פרוטוקול ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
מושב שלישי
פרוטוקול מס' 444
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שני, כ"ב באלול התשפ"ה (15 בספטמבר 2025), שעה 09:09
סדר היום:
<< נושא >> הצעת אכרזת חומרי נפץ (חומרי נפץ מאושרים) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ה-2025 << נושא >>
נכחו:
חברת הוועדה:
מיכל מרים וולדיגר – היו"ר
מוזמנים:
יובל אביעד
–
עו"ד, לשכה משפטית, ממונה תחום בכיר, משרד העבודה
אלי שמואל
–
מנהל תחום בכיר בטיחות, משרד העבודה
ירון קנטר
–
חטיבת התביעות, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי
יניב פדידה
–
רמ"ד מעבדות חבלה, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי
משה אלפנדרי
–
עו"ד, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי
יאיר מתוק
–
עו"ד, יועץ משפטי, המשרד לביטחון לאומי
נאור אושר
–
עו"ד, יועץ משפטי, המשרד לביטחון לאומי
אפרת כהן
–
המשרד לביטחון לאומי
לילך וגנר
–
עו"ד, משרד המשפטים
ידידיה ליסון
–
עו"ד, משרד הכלכלה
חנה כהן
–
דודתה של ענבר הימן שנרצחה ב-7.10.2023 וגופתה בשבי חמאס בעזה
יוסף אבי יאיר אנגל
–
סבו של אופיר אנגל ששב משבי חמאס בעזה
תמר שרייגר
–
מתנדבת, ארגון "אימהות הלוחמים"
אסתר אבירם
–
פעילה, ארגון "אימהות הלוחמים"
ייעוץ משפטי:
נעה בן שבת
מנהלת הוועדה:
ענת כהן שמואל
רישום פרלמנטרי:
א.ב., חבר תרגומים
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
<< נושא >> הצעת אכרזת חומרי נפץ (חומרי נפץ מאושרים) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ה-2025 << נושא >>
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
בוקר טוב לכולם, היום יום שני, כ"ב באלול התשפ"ה, 15 בספטמבר 2025. השעה 09:10. הנושא של הישיבה היום הוא הצעת אכרזת חומרי נפץ (חומרי נפץ מאושרים) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ה-2025. אני רואה שיש כאן משפחות, אז אנחנו נתחיל עם המשפחות ואז נעבור לדיון עצמו. בבקשה, רק שם לפרוטוקול.
<< אורח >> יוסף אבי יאיר אנגל: << אורח >>
שמי יוסף אבי יאיר אנגל. אני חושב שכבר די מכירים אותי פה. גם הפרוטוקול אפילו מכיר אותי. חברי הכנסת, אין פה הרבה. כמה שזה הזוי שאנחנו סופרים כבר 710 ימים מאז השואה של ה-7.10 שנגרמה בעטיה של הממשלה הזאת שכבר 710 ימים לא מצליחה להשיב את 48 החטופים הנמקים אי-שם במנהרות החמאס, אותם בנה הארגון בכספים שקיבל באישור ממציא האמירה "חמאס הוא נכס", ואתם חברי הכנסת כאילו כלום. שום דבר לא מזיז אתכם מלחשוב שאולי משהו כאן לא בסדר, מראיה מפוקחת על מצב החברה המתפוררת, סבל בלתי נגמר של המשפחות, המצב הכלכלי המתדרדר, מערכת היחסים עם ארצות העולם שהגיעה לקצה בלתי אפשרי. הפכנו להיות העם הכי מאוס על פני האדמה.
חברי הכנסת, להלן כמה דברים שאמרתי ב-15.04.2024, לפני שנה וחצי כאן. "192 ימים עברו מאז ש-133 ישראלים תמימים נחטפו ועדיין נמצאים בגיהינום. מדברים על ניצחון מוחלט. איזה ניצחון? אחרי השואה של ה-7.10 המשוואה ניצחון מוחלט והחזרת החטופים, בסדר זה לא תתקיים. אני מזכיר, זה היה לפני שנה וחצי. חכמים ובעלי ניסיון אמרו זאת כבר מהשבוע הראשון כשהמשוואה נאמרה לראשונה על ידי ראש הממשלה, וחזרו אחריה שרי הממשלה. גם הסיסמה "יחד ננצח" כבר לא רלוונטית כשאתם עוסקים בחוק הגיוס המפלג ובכוח יוצרים מעמדות שאינם שווים בחברה הישראלית.
ההסברה בחו"ל של מה שקרה כאן ב-7.10, מדאיג. מדאיג שראש הממשלה שלנו טוען שאין לו אף אחד בלשכתו שיודע לחבר שתי מילים באנגלית ולכן אין הסברה בחו"ל ואנחנו מצטיירים כרעים הגדולים במאבק, ובעולם גואה האנטישמיות ברמות שלא הכרנו מאז מלחמת העולם השנייה. אף אחד בהנהגת המדינה לא לקח אחריות כל שהיא על השואה האיומה שקרתה ב-7.10. לא התנצלות, לא סליחה. כלום. כאילו נפל עלינו האסון משמיים ואין אשמים. האם יתכן? בשבוע שעבר הצהיר ראש הממשלה שהוא עושה הכול לשחרר את החטופים. כבודו, אם לא הצלחת לשחרר את כולם אחרי 192 ימים, אולי אתה לא מסוגל ואולי כדאי לתת למישהו אחר לנסות?" זה היה לפני שנה וחצי.
לפני שנה בדיוק אמרתי את הדברים האלה כאן. "חברי הכנסת, ישראלים נמקים. חלקם כבר אינם בין החיים, שם רחוק-רחוק, 4–5 קילומטרים מהגבול, ו-346 ימים המדינה עם הצבא החזק במזרח התיכון לא מצליחה לשחררם. האם אתם עדיין מאמינים בשטות של ניצחון מוחלט והחזרת החטופים? האם לא נפל האסימון אחרי 346 ימים שההפסד כולו שלנו ובעיקר כי ההנהגה שלנו כשלה? עד מתי נמשיך בדרך ללא מוצא המפוררת את החברה שלנו כמו בסוף ימי החשמונאים? מפוררת את הכלכלה, מבריחה מוחות טובים מהארץ וממאיסה אותנו על העולם. האם לא הגיעה העת לשינוי כדי לחזור להיות מדינה שפויה אחרי שנגיע להסדר שישיב לנו את החטופים? ממה החשש, שהחמאס שוב יתעצם אם נצא מציר פילדלפי? אל תיתנו לו, אבל קודם כל יש לעשות הכול כדי להשיב את החטופים הביתה, מי לחיק המשפחה ומי לקבורה מכובדת באדמת המדינה."
חברי הכנסת, מה השתנה מאז אותם הדברים שנאמרו בעבר, לפני שנה ושנה וחצי? אנו סופרים כבר 710 ימים, והעובדה שעדיין 48 חטופים, 20 מהם עדיין חיים, שעושה רושם שזה לא מזיז לכם כלל. במה אתם עוסקים במרבית הזמן? השר אמסלם קורא לעצור את היועצת המשפטית על אמירה שאין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי, אז אני רוצה להגיד לשר אמסלם: אם היית דואג שכל החטופים ישובו הביתה, לא היה צורך במחאות. תאמין לי, זה תענוג קטן מאוד לעמוד מול ביתו של נבחר ציבור ולהעמידו על כישלונו הגדול בקול גדול.
במה עסק הקבינט בימים האחרונים? בדרכים להחזרת החטופים? חס וחלילה. באיום על נבחרי הציבור שמה שיקרה להם, שמא יקרה להם דבר-מה. זה שהחטופים שם ומשפחותיהם נאנקות מכאב נוראי, כלל לא על סדר-היום. לא קיימת כלל ההסברה בחו"ל כדי לעמוד מול גלי הצונאמי נגד כל דבר הקשור למדינה. זה לא מעניין. עד מתי?
אמש באירוע בבית הנשיא אמר בין היתר כבוד הנשיא, "לפני יומיים שבתי ממסע מדיני קצר בבריטניה, זירה שיש בה עוינות רבה מאוד כלפינו בעת הזאת. כמי שזוכה לשרת את עם ישראל כבר לא מעט שנים, אני קובע בפירוש, עוינות כזאת מדינת ישראל לא חוותה מעולם, בוודאי לא במרחבים האסטרטגיים והמשפיעים ביותר. שנאת ישראל מרימה את ראשה המכוער במלוא עוצמתה ומחייבת אותנו לעמוד ולהילחם בה בכל הכלים ובכל החזיתות. אני יודע שנהוג לומר שאנחנו מנהלים מלחמה בשבע חזיתות, והיום אני מדגיש, מדובר בחזית שמינית, החזית המדינית-הסברתית שאסור להפקיר אותה."
כבוד הנשיא, אתה צודק. חזרתי לפני שבוע מביקור קצר בהולנד. אותו דבר, אבל כנראה שבממשלה אין מי שיצדיק אותך. חברי הכנסת, האם אתם באמת לא רואים את מה שקורה כאן במדינה היקרה שלנו? תודה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
תודה.
אבירם אסתר, בבקשה.
<< אורח >> אסתר אבירם: << אורח >>
בוקר טוב לכולם, אני אסתר אבירם, אימא לשני לוחמים. תודה רבה, מיכל, שאפשרת לי לדבר. אני אעשה את זה קצר. אני ממש באה לפה בלי אוויר. אני עובדת פה בירושלים, צריכה להיות ב-12:00 בעבודה. זה בדרך כלל שלוש-ארבע שעות שאני נושמת בהן, אבל כמו הרבה אנשים שנמצאים פה ולא יכולים לנשום, גם אני לא יכולה לנשום, ואיתי עוד אלפי אימהות מכל רחבי הארץ, אימהות ללוחמים שהילדים שלהן עומדים בכניסה לעזה לפני עוד מערכה בפעם המי יודע כמה.
עזה זה מלכודת מוות ללוחמים שלנו, כמו שהיא מלכודת מוות לשבויים שלנו. אנחנו האימהות כבר המון זמן. אני כבר שנתיים פה כמעט כל שבוע, אבל בחודש האחרון עוד יותר. מהרגע שהבנו שנכנסים לעזה העיר, שהאנשים שם ממשיכים לחיות כאילו לא הייתה מלחמה, אנחנו מבינים ששוב לצערנו הרב הולכות להיכנס עוד משפחות למעגל השכול, חס וחלילה, ומה שאנחנו מבקשים מראש הממשלה שלנו ומהנבחרים שלנו כולם, שמאל וימין, זה לסגור את המים למחבלים האלה. לסגור את המים. אני מבקשת ממך, מיכל, תעבירי את המסר הזה. יש אימהות שלא יכולות כבר לקום מהמיטה.
יש לי איזה דז'ה וו על השנה שעברה בדיוק בזמן הזה שהבן שלי אחרי שנה בצפון, הכניסו אותו ללבנון ערב ראש השנה. בחיים לא הבנתי מה זה שהנשמה פרחה לי מהגוף כמו שזה היה לפני ראש השנה. הנשמה פרחה לי. רציתי להיכנס למיטה, לשים שמיכה ולא לקום. תעירו אותי כשזה יגמר. אני יודעת שזה מה שעובר על המשפחות של החטופים פי מיליון, ואני לא רוצה בכלל אפילו לחשוב מה עובר על משפחות שכולות, אבל אנחנו פה לפני. אנחנו מתחננים, תסגרו להם את הברז. נתנו להם חודשים להתארגן על עצמם. אומרים להם, תתפנו. אומרים להם, תלכו מפה. אומרים לתושבים העזתים, תלכו דרומה. מפוצצים להם בניינים. הם לא טיפשים. הם לא תמימים. הם יודעים טוב מאוד למה הם נשארים שם. הם רשת הביטחון של המחבלים האלה, של צמאי הדם האלה שאומרים, הם לא מסתירים, שברגע שהחיילים שלנו יכנסו הכול יתפוצץ עליהם.
אני רוצה להגיד שלפני כמה זמן קיבלתי תמונה של ברגותי בכלא אחרי שנה שהוא אוכל פחות ממה הוא היה רגיל. הוא היה רזה. הרוח הלוחמנית שלו ירדה לו מאוד, כי בסופו של דבר אנחנו יודעים שלפי תאוריית הצרכים הבסיסית של מאסלו שכל בן אדם שני יודע אותה, בן אדם שהוא צמא או רעב, הרוח שלו יורדת. אנחנו צריכים להוריד להם את רוח הלחימה, ואנחנו נעשה את זה רק אם נסגור להם את השיבר. אתם, משפחות החטופים צריכים לצעוק את זה. בן אדם צמא, הוא משחרר הכול. בן אדם רעב, הוא משחרר הכול. הוא ימכור את אימא שלו גם. זה מה שאנחנו צריכים לעשות וזה פשוט. הברז נמצא פה לידנו, שעה נסיעה מפה. צריך לסגור להם את השיבר, אבל יש הוראות של המשפטנים פה במדינה. אני יודעת שלא אוהבים אבל אני כן אגיד את זה, של הפצ"רית שמקבלת הוראות וחוות דעת בין-לאומיות.
כותבים משפטנים מומחים שלפי הדין הבין-לאומי אם נתתם אפשרות לאוכלוסייה להתפנות והיא לא התפנתה, היא מצטרפת למעגל הלחימה. יש להם בחירה. הם בוחרים להישאר בכוונה כי הם שותפים לפשע. אותם נאצים שנכנסו עם כפכפים וקורקינט ב-7 באוקטובר ושחטו ואנסו, זה אותם נאצים שנמצאים עכשיו בעזה ולא מוכנים להתפנות. אנחנו צריכים להפסיק לשחק את המשחק שלהם כי הם יודעים שאנחנו רחמנים בני רחמנים ואנחנו טיפשים בני טיפשים. לא, אבותינו היו פחות טיפשים, ושאנחנו מקשיבים לדין הבין-לאומי שהם כבר מזמן לא מקשיבים לו. זה לא סתם שהפצ"רית לא כותבת את ההוראות שלה. היא לא כותבת את ההוראות כי היא יודעת שיבוא יום והיא תיתן דין וחשבון.
אנחנו מצווים, ואני אסיים בזה, "לא תעמוד על דם רעך". אני חושבת שכל אחד ואחד מבאי הבית הזה, 120 חברי כנסת, מעט מאוד אנשים שמענו שצועקים כדי לסגור להם את השיבר ולייבש אותם לפני שמכניסים את הילדים שלנו. "לא תעמוד על דם רעך" זה לא לתת לילדים הלוחמים שלנו להיכנס, וכשהם יתייבשו, הם גם יתנו לנו את החטופים. יש להם אוכל. אין להם מים. כשהם יתייבשו בלי מים, הם ישכחו מכל העקרונות שלהם. אני מבקשת ממך, מיכל, יש לכם חובה קדושה. כמו שאומרים בעגלה ערופה. אני לא רוצה להיות קיצונית, אבל אחרי זה כל מי שפה לא יוכל להגיד, ידנו לא שפכו את הדם הזה. לפעמים זה גם לבוא ולריב עם הבוס שלי. אני לא נכנסת עכשיו לניואנסים מי הבוס של כל אחד ואחד. לבוא ולהגיד, זהו, אני לא חלק מזה, כמו עמית הלוי שאמר את מה שהוא אמר והוא פרש מוועדת חוץ וביטחון. הפרישו אותו אבל הוא אמר את האמת שלו. זאת צריכה להיות גם צעקת החטופים, כי אויב צמא זה אויב שיוצא עם ידיים למעלה ומוסר גם את החטופים. כרגע הם שבעים וטוב להם. מקבלים תמיכה בין-לאומית. אין שום סיבה שיחזירו לנו את החטופים, ואין שום סיבה שלא יהרגנו לנו בילדים שלנו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
תודה רבה, אסתר.
יש עוד משפחות שרוצות לדבר?
<< אורח >> תמר שרייגר: << אורח >>
שמי תמר שרייגר, אני מארגון "אימהות הלוחמים". אני אימא לשני לוחמים וחמות ללוחם אחד, ואני מייצגת חיילים אריות וגיבורים שעשו כבר מאות ואלפי שעות מילואים. לפעמים אני קצת משלימה, מה שאסתר אמרה, מבחינת המשפט הבין-לאומי. לפעמים זה מרגיש ששמים להם כפפות אגרוף לעשות עבודה, שזה כמובן מאוד מקשה על העבודה. הדין הבין-לאומי מכיר בצורך להשמיד את מי שבוחרים לקום על מדינת חפצה חיים, ולא אמור להגביל את הצד המותקף. הסטנדרטים הבין-לאומיים שכל הצדדים אמורים להתנהל על פיהם בעת לוחמה, אם צד אחד אינו מתנהל כך, האזרחים אינם מוגנים על ידי האמנה. הנמשל ברור. לדוגמה, אמור להיות מנגנון בריחה למי שאינו מעוניין להשתתף במלחמה. כידוע, חמאס משתדל לשכנע אזרחים לא לעזוב, לא לנוע דרומה. לדרוש מצד אחד לשמור על הכללים ולא לדרוש זאת מהצד השני, זה לא רק מגוחך, זה הרבה יותר גרוע מזה. בז'נבה זה מעניין אותם החוקים, אבל אני אוסיף את הפן המוסרי. זה לא מוסרי. זה בלתי אפשרי. זה לשים כפפות אגרוף בצד אחד ולא בצד השני.
פרופ' אבי בל מבר אילן כתב באוקטובר 2023 בעניינים של רצועת עזה: "על ישראל חלה החובה המשפטית שלא לתת אספקה לשטח נוכח שלטון חמאס בשטח". זה לא יכול להיות ברור יותר. זה לא יכול להיות מוסרי יותר. הוא התבסס על החלטת האו"ם במועצת הביטחון. הגוף עצמו בהחלטה מס' 1373, לפיה על מדינות נאסר למעשה להעניק סיוע לטרוריסטים בכל דרך. אי לכך ראש הממשלה, שר הביטחון וחברי קבינט וכל הממשלה, הגיע הזמן למעשה. מזמן עבר הזמן לנהל את המלחמה על פי הכללים. על פי המוסרית מותר כמו שאסתר אמרה, מותר וחובה לא לתת סיוע כל שהוא – מים, אוכל, דלק. זה לא רק נגד ההיגיון הפשוט. זה לא מוסרי. אנחנו צריכים לדאוג לאינטרסים שלנו. נבחרי הציבור, אתם אמורים לדאוג לאינטרסים שלנו, לנהל את המלחמה על פי העיקרון שחיי חיילנו קודמים. זה האינטרס ממדרגה ראשונה. אנא מכם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
תודה רבה.
חנה, אני רואה שנכנסת. אנחנו פשוט בסיום, אז אם יש לך כמה מילים לומר, בבקשה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
טוב, שלום לכולם. זאת ענבר הימן. אתם מכירים אותה כנראה מהפרסומות בדרכים שאחי תולה, ומחבק אותה ומנשק אותה תוך כדי זה שהוא תולה את השמשוניות האלה, כי זה מה שנשאר לו מהילדה. ענבר השתתפה במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. היא לא באה לרקוד. היא באה להתנדב כי קראו לה להגיע להתנדב. היא הייתה הלפרית, שזה בתפקיד של תומכת נפשית לחוגגים שנקלעים לאיזו שהיא צרה. זו בעצם הייתה ענבר עם הנתינה האין-סופית שלה. איפה שצריך אותה היא נמצאת ראשונה.
ענבר, כשהתחילו האזעקות ברחה לכיוון בארי. עדיין לא ידעו שיש שם מחבלים. רק מאוחר יותר דלקו אחריהם שני עזתים עם גרזנים וסכינים. ענבר ילדה אחת שצריכה להתמודד מול רוע שטני. מרחוק היא רואה בחורה שנופלת. תוך כדי סיכון חייה היא הולכת אליה, מרימה אותה ומאפשרת לה לרוץ עם הבריחה שלה כי זו הייתה ענבר שלנו. יש עוד דברים על ענבר שאני מנועה כיום לספר אותם, אבל כשענבר תחזור אתם תדעו מי הייתה באמת ענבר שלנו.
אנחנו חיפשנו את ענבר כל אותו יום בשטח ולא מצאנו אותה. הגענו לחפש אותה בבתי החולים וגם לא מצאנו אותה. הלכנו לתת דגימות. למוחרת יצא סרטון מזעזע של ענבר. בסרטון הזה רואים שמקיפים את ענבר וכל אחד יורה בה. העמידו אותה באמצע וירו בה כמו ברווז שנמצא במטווח, וענבר נופלת לרצפה והם מרימים אותה, שני מחבלים, ידיים, רגליים כשהדם שלה מטפטף מהידיים שלהם. די מזכיר את הלינץ' שהיה ברמאללה. לא רצינו שההורים יראו את הסרטון. ראה את זה חבר. לאחר מכן ראה את זה בעלי, אבל פה לא הייתה קביעה סופית של המוות וחודשיים חשבנו שענבר שלנו אולי נכנסה פצועה לעזה ואולי יצליחו להציל אותה. כך חשבנו כבני אדם, אבל הם לא בני אדם, הם נאצים, ואת זה המוח היהודי לא יכול לקלוט.
שנתיים שאני עולה לכאן לכנסת. שנתיים, פעמיים בשבוע. לפעמים זה היה שלוש, בתחבורה ציבורית, שלושה אוטובוסים. בחורף הכי קשה. בקיץ הכי חם, להתחנן לקבל את הגופה של הילדה שלנו לקבורה, אבל לצערי הרב בכנסת הזו יושבים אנשים ערלי לב. אין להם לב. אין להם נשמה, משני הצדדים, לא רק מצד אחד. כל פעם לפני שאני יוצאת מהבית אני צריכה להמציא את עצמי מחדש, איך היום אני אצליח לפגוע בנשמה האטומה שלהם? מי שיצליח לעשות את זה, אני מוכנה לתת לו טיפים ואולי הוא יקים חברת סטארט-אפ רצינית, אבל אני לא הצלחתי, ואני לא מדברת רק על צד אחד. אני מדברת על שני הצדדים. כל 120 חברי הכנסת חייבים לעוף הביתה. כל ה-120 חברי כנסת אחראים להפקרה ולמחדל הגדול שקרה במדינת ישראל מאז קומה. כל 120 חברי הכנסת חייבים ללכת הביתה, כשהפקירו את ענבר שלנו פעם שנייה בעזה, כשהצביעו על עסקה חלקית, כשהוציאו 33 חטופים ואת השאר השאירו לגורלם.
בחיים שלי, אני חיה מספיק זמן אני חושבת. ראיתי אתכם רק דרך המסכים של הטלוויזיה. ראיתי את הקונפליקטים. שמעתי איך אתם מדברים אחד אל השני. חזיתי בקרקס שקיים בממשלת ישראל, אבל מעולם לא האמנתי שאני אהיה חלק ממנו בעל כורחי, אז אני שואלת איך יתכן שמדינה, שממשלה, ואני לא יודעת חלקו של מי יותר גדול, חלקו של מי יותר קטן כי עדיין לא הוקמה ועדת חקירה, אבל אני באמת לא יודעת איך אתם מסוגלים להמשיך את החיים שלכם כרגיל כאילו ולא קרה כלום, כאילו ולא היה כלום, כאילו ואין לנו חטופים בתוך מנהרות, כאילו ואין לנו חטופים מפוזרים, קבורים בתוך אדמת עזה המקוללת? אולי חלקם דפוקים באיזה קיר ואנחנו לא יודעים.
ככל שעובר הזמן אנחנו מקבלים כבר חלקי גופות שלוקח שבוע להרכיב אותן במכון לרפואה משפטית. אנחנו מקבלים דגימות ועוד מעט גם את זה לא נקבל. לא נקבל דגימות ולא נקבל גם חלקים כי לא נקבל אף אחד לקבורה כבר. הם פשוט ייעלמו שם, אבל את מי זה מעניין בעצם? זה לא הילדים שלכם. זו הילדה שלנו. זו הילדה שלנו ולא שלכם, כי אני בטוחה שאם זאת הייתה הילדה שלכם, היא לא הייתה מתפוררת שנתיים בעזה. היא כבר מזמן הייתה בבית ואפילו בטיסה פרטית שיהיה כמה שיותר מהר.
אתם הפקרתם את ענבר ב-7 באוקטובר. אתם הפקרתם את ענבר בעסקת הנשים כשכל הנשים הצעירות יצאו וענבר לא יצאה. כן, אם עובר למישהו בראש שאולי לא יודעים איפה ענבר נמצאת, אז לא, זו לא הסיבה. ענבר פשוט פוספסה. היא כל כך קטנה שהיא פוספסה, ואת זה אמר לי שר בממשלת ישראל. ענבר פוספסה בעסקת הנשים ושוב ענבר מופקרת בעזה שנתיים אחרי, ושוב אני שומעת את ראש הממשלה שלי אתמול אומר, אנחנו נעשה הכול לא לפגוע בחטופים החיים. זה באמת מחמם את הלב. זה מה שצריך להיות, אבל אני שואלת את מר בנימין נתניהו, כשאתה תשלח הפגזה במקום שחלילה נמצאת הבת שלנו בו, האם אתה תשאיר לנו משהו לקבור? האם אנחנו נקבל משהו לקבור?
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
תודה, חנה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
לא תודה. עוד לא סיימתי.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אוקיי. בבקשה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
אני מחכה שנתיים לילדה. אני חושבת שאת יכולה לתת לי לדבר קצת.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
חנה, את מדברת ונותנים לך לדבר. זה בסדר גמור.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
תודה. יש לי הרבה מה להגיד. אני רק שותקת. את יודעת, אני בוררת את המילים שלי. אני בוררת את המילים שלי רק בגלל שהילדה שלנו בידיים שלכם. רק בגלל זה אני בוררת את המילים שלי. זה לא אומר שאין לי מה להגיד, ואני שוב אומרת, ההורים של ענבר לא יזכו להוביל אותה לחופה. אימא שלה ביקשה ממני לבוא לפה עוד פעם ולבקש את הילדה שלה לקבורה. אימא שלה רוצה לנשק ולחבק את הארון. אימא שלה רוצה ספסל שיהיה לה איפה לשבת ולדבר עם הילדה שלה. אימא שלה רוצה מקום שהיא תוכל להדליק נר. לצערי הרב בקצב הזה כנראה שלא יהיה כלום מה להחזיר.
את יכולה להגיד לי מתי אנחנו מקבלים את הילדה לקבור את הילדה, הבת האחת של אימא שלה? אתם יודעים שהילדה הזו היא דור שלישי לשואה? אתם יודעים שהסבא שלה ניצול שואה שלפני 80 שנה הבטיחו לו, לא עוד? אבל שיקרו, ואתם יודעים שהסבא רבא שלה קבור בקבר אחים ברומניה? ואתם יודעים מה המשפחה שלי עוברת? כן, אני יודעת, אני גוזלת לכם מהזמן. אני מתנצלת באמת, כי אני שנתיים. אצלי מחוגי הזמן לא זזו. הם נתקעו בשעה 06:30, ה-7 באוקטובר השחור, אז אני באמת מצטערת אם אני גוזלת לכם את הזמן, אבל אני צריכה לדבר, מה לעשות?
אני באמת אודה לך. אני רוצה לשמוע מה את כאישה שאני מחזיקה ממנה, אני חייבת להגיד, עושה עבור האישה היחידה והאחרונה שנשארה בשבי חמאס? מה את עושה כאישה לאישה עבור אישה, אלא אם כן תגידי לי שענבר אחרי לכתה הפכה לצפרדע. אולי אני אחשוב על זה, אבל שתינו יודעות שהיא לא הפכה לצפרדע, אז אני אשמח לדעת מה את, אישה כאישה שיושבת בכנסת ישראל עושה עבור ענבר?
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
תודה, חנה. אנחנו נעבור לדיון.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
לא, לא. סליחה, אני רוצה לשמוע תשובה. אל תנפנפי אותי אם אני לא ואם אני כן. שנתיים אני שומעת את זה. שנתיים. נשבר לי מהתשובות האלה, ואני מעריכה אותך מאוד. שלא תטעי.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
חנה, שמעתי אותך. אני יכולה גם להציע לך מים אם צריך.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
לא צריך מים. אני חושבת שאת במקומי, שנתיים לא היית מסוגלת לעמוד על הרגליים.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
יכול להיות.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
אני עוד עומדת על הרגליים שלי.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
חנה, אני מבקשת. אם היית מקשיבה עד הסוף אז היית שומעת. לפני שאנחנו עוברים לדיון שלשמו התכנסנו, אני כן אומר שאת מוזמנת בכל רגע להגיע ללשכה שלי ואני אגיד לך בדיוק מה אני חושבת ומה אני פועלת ואיך אני עושה ומה אני עושה. אני חייבת לומר לך שהמדינה לא עצרה מלכת, כי אם אנחנו נעצור מלכת כמדינה, החמאס ניצח. המדינה צריכה להמשיך ולהתנהל והחיים עצמם צריכים להמשיך כי החיים חזקים מכל דבר, עם כל הכאב העצום שיש לי לא רק על ענבר, אלא על כל החטופים שעוד נמצאים שם, החיים וכמובן החללים גם יחד, אבל המדינה צריכה להמשיך בכל הכוח והזמן עכשיו הוא זמן כדי לתת למדינה להמשיך וכדי שנוכל לחוקק חוק שהוא מאוד חשוב.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
אני חייבת להגיד לך שהזמן אצלנו בבית עצר.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
חנה, אני מבינה את זה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
שאנחנו מתים, שאנחנו לא מתפקדים.
<< אורח >> אסתר אבירם: << אורח >>
חנה, אתם צריכים לשאול למה המטוס היחיד שעלה לאוויר לא ירה בטנדרים. אתם צריכים לשאול את זה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
נכון, זו גם שאלה.
<< אורח >> אסתר אבירם: << אורח >>
איפה הסרבנים?
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
ברור.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אסתר וחנה, זה לא הזמן. הזמן הזה הוא לאכרזת חומרי נפץ כדי לשמור על מדינת ישראל, ולכן גם אסתר, גם חנה, כל אחת מכן מוזמנת אליי ללשכה שלי. אני באמת אשב ואדבר, ומה שאני יכולה לעשות אני אעשה. זה לא הזמן. אני באמת מבקשת לעבור לדיון עצמו שהוא דיון חשוב. חיכינו לו.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
אני חייבת לדעת - - -
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אני לא רוצה לקרוא לך לצאת.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
אני חייבת להבין איך אתם ממשיכים דיונים בצורה רגילה כאילו כלום לא קרה במדינה? את הולכת ומדברת על פצצות כשהמשפחה שלי מתפוצצת.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אני מבינה, ויש כאן מדינה לנהל עם 10 מיליון אנשים שהמדינה הזאת חשובה לכולנו והיא תמשיך גם אחרי שאנחנו נלך כולנו פה, נלך לבית עולמנו. אני מקווה שהמדינה הזאת תמשיך לנצח נצחים. צריך לנהל אותה, לכן זה לא כאילו אין, חס וחלילה. כולנו חיים רגע-רגע, דקה-דקה, שעה-שעה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
אני לא חושבת.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
זהו, אני גמרתי לנהל עכשיו דיאלוג. אני לא רוצה להוציא. אנחנו רוצים לעבור לדיון עצמו. אני לא מוכנה להמשיך את הדיון הזה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
מה שאת אומרת זה לא נכון.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
חנה, אז תבואי אליי ללשכה ותדברי איתי.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
לא. נמאס לי לבוא ללשכה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אז אל תבואי. זכותך.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
שמלטפים אותי כמו ארנבת. נמאס לי.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
הבנתי. תסיימי את המשפט האחרון שלך. אני אבקש שתצאי.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
אני לא אצא.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
חנה, את רוצה שאנחנו נעשה סצנות עכשיו?
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
מה?
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
את רוצה שעכשיו יהיה סצנה שכן תצאי, לא תצאי?
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
אין שום סצנה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
שמעתי אותך. מעריכה מאוד את עבודת הקודש שאת עושה, אבל נגמר האירוע.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
תעני לי על התשובה מתי אנחנו קוברים את ענבר?
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
בעזרת השם כמה שיותר מהר.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
זו לא תשובה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אנחנו נרצה לעבור. בבקשה חנה, אני מתנצלת.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
רק בגלל שאני מכבדת את האנשים שיושבים פה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
מאה אחוז. תודה, חנה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
באמת רק בגלל זה אני יוצאת.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
גם אני מכבדת אותך, ותודה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
תודה רבה. באמת רק בגלל זה יצאתי.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
תודה, חנה. שבאמת נזכה להחזרת כל החטופים במהרה, וניצחון מוחלט על זה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
והחטופה. יש גם חטופה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
בעברית חטופים כולל גם חטופה.
<< אורח >> חנה כהן: << אורח >>
לא. אם את רוצה לעשות לה כבוד, כי אתם הפקרתם אותה, אז אומרים חטופה כי היא היחידה שנשארה בעזה, אלא אם כן היא הפכה לצפרדע.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אנחנו רוצים לעבור לנושא שלשמו התכנסנו. כמו שקראתי מקודם, הצעת אכרזת חומרי נפץ (חומרי נפץ מאושרים) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ה-2025.
משרד העבודה, בבקשה.
<< אורח >> יובל אביעד: << אורח >>
שלום, עו"ד יובל אביעד ממשרד העבודה, לשכה משפטית, ממונה תחום בכיר. הממשלה ביום ה-07.07.2025 אישרה את הבקשה של שר העבודה להאריך את הוראת השעה המצויה היום באכרזת חומרי נפץ, שמכירה בפריט 12 שזה כוורות זיקוקין ופגזים מועפים על חלקיהם, כחומר נפץ מאושר. אני מזכיר לוועדה שזאת הארכה שלישית.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
זה לא שנייה ולא שלישית. היו שתי הארכות. עכשיו הצו פקע ועכשיו זה אחת חדשה.
<< אורח >> יובל אביעד: << אורח >>
אני אסביר את זה. הצו פקע וזאת האכרזה החדשה. מה שאנחנו למעשה מבקשים זה להאריך בעוד ארבעה חודשים - - -
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
זה לא להאריך. זה חדש.
<< אורח >> יובל אביעד: << אורח >>
לא להאריך, לחדש מחדש.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
עד ינואר 2026. קראנו.
<< אורח >> יובל אביעד: << אורח >>
הסיבה היחידה שאנחנו רוצים לעשות את זה, זה בגלל שהצורך נמשך, כלומר המלחמה נמשכת. יש צורך לאכרזה של פריט 12 מאותן סיבות של יכולת לאפשר למשטרה ולכוחות הביטחון להמשיך את הפעילות של המלחמה בעבריינות ושימוש לא ראוי בחומרי נפץ שהם מזיקוקי דינור ופח"ע, כמו שאלי אמר. מצד שני החידוש לארבעה חודשים נדרש עד שנכריז על זה כחומר נפץ מאושר באופן סופי, לצורך סיום עבודת המטה, והממשלה שהיא אמורה להשלים את הריא לצורך ההסדר הסופי, לכן אנחנו מבקשים.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אני חייבת לומר שכל פעם מחדש כשזה פוקע, זה דורש מאיתנו עבודה וזמן, וראית, עד שאנחנו מגיעים לדיון לוקח זמן. אנחנו שומעים פעם שלישית שאנחנו מחכים כי העבודה לא הסתיימה, כי העבודה לא הסתיימה. עם כל הכבוד, אני מעדיפה כבר היום בניגוד למה שאמרתי בדיון הקודם, בואו נקבע לשמונה חודשים כי בינואר אני רואה את עצמנו חוזרים לפה שוב ושוב מנהלים את הדיון, וזמננו יקר. כל דקה שעוברת ואנחנו מנהלים את הדיון הזה לחינם, כי אתם לא עושים את העבודה כמו שצריך, היא באמת בזבוז זמן יקר של הציבור ושל כולנו. בינואר עוד פעם ניפגש פה?
<< אורח >> יובל אביעד: << אורח >>
אנחנו נצטרך להיפגש כדי לאכריז על זה כפריט קבע.
צריך להבין שהאכרזה היא הוראת שעה. כהוראת שעה פריט נקבע כפריט 12 בתוך האכרזה בצורה שהוא מופיע. לצד זה יש צורך לבחון גם דרכי חקיקה נוספות, שלצד זה יכול להיות שיביאו לפתרון יותר מיטיב מבחינת חקיקה. בארבעה חודשים האלו אנחנו אמורים גם לשבת ולראות, כי מדובר באכרזה ישנה, אם הפתרון הזה שבאמת מופיע כמו שהוא מופיע כפריט 12 לצד פריטים אחרים כפי שהם כתובים, האם הוא הפתרון החקיקתי הנכון לעשות את זה?
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
יובל, אני קוטעת אותך. שמעתי את זה גם בדיון הקודם וגם בדיון הקודם-קודם. הבנו, אז חבל סתם לחזור. אני רק תוהה בקול יחד עם יתר חברי הוועדה, האם בינואר ניפגש פה שוב לא בשביל לשנות את זה ברמה של חוק קבוע, אלא שוב לחדש את זה ולהאריך את זה?
<< אורח >> יובל אביעד: << אורח >>
החלטת הממשלה ניסתה להתמודד גם עם הצורך הזה והבעיה הקיימת מבחינת חקיקה. אנחנו כמשרדי ממשלה, יושבים פה משפטים וגם בל"מ ומשטרת ישראל, מחויבים לעשות את העבודה שלנו ולהביא את זה כפי שהתחייבנו בתוך החלטת הממשלה. אני כולי תקווה, יושבת לידי גם נציגת משרד המשפטים, שנמצא את הפתרון כבר במסגרת הריא הקיימת כדי חלילה לא להביא את זה לחידוש נוסף.
<< דובר >> נעה בן שבת: << דובר >>
מי יזם את החלוקה הזאת לשתי תקופות, ארבעה חודשים ואז שמונה חודשים?
<< אורח >> יובל אביעד: << אורח >>
כדאי שמשרד המשפטים יתייחס.
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
לילך וגנר, משרד המשפטים. שני דברים. דבר ראשון כפי שציין יובל, כדי להפוך את ההוראה הזאת להוראת קבע נדרש הליך מכוח חוק ההסדרה שההליך הזה טרם הושלם, לכן כדי לא לרוקן מתוכן את המשמעות של ההליך של הריא, אנחנו לא יכולים להתחייב כממשלה שבסופו של דבר ההוראה הזאת ככתבה וכלשונה תהפוך להיות הוראת קבע. זה הסיבה שאנחנו השארנו פתח. גם אם זה הכוונה של משרד העבודה כרגע, אי אפשר לקבוע את זה כנתון לפני שהושלם הליך הריא שבמסגרתו גם נבחנות חלופות.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
לא הבנתי למה חלוקה לארבע וארבע.
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
הליך הריא טרם הושלם. להערכת משרד העבודה הליך הריא יושלם בארבעה חודשים האלה. הממשלה, אני מניחה כמו הוועדה, רצתה ודאות לזה שאנחנו לא ממשיכים להאריך את ההוראה הזאת בלי שיש צפי להסדר קבוע, ולכן הממשלה רצתה ליצור את הוודאות הזאת תוך ארבעה חודשים שמתקבלת החלטה. מצד שני כדי לא לרוקן את ההליך של ריא מתוכנו, שכל המשמעות שלו הוא גם לבדוק חלופות אחרות ולראות אם אנחנו יכולים להשיג את אותה מטרה בדרך אחרת, במקרה שאנחנו נגיע למסקנה בעקבות הליך הריא ובעקבות דיונים פנימיים שלנו שנדרשת חלופה אחרת שהיא איננה הפיכת הצו הזה להוראת קבע, תידרש תקופה נוספת, לכן עשינו מן איזון כזה בין מצד אחד הנטייה של הממשלה כרגע לבחון את ההפיכה של הצו הזה להוראת קבע, ומצד שני לתת פתח בגלל ההליכים שאנחנו מחויבים עליהם מכוח חוק, לאופציות אחרות.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
כעת חיה אני מוכנה פה קבל עם ועדה להגיד שאנחנו נגיע לפה בינואר וזה לא יהפוך לקבע ולא יהיה לכם פתרון אחר, אבל בסדר. זה ההימור שלי לאירוע.
אני רוצה כן לשאול אותך, משרד המשפטים. מאחר ויש לנו תקופה שבה הצו לא היה בתוקף, כלומר הוא הסתיים ב-5 בספטמבר והיום אנחנו ב-15, מה ההשפעה בכך שבמשך עשרה ימים לא היה צו בתוקף? איך זה ישפיע על אירועים שקרו לפני וכן הוגש כתב אישום או לפחות חקירה נפתחה, ואיך זה ישפיע כמובן קדימה?
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
תודה רבה על השאלה כי זה באמת חשוב שנבהיר את זה לפרוטוקול. התחלנו לדעתי להגיד את זה בישיבה הקודמת, שהצלחנו בכל זאת להאריך את זה לפני פקיעת הוראת השעה, וכרגע אנחנו מביאים צו חדש כשיש לנו גאפ של ימים בין הצו הקודם לצו החדש.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
עשרה ימים בדיוק.
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
מבחינת חוק העונשין יש כללים ברורים שברגע שעבירה פוקעת ומתבטלת, אז הביטול הזה הוא חל רטרואקטיבית, זאת אומרת ברגע שהייתה עבירה והמדינה מחליטה שהיא כבר לא רלוונטית, לפי סעיף 4 לחוק העונשין העבירה הזאת מתבטלת גם בדיעבד ואי אפשר להמשיך בהליכים שנעשו לפי אותה עבירה. לכך יש חריג בסעיף 6 לחוק העונשין. "עבירות שהזמן גרמן שקובע, הוראות סעיפים 4 ו-5 לא יחולו על עבירה לפי חיקוק שנקבע בו או לגביו שיעמוד בתוקפו לתקופה מסוימת או שנובע מטיבו שהוא נתון לשינויים מזמן לזמן". ההוראה שאנחנו כרגע מחוקקים מחדש, שהייתה בהוראת שעה, לטעמנו עונה על הקריטריון של סעיף 6. המשמעות היא שכרגע כשאנחנו מחדשים את ההוראה הזאת, אותם הליכים שהתחילו בהם אינם פוקעים ואפשר להמשיך בניהול שלהם.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אם אני מבינה נכון מה שאת אומרת, שסעיף 6 אומר שכן הייתה תקופה מסוימת במדינה שלנו שאנחנו היינו זקוקים בגלל הסיטואציה שהייתה, לקביעה מסוימת שתקבע שאסור לעשות את הפעולה הזו או אחרת, וזה היה נכון לשעתה, ברגע שהמצב הביטחוני פסק, ביטלו את העבירה אבל היא לא תבוטל רטרואקטיבית כי בתקופה שבה זה היה בתוקף כן היה חשוב. זה מה שאת בעצם אומרת.
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
נכון.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
בעיניי יש כאן בעיה של אכיפה בררנית כי בעשרה ימים האלה - - -
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
בעשרה ימים האלה אין איסור.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אנחנו ממשיכים את התקופה, כלומר התקופה עצמה של המלחמה היא נמשכת עד היום. עובדה שחידשתם את האירוע, אז יש כאן משהו שהוא מאוד בעייתי לטעון.
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
אנחנו לא יכולים לחדש את הוראת השעה רטרואקטיבית. אין אפשרות להחיל על חקיקה פלילית רטרואקטיבית. זה מנוגד למושכלות יסוד וזה בלתי אפשרי בחקיקת משנה. זה לא על הפרק, האפשרות בכלל להחיל את זה רטרואקטיבית. נוצר לנו הפער הזה של עשרה ימים, שמי שביצע את ההתנהגות הזאת באותם עשרה ימים, הוא לא חשוף לדין הפלילי כפי שנעשה. זה לא הופך את ההוראה לא להוראת שעה מעצם הטיב שלה. יש פסיקה שדנה בנושא הזה בהקשר למשל של הוראות שעה לחוק הכניסה לישראל. גם הן היו הוראות שעה שהוארכו מעת לעת, ונטענה הטענה שבגלל שהן הוארכו מעת לעת, הן כבר הפכו להיות מעין חקיקת קבע והן לא נכנסות לסעיף 6 ואי אפשר להמשיך בהליכים לפי הוראות השעה לחוק הכניסה לישראל. בית המשפט דחה את הטענות האלה וקבע שההוראות האלה הן באמת הוראות שנועדו לתת מענה לבעיה קונקרטית, וגם אם האריכו אותן מספר פעמים, זה עדיין הוראות שהזמן גרמן ואפשר להמשיך בהליכים גם כשהוראות השעה האלה מסתיימות ויש איזו שהיא תקופה ואז הן מתחדשות. כאן אני חושבת שאנחנו עונים על כל הקריטריונים האלה ולכן אנחנו ניצור ודאות. ברגע שעכשיו אנחנו נקבע את הוראת השעה, אפשר יהיה להמשיך בהליכים. כמובן אי אפשר יהיה ליצור הליכים חדשים על עבירות שבוצעו בתקופה הזאת.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
בסדר גמור.
משטרה, רוצה לומר משהו?
<< אורח >> ירון קנטר: << אורח >>
אני ירון קנטר מחטיבת התביעות. אנחנו הגורם התביעתי שמגיש את כתבי האישום בתיקים האלה.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
יש לך נתונים, כמה כתבי אישום הוגשו?
<< אורח >> ירון קנטר: << אורח >>
כן, יש לי נתונים. התיקון הזה באפריל 2023. בשנת 2023 היו 16 כתבי אישום.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
כמה הרשעות?
<< אורח >> ירון קנטר: << אורח >>
אין לי כאן את הנתון של הרשעות אבל 16 כתבי אישום שהוגשו.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אני רוצה להאמין שמ-2023 ועד היום לפחות חלק הסתיימו, אם לא כולם.
<< אורח >> ירון קנטר: << אורח >>
אין לי פה את הנתון של ההרשעות אבל אני נוטה להאמין שהרוב המוחלט של המקרים הסתיימו בהרשעה. אין לי פה את הנתון המדויק.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
הוועדה תשמח לקבל נתונים, כמה הסתיימו בהרשעה ומה היה העונש.
<< אורח >> ירון קנטר: << אורח >>
אוקיי. ב-2023 יש לנו 16 כתבי אישום. ב-2024 יש לנו 19 כתבי אישום. ב-2025 עד ספטמבר, 11 כתבי אישום. לפני זה לא היו כתבי אישום כי אנחנו לא יכולנו כתביעה להוכיח שאותו חומר שנתפס הוא - - - , לאור המגבלות שהיו באכרזה. אם אני זוכר נכון זה היה פריט 11 שהגדיר זיקוקי דינור. הייתה שם הפניה לקטגוריה. זה איזה שהוא אלמנט שמי שמתייחס אליו זה רק מכון התקנים ולא גורמים פנים-משטרתיים. לא היה לנו את הבסיס הראייתי להגיש כתבי אישום, אז במקרים האלה כמעט ולא היה מוגש.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
בעשרה ימים האלו היה לכם סיטואציה שבה לו הייתה עבירה בתוקף, הייתם - - -
<< אורח >> ירון קנטר: << אורח >>
אני לא מכיר שהיה לנו, אבל שוב, זה פרק זמן קצר וכמו שגבירתי רואה, זה לא מאות מקרים, כך שסביר להניח שזה לא - - -
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אוקיי, תודה רבה. אנחנו נקריא.
<< דובר >> נעה בן שבת: << דובר >>
הצעת אכרזת חומרי נפץ (חומרי נפץ מאושרים) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ה-2025
בתוקף סמכותה לפי ההגדרה "חומר מאושר" בסעיף 1 לחוק חומרי נפץ, התשי"ד-1954, ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת לפי סעיף 2(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1976, מכריזה הממשלה לאמור:
הוראת
שעה 1. בתקופה שעד יום ט"ז בטבת התשפ"ו (5 בינואר 2026), יראו כאילו באכרזת חומרי נפץ (חומרי נפץ מאושרים), התשנ"ט-1999, בסעיף 1, בסופו נאמר:
"סוג 12" זיקוקין דינור: שהם כוורות זיקוקין מועפים או חלקיהן ופגזי זיקוקין או חלקיהם".
<< דובר >> נעה בן שבת: << דובר >>
זאת ההוראה. אתם הארכתם אותה לארבעה חודשים מה-5 בספטמבר. למה לא מהיום?
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
מהיום, מה-15 עד ה-15.
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
ההוראה תיכנס לתוקף מיום הפרסום.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
זה לא 5 בינואר.
<< אורח >> לילך וגנר: << אורח >>
כשהבאנו את זה זה היה - - -
<< דובר >> נעה בן שבת: << דובר >>
אולי אפשר לפחות להאריך ל-15 בינואר?
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
תוסיפו עוד עשרה ימים.
<< אורח >> יאיר מתוק: << אורח >>
לא נתנגד.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אוקיי.
<< דובר >> ענת כהן שמואל: << דובר >>
מי אמר לא נתנגד?
<< אורח >> יאיר מתוק: << אורח >>
אני, עו"ד יאיר מתוק. אני אחראי על כל החקיקה הביטחונית במשרד לביטחון לאומי.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
כן, אין שום סיבה שיתנגדו.
<< דובר >> נעה בן שבת: << דובר >>
15 בינואר שזה כ"ו בטבת תשפ"ו.
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
אוקיי, תודה.
אנחנו נצביע. מי בעד? אין כאן נגד, אין כאן מתנגדים.
הצבעה
אושר
<< יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >>
האכרזה אושרה.
תודה רבה. אנחנו ננעל את הישיבה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 10:03. << סיום >>