אומרים לנו שזו לא פוליטיקה אבל אז פורשים מהקואליציה לא בגלל שהפרו מצווה מהתורה אלא בגלל שהייתה דרישה פשוטה לקיים מצווה מהתורה. להתגייס, להילחם, זו המצווה. זו המצווה. ובגלל המצווה הזאת שדורשים מהם הם פורשים מהממשלה. הם מוכרים שקרים ואנחנו משלמים את המחיר, צביקה, בדם, בנפש, באמת. אבל, אנחנו, צביקה, העם, לא חולה. אנחנו לא עם חולה. אנחנו עם מובחר. אנחנו לא כמוכם. יש בנו מספיק כישרונות. מספיק מוסר. מספיק חוכמה ומספיק אומץ כדי לחלץ אותנו מהתהום שהפקרתם אותנו אליה. אתם ראיתם את הילד הזה, זה התקווה של המדינה. לא אתה, צביקה. אתה כבר לא התקווה של המדינה, הוא התקווה של המדינה. אנחנו לא נשתוק. לא נשתוק. אתם רוצים שנשתוק, לא נשתוק. אתם מחוקקים חוקים כדי להשתיק אותנו. יש חוק עכשיו שנקרא חוק יאיר גולן, מכירים אותו? זה חוק השתקה שקשור למנגנון ההשתקה. ובמה הם מאיימים על יאיר גולן, אתם יודעים? שייקחו לו את הדרגות, ייקחו לו את הפנסיה, ייקחו לו את כל מה שחשוב להם, את הכבוד, את הכסף. אני רוצה לחדש לך, צביקה, שזה לא מעניין את יאיר גולן, הכבוד, הכסף, הפנסיה והדרגות, לא מעניין אותו. אותך זה מעניין, אתה תת-אלוף במיל, הם מתגאים בזה בעוצמה יהודית כל היום. אתה יושב פה, מקבל משכורת והכל, את יאיר גולן זה לא מעניין. מה שמעניין את יאיר גולן זה ערכים, זה ערך החיים, זה להביא את האנשים, זה ערבות הדדית, זה דאגה למדינה. את זה אתם לא יכולים לקחת ממנו כי אין לכם את זה. אתם לא חשבתם אפילו על לקחת את זה ממנו. אנחנו יודעים שכשאין מנהיגות אז מי שצריך להנהיג זה העם. לא יעזור כלום. כשאין מנהיגות העם צריך להנהיג. והשלטון, כשהשלטון הוא הבעיה, אז העם הוא הפתרון. ותקשיב לדבר הזה, צביקה, יונתן אוריך, יונתן אוריך, אתה יודע מי זה, נכון? יונתן אוריך מרגל בפוטנציה, יש נגדו עכשיו כתב אישום, כפוף לשימוע, על ריגול, לא פחות ולא יותר, מאסר עולם. הבן אדם יושב בבית – יש פה חבר'ה משטרת ישראל? הם יודעים לפחות כמוני, גם אני הייתי במשטרה רק 30 שנה. יושב אדם עם כתב אישום בכפוף לשימוע על ריגול בבית. הוא לא במעצר עד תום ההליכים. הוא לא במעצר עד תום ההליכים. אתם יודעים את מי רצו לשים במעצר עד תום ההליכים, את אלה שירו את הזיקוקים בקיסריה. את החבר'ה האלה שירו שלושה זיקוקים בקיסריה רצו לשים במעצר עד תום ההליכים. אדם שיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע באשמת ריגול – אתם יודעים מה הסעיפים לתום הליכים, בין היתר זה סכנה, מהווה סיכון לשלום המדינה. אז לא רק שהוא יושב בבית, החוצפן הזה, הפריבילג הזה, כי יש כאן אכיפה בררנית, הוא גם מצייץ מתוך הבית בטוויטר. ונגד מי הוא מצייץ? נגד משפחות החטופים ונגד מטה משפחות החטופים. הוא אמר שאנחנו עושים פוליטיקה בזה שאנחנו צירפנו את עצמנו כנפגעי העבירה לעבירה שהוא ביצע. הוא ביצע עבירה כדי לשנות את הלך הרוח במדינה בגלל ההפגנה הגדולה שהייתה של החצי מיליון איש, הדליפו ידיעות לבילד, הדליפו כל מיני פייק ניוז כדי שהפייק ניוז הזה בסופו של דבר ישפיע על האזרחים, הודיעו שם שסינוואר וכל מיני – ידיעה שאסור היה לו להפיץ, ידיעה סודית ביותר, שהיא לא ברשותו בכלל – הבוס היה מבסוט, זוכר את האמירה שלו הבוס מבסוט? והוא תוקף אותנו ואומר לנו שאנחנו פוליטיקאים, החוצפן הזה. אתה מבין עד לאיפה הגענו? ואחר כך מגיע לפה חבר כנסת שקוראים לו בוארון, ואתה יודע מה הוא אומר? הוא אומר לאמריקאים: בואו תפעילו סנקציות על מדינת ישראל, על מערכת המשפט של מדינת ישראל, תנו לנו נבוט על הראש ולמה? כדי להפסיק את המשפט של בנימין נתניהו. תראה לאן התדרדרתי, צביקה. אם אתה היית ציוני אמיתי, באמת חבר הכנסת שאכפת לו מהמדינה, באותו רגע היית צריך להניח על השולחן בקשה להדיח את חבר הכנסת בוארון מהכנסת, באותו רגע. אדם שקורא למדינה אחרת לבוא ולפגוע בנו, איך אתה קורא לזה? איך אתה קורא לזה? לא יודע, אני חושב שיש מילה אחת בעברית לדבר הזה, רק מילה אחת יש לזה. אבל אתה שותק ומסכים. ואתה יודע – הינה, יש פה גם שוטרים – ששותפים לעבירה הם כמו מבצעי העבירה, נכון? אם אני יושב בחוץ שומר והחבר שלי בפנים שודד בנק, אז אני שודד בנק. אני לא שומר על שודד בנק, אין עבירה כזאת, אני שודד את הבנק. כשאתה יושב בחוץ, מסתכל ושותק על השוד שעושים לנו, על ההפקרה שעושים לנו, אתה שותף, אתה מבצע בדיוק את אותה עבירה, בדיוק. ואל מי אתם פניתם עכשיו להביא את כל החטופים? אל מי שמייצג מפלגה שהצביעה נגד עסקת חטופים. אתם פונים לבן אדם שיושב במפלגה שמצביעה נגד עסקת חטופים, שלא להביא את החטופים, שהחטופים בשבילם הם לא מטרת העל של המלחמה, ואתם יושבים פה ומדברים לצביקה, שהוא עם פני פוקר, ואליו אנחנו פונים לבקש את כולם בעסקה. זה בכלל לא בעולם המושגים שלו. זה בכלל לא בתפיסה שלו. הוא בכלל חושב עכשיו איך אני לוקח את כל אלה במחנה הריכוז בעיר ההומניטרית הזאת ומטרנספר אותם מרצון ואיך אני מביא במקומם יהודים שיתיישבו בעזה, ואיך אני גואל את האדמה, ואיך אני מחכה למשיח, ואיך אני חושב שהערבים הם לא בני אדם, צריך להרוג אותם. זו מפלגה כהניסטית. זה גזענים. יושב פה גזען. יושבים פה גזענים שמייצגים את התורה של כהנה, שהכניסו אותם בדלת הראשית לתוך הכנסת, ואתם באים אליהם בבקשה כל כך מוזרה ולא נורמלית: מה, לחמול על החטופים? זה לא מעניין אותם. אתם לא מבינים שמה שמעניין אותם זה דברים אחרים בכלל. הוא חי בעולם אחר. הוא חי בפאזה אחרת. ואם אנחנו לא נעשה את הכל מלמטה ולא נגיע מלמטה, מהרחוב, ולא ננער אותה מלמטה, מהרחוב, ונגיד להם: נגמר הסיפור שלכם, נגמר הסיפור שלכם – שמעון, אנחנו חייבים ללכת ביחד לסיפור הזה. היום החרדים מאשימים אתכם. אתם אשמים היום כי אתם לוחצים עליהם להתגייס לצבא. נמות ולא נתגייס. תבין איזה דבר, עד איפה. נמות ולא נתגייס והוא מסכים לזה. אתה חושב שהוא לא יצביע בעד חוק הסרבנות? יצביע. ירים יד, ירים שתי ידיים, העיקר תשאירו אותי בכיסא, תשאירו לי את תת האלוף ותשאירו לי את הפנסיה, לא כמו יאיר גולן. אז אני אומר לכם, חברים, תקשיבו למה שהילד הזה דיבר פה. הילד הזה דיבר את האמת. לי יכולים להגיד: אתה פוליטיקאי, אתה כזה וכזה, הוא לא כלום, הוא לא פוליטיקאי, הוא לא כלום, זה הילד שקם ואמר "המלך הוא עירום". זה הילד שקם ואמר לך, צביקה, המלך הוא עירום. הוא בא תמים. הוא בא בלי שום אספירציות פוליטיות. הוא בא בלי כלום. הוא פשוט רואה את מה שאנחנו כבר הפסקנו לראות מזמן. ואם לא תתעשת, ואם לא תחזור בתשובה, ואם באמת לא תעשה חשבון נפש עם עצמך לאן אתה רוצה לקחת את עצמך בהיסטוריה של העם היהודי, אז אתה הולך למקום רע מאוד, צביקה. יושבים פה שוטרים, אתה יודע מי אחראי עליהם? איתמר בן גביר. איתמר בן גביר אחראי על השוטרים האלה, ואנחנו רואים עד כמה הם לא מצליחים לעמוד בלחץ הזה. עד כמה הם שולחים ניצב משנה לטלוויזיה להגיד שמה שעשה שם אביעד גליקמן זה תקיפה שגורמת חבלה. אתם ראיתם את השידור בטלוויזיה וראיתם את ניצב המשנה שגיא שעמד שם ולא התבייש ואמר שזו תקיפה שגורמת חבלה של ממש. מה אמרתם לעצמכם, שוטרים? מה אמרתם לעצמכם? לא אמרתם לעצמכם: לאן הידרדרנו? לא אמרתם לעצמכם: איזה בושה? הבת שלי שירתה יחד איתכם עד לא מזמן, הייתה רב-פקד במכללה ועמדה לקבל דרגת סנ"צ והיא קמה יום אחד בבוקר, צביקה, ובאה אליי לפני חצי שנה ואמרה לי: אבא, אני לא יכולה יותר, לא יכולה יותר, אני עוזבת, אני מתפטרת. אמרתי לה: מה קרה? היא אומרת: לא יכולה, לא יכולה, אני רואה מה קורה סביבי ואני פשוט לא יכולה. והיא התפטרה. התפטרה מהמשטרה. היום היא מורה, מחנכת, יועצת חינוכית. הצלחתי, צביקה. עם הבת שלי הצלחתי. אני הצלחתי עם הבת שלי. תאמין לי, הצלחתי. ואתה גם כן צריך עכשיו לקום, צביקה, ולהגיד: אני לא יכול יותר, לא יכול יותר. עם מה שאני רואה ולמה שאני גורם אני לא יכול יותר. אני עוצר. זהו. אני גם בן אדם, אני לא רק מכונה. שאיתמר בן גביר ייקח את הדרגות שלך ויתפאר בהם? שאיתמר בן גביר ישים אותך בפרונט ויגיד: הינה, יש לי תת אלוף בתוך המפלגה הכהניסטית הגזענית שלי? אתה לא מתבייש. תודה רבה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> בבקשה. << אורח >> לאה האריס: << אורח >> אני לאה האריס מארגון אימהות הלוחמים, כבר דיברתי לפניך בעבר, אני אימא לחמישה לוחמים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> יש סרטון שאמור לחתום את המילים של החטופים. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> נראה את הסרטון ונמשיך. בבקשה, גברתי. << אורח >> לאה האריס: << אורח >> תודה וחבל לי שכולם יוצאים. חיכיתי באמת הרבה זמן ושמעתי הרבה דברי בלע בזמן הזה. אני אימא לחמישה לוחמים, אני חמות לעוד שניים, ברגע זה יש לי בנים שמשרתים בלבנון, בסוריה, בעזה, יש לי חתן שבדרך לעזה בשבוע הבא, הם ביחד עשו ועושים מאות ימי מילואים במטרה לנצח, ובאמת חבל לי שהבן אדם הזה יצא מהחדר. קמנו לעוד בוקר עם כותרת שמבטיחה: תיתכן פריצת דרך לעסקה תוך ימים ספורים, ואני בעד, אני בעד עסקה בכל מחיר, אבל בכל מחיר שהחמאס ישלם ולא אנחנו. במשך מעל 650 יום אנחנו נתנו גיבוי לממשלה הזאת. בנינו יוצאים שוב ושוב להגן על הבית למרות המחירים הכבדים מנשוא להם ולמשפחותיהם כי זאת המלחמה הכי צודקת בעולם. כולנו זוכרים מה קרה פה ב-7 באוקטובר ולא ניתן לחזור לסדר היום לפני שנוציא את חמאס מעזה באופן מוחלט. אי אפשר שחמאס ימשיך להוות איום קיומי על מדינת ישראל ואזרחיה מטרים ספורים מהיישובים והקיבוצים בעוטף. אבל, כמו ששמעון אמר, בעסקה שנרקמת חמאס דורש לצמצם את הפרימטר ששומר עלינו ובמקום להוריד את החמאס על הברכיים, כמתבקש, הממשלה מוותרת והולכת לקראתו עם עוד ועוד ויתורים על מקומות אסטרטגיים שחיילינו כבשו במחיר דמים כבד. כל הבנים שלי, וכולנו, איבדנו הרבה מאוד אנשים שקרובים אלינו במלחמה הזאת. יש לי בן אחד שהיום הוא בן 24 וכששאלתי אותו לפני כשנה כמה חברים הוא איבד במלחמה, הוא אמר לי: אימא, כשהגעתי ל-40 הפסקתי לספור. אסון הנמר"ה שהיה ב-5 ביוני לפני שנה – כאשר נמר"ה של הנדסה קרבית התפוצצה מנ"ט בעזה – זה היה הנמר"ה של הבן שלי, אבל הוא חודשיים לפני כן שבר את הרגל אז הוא היה בבית וניצל. השנה הוא היה צריך ביום הזה לראות איך הוא מגיע לשמונה אזכרות ביום אחד. אז אנחנו שילמנו, ומשלמים, מחיר מאוד כבד ואנחנו לא רוצים להמשיך עם זה, אבל לאחר הפסקת האש הקודמת הממשלה הבטיחה שהפעם צה"ל לא ייצא ממקומות שכבשנו. אמרתם, אז מה? יש פה זלזול חמור בחיי הלוחמים, זלזול בלוחמים הרבים, כמעט 900, השם ירחם, שכבר שילמו בחייהם על שיטת לחימה הססנית, זלזול בלוחמים הרבים שפצועים בגוף ובנפש מאותה שיטת לחימה וזלזול חמור ביותר בכל הלוחמים, שמישהו כאן, באולמות הממוזגים של הכנסת והקריה, חושב שהם ינקו אחריהם. שואלים: מה יהיה אם החמאס יפר את הפסקת האש? והרי ברור שזה יקרה. התשובה היא פשוטה לאותם מקבלי החלטות, שאולי אין להם בנים בעזה עכשיו: מקסימום נחזור להילחם. אתם מבינים מה המשמעות של לחזור להילחם אחרי הפסקת אש? זה עוד מטענים, עוד אזורי לחימה מוקפים במצלמות של האויב ועוד חיילים פצועים או הרוגים חלילה. די. עד כאן. לא ניתן להמשיך להכיל ולחזק את האויב ולשלוח את הבנים שלנו למשימות הססניות מסוכנות. אם ראש הממשלה באמת רוצה להביא שלום ולא רק שקט מדומה, ואם באמת חשוב לכם מחיי לוחמנו, אז תעשו כבר את מה שצריך לעשות – מצור מלא על צפון הרצועה בלי להכניס גרגר אורז או טיפת מים. אזרחים תמימים שרוצים אוכל מוזמנים להגיע לתחנות ה-GHF בדרום. וכדברי יגאל אלון, עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. בימים אלו, חבר הכנסת, אנחנו מציינים בכאב רב 20 שנה לביצוע הנורא של אחת ההחלטות הכי הרסניות של ממשלת ישראל, הגירוש מגוש קטיף, שמשום מה אז לא דיברו על הגירה מרצון אבל זה כבר סיפור אחר. אז צחקו ולגלגו על כל מי שהזהיר שזה יוביל לרקטות על אשקלון, אבל, לצערנו, כל התחזיות הקשות התגשמו ואף גרוע מזה. מה אמרה אז חברת הכנסת ציפי לבני לפני ההתנתקות? אני מצטטת: "שוב הימין מהלך עלינו אימים, טילי קטיושות על באר שבע, אשדוד, אשקלון, בסדר, הימין מתלהם ומדמיין. אנחנו רואים שהגבול עם לבנון שקט שנים אחרי היציאה שלנו. אין טילים על הצפון. אותו דבר תשיג ההתנתקות מעזה". סוף ציטוט של חברת הכנסת ציפי לבני. בשבוע שעבר האלוף במילואים גרשון הכהן, מי שפיקד אז על אסון ההתנתקות, הודה שעקירת גוש קטיף יצרה את התנאים למתקפת ה-7 באוקטובר. זה טוב וחשוב להודות שנעשו טעויות – הדובר לפניי דיבר על חזרה בתשובה, בצורה מעוותת מאוד – אבל זה עוזר לנו היום כמו כוסות רוח למת. אנחנו לא צריכים שבעוד 20 שנה תודו שהאספקה לחמאס האריכה את המלחמה והרגה את הלוחמים שלנו. תעשו מה שנדרש היום. האחריות כאן היא על הממשלה. בחרנו בכם ואתם אמורים להתוות את המדיניות. הפסיקו כבר את החרפה הזאת ותנו לצה"ל לנצח. תודה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> תודה רבה לך. מכובדיי, הנושא שהתכנסנו בשבילו חשוב מדי מכדי שאני אסיים אותו בשש דקות ולכן אנחנו לא נקיים את הדיון, אנחנו נקבע לו מועד חדש. אני מתנצל מראש על כך שהתכנסנו לפה לדיון כל כך חשוב ולא קיימנו אותו, אבל המפגש עם המשפחות הוא לא פחות חשוב, הוא גם סוג מסוים של משפחה, ואני שמח שנתתי להם את האפשרות. אז אנחנו נתכנס לדיון שלשמו התכנסנו במועד אחר. בבקשה. << אורח >> אמל טובא: << אורח >> בוקר טוב לכולם, ברצוני קודם להודות לכולם שאני נמצאת כאן יחד איתכם ולהיות חלק. תודה למירב, לרחל וכל מי שעמל על מנת להציג את כל המתרחש בסוריה ומה שחוות המשפחות שלנו במלחמה שם. אני אמל טובא, אימא לחמישה ילדים, מתוכם שלושה במילואים מאז תחילת המלחמה. מ-7 באוקטובר הילדים שלי נמצאים בלחימה אז שאלוהים יחזיר את כל הבנים שלנו בשלום הביתה. אני מייסדת עמותת פלסטר לנשים דרוזיות, בנות ותינוקות בעלות צרכים מיוחדים בעדה הדרוזית ולכל המדינה, בעלת תואר שני בנושא משפחות בהתמחות חינוך מיוחד ובעלת ניסיון של 25 שנים בתחום תעסוקה ופיתוח פרויקטים מותאמים לאנשים ולאוכלוסיות המוחלשות. אני פונה כאן בכל לשון בקשה לחברי הוועדה לעזור למשפחות שלנו בעת המלחמה מול הרוצחים בסוריה בשני המישורים הבאים. במהלך השנתיים האחרונות אנחנו, נשים דרוזיות, אימהות וסבתות, עברנו לא מעט עם המשפחות, הבנים שלנו במלחמה והיום אנו לא רוצים להרגיש לבד. אנחנו מבקשים עזרה מהממשלה ומכבודכם לעזור לנו לעבור את המשבר ולהרגיש שיש לנו יכולת גם לסייע, לתרום ולתמוך במשפחות שלנו בסוריה שעוברות גיהינום, לאפשר לנו לפתוח את הבתים שלנו לקלוט משפחות שהן בסכנה וצריכות עזרה מידית, לאפשר כניסתן לכפרים הדרוזים ולאפשר הרגשת ביטחון ותקווה עבורם ועבורנו, להצמיד לילדים המאושפזים בבתי חולים משפחות מלוות שיוכלו לעזור ולהצמיד להם גם מטפלים רגשיים ונפשיים, גם למשפחות שלנו פה וגם למשפחות שם ולילדים שלהם. הילדים מגיעים לפה לבתי חולים לפעמים לבד, בודדים. אנחנו מבקשים בנוסף הקמת ועדה משולבת להמשך מעקב ובדיקת אפשרויות מתן מענה לילדים שאיבדו את העורף בסוריה. נדרש מענה בהול לילדים הללו, בניית מעטפת הולמת לצרכים של המשפחות והקמת ועדה משולבת לליווי והמשכיות למשפחות המתארחות. אני מקווה שזה יתממש והמשפחות יוכלו להתארח אצלנו בכפרים, הבתים שלנו פתוחים. נכון, אנחנו זקוקים לסיוע באירוח הזה, אבל אנחנו בטוחים שהממשלה וכבודכם תעמדו על זה ותעזרו לנו לפתוח את השערים ולאפשר למשפחות להיכנס. המשפחות מרגישות שם איום, איום ממשי, רוצחים אותם שם. בבקשה לעזור. בנוסף, איבדנו את הקשר איתם. אנחנו מבקשים לטפל בעניין התקשורת. עניין התקשורת מאוד חשוב לנו וגם חשוב שהעולם יראה מה קורה שם. המטרה שלנו, בנוסף לכניסת המשפחות אלינו ולמתן עזרה, היא לא רק לתת עזרה אלא דו-קיום. כך אנחנו מאפשרים להם להכיר אותנו ולנו להכיר אותם, כך אנחנו יכולים לבנות אמון ביחד, לחולל שינוי בתודעה בסוריה ובעולם. פתיחת השערים לשיתוף פעולה. זה עוזר לנו, זה עוזר לנו, כמשפחות שכבר חוו שנתיים של גיהינום במלחמה פה, הילדים שלנו נמצאים במלחמה וכאימהות אנחנו רוצות לתרום ולעזור לשאר המשפחה. אנו מבקשים בכל לשון של בקשה מהממשלה, מכל מי שיושב שם ויכול לעזור ולהוביל מהלכים, לעזור לנו להוביל תהליך מהסוג הזה, לעזור למשפחות ולהביא כמה שאפשר מהן לבתים. אנחנו יכולים לקלוט ויכולים לסייע ובסוף התהליך גם להחזיר את המשפחות בבטחה הביתה. תודה על ההקשבה. << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> מכובדי, אני מתנצל פעם נוספת, אנחנו נקיים את הדיון הזה במועד אחר. אני חושב שהשעה שהשקענו בלשמוע את נציגי המשפחות הייתה לא פחות חשובה. תודה רבה. הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:15. << סיום >>