פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב שלישי פרוטוקול מס' 446 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שלישי, כ"ג באלול התשפ"ה (16 בספטמבר 2025), שעה 10:38 סדר היום: << הצח >> 1. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 47), התשפ"ה-2025 (מ/1852) – בהכנה לקריאה שנייה ושלישית << הצח >> << הצח >> 2. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - תגמולי הורים, יתומים ואחים שכולים), התשפ"ד-2024 (פ/4587/25) בהכנה לקריאה ראשונה, << הצח >>של חה"כ משה סעדה, חה"כ מיכל מרים וולדיגר, חה"כ בועז ביסמוט, חה"כ אריאל קלנר, חה"כ דן אילוז, חה"כ ניסים ואטורי, חה"כ אפרת רייטן מרום, חה"כ צגה מלקו, חה"כ אלי דלל, חה"כ קטי קטרין שטרית, חה"כ שרון ניר, חה"כ טלי גוטליב וחה"כ ירון לוי << הצח >> 3. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - הרחבת הזכאות ליתומים שמלאו להם 21 שנים), התשפ"ג-2023 (פ/3779/25) בהכנה לקריאה ראשונה << הצח >>, של חה"כ צביקה פוגל, חה"כ ניסים ואטורי, חה"כ נעמה לזימי, חה"כ אריאל קלנר, חה"כ יצחק קרויזר, חה"כ מיכאל מרדכי ביטון, חה"כ טלי גוטליב, חה"כ משה גפני, חה"כ אושר שקלים, חה"כ לימור סון הר מלך, חה"כ בועז ביסמוט, חה"כ צגה מלקו, חה"כ אלי דלל, חה"כ ינון אזולאי, חה"כ משה סעדה וחה"כ משה פסל << הצח >> 4. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - הסדרת הזכויות של יתומים בוגרים), התשפ"ד-2024 (פ/4287/25) בהכנה לקריאה ראשונה, << הצח >>של חה"כ מתן כהנא, חה"כ משה טור פז, חה"כ אורית פרקש הכהן, חה"כ מיקי לוי, חה"כ מירב כהן, חה"כ אלעזר שטרן, חה"כ יוראי להב הרצנו, חה"כ נאור שירי, חה"כ סימון דוידסון, חה"כ דבי ביטון, חה"כ יסמין פרידמן, חה"כ שלי טל מירון, חה"כ טטיאנה מזרסקי, חה"כ מטי צרפתי הרכבי, חה"כ נעמה לזימי, חה"כ יואב סגלוביץ', חה"כ רם בן ברק, חה"כ גלעד קריב, חה"כ ירון לוי, חה"כ חנוך דב מלביצקי, חה"כ אריאל קלנר, חה"כ פנינה תמנו, חה"כ ניסים ואטורי, חה"כ משה סעדה, חה"כ בועז ביסמוט, חה"כ אפרת רייטן מרום וחה"כ אלי דלל << הצח >> 5. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תיקון – יתומי צה"ל), התשפ"ג-2022 (פ/709/25) בהכנה לקריאה ראשונה << הצח >>, של חה"כ שרון ניר, חה"כ יוליה מלינובסקי וחה"כ יבגני סובה << הצח >> 6. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - עדכון הסיוע וההטבות לאלמנה), התשפ"ה-2025 (פ/5463/25) בהכנה לקריאה ראשונה, << הצח >> של חה"כ אופיר כץ << הצח >> 7. הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - תגמולי יתומים, אלמנות וגרושות), התשפ"ד-2024 (פ/4749/25) בהכנה לקריאה ראשונה, << הצח >>של חה"כ פנינה תמנו << הצח >> 8. הצעת חוק תגמולים ליתום משני הוריו שאחד מהם נספה במלחמת חרבות ברזל (תיקוני חקיקה), התשפ"ד-2024 (פ/4547/25) בהכנה לקריאה ראשונה<< הצח >>, של חה"כ ינון אזולאי << הצח >> 9. הצעת חוק שירות המדינה (גימלאות) (תיקון – קצבה ליתום משני הוריו), התשפ"ד-2024 (פ/4369/25) בהכנה לקריאה ראשונה<< הצח >>, של חה"כ חוה אתי עטייה נכחו: חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר לימור סון הר מלך חברי הכנסת: ינון אזולאי קארין אלהרר אופיר כץ משה סעדה פנינה תמנו מוזמנים: אריה מועלם – ר' אגף משפחות, משרד הביטחון נוגה שילדהוז טאובר – יועצת משפטית לאגף משפחות, משרד הביטחון סא"ל מיטל סאמאט – רמ"ח נפגעים, צה"ל, משרד הביטחון יעל קסטן רבסקי – עו"ד, ממונה ארצית ביטוח לאומי, הסיוע המשפטי, משרד המשפטים שלי לוי – מרכז המחקר והמידע של הכנסת מאשי סנדרוביץ' – מנהלת אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי שרית דמרי דבוש – עו"ד, סגן היועץ המשפטי, המוסד לביטוח לאומי יהודה גליק – חבר כנסת לשעבר, נשיא עמותת אמיצים - אלמנים ואלמנות ויתומים צעירים הדס דיסין גליק – מייסדת ומנכ"ל עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים שולי מועלם – חברת כנסת לשעבר, אלמנת צה"ל שלומי נחומסון – מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל זהבה גרוס מידן – עו"ד, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אורלי זוהר – אלמנת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל רחמים חמי חוג'ה – ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ענת מיכל סגל – חברה בגוף הנבחר, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל רונית סגל – יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שלומית קלמנזון – אלמנת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל דורון קניגסבוך – חבר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וסים שבל – חבר ועד מנהל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל רן שדה – יתום צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אילנית בן עזרא – חברת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל גלית ויינר – יתומת צה"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל סיגלית צ'ובוטרו – מנהלת חשבונות, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נאוה זיו אור – אלמנה וחברת המועצה הציבורית להנצחת החייל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל טל גולדנר – יתום צה"ל, ועד מנהל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אייבי מוזס – יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה אלי טהר – יו"ר ארגון יד לבנים אסיף תמם – מייסד עמותת איל"מ - ארגון יתומים לאומיים מדברים נתי סמדר – עמותת איל"מ - ארגון יתומים לאומיים מדברים ידידיה טליה – יתום, פעיל תנועת עתיד לעוטף נועה פורד – יתומה ואחות שכולה, פעילת תנועת עתיד לעוטף ליאורה בן צור – יתומה, דוברת תנועת עתיד לעוטף יונתן דגני – יתום, פעיל תנועת עתיד לעוטף אלי דבי – אח שכול, מייסד "לנצח אחי" עופר זנזורי – יתום צה"ל גל גורן – יתום איבה משני הוריו שלמה אלפסה גורן – דוד תומך ליתומים בגירים משני ההורים איציק בונצל – אביו של סמ"ר עמית בונצל ז"ל שנפל בקרב במרכז רצועת עזה אורלי בירנבאום – בתו של יורי בירנבאום ז"ל, שנרצח במעבר אלנבי בספטמבר 2024 יפעת אגם פוספוס – בתו של משה אגם שנפל בעת שירות מילואים בספטמבר 1984 ליאת אורן וקס – גרושתו של יגאל וקס ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר בנתיב העשרה חנה כהן – דודה של ענבר היימן שנחטפה ונרצחה וגופתה מוחזקת בעזה סבג יגאל יונתן – אבא של שורד נובה, פורום דין וצדק אברהם רווח – אביו של רס"ן דביר ציון רווח ז"ל שנפל במלחמת חרבות ברזל, פורום דין וצדק ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים; מיטל פורמוזה רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 47), התשפ"ה-2025, מ/1852 << נושא >> << נושא >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - תגמולי הורים, יתומים ואחים שכולים), התשפ"ד-2024, פ/4587/25 << נושא >> << נושא >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - הרחבת הזכאות ליתומים שמלאו להם 21 שנים), התשפ"ג-2023, פ/3779/25 << נושא >> << נושא >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - הסדרת הזכויות של יתומים בוגרים), התשפ"ד-2024, פ/4287/25 << נושא >> << נושא >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תיקון - יתומי צה"ל), התשפ"ג-2022, פ/709/25 << נושא >> << נושא >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - עדכון הסיוע וההטבות לאלמנה), התשפ"ה-2025, פ/5463/25 << נושא >> << נושא >> הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון - תגמולי יתומים, אלמנות וגרושות), התשפ"ד-2024, פ/4749/25 << נושא >> << נושא >> הצעת חוק תגמולים ליתום משני הוריו שאחד מהם נספה במלחמת חרבות ברזל (תיקוני חקיקה), התשפ"ד-2024, פ/4547/25 << נושא >> << נושא >> הצעת חוק שירות המדינה (גימלאות) (תיקון – קצבה ליתום משני הוריו), התשפ"ד-2024, פ/4369/25 << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יום שלישי, כ"ג באלול תשפ"ה, 16 בספטמבר 2025. השעה 10:38. נושא הדיון היום הוא הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון מס' 47), התשפ"ה-2025. אנחנו בהכנה לקריאה שנייה ושלישית. יחד עם הצעת החוק הממשלתית הזאת ישנם לא מעט חוקים פרטיים, הצעות חוק פרטיות. בין היתר של חה"כ משה סעדה ועוד חברי כנסת; של חה"כ צביקה פוגל וחברי כנסת נוספים; של חה"כ טור פז וחברי כנסת נוספים; של חה"כ שרון ניר וחברי כנסת נוספים; של חה"כ אופיר כץ; של חה"כ פנינה תמנו שטה; ויש עוד שתי הצעות חוק נוספות, של חה"כ ינון אזולאי ושל חה"כ חווה אתי עטייה. אני כן אומרת לחברי הכנסת שנמצאים פה וגם לאלה שאינם, שבכוונתנו להצמיד להצעת החוק הממשלתית. יכול להיות שזה ייעשה במהלך הישיבה הזאת, יכול להיות שלא. אנחנו כן רוצים אבל להתקדם כדי למזג ולהתחיל לעבוד כמו שצריך, במלוא המרץ על החוק הממשלתי ולהעביר אותו בעזרת השם עד סוף הכנס הקרוב, כדי שבאמת נעשה את השינוי הכל-כך נצרך הזה. יש רגעים בעבודת הכנסת שבהם חקיקה נוגעת לא רק בספר החוקים היבש, אלא בלב הפועם של החברה שלנו. היום אנחנו עוסקים באחד הנושאים הרגישים והמקודשים ביותר, משפחות חיילים, כוחות הביטחון, שנפלו במערכות ישראל. יתומים, אלמנות, הורים, אחים, סבתאות ועוד. החוק כפי שהוא עומד כיום יצר עיוותים. הכביד לעיתים ואף לפעמים החטיא את הערכים של צדק, רגישות וחמלה. היום אנחנו מבקשים לתקן. אולי לא הכול, אולי לא עד תום. אבל לתקן ולו במעט את אותן עוולות. זהו חוב מוסרי של החברה שלנו שלא ייוותרו אותן משפחות יקרות עם תחושת נטישה או אי צדק. אלא שידעו שהמדינה עומדת מאחוריהם, לא רק במילים של טקסים בטקסי זיכרון וכדומה, אלא גם במעשים של חקיקה ותיקון. אני מבקשת ואני ניגשת, ואני מבקשת מכולכם וגם ממני ובאמת, כל כך חשוב לגשת לתיקון הזה בלב פתוח, לדיון הזה בלב פתוח. ברגישות, בתחושת שליחות אמיתית. כי אין דבר ראוי יותר מאשר לעמוד לצד מי ששילמו את המחיר היקר ביותר לטובת מדינת ישראל. אנחנו נוהגים באמת כל דיון לפתוח עם משפחות של חטופים ומשפחות שכולות ומשפחות אימהות הלוחמים. מאחר והדיון הזה נוגע לכולם, לכל המשפחות והאנשים שנקטתי כרגע בקבוצות ותיארתי אותם, אני אבקש באמת הפעם ברשות כולכם להתחיל כן עם מר מועלם ממשרד הביטחון שיאמר לנו מה היה עד עכשיו, מה החוק נכון להיום, מה קורה היום. מה החוק מביא לנו. אחר כך אני אתן לכולם להשמיע את דבריהם בצורה קצרה, שבאמת כולם יהיו תמציתיים, כדי שנוכל באמת להתקדם. אמרתי לכם, המטרה היא להצביע בקריאה שנייה ושלישית עד סוף הכנס שיגיע. זו עבודה לא פשוטה, אבל אם כולנו נירתם לזה זה יקרה. ברשותכם, מר מועלם. << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> בוקר טוב. ראשית אני מצטרף לדברי יושבת-הראש, בתקווה שהחטופים יחזרו במהרה ושולח מכאן נחמה למשפחות השכולות והחלמה מהירה לפצועי מערכת הביטחון ולפצועים בכלל. מורשת השכול של מערכות ישראל זה אחד מהעקרונות ואבני היסוד שלנו במשרד הביטחון של מדינת ישראל והחברה הישראלית. לפני שניכנס לפרטים אני רוצה לומר כמה עקרונות מנחים שהנחו אותנו לעשות שינוי בחוק. שינוי היסטורי בעיניי, כי מאז הקמת המדינה ועד היום יתומי צה"ל היו שקופים. אנחנו ראשית חושבים, וכך הנחנו, וכך גם הצעת החוק אומרת, אין גיל ליתמות. מבחינתנו יתום הוא יתום בכל גיל. הדבר השני, יתומי צה"ל ומערכת הביטחון הם חלק ממשפחת השכול. הטיפול ביתומים כמוהו כטיפול בהורים השכולים, באלמנות והיחס ליתומים הוא יחס שהמדינה צריכה לתת כמו שהיא נותנת להורים השכולים ולאלמנות. החוב ליתומי צה"ל הוא לא רק חוב שלנו במשרד, הוא חוב של החברה הישראלית כולה. אני חושב שהחוסן של החברה הוא בטיפול ביתומי צה"ל, בדאגה לאותם הורים שהמדינה שלחה להילחם ואותם ילדים שהותירו הם ילדיה של החברה הישראלית כולה. מדינת ישראל, כפי שאמרתי גברתי יושבת-הראש, מחויבת לא רק להנציח את הנופלים, אלא להבטיח חוסן ומשמעות לילדים שהשאירו אותם הורים. מבחינת המעמד של יתומי צה"ל וכוחות הביטחון, החזון, התפיסה והערכים, הם ערכים שחושבים עליהם כך גם שר הביטחון וגם שר האוצר, בהסכמה שלהם לאותה הצעת חוק שמשרד הביטחון מניח על השולחן. אני יודע שזה לא מספיק, מראש אני אומר. אבל זו התחלה של איזה שהוא תהליך, אולי מאוחר מידי, כי קרה 77 שנה מאז שהמדינה הוקמה והוא קורה רק היום. אבל אני חושב שזה חייב להיעשות וחייב לעשות תיקון. ראשית בהכרה ביתומים עצמם, זה שמדינת ישראל מכירה ביתומים בכל גיל. הדבר השני, בחוב כפי שדיברתי שהמדינה מחויבת לאותם נופלים. עיקרי הצעת החוק, אם אני אגע בדברים העיקריים, כדי להיכנס לנושא. הוקמה ועדה ציבורית ביוזמה של האגף, ביוזמה של משרד הביטחון. בראש הוועדה עמד פרופ' אליקים רובינשטיין, השופט בדימוס. החברים בוועדה היו מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי לשעבר פרופ' שלמה מור יוסף, האלוף מיקי אדלשטיין שייצג את צה"ל, נציג ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אלברט אלמלם. היו שותפים בה עוד שני אנשי אקדמיה, אנשים נוספים מתחום החינוך. הוועדה הוציאה קול קורא לציבור הרחב וכ-100 יתומים ביקשו להופיע, לדבר, להשמיע את קולם בפני הוועדה. בנוסף, לכל הארגונים היציגים במדינת ישראל שכוללים את צה"ל, את משטרת ישראל, את המוסד לביטוח לאומי, את ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, את ארגון יד לבנים וארגונים אחרים שביקשו להופיע בפני הוועדה. הוועדה שמעה את כולם ובתום התהליך הגישה המלצות לשר הביטחון. עיקרי ההמלצות של הוועדה היו מתן תגמול או מלגת קיום ליתומים עד גיל 30 והרחבות נוספות לאותם יתומים שאינם עובדים ולצערי כתוצאה מאובדן האב נשארו ללא תעסוקה, ללא עבודה, ללא בית. הוועדה ראתה אותם כיתומים שהם מחויבים לשיקום על ידי המדינה. והמדינה צריכה ללוות אותם בגמלה, בקצבה עד שימצאו עבודה, אם בכלל. או למצוא להם מקורות תעסוקה, מקורות פרנסה אחרים. אנחנו איתרנו כמה מאות יתומים כאלה שאנחנו בתהליך של להתחיל ללוות אותם. האגף לא המתין למימוש החוק. האגף הקים יחידה נפרדת בתוך האגף. בראש היחידה עומדת היום אלינור, שנמצאת איתנו כאן, והיא עוסקת בשלושה פרמטרים עיקריים: ראשית ביתומים הבוגרים. היתומים הבוגרים במציאת תעסוקה, הן לאלה שעובדים ובמציאת או בסיוע בהשכלה לאלה שעדיין לא נמצאים במעגל ההשכלה. אנחנו במשא ומתן כרגע עם האקדמיה כדי לתת העדפה לאותם יתומים ברישום וכל מה שקשור לזה. העובד השני תפקידו להתעסק עם האוכלוסייה הצעירה של היתומים, בכל מה שקשור בליווי, בתוכנית ליווי אישית ובתחומים האחרים שהחוק מדבר עליהם. אם נחזור לוועדת רובינשטיין, הוועדה המליצה בנוסף להגדיל או להכפיל את מענק הדיור בכל מה שקשור לדיור של היתומים. היום הסכום עומד על 150,000 שקלים, הוועדה המליצה להגדיל אותו פי שתיים. זה מענק דיור, מענק נישואין. בנוסף המלצות בתחום ההתערבות הרגשית. לאפשר ליתומים לקבל טיפול לכל חייהם למי שזקוק לטיפול ולהרחיב את מקצועות הטיפול על מי שמקובל היום. זאת אומרת, שלושה תחומים היו בעיקרי המלצות הוועדה: בתחום הערכי, בתחום הרגשי ובתחום הכלכלי. בנוסף, אותם יתומים לצערי כמוגדרים ביתומים שאינם עומדים ברשות עצמם, היה עיוות מבחינת החוק. שאם אותו יתום עבד במשקם או באיזה גוף מסוים או אם קיבל איזה שהיא קצבה מהביטוח הלאומי היה לו קיזוז של הקצבה מהתגמול. הצעת החוק אומרת שכל מה שהמדינה במסגרת הצעת החוק נותנת ליתום יהיה ללא שום קיזוז וללא שום הורדה. המלצות הוועדה הוגשו לשר הביטחון לפני כשלוש שנים. אנחנו לא כל כך הסכמנו עם ההמלצות, כי חשבנו שנכון לתת ליתומים הרחבה מעבר לגיל 30. ואכן לא הגשנו את ההמלצות לחקיקה. נכנסנו למשא ומתן ארוך, מייגע, עם האוצר, שבסופו של דבר מה שהצלחנו להתקדם זה להרחיב את התגמול ליתומים עד גיל 40 ולתת מענק של 50,000 שקלים בשתי פעימות ליתומים הבוגרים. אם נסתכל על עלות כוללת של הצעת החוק - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, שנייה מועלם. לא מובן. אמרת שהם המליצו עד 30, אתם רציתם עד 40. קיבלתם עד 40? << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> לא, אנחנו נלחמנו עד גיל 40. ועדת רובינשטיין המליצה עד גיל 30. אחרי משא ומתן ארוך עם האוצר הגענו להסכמה עם האוצר. כל הצעת החוק הזאת, כל תקציבה מתואם עם האוצר. אחרי שנכנסנו למשא ומתן ארוך ומייגע עם האוצר הצלחנו להרחיב את זה עד גיל 40 תגמול ליתומים ומעל גיל 40 מתן מענק חד פעמי בשתי פעימות של 50,000 שקלים. בנוסף יש הרחבות נוספות נקודתיות שאני לא אכנס אליהם. אם אני אכנס לסכומים עצמם, ועדת רובינשטיין המליצה על סכום של כ-91 מיליון שקלים בשנה הראשונה. הצעת החוק שמונחת כאן על השולחן, אני שמח שהייתה הסכמה עם האוצר על הסכומים, מדברת על מעל 400 מיליון שקלים בשנה הראשונה. וזה אחרי הרחבה של רובינשטיין. בנוסף אנחנו חושבים שצריך להרחיב את המעטפת הרגשית טיפולית ולצורך כך מינינו עובד מיוחד באותה יחידה, עובדת סוציאלית מיוחדת, שתעסוק בכל ההתערבות הרגשית, בכל הליווי התעסוקתי של אותם יתומים. כך שאנחנו יודעים שאולי צריך יותר, אני לא אומר שלא. אבל אני חושב שהסיכום שהגענו עם האוצר, הסיכום בין השרים, בין שר האוצר לבין שר הביטחון על סכום של מעל 400 מיליון שקלים בשנה הראשונה זה בהחלט צעד גדול. הוא מהווה הכרה ביתומים בכל גיל. הוא לא שם את הגיל, גיל היתמות בגיל 20, 30, 40 או 50. הוא נוגע בכל אחד מהיתומים. אני שוב אומר, אמנם לא מספיק, אבל אני חושב שאחרי 77 שנה בשלב הראשון לבוא עם איזה שהיא בשורה שמדברת על 400 מיליון שקלים אחרי אישור החוק, יש בכך איזה שהיא בשורה ליתומים. אנחנו נמשיך יחד עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל לאתר נקודות נוספות לסיוע ליתומים במקומות שאנחנו חושבים שצריך לסייע, כפי שאמר שר הביטחון ליושבת-ראש הארגון בפגישה שהייתה לפני כמה ימים. אנחנו מבקשים לאשר את הצעת החוק ולאפשר סוף-סוף איזה שהוא תיקון עוול היסטורי ליתומי צה"ל, שאנחנו רואים בהם כחלק בלתי נפרד ממשפחת השכול ואולי היה צריך לעשות את התיקון הזה עוד בימי הקמת המדינה. בנוסף בהצעת החוק יש עוד תיקונים נוספים שנוגעים באלמנות צה"ל. אחד מהם מדבר על אלמנות מחוסרות פרנסה, אותה אלמנה שמתפרנסת רק מהתגמול. אנחנו חושבים שלאותן אלמנות צריכה להיות הרחבה ונקודות נוספות שנגיע אליהן בהמשך. אני מודה לכם על ההקשבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אני רוצה להבין. אני רוצה שתיתן, על יתומים, שוב, יהיו לנו עוד הרבה שאלות לא רק ממני, מכל הנוכחים פה. אבל אני שמה רגע את היתומים בצד, כי אני רוצה להבין. האוכלוסייה השנייה שהחוק נוגע בה זה אלמנות. הזכרת אלמנות מחוסרות פרנסה? << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> אמרו לי שהחוק הזה עבר. אני תכף אדבר על הדברים הנוספים. אולי היועצת המשפטית תרחיב בעניין הזה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז. אז אני מדברת כרגע על משרד הביטחון, בין אם זה אגף משפחות. אז אני רוצה לדעת רגע בכלליות, הקבוצה של האלמנות, מה השינויים מהמצב הקיים היום? ואם אפשר אחרי האלמנות אני מבינה שיש גם שינויים, ואם לא אז אני אשמח גם את זה לשמוח. אני לא אשמח, אני ארצה לשמוע. מה לגבי אחים? כלומר, כן בואו תגידו לי רגע את הקבוצות שהחוק הזה, הבאנו תיקון חוק. הממשלה הביאה תיקון חוק. על איזה אוכלוסיות היא מתייחסת? יתומים, אלמנות? האם גם, שוב, להורים, לאחים? האם יש שם שינויים גם לקבוצות הללו? << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> אין. התשובה שאין. << אורח >> נוגה שילדהוז טאובר: << אורח >> בוקר טוב גברתי יושבת-הראש, בוקר טוב לכולם. אני נוגה שילדהוז טאובר, היועצת המשפטית של אגף משפחות במשרד הביטחון. באמת הליבה של התיקון עוסקת ביתומים, בזכויות היתומים. בהרחבות דרמטיות בהיקפי הסיוע וגם בסכומים. יש עוד תיקונים שהמתינו, עוד תיקונים שעלה לגביהם צורך במהלך התקופה האחרונה. אוכלוסיית האלמנות, יש שינוי דרמטי בעדכוני סכומי הדיור. יש אצלנו הטבות לדיור לאוכלוסיות של אלמנות ושל הורים. הסכומים האלו התעדכנו, כך שהם כרגע הוכפלו, ממש הוכפלו. לכן הטבת הדיור מתעדכנת באופן דרמטי גם לאוכלוסיית ההורים וגם לאוכלוסיית האלמנות. << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> לגבי המטפלות, מה שחשבנו לנכון שאלמנה עם ילדים קטנים מתחת לגיל שלוש בהחלט זכאית לצאת לעבודה. כדי שהיא תצא לעבודה היא צריכה להשאיר את הילד אצל מטפלת. אילו בעלה היה בחיים אנחנו מניחים שבעלה היה עוזר לה לצאת לעבודה. לכן ביקשנו בהצעת החוק תיקון שאותה אלמנה תקבל 3,000 שקלים לחודש, תוכל לשכור מטפלת והיא תוכל לסייע לה בחיי היום יום. אותו דבר להורים שכולים שמביאים ילד לעולם בשלוש שנים הראשונות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אחים אתה מתכוון. כן. מה עוד? לגבי אחים, יש מעבר לכך יש עוד דברים? << אורח >> נוגה שילדהוז טאובר: << אורח >> אני אגיד שבתיקון שהוצג בפניכם אין משהו שמתייחס באופן ספציפי לאוכלוסיית האחים. אני גם אגיד באותה נשימה שב-2022 היה תיקון גדול בנוגע לאחים השכולים ולמעשה עד אותו רגע רק אחים בנסיבות מאוד ספציפיות בכלל נחשבו כבני משפחה. היום אחרי 2022, אחרי התיקון הגדול, האחים הם כמובן חלק מבני המשפחה על פי חוק. בתיקון שמוצג בפניכם כעת אין התייחסות נקודתית לאוכלוסיית האחים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מעבר למה שאמרת. << אורח >> נוגה שילדהוז טאובר: << אורח >> מעבר לתיקון הדרמטי שהיה גם ב-2022. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, מעבר לכך שהורים עם ילדים, עם אחים קטנים, שמקבלים מטפלות. << אורח >> נוגה שילדהוז טאובר: << אורח >> נכון, באמצעות ההורים. כלומר, זו הטבה שניתנת להורים. << אורח >> קריאה: << אורח >> אבא שלי לא מחויב לפרנס את האחים שלו, עם כל הכבוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא יודעת מי מדבר, אבל תכף נגיע אליכם. << אורח >> קריאה: << אורח >> יש עוד קבוצה ששכחתם זה יתומים להורים גרושים, גם אותם שכחתם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שנייה חברים, בלי הערות בבקשה. אנחנו נגיע לכולכם, אני מבטיחה. מר מועלם, סיימת? אני יכולה לעבור הלאה? << אורח >> מיטל סאמאט: << אורח >> אפשר רק להתייחס לתיקוני החקיקה הנדרשים בצה"ל? כי הם נוגעים לאוכלוסיית האלמנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, בבקשה. << אורח >> מיטל סאמאט: << אורח >> בוקר טוב, אני מיטל, אני רמ"ח הנפגעים בצה"ל. בעצם אנחנו מדברים בצה"ל על תיקוני חקיקה נדרשים לאלמנות, שמבחינתנו ממש בגדל של תיקון עוולות על חמישה נושאים מרכזיים. כפי שנאמר, לאלמנות מעוטות יכולות בעצם הנושא נפתר. << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> סליחה מיטל, אגב, הנושאים האלה מחר במליאת הכנסת. עולים מחר לקריאה ראשונה. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> זה לא חלק מהחוק. << אורח >> נוגה שילדהוז טאובר: << אורח >> זה בנוסף. << אורח >> מיטל סאמאט: << אורח >> לא. אבל אולי זה ייתן רגע את התמונה המלאה. << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> זו הצעת חוק נוספת, גברתי יושבת-ראש, שעולה מחר על שולחן המליאה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן. << אורח >> מיטל סאמאט: << אורח >> תרצי שאני אגיד בקצרה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ממש בקצרה, כי אנחנו רוצים להתמקד בחוק הנוכחי. << אורח >> מיטל סאמאט: << אורח >> זה באמת ביטול קיזוז תגמולי משרד הביטחון וצה"ל. ביטול קיזוז לשארי גמלאי קבע שנפל במלחמה. ביטול מגבלת 70% לכלל שארי קבע ומילואים. זה רלוונטי כשיש שלושה יתומים או יותר. המשך זכאות קצבאות שארים לאלמנות שנישאו בשנית, זה מאוד דרמטי. וביטול התנאי לגיל 35 לקבלת קצבה לאלמנות שהן ללא ילדים. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה, חשוב מאוד. היא אומרת שמחר זה מונח. אני אתן לך, אני אתן קודם כל לחברי כנסת ואז אני עוברת אליכם. אני אפנה לחברי הכנסת לפי סדר ההגעה, לא לפי שום סדר אחר. אז בבקשה חה"כ משה סעדה. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> בוקר טוב לכולם. אני חושב שהנושא הזה הוא מאוד חשוב, מאוד משמעותי. אני חושב שבקונצנזוס של כולנו שהעניין הזה חייב להשתנות ולעבור אתחול מחדש. מדינת ישראל שלחה את הילדים שלה ואת האחים שלה, חלק שלחו את ההורים שלהם, ואת הבעלים, למלחמה קשה מאוד מאוד. מלחמה של שנתיים. לצערי, לא כולם הולכים למלחמה הזאת. מעטים בחברה הישראלית, שהם מובחרים בעיניי, שהולכים וניצבים בחזית יום יום כבר 350, זה המספר הנמוך, היום זה מגיע ל-400. ואני מדבר עם אנשים 400 ו-500 וגם אצלי בבית. וזאת מלחמה קשה. קשה גם למי שנלחם בה. וכמו שאנחנו יודעים, לא כולם חוזרים מהמלחמה הקשה הזאת. והחובה שלנו, אחרי שאנחנו יודעים שלא כולם מגיעים לשם, שמי שמגיע לשם ונלחם למעננו ובזכותו אנחנו חיים ויושבים פה ומדברים ובזכותו נחזור לילדים שלנו ונחבק אותם – שהאנשים הללו שלא שבים אנחנו נעטוף אותם. נעטוף אותם כפשוטו, בכל. בתחילת המלחמה כאשר ניחמתי אבלים פגשתי את איציק בונצל, הלכתי לנחם אותו כמו כל עם ישראל. שאלתי אותו בניחום, אמרתי לו אחרי השבעה אם אתה צריך משהו אני אתקשר אליך. התקשרתי אליו שבוע אחרי. אמרתי לו איציק, מתי אני יכול לפגוש אותך? אחרי שכולם הלכו. ולשאול מה אפשר לעזור. הוא אומר לי אני רוצה שתעזור לי בדבר אחד, לא לעצמי אני מבקש. אני לא צריך כלום, ברוך השם. אני רוצה שתיכנס לסוגייה של עניין אחים שכולים, הורים, אלמנות, יתומים. הנושא הזה מאז 1949 כמעט לא עבר שינוי במדינת ישראל וקופא על שמריו. הגיע הזמן שנאתחל. איציק גם דיבר עם ראש הממשלה, ראש הממשלה ביקש ממני לכתוב את החוק וכך נקלעתי לסיטואציה. כתבנו חוק. כן, חוק שהוא אחרי ה-7 באוקטובר. חוק שמאתחל מחדש. החוק שאתם מביאים לפה הוא חוק של לפני ה-7 באוקטובר. אם בחוק הגיוס בוועדת חוץ וביטחון אומרים לנו מה אתם מדברים על החוק הקודם? לא רלוונטי, היה 7 באוקטובר. אתם באים אליי עם חוק שהוא חשוב, שהוא משמעותי על יתומים, אבל הוא רלוונטי לפני ה-7 באוקטובר. נפל דבר, מדינת ישראל צריכה לאתחל מחדש בכל המישורים. לא יכול להיות שתגידו הסקטור של היתומים שהוא מקופח וברור שנגרם לו עוול, תתמקדו איתי בזה. אני אומר תאתחלו מחדש, תראו את האחים. אח, גדל עם הורה שלא תמיד מתפקד בגלל השכול. אח גדל בלי אח גדול. יתום אין מי שייקח אותו לחופה. וההורים השכולים, לצערי בביקורים האין סופיים בשבעות וניחומים, אתה רואה הורים קורסים. הורים שעבדו לפני כן. לאחרונה פגשתי זוג הורים שהבן שלהם נהרג, שריונר, בשל תקלה נוראית צידדו עליו את הטנק. הכי נורא שיש. האנשים הללו הם אנשים שכל חייהם נתינה, עבודה וחסד. עזבו הכול. הם לא חוזרים לעבוד, הם לא מתפקדים. עכשיו ממה הם יחיו? מקצבה של 10,000 שקלים? מישהו דן בזה? הילד שלהם זה מהמיעוט, מיחידי הסגולה ששירתו את מדינת ישראל. זה מיעוט. ומתוך המיעוט הזה חלקם נופלים ולא שבים וזו אחריות שלנו. אי אפשר להגיד להם לא, אנחנו נטפל רק בסקטור הזה. לא, מאתחלים מחדש את הכול. לכן אני מתנגד למיזוג, כי אני רוצה כמו ההצעה של איציק וכמו ההצעה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לגעת בכולם. לגעת ביתומים, באלמנות, באחים, באחים השכולים, בהורים. אני שומע אמירה 'אין כסף'. החוק הזה התחלנו אותו לפני שנה וחצי, במאי. ביקשנו ממשרד האוצר נתונים. לא, לפני הכסף, נתונים. לא מסרו לנו. למה? זה לא כזה חשוב. אנחנו לא במלחמה. יתומים, למה זה חשוב? לא מסרו לנו נתונים. ביקשתי מראש הממשלה לקדם את זה. אומר לו שר האוצר 'תקשיב, זה מיליארדים על מיליארדים'. אמרתי תנו חישוב. לא עשו את החישוב, אין זמן. פקידי האוצר, למה שישקיעו ביתומים ואלמנות? זה לא מה שחשוב כרגע. יש דברים יותר חשובים. אני הלכתי וחישבתי, יחד עם איציק בונצל, חישבנו. מדובר במיליארד שקלים. אמרו לי זה הרבה כסף. ואז אני שאלתי את עצמי מה זה הרבה כסף? האם מדינת ישראל יודעת להשקיע בנסיעות לאומן, אין לה בעיה, היא משקיעה כסף. בזה היא יודעת להשקיע. וזה בסדר בעיניי וזה ערכי. היא לא יכולה להשקיע גם ביתומים, אלמנות? מדינת ישראל מסבסדת אפליה מתקנת לציבור הערבי, במיליארדים. במיליארדים. אנשים שלא שירתו ולא עשו כלום ושום דבר למען מדינת ישראל. מיליארדים. לזה יש כסף וליתומים ואלמנות אין כסף? הגיע הזמן שנגיד לא שירת לא קיבלת. אבל מי שמשרת ומי שלא שב מהקרב מדינת ישראל תראה אותו לפני כולם. לא בירוקרטיה, לא פקידים. אתם יודעים מה זה? אני לא יודע. אמר לי איציק, דיברתי איתו על מה זה לאבד ילד. ושלושת הילדים שלי משרתים. עכשיו הבן שלי בחאן יונס. אומר לי משה, אתה לא תבין ושלא תבין. ויש פה אנשים שיודעים מה זה לאבד ילד, אח, אמא, בעל. באמת אני אומר, אני לא מכיר, אני לא יכול להבין עד הסוף ואני לא רוצה לדעת. אבל אני יודע שהכאב שלכם הוא קשה מנשוא. ואי אפשר להיות בירוקרטים ולהגיד סליחה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> משה, אבל אני רק רוצה לומר לך - - - << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> סליחה, אני מסיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל, משה, אני רק רוצה לומר שאיציק פה והוא ידבר בשם עצמו. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> אני מדבר בשם עצמי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, כי אתה מזכיר את איציק. הכול בסדר. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> כי עשינו את החוק ביחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק מבקשת שתקצר, כי אנחנו רוצים לתת לכולם פה לדבר. אנחנו רוצים להתקדם. בואו נשמע. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> אנחנו לא רוצים לחבר את החוקים האלה. אנחנו רוצים - - -, שמי אורלי זוהר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו נשמע אותך, יקירה. שנייה. בואו נכבד, בואו נקיים פה דיון מכבד. משה, תתכנס לסיום. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> אני מתכנס. הצעת החוק צריכה להיות כוללת. היה 7 באוקטובר, רוצים לקדם ליתומים בהליך מהיר, אין לי בעיה, אני לא מתנגד. הפוך, זה טוב וזה חיובי. אבל אסור להשאיר מאחור. כי שנה וחצי החוק הזה לא קודם. שנה וחצי. שקידמנו דברים אחרים, חשבנו שיש דברים יותר חשובים כנראה לצערי. וזה לא נכון. את חדשה בתפקיד ואני מאחל לך קודם כל בהצלחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אז בוא תעזור לי. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> אני אעזור לך. אני עוזר לך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוא נהיה ענייניים ולא נלהיט פה את האווירה. בוא נתקדם. אני פה כדי לקדם. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> לא, לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה לא? מה לא? אנחנו רוצים להתקדם, זה כן. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> אני רוצה שתעזרי לי בלאתחל מחדש כלפי כולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואני רוצה שתעזור לי לקדם את החוק הזה. כמובן, ככל שנוכל עם עוד תיקונים שאפשר. אבל יש כאן, בואו, אני רוצה רגע להסביר משהו שכולנו יודעים ועדיין אני אגיד אותו. יש כאן לא מעט קבוצות וכל קבוצה מגיע לה עולם ומלואו. אין ספק בכלל. כל מה שאמרת כל כך טריוויאלי בעיניי ואני בטוחה שבעיני כל היושבים פה בחדר. מי שנמצא פה בחדר מבין היטב את מה שאתה אומר והוא מכיר את זה על בשרו. << אורח >> קריאה: << אורח >> לא, אני חושב - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, לא, לא, אל תפריע לי באמצע. שנייה, אני אתן לך גם לדבר. מה שאני רוצה לומר שיש פה חוק שהוא חשוב מאוד והתיקונים שלו חשובים מאוד. לא מספיק. אני מסכימה איתך, לא מספיק. אז מה אתה אומר? בואו נעצור את החוק הזה - - - << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע. אבל אתה יודע יפה מאוד איך הולכת פה חקיקה. לכן, רגע, אני לא אכנס איתך עכשיו לדיאלוג. אנחנו נעשה את המיטב שכמה שיותר דברים נכונים ותיקון עוולות ייכנסו לחוק הזה. אבל מצד שני, אני רוצה את החוק הזה להעביר עד סוף הכנס הזה. לכן נתקדם קדימה, תוך הבנה - - << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> מיכל, אבל למה אי אפשר להעביר - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> - - שיש לנו פה עוד דברים. די, אני סיימתי. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> אפשר להעביר את הכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> משה, תודה רבה. אנחנו נעשה את הכול כדי להעביר את הכול. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> שנה וחצי לא עשינו כלום. שנה וחצי לא עשינו כלום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חה"כ קארין אלהרר. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אורלי, סליחה. אני לא רוצה להוציא אנשים על ההתחלה. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> - - - בוא תראה. אמא צעירה. כל המלחמה זה אימהות צעירות, אף אחת לא יכולה להחזיק בית. היא לא אמא ולא אבא. אנחנו לא חד הוריות. אני כאשר הבאתי ילדים הבאתי עם בן זוג. הוא יצא להילחם ולא חזר. סליחה, הילדים שלי, אני התחלתי את המאבק הזה כשהם היו בתיכון והיום כבר יש לי נכדה. מה קורה? כמה זמן אתם - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אורלי, אורלי. מאחר ואני לא נותנת, אנחנו לומדים עכשיו שמי שצועק שומעים אותו ואני לא מוכנה שזה יקרה. לכן אני מבקשת מאף אחד לא להתפרץ. אנחנו רוצים להתקדם ולתת לכם את רשות הדיבור. אני מבקשת לא להפריע. אני ממש מבקשת. תודה רבה. חה"כ קארין אלהרר, בבקשה. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה גברתי יושבת-הראש ובהצלחה בתפקיד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לכולנו. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> יש פה דיון סופר חשוב. אנחנו ביום ה-711 למלחמה שעדיין נמשכת. הבנתי שעכשיו התחילו במתקפה עצימה בעזה והדיון הזה ימשיך להיות רלוונטי, לצערי, כל עוד המלחמה מתקיימת. זה לא סוד שילד שמאבד את ההורים שלו הוא מאבד את העוגן שלו וצריך לדעת לטפל בו. המדינה שלחה אנשים. הם לא קמו בבוקר ואמרו מה נעשה היום? נלך למלחמה. המדינה שלחה אותם והמדינה אחראית. המדינה אחראית גם להשלכות. כאשר ילד מאבד את ההורים שלו כי הם יצאו למלחמה או כי היה אירוע של טבח – המדינה אחראית. אני לא אכביר במילים, כי ברור לי שכולם רוצים לדבר. אני רוצה לציין, גברתי יושבת-הראש, אני רוצה לציין אולי עוד שני תיקונים שאפשר להכניס. הם קטנים ובעיניי יש להם משמעות. האחד זה השוואת התגמולים לילדים יתומים גם לילדי אומנה. צריך להבין, ילדי אומנה הם ילדים שנכנסים לתוך משפחה. זו מסגרת משפחתית לכל דבר ועניין. הם נמצאים שם, הם מרגישים שזה אבא ואמא, הגם שיש הורים ביולוגיים אי שם. רוב הזמן הם בכלל לא בקשר איתם. ואלה הדמויות ההוריות. הם האנשים שהם העוגן שלהם. << אורח >> קריאה: << אורח >> מה זה קשור? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בלי להעיר, אורלי, באמת. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> זה לא אני. << אורח >> קריאה: << אורח >> ההורה שם זה משרד הביטחון וביטוח לאומי. האפוטרופוס זה משרד הביטחון וביטוח לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, אני ביקשתי לא להתפרץ. תודה. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> זה היה הדבר הראשון. הדבר השני, יש גם ילדים וצעירים, לא רק ילדים, שהתייתמו משני הורים ומישהו דואג להם. אולי הם לא גרים איתו בבית, אולי הם לא סמוכים לשולחנו ביום יום, אבל הוא דואג להם, הוא מלווה אותם. הוא מסייע להם בכל דבר ועניין. אין הרבה מקרים כאלה, אבל עדיין יש 80 ילדים כאלה, צעירים כאלה. ובעיניי צריך לתת גם להם מענה, הגם שהם עברו את גיל 30. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. חה"כ אופיר כץ. << דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >> תודה רבה גברתי יושבת-הראש ושלום לכולם. אני רוצה לפני שאני אגע בחוק להגיד, עד כמה שאפשר, עם כל הרגישות שיש והמורכבות שיש בחדר הזה. כל אחד נמצא פה ממקום אחר של השכול: אלמנות, אחים, יתומים. באמת, הכול מכל. הורים כמובן. וזה שמישהו מדבר או מזכיר צד מסוים של השכול זה לא אומר שהוא נגד צד אחר שדנים בו. בסוף כל אחד אולי בא עם המקרה הפרטי שלו והסוגייה שלו. אנחנו צריכים להבין ולא לשכוח שכולנו פה משפחה אחת. אני מאוד מקווה שלא נראה פה ויכוחים שאנחנו כן רואים לצערי בוועדות אחרות, בדיונים אחרים. החוק הזה הוא חשוב. הוא תקדימי. הוא הגיע באיחור ,אבל לפחות הוא סוף-סוף הגיע. מיכל יודעת שהייתה את הבעיה בקואליציה, אז היה גם דיבור שאולי בגלל שיש פגרה אז נשאיר את הוועדה הזאת וועדה נוספת ללא יושב-ראש ואז לא היינו יכולים לקיים דיונים. אני התעקשתי בפני כל ראשי הקואליציה כן למנות ושמיכל מאוד מתאימה וראויה לעשות את התפקיד הזה. הוועדה הזאת, הנושאים פה הם בנפשה. וראינו מאז שהיא קיבלה את הוועדה לראשותה את הדיונים המאוד חשובים שהיא עושה. ואני בטוח שגם את החוק הזה את תובילי, בעזרת השם, עם כל החברים פה, כמה שיותר מהר. צר לי לאכזב, אבל אף אחד פה לא ייצא הכי מרוצה בעולם. בסופו של דבר כל אחד יצטרך להתפשר. לא כולם יקבלו את מה שהם רוצים. אבל כמובן שהחוק הזה זקוק לתיקונים, לשינויים נוספים. כמו שאמר סעדה, כמו ועדה שהייתה לפני שנה וחצי ושנתיים, המציאות היא שונה הרבה יותר. לגבי אומדן משרד האוצר, אמרתי לך, אל תחכה. יש את הממ"מ, אם הם נמצאים פה, אז אנחנו כבר מבקשים אומדן להצעת החוק של חה"כ סעדה. אני הגשתי את החוק, גם אני כמובן, לצערנו נלחמנו הרבה משפחות שכולות וישבתי עם לא מעט. אחת מהן גם יושבת פה, שלומית קלמנזון, שאמרתי לה, ביקשתי ממנה לספר לי בעצם את המציאות. כי מה לעשות, אנחנו לא מכירים. המציאות היא מורכבת והחוק הקיים לאלמנות, בעיקר אלמנות עם ילדים קטנים, הוא פשוט לא נותן את המענה. העברתי את החוק בקריאה פרטית, שכמו שנאמר פה, שמכפיל את הגמלה. נותן דגש לילדים קטנים, אם זה מגיל לידה עד שלושה חודשים מענק של 6,000 שקלים. משלושה חודשים עד שלוש שנים 3,000 וכך הלאה עד גיל שש. סיוע נוסף בדירה, ברכב. כל מיני דברים לחזק ולעזור לכם, כי אתם באמת הקרבתם את היקר מכול. הקושי הוא עצום. הקושי עם ילדים קטנים הוא מורכב הרבה יותר. אתן לא יכולות לצאת לעבוד. רבות מכן לא יוצאות לעבוד כי צריך לטפל בילדים הקטנים. לא רק מבחינה מעשית, גם כמובן מבחינה רגשית. לצערי התנאי היה שמה שכתבנו בחוק זה שאני אחכה לחוק הממשלתי. אם לא היה התנאי הזה החוק הזה מזמן היה עובר. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> ממשלתי לא נוגע. << דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >> לא, הוא נוגע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נוגע, נוגע. << דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >> לא, זה היה הסיכום שלי עם שר האוצר ושר הביטחון. פה הזדמנות גם להודות לשניהם על ההירתמות לעניין הזה. וכל מה שיש בחוק הפרטי שלי הוא סוכם עם האוצר והביטחון, כל מה שהזכרתי. זה בטוח יקרה. אז יש פה, כמו שאמרתי, נושאים נוספים שאנחנו נצטרך. ואני כבר מכין את האוצר ואת הביטחון, החוק הזה לא ייצא כמו שהוא נכנס. אנחנו פה דיברנו ועכשיו חשוב מאוד שנשמע את כולכם ולראות באמת מה הצעדים הנדרשים לתיקונים. וגם הורים יחידנים שאני חשבתי שזה הולך בהתאמה, אני חושב שאנחנו צריכים לדון גם, כמו שהעברנו את החוק שתוקן משנת 1952 שלא נגעו בו והעברנו אותו בוועדה פה. הם לא קיבלו משהו מעבר, פשוט השווינו. אז גם פה אני חושב שצריכה להיות הלימה אחת עם החוק. אני רוצה עוד מילה אחת על שלומית. בחוק הזה כשהעברנו על ההורים יחידנים, שהן יושבות פה מאחור. היא הציפה את הבעיה שלה. ואז הסברנו לה את המורכבות שאנחנו צריכים לחכות. והיא אמרה בצורה הכי אצילית שיכולה להיות 'אני לא מוכנה לעכב את החוק הזה בדקה אחת. אתם תתקדמו, תעבירו. תנו להם את מה שמגיע להם ואני אחכה כשיגיע הזמן שלי'. אז באמת, אצילות כזאת לא רואים כל יום. תודה לך שלומית. עכשיו אנחנו פה לתקן את הקושי ואת המורכבות שלך ושל כל האוכלוסיות פה שחוות את הקושי של השכול. ואני מקווה שנעשה את זה כמה שיותר טוב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה אופיר. אני אעבור לשני ח"כים לשעבר. אני כן אגיד לכל מי שרוצה להירשם ולא נרשם, יש לכם פתקים. תרשמו, תעבירו דרך סדרנים ואנחנו ניתן לדבר. בסדר? זה לצורך הסדר בדיון. בבקשה חכ"ל שולי מועלם. << אורח >> שולי מועלם: << אורח >> תודה גברתי. גם אני מברכת אותך ושמחה וגאה שאת יושבת-ראש הוועדה הזאת. בעוד חמישה חודשים ימלאו 29 שנים לאסון המסוקים. באסון נהרגו 73 חיילים, רובם צעירים. היינו בסך הכול תשע אלמנות. הבנות שלי היו אז בנות חמש וחצי ושנתיים ועשרה חודשים. באותה נקודה התחיל המאבק האישי שלי לשנות את החוק שנכתב ב-1950. וכמו שאמרנו על האלמנות אני אומרת ביתר שאת על היתומים. יתום הוא יתום הוא יתום. גם אם הוא בגיל שנתיים ועשרה חודשים, גם אם הוא בן עשר, בן 40, בן 50, בן 70. פגשתי אתמול יתומה בת 80. הנקודה בזמן שבה אנחנו נמצאים היא לא שלמה. אנחנו אחרי 10 שנים של מאבק לתיקון ביחס ליתומים. 10 שנים. 10 שנים של לדבר על ההכרה ביתומים, שזה ברור לגמרי, מה השאלה? שילד שמאבד את אבא או אמא שלו הוא יתום. הוא יתום. הוא אומר קדיש כל שנה. הוא יגיד ביום הזיכרון. הוא יתום. אין לדבר הזה תפוגה, אין לזה תוקף בזמן, אין לזה תאריך. האחריות של המדינה כפי שהיא באה לידי ביטוי בחקיקה לא הייתה שם בשביל היתומים. היא לא הייתה שם במשך שנים רבות בכלל ולאט-לאט הדברים תוקנו במין טלאי על טלאי. וגם הנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו היא לא שלמה. היא רחוקה מלהיות שלמה. היא רחוקה מלהיות שלמה כי שוב אנחנו אומרים לחלק מהיתומים 'אנחנו רואים אתכם, אבל לא עד הסוף'. כי כשאתה רואה מישהו עד הסוף אתה אומר האחריות שלי עליך היא בזה שאני מכיר בך. אני מכיר באובדן שלך, אני רואה אותך כמי שכל חייו נושא על כתפיו את האובדן של אביו או אימו. אחר כך אני גם מלווה אותך כל השנים ואחר כך אני גם תומך בך כל השנים. כאשר ניצן הבת שלי ילדה לפני שבעה חודשים את בתה הראשונה אחרי שמונה שנות טיפולי פוריות, חלק מהמעגל הזה היה נוכחות של האובדן של אבא שלה. וניצן בתי, רוב מי שיושב פה מכיר אותה, כמו כל יתומי צה"ל, היא אישה משמעותית לעצמה ולסביבה. יתומי צה"ל הם אנשים מיטיבים בחברה הישראלית. הם אנשים שתורמים בלי הפסקה מעצמם, למרות האובדן שהם חוו וחווים יום אחרי יום. לכן הצעת החוק הזאת היא נקודה בתהליך. היא לא שלמה. והדבר הנכון הוא להצליח להגיד היום כאן אנחנו מוציאים את החוק הזה בסוף כשאנחנו מביאים תגמול והכרה גם בזכויות הכלכליות לכל היתומים. אנחנו לא עוצרים בגיל 40, אנחנו לא עוצרים ב-50,000 שקלים. זאת צריכה להיות המטרה של הוועדה. המטרה של הוועדה היא אנחנו רואים אתכם, אתם כולכם שווים בעינינו. ואנחנו לא יוצרים עוד פעם הפרדה. גמרנו עם ההפרדות. פעם הפרידו בינינו האלמנות, אחר כך הפרידו בין האלמנות להורים, אחר כך הפרידו בין היתומים לאלמנות, לאחים, להורים. למה? בואו נגיד ליתומים אמירה משמעותית: אנחנו רואים אתכם ואנחנו כאן בשבילכם. כי זאת המשמעות של האחריות של מדינת ישראל. כאשר מדינת ישראל כותבת בחוק משנת 1950 שהיא הגב של שבעת הקרובים של החלל אינהרנטית מונחים שם היתום והיתומה. והם לדעתי בלבל העליון. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה חכ"ל שולי מועלם. אנחנו נסיים בסבב של חברי הכנסת את חה"כ לשעבר יהודה גליק. אני רק אבקש, כמו שביקשתי מכולם, לקצר. בבקשה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> בוקר טוב לך גברתי יושבת-הראש, איחוליי על כניסתך לתפקיד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> יום של הארת פנים לכולנו. שמי יהודה גליק, חכ"ל, כיום נשיא אמיצים. ארגון אלמנות, אלמנים ויתומים צעירים בישראל. לצידי יושבת רעייתי, האישה הגדולה ביותר בתבל, הדס דיסין גליק, מייסדת והמנכ"ל של הארגון. גברתי דיברה על לב פתוח. אני מבקש להעלות בפניכם נקודת מבט שונה על הצעת החוק לתיקון מס' 47 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה. אני אקדים ואומר, בעינינו זה חוק אנטי מוסרי, אנטי יהודי ובעיקר פוגעני. אני פונה אליכם היום בשם קבוצה שקולה לא נשמע: אלמנות ואלמנים צעירים, המגדלים ילדים יתומים קטנים. לפני שאני אדבר על התיקון אני מבקש להציג בפניכם את המציאות הקשה. באותה מדינה שדנה היום בהקצאת מיליארדים של שקלים למבוגרים שהתייתמו לפני עשרות שנים, חיים אלפי ילדים יתומים שאיבדו את הוריהם עכשיו. זוכים לתמיכה זעירה, שהיא במקרה גם התמיכה הכי נמוכה ורזה מכל הקצבאות במדינה, עד שיש משפחות אלמנות ויתומים שחיים בינינו באפס תמיכה. << אורח >> קריאה: << אורח >> מאיפה באת? רק תגיד מאיפה, איך צצת אלינו אתה בכלל? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, רגע. << אורח >> קריאה: << אורח >> אתה מדבר על שכול אזרחי. המוות של אבא שלי אתה נושם אותו, על מה אתה מדבר? על שכול אזרחי פה? << אורח >> קריאה: << אורח >> אתה חי וקיים פה בזכות האבות שלנו, מה אתה מדבר? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה חברים. חברים, אני מבקשת. << אורח >> קריאה: << אורח >> אתה חושב האוויר חינם? אתה נושם את המוות של אבא שלי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שקט, סליחה, הערות אגב לא נרשמות וחבל. אני לא יודעת גם מי מדבר, וחבל. יהודה, אתה מדבר כרגע על שכול אזרחי? אני רוצה להבין. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני לא מדבר על שכול. אני אסביר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אני רוצה להסביר לך. יהודה, שנייה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אבל אני מבטיח לך שהכול יובן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבינה. ועדיין אני מבקשת רגע. בוועדה הזאת, לא בדיון הזה, בוועדה הזאת אנחנו שומעים ומנסים לתקן כל עוולות רלוונטיות. יש כאן עוולות במדינה שלנו לא מעטות. הדיון הזה נועד למשהו מאוד ספציפי שגם ככה הוא מאוד מורכב וקשה. ויש כאן גם קבוצות, אני לא רוצה לקרוא להן קבוצות אינטרסים, כי כל אחד זה המשפחה שלנו. גם כך קשה. אני מבקשת לא להכניס עכשיו עוולות נוספות שהן עוולות לכל דבר ועניין. אז אם אתה מדבר על שכול או לא שכול, על יתומים צעירים שאינם קשורים לצה"ל וכוחות הביטחון זה לא המקום. אוקיי? << אורח >> קריאה: << אורח >> זה לא שכול בכלל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, תודה רבה. אני לא צריכה עזרה, באמת שאני לא צריכה עזרה. אני מבקשת לא לעזור לי. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מבקש שתתני לי לסיים. אלמנות בשנות ה-3 לחייהן - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> סליחה, אבל אתה לוקח לנו זמן. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> גברתי, אני לא מבין. הדיון הזה, את מאפשרת בדיון הזה הצטרפות של כל מיני אנשים שאין להם שום קשר לסיפור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> הם מנסים לקדם איזה, מה, מה הולך פה? אנחנו זועקים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסכימה איתך, איציק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> שיסביר מה הקשר שלו לסיפור. מתוקף מה הוא מקבל זכות דיבור? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, איציק. שנייה, שנייה, דקה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> על מה ולמה? << אורח >> קריאה: << אורח >> שכול אזרחי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברים, באמת, אנחנו כל הוועדה פה הקדשנו לא שעה ולא שעתיים, הדיון הזה יימשך באמת כדי שישמעו את כולם. כך קרה לנו אתמול, זאת הכוונה. אני רק לא רוצה לצעוק וחבל. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> יכולתי כבר לסיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, כמו שאמרתי קודם, אמרתי את זה ליהודה. יהודה, אני מבקשת. הוא מקבל זכות דיבור כי הוא ח"כ לשעבר וח"כים מקבלים פה זכות דיבור. << אורח >> קריאה: << אורח >> מה הקשר? מה הקשר? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ככה זה. אלה הכללים שיש כאן בבית הזה. אבל אני מסכימה איתך שאני לא מוכנה, יהודה, אני לא מוכנה לבזבז זמן פה בדיון על עוולה מאוד כואבת וקשה שהיא לא רלוונטית לדיון. אז תתרכז רגע בדיון הנוכחי, בנושא הנוכחי, שזה כרגע משפחות שכול של צה"ל וכוחות הביטחון. זה הדיון, אז תתרכז שם. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מבקש, דיברת על לב פתוח ואני מבקש שתתני לי לסיים. אני כבר יכולתי לסיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא יכולה לתת לך לסיים אם אתה לא מתייחס לנושא. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני אתייחס. אני מתייחס לנושא, איך את יודעת מה אני הולך לדבר? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כי שמעתי מה דיברת עד עכשיו. כי ילדים צעירים מקבלים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> שמעת משפט ראשון, ולא שמעת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קדימה, בבקשה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אז אני מבקש לסיים. אלמנות בשנות ה-30 לחייהן מגדלות ילדים בני שלוש, ארבע, חמש שנים לבד, ללא סיוע משפטי. המדינה לא רואה בילדים - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> זה קשור לצה"ל? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני אסביר. תנו לי לסיים משפט, תודה. המדינה אינה רואה בילדים האלה יתומים ראויים. << דובר >> אופיר כץ (הליכוד): << דובר >> סליחה, את צודקת, אבל אם נתווכח זה ייקח עוד 20 דקות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה אופיר. סליחה, תנו לו לסיים. << אורח >> קריאה: << אורח >> תנו לו לדבר חמש דקות. חמש דקות תנו לו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאחר ויש כאן כרגע מנהלת, וכמו שאמרתם היא חדשה, לכן תנו לי לנהל את זה. מי שרוצה להחליף אותי יש בחירות עוד שנה ויוכל להחליף. כרגע אני מנהלת פה את הוועדה ואני מבקשת מכולכם קצת כבוד. הבן אדם אמר שהוא ידבר לעניין. בבקשה, לעניין. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני חוזר. אלמנות בשנות ב-30 לחייהן מגדלות ילדים בני שלוש ארבע וחמש לבד, ללא סיוע ממשלתי. המדינה לא רואה בילדים האלה יתומים ראויים לתמיכה ראויה. הם לא יכולים לזכות באמא שתהיה פנויה לגדל אותם. הם נזרקים לפינה כאשר הדרישה מאלמנה עם ילדים קטנים לעבוד במשרה מלאה, לג'נגל את השנים איכשהו עד שהילדים יגדלו מעצמם. וחלילה, חס ושלום לא להיכנס לזוגיות. התיקון שמונח כאן היום מציע תשלומים חודשיים ומענקים חד פעמיים למבוגרים בני 30, 40, 50, 60, בני אדם שהתייתמו לפני 20, 30 ואפילו 40 שנה. מדובר על סכומים עצומים. יתום שמלאו לו 21 שנה וטרם מלאו לו 30 שנה יהיה זכאי לתגמול חודשי של 3,580 שקלים, זה 43,000 שקלים בשנה בצירוף כל שאר ההטבות ובמצבר מדובר מעל מיליון שקלים לאזרח. אני מעיר שמדובר במשפחות שכבר זכו, סליחה - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> מתי מגיע החלק הרלוונטי שאתה מדבר? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תתכנס לסיום. חברים, אני לא יכולה. באמת, אני לא רוצה להוציא החוצה. גם אם הוא אומר דברים לא נכונים אנחנו נעיר אחר כך. << אורח >> קריאה: << אורח >> בשביל מה באת לפה? מה אתה רוצה, להרוס? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני רוצה שהחוק האנטי יהודי הזה לא יעבור. אני מעיר שמדובר - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> אנטי יהודי? << אורח >> קריאה: << אורח >> אנטי יהודי? תוריד את הכיפה שלך מהראש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברים. << אורח >> קריאה: << אורח >> יא מטומטם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה. סליחה, סליחה. << אורח >> קריאה: << אורח >> תראי איך הוא מדבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> משמר, אני מבקשת להוציא אותך. אני לא מוכנה כאלה מילים אצלי בוועדה, שמעת? אין לך חסינות. גם אם אתה יתום או גם לא יודעת מה אתה יושב פה, משפחה שכולה. אין שום רשות להגיד למישהו 'מטומטם' אצלי בוועדה. כולם כאן בני אדם, כולם כאן אחים. תפסיקו עם זה. יש שפה לדבר פה. << אורח >> קריאה: << אורח >> אבל אנחנו במדינה יהודית והוא לא יכול להגיד שזה לא חוק יהודי . << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, הוא יכול להגיד. הוא יכול להגיד את הדברים, תנו לו לסיים. אחר כך אתם תגידו מה שאתם רוצים. למי שכואב בלב יש עט, יש נייר. תרשמו, תעירו את הכול כאשר יגיע זמנכם לדבר. עכשיו תתכנס לסוף בבקשה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מנסה. מדובר במשפחות שכבר זכו, ובצדק, לתמיכה, תשלומים חודשיים של אלפי שקלים, הטבות לחימום בחורף, לקירור בקיץ. כל יתום מקבל שכר לימוד מלא להשכלה גבוהה. קיבלו גם גמלת חתונה מכובדת, הנחות בארנונה, הנחות במס רכישה. טיפולים פסיכולוגיים, מימון לאבחונים. << אורח >> שולי מועלם: << אורח >> כל זה, יהודה, נובע מסיבה אחת פשוטה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מימון לחונכים, טיפולי - - - << אורח >> שולי מועלם: << אורח >> שהבעלים שלנו נשלחו מהמדינה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שולי, חברים. יש לך בדיוק 30 שניות לסיים את השיח. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מנסה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אין מה לעשות. אני מבקשת, מי שלא יכול רגע להתאפק. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מותר במדינת ישראל להתנגד לחוק. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> להתנגד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, מותר לך. יהודה, אני לא מנהלת איתך עכשיו משא ומתן אם מותר או אסור. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> אסור להתנגד? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> דבר, יש לך 30 שניות לסיים את הדברים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מנסה. אם לא יפריעו לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה לעבור הלאה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אם לא יפריעו לי, תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברי הכנסת. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כבוד חברי הכנסת, אני שואל בציניות כמובן, מדוע שלא יתקבל בכנסת חוק שכל חוק שעובר יתקבל רטרואקטיבית מקום המדינה. זה למעשה הבקשה הלא לגיטימית שכאן. ועדת רובינשטיין קמה, הפלא ופלא, מעולם לא קמה שום ועדת רובינשטיין לילדים יתומים אחרים. כאשר רוצים פיצויים מביטוח לאומי אומרים לנו ביטוח לאומי זה לא ביטוח. חברי הכנסת, אני שואל שאלה מוסרית פשוטה: האם זאת בחירת עדיפות נכונה? האם הגיוני להעניק מענקים נוספים למבוגרים שכבר טופלו היטב, בזמן שילדים יתומים - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> אני מזמין אותך לבוא ולראות מה זה ילדים שטופלו היטב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מותר לבן אדם להגיד את דברו. תפסיקו, נו באמת. << אורח >> קריאה: << אורח >> אבל הוא אמר שכול אזרחי עכשיו. הוא אמר שכול אזרחי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה. << אורח >> קריאה: << אורח >> אבל הוא אמר שכול אזרחי עכשיו. הוא דיבר על שכול אזרחי כאן, זה לא שכול לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, סליחה. אפשר להוציא את האיש? אני מציעה שתצא. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> על הגיל של ילדים, עד מתי ילד הוא ילד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רק שנייה. תשתה כוס מים, תחזור לכאן ברגע שאתה שותה כוס מים. אני לא יכולה שאתה נכנס כל הזמן. << אורח >> קריאה: << אורח >> אבל זה שכול אזרחי מה שהוא מדבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אני מנהלת את הדיון. << אורח >> קריאה: << אורח >> זה שהוא היה חבר כנסת הוא יכול להגיד מה שבא לו? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זכותו להגיד את הדברים שלו, גם אם זה כואב לך. תשתה רגע. שישתה מים, אבל תכניסו אותו מיד חזרה, שיחזור חזרה. חברים, זכותו של אדם, גם אם הוא לא חבר כנסת, להגיד שהוא חושב שהחוק הזה לא מוסרי. אתם יכולים לחלוק עליו. אני לא מוכנה שבוועדה שלי לא יהיה פה שיח מכבד. זכותו לומר את זה. ומספיק. הוא יאמר את זה וכולכם אחרים תגידו הפוך. מאה אחוז. בסוף אנחנו חברי הכנסת נחליט. עכשיו אני מבקשת, כבר עברו יותר - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מנסה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שמעתי. אמרת, אני אקצר אותך. אמרת שזה לא מוסרי. יש כאן אנשים מבוגרים שמקבלים כסף דרך החוק וילדים קטנים שלא מקבלים. הבנתי. עכשיו יש עוד משהו להוסיף? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כי זהו, אני מסיימת את הדברים. אני רוצה להתקדם בחוק. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מנסה. מדובר בתיקון פופוליסטי. לבד מהעובדה שאנחנו בתקופת קיצוצים וחוסר בתקציבים, בתקופה שכל שקל נספר, מה המסר שעולה פה לאזרחים? מדינה שלמה, ילדים ומבוגרים כאחד חיים כאן בתחושת הישרדות. לכולנו יש דלת מקלט פתוחה עבורם כל הזמן. ואנחנו לוקחים פינצטה וזכוכית מגדלת ומוציאים אזרחים מבוגרים עובדים או בריאים, קוראים להם ילדים שצריכים קצבאות לשרוד. באיזה מוסר אתם מעזים להתהדר בתיקון הפוגעני הזה? << אורח >> קריאה: << אורח >> איך אתה יודע מה עברנו? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מה זה אומר, אני אומר לכם מה זה אומר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, מילה אחרונה. חברים. יהודה, יש לך בדיוק להגיד ארבע מילים. זהו, סיימנו. מפריעים לך, אני מבינה. אתה צריך להבין, נכנסנו פה למקום שמדובר במשפחות שכולות, בואו - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מדובר באלפי אלמנות ויתומים שאתם זורקים אותם לפח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה יהודה, תודה רבה. אם יש לך משפט לומר תאמר אותו ואני עוברת הלאה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מנסה לומר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואני מזמינה אותך, יש לך רצון לקיים דיון אחר, בזמן אחר, אתה מוזמן ואני מזמינה אותך. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> זה הדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, זה לא הדיון. זה לא הדיון. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> הם ילדים והם בני 30, 40, 50, 60. עד מתי ילדים הם ילדים? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא מנהלת אתכם משא ומתן עכשיו, נגמר. יהודה, יש לך משפט לומר? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני רוצה לומר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תגיד אותו. בבקשה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני אגיד לך. את יודעת שב-30 ביוני אישרה נשיאות הכנסת דיון בנושא אלמנות ויתומים צעירים לוועדה הזאת. לפי החוק תוך עשרה ימים צריך לקיים דיון. הדיון הזה לא חשוב, כי זה אלמנות ויתומים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאוד חשוב. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא חשוב. לא התקיים. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> עד היום לא התקיים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> נגד הקריטריון של הכנסת. נשיאות הכנסת אישרה, לא קיימתם דיון. לא חשוב. אבל קיום כזה, שנותן מיליארדים של שקלים לאנשים שכבר קיבלו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז. עכשיו אנחנו מסיימים. יהודה, סיימת. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אז משפט אחרון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שמעתי שהגשת דיון מהיר. לא, אין משפט אחרון, אמרת את המשפט שלך. אין משפט אחרון. הוגש דיון. אני אומרת לך, הוא יתקיים. תודה רבה יהודה. אני מעבירה, יהודה, סיימת. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> משפט. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, נתתי לך את המשפט והשתמשת בו. תודה רבה יהודה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אנחנו רגילים שלא שומעים אותנו, זה בסדר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני שמעתי אותך היטב. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, אנחנו רגילים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מעבירה את רשות הדיבור. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אנחנו רגילים שילדים יתומים לא שומעים אותם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני שמעתי אותך. אני מבינה שגם אתה אוהב לדבר בסיסמאות. כולנו פה חברי הכנסת והאזרחים ליבם פתוח ליתומים לא משנה מאיזה דרך וצורה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כמה דיונים התקיימו פה על ילדים יתומים? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כרגע הדיון הוא יתומי צה"ל. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כמה דיונים? אי פעם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברים. << אורח >> קריאה: << אורח >> למה את לא מוציאה אותו? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כי אני לא מוציאה פה בינתיים אף אחד, למעט הוא עם הכוס מים והוא חזר עם כוס מים. << אורח >> הדס דיסין גליק: << אורח >> מותר להתנגד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> עכשיו אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לחברת כנסת נוספת שנכנסה, לימור סון הר מלך. אחר כך אני אעבור למשפחות. גם פנינה, אוקיי. << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> משפט לפני, כמענה למה שאמר חבר הכנסת לשעבר. אנחנו הגשנו את החוק מתוך ידיעה שמושתת על ערכים של הקמת המדינה, מה שבן גוריון קבע "תדע כל אם עברייה". הילדים האלה נשלחו על ידי המדינה. סליחה, זה לא רק חוב ערכי, זה גם חוב אלוהי. דיברת על יהודי. החוק הזה במקורות 43 פעמים יש את הציווי לדאוג ליתומים ואני חושב שהחוק הזה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הוא לא אמר שלא. בואו חברים, אל תהפכו גם אותו למשהו - - -. חברים. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני מזכיר לך, אתה טועה. החוק הזה מחייב לדאוג לא רק ליתומים. אדוני, איפה אתה עובד אני לא מבין? << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> נכון מאוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה זה הדיבור הזה בכלל? << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> נכון, אני מסכים שהטיפול גם בהורים ובאלמנות. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> כולם, בכולם. << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> ההתמקדות היא ביתומי - - - << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> למה, כי אתה בחרת? << אורח >> אריה מועלם: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, בואו. אני מסכימה, אגב, נכון, החוק ובכלל, אנחנו פה משפחות של שכול שזה גם יתומים, גם אלמנות, גם הורים, זה גם אלמנים לצורך העניין, יש כאן אחים ויש כאן סבתות ויש שכול אזרחי ויש שכול נפגעי פעולות איבה. באמת, לצערי הרב המציאות קשה ולא פשוטה בכלל. הדיון הזה מתרכז היום בחוק הספציפי הזה. אנחנו רוצים להתקדם ולשמוע את כולם. לכן אני רוצה לתת את רשות הדיבור בבקשה לחה"כ לימור סון הר מלך, אחר כך לחה"כ פנינה תמנו שטה ואחר כך אני אעבור לפי רשימת הנרשמים. מי שעוד לא נרשם מוזמן להירשם. תודה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> תודה רבה. קודם כל, תודה על הדיון הזה. אני חושבת שזה דיון חשוב. אני חושבת שבאמת הסוגייה שהעלה פה חכ"ל יהודה גליק, באמת מדינת ישראל בגלל ערכיה היהודיים מחויבת לדאוג ליתומים ואלמנות. אבל יש פה באמת, הדיון הזה הוא ייעודי לעניין אחר. הוא ייעודי לעניין בעצם לוחמי צה"ל ונפגעי הטרור שלצערי הרב, אני לא מבחירה, חלק מהם. וגם לי יש יתומים וגם אני יודעת מה זה להיות אלמנה. אני רוצה לומר, אני מכירה. אבל אני כן רוצה לומר, צריך לזכור שבעצם בגלל שלמדינה יש אחריות על האופן שבו הם נהרגו ולכן למדינה, המדינה לוקחת אחריות ולכן יש את הדיפרנציאציה הזאת, יהודה. אחריות מוגברת, נכון. אני מבינה את הכאב ואני חושבת שכן, אולי בדיון נפרד, מדינת ישראל צריכה לדון על איך עוזרים ומסייעים ליתומים באשר הם, כי זה ערך יהודי. יתום ואלמנה זה ערך יהודי. אבל לצד זה, הדיון הזה באמת מתעסק במי שהשמיכה הקצרה לא דאגה לו כאשר יש למדינה אחריות מוגברת, כמו שנאמר פה, כדי לדאוג להם. אני באמת חושבת שאנחנו צריכים להתמקד. אנחנו שומעים, בסוף תפסת מרובה לא תפסת. באמת יש הרבה מעגלים של כאב וקושי ואתגר שהשכול נוגע בו. אבל אני, ועמדתי לא תשתנה גם אם חבריי יאמרו אחרת. כרגע הנושא שאני מרגישה, צריך לזכור, הלוחם, האדם שנהרג בפיגוע טרור, בסוף הייתה לו מחויבות. והמחויבות של לפרנס המחויבות שלו הייתה כלפי אשתו וילדיו. אין פה על מה להתווכח. לכן אני חושבת שכנסת ישראל, כשהיא מבינה שבסוף יש פה שמיכה רחבה. ואני לא אומרת, אני חושבת שכן המעגלים האחרים צריכים לקבל מענים טיפוליים ועזרה. אבל בסוגיות של תמיכה כלכלית וליווי כלכלי אני חושבת שמי זקוק היום זה מי שבאמת לא מקבל. אני רוצה לדייק את זה, שזה באמת אותם אלו שבגיל 21 מפסיקים להיות יתומים. אני חושבת שמדינת ישראל צריכה את העוול בן השנים הזה, את זה היא צריכה לתקן. היא מחויבת לתקן. אנחנו רואים אותם פה היום כבר לצערי הרב מקום המדינה, אבל אנשים שנושאים על גבם גם את הכאב של האובדן הזה וגם כאב של אובדן של תמיכה, של מי שהיה אמור להיות האיש שתומך בהם. שמלווה אותם לאורך כל החיים. אנחנו יודעים מה זה אבא ואמא. אני באמת היה חשוב לי לדייק את הנקודה הזאת ותודה רבה לך על הדיון החשוב הזה. אני מקווה שבאמת הדברים לא רק יישמעו, אלא גם ייעשו. בדיוק, נכון, נוכל לעבור לצדדים הפרודוקטיביים של האירוע הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בעזרת השם אנחנו נעשה את זה במלוא המרץ. תודה רבה חה"כ לימור סון הר מלך. חה"כ פנינה תמנו שטה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה. זאת הזדמנות תחילה לברך אותך, מיכל, על התפקיד. ואין לי ספק שאת תמלאי אותו בשליחות נאמנה וביתר שאת כפי שאנחנו מכירים אותך. אני קודם כל רוצה לפנות למשפחות השכולות שנמצאות כאן בהרכנת ראש ויראת כבוד על האובדן שלכם. אני חושבת שאנחנו צריכים לזכור את זה. וגם כאשר נכנסתי הייתה סערה בדיון ובדרך גם שמעתי חלק מהדברים, כדי שאנחנו באמת נשמור על קור רוח. כי היכולת שלנו, יכולת הניהוג היא גם לדעת שחלילה לא לייצר קרקע של מריבות בין משפחות. זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות פה. לצערנו זה קורה פה באירועים אחרים, גם סביב שכול ואובדן מאז ה-7 באוקטובר. המטרה היא באמת, גם אם נצטרך לקחת את הפרוצדורה הנכונה כדי שלא יהיו פה התנגחויות זה על חשבון זה, ולמרות שאנחנו יודעים שהשמיכה קצרה והתקציבים הם קצרים, עדיין האחריות שלנו היא לדאוג שאין פה מריבות בין יתומים לאחים ולאמנות. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> רק להבהיר, השמיכה לא קצרה. אתם עושים אותה קצרה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אתה יודע מה? אתה גם צודק. אתה גם צודק. תודה על התיקון, אני חושבת שיש גם תקציבים שאפשר לתת אותם. וגם אם נעשה משאל עם בחברה הישראלית הם יצביעו בעד לתת את מלוא התקציבים הראויים, אנחנו לא מדברים פה על דברים שהם לא עם שום שכל והיגיון. לכן אנחנו נצטרך אולי לעבוד יותר כדי להביא את התקציב. אני כאן בכובעי גם כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ונמצאת פה קודם כל אישה יקרה, שלומית קלמנזון, שאני הולכת איתם בדיונים, מיכל את היית, יתר חברות הכנסת, שולי מועלם שנמצאת כאן, חברתי היקרה. ארגון אלמנות והיתומים ועוד רבים. אנחנו מצד אחד הצלחנו להביא חוק שמונע פיטורים של משפחות שכולות דרגה ראשונה בשנה הראשונה, עם איזונים מסוימים. אבל לא יכול להיות מצב שאנחנו עומדים בפני הרבה מאוד אלמנות, הרבה מאוד יתומים ואנחנו גם רואים שיש אובדן הכנסה. נשים היום זה לא נשים לפני 40 שנה ולא לפני 50 שנה. יש שם תיקון שהוא משמעותי. בתורה כתוב "כל אלמנה ויתום לא תענון". העינוי הוא גם לעיתים עינוי בהליכים. אנחנו חודשים ארוכים ממתינים כדי שהדבר הזה ישתחרר. יש דברים שאין עליהם ויכוחים. אני חושבת שאנחנו חוטאים כשאנחנו יודעים גם שהמצב הפוליטי יכול להיות רעוע. עכשיו אני אומרת לכל האנשים כאן, ולא משנה מי מקדם מה, המטרה שהחוק יתקדם. אם הוא לא יתקדם אתם לא יודעים מתי הוא בכלל יתקדם. העינוי הוא גם בזה שאנחנו מעכבים. אני הייתי רוצה לבקש ממך, אני לא מחליפה את הקול של האלמנות, שבאמת, הן דיברו רבות פה בכנסת. אבל לא יכול להיות מצב, ופה אני גם פונה לאוצר, הרבה מאוד זמן הייתי איתם במשא ומתן על אובדן ההכנסה. בינתיים נתנו לנו רק שלושה חודשים. מה זה שלושה חודשים לאמא שצריכה לגדל עכשיו לבד, אלמנה שצריכה לגדל ילדים קטנים, לייצב את הבית, להשתקם. היו ויכוחים על דברים אפילו פעוטים. לא רצו לתת להם תחילה מטפלת בבית, שתסייע. לא הכירו בענף של עובדים זרים שיוכלו להיכנס לנשים שזה הרגע איבדו את היקר להן מכול ולסייע להן. אז יש דברים שנפתרו גם כדרך אגב, עשו להם טובה, לא ברור למי פונים. אני חושבת שהדבר הזה חייב להיפתר. ואני חושבת שהמשימה הכי חשובה שלך, מיכל, זה לקדם את החוק הזה ביתר שאת. אם צריך להפריד חלק מהדברים ולתת זרקור כדי שכל אחד יקבל את תשומת הלב שלו ולא כל אחד ירגיש שהוא נלחם עם השני, אז כך נעשה. צריך למצוא את הפתרונות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בהחלט, תודה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אני אשמח שתתני לשלומית קלמנזון, אשתו של אלחנן ז"ל, גיבור ישראל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פנינה, קודם כל תודה רבה על הדברים. אני חייבת לומר שהחוק, את לא היית פה בהתחלה, אבל החוק כולל בתוכו. יש בפנים גם את הנושא של אלמנות צעירים עם ילדים צעירים. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> כן, כן, אני יודעת. החוק שלי נמצא גם, הוא מוצמד. אבל אני אומרת, צריך לנהל את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמרתי בהתחלה, פנינה, שאנחנו כן נרצה להצמיד את החוקים הפרטיים לחוק הממשלתי. או שנעשה את זה היום במהלך הישיבה או שנעשה את זה במועד אחר. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> מענק אובדן הכנסה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> לא, אבל אני לא מוכנה, בדיוק. אמרה את זה לימור, אובדן ההכנסה כרגע של הממשלה זה שלושה חודשים. אנחנו הבאנו שלוש שנים. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> נכון, נכון. זה חוק שלנו. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אז אין בעיה, נרד משלוש שנים. אבל האוצר צריך להגיד כמה הוא מוכן לתת להם. כי שלושה חודשים זה לא מקום שאתה יכול - - -. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פנינה, מי כמוך יודע שאיך שחוק נכנס הוא לא איך שהוא יוצא. וגם אני אמרתי וגם אופיר אמר, אמרו פה קודם, הבנו את החוק, צריך לקדם אותו. יש לנו עוד מה לשפצר, יש לנו עוד מה להכניס פנימה. מה שנצליח, אנחנו רוצים לעשות ורואים את כולכם ונצליח להכניס. מה שלא, אנחנו מתקדמים. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> ועוד דבר, זה יהיה רטרואקטיבית מהסיבה הפשוטה שבעצם הם ממתינים שהזמן יחלוף ומה יגידו? אין לך את הזכאות? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. << אורח >> שולי מועלם: << אורח >> מיכל, אני חושבת שאחד המשפטים החשובים שאמרת זה הסיפור שגם אם החוק הזה בסוף עובר אנחנו חייבים להמשיך להרחיב אותו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברור, זה כניסת רגל. << אורח >> שולי מועלם: << אורח >> אסור לעצור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוודאי. תודה רבה. אני עכשיו הולכת לפי הרשימה שנרשמו. << אורח >> קריאה: << אורח >> סליחה, משפחות החטופים רוצים לדבר. וגם הם יתומים ביחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז. ביקשתי שיירשמו. אנשים שנרשמו אני הולכת לפי הרשימה. מי שלא נרשם עוד מוזמן להירשם. << אורח >> קריאה: << אורח >> אבל נרשמנו בפתק שם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז, הכניסו את זה פנימה, הכול בסדר. אף אחד, שוב, אני לא יודעת אם היית פה אתמול. כל מי שרצה דיבר. אנחנו נותנים לכולם לדבר. באנו מוכנים, אנחנו רוצים לשמוע את כולם. כל מה שאתם אומרים מאוד חשוב ואנחנו גם רוצים שזה יירשם. אם אתם צועקים כהערות ביניים זה לא נרשם וחבל. אני כן אלך לפי הסדר. אני מבקשת את זהבה גרוס מידן, שהיא יושבת-ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אמנם אין לכם דוגמה טובה כי הח"כים והח"כים לשעבר דיברו ארוך. אבל אני עדיין מבקשת, בואו נעשה את זה קצר, כי אנחנו רוצים לתת לכולם את היכולת לבטא ולומר את מה שהם רוצים לומר. בסדר? בבקשה לקצר. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> קודם כל שלום לכולכם. יושבים פה סביב השולחן משפחות קדושות, יקרות. ואני חושבת שבינינו אין הרבה ויכוחים, אז בואו נוריד קצת את הזה וכולנו נעבוד במטרה אחת, לקדם את הצעת החוק לטובת יתומים, אלמנות וכל מה שנוגע במשפחות שכולות. אני קודם רוצה בבקשה להציג את הארגון שאני מייצגת. זה ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. הוא ארגון היציג, הסטטוטורי של אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, שפועל לרווחתם של היתומים והאלמנות. אני רוצה לפתוח את דבריי קודם כל בתפילה להשבת החטופים ולשלומם של חיילינו שכרגע נמצאים בשדות הקרב ולהחלמה בגוף ובנפש של הפצועים שלנו. אני רוצה בבקשה לברך ולהודות קודם כל, לברך אותך מיכל על התפקיד החשוב שאת הולכת לעשות כאן עכשיו ומקווה שנגיע להישגים גם בשל היותך אמא והרגישות שלנו כנשים ידועה. אני מקווה שאת תגלי את הנקודה שהיא תאזן את התיקון הזה בצורה ראויה ומיטבית לגבי הילדים שלנו. אני מבקשת לברך ולהודות למשרד הביטחון, לוועדה ולחברי הכנסת שפעלו לקידום החקיקה הזאת שנועדה לתקן עשורים של הזנחה ואפליה כלפי היתומים הבוגרים ולהבטיח את הליווי הנחוץ ומתן המענים הנדרשים ליתומים על מנת שיוכלו לבנות את חייהם הבוגרים באופן מיטבי. כל זאת תחת ההנחה הבסיסית והציווי המוסרי כי למדינה ששלחה את האב לקרב ממנו לא שב אחריות כלפי ילדיו שנותרו יתומים. גם כלפי ילדיו וגם כלפי רעייתו. הצעת החוק כוללת תיקונים משמעותיים הן לאלמנות והן ליתומים ועל כך ברכתנו. יחד עם זאת, ההצעה מותירה סוגיות ליבה ללא מענה ראוי ועל כן הגשנו לוועדה מסמך המפרט את כל ההסתייגויות של הארגון לסעיפי ההצעה שבעניינן נטען בהמשך דיוני הוועדה. במסגרת דבריי שלי בפתיחה עכשיו אני מבקשת לגעת רק בכמה נושאים שהם משמעותיים מבחינת הפערים שמותירה הצעת החוק. תחילה אני רוצה לדבר על חוק חיילים שנספו במערכה שחוקק בשנות ה-50 ובו החוק מדבר אך ורק לגבי יתומים שהם עד גיל 21. החוק מכיר ביתומים עד גיל 21, זה הכול. סליחה, אנחנו כבר לא בשנות ה-50. אנחנו נמצאים ב-2025, בפתחה של 2026 ועלינו לשנות את החוק. יתום הוא יתום הוא יתום, כפי שכולנו פה אומרים, לא רק עד גיל 21. לכל חייו. בוודאי שלא עד גיל 21. החברה שלנו, המודרנה, ההתפתחויות, הילדים שלנו נשארים גם בגיל 30 עדיין בבית עם האמא. הם לא הולכים מהר ומתחתנים ובונים את עצמם. הם צריכים שלאורך כל חייהם המדינה תלווה אותם. ההכרה והסיוע ליתומים הבוגרים נכון להיום ישנם במדינה, תקשיבו טוב, 13,780 יתומי צה"ל ושל מערכת הביטחון. מרביתם, זה 77%, מרביתם יתומים בוגרים. כבני 40 ומעלה. קבוצת הרוב הזו היא שחוותה על בשרה את ההזנחה הממושכת והיעדר הסיוע של המדינה לאורך חייהם ועד לבגרותם כמובן. לצערנו, מסקנות ועדת רובינשטיין, הוועדה הציבורית לבחינתם מעמדם והיקף זכויותיהם, הותירה אותם ולא בפעם הראשונה ללא מענה. במטרה לפייס אותם או לרכך את ההצעה שכרגע מובאת בפנינו, התיקון, הוצעו להם מענקים חד פעמיים של 50,000 שקלים בשתי פעימות. אלא שלדידי זו לא הדרך. היתומים האלה מבקשים שיראו אותם. הם לא שקופים. הם עוברים את האובדן בדיוק כמו שאלמנה והורה שכול מקבלים תגמור למשך כל חייהם על אובדנם. המדינה הכירה באובדן, היא לא נותנת דמי השתכרות להורים השכולים או לאלמנה. היא מכירה באובדן ולכן זה התגמול שאלמנה וגם יתום מקבלים. אני אומרת, גם היתום, לצערי, במדינה שהתחילה בשנות ה-50 לא חשבה על הדבר הזה. אנחנו היום חייבים לחשוב גם איך אנחנו פותרים את עניין ההכרה ביתום. שירגיש שהוא לא שקוף, הילדים שלנו לא שקופים. הצלקת הזו צרובה בדמם, בנפשם והם סוחבים אותה במשך כל חייהם, בכל תחומי חייהם. אנחנו רואים את הנזק של חוסר הליווי של המדינה בילדים האלה, הבוגרים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זהבה, תנסי רק לקצר. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> אני מבקשת שהמענק הזה שמדובר בו, הוא מענק חד פעמי. והוא לא עונה לדרישה הלגיטימית לאחריות המדינה. בגלל שהוא מוגבל בזמן. האלמנה וההורים השכולים מקבלים את התגמול שלהם לאורך כל חייהם. ופה המדינה אומרת יתומים מגיל 40 ואילך מקבלים 50,000 שקלים וזהו, נגמר הסיפור. אתם את האובדן שלכם, בזה גמרתם. לא מקובל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זהבה, רגע. אם את מקריאה, אנחנו קראנו את המסמך. המסמך פה, ואגב, זאת הזדמנות מצוינת להגיד לכל מי שיש לו הערות לגוף החוק, לגוף ההצעה, מוזמן להגיש לנו בכתב לוועדה. אנחנו קוראים את המסמכים, אז אין טעם לחזור. אז באמת, רק בנקודה, לא לקרוא לנו. כי אנחנו קראנו ואני רוצה שכולם פה באמת ידברו ואנחנו נוכל לשמוע אותם. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> אוקיי. אז אני אומרת שהאחריות של המדינה באופן שאינו מוגבל בזמן חייב להיראות. שלא יהיה מוגבל לא בגיל היתום, כי היתמות היא לאורך זמן ואינה מוגבלת בזמן. כך נדרש להיות המענה עבורם. אמנם אין אפשרות להשיב את גלגל הזמן לאחור, מה שנעשה נעשה, ונספק להם את הסיוע שנחסך מהם בצעירותם. אך ישנן דרכים לתקן את העוול ולמלא את הציווי בדבר האחריות של המדינה ליתום במעשים. פעלנו כדי להסדיר את הזכות הזאת של היתומים לתגמול לכל חייהם, אך בשל המסגרת התקציבית הנוקשה של ההצעה הובהר לנו כי הדבר אינו ישים. מתוך הבנת החשיבות המעשית והסמלית של סיוע מתמשך אנחנו מבקשים שלדבר הזה יהיו סל הטבות מתמשכות ואנחנו מבקשים מהוועדה לאמץ את המלצת הוועדה הציבורית לפחות בעניין מתן הטבת הנחת ארנונה, שההנחה הזאת היא הנחה מתמשכת והיא לא נכנסה לצערי לתיקון 47. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> רגע, לא, סליחה. עוד כמה דברים. אני פה מייצגת את כל היתומים והאלמנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לגמרי, חשוב. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> ואני מבקשת לתת לי לומר את דבריי. אני מצטערת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אבל זהבה, אני מבקשת אל תקראי. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> אני כבר מסיימת, מיכל, אני כבר מסיימת. הדבר הזה אומר שאם אנחנו נותנים את ההטבה המתמשכת זה מסר שאנחנו מוסרים באופן משמעותי, שהמדינה אומרת ורואה ביתומים, רואה אותם ולא מתעלמת מהם. ההכרה הזו ביתומים מתבטאת בהטבה מתמשכת או בתגמול מתמשך. אני רוצה עוד כמה מילים קצרות להגיד על הגמול של האלמנות, שיש פגיעה בהשתכרות בתקופה שאינן עובדות. מלחמת חרבות ברזל חידדה את ההבנה בצידה של הטרגדיה הכרוכה באובדן של הבעל והאבא. ישנה פגיעה כלכלית אנושה באיתנות הפיננסית של משפחת החלל. מרבית האלמנות מפסיקות את עבודתן לאלתר לתקופה ממושכת, כשנתיים. אנחנו ביקשנו שנתיים, הצעת החוק מדברת על שלושה חודשים. זה לדעתנו בגדר לעג לרש. הצורך בסיוע כפי ששוקף לאגף המשפחות ממשרד הביטחון על ידי אלמנות החדשות החל מ-7 באוקטובר הינו אמיתי ואקוטי. לפיכך זה בלתי אפשרי להסתפק במענה סמלי כמוצע בהצעה. אנו קוראים לוועדה להישיר מבט אל אותן אלמנות, 334 אלמנות שהתאלמנו בשנתיים האחרונות ולמלא את אחריותה של המדינה כלפיהן וכלפי ילדיהן. ולהבטיח כי מצבה הכלכלי של משפחת החלל לא תיפגע בעקבות הנפילה. לפיכך אנו מבקשים שהוועדה תתקן את הסעיף בהצעה ותקבע כי התגמול יינתן למשך שנתיים ממועד הנפילה וכן תחיל את התיקון הזה רטרואקטיבית על כל האלמנות שהתאלמנו החל מ-7 באוקטובר 2023. תודה ליושבת הראש, מיכל, אני רוצה רק פרט אחד קטן: ניתנת לך הזדמנות, ניתנה לך ההזדמנות פה לשבת כרגע לעשות את התיקון ההיסטורי הזה שאנחנו מחכים לו רבות. התיקון הזה, זה תיקון חשוב מאוד. אני חושבת שאת, עם הרגישות שלך, תביאי אותנו לפתרון טוב. אני רק רוצה לציין דבר אחד. אני פגשתי את שר הביטחון לפני שבוע. שר הביטחון אמר לי מפורשות ונתן לי הבטחה שהוא מבין שהתיקון ליתומים ולאלמנות זה לא תיקון מיטבי וזה לא הסוף. זאת אומרת, ואני רוצה שזה ייכתב בפרוטוקול, הגולל לא ייסגר אחרי העברת הצעת התיקון הזו. לא ייסגר על היתומים והאלמנות ואנחנו נמשיך להביא סל הטבות ליתומים הבוגרים וגם לאלמנות. ושר הביטחון תומך בזה. זו אמירה מאוד חשובה שנאמרה על ידי שר הביטחון ואני מקווה שיעמדו בה. אנחנו כבר סגרנו עם שר הביטחון לגבי מגרשים ודיור למשתכן שתהיה הטבה ליתומים בוגרים ולאלמנות שהם יוכלו להיכנס במסגרת, כמו שניתנה למילואימניקים. ואני מקווה שעניין הארנונה וסל ההטבות אנחנו נדבר עליו בוועדה הזאת. אני רוצה להודות בתקווה גדולה שנצא מהוועדה הזאת, בעזרת השם, בבשורות טובות ליתומים, ובמיוחד בתחילת שנה חדשה זו שתביא תקווה לעתיד טוב יותר ליתומים והאלמנות. תודה רבה לך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמן. תודה רבה. עכשיו אני מעבירה את רשות הדיבור לאורלי זוהר, אלמנת צה"ל. אחר כך את שלומית קלמנזון, שכבר שמענו את שמה לא פעם מקודם. בבקשה. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> קודם כל, מאוד מאוד חשוב לי שישמעו פה את היתומים. כל החבורה פה זו חבורה שהלכה לפחות איתי 14 שנה והם נאבקו עוד הרבה לפני. רן וגלית, סיגלית, אילנית. ויש פה עוד רבים שבפנים את כולם אני מכירה. ויעקב. אנחנו צועדים פה, לפחות אני, הם עוד הרבה לפניי, נאבקו על הדבר הזה, 14 שנה. שמי אורלי, אני אלמנת צה"ל משנת 2000, של איש מילואים. אני אמא לשלושה ילדים. כבר עברו את גיל, התאומים שלי בני 29, הגדול שלי בן 32. ובמהלך השנים אני ליוויתי לא מעט יתומים. זווית ההסתכלות שלי היא זווית מקצועית. אני משנת 2000 מטפלת, אני פסיכותרפיסטית, מטפלת בטראומה. אני נוגעת באוכלוסייה הזאת, הן במשפחה אחת לאורך השנים שזה נפגעי טרור, הן באוכלוסייה של צה"ל. ליוויתי לא מעט משפחות. מהמקום הזה של העיניים הטיפוליות הגעתי למאבק שלי. אני גם אמא לילדים ואלמנה וסוחבת את השנים וכל מה שזה הצריך בתוך הבית שלנו. הבית קורס והילדים האלה מסתכלים על אמא שלהם בגיל כל כך צעיר ומתפללים לטוב. לא כל האימהות מחזיקות מעמד, לא כל הבתים מחזיקים מעמד. גם הבתים המוצלחים ביותר. השבר לילד קטן, הוא סוחב אותו כל החיים. יש פה יתומים מששת הימים. כאשר הטראומה היא כל כך טרייה בגיל כל כך צעיר שנבנה אמון של ילד, הסדק הוא לכל החיים. אין, זה אני יכולה להביא לכם פה מאמרים. בסדר? אני 25 שנה מטפלת בטראומה. אני גם אמרתי את זה לא פעם פה בכנסת. הבעיה של צה"ל והטרור שבעצם אנחנו כל הזמן מלבים את הטראומה. זאת אומרת, בעצם אין להם שקט אף פעם. נניח מלחמה כזאת, זה ברור לכם שהילדות שנשארת באותו בן אדם בן 50 הוא נשאר בפנים עם צלקת של ילד. הוא ילד. אני מדברת איתם והם מביאים את הטראומה של ילד. זה לא משנה אם הם בגיל 50 או בגיל 60. לצורך העניין, הפוסט טראומה שלהם שהם סוחבים איתם, אין להם שם. הם לא נכי צה"ל. אבל הם נכים של הסיפור של צה"ל, איך שלא תסתכלו על זה. גם המוצלחים ביותר, בפנים יש סדק עמוק כשהם פוגשים את זה. יש לנו אחוזים מאוד גבוהים של גירושים וכאלה שלא התחתנו. למה? כי הטראומה עצמה שנעלם אבא ביום בהיר אחד. לא יעזור כלום. זה לא עובר ליד אף ילד. זה לא בן אדם בן 40-50. זה בן אדם שבבסיס, כשהוא נבנה, נשארה אמא מאוד צעירה בגיל מאוד צעיר. מה אני ידעתי בגיל 30? כלום אני לא ידעתי בגיל 30. חוץ מלדפוק את הראש שלי בקיר כלום לא ידעתי. לכן לא רק שהם איבדו את אבא שלהם, הם במחצית אובדן של אמא שלהם. שחלק מהבתים האלה האימהות הלכו בכל מיני מערכות. יש פה, זה קול שצריך להשמיע אותו טוב מאוד במלחמה האחרונה. יש היצמדות לכל מיני היאחזויות. ולפעמים זה מערכות שבתוך זה יושבים ילדים שנפלטים החוצה. הילד הוא מוקד העניין שלנו. לא סתם אני לפני 14 שנה עמדתי פה עם כמה יתומים עם שלטים בערב יום הזיכרון, בערב שירי לוחמים. תראו, משרד הביטחון מבין יופי והולכים כל השנים איתנו. גם הם, הנה אריה והנה ריקי וגם עופרה, הנאמנה מאוד שהלכה כל השנים בכאב גדול עם הסיפורים. אין להם כלים. המחוזות רוצים לעזור, אין להם כלים. הם כבולים בחוקים של גיל 21. אנחנו לא גרושות ואנחנו הבאנו ילדים לצורך העניין כזוג. זהו, זה המצב. בתוך זה נקלע ילד שגדל ונשאר ילד בטראומה שלו. הם צריכים לקבל את ההכרה שלהם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, תודה אורלי. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> רגע, אני רק אסגור משפט אחד. הם חייבים לקבל בכל גיל, כי הם ילדים בתוך ליבם. הם חייבים לקבל את ההכרה, את הפיצוי. כאשר נותנים להורה שכול פיצוי זה פיצוי על אובדן הילד שלו. חמי וחמותי, שיחיו, הקשרים הם מצוינים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קצת קשה לתת פיצוי על מי שאבד. אנחנו לעולם לא נוכל לתת את זה. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> אין פיצוי לזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הייתי מגדירה את זה פיצוי, כי אין פיצוי לאדם שלא פה. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> בסדר, אבל הם חייבים את הביטחון הזה שיש גב מדינה מאחוריהם. והם ננטשו, לא בכוונה. הם ננטשו כי נסיבות החוקים הביאו לזה שנים. ואנחנו מחזירים עכשיו כמויות של יתומים. כי אף אחד, לפעמים אף אחד לא מצא אותם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. תודה אורלי. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> אז אני מביאה גם את שפת הרחוב לסופו של עניין ואת סיפורי הרחוב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ממש לא. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> לא, אני אומרת, מה שאני ראיתי זה את כל הדבר הגדול הזה. מה שלא תמיד רואים וגם לא תמיד הצליחו לראות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה אורלי. שלומית קלמנזון, בבקשה. << אורח >> שלומית קלמנזון: << אורח >> תודה רבה. אני שלומית קלמנזון, אשתו של אלחנן שיצא ב-7 באוקטובר עם אח שלו ועם אחיין שלו לקיבוץ בארי. שם הם הצליחו לחלץ כ-100 מתושבי הקיבוץ. לצערי ב-8 באוקטובר, אחרי 16 וחצי שעות, הוא נפל על ידי מחבל. אני מרגישה שאני אלמנה פה בלי הרבה פז"מ. הרבה נאמר לפניי. אני אנסה לדבר, להביא את הדברים באופן רחב יותר לוועדה. כמו שאמרת, חה"כ וולדיגר, באים לחוק בלב פתוח. אני רוצה שתראו פה את הלב שלי מאחורי החוק היבש הזה. בדיוק היום, ב-16 בספטמבר 1980, נפטר הפסיכולוג שכולנו מכירים, ז'אן פיאז'ה. פסיכולוג שווייצרי. הוא תרם רבות להתפתחות הפסיכולוגיה ההתפתחותית והפסיכולוגיה הקוגניטיבית. אפשר להיעזר קצת בתובנות שלו על הדרך בה בני אדם בונים את עולמם הפנימי. פיאז'ה לימד אותנו שילדים עוברים שלבים של התפתחות: התפתחות שכלית, רגשית ותפיסתית. הוא חקר את היכולת של הילד לעבד את האובדן והסביר שבעולמם של הילדים האובדן נתפס אחרת. לעיתים כבלבול, לעיתים כאשמה ולעיתים כמשהו שאין לו מילים. פיאז'ה טען שרק בגיל ההתבגרות המאוחרת מתחילים הנער והנערה להבין מושגים מופשטים כמו מוות, שייכות, בדידות וגורל. ככל שהזמן מתקדם משמעות האובדן מתעמקת. רק אז היתמות מקבלת את עוצמתה המלאה, כמו שהרבה אמרו פה לפניי. לאורך השנים התפיסה במשרדי הממשלה השונים הייתה שיש לדאוג ליתומים הצעירים, שהם זקוקים לרשת תמיכה שהמדינה מעניקה להם. יש לציין שהרשת הזאת חשובה ומשמעותית לילדים. אבל היום, בעודי יושבת פה בוועדת העבודה והרווחה אני רוצה לשאול את כולם, את כל מקבלי ההחלטות. ויושבים פה הרבה חברי כנסת עכשיו ולשעבר. האם כאשר האבות של הילדים שלנו יצאו לשדה הקרב בחסות המדינה מישהו חשב על השקט שנשאר בבית? האם מישהו עצר לשאול מה קורה שהיתמות כבר לא תמונה שאולי דהתה על הקיר? מה קורה כשהילדים הופכים לבגירים והכאב המתמשך נכנס איתם לכל מקום בחיים שלהם. כמובן לצבא, לעבודה. דיברו פה על התור במשרד הפנים. החוסן של התא המשפחתי עומד על ההורה שנשאר. כמו שאמרו, יש פה גם אלמנים וגם אלמנות. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> ואם בכלל אין הורים? << אורח >> שלומית קלמנזון: << אורח >> ואם לא נשארו הורים גם לזה צריך לתת מענה. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> אני אשמח לדבר על זה גם כן יותר מאוחר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נרשמת לדבר? << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> כן, אבל תן לה רגע להשלים. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> נרשמתי גם לדבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מצוין, אז תדבר. אל תפריע לה. << אורח >> שלומית קלמנזון: << אורח >> החוסן נשאר בוודאי על כולם. כרגע במשפחה שלי אני מדברת באופן פרטי, זה עליי. ובוודאי אם לא נשארו הורים אז זה עוד יותר, צריך רשת תמיכה רחבה. אני לא יודעת מי אתה, אבל בוודאי, אני שומעת שהסיפור קשה. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> כן. << אורח >> שלומית קלמנזון: << אורח >> ההורה שנשאר, אני פה לתת לילדים את המקום לצמוח ולהתפתח. כדי שאני אוכל לתת מענה אמיתי ורחב לילדיי אני זקוקה לזמן. זמן לעבד בתוכי, זמן לאפשר לילדים לעבד. כיום, כמו שציינו, מדברים על שלושה חודשים. שלושה חודשים זה באמת משהו שהוא קטן מאוד, קצר מאוד. נשים צריכות שיאפשרו להן מקום ומרחב. המדינה יודעת להושיט יד לילדים צעירים. לארגן קייטנות, לתמוך בטקסי זיכרון. אבל כאשר אנו כנשים זקוקות למרחב נוסף או כאשר היתום הופך לבגיר בגיל 21, אנחנו נעשים קצת שקופים והליווי מצטמצם. הייתי רוצה להבין מה עומד מאחורי התפיסה הזאת. ברור לכולם שהכאב לא נגמר. האם אלחנן בעלי ואב ילדיי חזר? ברור לכולם שלא. אז איפה המעטפת? איפה הזכויות המותאמות? כמו שאמרתי, האובדן ממשיך ללוות אותנו ואת ילדינו בכל שלב בחיים. בכל מקום שבו הבעל שלי, האיש שלי, השותף לדרך, האבא של הילדים שלי, אמור להיות, לתמוך ולתת עצה – הוא לא נמצא. לכן אני קוראת היום לתיקון בחוק המשפחות חיילים שנספו במערכה והרחבת הזכאות לאלמנות ויתומים שמלאו להם 21 שנים. אני מצפה מהמדינה להבין שלאלמנות וליתמות אין גיל. ועל המדינה לקחת אחריות פה ולתמוך וללוות אותנו לאורך השנים, הן בתגמולים והן בזכאויות השונות, כמו שזהבה ציינה כבר. אני רוצה לסיים פה מתוך התיאוריה של פיאז'ה. כל שלב התפתחותי זקוק לסביבה תומכת. וגם כזאת, יהודה, אני מסכימה שצריך גם כן לתקן את העוולות של כולם. אבל אנחנו לא לעומת - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> יש גבול לכמה אפשר לשדוד את הקופה הציבורית. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> מה? יהודה, איך אתה מדבר ככה אליהם? יהודה, זה לא מתאים לך. << אורח >> קריאה: << אורח >> תתבייש. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> זה לא מתאים לך ואל תדבר עליהם ככה. << אורח >> קריאה: << אורח >> מה, אנחנו שדדנו פה מישהו? שדדו את החיים שלנו, על מה אתה מדבר << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברים, חברים. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אפילו שהוא חבר כנסת, הוא לא יכול לדבר ככה למשפחות שכולות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלומית. הוא לא דיבר למשפחה שכולה, הוא אמר - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> האוויר שאתה נושם הוא גם לא בחינם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> יהודה, זה ממש מפריע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, סליחה. אמרת דברים נהדרים, גם ליהודה. וזה בסדר, מעולה. תוכלי להמשיך. << אורח >> שלומית קלמנזון: << אורח >> כן, כן, אני מסיימת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כל מילה חרטנו. << אורח >> שלומית קלמנזון: << אורח >> שני משפטים, לא התכוונתי להתסיס. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, בוודאי לא. ההיפך, ואמרת דברים נכונים. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> הלוואי וכולם היו כמוך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צריך לדאוג גם ליתומים הללו. קדימה. << אורח >> שלומית קלמנזון: << אורח >> אז כמו שפיאז'ה אמר, כל שלב התפתחותי זקוק לסביבה תומכת. כזאת שמכירה בקושי, מחזקת ומאפשרת הזמנה לצמיחה. כל שלב בהתפתחות, גם אם נולד מתוך כאב, יכול להוליד הבנה עמוקה יותר. חוסן וזהות מגובשת. כל ילד זקוק למבוגר שיראה אותו. אלמנה ויתום בוגר זקוקים למדינה גם שתראה אותנו. שתעניק לנו הכרה וכלים כדי שנמשיך לבנות את זהותנו ולחיות חיים מלאים. פה אני מבקשת מכל מקבלי ההחלטות להעביר את התיקון לחוק, למעננו ולמען ילדינו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה שלומית, תודה רבה. שלומי נחומסון. בבקשה שכל אחד גם יגיד את התפקיד, כי זה לא בהכרח רשום לי. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> שלום. בראשית דבריי אני רוצה להכניס את הדיון הזה לקונטקסט היסטורי. אתמול בשעה 22:00 החל התמרון הקרקעי לכיבוש העיר עזה. 130,000 חיילים, מילואימניקים עזבו את הבתים שלהם וירדו לדרום כדי להילחם עבור כולנו, כדי שאנחנו נוכל לנהל את הישיבה הזאת וכדי שהחיים במדינת ישראל יוכלו להתקיים כסדרם. אני רוצה לפתוח את דבריי, ברשותך גברתי יושבת-הראש, בתפילה למען חיילי צה"ל: מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את חיילי צבא הגנה לישראל ואנשי כוחות הביטחון העומדים על משמר ארצנו והרי האלוהים מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים; ומן הים הגדול ועד לבוא הערבה, ובכל מקום שהם ביבשה, באוויר ובים; ייתן אדוני את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם; הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את מגיני ארץ קודשנו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם; ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון; ויקוים בהם הכתוב: כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם; ונאמר אמן. << קריאה >> קריאות: << קריאה >> אמן. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> ובהקשר של הישיבה הזו אנחנו מאחלים לכל אותם 130,000 חיילים שנקראו בצו 8 לרדת לרצועת עזה לחזור עטורי ניצחון הביתה בשלום, לילדים שלהם, יחד עם החטופים ועם גופות החטופים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמן, תודה רבה. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> רגע, לפני זה. בבקשה, אני אהיה קצר. אם תלכו לשטחי הכינוס או לאזורי הקרבות עכשיו ותשאלו כל אחד מהם, כל אחד מהם, אם חס וחלילה יאונה לו משהו, למי הכי חשוב לדאוג: להורים שלו, לאחים שלו. אני בטוח כמוני, כמו שאני אבא ורובכם פה הורים, שכולנו, כל אחד מהחיילים האלה יגיד קודם כל, אני לא אומר רק לילדים, אבל קודם כל ולפני הכול תדאגו לילדים שלי. וזו החובה שלנו לא רק כלפי הנופלים, זו גם החובה שלנו כלפי 130,000 החיילים שעזבו את הבתים שלהם ונלחמים כשהם סומכים על השולחן הזה. הם סומכים על הוועדה הזאת שאם חלילה יקרה להם משהו אנחנו נחזק את יסודות הבניין שעליו חיים הילדים האלה. כדי לעשות את זה אנחנו צריכים להסתכל עליהם בילדותם, אנחנו צריכים להבין שהיסודות האלה נפגמו. וזה בא לידי ביטוי גם בהמשך החיים של היתום. וגם אם הוא הצליח ונהיה רופא או עורך דין או איש עסקים מצליח, זה עדיין לא בזכות, זה למרות כל הכאב הזה. זה בגלל שהוא נשך את השפתיים והמשיך קדימה. והחובה שלנו כלפי החללים וכלפי 130,000 אנשי המילואים שנלחמים עבורנו היום, עבור הילדים שלך גם, יהודה גליק, ונכדיך, אוקיי? החובה שלנו היא לדאוג לילדים שלהם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה שלומי, תודה רבה. אני אבקש - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> איזה חזירות פה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> מה זה חזירות? למי אתה מדבר ככה, יהודה? באמת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פנינה, פנינה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אתה חבר כנסת לשעבר. אין לך זכות להוציא כל דבר מהפה שלך. קצת כבוד למשפחות השכולות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חה"כ פנינה תמנו שטה, אני מבקשת ממך, אני מנהלת את הדיון ולא את. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> את נוזפת בי ולא בו? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אני נוזפת בך. סליחה, גם הוא - - - << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> האוזן לא יכולה לשמוע את הדברים שהוא אומר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, גם הוא אלמן, גם הוא בן אדם. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> קורא להם שוד הקופה הציבורית? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וסליחה, זה שעונים אליו, אל תפנו אליו, חברים. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> לא אפנה, אבל אני כן מבקש להודות - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> די נו, באמת, חבל על הזמן שלנו. << אורח >> קריאה: << אורח >> אתם לא קשורים לוועדה הזאת. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> חשוב לי כן להודות - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלומי, תודה רבה. תודה רבה. אני רוצה בבקשה את הדובר הבא. אני מבקשת לא להפריע. אלי טהר, יושב-ראש יד לבנים. << אורח >> קריאה: << אורח >> הבן שלי נלחם בעזה כדי שאת תשבי פה עם הבעל שלך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, הדס ויהודה. אני לא רוצה להוציא אתכם. << אורח >> קריאה: << אורח >> עזבי, זה טרול, זה טרול. הוא טרול. << אורח >> קריאה: << אורח >> אני אלמנת צה"ל והבנים שלי שלושה, אחד נכה צה"ל ואז יושבים פה זחוחים. לא, הם ייצאו מפה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל היא צודקת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, פנינה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> היא צודקת. לא, אנשים לא יגידו מה שהם רוצים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, אני רוצה רגע להגיד. << אורח >> קריאה: << אורח >> הם צריכים לצאת מפה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אז מה אם הוא חבר כנסת לשעבר. יהודה, אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל ככה אתה מתנהג? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פנינה, פנינה, אני לא רוצה לקרוא. סליחה, אני רוצה רגע משהו, סליחה, חברים, רגע, אני רוצה להגיד לכם משהו. סליחה, אני לא מוכנה שאף אחד פה יירד לרמה האישית. זכותו לומר את הדברים. זה כואב לך, גם לי זה כואב. << אורח >> קריאה: << אורח >> הוא מבזבז לנו את הזמן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, זה תופס את הזמן. זה תופס את הזמן. כשהוא מדבר אני מעירה לו להפסיק. כל הנושא הזה. אני מבקשת עכשיו, גם אתה שלומי וכל האחרים, נא לפנות אליי. לא צריך לפנות לא ליהודה ולא לאף אחד אחר. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> אני מסכים, גברתי יושבת-הראש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פונים אליי. תודה רבה. שלומי, אתה סיימת. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> רק לומר תודה לאגף משפחות הנצחה ומורשת ולחברתך, חה"כ פנינה תמנו שטה, שבאמת איתנו בסיפור הזה בוועדה לקידום מעמד האישה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, מעולה. תודה רבה. יופי. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> לאורך כל הדרך, תודה רבה לכולכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. אני באמת מבקשת מכולכם, אני פה כדי לשמוע את כולכם. אני מבקשת, יש גבול. תמשיכו לדבר, בואו נחכה. אני רוצה להגיע אליכם. נרשמתם לדבר? << אורח >> קריאה: << אורח >> נרשמתי, אבל יהיה לי זמן לדבר? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן. אני אישאר פה גם עד 20:00 כדי לשמוע את כולכם. אני עדיין רוצה שבוועדה הזאת יכבדו גם אנשים שאתם לא אוהבים את מה שהם אומרים. בסדר? << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> הוא אומר להם חזירות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מותר לשמוע. בואו ננהל פה דיון, מותר לו להגיד את הדברים. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> כן, אבל גברתי יושבת-הראש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פנינה, סליחה. לא, לא מוכנה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> ברשותך, לא מותר לו להגיד חזירות למשפחות שכולות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הוא לא אמר את זה עליהם. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> לא, הוא אמר את זה. הוא אמר את זה. וזה לא מותר לו ואת היית יכולה להוציא אותו. אני לא מקבלת את ההערה שלך שמותר להגיד הכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא אמרתי. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> לא מותר. יש דברים שאסור לומר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פנינה, תודה רבה. אני לא שמעתי את החזירות כלפי המשפחות; אני הבנתי שזה כלפי המדינה שנותנת. אבל בסדר. אם זה נאמר כלפי משפחות זה אמור להגיד. בסדר? אני מכירה את יהודה, מכירה את הדס. הם אנשים ערכיים. תפסיקו, כולם פה בחדר הם אנשים ערכיים שאוהבים את החיילים שלנו ואוהבים את המשפחות השכולות ומותר לו לחשוב שלא צריך לתת יותר מידי כסף. מותר לו. חברים, די, בואו ננהל שיח, גם אם אני חולקת עליו בתכלית המחלוקת, אני רוצה שאצלי בוועדה יהיה מותר להגיד. לא מפגר; לא אידיוט; לא לרדת לגוף האדם – לרדת לגוף העניין. זכותו לומר את זה. בסדר? אבל אם לא, כל פעם להתפרץ כשהוא אומר את זה אז פשוט הוא לא יאמר ונמשיך קדימה. הבנו את האירוע. אני מבקשת עכשיו מאלי טהר, יו"ר יד לבנים, לדבר. ובבקשה בואו באמת נצטמצם כדי שנשמע את כולם. אם כי, שוב, אני אישאר פה גם עד 20:00 לשמוע את כולכם. << אורח >> אלי טהר: << אורח >> שלום לכולם, שמי אלי טהר. אני יו"ר ארגון יד לבנים מזה חודשיים. אני אב שכול לשני ילדים ואח שכול. שכלתי את אחי סגן אלוף יוסי טהר ב-1981 בלבנון. הוא היה מהלוחמים שהביאו את החטופים מאנטבה. שכלתי את בני רועי, בן 19 וחצי, היה לוחם בנחל. וב-7 באוקטובר שכלתי בן שהוא בכיר בשב"כ שתמונתו אסורה לפרסום. אפשר להגיד שהוא הציל את מדינת ישראל. הוא הציל את קיבוץ מפלסים בכלל. במפלסים אף אחד לא נכנס לקיבוץ מהמחבלים, אף אחד לא נפגע, אף אחד לא נחטף, אף אחד לא כלום. ומזה שהוא היה לוחם על, הוא חיסל כמה מחבלים, לקח מהם את מכשיר הקשר והבין שיש קבוצה גדולה של מחבלים שאמורה לעלות על אופנועים ולטוס למרכז הארץ. הוא הרים מיד כטב"מ ואחר כך ספרו שם 150 גופות של מחבלים, שהיה עליהם את הכתובת של ראש העיר אשקלון, אשדוד, רחובות, ראשון. תארו לעצמכם אם המחבלים האלה היו מגיעים לאחד מהמקומות האלה, איפה המדינה שלנו הייתה היום. אנחנו פה, קודם כל אני מברך מאוד על הנושא הזה של היתומים, שזה דבר מאוד חשוב. אני מכיר את זה מקרוב. יש לי ארבעה יתומים של הבן שלי, יש לי את האלמנה שהיא כמו הבת שלי. אבל יחד עם זה, אני חושב שצריך לחשוב גם על האחים השכולים. אני כאשר איבדתי את האח שלי בשנת 1981, צעיר ממני אמנם, אבל אני איבדתי באותו רגע גם את ההורים שלי. 18 שנה אבא שלי ישב בכניסה לבית על כיסא ולא נתן לסגור את הדלת, חיכה שהבן שלו יחזור. זה שאני חזרתי כל יום מהעבודה זה לא עניין אותו. עניין אותו שהבן שאיננו יחזור. לכן אני מבין את הצורך של האחים השכולים. כאבא אני מנסה, אני מרגיש את זה, מה עובר על הילדים שלי על האובדן של האחים שלהם. ואני חושב שכאן אני מברך את סעדה, באמת - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אלי, אני רוצה רגע לשאול אותך. כי הייתה פה מקודם נדמה לי לימור סון הר מלך, חברת הכנסת, והיא אמרה, שגם היא, שוב, עברה דבר אחד או שניים בחייה. שבסוף אם יש באמת שיקול כלכלי, בסדר? אני רגע שמה את זה בצד, אם, זה לא יהיה. האם אתה חושב שבסוף כן האחים השכולים צריכים להיות שם והם נוכחים? אין ספק בכלל. השאלה אם לא נכון לתת את השירות באין, כלומר לתת להם את הליווי ואת הטיפולים כאלה ואחרים ופחות גמלה, קצבה חודשית שתתמוך בהם? השאלה אם אתה רואה את היכולת לעשות את זה בהבחנה? אני שואלת, אני לא אומרת אם זה נכון או לא נכון. מעניין אותי לדעת מה אתה חושב, דווקא בגלל שלצערנו אתה איבדת, אתה גם אב שכול, אתה גם אח שכול. << אורח >> אלי טהר: << אורח >> לדעתי כן. ואני רואה את זה ביתר שאת מה-7 באוקטובר. יש לנו מעל 1,500 אחים שכולים שהם מתחת לגיל 20. והאימהות שלהם צריכות לטפל בהם. אולי אני אספר לכם משהו קטן. אנחנו הוצאנו לפני שבועיים הורה וילד לשלושה ימים ריטריט בנתניה. לימדנו אותם קצת לגלוש וקצת יוגה, מכל דבר. הורה וילד או אמא ובת. וביום השלישי, בערב, כאשר כינסנו את כולם למסיבת סיום מה שנקרא, התחלתי לשאול את החבר'ה, את הילדים האלה, מה הם לוקחים איתם מהעניין הזה. ילד אחד פשוט הטריף אותי. הוא אמר לי אני לוקח שני דברים. אני אומר לו מה? הוא אומר אבא שלי חייך והוא לא צעק עליי. תארו לכם מה עובר על ילד שפתאום אבא שלו מתחיל לצעוק עליו, לא מחייך אליו, לא מדבר איתו. מה עובר עליו? וכשהוא אמר לי שני דברים הוא לוקח: את החיוך של אבא שלו וזה שהוא לא צעק עליו, אני החלטתי כיושב-ראש ארגון יד לבנים לעשות את זה בכל הארץ. לקחת קבוצות של אזורי מגורים, לרכז את כל המשפחות השכולות עם האחים ולעשות להם כל פעם איזה אירוע אחר. רק להחזיר את ההורים לילדים ואת הילדים להורה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << אורח >> אלי טהר: << אורח >> תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. דברים חשובים, תודה. איציק בונצל, בבקשה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> שלום. שמי איציק בונצל, אני אב שכול. בני עמית, מפקד צוות בסיירת הצנחנים, נפל בקרב בעזה. אני יושב פה בוש ונכלם. מתבייש ממש בדיון, בדרך של הדיון, במצב הזה שמשפחות שכולות צריכות פה לריב אחת עם השנייה, לכעוס אחת על השנייה. זה פשוט לא יאמן שזה קורה לנו. אני יושב וחושב באמת מה להגיד. אני אומר, ככה זה נראה במדינת ישראל? משפחות שכולות צריכים, יתומים יותר חשובים מאלמנות? אלמנות יותר חשובים מהורים? רבים אחד עם השנים, משסעים אחד בשני? אחד צועק על השני. אני אשלח אתכם לא רחוק מפה, רשות פלסטינית. כאשר מישהו מוכרז כשאהיד אין דיונים כאלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל סליחה, איציק, אני חייבת לומר שהמשפחות לא רבו אחד עם השני. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> כן, הן כן רבות. אז עינייך עצומות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא שמעתי פה מריבה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אם לא שמעת שום דבר אז את לא פה בדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שמעתי מריבות מחוץ. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אז את לא פה בדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שכול אזרחי מול שכול לאומי. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני מפנה אותך שוב, לכי תראי אצל האויבים שלנו איך מתנהגים עם משפחות שכולות. פשוט בושה. אם היה עומד פה מחבל נוח'בה ומסתכל עלינו הוא היה אומר היהודים האלה משוגעים. הממשלה שלהם לא דואגת להם. השמיכה קצרה, שמענו. אין מספיק כסף. צריך למצוא סעיפים תקציביים. שנים על גבי שנים ארגונים שלא דואגים למשפחות עסוקים בפוליטיקה פנימית איך לא לתת לעמותות אחרות שעוזרות למשפחות להיכנס, לעזור למשפחות. יש פה אנשים שמדברים רק מזה שהם רוצים לעשות סיבוב פוליטי. לעמוד באיזה שהוא ארגון, בראש ארגון כזה או אחר. ואל כולם אני מדבר. אל כולם. רוצים לתת לנו פלסטרים למשפחות השכולות. ציפי שביט ב-28 שקלים, עוד איזה אירוע גלישה פה. פלסטרים, אירוע גלישה שם. אירוע גלישה פה. תגידו, עם מי אתם מדברים? כל הארגונים האלה, מ-1950. אנחנו רק שנתיים בסיפור. מ-1950 הארגונים האלה וכנסת ישראל לא ידעה לתקן את התיקון הזה? זה פשוט, ואתם גם לא הולכים לתקן אותו. אתם גם לא הולכים לתקן אותו. כי אתם הולכים רק להתייחס לקבוצה חשובה מאוד שחייבים להתייחס אליה, חייבים לתת לה את כל הפתרונות. מה זה שלושה חודשים? אלמנה אחרי שלושה חודשים היא כבר תוכל לחזור לעבודה? אני לא יודע, אפילו הסעיף, תקשיבי, מיכל, אין לכם זכות דיבור פה. אין לכם. אתם צריכים להרכין ראש. אתם צריכים להתבייש. המשפחות השכולות, מה שאני גיליתי זה רק דקה דומייה. המשפחות השכולות זה 60 שניות. כולם מגיעים לבתי האבלים, לאוהלי אבלים, מבטיחים הבטחות ונעלמים. תסתכלו על הדיון הזה, זה לא להאמין. אני מתבייש שאני משפחה שכולה. אני מתבייש. אני מתבייש איך שאנשים פה מדברים אחד לשני. ואתם גורמים לזה, אף אחד אחר לא. אתם והארגונים המזופטים האלה שדואגים רק לתפקידים. להיות נשיא, להיות יושב-ראש. איפה הייתם 50 שנה? אנחנו צריכים את ההצגות, אנחנו צריכים את ימי הכיף? את השטויות האלה שאתם משקיעים שם כספים כל הארגונים? כל כך הרבה עמותות שמטפלות במשפחות השכולות בזמן שהמדינה הייתה צריכה לטפל. עמותות שנחסמות על ידי ארגון יד לבנים רק כדי לא לעזור למשפחות. רק בגלל פוליטיקה פנימית שלכם. אני מתבייש להיות משפחה שכולה במדינת ישראל. אני אומר לכם את זה כי גם אצלי, זה הרי מדהים, אם אתה עוצר רגע וחושב, אתה אומר אם יש הורים שכולים אז יש גם אחים שכולים. זאת אומרת, איך שאתה לא מסובב. אם יש אלמנה אז יש יתומים. << אורח >> קריאה: << אורח >> לא תמיד. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, לפעמים. זה כל כך הרבה נוסחאות של משפחות, שבסופו של דבר כולם מאותה משפחה. זה פשוט לא להאמין. כמעט כמה? שנה שאנחנו מחכים לדיון הזה? ומחר אתם תחליטו או תפילו את הממשלה, תפילו אחד את השני ואנחנו נחכה עוד חמש שנים. ועוד 10 שנים. 50 שנה. יותר, למה 50 שנה? מ-1950. עדיין אנחנו זכאים לקו טלפון של בזק. את מכירה את התנאים שלנו? הולכים להשכרה עם 1,153 שקלים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בשביל זה אנחנו פה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, אתם לא פה. אתם רק מדברים. מיכל, אתם לא פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק. אני אומרת למה אנחנו - - - << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> כי אם את מחליטה לעסוק עכשיו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא אענה לך, כי אני רואה שאין פה דיאלוג. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אם את מחליטה לעסוק עכשיו רק בחלק מהמשפחה השכולה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מחליטה לעסוק בכל ולהתקדם לחוק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אם אתם עכשיו הולכים לקדם, ובצדק, את אותה קבוצה, אתם קוברים להמון זמן, הרי יש כללים, אם לא תהיה הצבעה ראשונה עכשיו במליאה כל הצעות החוק שעומדות על הפרק ייקברו לעולמי עולמים. פה יש כבר הצעה ראשונה, אבל לאחרים אין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, הוא מתכוון על הצעות החוק הפרטיות. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לשנייה ושלישית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הכול בסדר. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מיכל, אני לא אומר את הדברים סתם. אני לא אומר, את עצרת רגע, הסתכלת מסביב? זה מעמד קדוש של משפחות שכולות? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא מבינה, איציק. באמת, אני חייבת לומר לך. אני יכולה לשתוק ורק לשמוע. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מיכל, לא, לא לשתוק ורק לשמוע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני חייבת להגיד לך שאני הגעתי לפה ואני כל הזמן רוצה לשמוע את כולם. לא שמעתי משפחות רבות אחת עם השנייה. נכון, יש לנו אירוע. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה זה לא שמעת? הוא צועק, הוא משפחה שכולה צריך לכבד אותו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא שמעתי, לא. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> צועקים עליו, היא צועקים עליו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא נכון. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אחד צועק על השני. לא, לא. טוב, אני אז טועה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני חולקת עליך. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אז אני טועה ואת צודקת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מותר לי לחלוק? לא, לא מחפשת צודקים ולא-צודקים. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, לא. אני טועה ואת צודקת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רוצה לשפר את המצב, רוצה לתקן. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> המעמד הזה במדינה, את צודקת. המעמד הזה במדינת ישראל - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו באותו צד. איציק, אנחנו באותו צד. אני רוצה לתקן. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> המעמד הזה במדינת ישראל היה מאוד מכובד עד עכשיו, את צודקת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני חושבת שכל הח"כים פה, כולם פה, יחד איתך, אנחנו לא נגדך. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, זה לא איתי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יחד איתך. אבל אתה מייצג, יש את איציק בונצל האיש ויש איציק בונצל השם הגנרי של משפחה שכולה. וכולנו פה כדי לקדם. למה אנחנו יושבים פה? כדי לקדם. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מיכל, מיכל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל מותר לך להרגיש ככה, באמת מותר. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני מבין שקשה לשמוע, אז צריך לענות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אני רק אקשיב מהרגע. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> בשביל כנסת ישראל אנחנו דקת דומייה, לא יותר מזה. אני אומר פה לכולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חולקת עליך. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אוקיי, את יכולה לחלוק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא הוכחת את עצמך עדיין, אז את יכולה לחלוק עליי. לא הוכחת את עצמך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. תודה רבה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> תודה. כאשר תוכיחי את עצמך והתיקונים האלה ייעשו אני אבוא ואגיד לך אנחנו לא דקה דומייה. אוקיי? ושוב אני בא ואומר, אני מתבייש להיות משפחה שכולה במדינת ישראל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צר לי. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מאוד מאוד מתבייש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הלוואי ולא היית. << אורח >> קריאה: << אורח >> אנחנו גאים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הלוואי ולא היית. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני מתבייש בדיון הזה. אני גאה בבן שלי, אני גאה במה שהוא עשה. אני לא גאה במה שאתם עושים או לא עושים. וזה לא אני, כי אתם אלו שלא עושים את הדברים. שוב, התקלה הזאת שיש ארגונים שאומרים שהם אמונים על הדאגה למשפחות השכולות ולא עשו כלום מ-1950, הרעיון הזה שיש כל כך הרבה עמותות שלא מוכרות על ידי המדינה שמטפלות ביתומים, באחים שכולים, בהורים, בימי כיף וכל הדברים הקדושים שהם עושים, שעדיין נמנעת מהם הכרה גם כן. ואני אין לי ארגון כזה, אבל עדיין נמנעת מהם הכרה. לכן אני בא ואומר, צריך להעביר את החוק מה שיושב כרגע על הפרק. אבל צריך גם לקבל החלטה מתי מסיימים עם כולם. קריאה ראשונה. לפחות קריאה ראשונה כדי שלא נהיה, שתיקוני החוק שנמצאים מולך, צריך לקבל פה החלטה שלפחות נעביר אותם בקריאה ראשונה ואחר כך נמשיך בישיבות הביזיון האלו בהמשך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. קשה לי, קשה לי להגיד לך כן, כי אני לא אוהבת את הסגנון במובן הזה שזה ישיבות ביזיון. טרחו לבוא לפה כל כך הרבה אנשים. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> את יודעת כמה פעמים הייתי? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כולם משפחות שכולות. לא יודעת מה היית, אני מדברת על זו. אני לא מדברת על מה שהיית. זו היא לא בושה. כל הכבוד לכל מי שהגיע לפה. אני רוצה להמשיך הלאה. מאה אחוז, אני לא עונה לך, אני אתן לך לסיים ואנחנו ניתן לכל אחד שהגיע לפה לדבר. אני מודה לכם שבאתם. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מיכל, את לא - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הייתי. אני מדברת על זו. אתה אומר שזו בושה. בעיניי זו לא בושה ותודה - - - << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> כך אני מרגיש. אוקיי? זכותי להרגיש ככה. היינו במספיק ישיבות כאלה. את לא היית בהן. הן התנהלו והתנהלו ולא התקדם שום דבר. כאשר משהו כזה את אומרת כולם מגיעים וכולם באים. אם זה לא מתקיים ואם זה לא יתקיים אז זה יהיה ביזיון, נכון? אם זה בסוף לא ינוע זה יהיה ביזיון. יש לך לפנייך תיקוני חוק נוספים. בואו תתחייבו שתעבירו בקריאה ראשונה לפחות. בקריאה ראשונה כדי שזה לא ייעלם מהעולם. כל הדרך שעשינו עד עכשיו. קבלו החלטה, תראו שאתם ענייניים, שאתם רציניים. כי אין לנו על מי לסמוך, לא על ארגונים ולא על אף אחד. ממש ככה. אלא רק מי שמחזיק באצבעות שלו את הדבר הזה. אז בואי כן תודיעי שאתם תשקלו בסוף הדיון היום להצביע לקריאה ראשונה את החוקים שלא הגיעו עדיין לקריאה שנייה ושלישית כדי שנדע שיש אופק, שיש עתיד, ונדון בזה בהמשך. כי אם זה לא יעבור עכשיו קריאה ראשונה זה ילך לעולמו. לא נוכל לקדם את הדברים האלה אף פעם. אני שואל אותך, האם תסכימי לקדם את שאר הצעות החוק לקריאה ראשונה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה איציק. אני ממשיכה הלאה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> שאלתי אותך שאלה. מה זה את ממשיכה הלאה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, סליחה, בוא, אני שמעתי מה שאמרת. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אז אני שואל אותך שאלה, תעני לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, משה, אני לא צריכה עזרה. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> לא, אבל הוא שאל שאלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה משה, אתה רוצה לשבת במקומי? לא, אתה יכול. אתה רוצה? << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> הכול טקטיקות פוליטיות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, תודה רבה. הכול טקטיקות פוליטיות. לא, אני לא מסכימה איתך. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אז תעני לי לשאלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, יש דרך פה איך הבית הזה עובד. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה זה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש כאן הצעה ממשלתית שהיא על הפרק. כן הצעתי למשה ולאחרים להצמיד את ההצעות שלהם לתוך ההצעה הממשלתית ולדון בהם ביחד. כל אחד פה מחברי הכנסת יכול להחליט מה שהוא רוצה. אגב, אני יכולה גם להצמיד בלי לשאול. אבל אני כן שואלת כי אני מכבדת את כל חבריי. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אז הנה, מה הם אומרים? האם תהיה קריאה ראשונה או לא? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל סליחה, אני לא אנהל את זה עכשיו איתך, כי יש פה עוד חברים שרוצים להשמיע. וגם הם משפחות שכולות. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, הרבה פה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע איציק, אני שמעתי אותך. אתה מוזמן אלי ללשכה. אני לא אמשיך לנהל את הדיון הזה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> בוודאי שכן, זה הדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> טוב, תודה רבה איציק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> זה הדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז. תבוא אליי אחר כך ללשכה, אני אסביר לך - - - << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא. אני רוצה לדעת האם מביאים את זה לקריאה ראשונה או לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסבירה לך שאתה יכול לדבר בחוץ עם משה ולשאול אותו אם הוא רוצה להצמיד. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> הנה, משה פה, תשאלי אותו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שאלתי אותו והוא אמר שהוא לא רוצה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אני רוצה לשאול שאלה פרוצדורלית. מיכל, שאלה פרוצדורלית לגבי החוק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא להאמין, כאילו, יש פה המון אנשים שיושבים סתם, אתם לא מבינים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני אומר לכם, אתם לא מבינים מה הם עושים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, איציק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אתם פשוט לא מבינים. אתם יושבים פה סתם. אני אומר לכם שאתם יושבים פה סתם, עובדים עליכם בעיניים. << אורח >> קריאה: << אורח >> איציק, אל תזלזל באינטליגנציה שלנו. איציק, בוא. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, את מבינה. את מבינה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, אני לא רוצה להוציא אותך. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> את מבינה. את יכולה להוציא אותי. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> למה אתה מזלזל בה? אבל למה ככה לזלזל אחד בשני? << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> - - - זה הכי לא מכובד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא מתאים שתעזרו לי, אני לא צריכה את העזרה. אני לא רוצה. לא רוצה. חברים יקרים, אני רוצה רגע להסביר משהו. איציק, אני לא הוצאתי פה אף אחד למעט הבחור עם הכובע שייקח לשתות. אני רוצה רגע להסביר גם לך וגם לכולם, אנחנו צריכים להתקדם. יש הצעת חוק ממשלתית שהיא הצעת החוק שנדונה היום. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> זהו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש עוד חוקים, יש עוד הצעות חוק גם של פנינה תמנו שטה, גם של אופיר, גם של משה וגם של עוד חברי כנסת אחרים שהם יכולים להצטרף ולהכניס אותם לתוך, למזג אותם יחד עם הצעת החוק הממשלתית ואז דנים בכולם ביחד. חלק יתקבל, חלק לא. יש כאן כל מיני גורמים נוספים. זה לא אני עכשיו אחליט כן או לא. כולנו פה עובדים, אני לא רוצה להגיד 24/7, אבל קרוב לכך, כדי שיהיה פה טוב יותר וכדי שדברים נוספים ייכנסו, כדי לעשות נכון ולעשות סדר כמו שהציעו. אבל בסוף חברי הכנסת יכולים להחליט אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים לנהל את זה בנפרד. יש כל מיני דברים, אני לא אכנס לפרטים המדויקים. אני חולקת על איציק, עם כל הכבוד וההערכה העצומה שיש לי גם לבנך וגם לך ולכל אחד ואחד מכם. אני חולקת על זה שארגונים הם רק פוליטיקה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> לא, אני מנסה להבין מה הבקשה שלו, איזה סעיף בחוק, איזה חוק אתה רוצה שיצטרף? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא משנה. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> לא, אנחנו רוצים להעביר את זה קריאה ראשונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל יש פה עוד אנשים שרוצים גם הם לדבר. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> הנה, זה מה שאנחנו רוצים, בשביל זה באנו. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אה, את החוק של סעדה. אני מנסה להבין. שנייה, אנחנו מחוקקים, רוצים להבין. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> בדיוק. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> יש חוק שלך שמתייחס לאחים. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> תעבירי אותו קריאה ראשונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש את כל החוקים ביחד. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אפשר להפריד את זה בנפרד? << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אפשר להפריד את זה, בוודאי שאפשר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע. אפשר להפריד, רק אני לא אעביר עכשיו בקריאה ראשונה את החוק שלו. אי אפשר, זה לא האירוע. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> לא יודעת אם אפשר, אבל אולי אפשר לעשות דיון נפרד להעביר את זה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, אני מפסיקה כרגע את הדיון בזה. אני מפסיקה, תודה רבה. תודה על העצות. אני כרגע מפסיקה, ברשותך איציק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אז למה באנו? אני לא מבין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, זה לא מתאים. אתה יכול ללכת, עם כל ההערכה שלי. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה זה 'אתה יכול ללכת'? אני לא מבין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, די, אני מבקשת. אני עוברת הלאה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני לא מבין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבקשת מרן שדה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה זה אני יכול ללכת? סליחה, לא, אני לא מקבל את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, אתה לא מקבל את זה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני לא מקבל את זה. אני שאלתי שאלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ועניתי לך. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני פה חלק מהדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ועניתי לך. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא באתי להתייפייף איתך ולא עם אף אחד אחר. עם כל הברכות וכל הדברים יש לנו מצוקות שצריך לטפל בהן. הגיע הזמן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אל תנפנפי אותי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא מנפנפת. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני ביקשתי, יש כאן חקיקה. החקיקה, אנחנו יושבים פה לדבר על חקיקה ולא על שום דבר אחר. אוקיי? ואם בחקיקה אנחנו באנו כי היא מונחת כאן. כתוב בסדר היום הצעת החוק שלנו כתובה בסדר היום. את לא יכולה להתעלם ממנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא מצליחה להבין. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אין לך סמכות להתעלם ממנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, עכשיו רגע קצת לנשום. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אין לך סמכות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, יש לי סמכות. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, אין לך. היא מונחת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, די. איציק, מספיק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> את הזמנת אותנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אתה רוצה לנהל, אתה רוצה רק לדבר? << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, אני לא רוצה רק לדבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לך עכשיו חמש דקות לדבר. אם אתה רוצה להקשיב לי אז תן לי לדבר. מספיק, אני לא מוכנה יותר לזה. סליחה, חברי הכנסת היקרים, אני רוצה רגע לסיים את האירוע. רגע איציק, אני אסביר לך. הצעת החוק הזאת היא כאן. אנחנו לא נכנסו לשום פרטי הצעות החוק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אבל זה מופיע בסדר היום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, נכנסנו להצעת החוק הממשלתית. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> זה מופיע בסדר היום, את צריכה להתייחס לזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, אתה מוכן לתת לי לדבר? כי אני לא מוכנה להיאבק איתך במי צועק יותר. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא קשור להיאבק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, עכשיו אני מדברת ואני מבקשת ממך לא להפריע לי. אני מבקשת ממך. אם זה קשה, אני אבקש ממך לקחת כוס מים ולשתות בחוץ. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה זה קשור לכוס מים? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסבירה לך. כי עכשיו אני מדברת ולא אתה. ואני מסבירה לך רגע משהו ולכולם פה. אוקיי? ככה הולך בכנסת, כשיש הצעות חוק כולן אמורות לדון היום. הדיון אבל היום הוא לא כניסה וצלילה לתוך החוק עצמו. ולא נדבר עכשיו על כל סעיף וסעיף כי לא התחלנו אותו, אלא לדבר באופן כללי, כי כולם פה רוצים לדבר ולהגיד את דעתם. כאשר ניכנס לכל סעיף וסעיף אזי נתייחס גם להצעות של כל חברי הכנסת האחרים פה. כרגע מה שעומד על השולחן זה כל הצעות החוק האלה. וכך אנחנו מתקדמים. אני לא מצביעה היום על כלום, למעט אולי הצמדות מיזוג, אם חברי הכנסת מוכנים. אם לא, נשאיר את זה לדיון הבא. אנחנו הולכים לקיים פה מרתון של דיונים שיצללו לתוך החוק. ינסו לשפר, לתקן. אני בטוחה שכולנו - - - << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, כל חברי הכנסת, אני מבקשת שקט. כל האנשים שיהיו פה, אני אומרת לכם, כולנו נצא עם אולי חצי תאוותנו בידינו. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מי רוצה לצאת בתאווה? למה את קוראת לזה תאווה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, לא קוראת לזה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אנחנו באנו לקבל תאוות? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא. אתה מכיר את הביטוי? << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מכיר מצוין, אבל זה לא מתאים הביטוי הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז סליחה, אני מתנצלת. באמת מתנצלת. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> תאוות בידיכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> טעות, טעות. לא השתמשתי בביטוי הנכון. אני רוצה לומר לכולכם. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה זה הרגתי אתכם? אני באתי לדיון, הדיון בהצעת החוק על השולחן. אני רוצה לקבל תשובות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, איציק, מי שמנהל פה דיון וקרא מקודם בושה שרבים אחד עם השני זה אתה. עכשיו יוצר מריבות עם כל היתר. כי כל היתר גם רוצים להשמיע את דעתם. מספיק, סיימנו. שמעת? << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> את אמרת לי חמש דקות, נכון? אז עכשיו אני. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, אמרתי או אתה או אני, גמרנו. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, את אמרת לי. אז אני רוצה לחדד ולהבין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איציק, סיימנו. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני רוצה לחדד ולהבין תשובה ממך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לך שלוש דקות, ואני לא עונה. תסיים ואני עוברת הלאה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה זה את לא עונה לי? בשביל מה באנו לפה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, חברי הכנסת היקרים. משה. תדברו בחוץ, זה מפריע לי. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל את לא רוצה לענות, גברתי יושבת-הראש. יש לנו שאלות חוקיות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, אנחנו יוצאים להפסקה של חמש דקות, כי אני לא מסוגלת לנהל את זה. אין לי קול, אני רוצה לנהל את הדיון. חמש דקות הפסקה, אנחנו חוזרים ב-12:45. תודה רבה. << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 12:40 ונתחדשה בשעה 12:50.) << הפסקה >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו מתחילים. הבטחתי עכשיו את השיח לרן שדה. << אורח >> קריאה: << אורח >> מה עם משפחות החטופים? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יגיעו, יגיעו. אני אגיד את הסדר. רן שדה, אחר כך אסיף תמם, אחר כך אייבי מוזס ואחר כך האדון הנכבד שלמה. רן שדה, בבקשה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> יש גם את נציג היתומים של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, תודה רבה. תודה שאתם עוזרים לי לנהל, באמת תודה. אני כרגע עוד מסתדרת. כשאני אצטרך עזרה אני אבקש. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> ממש בושה שאת לא נותנת לי תשובה. ממש בושה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רן שדה, בבקשה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> שאלתי אותך האם תקיימי דיון. אני לא מפריע. שאלתי אותך אם תקיימי עוד דיון בנושא הצעת החוק שמונחת לפנייך ואת לא עונה לי. אם תגידי לי שתקיימי עוד דיון אני אקבל את התשובה הזאת. אני רוצה לדעת אם את תקיימי עוד דיון בהקדם האפשרי לפני שהממשלה אולי תיפול ולא נספיק להביא את זה לקריאה ראשונה. האם את תקיימי עוד דיון? כן או לא? את צריכה לתת תשובות. את יושבת-ראש הוועדה. את רוצה תגררי אותי החוצה, זה שלך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא גוררת אותך החוצה. אני רוצה שתכבד את רן שדה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני רוצה תשובה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואני רוצה שתכבד את רן שדה. אני יכולה להתחרות איתך בקול. אני רוצה, סליחה, סליחה אדוני הנכבד, יש כאן עוד אדונים נכבדים. אתה לא היחיד פה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני לא היחיד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה לא היחיד פה. רן שדה, בבקשה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני לא לבד פה. האם תקיימי עוד דיון? מה הבעיה להגיד את זה? << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> רק להגיד אם תקיימי עוד דיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> האם תקיימי עוד דיון? << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> שנה וחצי הוא מחכה לזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פנינו לאוצר שיתנו לנו תקציב. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> אבל זה לא קשור לקיים דיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, סליחה. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> האוצר לא - - - << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אה, זה את לא אומרת. זהו, שר האוצר - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני אבקש ממך לצאת אם תמשיך כך. אל תנהל איתי עכשיו דיון. עכשיו יש לרן שדה, שהוא גם משפחה שכולה וגם לו יש זכות לדבר. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> הרגע אמרת שר האוצר לא מאשר? << אורח >> קריאה: << אורח >> אנחנו מחכים 50 שנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא אמרתי ששר האוצר לא מאפשר. אמרתי שפנינו לאוצר שייתן כמה התקציב. ועכשיו תודה רבה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> את תקיימי דיון? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני סיימתי. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> תקיימי עוד דיון? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כיבדתי אותך עד עכשיו. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אני שואל אותך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כיבדתי אותך עד עכשיו. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> את תקיימי עוד דיון? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מתעלמת, לא מתוך זלזול. אלא מתוך זה שאני רוצה לכבד גם את רן שדה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> למה את לא עונה אם את תקיימי עוד דיון? כן או לא? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. רן. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> פשוט בושה וחרפה. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> תגידי לו 'אני עושה עוד דיון', מה הבעיה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רן, בבקשה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> פשוט בושה וחרפה, אין לי משהו אחר להגיד לך. << דובר >> משה סעדה (הליכוד): << דובר >> אין דבר כזה, אין דבר כזה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אתם לא מתביישים? נתנו את היקר ביותר בחיים שלנו. תסתכלו לנו בעיניים, בושה וחרפה מה שאתם עושים לכולם פה. אם החוקים האלה לא יעברו בקריאה ראשונה, אנחנו נצטרך לעבוד על חקיקה עוד 50 שנה. איפה את תהיי? את מבקרת בבתי עלמין? את יודעת מה זה להיות אם שכולה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אב שכול? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רן. אני באמת מנסה בכל כוחי ומתאפקת לא להוציא אף אחד. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> ממש. במה תתאפקי? במה את מתאפקת? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבקשת. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> נמאס לנו מהביזיון הזה. פעם אחרי פעם, שנה וחצי אנחנו באים לפה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני חייבת לומר גם לכם וגם לאיציק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> פשוט בושה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבקשת לומר גם לכם וגם לאיציק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> כולם שותקים בבית - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כולנו רואים את המשפחות השכולות. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> תתביישי לך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתם נמצאים לנו, באמת, אנחנו הולכים לישון אתכם, אנחנו קמים אתכם. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> לא, אתם לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו עושים את כל מה שאפשר כדי להניע את החוק. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אתם לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני יושבת על הכיסא הזה אולי שבועיים. והדבר הראשון, הדבר הראשון - - - << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, סדרנים, חיכיתי עד עכשיו. אני לא יכולה יותר. אני פשוט לא יכולה יותר. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> זה לא בשבילי. << אורח >> קריאה: << אורח >> אנחנו מחכים 60 שנה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אתם לא תקבלו כלום. אתם לא תקבלו כלום. אם הממשלה תיפול - - - תדעו לכם. שיהיה לכם ברור. << אורח >> קריאה: << אורח >> אנחנו גם רוצים לדבר. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אם הממשלה תיפול אתם לא תקבלו פה כלום. << אורח >> קריאה: << אורח >> אם הקואליציה והאופוזיציה זה באופן חריג. גם אם היא תיפול הכול יסתדר, אל תדאג. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אתם לא מבינים מה עושים לכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רן שדה. רן. אתה רוצה? לא, אני יכולה להמשיך הלאה, למי יש קול יותר חזק. כי פשוט אנחנו באמת רוצים. << אורח >> רן שדה: << אורח >> אני לא יכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה צודק, אני לא מאשימה אותך, אתה בסדר גמור. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אף אחד לא יקבל כלום, אתם לא מבינים את זה. הממשלה תיפול, אתם תשבו איתי פה כשאני אהיה זקן בן 50. << אורח >> קריאה: << אורח >> אבל אנחנו יושבים פה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> אבל זה לא יעזור לך שאת יושבת פה. כי אם היא לא מעבירה את זה בקריאה ראשונה ואם זה לא יתקדם הדברים האחרים, אם זה לא יעבור הדברים האחרים אני אשב פה אתכם כאשר נהיה בני 50, 60, 70, היתומים, האחים השכולים, לא יקבלו כל השנים האלה כלום ושום דבר. תזכרו מה שאני אומר לכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה, שמענו. עכשיו רן שדה, בבקשה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> הנה, בג"צים. הנה, 25 שנה. הוא במעמד הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני ממש מתנצלת. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> ואת לא נותנת לי תשובה אם תעשי דיון או לא? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קדימה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> מה הבעיה לתת תשובה כזאת? להגיד אני עושה דיון תוך עשרה ימים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אפשר בבקשה? משה, אתה, מאה אחוז, תודה רבה. << אורח >> איציק בונצל: << אורח >> הנה, בן אדם 25 שנה. 25 שנה הוא מספר שיושב פה בוועדות, יושב פה בארגונים. מה, אתה רוצה לשבת איתי פה עוד 25 שנה? את רוצה לשבת איתי פה עוד 25 שנה? הנה עדות חיה. עדות חיה בשבילכם. הוא אומר 25 שנה בג"צים, ישיבות, ועדות. מה, אתם לא מבינים מה אני זועק מדם ליבי? אני לא זקוק לכסף הזה, הקדוש ברוך הוא מפרנס אותי מצוין. אתם לא מבינים שהיתומים של היום בעוד 25 שנה לא יהיו יתומים של היום? הנה, הוא יגיד לכם. 25 שנה אני לא רוצה לבוא לפה, 25 שנה. כולנו באותו מקום. ממשלה נופלת, תקשיבו לי טוב, אין, לא יהיה. תבינו, לא יהיה לכם כלום ושום דבר. היא לא יכולה להגיד לי רק שהיא תקיים דיון בעוד עשרה ימים. מה יש לך לעשות בעוד עשרה ימים? << אורח >> קריאה: << אורח >> מיכל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אל תגידו לי, תגידו לו. הוא בתוך המשפחה. אני מנסה בכל כוחי. << אורח >> קריאה: << אורח >> את יכולה להוציא אותו החוצה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבקשת שייצאו. << אורח >> קריאה: << אורח >> הגיע הזמן שייתנו ליתומים לדבר בשמם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לגמרי איתך. אני חייבת לומר, בן אדם מוערך, אב שכול. בסדר? הצעת החוק היא מאוד ספציפית, היא לגבי אחים. יש פה גם יתומים. << אורח >> קריאה: << אורח >> לגבי יתומים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא נכון. לא נכון. הצעת החוק שהוא מדבר עליה, בואי, אל תעזרו לי, בבקשה. למדתי את החומר, תאמינו לי לא ישנתי בלילה. בסדר? אז תודה. באמת. ואני חושבת שהמילים שזה מבייש – לא. התנהגות אחת מביישת. אתם ניהלתם פה דיון מכובד, דיברתם לעניין, אנחנו נמשיך ככה ונשמע את כולכם. ואנחנו לא שופטים אדם בשעת כעסו. אני לא רוצה לשפוט אותו, אבל אני כן רוצה להיות עניינית. אז לכן אני מבינה מישהו שמייצג פה אחים, מישהו שייצג את האלמנות. עכשיו אני רגע אשמע יתום. אנחנו נמשיך לשמוע את כולכם. אני הבטחתי ואני אקיים. בבקשה, רן שדה, בפעם המאה. סליחה שנפלתי עליך. << אורח >> רן שדה: << אורח >> שמי רן. אבא שלי ראובן נפל לפני 58 שנה פה בירושלים. הוא היה לוחם מילואים בסיירת צנחנים ונהרג פה באחד הקרבות. היום אני בן 61, אבל בחלק מהמובנים אני בן שלוש. אני קראתי את הצעת החוק, קראנו אותה היטב. אני רוצה לדבר על שתי מילים: על התפתחות אישית. אין דבר יותר מקומם משתי המילים האלה. באה המדינה, הקימה ועדה. דנה, חשבה ובסוף הגיעה למסקנה שהיא רוצה לסייע ליתומים בהתפתחות אישית. מוזר. אני משתמש במילים נוחות עכשיו, לא פחות. שזו המסקנה. מהי התפתחות אישית? אתם רוצים שאני אסביר לכם למה המדינה צריכה לתת ליתומים? אני אסביר לכם, בשמחה רבה. אני יודע שאתם יודעים, אבל אני אסביר לכם כדי שתקשיבו טוב למה מגיע לנו. ב-1967 כשהייתי בן שלוש אבא שלי הלך למלחמה ולא חזר. אני גרתי בערד של 1967, עם אמא ואח, בצריף. לא היה לנו טלפון. לאמא שלי לא היה רישיון נהיגה, בטח שלא אוטו. היינו לבד בסוף העולם. כשהסתיימה המלחמה התחילו לחזור האבות הביתה. רק אבא שלי לא חזר. מכל העיירה אני היחידי שאבא שלו לא חזר. ואחד הזיכרונות שעוד איכשהו מרפרפים לי בראש, אולי הראשון שאני זוכר, זה אותי עומד כל יום אחרי הצוהריים, במשך חודשים, בשמש, בסופות אבק, בקור של ערד, בגשם, ומחכה שאבא שלי יחזור הביתה. לא אוכל, לא שותה, שום דבר לא החזיר אותי הביתה. ככה במשך חודשים, עד שהתייאשתי. 17 שנה אחרי זה הגעתי לבה"ד 1. הייתי אולי יומיים עם התגיות, על אחד הקירות, אני כבר לא זוכר איפה, התנוסס משפט שהימם אותי, הימם אותי, נשארתי המום. לא הכרתי אותו, אני מודה. "תדע כל אם עברייה שהיא הפקידה בניה בידי המפקדים הראויים לכך". חשבתי על זה, באותו ערב חשבתי על זה. אני לא אם עברייה, אבל המשפט הזה מדבר אליי. באותה שנייה הבנתי, הבנתי טוב מאוד שאני מסיים בה"ד 1 ושהמשפט הזה הוא בשבילי. והבנתי טוב מאוד למה אני נמצא שם ולמה אני חייב להיות קצין במדינת ישראל. אני אומר לכם, חברי הכנסת, אם אתם הולכים להצביע על חוק שהוא לא שוויוני, אין כאן שום עניין של כסף, זה בכלל לא עניין של כסף, זה עניין של מוסר. אם אתם הולכים להצביע על חוק, מדינת ישראל הולכת להצביע על חוק שהוא לא שוויוני זה כאילו שאתם אומרים, מוסיפים למשפט הזה "שיידע כל לוחם שהולך לקרב ולא יחזור שהוא מפקיר את ילדיו בידי מדינה שלא ראויה לקורבן שלו". אני מסיים. הדיונים האלה יימשכו כמה שיימשכו. כשיגיע הרגע שבו תצטרכו להצביע אני מבקש שתזכרו שני דברים: תזכרו את בן גוריון ותזכרו את הילד ההוא מערד. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה רן. אסיף תמם. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> אסיף תמם, ארגון יתומים לאומיים מדברים. לפני הנאום שלי אני רוצה להגיד מילה קטנה, אוקיי? לפני יומיים יצאתי מהכנסת פה לקידום יתומי מלחמה ועשיתי תאונת דרכים קשה. כמעט מתתי. ניצלתי בנס. הובלתי, אתם יודעים מה הדבר הראשון שעלה לי בראש? כולי כאבים וזה. הדבר הראשון שעלה לי בראש זה משמעות הקיום שלי בחיים עדיין לא הסתיימה. אסור לי למות. אני אדם שאסור לו למות עד שהוועדה הזאת תכיר ביתומי צה"ל לכל החיים אני לא אמות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז כלומר אנחנו צריכים לא להעביר את החוק. אנחנו רוצים שתחייה עוד הרבה שנים. זה לא טוב, אתה מציב אותנו בעמדה בעייתית משהו. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> עכשיו אני אנאם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז תחזור בך. אנחנו רוצים להעביר את זה כמה שיותר מהר. אני לא רוצה שחלילה וחס. << אורח >> קריאה: << אורח >> אנחנו היתומים אוהבים אותו, הוא יישאר פה, הוא יישאר. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> תנו לי לצאת לחיים על זרי הדפנה ולא לחיים של מאבק קיומי. ההיפך, תנו לנו לחיות, לא להילחם שזו תהיה המשמעות שלנו. אני אסיף תמם, יתום ממלחמת לבנון השנייה, שהתייתם בגיל שבע. ייסדתי את עמותת איל"מ שמתבססת על חוסר יכולת ההתבטאות של ילד קטן בעת אובדן אביו. וכעת לאחר 19 שנה הבשיל לדבר. אנחנו התנועה הראשונה המאחדת את יתומי השכול הלאומי: יתומי טרור, צה"ל וכוחות הביטחון, להכרה בחוויית האובדן. אני לא בא לספר לכם סיפורים של כאב. כאב יש לכל אדם במדינה. אבל לי לא חסר, אבל זה לא משנה הכאב. השכול הלאומי הוא חלק מהחיים שלי, אך אני לא מדבר על הכאב שלי כדי לקבל רחמים, אלא כדי להבהיר דבר אחד: העיקר זה לא רחמים ותמיכה שמתבססת על מי שסובל. העיקר זה הוקרה לאומית. הוקרה לאומית המתבססת על חוב לאומי והורי. חשוב לי להדגיש את הייחודיות של יתום המלחמה. לאמא שלי, כאלמנה, היו חיים לפני האובדן. גם לסבא וסבתא שלי ז"ל, ההורים השכולים, היו חיים לפני האובדן. למרות שלא זכיתי להכיר אותם לעומק, הם מתו כשהם נושאים עמם זיכרונות של חיים שברובם שייכים לתקופה של לפני האובדן. לדודים שלי, שגם הם היו אחים שכולים וגם נפגעים מהתקפת הקטיושה שפצעה אותם על סף מוות ורצחה את אבי ואת דוד שלי, גם להם היו חיים אזרחיים נורמליים לפני האובדן, על אף שהאובדן שינה את חייהם לחלוטין. כל אחד מהם עבר את השינוי שהשכול עשה בחייו בדרכו, אבל הם עדיין היו בעלי זיכרונות חיים לפני האובדן, עם זהות ואישיות חיים מגובשת. אמנם זו זהות ואישיות פגועה שהזדעזעה בעקבות האובדן, אך היא היוותה קונטרה מסוימת לאובדן. לי לא היו חיים לפני האובדן. כל הצמיחה שלי, כל עיצוב האישיות שלי כאדם, כל האישיות, מי שאני, זו צמיחה של שכול לאומי. מעולם לא היו לי חיים לפני האובדן. כמו דג שחי במים מזוהמים של שכול לאומי כל חייו בכלל לא יודע מה המשמעות של זה. לא הייתה לי אישיות שתהווה קונטרה לשכול הלאומי. לא היו לי זיכרונות חיים אחרים. הייתי ילד קטן שספג את האובדן באופן הכי גולמי, כמו ספוג. אני מבקש לסיים בהדגשה. אנחנו יתומי השכול הלאומי, יתומי טרור, צה"ל, כוחות הביטחון, לא דורשים קצבאות אלא תגמולים לכל החיים. לא קצבאות, תגמולים. קצבה ניתנת במסגרת מדיניות של מדינת רווחה שמטרתה לסייע לנזקקים, לחלשים, למוגבלים או לכל מי שסובל מבחינה כלכלית והיא מתבססת על בחינת מצב סוציואקונומי. תגמול לעומת זאת הוא הוקרה לאומית על מחיר יקר ששילמנו על קיום המדינה והוקרבנו על מזבח קיומה. אנחנו לא שייכים למודל רווחה כלכלית או סוציאליזם שמתבסס על לעזור לחלש או למי שסובל בהתאם למצב סוציואקונומי. אנחנו שייכים למודל הוקרה לאומי ייחודי המתבסס על חוב לאומי ייחודי. אנחנו יתומי המלחמה לא נזקקים אלא הקורבן האולטימטיבי של השכול הלאומי וחלק ממודל נפרד לחלוטין של הוקרה לאומית על המחיר האנושי ששילמנו למען קיום המדינה. אנו דורשים תגמולים חודשיים לכל החיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. אייבי מוזס, בבקשה. יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> תודה גברתי. אני מאוד מקווה שכל הדיון היום כולל את הארגון שלי גם. כאזרחים שנפגעים, אלפי אלמנות, אלפי יתומים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כולל, כולל. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> בבוקר הוזכר שיש 68 יתומים משני הורים רק בשנתיים האחרונות. מקום המדינה כ-250 כאלה. יש ילדים פצועים בארגון, יש אימהות שעדיין לא חזרו לחיים שלהם. חברים, אני עברתי את זה. עברתי את זה בגדול. בקבוק תבערה שנשלח לעבר הרכב שלי. כל משפחתי ברכב. הרכב בוער, אני קופץ, מציל את מי שאני יכול. קפצתי מאחור להוציא את ילדיי, גלגלתי אותם. עדיין ממשיכים לבעור. באתי לפתוח את הדלת לאשתי שהייתה בהיריון מתקדם. לא הצלחתי לפתוח את הדלת. תארו לכם תמונה: אני עם שלושת ילדיי ועוד חבר עומדים מול הרכב הבוער ורואים את אמא שלהם נשרפת למוות. זה מה שראו גם לפני שנתיים. שרפו אנשים חיים. אז לצערי כאן יש את כל התארים. אני אב שכול, אלמן, פצוע, יש לי ילדים פצועים שהם יתומים מאם, שכולים מאח והם פצועים קשה. ויש שם גם אבא שהוא פצוע. באיזה כובע אני מדבר אליכם? עברתי את זה, אני יודע מה זה יתום. אני לא אשכח את היום הזה כשבתי הלכה ללדת אחרי אין ספור של טיפולים. אני סוחב אותה לחדר ניתוח בכיסא גלגלים. היא מסתכלת עליי ואומרת לי 'אבא, אני צריכה את אמא עכשיו'. ילדה שהולכת ללדת, את מי היא צריכה לידה? לא את אבא שלה, את אמא שלה. אמרתי אני גם אמא בשבילך היום וגם סבא וגם סבתא, הכול חמודה. אני אוהב אותך ותעברי את זה בשלום. אז עברתי את זה גם. היא יתומה. והיא כל כך נלחמה. היא כמו אח שלה. עם הפציעה הכי קשה שלה לחזור לחיים. הכוונה שלי לחזור לחיים זה לסיים בית ספר, ללכת, להתגייס. לשים עליהם את המדים, שניהם. וזו הגאווה שלי לראות אותם. עם כל מה שהם עברו שיכלו לשבת בבית ולהיות פקידים בצה"ל. לעשות קפה למפקדים שלהם. אבל לא ויתרתי. שנה אחרי השחרור שלי מבית החולים, אין ספור ניתוחים. תוך כדי הזמן שהייתי שם איבדתי את הבן שלי טל, בן חמש. הוא לא שרד את האירוע. אז איבדתי עוד בן. קמתי והקמתי את הארגון שלי לפעולות איבה, 38 שנה בהתנדבות מלאה. כי אני יודע מה זה הצורך. לבוא למשפחה שהם איבדו בן ולראות איך אני מקים את עצמי מהשכול הזה. כי זה החוסן הנפשי של כל אחד ואחד מאתנו. אני מבין אותך שאתה איבדת אבא. אני מבין אותך. אני מבין כל אחד ואחד מכאן שאיבד בן משפחה, כי אני איבדתי גם. ואני לא אהבתי את הוויכוחים האלה שצועקים על יתומים, על אימהות, על אלמנות. חברים, אני ישבתי שבעה, גם אתם כשאיבדתם ישבתם שבעה. אין פה ממכר של כסף ודברים כאלה למי מגיע יותר ולמי פחות. נכון, המדינה חייבת לעזור, כי אני ראיתי את זה גם אצל הילדים שלי. אז לא היה את כל הדברים על הוויכוחים איך לעזור להם לפני כל כך הרבה שנים. אנחנו עשינו במו עצמנו. באמת, במו ידינו. אני היום רואה אותם כשהבן שלי כמשפחה, בתי שלא הצליחה להתחתן בגלל הכוויות שלה, היא עשתה את זה כאם יחידנית. והיא שאלה אותי 'אבא, אתה תעזור לי?' אמרתי בוודאי, אני גם אמא בשבילך. וכך היא מגדלת כרגע תאומים. ואני איתה יום יום שם. אני יודע מה זה ילדה שצריכה את אמא שלה לידה. את אח שלה שהיא איבדה, שהוא נפטר לידה בבית החולים. אז אני מבקש באמת מכולכם, קצת חמלה. קצת, באמת, כבוד אחד לשני. כל אחד מאיתנו עבר מה שעבר. בואו נתחזק מזה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה על המילים. אני בטוחה שכולנו מרגישים אחריות וכבוד אחד לשני. בבקשה, המתנת הרבה זמן, אני מתנצלת. שלמה אלפסה גורן, בבקשה. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> תודה רבה. אני אציג את עצמי בצורה יותר מפורטת. שמי שלמה אלפסה, אני יליד חולון. בצבא הכרתי את סמדר גורן, ילידת קיבוץ ניר עוז. התחתנו בניר עוז, חיינו שם מספר שנים ועזבנו בשנות ה-90. הוריה של סמדר נפטרו, וזה אחד המזל שמברכים את בני הקיבוץ, ברוך שפטרנו מהורינו שנפטרו ולא ראו את מה שקרה בקיבוץ ניר עוז. האח היחיד שלה אבנר, היה בממ"ד, נאבק, נחטף ונמצא מת בגבול הרצועה. מיה יותר מפורסמת, נחטפה, נרצחה והוחזרה ביולי. לענייננו. ענייננו הוא כזה: אנחנו קיבלנו במצוות החמאס וגם מההפקרה שהייתה ב-7 באוקטובר ארבעה יתומים בגירים. כולם פה באמת, יש פה אנשים שעם סיפורים קורעי לב על יתמות, על אובדן האי שלכם, שזה באמת קורע לב. אבל מקרים שמשפחה נאלצת להיכנס בנעלי ההורים, אפילו אי אפשר להגיד על זה משפחה מאמצת, ומקבלת יתומים בגירים, היא מפסיקה לעבוד. אני שאלתי כמה משפחות כאלה יש במדינה שלנו, עם כל הטירוף והטמטום של כל הנושא של המלחמות שעברנו עד עכשיו, כל פעולות האיבה. כמה כאלה יש? אז יש. וכמה כאלה שנאלצות להיכנס בנעלי ההורים בגלל שהם דודים יחידים? אז יש. ויש לפעולות איבה ויש גם כן מצה"ל. אבל אף אחד פה לא נתן את המספרים. אני פניתי לארגון פעולות איבה למצוא את המשפחות האלה שיצטרפו אליי לחקיקה. כי אני כבר כמו אלמנות, שבקושי עובדות. אני גם כן בקושי עובד. אשתי לא עבדה שנה שלמה. אני אוכל את החסכונות שלי. לא מגיע לי כלום, בגלל שאני רוצה ללוות את היתומים האלה לחופה. כי היתומים האלה, כמו שאתה אמרת, מעל גיל 21 הם לא חיים באוויר. היתומים לא חיים באוויר וצריכים מישהו שילווה אותם וייקח אותם ויתמוך בהם. והנייר הזה של החקיקה, שאני רוצה בשבילי, כדי שהממשלה תכיר בי ובמשפחות כמונו. כמה יש כאלה? אז יש כאלה, אני אסבר לך את האוזן, יש כאלה נכון להיום ל-7 באוקטובר 25 תאים משפחתיים. שכולל גרוסו מודו זה 60 יתומים. אבל יש עוד 54 תאים של משפחות של ילדים שנמצאים באומנה. ועוד מעט יגדלו ויפרחו לאוויר. כמשפחות אומנה אף אחד לא יתמוך בהם. ולמה אני כועס? ואני כועס מאוד, כי כולם פה מעלים את אותו דבר. כי החקיקה שלי כרגע לא מתקדמת לשום מקום, לשום מקום לא מתקדמת, בגלל שמשרד האוצר לא נותן את המספרים. אני לא מבין, מי כאן נמצא ממשרד האוצר? אמרו את השם שלו 15 פעם היום. 15 פעם אמרו את השם של משרד האוצר שהוא לא מתמחר את זה ולא עושה את זה ולא עושה כלום. אז אני צריך בתור מהנדס צעיר שכבר 24 שנים מהנדס, אפילו יותר, לשים על טבלת אקסל, יתום נכנס, יתום וחצי יוצא. ולתת, וכולה מדובר בחמישה מיליון שקלים. חמישה מיליון שקלים. שאף אחד לא יכול למצוא את החמישה מיליון שקלים האלה. וגב' אתי עטייה מובילה את החוק הזה בוועדת שרים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אגב, גם אני הגשתי הצעה. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> נכון, גם את. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואנחנו יכולים להכניס את זה. אנחנו עובדים על זה. זה לא בהכרח צריך להיות שיעבור טרומי. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> לא חייב להיצמד לזה. אני כבר מפחד שזה ייצמד לזה בכלל, כי אני לא יודע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלמה, אני רק מסבירה. אני רוצה להסביר, גם איציק בונצל השתמש בזה. יש כאן תהליכים שהמדינה עוברת מבחינת חקיקה. שנייה. אי אפשר לעשות את זה יש מאין. יש כאן תהליך שחייב לעבור. שנייה. הצעת החוק הזאת גם שלי וגם של אתי לא עברה טרומית. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> לא, לא, אני לא רוצה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אפשר להכניס את המהות לתוך החוק. תכף נשמע את ביטוח לאומי אם יש לו נתונים. אני לא יכולה להבטיח לך שזה ייכנס, אבל אנחנו דנים על זה ועושים את הכול כדי שזה יהיה. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> אל תבטיחי. לא צריך שזה ייכנס. אני מביע תרעומת לא מחברי הכנסת, לא מביטוח לאומי שלקח הרבה זמן. קצת תרעומת על ארגון פעולות איבה שלא עוזר לי קצת למצוא את המשפחות הבעייתיות שהדודים נכנסו לפעולה. משרד הביטחון, נפגשנו רק לאחרונה, הוא בטח ימצא את המשפחות הבעייתיות שם. זה לא הרבה. התרעומת העיקרית שלי פה זה על משרד האוצר. משרד האוצר שלא עשה תחשיב ולא מקדם שום דבר על גרוש וחצי בנושא הזה. << אורח >> קריאה: << אורח >> ומי הנציג שלו פה? << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> אני לא יודע מי הנציג שלו פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני חייבת להגיד לך שמשרד האוצר כדי לעשות תחשיב צריך נתונים. הנתונים לא אצלו. אבל לא ניכנס לזה, אני איתך. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> הנתונים המקסימליים אצלו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו עובדים על זה, כן, הגשנו הצעה. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> הנתונים אצלו. << אורח >> קריאה: << אורח >> מיכל, נציג משרד האוצר פה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, הוא היה צריך ללכת. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> תודה רבה, משרד האוצר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלמה, תודה רבה. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> בבקשה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמרנו שאחרי שלמה, אני עוברת לפי הסדר, ידידיה טליה ואחותה ליאורה בן צור. << אורח >> ידידיה טליה: << אורח >> שלום לכולם, שמי ידידיה טליה. ב-7 באוקטובר אני קיבלתי טלפון מאחותי שהייתה בחדר לידה באותו זמן, זעקה לעזרה. ביקשה שנבוא לחלץ את המשפחה מעוטף עזה. אני ואחי, שהבנו את גודל האירוע בבוקר באותו יום החלטנו שאנחנו עולים על מדים, עולים על ציוד ונוסעים בלי לחשוב פעמיים. אחרי מספר שעות, גם של נסיעה וגם של לחימה בדרכים הגענו לקיבוץ. בפתח של הקיבוץ כמובן ראינו את מה שראינו, בודקה מחורר, רכבים שרופים, עשן. אני ואחי הלכנו והגענו לבית של אחותי, בתקווה שנמצא את גיסי ואת אחיינים שלי בחיים. לשמחתנו הרבה הגענו ומצאנו אותם בחיים, שלמים. רצינו לדעת איפה אמא שלי נמצאת. שאלנו את גיסי איפה דירת האירוח. הוא סימן לי במפה. התחלנו להגיע לכיוון הדירה. לאחר מספר דקות כשהגענו לדירה לצערי הרב מצאנו את הגופה של אמא שלי על הרצפה, מחוררת, מלאה דם. שקלנו מה לעשות, האם לקחת את הגופה הביתה, האם להשאיר אותה בצד. מה אנחנו עושים מפה? אני ואחי באותו רגע החלטנו שאנחנו מרימים את הגופה של אמא שלי ומניחים אותה בצד וממשיכים את הלחימה. המשכנו כמובן את הלחימה, טיהרנו את הקיבוץ ומשם אחר כך חזרנו הביתה. את אמא שלי מצאנו מחוררת. אישה מבוגרת, קשה לה היה ללכת. מחוררת מכף רגל עד ראש. כמות תרמילים שמצאנו ליד הגופה של אמא שלי ומחסניות של קלאץ' הן מטורפות. מטורפות. את אמא שלי מצאנו עם ממתקים ביד. מה היא סך הכול רצתה? ללכת לנכדים שלה, להיות איתם בזמן האזעקות? דבר כל כך פשוט. ואותם מחבלים ארורים רצחו אותה פשוט, כי הם חבורה של פחדנים. רצחו אישה מבוגרת. זאת המציאות. מה שאנחנו מבקשים הוא מאוד פשוט, צדק. אני יתום מהורה אחד שנפגע מפעולות איבה ואנחנו מבקשים צדק. שתינתן לנו רשת ביטחון כפי שניתנת ליתומים ששני ההורים נרצחו. שיהיה לנו גב. שיהיה לנו אבא ואמא שאין לנו היום. היום דבר היחידי שאנחנו מקבלים זה טיפול פסיכולוגי מינורי, כל אחד בהתאם למה שהוא סוחב איתו. כל אחד מה שיש לו. אני מבקש בשם המשפחה ובשם חבריי היתומים לקבוע היום מועד להצבעה. היו כבר שלושה דיונים שבוטלו. למה? ככה. את אמא שלי אתם לא יכולים להחזיר, אבל את העוול אתם כן יכולים לתקן. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. ליאורה, את גם רוצה לומר מילה או שתיים? << אורח >> ליאורה בן צור: << אורח >> כן, כן, אני אשמח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. אחר כך ניתן לחה"כ ינון אזולאי שגם הצטרף לדיון. << אורח >> ליאורה בן צור: << אורח >> אני אשמח רגע להתייחס. גברתי יושבת-הראש וכלל חברי הוועדה. קוראים לי ליאורה בן צור. אני אמא לאבישי, עטר ואסיף. ואחי שיושב כאן לידי, אני זאת שצלצלתי אליו באותו היום. אני ילדתי את הבת שלי 30 שעות לפני אירועי ה-7 באוקטובר. אמא שלי הייתה ההורה היחיד והאחרון שלי. אבא שלי נהרג לפני 10 שנים בתאונת טרקטור מזעזעת שאני ואחותי הקטנה, שגם נמצאת כאן, היינו שם. ואמא שלי למעשה הייתה ההורה היחיד והאחרון שלנו באירועי ה-7 באוקטובר. היא הייתה המאה אחוז של ההורים שלנו. היא באה לעשות את מה שסבתא הכי עושה, הולכת לעזור ולעשות בייביסיטר. אני מניחה שרובכם יושבים כאן, גם אתם עושים את זה, הולכים לעזור לילדה בשמחה. כשאחי מצא אותה, אחים שלי מצאו אותה עם שקית ממתקים לילדים שלי, הם לא עצרו שם. הם המשיכו וחברו לכיתת הכוננות של הקיבוץ כדי לעבור בית בית ולהציל את כלל אוכלוסיית עין השלושה, והיו מהראשונים שהגיעו. חוץ מהם הגיעו עוד שני חבר'ה מאביגיל, מהיישוב אביגיל בדרום הר חברון, אחיה ואשריה. ומאז – אנחנו ארבעה אחים יתומים. אחי הגדול בן 32, אני 31. ידידיה שיושב כאן לידי 29 ואחותי בת 28. אנחנו לא מקבלים שקל. שקל אחד ממדינת ישראל. כלום. משנת 2011 תיקנה מדינת ישראל תיקון חוק ליתומים משני הורים שנרצחו בפעולות איבה, שנכון להיום התגמול הזה עומד על 10,000 שקלים, כמו אלמנה ללא ילדים. ואנחנו לא שם. נפלנו בין כיסאות הבירוקרטיה. אבל מי ידאג לנו? כי אין לנו אבא ואמא שיכולים לצעוק בשמנו, אז אנחנו צריכים לצעוק בשם עצמנו. לכן אנחנו כולנו כאן. שבעה יתומים שיושבים כאן מכפר עזה, מבארי, מקיבוץ עין השלושה. מהחווה של המשפחה שלי בדרום הר חברון. צועקים כאן כי חייבים לתקן את העוול הזה. החוק שלנו חייב לעבור קריאה ראשונה לפחות, כדי שהוא לא ייפול בין שאר החוקים וחלילה לא נוכל לקדם אותו בשנה הבאה. מי שעוזר לנו בדבר הזה זה חה"כ ינון אזולאי שיושב כאן, מש"ס, כדי שנוכל לקדם את הסיפור הזה. בסוף מה אנחנו רוצים? לקבל את אותה רשת ביטחון שמקבל יתום ששני הוריו נרצחו. כי המציאות היא אותה מציאות, אין לי מאה אחוז הורים. אין לי אותם. והיום אני רק מקבלת טיפול פסיכולוגי. אבל שאר הדברים? שום דבר. אין אף אחד שעוזר לי בבייביסיטר, אמא שלי כבר לא מקפלת את התפוזים שתמיד היו נשפכים על הילדים שלי אבישי ומטר כשהם היו יושבים בגן השעשועים. והייתי אומרת לה 'אמא, בחייאת, תפוזים? לא יכולת להביא אגסים לפחות?'. אין לי את זה. אני עכשיו חודש שמיני, חודש הבא אני אמורה ללדת את הבת הרביעית שלי. אתם יודעים מי ביקשתי שתהיה איתי בחדר לידה? מאחותי. אמא שלי לא תהיה איתי שם. אמא שלי לא תהיה איתי שם. זכיתי לה לפני שנתיים ב-6 באוקטובר שתהיה איתי ותחבק את הבת שלי. אבל חודש הבא, כשאני אלד, אמורה ללדת גם בשמחת תורה, שזה כבר עניין משעשע של אלוקים, כן? לא יודעת למה סידר לי את זה. זה יהיה בלעדיה. ורשת התמיכה שלי, אנחנו ארבעה אחים והם כל מה שנשאר לי. הם רשת התמיכה שלי. כאן אני אומרת גם לך, כבוד יושבת הראש, וחברי הוועדה וחברי הכנסת. אני מאמינה, באמת מאמינה, ואולי יגידו שאני נאיבית ואותי יגידו שאני תמימה, שאתם איתנו. אני יודעת שהכאב שאתם רואים כאן היום בסופו של דבר הוא כאב של כולנו. אני מעריכה מאוד את המאמץ שלכם, אבל בבקשה מכם, על מנת שהצעת החוק שכל 64 יתומים שנמצאים במצב שלי, אין לנו שני הורים. אנחנו מאה אחוז יתומים מלאים. אין לנו אף אחד שיעמוד לצידנו. אבל מה יש לנו? את מדינת ישראל. ומדינת ישראל וכנסת ישראל וחברי הכנסת שיושבים פה היום יכולים לעמוד לצידנו. אז אני מבקשת, כמו שאחי ביקש, אנחנו חייבים לקבוע מועד להצבעה. החוק הזה נמרח כמעט שנתיים. כמעט שנתיים שאנחנו מחכים ואנחנו עוברים מדלת לדלת, לחברי כנסת, מנסים לקושש קולות. וכאן אני אומרת זהו, מספיק. שלושה דיונים בוטלו, בואו נתקדם. נצביע בעד תיקון החוק שלנו על מנת שיעבור. ואני מודה לך גברת יושבת-הראש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מיכל, מיכל. בסדר? אתם יכולים לקרוא לי מיכל. << אורח >> ליאורה בן צור: << אורח >> מיכל, אני מודה לך שסוף סוף הוועדה הזאת אכן קורית, אחרי כל הטירלול שהממשלה שלנו עברה, וכולנו מכירים את זה היטב. אבל אנחנו כאן, אז תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה ליאורה. כן, סליחה, חה"כ ינון אזולאי. רציתי אחריך את ביטוח לאומי, סנדרוביץ', שאם יש לה נתונים. אז אחריך מאשי. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> תודה רבה לך גברתי יושבת-הראש. באמת החוק הזה כבר כמעט שנתיים נמצא, ממש לאחר האירועים, הרצח המזעזע. פניתם והגשתי את הצעת החוק הזאת. אגב, נראה לי, ביטוח לאומי תקנו אותי אם אני טועה, הייתה לי הצעת חוק שעל גיל 21 שעשינו לה תיקון. ואז פה נאמר שגם הנושא הזה כלול באותה הצעת חוק ולאחר מכן התברר שלא. יכול להיות שאני טועה, אבל ככה זכור לי. כדאי שתבדקו את עצמכם. כי אם זה נאמר שזה כלול בתוך הצעת החוק והיום אני צריך שנתיים לרדוף אחרי משרד האוצר ומשרדים כדי לקבל את הצעת החוק הזאת, אז אני חושב שזה לא הוגן. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> אני יכולה להגיב לך? << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> כן, בטח. אנחנו פה בשביל שתגיבו. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> שמי מאשי סנדרוביץ', מנהלת אגף השיקום בביטוח לאומי. הייתה לנו שיחה טלפונית יחד עם היועץ המשפטי שלנו, עו"ד שלומי מור. ההצעה שלך בעצם כללה שני מרכיבים: אחד זה להתייחס לגובה התגמול שניתן מידי חודש להורים המגדלים את היתומים משני הורים, הקטינים. ביטוח לאומי בעצם הוביל מהלך של שינוי התקנה. כרגע זה נמצא בחתימות, באמת סבב חתימות ארוך. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אגב, החתימות הסתיימו, זה צריך להגיע לוועדה כמו שאמרו לי ממשרד האוצר. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> זה אמור להגיע לוועדה. אנחנו מחכים מספר חודשים, אנחנו היינו מוכנים עם כל המידע. ישבנו עם האוצר, קידמנו. זה אירוע סגור. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> זה נושא אחד שהגשתי הצעת חוק, שהסכמתי לא לקדם אותה בתנאי שתעבירו את התקנות של זה. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> נכון. גם ההצעה שלנו לתיקון התקנות הייתה מאוד נדיבה. מאחר ומדובר באמת בקומץ קטן, אירוע מוגדר מאוד עם צורך עצום של ההורים שמגדלים, שלקחו את הילדים לבתיהם. הייתה הבנה מאוד משמעותית למהלך הזה. מעבר לזה, הצעה נוספת שאנחנו תומכים בהצעה הזאת ואנחנו רואים את זה, עוד לפני ה-7 באוקטובר היו יתומים משני הורים, רק היום אנחנו רואים את זה בהיקפים מאוד גדולים. ואני אומרת מהיכרות אישית עם יתומים משני הורים. המשפחה המגדלת, ופה אני מצטרפת לאמירה של שלמה, לא מסיימת בגיל 18 את הקשר עם המשפחה, היא ממשיכה. כי אין להם בית אחר. היא ממשיכה ללוות אותם גם לחופה, היא ממשיכה ללוות אותם גם באוניברסיטה. צריך למצוא לזה פתרון. הילדים האלה הם לא ילדים, וכולנו יודעים שבגיל 8 או 21 הם לא מפסיקים להיות ילדים. ההורים המגדלים עדיין ממשיכים, הבית שלהם פתוח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לכם נתונים, מספרים בכמה מדובר? << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> יש לנו נתונים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו נשמח לקבל אותם. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> אנחנו נעביר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא מה-7 באוקטובר, גם לפני ה-7 באוקטובר. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> ברור, לפני ה-7 באוקטובר. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> לי יש את הנתונים. לזימי העלתה שאילתה בביטוח לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, מאה אחוז, הכול בסדר שלמה, אנחנו מקדמים את אותו אירוע. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> מדובר באמת במונחים, כל יתום הוא עולם ומלואו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, ברור. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> וכל יתום משני הורים, אני לא רוצה, כשאני אומרת זה קומץ קטן, זה עצום, זה ענק, זה פצע מדמם. אבל מצד שני כשאנחנו באים לתרגם את זה לעשייה ולקבל אישור על מהלך כזה – זה לא אירוע גדול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק אגיד, להבהיר, כי עלו פה ספקות. אנחנו כרגע מדברים על האירוע של שלמה ולא על האירוע של ליאורה וידידיה. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> גם שלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את מתכוונת, כלומר, שנייה. הכוונה היא רגע לתמונת מצב שבה בן אדם הוא בלי שני הורים. לא משנה אם שניהם מתו מפיגוע או אחד טבעי? << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> לא, מה שדיברתי עד עכשיו שהיה בשיח עם ינון וגם התיקון של התקנות, זה מדובר על אירוע של יתום משני הורים בהגדרה בחוק. יש פה גם את המקרים - - - << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אבל רגע, רק תני לי לסיים בעניין הזה. כי אני דיברתי על הצעת החוק שכזכור לי היא הייתה כבר בהצעת חוק שהעברתי אותה בשנייה ושלישית. שנאמר פה בוועדה, גם מביטוח לאומי, שזה נמצא בתוך הצעת החוק. לאחר מכן התברר שחלה טעות וזה לא נמצא. עכשיו זה לא משנה כרגע אם טעות שלכם, טעות - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איזו הצעה? לגבי ליאורה וידידיה? << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> הצעת חוק שהכנסתי גם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל ליאורה וידידיה או שלמה? << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אני מדבר על ליאורה וידידיה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, כי היא דיברה עד עכשיו על שלמה. סליחה שאני נותנת בשמות. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> לאחר מכן נאמר שבטעות חשבו וזה לא נמצא. אבל אני מסתכל על דבר אחד. אני צופה פני עתיד. עזבו, הנה הוכחה, הגשתי הצעת חוק לגבי קצבה לאותם הורים והורדתי את הצעת החוק בגלל שהביאו תקנות. לא מחפש קרדיט, לא מחפש חוק. תביאו לי תיקון בלי חקיקה אם אפשר בתקנות, אין לי בעיה עם החוק הזה. לא יכול להיות שאנחנו יושבים פה סביב השולחן, אתם בסדר גמור כל הדיונים מגיעים. למשל נציג משרד האוצר לא נמצא. הוא היה פה, הלך. לא מעניין. נציג משרד האוצר, לא משנה מה, צריך להיות פה מתחילת הדיון עד סוף הדיון. אם הוא לא נמצא שיביא מחליף. זה קודם כל זלזול בוועדה, זלזול בחברי הכנסת, זלזול במשפחות. אני ממש - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, זה לא סנדרוביץ'. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> האוצר תמך. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אני אמרתי שביטוח לאומי בסדר גמור. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> האוצר תמך לחלוטין בתיקון של התקנות. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אני רק אמרתי את הדעה שלי קודם כול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אבל מאשי, חבל, את אומרת דברים חשובים ואני לא שומעת. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> כשישבנו עם האוצר הוא תמך לחלוטין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אני רגע התבלבלתי. ינון, שנייה, עשית לי קצת בלגן, שנייה. אני רוצה לעשות סדר. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אני לא עושה שום בלגן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, אני התבלבלתי, לא אתה עשית בלגן. אתה צודק, סליחה, אני התבלבלתי. שנייה. יש את האירוע כמו שדיבר עליו שלמה, ששני ההורים נרצחו בפיגוע, כמו גדיש. נרצחו בפיגוע והילדים הם מעל 18 ויש משפחה שמטפלת. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> לתמוך במשפחה המטפלת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן. ויש את האירוע הזה, שזה התייחסת ואמרת שאתם כן נותנים תקנות. בדקתם וכו'. << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >> אין תקנות לזה, אני לא מקבל שום דבר. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> לא, לא שלך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש את האירוע הזה. ויש את האירוע שדיברו עליו שני האחים ידידיה וליאורה, ששם הורה אחד נפטר לפני וההורה האחרון נרצח בפיגוע או במלחמה, לא משנה כרגע. זה אירוע נוסף. אני לוקחת את שניהם ביחד ותני לנו על זה. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> אני יכולה להגיד שאנחנו יתומים ואנחנו גם לא רשומים באף מקום. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אני אעשה לכם סדר. מדברים פה על כמה הצעות שבעצם את כולן העליתי בצורה כזו או אחרת ועל אחת כבר יש מענה בתקנות. הצעה שמדובר על היתומים שהורה אחד נפטר קודם ואחד ב-7 באוקטובר, תחמתי את זה רק ליתומי 7 באוקטובר, כדי שלא יגידו לי שזה תקציבי. כי זה בדיוק עומד על הגבול. ולכן כל הדיון פה, וכאשר רוצים לעשות, יש לי בעיה, אני קצת מכיר כנסת. מה קורה? באים ואומרים בוא תצמיד את זה. כאשר מצמידים את זה, בעצם זה תקציבי ואז שוכחים אותי. אני לא הולך להצמיד את זה. כי אני רוצה שייתנו את זה. זה לא תקציבי ומגיע להם את זה. זה אחד. זה אירוע אחד שעליו אני לא רוצה להצמיד. << אורח >> קריאה: << אורח >> אבל אבא שלי נרצח בפיגוע, לפני שנה. << אורח >> קריאה: << אורח >> אנחנו מבקשים שזה יחול גם לפני ה-7 באוקטובר. << אורח >> קריאה: << אורח >> הוא נרצח לפני שנה בפיגוע, אז זה לא רק ב-7 באוקטובר. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> מה-7 באוקטובר. << אורח >> קריאה: << אורח >> החוק מתייחס לחרבות ברזל. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> לא 7 באוקטובר כ-7 באוקטובר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מ-7 באוקטובר וצפונה. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> כל חרבות ברזל לצורך העניין. כדי שלא יבואו ויגידו לי אחורה. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> מדברים על 62 אנשים. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> 62, בסדר. לכן אני אומר, זה לא תקציבי כרגע. אז צריך להעביר את זה ולא צריך את האוצר, אגב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, 62 זה כולל גם את הגברת הנחמדה עם השחור? << אורח >> ליאורה בן צור: << אורח >> 60 יחד עם אורלי ואחיה הם 64. יחד עם אורלי ואחיה הם 64. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שנייה, רגע, ביטוח לאומי. << אורח >> ליאורה בן צור: << אורח >> מיכל, רק חשוב לי גם להדגיש, רק שנייה אחת, סליחה, זה משפט אחד. אני חייבת לומר כאן שגם יתומים מאימהות חד הוריות לא כלולים בתוך הסיפור הזה. כי כאילו אתה חייב שיירצחו לך שני הורים ולא את ההורה היחיד והאחרון שלך, למרות שאיבדנו את ה-100% בדיוק. אז גם בתוך הצעת החוק הזאת שינון אזולאי הציע מדובר שם גם במשפחות חד הוריות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אבל שנייה. ינון וליאורה וכולכם פה, מאשי. אני רוצה שנייה רגע להבין. כן עכשיו אומרת ליאורה שיש גם את ההורה היחידני ויש גם את ההורה שנפטר קודם וההורה שנרצח. ויש את ההורים שנפגעו בפיגוע, אנחנו מדברים אחרי ה-7 באוקטובר. ינון, תהיה איתי שנייה. כשדיברת איתי על 64 זה כולל גם את ההורה היחידני או שזה לא כולל? << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> כן, כולל. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> כן, כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה שמלכתחילה היה לבד, לא שמישהו נפטר קדם. כולל כולם. הוא אומר שזה לא תקציבי כי זה מתחת לסכום. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> זה מגיע. את יודעת מה, אני אדייק, זה מגיע ל-600,000 יותר. ותאמינו לי, נחלק את זה ונוריד להם את כמה שקלים האלה, הם מוכנים לסגור גם את זה ככה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שאלתי, כשאתם אומרים שאתם ממליצים - - - זה בפנים בתוך התקנות. חברים, אנחנו גולשים למשהו ואני רוצה לסיים כדי להמשיך. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> רק שנייה, אני רוצה לסייג. זה לא במסגרת התקנות. אנחנו ישבנו עם משרד הביטחון בשיתוף פעולה. כי גם לפני ה-7 באוקטובר אנחנו פגשנו מקרים קשים מאוד, מקרים של יתומים, את מאוד דייקת בתיאור שלך שמדובר ב-100% הורה שנותר וכרגע זה לא רלוונטי לדיון אם זה ההורה שנותר הוא ההורה שנרצח או מה קדם למה. אנחנו רואים את המצוקה של היתומים. בסופו של דבר מדובר ביתמות משני הורים, כאשר הורה אחד נרצח. << אורח >> קריאה: << אורח >> בעקבות פעולות איבה. זה כן קשור ההורה השני. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> בסדר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, ברור. גם יכול להיות ממלחמה. << אורח >> קריאה: << אורח >> פעולות זה גם מלחמה, לא? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל בסדר. אלה שני חוקים נפרדים אבל לא משנה. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> פה נדרש באמת שינוי חקיקה. אנחנו חושבים שלא צריך להחיל רק את מה-7 באוקטובר וצפונה. יש קומץ קטן של יתומים שנכנסים להגדרה הזאת גם לפני ה-7 באוקטובר. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> כמה? << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> קומץ קטן של בודדים. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> כמה קומץ קטן? של 13? << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> הכול עניין שאתה תוחם את זה באיזה גיל אתה תוחם. האם אתה הולך על - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אבל מה שאומר פה, זה שיח חירשים, כי את מדברת על מהות והוא אומר רגע, אני רוצה להעביר את זה כמה שיותר מהר ואז יש עניין של תקציב. אם אין תקציב צריך להתחיל לחפש. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> אנחנו נבדוק את המספרים. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> את מדברת שזה יהיה לכל החיים? תגמול לכל החיים? << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> עוד לא נכנסנו, צריך לשבת עם משרד הביטחון ולדון. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> לא, אבל שנתיים ולא ישבו עדיין עם משרד הביטחון. << אורח >> ליאורה בן צור: << אורח >> אין לכם רשימות של כלום, אתם לא יודעים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שנייה, הבנו. ינון, אני לא יכולה לרדת פה עכשיו לגוף העניין. אני אשמח שנעשה ישיבה על האירוע הזה. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אז הנה, אני מבקש ממך את הצעת החוק שלי לא למזג. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. אנחנו בינתיים עוד לא מיזגנו כלום. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אני אתמודד עם משרד האוצר. אני מתנצל מראש שאני הולך מפה לוועדת כספים להצבעות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו שומרים על כולם, זה בסדר. אתה יכול ללכת, אנחנו נשמור על כולם. << דובר >> ינון אזולאי (ש"ס): << דובר >> אני בטוח שאת שומרת על כולם. בכל זאת, לכבד את המשפחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה צודק. אנחנו נשב ונעשה על זה ישיבה נפרדת. או שנצליח להכניס את זה לתוך החוק הנוכחי. ואם לא, כי אנחנו גם רוצים להתקדם עם החוק הנוכחי ולא לעכב אותו. אז מקסימום נטפל בו בחקיקה נפרדת. אני ממשיכה הלאה. גלית ויינר, יתומת צה"ל, נמצאת פה? בבקשה גלית. << אורח >> גלית ויינר: << אורח >> שלום לכולם. אני קודם כל מאוד מתרגשת. אני יתומת יום כיפור. כשהייתי בת חמש אבא שלי עלה על מדים, יצא ב-6 באוקטובר ואמר לי 'גילי, תשמרי על משה'. משה זה אח שלי. הוא נסע לרמת הגולן. ביום השלישי של המלחמה, ב-9 באוקטובר הוא נהרג. אנחנו לא שמענו שהוא נהרג. אמא שלי חיפשה אותו, דוד שלי חיפש אותו. הוא פשוט נעלם. הוא לא היה ברשימה של הפצועים ולא ברשימה של ההרוגים. והייתה תקווה. כל מה שאני מספרת לכם אני בכלל לא ידעתי, כי הייתי בת חמש. ואחרי שבועיים הודיעו לנו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> היו עוד אחים או שהיית בת יחידה? << אורח >> גלית ויינר: << אורח >> אח שלי, בן שלוש. אבא שלי כבר נקבר בקבורה ארעית ופשוט לא היה מי שיודיע לנו. אני מספרת לכם את זה כי אנחנו חיים את זה יותר מ-50 שנה. אמא שלי לא נישאה מחדש. אח שלי הוא מתפקד. אני רוצה לספר עליי. אני נישאתי לבחור מקסים שדאג לי והוא התיקון היפה של חיי. הוא נולד ב-9 באוקטובר, זה התאריך שאבא שלי נפל. ואחרי 19 שנה שאבא שלי נפל ילדתי את הבן הבכור שלי, בי"ג בתשרי, זה התאריך שאבא שלי נפל. היום הוא קצין הנדסה במילואים. הוא מ"פ ב-749. ב-7 באוקטובר קיבלנו חמישה צווי 8. שלושת הבנים שלי, הכלה שלי והחברה של אחד הילדים. בהמשך, בנובמבר, הבן הבכור שלי עוז נפצע. אני הייתי בטוחה שאני ואלוהים סגרנו את החשבון פעם. וזה בעצם החזיר אותי חזרה לאובדן. לקושי. ל-'גילי, תשמרי על משה'. היום מבחינת המערכת מכירים אותי. בגלל שאני נזקקת הרבה פעמים לעזרה ואני ניגשת. אבל העזרה שאני מקבלת ממשרד הביטחון היא דרך ועדות ל'. כי אני לא מוכרת. כמה שאני נראית לכם פה בת 57, אני שקופה במערכת. שקופה. לא יודעים מי אני. אין לי שום, משרד הביטחון, אני הבת של אמא שלי. כאשר הקבר של אבא שלי נסדק לא יכולתי למלא את הטופס לתיקון המצבה, כי אני לא קרבה ראשונה של החלל. אני אומרת לכם את זה ואני ממש מרגישה שהגוף שלי רועד. כי זה גם מכעיס אותי וזה גם מעציב אותי. אני חושבת על אבא שלי, שכל החיים שלו, שהם היו קצרים, הם בסך הכול היו 35. אם הוא היה יודע שהוא קם בבוקר והולך להילחם עבור המדינה ונותן את חייו עבור המדינה הזאת והמדינה תתייחס לילדים שלו כאילו הם שקופים. שקופים. אני רוצה לדבר גם על צה"ל. יושבת כאן מיטל, שאני מאוד מעריכה אותה. עושים תיקונים ומנסים לראות אותנו, אבל אין להם אפילו את הנתונים שלנו. הם לא יודעים איך קוראים לנו, מי אנחנו. לא מזמינים אותנו אפילו לאזכרות של אבא שלי. ההזמנות מגיעות דרך אמא שלי. אמא שלי בת 80, היא חולה בסרטן ריאות. ומי שתומך בה זאת אני. אני ילדה הורית כבר מגיל חמש. ומבחינת המערכת יש שקט, בגלל שאני מטפלת בעניינים. אמא שלי לא הולכת להפוך שולחנות, היא לא עושה הפגנות, היא לא יוצאת לרחובות. מה שהיא מקבלת מהמדינה זה מה שיש. היום אני חושבת שיש שינוי, מסתכלים על היתומים, רואים אותם קצת. אבל זה לא יכול להיות שהיתמות שלנו מסתיימת בגיל 21 או 30 או אפילו 40. אני בת 57, שוב אני אומרת, נורא קל לעשות את החשבון, יום כיפור ועוד חמש. אני לא מבקשת פה חסדים. שום חסד. אני באה לפה ואני מספרת לכם על שני הבנים שלי שהם קצינים ועוד בן אחד, שוואלה, החליט להיות גבעתי. בעלי הוא טנקיסט והוא היה מת לחזור למילואים ולעזור. אני אוהבת את הצבא ואני מאוד אוהבת את המדינה. אני חושבת שמגיע לי שהמדינה תראה אותי ואת כל היתומים ותעריך את ההקרבה של אבא שלי. שכחתי להגיד, קוראים לו יעקב עוזר והוא כזה מקסים ויפה. תודה רבה. << אורח >> רן שדה: << אורח >> המדינה לא מגיע לך; המדינה חייבת, חייבת לך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה אותו דבר. מגיע זה אומר שמישהו חייב, אבל בסדר, אוקיי. תודה רבה גלית. אני עוברת לסיגלית צ'ובוטרו. << אורח >> סיגלית צ'ובוטרו: << אורח >> אני עושה את זה בשביל אבא שלי, כי אני יודעת שזה מה שבדיוק הוא רצה. שלום רב, שמי סיגלית צ'ובוטרו, בתו של רב טוראי יעקב ישראל צ'ובוטרו ז"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. הייתי בת ארבע וחצי כאשר אבא שלי נהרג. ואני רוצה להסביר לכם מה זה לגדול כיתומת צה"ל בשנת 73 ללא שום מעטפת שהייתה קיימת ליתומים. זה להתחיל כיתה א' עם כובע על הראש, כדי לכסות את הקרחת שהייתה לי באמצע הראש. יותר קל להרגיש את הכאב הפיזי, אז הייתי תולשת לעצמי את השערות. יותר קל להרגיש את הכאב הפיזי מאשר להתמודד עם הכאב הנפשי. ואחרי מספר רופאים שאמא שלי לקחה, הגענו לרופא אחד ששלל גזזת ושאל את אמא שלי אם קרה משהו במשפחה. אמא שלי הסבירה לו. אז הוא פשוט המליץ לה לשים לי כובע על הראש שלא תהיה לי גישה לשערות ובאמת השערות צמחו. זה לחיות עם אמא שלא קמה מהמיטה שבועות. היא נשארה לבד עם ארבעה יתומים קטנים, כאשר אחי הקטן היה בן שנה וחודשיים. זה לחזור יום-יום מבית ספר בלי ארוחה חמה, עם הרי כביסה. זה לאבד גם את אבא, אבל גם קצת את אמא. קצת הרבה את אמא. זה לצערי הרב לסבול הטרדות מיניות של בני משפחה, קרובים. שמעתי שאני לא היתומה היחידה. גם שמעתי על עוד יתומות שזה קרה וגם לאחיות שלי מסתבר שזה קרה. דודים שחשבנו שהם, הם הבטיחו לנו שהם ידאגו לנו כמו אבא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הטרדות – את מתכוונת בתוך המשפחה. << אורח >> סיגלית צ'ובוטרו: << אורח >> נכון. הם אמרו לנו, הם קנו אותנו בזה שהם ידאגו לנו כמו אבא, אבל זה היה משהו אחר. << אורח >> קריאה: << אורח >> מנצלים את החולשה של האימא. << אורח >> סיגלית צ'ובוטרו: << אורח >> ואז אסור היה לדבר על זה. זה היה טאבו, לא מדברים על זה. זה משהו שצוברים אותו ושומרים אותו כל החיים. לא מספרים את זה. רק לפני איזה שנתיים אני דיברתי על זה עם אחותי שעברה אותו דבר. חשבתי שאני הוזה, שזה לא קרה באמת. הסתרתי את זה כל כך הרבה שנים, אבל זה באמת היה. וזה לא קרה רק לי, זה קרה גם לאחותי הגדולה. ואני יודעת שיש עוד יתומות שחוו הטרדות מיניות. לא היה מי שיגן עלינו. לא היה אבא שישמור עלינו. לא היו גופים כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, לא היה את זה. האחים של אבא שלי, למרות שהיינו שאר הבשר היחידי של אבא שלי, ניתקו איתנו את הקשר. נשארנו עם צלקות ופגיעות לכל החיים. מהלך החיים של כולנו השתנה לרעה מאותו רגע של האובדן של אבא. השינוי שקרה בעקבות האובדן הוא לכל חיינו. חרדת הנטישה שחווינו ואנחנו חווים את זה עד עכשיו, וזה לא יעבור לעולם. זה משהו שצורב לנו בלב. הבן שלי, יש לי בן יחיד. כל שנייה שהוא לא חוזר הביתה ישר אני כבר מתחילה לראות הנה אסון בדרך. הדפיקות האלה בדלת שילד חווה כשהוא קטן, שמשנות את כל עולמו, זה משהו שצרוב כמו צלקת לכל החיים. אם לא היינו מאבדים את אבינו כל חיינו היו שונים. היינו חיים בחסד תמידי. המשענת והתמיכה שהייתה מלווה אותנו לתמיד נלקחה מאתנו על ידי המדינה. ההשלכות הן לכל חיינו. המדינה השכילה להכיר ולתמוך בהורים של החללים לכל חייהם, אך בילדים של החללים לא. ההורים, האלמנות והאחים מוכרים לכל חייהם. רק הילדים של החללים מוכרים עד גיל 21. אני לא זוכרת את עצמי בגיל 21 הולכת ולובשת את השמלה הכי יפה שלי ומחכה בדלת לדפיקות של אבא שלי שיחזור הביתה. זה לא קרה. תשאלו את המשרתים במילואים אם הם לא יחזרו למי הם רוצים שיעזרו לפני כל אחד אחר. התשובה היא לילדים שלהם. החוק השתנה עם השנים לטובת האלמנות, לטובת ההורים השכולים ולטובת האחים. רק לגבי ילדיו של החלל לא טרחו לשנות את החוק המחפיר שקיים אשר מפקיר את יתומי צה"ל עד גיל 21. כמו כל הורה, גם אתם דואגים לילדיכם ללא קשר לגיל. המדינה עושה את ההיפך ואת הילדים של החללים היא מפקירה. המדינה חייבת להיכנס לנעלי החלל ולדאוג לילדיו בדיוק בצורה שהחלל היה עושה. מגיעים לנו הכרה וזכויות לכל חיינו. כל יום שעובר ולא תיקנו את החוק לגבי יתומי צה"ל זה עוד יום שחור למדינה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה סיגלית. חנה כהן. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> תודה. אני אתן כמה מילות רקע. אני מדברת על האחיינית שלי, שהלכה להתנדב במסיבת הנובה. אזרחית תמימה שהופקרה על ידי מדינת ישראל. במשך שלוש שעות לא היה מי שיציל אותה. נרצחה ונחטפה לעזה. כעבור חודשיים באים אלינו ואומרים לנו אתם צריכים לשבת שבעה. לשבת שבעה בלי גופה. עשינו מה שאמרו לנו, כי ההורים שלה ילדים טובים. אבל זה הרס, זה הרס אחרי כמה זמן. כשנופל האסימון זה הורס את הנשמה. אין קבר לעלות אליו. אין לנו שום קשר פיזי מסוים אל ענבר הילדה שלנו. בעצם ב-7 באוקטובר נוצרה קטגוריה חדשה במדינת ישראל, וזו קטגוריה של נפגעי חטיפה. קטגוריה שמדינת ישראל לא נחשפה אליה מעולם, מאז קומה. היו חיילים שנחטפו; אזרחים זו פעם ראשונה. אני פה לדבר דווקא על החטופים החללים. החטופים החללים שהאבל של ההורים שלהם לא דומה לשום אבל אחר. זה משהו שונה לגמרי. זה לבכות ולהיאבק ולמות איתה כל יום ולקום בבוקר אך ורק בשביל להחזיר ילדה שנמצאת בשבי כבר שנתיים. והכאב הוא כאב עצום וגדול, שאפילו אי אפשר לתאר אותו במילים. אם אני אתאר אותו במילים אז אני אקטין ממה שבאמת קורה במציאות. מה שקורה שכאשר הילדים האלה משתחררים מהשבי, החללים משתחררים מהשבי. קודם כל אנחנו גם לא בטוחים, נוספת פה גם החרדה. נמצא אותם, לא נמצא אותם. נחזיר אותם, לא נחזיר אותם. מה יהיה בתוך הארון בכלל, מתי יוחזרו? זה אבל שהמדינה לא חוותה אותו מעולם ולא הכירה בו מעולם. אני ממתינה, כי חשוב לי שאת תשמעי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, הכול בסדר. צודקת, הכול בסדר. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אני רוצה שאת תשמעי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הנה, אני איתך. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> יופי, תודה. וכשהם סוף-סוף משתחררים מהשבי אז מדינת ישראל, או שלדבר הזה אין מספיק תקציבים, או שאין רצון לשבת ולדון בהם או שאני לא יודעת מה הסיבה, פשוט הצמידה אותם לנפגעי פעולות איבה. ולנו אמרו במפורש שכאשר הילדה שלכם חוזרת אתם שווים לכל פעולות איבה אחרת. ואני באמת, לא ידעתי מעולם שלראש אפשר לעשות, פשוט לאפס אותו, למחוק את כל מה שהיה איתו במשך שנתיים ובואו, מעכשיו אנחנו מוצמדים לפעולות איבה רגילות. היעלה על הדעת דבר כזה? זה נשמע הגיוני? זה כמו שניקח ניצולי שואה ונגיד להם סליחה, בואו נצמיד אתכם מעכשיו לפעולות איבה. זה בדיוק אותו דבר. אנחנו עוברים שואה. שואה. פשוט שואה. והצמידו אותנו לפעולות איבה רגילות. מה שאני באה פה לבקש, חה"כ מיכל, הילדים שלנו אמנם נרצחו, אמנם נרצחו בצורה מזוויעה. לא נקברו. נקברו כמו כלב בעזה. אבל יש כאן הורים שחוו את כל התהליך של השואה הזאת. ובמקרה שלנו עדיין חווים. זה הרס לנו את הנשמה, את הבריאות, את הראש. זה הרס לנו את כל מהלך החיים. ההורים של ענבר כבר לא יחזרו לעבוד, הם מתים עם דופק. ולשקם אותם אני לא מאמינה שנצליח. אולי לאסוף את הרסיסים שלהם כן. אני מבקשת להסתכל על נרצחי השבי, על אלה שחוזרים, וליצור להם קטגוריה נפרדת. זה שבי. זה נרצחי שבי. זה משהו אחר לגמרי. לא יתכן שבגלל שהמדינה לא פגשה מעולם בסצנריו כזה ידחפו אותנו לנפגעי פעולות איבה. זה לא בא בחשבון שאנחנו, ההורים, אני לא מדברת עליי, אני מדברת על ההורים. לא יתכן שההורים שלא יחזרו לעבודה, שהילדים שלהם הופקרו, מדינת ישראל כופה עליהם לחיות כהומלסים. לא יתכן דבר כזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. רק כוכבית, אני לא אוהבת את 'דחפו אתכם ל-'. כאילו זה איזה מעמד קטן יותר והיררכיה נמוכה יותר. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> ממש לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז לא, לא. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אם זה נשמע ככה אני מתנצלת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לכן אני אומרת, זה לא נמצא שם. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אוקיי. בלהט הדיבור כנראה שלא שמתי לב. אבל אם את נאחזת במילה כזאת ולא נאחזת בעיקר, אז אנחנו נמצאים פה בבעיה. אוקיי? אמרתי פה הרבה דברים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שמעתי את כל מה שאמרת. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אמרתי פה הרבה דברים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא רק ששמעתי גם כתבתי. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> יופי, תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני לא מתכתבת עם אף אחד, אני כותבת את הדברים. עד שיגיע הפרוטוקול ייקח לי זמן. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> ואני אודה מאוד - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רק רציתי לדייק, שאחרים פה לא ייפגעו חלילה אם הם נפגעו. גם לא לפגוע בך. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אני לא מאמינה שמישהו פה נפגע, אני לא מאמינה. אז לא צריך גם להשתמש במילים כאלה. נכון, את צודקת. אני כנראה בלהט הדיבור נפלתי בלשוני. אני מתנצלת עם מישהו נפגע. אני מקווה שהמסר העיקרי של דבריי יועבר ויטופל. כי זה צריך להיות מטופל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר גמור. תודה רבה חנה. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> ותטפלו בזה באמת. תודה. << אורח >> סיגלית צ'ובוטרו: << אורח >> אני יכולה להוסיף משהו? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל דיברת ואחרים עוד לא. << אורח >> אורלי זוהר: << אורח >> תני לה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אורלי מנהלת פה את הוועדה, אז היא אומרת שכן. << אורח >> סיגלית צ'ובוטרו: << אורח >> ירושות. היתומים לא נלקחים בענייני ירושות. למשל לדוגמה לסבתא שלי הייתה דירה. כשהיא נפטרה, החלק של אבא שלי הוא היה צריך לקבל גם. ולא הגיע - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה לא ברור, קודם כל לא ברור לי. אני חייבת להגיד לך שאני עורכת דין במקצועי, בוודאי שזה לא ככה. אלא אם כן הייתה צוואה. אם הייתה צוואה והצוואה אומרת. אבל אין דבר כזה. אבל לא ניכנס לזה, זה לא הדיון. תבואי אליי אני אעזור לך בזה. בסדר? משהו שם, זה לא נכון. אבל לא עכשיו. << אורח >> קריאה: << אורח >> יש פה נציגים שלא דיברו, בבקשה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בדיוק. יש פה רשימה ארוכה שלא דיברו. אמרתי לכם, כולכם תדברו. בסוף כל אחד שאני אתן לו השני יגיד הוא לא דיבר. אני אתכם ואני משתדלת בסדר מסוים לעשות. אני באמת מבקשת, כמעט כל היושבים פה רוצים כבר ללכת, גם אלה שדיברו וגם אלה שלא. אז בואו ננסה לעשות בתמצית. נתי סמדר, יתום. << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> קודם כל אורלי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, אורלי בירנבאום ואחר כך נתי, אחר כך נגיע לאילנית. כולכם תדברו. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> סליחה, נציג אלמנות ויתומי צה"ל לא דיבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, דיברתם שניכם, מה לא? << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> לא, לא, לא. נציג של היתומים שלנו לא דיבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל הארגון דיבר. אני עוברת אחד-אחד, מאה אחוז, בסדר. בסוף כולם יתומים. מה זה, לא הבנתי? זה שהוא ארגון אז? << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> כן, כן, כולם יתומים. אבל הוא אמור לייצג את כל היתומים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> באמת. << אורח >> קריאה: << אורח >> גם אחים שכולים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נרשמתם? כל מי שנרשם ידבר. << אורח >> קריאה: << אורח >> ואנחנו יחידים פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כל מי שנרשם ידבר. אמרתי את זה ארבע פעמים ואני אגיד את זה גם שמונה, כולם ידברו. אורלי, נתי, אילנית ואחר כך נעבור לפי הסדר. אבל אם מישהו ירצה יותר כי יש לו בקשה מיוחדת כי הוא צריך ללכת, אתם מוזמנים פה להגיד לנו. אורלי, בבקשה. תנסו קצר. << אורח >> אורלי בירנבאום: << אורח >> כן, אנחנו עייפים. בכללי יש לי פחד במה, אז אני די מתקשה. אבא שלי נרצח, האמת בדיוק לפני שנה, בפיגוע. סליחה שאני מתרגשת ככה, כי זה נורא טרי. היה לנו רק אבא. אמא שלי נפטרה ממחלת הסרטן כשאני הייתי בת 10 ואחי הקטן עוד רץ בחיתולים בבית. אז מה שהיה לנו, היה לנו רק אבא. אני לא יודעת, רוב מי שיושב פה באמת יכול להבין את הכאב שלי. אבל ישב פה הבחור קודם שהלך. והוא דיבר על החתונה שאף אחד לא ייקח אותי לחופה. אין לי אמא ואין לי אבא, אין לנו דודים, אין לנו דודות, אין לנו סבא, אין לנו סבתא. אנחנו תלושים לבד בעולם. ואין שום גורם שבאמת בא ועוזר לנו. אני כבר התארסתי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מזל טוב. << אורח >> אורלי בירנבאום: << אורח >> תודה. זה היה לפני שנה, שבועיים לפני שאבא שלי נרצח. ועד עכשיו אני לא מצליחה בכלל לדמיין לעצמי איך אני בכלל הולכת לעשות את החתונה הזאת. מי ייקח אותי? איך אני אעמוד שם לבד? סליחה שאני בוכה, אבל זה באמת, הכאב שלי הוא אמיתי. אבא שלי היה גם אמא וגם אבא שלנו. הוא היה הכול בשבילנו ואיבדנו את אבא שלי. זה היה אבא שלי. ואיתו נרצחו עוד שני אבות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה השם הפרטי? כי אני רואה רק בירנבאום. << אורח >> אורלי בירנבאום: << אורח >> יורי, מרסלו ושחורי. הם היו אנשים פשוטים, פשוטים שבסך הכול הלכו לעבודה ולא חזרו. יותר נכון חזרו בשקית שחורה. ואני פשוט לא יודעת מה אני עושה בחיים. אני עצמאית, אני מעצבת אירועים. אני מתעסקת בשמחות והחיים שלי כל כך עצובים. ואני נאחזת בשיניים שלי, בשיניים אני נאחזת כדי שהעסק שלי לא יקרוס. איך אני מספרת עכשיו לכלה שאני התחייבתי לה שאני מעצבת לה את החתונה, איך אני מספרת לה שהיום אני לא יכולה לקום מהמיטה? זה לא מעניין אותם. כי אף אחד לא יודע מה אני חווה ביום יום בחיים האישיים שלי. שאני לא אוכלת, אני כרגע עם סוודר, אבל אם אני אוריד אתם תראו כמה אני רזה. אני באמת מתקשה בחיי היום יום, בפעולות הכי פשוטות שזה לקום ולאכול, לשתות, לדאוג לגוף שלי באמת מה שמגיע לו. ואני לא מצליחה. אז אני מקבלת סיוע, שזה טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע. וגם על זה נלחמתי בשיניים שלי, כי המטפלת שלי בדרך כלל הייתה, טיפלה בי, לא נכללת בקטגוריה של המטפלים בביטוח לאומי. אז במקום פעמיים בשבוע אני מקבלת פעם אחת בשבוע וזהו. תודה. תודה שהקשבתם לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. תודה אורלי. חיבוק גדול והמון מזל טוב. אני מקווה שתצליחי להיכנס לחופה ולבנות משפחה, זה החיים גדולים מכולנו. << אורח >> אורלי בירנבאום: << אורח >> ואם מדברים על חתונה, ומה יהיה כשאני אלד? מי יהיה איתי שם? מי יחזיק לי את היד? מי יחזיק לי את היד? עם מי אני אלך לשם? באמת, אני מדברת, ככל שעובר הזמן אני מגלה יותר ויותר את המורכבות של להיות יתום. שכמו שעכשיו הייתי צריכה לרכוש רכב לצרכי עבודה, אבל רכשתי אותו בעזרת הלוואות. אלה דברים שאני חווה אותם ממש כמו תינוק חדש בעולם. אני חווה את זה עם הזמן, עם הגלגולים. ופתאום אני מבינה שאני צריכה רכב ופתאום אני מבינה שיש חתונה ופתאום אני מבינה שיש בירוקרטיות שאני צריכה להתעסק בהם ועסק שאני צריכה לשרוד אותו. ואני לא יודעת איך יהיה מחר. איך אני אקום מחר? מה אני אעשה? איך החיים יימשכו הלאה? אני לא יודעת. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוהבים אותך אורלי. ננסה לעשות הכול כדי לעזור. שום דבר לא יחזיר את אבא, אבל את כל מה שהמדינה יכולה לתת אנחנו ננסה לעשות את המקסימום. וגם החברה והקהילה, אני מקווה שבאמת תמצאי נחמה. ברשותך אורלי, נעבור לנתי סמדר ואחר כך אילנית. << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> תודה רבה לך מיכל, על הדיון הזה. אני רוצה גם להודות מכאן לכל חברי הכנסת שתומכים. אני לא אשתמש בשמות שאני לא אפול ביניהם, אבל אני רוצה להודות באמת לכל חברי הכנסת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אחוות יתומים. יתומות. תודה ליאורה. כן נתי, אנחנו צריכים להמשיך, אין ברירה. אחרי כל הקושי. << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> אבא שלי, כמו רובם פה, אני תמיד אוהב להשתמש בשם יחיד, גיבור, מול קהל שלא מבינים שכול. אבל פה אני פתאום לא יוצא דופן. המחבלת שרצחה את אבא שלי באה לסופר עם תיק ושתי פצצות וחגורת נפץ על הגוף שלה. התכנון היה להיכנס לסופר, סופר בקריית יובל, ב-2002. התכנון היה להיכנס לסופר, לשים פצצה בשני צדדי הסופר, לצאת מהסופר, לפוצץ אותם. וכאשר באים צוותי הביטחון וצוותי הרפואה להתפוצץ איתם עם חגורת נפץ. מדובר פה על זמן קריטי, שהוא יום שישי, לכבוד שבת, של ערב פסח. עשינו את ערב פסח ביחד, הלך לעבודה ולא חזר. בזכות אבא שלי בין 200 ל-300 ניצלו להם החיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סליחה, איבדתי אותך. איך הוא גילה? << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> המחבלת הייתה אמורה להיכנס לסופר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה הבנתי. ואבא שלך היה –? << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> אבא שלי היה מאבטח, שחסם לה את הכניסה לסופר. היה אמור להיות איתו פה יתום שאבא שלי הציל את אבא שלו בסופר וחודש אחרי זה אבא שלו נרצח בפיגוע ירי. תסלחו לי שאני מדבר, כאילו, אבא שלי גיבור לבד. כי אני רגיל לדבר מול אנשים, אני בסיטואציה שונה בסיפור שלי. אבא שלי נרצח כגיבור ואני אישית גאה בו. הוא יכול לברוח כמו המאבטח השני, שהוא היום פצוע קשה. אני רוצה כל כך להיפגש איתו, הוא בחיים. אבל מבקשים ממני לא להיפגש איתו כי זה לא יעשה לו טוב ואני מקווה בשבילו חיים ארוכים. רק בזכות זה שאני חי את הגבורה של אבא שלי אני חי. אם אבא שלי לא היה נרצח בגבורה אני לא יודע אם הייתי שורד את היום יום. ברוך השם, אמא שלי לביאה. אמא שלי לביאה גדולה, שלצערי הרב בפורים שנה שעברה היא נפלה וגם בה אני מטפל עכשיו. בשחרור המחבלים האחרון זה שתכנן את הפיגוע של אבא שלי השתחרר, וקרסתי. אני היום לא עובד. אני כבר מעל חצי שנה לא עובד. אני גם עכשיו סובל מכאבי ראש. בחודש, בדיוק בחודש שהוא השתחרר אני קרסתי ולקח לי חודש לקום על הרגליים מהמיטה. מי שעזרה לי לקום מהמיטה זאת לימור סון הר מלך, שאנחנו כבר מכירים הרבה זמן. היא הסבירה לי איך לעשות נשימות נכון. המחבל גר בירושלים. הוא חי עם יהודייה בבית שלה. אני לא יודע איך הוא נראה ואני לא רוצה לדעת איך הוא נראה. סתם לעדכן אותך, היום ביטוח לאומי רודף אחריי שאני אשלם חוב שאני לא עובד שישה חודשים, במקום שיסתכלו על בן של גיבור, הם מסתכלים על מחבל שהוא חי היום טוב ועובד בסופר ומשרת יהודים. ודרך אגב, זה ששלח את המחבלת שהוא גר היום בירושלים והוא חי אצל יהודייה, שתכנן את הפיגוע הזה, עובד באותה צורה. אני קיבלתי את מסמכי החקירה שלו. תשמעו טוב טוב מי השתחרר לנו לרחובות. אני לא אספר לכם את כל החקירה, אבל בחקירה שלו הוא מספר על פיגועים שהוא עשה ותכנן ושלח, כאילו זה גרעינים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נתי, זה מזעזע מה שאתה מספר. אבל זה לא נושא הדיון, אני מתנצלת. יש פה עוד אנשים. כמו שאתה חיכית המון זמן, יש עוד אחרים שרוצים לדבר. אז נורא חשוב, שוב, כמו שהזמנתי את האחרים אני גם מזמינה אותך. ומה שאפשר לתקן נתקן, גם בנושאים אחרים. שחרור וכדומה. אבל בוא נסכם. << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> אני אסכם לך את זה, מה שאנחנו מבקשים זה הכרה ולא זמנית. יתום הוא לכל החיים. כמו שאת בגיל מסוים לא תשני את עורך לגבר, סליחה שאני ככה, אבל יתום לא משתנה עם החיים, הוא נשאר לכל החיים. תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. אילנית, בבקשה. << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> דרך אגב, תודה רבה לאסיף שהוא העיר אותי למצב שאני יתום. תמיד הייתי הולך בסלוגן של בן של גיבור, עכשיו אני יודע שאני יתום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אילנית בן עזרא. אני רק אגיד, אחרי אילנית – וסים, גם נמצא פה? ואחר כך נועה פורד, אחר כך נאווה. בבקשה אילנית. << אורח >> אילנית בן עזרא: << אורח >> שמי אילנית בן עזרא. אני בת שכולה מזה 55 שנים. אבא שלי נפל במלחת ההתשה כשהייתי בת שנה. הצעת החוק שבאה לתקן את החוק משנת 1950, חוק למשפחות, שמונחת פה, היא באה לתקן עוול של עשרות שנים. אבל היא בעצם יוצרת עוול חדש. היא קובעת גבול לשכול. היא מפלה בין שכול לשכול. אני רוצה להביע התנגדות לעיקרון המרכזי שמונח בהצעה, ששם קבעו שרק ילדים שכולים בין הגילאים 21 ל-40 הם ברי שיקום. קודם כל התפיסה הזאת שגויה במהותה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רק ילדים, סליחה, עוד פעם? << אורח >> אילנית בן עזרא: << אורח >> בעצם הצעת החוק הזאת, אני אסביר. מסקנות ועדת רובינשטיין קבעו שיש לשקם. אחרי שהם שמעו ממה שאני הבנתי מאות יתומים, מה ששמענו פה היום, והגיעו למסקנה שצריך לשקם אותם על מנת שהם לא יגיעו להיות כמוני וכמו יתומים אחרים פגועי נפש, כנראה שככה הם מגדירים אותנו. אז יש לשקם אותם. הם קבעו שניתן לשקם רק עד גיל 30. נכון שהצעת החוק באה ומרחיבה וקבעה שניתן לשקם עד גיל 40. אבל זו גם תפיסה שגויה, כמובן. גם החוק, יש לו בסיס בחוק, שאין בעצם גבול לשיקום. אפשר לשקם אדם בגיל 40. אני עברתי שיקום. בגיל 41 התחלתי ללמוד. לכן קודם כל במהות אני מתנגדת להצעת החוק הזאת. באו ואמרו לי תקשיבי, יש לנו דלת שנפתחה. בואו נכניס את הרגל. זה משפט שיכלו להגיד לנו בשנת 1952 כשחוקקו את החוק הנוראי הזה, או בשנת 1956 או 1960 או 1970 או 1980, לא בשנת 2025. עכשיו אני לא מוכנה להכניס רק את הרגל שלי, אני רוצה להכניס את כל הגוף שלי. אני אומר משהו, אני הייתי בטוחה שיישבו כאן, אני חושבת שאת זוכרת אותי. אני נפגשתי איתך ונפגשתי עם המון חברי כנסת, חברי הוועדה הזאת. לצערי אני לא רואה כאן אף אחד. אף אחד מחברי הוועדה, פרט לך יושבת-הראש החדשה, לא נמצא כאן וחבל. אני מדברת כאן אל החברים שלי, אותם אנשים שהם זכו לגורל דומה לשלי, שמכירים כבר את המצוקות שלנו. והייתי רוצה לדבר לאנשים שלא. אנשים שהם כנראה יהיו אלו שייקחו את ההחלטות. רציתי לומר להם שיסתכלו עלינו. אני מניחה שרובם שירתו בצבא וגם הם יכלו ליפול. הם יכלו למות ולהיהרג. ואז היו יושבים פה הילדים שלהם. הייתי רוצה שהם יסתכלו עלינו כעל הילדים שלהם, ושהם יחשבו מה הם היו רוצים שמי שיושב מסביב לשולחן היה חושב והיה אומר, ואיך הם היו רוצים שיקבעו את הגורלות שלהם. גם הייתי רוצה לומר להם שאני מדברת בשם של אותם חיילים. כאשר אומרים לי את נאבקת למען היתומים, למען הילדים השכולים. כי יותר נכון לומר שאנחנו הילדים השכולים. ואז אני אומרת, אני לא מדברת בשם שלהם. אני מדברת בשם אבא שלי, בשם האבות, החיילים שנהרגו. מה הם היו רוצים שיעשו. אני חושבת שהגיע הזמן באמת עכשיו, לא מחר ולא מוחרתיים, לא עוד שנה, לא עוד שנתיים. עכשיו לתקן את העוול הזה בחקיקה. אני יודעת שיש מספר הצעות חוק פרטיות שמונחות ומחכות לעבור. אני גם יודעת שהייתה כאן התייחסות להצעת החוק של בונצל. שמה שאני זוכרת מדברת גם על יתומים, על תגמול ליתומים בגובה התגמול שנלקח מאלמנה כשהם הגיעו לגיל 21. אני רוצה לומר משהו, חבל שהוא לא נמצא כאן. באמת חבל שיש הרבה אנשים שדיברו ולא המתינו לשמוע גם אותנו. אנחנו המתנו. ועוד יותר חבל לי, חבל לי שחוויתי נטישה נוספת פה בוועדה הזאת. כי אני חושבת שהיה צריך ונכון להזמין אותנו, רק אותנו. נכון שיש כאן הרבה קשיים, ושמעתי כאן סיפורים ממש נוראיים. אבל הייתי רוצה שישמעו רק אותנו, שזאת הייתה ועדה רק שלנו. ושאם כבר היו עושים ועדה משולבת שאנחנו נהיה הראשונים פעם אחת שישמעו אותנו. אני רוצה לומר בקשר לעניין של האחים השכולים. אני מניחה שבהצעת החוק, אני מניחה, יש הבחנה לגבי אחים לחללים שנפלו ללא ילדים ונשים. לבין אחים שהאחים שלהם נפלו כשיש להם משפחה וילדים. זאת הבחנה בעיניי מתבקשת. יש לי המון דברים לומר, אבל אני באמת יודעת שהרבה אנשים כאן חיכו והמתינו. אנחנו נמשיך את השיחה הזאת ואת הפגישה הזאת אני מקווה לעוד ועדות. אני באמת מודה לך מיכל. אני פגשתי אישה מופלאה. הרגשתי שיש לי באמת אוזן קשבת. ואני בטוחה שגם את תביני שכמו שישבו וקבעו לאחר שנים שאין הבחנה בשכול, אין גבול לשכול והוא לא מתפוגג, אצל ההורים השכולים ואצל האלמנות, ימצאו שאין צורך בעוד ועדות. כי כבר ערכו את הוועדות האלה וקבעו שאין תוקף לשכול שלנו. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה אילנית. ואני כן אומרת, שוב, שאפשר אליי. לא הכול צריך לעשות, כמו שאת אומרת. ישבתי עם לא מעט, במירכאות כפולות, קבוצות, כי כולנו משפחה אחת. לא בכזה פורום. וכן אני מנסה להקדיש את הזמן לכל קבוצה וקבוצה לראות איפה אפשר לקדם. שוב, לא תמיד זה מצליח, אבל אנחנו כן מנסים בכל כוחנו. אז אתם מוזמנות ומוזמנים. ובסדר, אנחנו כן בהתחלה מצפים לרוץ כמה שיותר מהר, כדי להספיק ולהכניס כמה שיותר דברים פנימה. תודה רבה. וסים, בבקשה. << אורח >> וסים שבל: << אורח >> שלום גברתי, מכובדיי כולם. אני וסים שבל, בן 32, יתום צה"ל. אני נציג של היתומים מטעם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אני בנו של החלל אבראהים שבל ז"ל. אבי שנשלח בפקודה מהמדינה לעזה, בצו מילואים. הוא נפל בפעילות מבצעית בשנת 1993 כשאני הייתי בן תשעה חודשים. אז אני לא צריך לספר בתור יתום שגדל בלי אבא, בן תשעה חודשים, שאולי, אולי, אולי שיש רק תמונה אחת איתו. שאני לא מכיר שום דבר ממנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לך עוד אחים? << אורח >> וסים שבל: << אורח >> יש לי אח אחד, שהוא גדול ממני בשנה וחצי. שלא זכינו להכיר ולהרגיש חיבוק אבהי אוהב ועוטף. ועוד מבזה אותי שיש כבר שנים רבות, שאפילו היום כאן אין שרים ועוד חברי כנסת, שהם רק באים להלוויות של החללים ומתהללים שהם אוהבים אותנו ושהם איתנו ותומכים בנו. והם לא באים לוועדות הכי חשובות. זה רק מעיד כמה שאנחנו לא חשובים בשביל המדינה הזאת. הכי כואב, הכי כואב, שאבי וחללים רבים שהלכו בצו 8 ותחת חסות המדינה להגן על המדינה, שאנחנו תושבי המדינה שנחיה בשלום, אנחנו מופקרים. שהילדים שלהם נשארים מאחור. את אבי וחללים רבים המדינה שלחה לקרב והם לא חזרו. אותנו היתומים לא שלחו לשום מקום. פשוט השאירו אותנו מאחור והפקירו אותנו מאחור. והשאלה עכשיו עולה, ואני תמיד גם שאלתי את זה לפני ותמיד העליתי את השאלה הזאת. שאלתי גם שרים וחברי כנסת אחרים, האם פעם דמיינתם לעצמכם ושאלתם את עצמכם איך הייתם רוצים שהמדינה תדאג לילדים שלכם אם היו במקומנו? האם אי פעם אחד שאל את השאלה הזאת לעצמו? ואם כן, באמת חשוב לי לדעת מה התשובה. אבל לצערי, זו התשובה, שאין אף אחד מהם פה. הורים שלנו הלכו לקרב בידיעה שהמדינה תדאג לילדים שלהם, אבל המדינה בגדה בהם. בגדה בהם, שהיא בעצם השאירה אותנו מאחור, שהיא הפקירה אותנו. שהיא לא דואגת להם ולא אכפת לה מהם. מאז שחוקק חוק משפחות חיילים שנספו במערכה אין זכר ליתומים. ואני מזמין אתכם, אני באמת מזמין את השרים והח"כים, תבואו לארגון אלמנות ויתומי צה"ל. תבואו לפעילות שאנחנו מארגנים ליתומים, בואו תפגשו את היתומים מקרוב ותשמעו את הסיפורים מה זה לחיות בלי אבא. דרך אגב, היתמות היא לא עד גיל 18. היתמות מתחילה מעל גיל 18, שאנחנו מעל גיל 18 מתחילים להיאבק על שני דברים: על האובדן, על השכול, על היקר מכל שאיבדנו שהלך להגן עלינו וחשב שהמדינה תדאג לו. והמאבק השני הוא על החיים שלנו. איך נגדל עם השריטות שיש לנו מהאובדן הזה ואיך תתמודד עם הקשיים. שיש כל כך הרבה סיפורים. שיש מעל 13,000 יתומים שנלחמים על החיים שלהם ולא רק על האובדן. אנחנו לא בחרנו ביתמות, לא בחרנו בשכול, לא בחרנו בגורל, אלא הגורל בחר בנו. אבל האבסורד שהמדינה בוחרת כל פעם חדש כבר 70 שנה להפקיר אותנו. דווקא היתומים שכן אנחנו הכי צריכים את המדינה להיות איתנו, לחזק אותנו. שבעצם ההורה המאמץ שצריכה להיות. אבל לצערנו אנחנו לבד. וגם כאשר מעלים את החוק עוד פעם, וכל פעם שמדברים על החוק, אני מרגיש שאנחנו באים לפה סתם. שפשוט סתם. וכל פעם צובטים בחוק הזה ולא עושים איתו שום דבר. מבטיחים הבטחות סרק. שקר וכזב, כל פעם וכל פעם. אנחנו לא באים לבקש רחמים. אנחנו זועקים זעקה של יתומים רבים מתוך הכאב, האובדן וההפקר. זעקת צדק, זעקת שוויון, זעקת בקשה. שייתנו לנו מה שמגיע לנו. מה שהיינו מקבלים מההורים שלנו אילו היו כאן. ואת זה מה שאנחנו מבקשים, לתת לנו את הזכויות שלנו. שום שקל לא יחזיר את אבא או את אמא. אבל את הדאגה, את השוואת הזכויות, שיתנו לנו, שנרגיש שבאמת יש מדינה שאכפת לה מאתנו. דרך אגב, זה משהו שמאוד מסעיר אותי תמיד. כשיש פשוט חוסר ידיעה בציבור, שהציבור חושב שיתומי צה"ל הם כלוב מזהב אצל המדינה. שהמדינה דואגת להם. וזה לא. והציבור חייב לדעת, שהמדינה פשוט מפקירה אותנו. חוץ מטיפול פסיכולוגי ועוד כמה גרושים היא לא נותנת שום דבר. כן לאלמנות, להורים ולאחים כן נותנת. אבל עם כל הכבוד לכולם, היתומים שאיבדו את העוגן ואת עמוד השדרה של החיים, הם נשארים לבד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << אורח >> וסים שבל: << אורח >> דבר אחרון ואני נושא קול בקשה גברתי, שבאמת לקחת את הדברים וכל הכאב שפה. ובאמת במקום כל פעם לדקור את הסכין עוד יותר חזק, פשוט להצמיח מהכאב הזה עוצמה. לחזק את היתומים. ואל תשאירו אותנו יתומים גם מהמדינה. אלא תתמכו ותנו לנו את הזכויות שמגיעות לנו. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> רק מילה, זה לא כלוב של זהב, זה כלוב של שכול. חושבים שאנחנו בכלוב של זהב, אנחנו בתכלס בכלוב של שכול. << אורח >> קריאה: << אורח >> תן לו להגיד את הדברים שלו. תפסיקו לתקן אותנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יפעת אגם, בבקשה. << אורח >> יפעת אגם פוספוס: << אורח >> בעוד כמה ימים אנחנו נשב לשולחן החג, נחגוג את ראש השנה. ארוחה משפחתית, ארוחה חגיגית, ארוחה יפה. ואני כבר 41 שנה סוחבת איתי שולחן אחר. שולחן מלבני בצורת תיבה סגורה, במקום מפה לבנה חגיגית פרוסה מפה לבנה מגוהצת בעלת שני פסים כחולים ובאמצע מגן דוד. שלוש דפיקות בדלת נחרטו ושרטו כל תא ותא בגופי. קוראים לי יפעת אגם פוספוס. אני הילדה של משה אגם, שחלק ממני נשארתי אז הילדה בת 14. כ"ח באלול זה תאריך הלידה העברי של אחותי. מלאו לה אז 12, בת מצווה, זה היה היום שאבא נהרג. במקום לשבת בארוחת חג אנחנו פשוט היינו בבית העלמין הצבאי בחיפה, בהפתעה גמורה. אבא היה במילואים. חשבנו שהוא נמצא בפיקוד העורף ברמלה. השלוש דפיקות בדלת שהגיעו ואיתן הבשורה, אמנם אמרתי תיבה סגורה, אבל פתחו מין תיבת פנדורה אמיתית. אבא לא היה ברמלה במילואים, הוא היה במקום שכביכול לא קיים, יחידה שלא קיימת. הוא היה באיזה שהיא פעילות, פעולה שלעולם לא נדע בדיוק מה היה שם, הוא היה בכור בדימונה. שם הוא עשה מילואים. יחד עם עבודתו ברפאל, שגם שם לא בדיוק אנחנו יכולים לדעת מה הוא עשה ועד היום גם לא נדע ממה הוא מת ומה היה שם. זהו. החיים נעצרו. כפי שאתם יודעים, ראש השנה זה לא חג שיושבים שבעה. אז לא ישבנו שבעה. ישבנו כמה שעות עד שנכנס החג, משהו כמו שלוש-ארבע שעות. ערב החג היה ביום שישי. יום שבת, ראשון. יום שני חזרתי לבית הספר, כאילו כלום. יש לי קו חיים שבאמצע יש חור. שום עבודה על אובדן. לא עברנו שום שלבים, לא קיבלנו שום סיוע להתמודד. חזרתי לבית הספר, רגיל. גם שם, לא ליווי לא של פסיכולוגית, לא של יועצת. אפילו לא המחנכת הסתכלה לראות מה קורה איתי. ככה המשכתי. זה קשה. הייתי בצבא, שירתי בבית חולים 10 במרפאה הפסיכיאטרית. שם הכרתי המון הלומי קרב, המון חיילים, חיילות עם קשיים כאלה ואחרים. המשכתי ולמדתי שני תארים בחינוך. הייתי גננת במשרד החינוך 30 שנה. הקניתי ערכים לאהבת ארץ ישראל. את הדורות של הילדים בגן וגם את הילדים שלי, שלושה ילדים. החיים היו רגילים כביכול. אני פשוט הדחקתי, הכול בתוך התיבה הסגורה הזאת. כך גם אצלי זה נסגר. הגיעה הקורונה ואני לא יודעת איך זה ככה יצא לי מהפה, כתבנו בקבוצת הווטסאפ של הגננות ואמרתי להן 'טוב, מה הבעיה? אני אעשה לכם זום על יום הזיכרון. אני אעשה לכם זום על אבא שלי'. עכשיו, אני הייתי הילדה של אבא. מחוברת אליו בצורה בלתי רגילה. פתאום לעשות זום. ואני לא זוכרת כלום. כלום, פשוט לא זכרתי כלום, הכול נמחק. זה היה ממש כלום זמן עד שהתחיל הסגר, כי פחדו שהרבה אנשים יגיעו לבתי העלמין שלא תהיה הדבקה. נסעתי מהר וכמנהגי יש לי טקס של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, זו ההנצחה שלי. היא קצת מוזרה, אז תיקחו את זה רגע עם נשימה. אני גרה כיום בקריית אונו, בעבר גרתי בקריית חיים. אני עוצרת באם הדרך, בדרך לבית העלמין בחיפה. ואני מזמינה שני קפה הפוך, עם שני מאפה. ואני אומרת, כשאני משלמת אני אומרת שההזמנה היא על שם משה אגם. זה רסיס של שנייה שאני שומעת את השם של אבא שלי במיקרופון בארומה. וגם על החשבון כתוב משה אגם. אילו יכולתי לשבת איתו לשתות כוס קפה, כמו שהבת שלי שותה עם בעלי, כמו שהבנים שלי שותים עם בעלי. ואז אני נוסעת לבית העלמין. זה לפני יום הזיכרון, יום או יומיים לפני. ואני פשוט יושבת וכביכול שותה איתו קפה, משאירה לו את הכוס, למחרת הכוס עדיין שם מלאה מן הסתם. ונסעתי קצת לצלם, קצת להרגיש, קצת כדי שיהיה לי מה לעשות בזום. לעשות איזה שהיא מצגת. אחרי שישבתי שם קצת בבית העלמין נסעתי לאחותי ברעננה, היא פתחה את אלבומי התמונות וניסתה איכשהו לפתוח את התיבה הסגורה הזאת שבתוכי כדי לספר ולהזכיר לי. ועשיתי זום. בזום הזה היו אמורות להיות הגננות של קריית אונו וקצת משפחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יפעת, סליחה שאני מפריעה לך, באמת סליחה. אנחנו פשוט, אני יודעת שחיכית המון זמן. << אורח >> יפעת אגם פוספוס: << אורח >> אני אקצר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את חייבת לקצר, כי פשוט יש לנו עוד מלא אנשים. << אורח >> נועה פורד: << אורח >> אני חושבת שגם דילגתם עליי. נועה פורד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, גם נאווה. לא דילגנו, לכן אני מבקשת. אני יכולה לשבת עם כל אחד ולשמוע את כל הסיפור וזה באמת מאוד נוגע ללב. אבל אנחנו רוצים באמת להתקדם ואני רוצה לתת סיכום גם. << אורח >> יפעת אגם פוספוס: << אורח >> אז מגיל 14 עד גיל 50 פחות או יותר, אני היום בת 55, לא בכיתי. אני לא יודעת מה זה לבכות. הזום הזה זה מה שפתח את הכול. לא הצטלמתי, כי כל תמונה שאם אני אהיה שם, אולי אני לא אהיה יותר? היום אני אמא לשלושה ילדים. הבן הבכור שלי סיים סבב שביעי. הבת הצעירה שלי בת 21 סיימה לא מזמן את השירות הסדיר. מה-7 באוקטובר עוצר יציאות. והיום היא בסבב השמיני תוך שנה וכלום. חינכתי אותם, הם לא מוכנים לוותר. הם הולכים לכל צו 8 שהם מקבלים. הבן הבכור שלי התחתן לפני שנה. היה אמור לעשות מילואים באוקטובר, קראו להם לצו 8 באוגוסט. הוא התחתן בסוף אוגוסט. הוא יצא מאיפה שהוא נמצא, אני גם לא רוצה לדעת איפה הוא נמצא. אני יודעת שהוא מסתובב עם הסמ"פ ועם המ"פ בחפ"ק, לא יודעת. לא רוצה. הוא יצא להתחתן, הוא חזר למשימות. העד שלו היה הסמ"פ. החתונה הייתה כל כך הזויה. החברים שיכלו לצאת יצאו ורקדו עם הנשק בהצלב. זה פשוט מציף. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את יודעת, אנחנו כל כך מבינים. באמת, אני שאני עושה את זה עם הבן שלי. אז לקחת את זה ולשים על זה גם את היתמות, אנחנו מבינים שזה נורא. << אורח >> יפעת אגם פוספוס: << אורח >> השינוי של החוק זה לא השינוי של מספר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברור. << אורח >> יפעת אגם פוספוס: << אורח >> זה משהו ערכי, חברתי, מוסרי. אבא שלי לא הלך מבחירה להיהרג, לא שלי ולא של אחרים. מי שצריך לקחת אחריות זה מי ששלח אותו וזו המדינה ואלה נבחרי הציבור שהם הנבחרים שלנו. אנחנו לא מוכרים, אנחנו שקופים. אבא שלי לא ידפוק בדלת ויחזור או יפתח עם מפתח. על הפעמון בכניסה הביתה שלי כתוב הפעמון עובד, נא לא לדפוק בדלת. אני גרה מול תל השומר. מה-7 באוקטובר כמה מטחי כבוד של חיילים שהגיעו להתאמן, כי היו המון לוויות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אני חייבת לסיים. אני באמת מתנצלת. נכון. אני אצטרך לסגור בסוף את הישיבה ואני לא אצליח לעמוד בזה שהבטחתי לכולם לשמוע. משפט אחרון. << אורח >> יפעת אגם פוספוס: << אורח >> אני רוצה להגיד, יש יתומים מבוגרים, כמו שאמרו פה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אמרו פה. אני רק מבקשת מכולכם שלא צריך לחזור. << אורח >> יפעת אגם פוספוס: << אורח >> אי אפשר להשאיר אותם בצד ולהגיד עד גיל 40 אתם יתומים - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנו. << אורח >> יפעת אגם פוספוס: << אורח >> - - ובגיל 40 וחודש כבר לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה יפעת. אלי דבי, בבקשה. אבל אני רק מבקשת, אלי, באמת שתי דקות. ולא לחזור על דברים שאחרים אמרו, כי שוב, הסיפור האישי חשוב. אפשר להגיד אותו בכמה משפטים, בהחלט, זה חשוב. אבל את הטיעון אנחנו מכירים. << אורח >> אלי דבי: << אורח >> שלום. אני בטוח שאני לא אחזור, כי אני האח השכול היחידי פה. ואני קצת מחזיר אתכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, היה, אלי היה. ויש פה כמה וכמה. אבל אתה צודק שזה לא היה מספיק. << אורח >> אלי דבי: << אורח >> אני חושב שהוועדה הזאת זאת ועדה של יתומי צה"ל ולא אחים שכולים. לי קוראים אלי דבי, אני ייסדתי, למעשה חוק אחים שכולים אני יזמתי אותו. אני הקמתי את "לנצח אחי". אני 17 שנים נאבק על הכרה. המילה הזאת הכרה באחים שכולים, שרק לפני שלוש שנים עברנו איזה שמונה כנסות. כל פעם נפסלת וחוזרת לעצמה, נפסלת וחוזרת לעצמה. רק לפני שלוש שנים, אחרי מאבק של 17 שנים. אם החוק הזה לא מכניס את האחים השכולים, שהתעלמתם ממנו לגמרי. כל הצוות פה, כל חברי הכנסת. איציק בונצל, משרד הביטחון, יד לבנים. כל המתעמרים וכל המתיימרים לייצג את האחים השכולים נעלמו פה. ואולי קומץ קטן של אחים שכולים בא ומדבר מהכאב שלהם, אז תחזירו את זה לבמה. כי אחים שכולים מזמן נעלמו. ואתם כאן בוועדה הזאת העלמתם את זה עוד יותר. אתם שמים דגש ליתומים. עם כל הכבוד, באמת הנושא של היתומים מאוד כאוב. אמא שלי גם אם שכולה וגם אחות שכולה, אני יודע מה זה יתומי צה"ל. אני ליוויתי אותם. אבל אנחנו גם אחים שכולים. והחוק הזה הוא גם של אחים שכולים. או שתגידו שזה חוק של יתומי צה"ל ונוביל חוק של אחים שכולים. נאבקנו 17 שנים ואם זה לא ייכנס עכשיו לתמונה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קודם כל, רגע, שנייה. החוק הוא חוק משפחות שכולות. משפחות כולל גם אחים, גם זה. << אורח >> אלי דבי: << אורח >> תיקון החוק הזה התעלמתם לחלוטין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, לא, אתה צודק. עניתי להם שזה לא יתומים. << אורח >> אלי דבי: << אורח >> ואם הוא נופל עכשיו חנקתם אותו לעוד 17 שנים. כך אני נאבקתי להכרה באחים שכולים. וזה מה שאתם עושים פה. אתם חורצים את גורלו, אתם שמים את המסמר האחרון בקבר של אם כבר לתת איזה תגמול מסוים לאחים שכולים או משהו כזה. אני כשהקמתי את העמותה ויזמתי את החוק מעולם לא ביקשנו שקל מהמדינה. אמרנו לא מגיע, כי פחדנו, מישהו ירים גבה. אבל אם הורה שכול ומשה סעדה הרימו את הדבר הזה שמגיע לאחים שכולים, כי אני 48 שנה אח שכול. אני היום אחרי 48 שנה, היום אני עובר טיפול פסיכולוגי. אין לנו גיל לאחים השכולים. ואם היום אתם לא תדונו בנושא אחים שכולים הרגתם את החוק הזה. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. נאוה. << אורח >> נאוה זיו אור: << אורח >> שמי נאוה זיו אור, ואני אלמנת יום כיפור. אני בעצם באתי כדי לספר את הסיפור של הבן היתום שלי. אני בטוחה שאני לא מייצגת רק את עצמי ואת הבן שלי ואני יודעת ששמעתם כאן הרבה סיפורים, אבל אני פשוט חייבת לשתף אתכם במה שאני עוברת מאז שבעלי נפל ועד היום. אני התאלמנתי בגיל 20 ונותרתי עם בן בן חודש וחצי, שלא זכה להכיר את אבא שלו. אני הייתי בטראומה שאי אפשר לתאר. אני חושבת שעד היום אני בפוסט טראומה מהסיפור הזה. אני לא זוכרת לא את ההלוויה ולא את השבעה. נהיה לי בלאק-אאוט שלום מכל הסיפור הזה. אני לא הייתי מסוגלת לגדל את הבן שלי, כי אני בעצמי הייתי בטראומה נוראית. וזה לא היה כמו היום שבעצם כל המשפחות השכולות, אני מאוד שמחה שזה הגיע למצב הזה, שעוטפים אותם ונותנים להם טיפולים ונותנים להם פה. לנו כלום. פשוט לא ידעו איך להתמודד איתנו. ונפלנו פשוט לבור עמוק. אני פשוט, אני עד היום לא יכולה לדבר עם הבן שלי על אבא שלו. סך הכול הכרתי את אבא שלו שנה אחת. והוא נפל בדיוק ביום השנה לנישואים שלנו. אני ממש לא, זה מן שואה פרטית שלי והוא משלם על זה מחיר מאוד כבד, כי אני לא מסוגלת לדבר על אבא שלו וגם אין לי הרבה. כל הסיפור שנה. הכרנו בשירות הצבאי ומיד התחתנו. הבן שלי גדל כבן יחיד. עם סבא וסבתא ניצולי שואה ומהצד שני אמא שלי גידלה אותו תקופה. אחרי טיפול פסיכולוגי אז אני כבר עברתי לגור במעונות סטודנטים והתחלתי ללמוד באוניברסיטה וניסיתי לגדל אותו לבד. אני אני מרגישה שאני משענת קנה רצוץ עבורו. פשוט לאורך כל הדרך אני מרגישה שאני לא הצלחתי להתמודד עם כל הקשיים שלו. להיפך, לפעמים הרגשתי שאפילו הזקתי לו יותר עם כל התגובות שלי. עד היום זה כך. זה ממש הפך למתמודד נפש. הוא בחור אינטליגנטי ברמות על. בחור חכם, אבל יש לו בעיות רגשיות. כמו שאמרו שיש יתומים שבעצם מתנהגים כמו ילדים, זה בדיוק הוא. בדיוק הוא. אני ממש, אני פשוט, הוא כל הזמן אומר לי אני במלחמת הישרדות, אני במלחמת הישרדות. עם עבודות הוא לא מתמודד, מצבו הכלכלי מאוד קשה. הוא פשוט חי על הקצה. הוא גר היום, הוא בן 52 והוא גר בשכירות עם עוד ארבעה חבר'ה, כי הוא לא יכול זה. ואני בעצם המשענת שלו, שאני גם קורסת, כלכלית, אני לא יכולה. כי אני בעצם יצאתי לפנסיה ואני החלטתי שאני מתנדבת בכל תחום השכול. המועצה הציבורית להנצחת החייל, דירקטורית במרכז למורשת ששת הימים. ואני אמרתי, עם כל המצוקה שלי אני מרגישה צורך לתרום. אני ממשיכה את ההנצחה של בעלי. הוא בעצם קיבל צל"ש הרמטכ"ל ובגלל ההקרבה שלו להצלת אחרים. הוא נכנס לנגמ"ש בוער תחת אש טילים. הוא לא נפגע, אבל הוא נכנס כדי להציל אותם ואז תוך כדי זה הוא נפגע והוא גם היה נעדר חצי שנה, שזה גם היה סיפור. אני לא אכנס לזה, זה גם היה סיוט בפני עצמו. אני באמת מצפה, כמה אמרו כאן שבעצם זה טייטל של תכירו בנו. אנחנו יתומים, אבל התחתנו והסתדרנו פחות או יותר, אבל יש לנו את המצוקה שלנו. אבל כמו שיש את הבן שלי, שזו מצוקה אמיתית, ולא רק הקטע של הטייטל. הוא זקוק לתמיכה, לזכויות. לתגמולים. זה מה שיחזיק אותו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה לא רק ההכרה, זה באמת העזרה. << אורח >> נאוה זיו אור: << אורח >> זה מה שאני אומרת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, אמרתי, חזרתי עלייך. << אורח >> נאוה זיו אור: << אורח >> בדיוק, זה מה שיחזיק אותו. פשוט אני מרגישה שאני קורסת, הוא קורס. ובאמת מצב של חוסר אונים. ארגון אלמנות צה"ל לא יכול, כי זה רק חקיקה. הם לא יכולים לעזור לי. פניתי למנכ"ל, אין בשורות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, תודה. << אורח >> נאוה זיו אור: << אורח >> עוד משפט. הבן שלי, אני באתי בגלל שהוא לא מסוגל לעזור לעצמו. אני גם צריכה להיאבק בשבילו. ואני באתי כאן באמת - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לשמש לו פה. << אורח >> נאוה זיו אור: << אורח >> שתשמעו פה צד של אלמנה פלוס יתום וההתמודדות הקשה. ובאמת דיברתי ממש בקצרה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מצוין, תודה. << אורח >> נאוה זיו אור: << אורח >> עוד משפט אחד, סליחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, בבקשה. << אורח >> נאוה זיו אור: << אורח >> עכשיו אנחנו לפני חגים, נכון? החגים בשבילי זה סיוט של החיים. מאז שהתאלמנתי זה סיוט של החיים, כל החגים. הבן שלי, אני לא מסוגלת לארח. אני לא מסוגלת, אני צריכה תמיד ללכת רק למשפחה. אני לא מסוגלת, לא מסוגלת לארח. הבן שלי כל הזמן מחפש איפה להיות כל חג. הוא לא בא איתי והוא פשוט כל חג 'ערן, איפה אתה תהיה החג הזה?' 'איפה אתה תהיה בראש השנה? איפה תהיה בסוכות, בפסח?'. זו פשוט מצוקה נפשית שאי אפשר לתאר אותה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. הגענו לנועה. אחרי נועה רונית סגל. בבקשה נועה. << אורח >> נועה פורד: << אורח >> תודה. אני נועה פורד, אני בת 37. אמא שלי ואחותי נרצחו בכפר עזה, בממ"ד. הן לא היו גיבורות. הן היו בבית של אמא שלי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> גיבורות, למה לא גיבורות? << אורח >> נועה פורד: << אורח >> הן לא היו גיבורות. למה הן לא היו גיבורות? אני אסביר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אני אומרת שגם, טוב. << אורח >> נועה פורד: << אורח >> לא, אני אסביר לך למה הן לא היו גיבורות. הן לא היו גיבורות, כי אמא שלי הייתה אישה שיצאה לפנסיה ואחותי באה לעזור לה בקייטרינג שהייתה אמורה לעשות בעפיפוניאדה בכפר עזה. היא באה לבקר אותה ולראות אותנו שהיינו אמורים להגיע ב-7 באוקטובר. הן לא גיבורות. הן היו בממ"ד, הן עשו את מה שצריך. והן נרצחו במקום הכי בטוח. אני פה כדי שיראו אותי. אני פה כדי שיראו את כל היתומים. אני פה כדי שיראו את האחים השכולים. כי עד עכשיו, כבר שנתיים אני שקופה. אני עוד מעט, אתם מדברים על חגים? עוד מעט 7 באוקטובר. איתי כבר מדברים על אזכרה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אבא אין בתמונה? << אורח >> נועה פורד: << אורח >> אבא שלי נפטר ב-2019. << אורח >> קריאה: << אורח >> אחיך היה בטלוויזיה. << אורח >> נועה פורד: << אורח >> כן, אחי היה בטלוויזיה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נשארתם את ואחיך? << אורח >> נועה פורד: << אורח >> נשארנו אני ואחי. אני בת 37, אחי הקטן בן 32. אנחנו מדברים עוד מעט על אזכרות. אז כולם מתעוררים. החברים, חברי הכנסת, כל מי שבא לנחם. אני לא צריכה יום זיכרון, אני לא צריכה אזכרה. אני לא צריכה כלום, כי כל יום בשבילי הוא יום זיכרון. כשאני שומעת את עצמי מדברת אני שומעת את אמא שלי ואת אחותי. אני מטורגרת כל הזמן. ובנוסף אני גם שקופה. כי כאשר אמא שלי ואחותי הופקרו בממ"ד ולא היה איתם קשר כבר מ-7:00 ב-7 באוקטובר ההפקרה הזאת נמשכת ומתמשכת כל יום מאז. אני במסדרונות הכנסת מבקרת כבר שנה וחצי. מילים יפות שמעתי מפה והרבה תנחומים. באמת, המון. המון אנשים נחמדים, באמת, כמוך, שמאוד רוצים לעזור. אבל עוד שנייה שנתיים ואנחנו שקופים. ואין הכרה. אין הכרה, לא כאחות שכולה. אחותי הייתה בת 33 כשהיא נרצחה, ולא כיתומה. כי רק אמא שתי נרצחה. רק אמא שלי נרצחה. אבא שלי נפטר לפני. אני לא אכניס לפה את השכול המרובה, שלא דובר בכלל. לא נשאר לי כלום. וכאשר אני עכשיו יושבת פה, כשהגעתי לפה ב-9:30 בבוקר, אין לי למי להתקשר כדי שייקח את הילדים שלי מהגן. אני מבקשת, אני מפצירה בכם, תפסיקו להפקיר אותנו. תעבירו את החוקים האלה. תראו אותנו. אנחנו שקופים כבר שנתיים, קשה לי להתאפק. כבר קשה לי להתאפק, ואני חושבת שהתאפקתי פה הרבה זמן. אני התייתמתי רק מאמא בפועלות איבה, אבל בפועל אין לי כלום. אין לי כלום. תראו אותי, תתייחסו אליי. אתם, אני כבר שנתיים אחרי כמעט ואני מתחילה לחשוב שאולי לא מגיע לי. כי המדינה הזאת לא רואה אותי כבר שנתיים. בבקשה, אני מתחננת. תעזרו לנו. אנחנו קורסים. תעבירו את החוקים האלה. תנו לנו לדבר. תראו את כל האנשים הכואבים האלה שפה סביבי. לא מגיע לנו? תודה על זכות הדיבור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, וסליחה נועה על ההמתנה הקשה. << אורח >> נועה פורד: << אורח >> תודה שנתת לי לדבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה obvious. << אורח >> נועה פורד: << אורח >> לא, זה לא obvious. אני שנתיים פה בעניין. אני לא רציתי להבין שום דבר בפוליטיקה. לא רציתי לבלות במסדרונות הכנסת, לא הבנתי בזה שום דבר. הפכתי לראש משפחה בגיל 35. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אחותך הייתה נשואה? << אורח >> נועה פורד: << אורח >> לא. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לפני שעוד בכלל ידענו שאמא שלי ואחותי נרצחו, אני אמרתי את זה לדוד שלי. אני לא מוכנה עדיין, אני עוד לא מוכנה להיות ראש משפחה. והנה, אין אמא שתילחם עליי ואין אבא שיילחם עליי. והמדינה הזאת מחריפה את זה. אל תפקירו אותנו יותר, תעזרו לנו. בשביל הילדים שלי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. תודה נועה. גל גורן נמצא? << אורח >> רונית סגל: << אורח >> אני עכשיו, סליחה. רונית סגל אמרת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, צודקת. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> שמי רונית סגל. אני יתומת צה"ל ממלחמת יום כיפור. הייתי בת שנתיים. קיבלתי מתנה לגיל שנתיים, אבא שנהרג ברמת הגולן. העוגן היחידי שהיה לי בחיים, כי אמא שלי הייתה אלמנה. אבא שלי נהרג ב-10 באוקטובר, ותכף תבינו למה זה מאוד חשוב. אמא שלי הייתה אלמנה בת 20. בלי אמא שתהיה לה עוגן. ואני גידלתי את עצמי די לבד, למרות שהייתה לי אמא. אז באותו יום שאבא שלי נהרג אני גם איבדתי את אמא שלי. אני טיפלתי באמא שלי ומטפלת בה עד היום. העוגן היחידי שזכיתי בו במתנה בגיל 15 זה הבעל שלי דוד. ואיכשהו יש לי רומן לא פתור עם צה"ל, שאני בכלל לא רוצה אותו, שבעלי היה 30 שנה בחיל האוויר. יש לי שלושה ילדים, שלנו אין הזכות לבחור אם הם יהיו בקרבי או לא יהיו בקרבי. אבל כשאתם מדברים על חוק שלא מכניסים את היתומים בני ה-40, אז אני בגיל 40 גייסתי את הבן הבכור שלי בצוק איתן. ותחשבו את כל התהליך, אבא שלי היה שריונר. הבן שלי היה גם שריונר. כשאני עומדת בלטרון, שהבן שלי נשבע למות בעד ארצו ואבא שלי שם על הקיר. ואני עוברת אותו דבר עם הבן השני שלי, שגם הוא בשריון והתגייס שנה לפני צוק איתן. וב-7 באוקטובר, כשאני בת 50, ואני לא מוכרת על ידי המדינה ואני גם לא אוכר על ידי המדינה. כשאני עומדת מול הטלוויזיה ואני רואה את הטנק הבוער ואני לא יודעת אם זה הטנק של הבן שלי, כי הוא שם בעוטף. ושיושבים פה אנשים מולי ומעלים פוסטים שאנחנו גוזלים את הכסף של המדינה ויש להם פה זכות דיבור, אז אני לא יכולה לשבת בשקט. ויש לי עוד ילד בן 18, שגם הוא רוצה להתגייס לקרבי. ואני שואלת אתכם הנבחרים, איך אני שולחת אותו? עם בן פצוע, 80% נכות, ילד בכור שנה וחצי מילואים מ-7 באוקטובר, שהתחתן בשבועיים אחר כך, אשתו לא ראתה אותו. וכשיהיו לו ילדים אז הוא ימשיך להיות קרבי, כי אני התחננתי שלא ילך, אבל הוא אומר לי אני מפקד, אני לא יכול לעזוב את החיילים שלי. והבן הקטן שלי מתחנן - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לך ארבעה בנים? << אורח >> רונית סגל: << אורח >> יש לי שלושה. בן שהוא בן 18 והוא רוצה להתגייס לקרבי, ואני מתחננת שלא ילך לקרבי. הוא אומר לי אמא, תתמודדי. אז אני שואלת אתכם, איך אתם משאירים אותי? הפקרתם אותי בגיל שנתיים, שלחתי שלושה ילדים. אחד פצוע 80% נכות, אחרי חרבות ברזל. ואתם לא מכירים בי? אתם לא מכירים בי. אתם חושבים שבגיל 40 אני לא מתמודדת? אתם יודעים מה המלחמה הזאת עשתה לנו? אני כבר שנה וחצי מטפלת בבן שלי, עזבתי הכול. גם אני לא עובדת כמעט. אני הייתי צריכה לגייס אפודים קרמיים ולהביא סופט שלי מארצות הברית כדי שלבנים שלי, אחד בצפון ואחד בעוטף, שיהיה לו. זה הדבר היחיד שהשאיר אותי שפויה. מה-7 באוקטובר, אחרי זה התחלתי להיות פעילה. ואני דואגת שאמר פה בונצל על תרבות. אני דואגת כן שיהיה, ותודה רבה לזהבה, שדואגת לנו שתהיה לנו קצת שפיות, שנוכל קצת לחייך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בהחלט זהבה, בהחלט מגיע. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> תודה רבה. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> ושהיא איתנו. סוף-סוף יש יו"רית שאיתנו. אבל אנחנו צריכים גם אתכם. שלא תסגרו את הדלת בגיל 40 ותגידו לנו אתם כבר לא תקבלו. אבל הדם של אבא שלי שווה 50,000 שקלים? בעוד יתום שמגיל 30 עד 40 מקבל 600,000 שקלים? האם זה הגיוני? ואין פה אף חבר כנסת, גם לא נשארו אנשים. וחבל שאריה מועלם לא שומע את זה ועוד כל הנבחרים שהיו פה. כי הדם של אבא שלי שווה 50,000 שקלים. ויש יתומים שאתם מקדמים כרגע חוק, שהם שווים 600,000 שקלים. ואני עד גיל 50 לא קיבלתי טיפול. כשהבן השני שלי התגייס לצה"ל כבר לא יכולתי להכיל את זה. עוד פעם קרבי, עוד פעם לטרון, עוד פעם לראות את השם שלו ואני בוכה, עם משקפיים שלא יראו. שאני עומדת בלטרון מול השם של אבא שלי. והוא נשבע למות בעד ארצו. ואין לי שום חלק בבחירה הזאת. אם זה מתאים לי או לא מתאים לי. אני באמת שואלת אתכם, מה אני עושה עם הבן השלישי שלי? איך אני מקריבה אותו גם? כי 80% כבר יש לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בהזרת השם, אני מקווה שלא תקריבי אותו, חס וחלילה, שיזכה לעוד הרבה שנים. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> זה שאני שולחת אותו לצבא אני מפקירה אותו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חס וחלילה. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> כי הפקירו את הבן שלי ב-7 באוקטובר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חס וחלילה. אני מקווה מאוד שהילדים שלך לא שומעים את זה, את לא מפקירה אף אחד. << אורח >> רונית סגל: << אורח >> אז אני אומרת לך, הפקירו את הבן שלי ב-7 באוקטובר. הוא היה טנק בודד בגזרה שלמה מול 300 נוח'בות. אז אני אסכם, כי יש פה עוד הרבה שרוצים לדבר, ואני אגיד שכמו שאת זוכרת את רן, תזכרי גם אותי. שאני בת 54. ואני חושבת שמגיע לי בזכות ולא בחסד, לקבל הכרה. ובצעד הראשון, לא בפעימות הנוספות. אנחנו צריכים להיות חלק מהחוק. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רונית. גל גורן? לא נמצא. סבג יגאל יונתן. << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שתי דקות בדיוק. סבג יגאל יונתן – יגאל זה השם הפרטי וסבג שם משפחה? << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> יגאל, אני נולדתי יגאל אולנסקי; אמא שלי המרוקאית נפטרה לפני שנתיים, שלחה לי הודעה להוסיף את השם של סבא; ויונתן תכף נשמע עליו. אני רוצה להיות הכי קצר שאפשר. אני לא הולך להגיד שום דבר ממה שהתכוונתי להגיד פה בוועדה. פשוט כי הרבה יותר ממה שהתכוונתי להגיד שמענו היום. אני אתעסק יותר במה שלטעמי עבר כחוט השני בין כל האנשים. סליחה שאני מבלבל את הסדר, ניסיתי לשנות את כל מה שכתבתי, אני מקווה שאני לא אטעה בכל, כי אני מחובר פה כמעט לכל סיפור שסיפרו פה. הבן שלך מ"פ ב-749, אני הייתי קצין חימוש 23 שנה ב-749. אני נולדתי בתאריך כמעט כמוך. אני רוצה לתת לך כוח במשהו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, רק אפשר לקבל את הטייטל? אתה יתום, אתה אח? << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה לא זה, לא זה ולא זה. אתה יתום מאמא, הבנתי שנפטרה לפני שנתיים, זה הבנתי. << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> נפטרה בלי שום קשר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בשיבה טובה, כן. << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> אני שמח שהיא נפטרה במאי - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> 2023? << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> - - ולא נאלצה לראות את כל מה שהעם שלנו קרה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוא נמשיך. << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> רציתי להגיד בהתחלה, שלא כמו שלומי שאמר הוא מרגיש פה פעם ראשונה שהוא לא שונה, אני שונה בזה שאני יושב פה. אני לשמחתי אבא של שורד נובה. ואני יושב פה כחלק מקבוצת פורום דין וצדק. מאחורייך יושב עוד חבר איתי, אבי רווח, הוא אבא של רב סרן מ"פ בנחל, שנהרג במלחמה הזאת. אני נחתי לפני כמה שעות והדבר שהיה הכי חשוב לי זה להגיע לפה לוועדה היום. אבל באמת, כל מה שרציתי להגיד נאמר. אז אני אנסה גם להיות קצר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קדימה, כי יש לנו פה עוד הורים שכולים. << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> אני אבא גאה לארבעה בנים וחמישה נכדים. אני ב-8 באוקטובר הגעתי לפה בגין מה שקרה, אחרי שקיבלתי טלפון מיונתן, הבן השלישי שלי בגולני. ישבו, החבר'ה שלו ישבו בארז, דרכם עברו כל הרכבים והמחבלים. ואז הבנתי אחרי שעה שהבן השני שלי בעצם רודפים אחריו עכשיו בנובה. אח שלי, כשדיברה פה האימא הקודמת על הבנים שלה בשריון, החיבור שלי, אח שלי הצעיר היה קצין שריון ראשי גם כן. והוא בעצם ישר כבר נמצא שם בגזרה ומספר לי שהוא רואה את הבן שלי איך יורים עליו מלמעלה ברחפן. לשמחתי אחרי 21 שעות הוא הצליח לשרוד את הסיפור הזה. וכחלק מזה אני האבא היחיד לשורד בפורום דין וצדק. וראיתי אותך בוועדה לפני כמה ימים עם החברה הטובה שלי ולנטינה, שלשמחתי עכשיו יצאה קצת לחופש. אני רוצה להגיד שלצערי, זה לא משהו אישי, אני מאוד שמח שיש יושבת-ראש לוועדה. הייתי פה בהרבה ועדות. היינו ביחד, אבי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, תודה על המחמאות. אבל כאילו, אני אשמח לקבל בהזדמנות אחרת. בוא, תתרכז בעניין שלנו. אני מבינה שאתה מחכה הרבה זמן, אבל כן, תודה על המחמאות אבל. << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> זו לא מחמאה. אני מקווה מאוד שלהבדיל מכל הוועדות שישבנו בהן, כשיצאתי מהן אחרי דקה וחצי, כי הם לא עשו כלום. אני חושב שאת, אם תסכמי לעצמך היום אני חושב שצריך לראות שאת פה יושבת ראש של ועדה שצריכה לעשות איזה שהוא תיקון של המון שנים ויש לו משמעות. אני אולי, אולי אני, מלהבין ממה ששמענו פה היום, החוק הזה צריך להשתנות לו השם לחוק השכול. והוא צריך לכלול את כל מה ששייך, שמנהל את המדינה הזאת שלנו מהיום שהיא קמה. אנחנו מדינה שנחיה על חרבנו כל החיים. אני גם קצין בצבא. ב-8 הגעתי לפה, התגייסתי, נלחמתי חצי שנה עם שני הבנים שלי. עם זה שניצל מהנובה גייסתי אותו אחרי יום ועם זה בגולני חצי שנה במלחמה. ואנחנו נחיה על חרבנו כל הזמן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, תודה יגאל. << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> ואני חושב שהתפקיד הזה הוא חשוב בצורה לא נורמלית וזה כל מה שאני רציתי להגיד לך. הכול יהיה לחזור ולא רוצה לחזור. קחי את זה למקום אחר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה יגאל. אברהם רווח. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> חלק מכירים אותי, חלק לא מכירים אותי. אברהם רווח, אבא של רב סרן דביר ציון רווח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הבנתי, אביך היה? << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> לא. אמרתי אני אבא של? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זהו, אני כנראה כבר לא שומעת. זה שמעתי מיגאל שהבן. אבל חשבתי שגם אבא. אוקיי. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> לא, לא. אמרתי שאני אביו של רב סרן דביר ציון רווח הי"ד. מ"פ בנחל, אחד מהמ"פ, לא שאני מפחית בערכם של אחרים, אבל לפי מה שאני שומע, מה ששמעתי בשבעה וכל הזמן, אחד המ"פ הנועזים, באמת הנועזים שכל הזמן חתר למגע והציב בפני הפלוגה שלו אתגר שלא חוזרים הביתה עד שאחרון החטופים חוזר. לצערי הרב, שבוע לפני שחזרו התצפיתניות הוא נפל. 6 בינואר, לפני שבעה חודשים, שמונה. הזמן טס. קודם כל לפני אני רק רציתי לומר שאני פספסתי פה את אריה ואת המשפחות של החטופים וכל זה. אנחנו מתפללים כל בוקר בעצם שלוש פעמים ביום כשאני עושה שיעורי תורה. אז אני מזכיר את החטופים, עשינו אפילו פה משהו מיוחד לטובת החטופים, כל השמות של כולם כאן. בבית הכנסת. לפני כן זה היה שלושה-ארבעה דפי A4, עכשיו ברוך השם. אני גם ממשיך לסמן פה, עד שזה יקטין את הדבר הזה. זה הולך איתי כל הזמן, 24/7. אז מי שאומר שהחטופים לא מעניינים זה לא נכון. למרות הוויכוחים בינינו ולמרות הפערים והוויכוחים בינינו, הם בראש מעייני, בדיוק כמו שהיו בראש מעייניו של הבן שלי, כל הזמן. זה לא קל. אני כבר מזמן מדבר על הנושא הזה של בירוקרטיה ובמהלך, אני אתן דוגמה קטנה. אני יושב שבעה, ביום הראשון מתקשר אליי מס הכנסה. שלום וברכה. טוב, שלום וברכה. אני מס הכנסה ואתה התחלת לקבל קצבה ממשרד הביטחון. אתה צריך לעשות תיאום מס. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ביום הראשון של השבעה? << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> ביום הראשון של השבעה. אני עוד לא יודע בכלל מה נפל עליי בכלל. והיא, אמרתי אני יכול לדבר עם נציג מס הכנסה? מה פתאום, אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר זה. מה קרה? הוא יושב על 80,000 שקל, קשה לו לדבר עם האנשים? בשביל מה אתה מקבל משכורת לא בשביל לשרת אותנו? לא בשביל לשרת אותי? מה זה אני לא יכול לדבר עם אף אחד? אותו סיפור היה לי גם כן עם ויצמן, עם הבחור של המל"פ שאחראי על הנשקים. הבן שנפל היה לו אקדח. רק אתמול קיבלתי אישור, אחרי שמונה חודשים שאני רודף אחרי בירוקרטיה. שמונה חודשים אחרי אתמול קיבלתי את האישור לקבל את האקדח שלו, שמונה חודשים אחרי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הבנתי רק מה זה ויצמן? << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> ויצמן הוא מהמל"פ, הוא אחראי על האקדחים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מהמשטרה, מהנשקים. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> המשרד לביטחון לאומי. כל הזמן הבירוקרטיה הזאת מוציאה אותי מדעתי. מוציאה אותי מדעתי. למה כל דבר נמרח פה? שנתיים לוועדת חקירה, שנתיים לחוק, שנתיים לזה. למה כל הדבר הזה? לנו אין כוח כהורים שכולים לבוא ולהתחיל לטחון את הראש. אנחנו צריכים להתרכז בהנצחות של הילדים, שגם על זה בכלל אני במלחמה מטורפת עם עיריית ירושלים, שלמזלי לפחות בעיריית רמת גן כבר קיבלתי רחוב. אני לא צריך לעשות את המלחמות האלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> במלחמה עם עיריית ירושלים למה? אתם גרים בירושלים? << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> אני גר בירושלים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אה, אתה רוצה הנצחה של זה? << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> כן. ואני רב עם כל העולם שם בשביל לקבל הנצחה. אז אני עשיתי פה איזו שהיא טבלה לצערי הרב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז אני מציעה, כיוון שהחוק, מה שאני מציעה, אם יש לך טבלה ודברים טכניים אז תעביר לנו. כמו שאמרתי גם מקודם, אני חוזרת ואומרת, כל מי שיש לו הערות לסעיפי החוק מוזמן להעביר לנו בכתב לוועדה. אם יש לך דברים שהם אירועים ספציפיים שכן נתקלת בכל מיני עוולות אתה מוזמן לפנות אלינו לא קשור לחוק. אנחנו ננסה לעזור. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> ברור. אני יודע את זה. ודלתי פתוחה. זה ייאמר, נגיד דברים שהם חיוביים. דלתי פתוחה אצל אריה מועלם ודלתי פתוחה פה אצל המנכ"ל. באמת, אני לא יכול לומר דברים שהם שליליים. שאני באמת מקבל, אני מקבל אישית מעטפת. גם עם הסיפור שקרה לי עם אמיר אוחנה, זה לא משנה. אני מקבל את המעטפת הזאת גם בלי זה. אני עשיתי פה איזה איור, שלצערי הרב שר הביטחון היה צריך להיות פה ושר האוצר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, הוא לא היה צריך. אנחנו אמרנו מראש. לא, כי אמרנו, אנחנו לא רוצים לעכב, אנחנו רוצים כבר להתקדם. הוא יגיע במהלך הדיונים. אבל הדיון הזה הוא לא היה אמור להגיע. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> לא משנה. היה כתוב שהוא היה צריך להגיע, לא משנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אולי אנחנו בלבלנו וסליחה. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> אני מבין, אני מתעניין למה הוא לא מגיע. כי אנחנו - - - מה שקורה עכשיו בעזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו רוצים לקדם את החוק. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> חלילה, אני לא זה. אני הכנתי פה איזה שהוא איור, הכנתי את זה במחשב ורק מרוב המהירות לא הספקתי לכתוב. אבל אנחנו יושבים פה על כל מיני ויכוחים בין פורום כזה או פורום אחר או פורום כזה או פורום אחר. ויש ויכוחים ויש מלחמות ויש צעקות ועם חטופים. אני הייתי במספר לא קטן של ועדות. ואני רואה את הוויכוחים האלה. במקום לעשות איזו שהיא מינהלת שנקראת 7 באוקטובר, מינהלת שכול, מינהלת לא יודע מה. בתוכה חטופים, בתוכה נרצחי נובה, ניצולי נובה, משפחות שכולות, ועדת חקירה שאין כבר שנתיים, ולא ממלכתית. אזרחים חטופים. כל הדברים האלה, מסגרת אחת שתתכלל את כל הדבר הזה. ואני אומר את זה בלא מעט ועדות. השכול הוא שכול, וזה לא משנה אם זה מפה או משם או מהנובה, מלחמת יום כיפור או כל מיני מקומות אחרים. והשכול הוא לצמיתות. האמינו לי, אני עכשיו מגדל שני תינוקות של הבן. אחד בן שלוש שחגג יום שישי ותינוקת שנולדה אחרי כמעט חודשיים. הטיפול באחים שכולים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אברהם, לא נעים לי, כי אתה בהחלט המקום שלך פה קנית אותו במחיר מלא. אבל אני רוצה שתצטמצם. בסדר? כי אנחנו צריכים להמשיך. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> אני מצמצם. תקשיבי, אני חיכיתי כל כך הרבה זמן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסכימה. לכן אמרתי את זה בדחילו ורחימו. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> אני מנסה. הטיפול באחים למשל, אתן לכם את הדוגמה שאצלי קרה. הבן שלי השני בן 27 שאין לו כמובן שום זכויות כי זה רק עד גיל 22. שום דבר. שלושה חודשים לא יצא מהחדר שלו, לא יצא מהחדר שלו. שום דבר. הוא עוסק במוזיקה ואני ניסיתי, גם אני קצת מוזיקאי. מנסה להוציא את הילד הזה ושום דבר. רק אחרי שלושה חודשים הצלחתי להוציא אותו, להחזיר אותו לקורס, שהוא עושה קורס בבאר שבע. הוא לומד עיבוד מוזיקלי. וגם בזה לא מכירים, בקורסים האלה. לא חייב לקבל עזרה רק בתואר ראשון. הבן אדם לא רוצה ללמוד תואר ראשון, הוא רוצה ללמוד מוזיקה. זה מה שמושך אותו. אז בואו תסייעו פה. תנו לבן אדם. זה הביטוי שלו, רק במוזיקה. זאת התרפיה שלו, זה מה שכתבתי כאן. לגבי הנצחה אמרתי, גם כן בירוקרטיה. אני רק רציתי להתייחס גם למה שאמר חה"כ סעדה במשפט. מיליארד שקלים זה אפילו לא אחוז מהתל"ג או מהתקציב. אפילו לא אחוז. ובזבוזים פה במיליארדים על מיליון דברים אחרים. מיליארד שקלים זה לא סכום, אני אומר לכם את זה. אני אומר לכם את זה. הייתי בוועדות, הייתי אצל חברי כנסת אחרים. זה לא סכום. הקטע של הבירוקרטיה, ביטוח לאומי, משרד הביטחון, כל הדברים האלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אמרת. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> בואו לפה, בואו אליי או ביניכם, סגרו. בואו משרד הביטחון, בואו משרד הזה, סגרו את הכול. אני לא צריך להתעסק אתכם, לא רוצה להתעסק אתכם. אני צריך לקבל שורה תחתונה. אני לא צריך להילחם בכם, לא רוצה לריב אתכם. אין לי כוח לזה. אני צריך להתעסק בשכול שלי, אין לי זמן לזה. אין לי כוח לדברים האלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה צודק לגמרי אברהם. בסדר גמור. אני מציעה שתעביר לנו את המסמך הזה, שוב. כי כן לצורך העניין מה מוכר, מה לא מוכר. מוזיקה, תואר אקדמי, זה כן חלק מהחוק. כאשר נצלול לתוך החוק, זה לגמרי חלק. אז אני מציעה שתעביר לנו את המסמך הזה. << אורח >> אברהם רווח: << אורח >> גם כן הטיפול ביתומים עוד יותר זה, מוציא אותי מדעתי גם כן. אני צריך ללכת לנהל קמפיין כדי לתת לילדים האלה איזה שהוא בסיס לעתיד שלהם. ילדים בני חודשיים ושלוש. אני צריך עכשיו לבוא ולרוץ בקמפיין ולהתחנן לעם ישראל הטוב, באמת, שבאמת עטפו אותנו גם בשבעה. אני חושב שגם כבוד יושבת-הראש הייתה אצלי וראתה את המעטפת שקיבלתי שם. אבל עדיין, כל הזמן הבן שלי אמר לאשתו, עם ישראל מאחורייך, עם ישראל מאחורייך. אבל אנחנו לא רואים את זה. זה לא, זה צריך להיות לאורך כל הזמן. עם ישראל צריך להיות גם עם הילדים עד גיל, עד סוף ימיהם. עם האחים, עם כולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר גמור. תודה רבה. דורון, בבקשה. אני רק מבקשת קצר, באמת להתחשב בכולם. אני יודעת, לא צריך להגיד, חיכיתם המון. אני יודעת. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> אני אשתדל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא תשתדל, תעשה את זה בבקשה. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> 58 שנים אני מחכה לרגע הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, מפנים אותנו. אני רק אומרת שמפנים אותנו פה. אני מוכנה להישאר אתכם עד 20:00. אני סידרתי את כל הילדים, אני פה עד 20:00. אותי יפנו בסוף, אבל בבקשה. הכול בסדר דורון, אין לי שום דבר נגדך, הכול בסדר. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> 58 שנים אני מחכה לרגע הזה שאני אוכל גם להגיד דברים. לשאת את דברי. וזו הזדמנות שאני צריך לנצל אותה. אני מקווה לעשות את זה קצר, גם לעניין. אני לא האישיו פה. אני לא אישיו. אני מייצג, אני חושב שאני מייצג - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קודם כל אתה אישיו, כל אחד שנמצא פה הוא אישיו. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> כן. מה שאני הולך לדבר, אני הולך קצת לדבר עליי, רק בשביל שתדעי מי אני או שאתם תדעו מי אני. אבל את הרוב אני חושב שצריך להיות משהו שקשור לחוק. התכנסנו פה לדון לדיון על החוק ולא על סיפורים אישיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> ועם כל הכבוד לכל האנשים. אז קודם כל, קוראים לי דורון קניגסבוך, אני משפחה שכולה, אני מכיר את השכול לעומק. אני את אבא שלי איבדתי בגיל ארבע. הייתי בן ארבע. הוא היה בשריון, בששת הימים איבדתי אותו. שבוע אחריו הוא איבד את אח שלו, אלה שני אחים עם סיפור מאוד ידוע מכפר סבא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מתי, באיזה שנה? << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> ב-67' בששת הימים. 23 שנים אחר כך איבדתי את בן דוד שלי דרור ויינברג, את בטח מכירה אותו. גדלתי איתו ביחד, ממש, הכול, כל הזמן היינו ביחד. הוא קצת דמות שיותר מוכרת. כולם קבורים בכפר סבא. יש לנו הרבה נדל"ן על פחות או יותר 20 מטר מרובע יש לנו הרבה נדל"ן ששייך לנו. חבל שלא נמצא פה אריה מועלם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש כאן את הסגנית שלו שנמצאת, בואי שבי ליד השולחן. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> כתוב לי כאן הרבה דברים. אבל את יודעת, אתמול היה איזה שהוא אירוע של הארגון ואני שר בחבורת הזמר. ירדתי אחר כך למטה ועלתה זהבה ואחריה, אני חייב לספר את זה, כי זה נורא שייך. ועלה אריה מועלם לדבר והוא אמר יש תיקון לחוק וזה היסטורי. והוא מאוד חגג ואנשים שם, חלק מחאו כפיים. וישבתי עם אמא שלי. אמא שלי אלמנה, אישה בת 86, ישבה לידי. היא שמעה את מה שהוא אומר והיא מחאה לו כפיים. ואני מסתכל עליה ואני אומר לה אמא, זה לא חגיגה בשבילי. היא לא ממש מצויה בפרטים. וזה מזכיר לי כמו שיש חתונה ומזמינים את כולם לחתונה ומזמינים פרחים ואולם ותזמורת וכולם באים חגיגי, רק שאין חתן וכלה לדבר הזה, עם כל הכבוד לתיקון בחוק הזה. כך אני מתייחס אליו. אחר כך לקחתי את אמא ונסענו באוטו. לקחתי אותה, היא גרה בדיור מוגן בפתח תקווה. לקחתי אותה לדיור המוגן. וכעסתי עליה. כעסתי עליה. אמרתי לה אתם לא דאגתם לנו. אתם לא דאגתם. אני צועק על אמא שלי. לא צעקתי, אמרתי לאמא שלי 'אתם לא דאגתם לנו'. אתן האלמנות לא דאגתן לנו. אני מדבר מדם ליבי, אני מדבר עם יתומים אחרים, יש פה חברים שלי. אני לא היחידי. << אורח >> קריאה: << אורח >> אל תאשים את האלמנות, גם אנחנו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, הוא מתכוון לזה שדה פקטו היא לא עזרה. זה שלא היה לה כוח לשרוד בעצמה מאה אחוז. זה התסכול שלו, אנחנו כולם מבינים, זה תסכול שלו. הוא היה צריך להוציא את זה. על מי הוא יוציא את זה? על הקיר? הוא מוציא את זה על אמא. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> אבא שלי נהרג. היא הייתה בהיריון, שני ילדים. היא ילדה חודשיים אחרי זה את הבן השלישי שהוא נפטר, הוא במקרה שכן שלך היה בגבעת שמואל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא הבנתי, אחיך הקטן נפטר? << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> הקטן נפטר. את בטח מכירה את הסיפור שלו גם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אה, נכון, אני מכירה. יש לו תאומים שגרים לידי. כן, כן. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> זה אח שלי. ומה אני כועס עליה? היא בגיל 28 נשארה עם שלושה ילדים, צריכה להתמודד עם החיים. וזה לא לעניין שאני אכעס עליה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברור, זה לא רציונלי. << אורח >> דורון קניגסבוך: << אורח >> אני שואל אותה, היא אומרת לי 'אבל לא ידעתי'. היא ממש נפגעה מזה. היא אומרת לי אני לא ידעתי. עכשיו, זה לא היה התפקיד שלה. וזה בדיוק העניין, זה תפקיד שלכם היה לדאוג לנו, לא תפקיד שלה. תפקיד שלכם היה לבוא ולדאוג שלנו יהיה, שלא נגיע 58 שנים או 77 שנים אחרי נגיע למצב הזה שאנחנו צריכים להתחנן. מה, אתם עושים לנו טובה שאתם נותנים לנו את הזכויות? אני אקריא לכם עכשיו, אני אסביר לכם למה, אני לא מתנצל על זה שמגיע לנו. שלא תתבלבלו לרגע. זה מגיע לנו בזכות ולא בחסד. וזה לא עניין של כסף, זה עניין של הכרה. אני רק רוצה, אני חייב להקריא כמה דברים, כי לי לא היה אבא שעבד במפעל או בעירייה או בנמל. אבל להרבה מהילדים, מהחברים שלי בכיתה שלי היה אבא כזה. לי לא היה אבא שלמד או עבד באוניברסיטה ונהיה דוקטור או פרופסור, אבל לכל הילדים בשכונה היה אבא כזה. לי לא היה אבא שהקים משרד עורכי דין או רואה חשבון או איזה פקיד ממשלתי, זוטר, בכיר. אבל לכל הילדים כמעט בתנועת הנוער היה אבא כזה. לי לא היה אבא שהקים סטראט-אפ או עבד בהייטק ועשה אקזיט. אבל לחלק מידידיי היה אבא כזה. אני מקווה שהבנתם את המסר. לי היה אבא, לא היה לי אבא שהשתחררה לו כל שש שנים קרן השתלמות. לא היה לי אבא שצבר הון ויצא לפנסיה תקציבית או צוברת או סתם ביטוח מנהלים רגיל. בקיצור, אני מקווה שהבנתם את הנקודה. אבל אם לא, אז לי לא היה אבא שיעזור לי לקנות דירה או רכב או סתם לדחוף לי לכיס איזה 1,000 שקלים בשביל בילויים. והכי חשוב, לא היה לי אבא, וזה הכי חשוב, לא היה לי אבא שילמד אותי להתמודד עם החיים. שידחוף אותי להצלחה ובעיקר שיאהב אותי, שיאמין בי. לא היה לי אבא כזה. אבל כמעט לכל הילדים בארץ היה אבא כזה. אוקיי? ולנו לא היה. לנו לא היה כזה אבא. התגמולים, ותגמולים צריך לקרוא לזה, זה לא פיצוי, תגמולים. התגמולים שמגיעים לנו היתומים זו זכות שלנו להשוואת תנאים. השוואת תנאים עם אלמנות, השוואת תנאים עם הורים שכולים. מול כל הילדים שהיו לנו בכיתה ותנועת הנוער בשכונה. אנחנו שווים. אבל המדינה לא רואה אותנו. זו זכות שלנו, אבל זו חובה של המדינה. כתובים לי עוד הרבה דברים פה, אבל אני מקווה שאני העברתי את המסר, כי אני יודע שהזמן קצר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לגמרי. תודה וסליחה שקיצרתי. << אורח >> ענת מיכל סגל: << אורח >> אפשר להגיד לך רק דבר אחד? אמא שלך היא מהעידן המאוד ישן שגם מה שהאלמנות מקבלות היום או אפילו לפני 20 שנה, לא קיבלנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. וחבל, הדברים לא נכתבים כי אנחנו לא יודעים מי זה. << אורח >> ענת מיכל סגל: << אורח >> - - - לאט לאט במהלך השנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. << אורח >> ענת מיכל סגל: << אורח >> אבל אם היא הייתה צריכה להיאבק על דברים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסיסיים. את לא צריכה להסביר לו, הוא מבין את זה היטב. אני חושבת שהוא העביר את המסר בצורה מאוד ברורה. התסכול שלי והבכי שלו בגלל שהוא הבין כמה זה אבסורד שהוא צועק על אמא שלו. אבל אני מבינה, חברים. תאמינו לי שאני מבינה. ברוך השם לא חוויתי, אבל אני יכולה להבין. << אורח >> ענת מיכל סגל: << אורח >> אני רוצה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל את לא היחידה שרוצה, יש פה עוד אנשים. סליחה, אני מתנצלת, אני באמת מתנצלת. לא, לא, אני ממש מתנצלת, אני לא יכולה. לא יכולה. זה תור של אחרים שנרשמו, באמת, אני לא יכולה, תביני. ליאת אורן נמצאת פה? << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> כן, אני כאן. טוב, היום הזה והסוף של היום הזה הוא התשה בערך כמו איך שהחיים שלנו נראים בשנה ועשרה חודשים האחרונים. אני לא מאשימה פה אף אחד, אבל אולי היה ראוי לקיים דיון המשך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה רגע להסביר. נראה לך שלא יהיה דיון המשך? << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> אני לא יודעת, אבל - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה להגיד לך, אני רוצה עכשיו לסיים כי אני רוצה בדיון המשך להתקדם לגופו של עניין. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> אבל אי אפשר לגופו של עניין כשלא שמעת את כל הקולות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לכן ביקשתי שתעבירו, תקשיבי, בואו. אני רוצה להסביר לכם רגע. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> גברתי, זה לא אלייך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא אלייך, לא, אבל גם לי לא אליכם. אני אתכם באירוע. אבל העניין, אם אנחנו רוצים שיעבור פה חוק, אז אפשר לדבר פה ולהזמין אתכם עוד פעם ועוד פעם ולדבר עד סוף העולם, אני אתכם, אני פה. אם אנחנו רוצים להיות יעילים אני מציעה לכם שכל מי שיש לו מה להגיד ולהעיר על נקודות ספציפיות בתוך החוק שיעשה את זה. כי אנחנו מהפעם הבאה מתכוונים לעבור סעיף-סעיף ולהתמקד בסעיף-סעיף. להיות קונקרטיים. אז אני אתכם ואני רוצה שתבינו, אני לא אעשה עוד פעם את הדבר הזה. היום, כי אני רוצה שכל אחד יבין שהמדינה רואה אותו או לפחות אני, שאני מייצגת חלק מהמדינה, רואה אותו. אחר כך ניכנס ונצלול פנימה בלי סיפורים על מה ומי ואיך ולמה. אלא באמת איפה צריך ואיפה אפשר. ואנחנו נלך ונחזור ונלך לאוצר ונלך למשרד הביטחון. יש לנו עוד הרבה עבודה. << אורח >> קריאה: << אורח >> איפה חברי הכנסת שהיו פה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בואי, אל תאשימי עליהם, הם לא יכולים להיות. הם בעוד מקומות. יש פה עוד. כתבתי לעצמי להסביר לכם שאמנם אנחנו חברי כנסת מכל מיני סיעות ובכל זאת אני רוצה לגונן על כולם. כולם עובדים למען מדינת ישראל. הם לא מתבטלים, הם עוברים פה מוועדה לוועדה. וכן, מי שהיה פה היה פה ונאלץ ללכת לעוד מקומות. בואי, זה לא דבר של מה בכך. אז אני מתנצלת בשמם, כל מי שהיה צריך ללכת. אתם יקרים להם, אתם יקרים לשרים, אתם יקרים למדינה, אתם יקרים לחברי הכנסת. ואנחנו נעשה את המקסימום שאפשר. לא יכולה להגיד לכם מה נצליח ומה לא נצליח, אבל זה המקסימום. בואו נמשיך כדי שאני אסכם בסוף. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> אוקיי. שמי ליאת אורן וקס, אני גרושתו המאוד טרייה, חודש וחצי לפני ה-7 באוקטובר, של יגאל וקס ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר בנתיב העשרה כאשר יצא להגן על השכנים שלנו, משפחת תעסה. אני חלק מקבוצה שלא דוברה כאן היום, אולי הוזכרה לשבריר שנייה על ידי חה"כ אופיר כץ. אני חברה בקבוצה של הורים יחידים, לא יחידנים. אנחנו 35 הורים ובערך כ-70 יתומים מה-7 באוקטובר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה ההבדל, אגב, בין יחידים ליחידנים? << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> יחידני זה מישהו שבוחר להביא ילד לבד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מלכתחילה. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> הורים יחידים אנחנו היינו משפחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי, והתגרשו. הבאתם ילד. הבנתי. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> הבאנו ונשארנו תא משפחתי לכל עניין ודבר. ופה באמת הבעיה. אז קודם כל, אנחנו מברכים על החוק הזה, אין לנו שום התנגדות אליו. אנחנו חושבים שהוא נחוץ, הוא הכרחי. ומי כמונו מבין את ליבה ואת מהלך חייה של אלמנה ואלמנים בישראל. אנחנו חיים אותם יום-יום אפילו שאין לנו טבעת או אין לנו סטטוס בתעודת הזהות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כמה ילדים יש לכם? << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> לי באופן אישי יש ילד אחד בן 13. מורן פה חברתי יש לה שלושה ילדים. שלומית ככה דיברה על פיאז'ה, אז אני רוצה לקחת כמה שנים קדימה גם לפסיכולוג, אמריקאי, קראו לו מאסלו שטבע את תורת הצרכים. ותורת הצרכים, כן המשולש הזה. תורת הצרכים, הבסיס שלה הוא צרכים פיזיים. אז עוד הרבה לפני הצרכים שאנחנו מדברים הרגשיים והמעטפת אני רוצה לשאול פה את חברי הוועדה איך אנחנו אמורים לדאוג לצרכים, לטפל בילדים שלנו ולהעניק להם את מה שהם צריכים? אני במקרה שלי מ-8,500 שקלים בחודש. אני הייתי סמנכ"ל משאבי אנוש לפני ה-7 באוקטובר. אני נאלצתי לעזוב את העבודה שלי. אנחנו גרנו בחו"ל, חזרנו ארצה. אני לא מכירה, אולי אחד שניים בקבוצה שלנו שעובדים ומשלמים מחיר כבד מאוד מאוד. אולי זה לא דובר פה, כי אולי אין פה יתומים שיכולים לדבר על זה. על המחיר שהיתום שנשאר בבית בלי אמא או אבא ועכשיו גם אבא או אמא שנשארו בחיים צריכים לצאת ולעבוד. אז יש לנו ילדים שפוצעים את עצמם ולא הולכים לבית הספר ונושרים מבית הספר. ויש לנו ילדים שיש להם כל מיני בעיות, חלקן גם פליליות. הקשיים האלה רק הולכים ונערמים. ככל שאנחנו מתרחקים מה-7 באוקטובר הקשיים, שום דבר, אין הקלה. אין שום סוג של הקלה. אז אני מדברת על צרכים בסיסיים. איך מדינת ישראל ואיך החוק הזה אמור לעזור לי לגדל את הילד שלי ולא להחזיר ממנו שום דבר. כשאני לא עומדת על הרגליים, לא עובדת. לא זכאית. יש פה נציגת ביטוח לאומי. אני לא זכאית לסיוע כמו אלמנות במציאת עבודה, בלימודים, בהכוונה תעסוקתית. כל הדבר הזה נגרע מאתנו. אנחנו לא זכאים אליו, כמו להרבה מאוד דברים, שדרך אגב - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אנחנו תיקנו את החוק. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> לא, לא, תיקנו את החוק, עשינו "תיקונון" לחוק בדצמבר 2024. ותודה לאופיר כץ שהוביל את התיקון הזה. עם ארבעה סעיפים. ואני יכולה למנות אותם. ואף אחד מהם לא מקדם אותנו בצורה משמעותית שעוזרת לנו לחיות את חיינו. תגידו לי אתם, מה אני אמורה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל - - - << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> סליחה מיכל, רגע, תני לי לסיים ברשותך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ליאת, אבל אני רוצה שנייה, בסדר. החוק לא עשה מספיק, אוקיי. אנחנו כאן בוועדה, אני מזכירה לך, בנושא מאוד ספציפי. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> נכון, מאוד חשוב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תגידי לי מה צריך ואני - - - << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> דבר מאוד פשוט צריך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> או שתגישו לנו את זה בכתב וזה גם בסדר. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> מיכל, אנחנו נגיש את זה בכתב ברצון וגם ניפגש איתך להרחיב. דבר אחד קטן תעשו: תרחיבו את החוק הזה לכלול את המילה "הורים יחידים", "אפוטרופוסים לילדים". תקראו לזה איך שתקראו לזה, רק בבקשה מכם תנו לנו את ההזדמנות לגדל את הילדים שלנו שסובלים מפוסט טראומה נוראית. וגם אנחנו, עלינו אנחנו בכלל לא מדברים, על איך אנחנו חוזרים לחיים. תנו לנו בבקשה את ההזדמנות לחיות חיים מתוקנים. גם כך איבדנו את החצי שלנו שהיה אבא או אמא לכל דבר. זה שנשא בנטל של הקייטנות והחוגים ולקחת פעמיים שלוש במהלך השבוע ובסוף שבוע וחגים. כל הדבר הזה נעלם מחיינו. << אורח >> קריאה: << אורח >> כל הנטל עלינו עדיין. אין לנו הכרה בכלום. בהתמודדות, בלהקשיב, בעובדת סוציאלית של ביטוח לאומי שתגיד אנחנו מוכנים לדבר איתך, עלייך. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> החוק משנת 1950 חייב לעבור אדפטציה ל-2025. המושג משפחה דאז, בשנת 1950, איננו רלוונטי ל-2025. לא רלוונטי חברים. מישהו צריך לשבת שם. כבר הקדמתם את זמנכם. המחוקק בא ואמר הנה, לארוסות אנחנו באים לקראתם, לאחים אנחנו באים לקראתם, אני יודעת שלא מספיק, אני לא באה וטוענת שום דבר. אבל כבר התקדמנו. חד מיניים. יש כבר התקדמות. חבר'ה, תתעוררו. << אורח >> קריאה: << אורח >> רק ביטוח לאומי נשאר מאחורה. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> זה לא ביטוח לאומי, סליחה. ביטוח לאומי פועל מטעם חוק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק אבקש, מאחר והשעה באמת מאוחרת, אנחנו לא מנהלים פה עכשיו דיאלוג. << אורח >> ליאת אורן וקס: << אורח >> אני סיימתי את דבריי מיכל. אני מאוד אשמח להיפגש ואנחנו גם ניתן נייר עמדה מסודר בעניין שלנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יגאל אולנסקי נמצא? << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> דיברתי. << דובר >> ענת כהן שמואל: << דובר >> אה, יופי. הוא פעם אחת רשום סבג יגאל יונתן, ופעם אחת יגאל אולנסקי. << אורח >> סבג יגאל יונתן: << אורח >> הכול רשום פה, אני לא נתתי שום דבר. זה מאוד בירוקרטיה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פיליפ בירנבאום. עופר, הנה הגענו אליך. סליחה עופר. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> אוקיי. אחר הצוהריים טובים לכולם. אני אעשה את זה בכמה משפטים. קודם כל, הגענו לכאן לוועדה אחרי שאני ועוד שני יתומים לפני בערך 25 שנה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה יתום? << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> כן. עשינו בג"ץ נגד ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, נגד משרד הביטחון ונגד מדינת ישראל. בלי תוצאות הבג"ץ אף אחד כאן לא היה יושב והיה פה בכלל ועדה. אז הבג"ץ קבע את הדבר זה שארגון אלמנות יכירו בנו ומאז המשכנו בג"צים. כל הטיפולים הפסיכולוגיים מדברים על האחים, על היתומים, זה אך ורק בזכות הבג"ץ. שום חוק לא עבר בזה. זה בג"ץ הורה למשרד הביטחון. זה לצורך העניין. עכשיו אני אספר לכם מה שקורה ואיך זה קורה. אבי ז"ל היה בהגנה, נפצע בגיל 16. היה משותק. אבי הקים את ארגון נכי מלחמת השחרור לפני ארגון נכי צה"ל המפואר של היום. אני כמובן גדלתי עם אבא נכה, משותק, עם כל מה שקשור בזה. לימים הייתי עוזר לו פה ושם. הסיפור עם איציק סעדיאן שהוא שרף את עצמו, אני ראיתי את זה כשהייתי בערך בגיל שש-שבע, ברחוב הארבעה בתל אביב. אבי ביקש שאני אקרא למישהו ממשרד הביטחון. ראיתי שני רכבים נשרפים. שאלתי את אבא מה זה קורה? הוא אמר לי עופר, כשתגדל תבין. הנה ילד בגיל שש-שבע ראה שני רכבים של שני משותקים נשרף. זה אומר שמאז ועד היום מדינת ישראל לא חושבת, לא חשבה בכלל לייעל בכלום. שתבינו באיזה סיטואציה אנחנו נמצאים היום. אז זה מה שקרה עד עכשיו. בהמשך אבי ז"ל נכנס כעיקרון לבית חולים לאחר שהסתבך עם פצעי לחץ כתוצאה מהנכות שלו. קרה מה שקרה. התברר לי שאבי נפטר כתוצאה מהוראה מפורשת של מנכ"ל משרד הביטחון לרופא שכבר לא נמצא בחיים לא לתת טיפול רפואי לנכים שעברו את גיל 50. זה מזעזע. תבינו את הדבר הזה. במקביל, לסבר לכם את האוזן, כל נכי צה"ל נכון להיום, 75,000 נכי צה"ל שילכו לעולמם, לפחות 50% מהם המשפחות הן משפחות שכולות של צה"ל, שגם הוועדה תרשום את הדבר הזה. יהיו יתומי צה"ל ויהיו אלמנות צה"ל כתוצאה מנכים שהולכים לעולמם. תסברו את הדבר הזה, את האוזן, כולל הנכים שעכשיו יש. תודה רבה לכולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה עופר. זהו, שמענו את כולכם. אני חייבת לומר לכם באמת תודה שבאתם ושהחזקתם מעמד עד עכשיו. מאוד מעריכה, באמת כל אחד ואחד מכם. אני רוצה לומר כזה דבר, אין ננהל את הדיון הזה מכאן ואילך. אנחנו כן מקווים לקיים דיונים נוספים בתחילת הכנס לפחות פעמיים בשבוע כדי להתקדם עם החוק. זה יהיה לא בצורה שראינו אותה היום. לא ניתן רשות דיבור לכל אחד וכל אחד ידבר ויספר, אלא באמת נתחיל להקריא את החוק, סעיף-סעיף. בכל סעיף אם למישהו יש הערות, אם קיבלנו עוד ניירות עמדה, ננסה לראות איך אפשר להתקדם איתם. ועדיף שתביאו לנו ניירות עמדה כמה שיותר מהר. כי אם אני רואה שיש פה איזה משהו ופער תקציבי אז אני כבר יכולה לטפל בזה עוד לפני הדיון, כי אחרת אם נקיים דיון יתעוררו, כל דבר נצטרך לסמן שאנחנו צריכים עוד לחזור שוב. שזה יקרה, בסדר? זה יקרה. לא הולך להיות דיון אחד או שניים, זה הולך להיות רצף של דיונים באמת בצורה מרתונית. אנחנו רוצים לסיים את זה. אנחנו כמובן נפרסם. אני לא יודעת אם כל אחד ואחד מכם, אנחנו לא מזמינים באופן אישי. יש ארגונים שמוזמנים באופן אישי, אבל תצטרכו לעקוב אחרי סדר היום של הוועדה. כבודדים, מי שרוצה להצטרף ולהגיע לדיון מוזמן כמובן, אבל תמיד עדיף להירשם. הבלגן שראינו כי זה לא נרשם דרך הוועדה. אם לא נרשמים דרך הוועדה ומבקשים לדבר דרך הוועדה נורא קשה לנהל את זה. אני כן, כמו שאמרתי, אני חוזרת פעם שמינית, יש לכם ניירות עמדה, יש לכם מה להגיד, דברו לנו את זה במסמכים. וכן, אני חושבת שוב ואומרת, המדינה רואה אתכם. אתם לא שקופים. מכירים את האירוע, יודעים אותו. אגב, אני חושבת שמאז ומתמיד ידעו אותו, אלא כן, פשוט היינו כמו שאמרה פה האישה הנחמדה פה בתכלת, על אמא של דורון. פשוט פעם פחות היו מודעים, פחות דרשו. אמרו אוקיי, צו הגורל, זה הגורל. והיום המדינה התקדמה ובני אדם התקדמו. פתאום לשנות את הכול בבת אחת זה אירוע שהוא לא פשוט. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> אני חולק עלייך בענק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה חולק עליי. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> ואני כבר יודע פה ליד זהבה אני אומר לך, שאנחנו הולכים לעשות עוד בג"ץ אם שום דבר לא יעבור. למה אני יודע בוודאות 25 שנה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מי אמר ששום דבר לא יעבור? << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> אני יודע מניסיון שלי ויש לי ניסיון מר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אתה מוזמן לעזור לנו כדי לקדם את זה בצורת בג"ץ, בין אם בצורת חקיקה. אני פה כדי לחוקק, אני לא שופטת בג"ץ. אני אומרת שוב תודה רבה לכולכם. הלוואי והיינו יכולים להחזיר את הגלגל אחורה ושכל החללים וכל ההורים, אחים, בנים, היו חוזרים. אבל אין ביכולתנו. אמרתי קודם, זה לא פיצוי. אי אפשר לפצות על אובדן כזה. זה אובדן שאי אפשר לתאר. שום כסף שבעולם, כמה שלא ניתן, זה לא יפצה. כן אני חושבת שמגיע לכם ורואים אתכם. צריך לעזור לכם להשתקם ולהיכנס למסלול חיים קל יותר או להקל עליכם במקצת. תודה רבה, אני נועלת את הוועדה. הישיבה נעולה, נתראה בשמחות. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 15:47. << סיום >>