פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 416 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה יום שני, כ"ח בתשרי התשפ"ו (20 באוקטובר 2025), שעה 9:00 סדר היום: << נושא >> מערך הסיוע והתמיכה למשפחות החטופים - ישיבת מעקב << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יצחק קרויזר – היו"ר יוליה מלינובסקי יעל רון בן משה אלון שוסטר חברי הכנסת: קארין אלהרר שלי מירון גלעד קריב מוזמנים: גליה כהן – מינהל השלטון המקומי, משרד הפנים אור צוברי – מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי הדס גבריאל זני – עו"ד, ממונה ארצית נפגעי עבירות המתה, הסיוע המשפטי, משרד המשפטים תמר קינן – חמ"ל שבים, מכלול כ"א, משרד הבריאות רעות נוי – מנהלת תחום מעקב ובקרה, רשות האוכלוסין וההגירה מירה סלומון – ראש מינהל משפט וכנסת, מרכז השלטון המקומי מיכל פלג עוזיהו – ראש מועצה אזורית אשכול דניאל בר אש – מתמחה במשפטים, ארגון נפגעי פעולות איבה ספי סובל רויטבלט – ראש אגף אחיות בקהילה, שירותי בריאות כללית רבקה ליאון זדה – רכזת מדיניות חברתית, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים ליאת קליין גנץ – מנהלת קשרי ממשל ומדיניות, מטה החטופים והנעדרים אסתר בוכשטב – אימו של יגב בוכשטב שנחטף ונרצח בעזה, פורום "הביתה", מנהלת הבריאות והרווחה בקיבוץ נירים מירב לשם גונן – אמא של רומי גונן, שורדת השבי ששוחררה לאחר 471 ימים בשבי חמאס גלעד קורנגולד – אבא של טל שוהם שהיה בשבי חמאס וחזר בעסקה לאחר 505 ימים ענבל צח – משפחת החטוף טל שוהם נעם עידן בן עזרא – אחות של צחי עידן שנחטף ונרצח בשבי חמאס והובא לקבורה בישראל דבורה עידן – אמא של צחי עידן שנחטף ונרצח בשבי חמאס והובא לקבורה בישראל גליה חושן – אמא של הדר חושן ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר שי הרוש – חבר של הירש גולדברג פולין שנחטף לעזה ונרצח בשבי חמאס באוגוסט 2024 משתתפים באמצעים מקוונים: יעל גורן – ראש אגף מדיניות ממשל וקש"ח, מנהלת החטופים הנעדרים והשבים, משרד ראש הממשלה אושרה גדרון – ראש תחום ממשל, משרד ראש הממשלה בר הוד – ראש מטה מינהלת החטופים חדווה הלביץ – רכזת שיקום ארצית בכירה, המוסד לביטוח לאומי רות דיין מדר – מנהלת מחלקת חברה, מרכז השלטון המקומי חנה כהן – דודה של ענבר היימן שגופתה הוחזקה בידי חמאס והוחזרה לקבורה בישראל ייעוץ משפטי: תומר רוזנר ליאור אלחזוב – מתמחה מנהלת הוועדה: לאה קריכלי רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, מיטל פורמוזה רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מערך הסיוע והתמיכה למשפחות החטופים מצד הרשויות המקומיות << נושא >> << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> בוקר טוב, אנחנו רוצים להתחיל את הדיון הבוקר. דיון שגם פותח את החזרה כאן לשגרה בכנסת. היום אנחנו בתאריך 20 באוקטובר 2025, כ"ח בתשרי התשפ"ו. נושא הדיון הוא בעצם המשך של ישיבות מעקב שהיו כאן בוועדה בנושא מערך הסיוע והתמיכה למשפחות החטופים והשבים, בדגש על השלטון האזורי והמקומי. היום אנחנו ביום ה-745 למלחמה, עם עדיין 16 חטופים חללים שעדיין נמצאים ברצועת עזה. עומר נאוטרה, עמירם קופר, ליאור רודאיף, דרור אור, אסף חממי, איתי חן, מני גודארד, רן גואילי, תמיר אדר, עוז דניאל, טל חיימי, ג'ושוע מולל, סהר ברוך, אריה זלמנוביץ', הדר גולדין, סודתיסאק רינתלא'. כמובן רון ארד, יהודה כץ ואת אלי כהן. היום יובאו למנוחות שני לוחמי צה"ל שנהרגו אתמול ברצועת עזה, וגם את החטוף החלל ששב, אליהו מרגלית, ייטמן בקיבוצו בניר עוז. הדיון הזה נקבע ותואם די מזמן, עם איזה שהיא משאלת לב שכאשר נגיע אליו כבר נהיה עם החטופים בבית. ובאמת לאחר מכן התבשרנו כולנו על העסקה שנחתמה כדי להשיב את כולם בפעימה אחת. וברוך השם, 20 חטופים חיים שבו הביתה, אבל עדיין 16 כפי שפתחתי ואמרתי, עדיין 16 חטופים חללים עדיין נמצאים ברצועת עזה. אנחנו כולנו לא רק בתפילה, אלא בחובה ומחויבות להשיבם לקבר ישראל. אני חושב שאתמול הייתה לנו תזכורת כואבת, שהיום באמת שני הלוחמים יובאו למנוחה. יש גם שלושה פצועים, אחד מהם הוא קרוב משפחתי, פצוע קשה, מורדם ומונשם בסורוקה. שהמלחמה הזאת לא תמה עד שהם לא חוזרים. והאיום עדיין חי ובועט בצורה הכואבת ביותר ברצועת עזה. ואנחנו בהמשך למטרות המלחמה שהממשלה הגדירה לעצמה, שזה השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של ארגון הטרור חמאס והשבת אחרון החטופים. הדיון הזה מתרכז בעשייה ובתמיכה של השלטון האזורי, השלטון המקומי. מי שחושב שהשלטון המקומי במדינת ישראל, וכך גם דנו כאן בדיונים אחרים בוועדה, הוא השלטון שבסופו של דבר הכי קרוב לאזרח. נורא מבלבל במדינת ישראל שהשלטון המרכזי, בסוף הכול מתנקז לכאן. אבל בסוף מי שמגיע ונמצא בחיכוך יום יומי עם אותם אזרחים אלה ראשי הרשויות. אז בוודאי שכתפיסת עולם הם צריכים יותר סמכות, יותר כוח והרבה יותר אמצעים כדי לספק את השירות לתושבים. במיוחד כאשר אנחנו מדברים כאן על המשפחות של החטופים, אלו שעדיין גופותיהם ברצועת עזה ובוודאי אלו ששבו גם לקבר ישראל וגם אלו ששבו בין החיים והמעגלים שלהם. יש רשויות שבאמת יש שם הרבה יותר נפגעים, הרבה יותר משפחות שצריכות סיוע. אבל המעגלים השונים של אותם חטופים נמצאים ומפוזרים בכל רחבי הארץ מהצפון ועד הדרום. יש רשויות שזקוקות ליותר סיוע ויותר תמיכה כאן מהממשלה ומהכנסת. ויש רשויות שצריכות יותר אפילו לא רק כלים בכסף, אלא כלים של סיוע כדי לדעת מה עושים ואיך אפשר לסייע למעגלים השניים והשלישיים של מי שנפגע ב-7 באוקטובר. לשם כך אנחנו התכנסנו היום כדי למקד את הדיון בסיוע שמוענק כרגע ומה הסיוע שחסר ומה עוד נדרש כדי שיהיה אפשר לסייע בצורה מיטבית ביותר. אנחנו באמת נפתח קודם כל עם המשפחות היקרות שהגיעו הנה ולאחר מכן נעבור לשמוע את חברי הכנסת ואז את גורמי המקצוע. בסופו של דבר הדיון הזה הוא דיון מעגל. אני אומר כבר בפתיח, יהיו עוד דיונים. בוודאי שיהיו דיונים, כדי לראות שהדברים אכן קורים, אכן מבוצעים ושאכן לא חסרים עוד דברים כדי שהמענים יועברו בצורה המיטבית. אני כן רוצה לכוון את הדיון לא לאיזה שהוא שיח שבסופו של דבר נצא מכאן בסוף הדיון ולתאם דיון נוסף וגם שם יהיה איזה שהוא שיח, אלא שאנחנו נדע לכוון, בייחוד לשמוע את המשפחות ואחר כך את גורמי המקצוע שהגיעו הנה. ולוודא שאנחנו כאן בוועדה ממשיכים לפקח על כך שהדברים שחסרים אכן מגיעים לידי ביצוע. ומה שנעשה אז גם בוודאי לשבח את מה שנעשה, אבל גם לראות מה עוד חסר. נתחיל עם המשפחות שרוצות לדבר. לפי סדר הרשימה? נעם עידן, אחותו של צחי, בבקשה. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> בוקר טוב. אני רוצה להגיד תודה על קיום הדיון הזה, זה לא מובן מאליו. אנחנו 745 ימים, כמו שאמרת, והלב שלנו עם הנופלים ועם הפצועים ועם 16 משפחות שעדיין נמצאות בחוסר ודאות, בסיטואציה המאוד קשה הזאת. מה שגורם גם אצלנו, משפחות השבים והשבים לקבורה לא להתקדם. חלק מהדיון פה היום יהיה גם על הצרכים שלנו כמשפחות. אבל גם על המענים שאולי נסתרים ומה עוד אנחנו צריכים. מאוד קשה. יחד עם השמחה של החזרה לעשות את הדברים ולעמוד יציב ולהמשיך להיאבק. היו פה ימים מטלטלים מאוד. לא ניתן מענה למקום הזה. אני פשוט חושבת שלא מכירים ולא יודעים את הכאב הזה, שאיננו. מה זה להשיב חלל לקבורה שנרצח בשבי והיה צריך לחזור לחיבוק של המשפחה שלו, עם השמחה המאוד גדולה שמי שיצא איתו חזר. אז אני רוצה רגע להתייחס לנושא הרשויות המקומיות ולהגיד שעליהם להבנתי יש, להם יש את היכולות להגיע לבתים ממש ולראות את הילדים שלנו. יש להם את היכולת לראות את הנכדים בחלק מהמקרים, שאלה מעגלים שפחות מקבלים את תשומת הלב וכרגע חוו משבר בתוך הבית, בעצם החזרה שהייתה פה. אני אמשיך בהמשך הדיון, אבל זה מבחינתי העיקר. לדעת מה הם ראו, מה הם יודעים. אני בטוחה גם שיש שוני בין רשות לרשות, בין היכולות. ואני חושבת שצריך לעורר את השיח הזה על מנת לדעת מה המענים ואולי אפילו ליצור פה איזה שהיא אחידות במענים בין הרשויות. למרות שיש פער גילאים גדול, יש כאלה שהם בגיל השלישי ויש כאלה שהם נערים שלא רואים אותם וצריך למצוא את הנקודות האלה בתוכו. אני מפנה לשאר המשפחות לדבר ומקסימום אמשיך. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה נעם. מירב לשם גונן, אמא של רומי, בבקשה. << אורח >> מירב לשם גונן: << אורח >> בוקר אור. אני מצטרפת קודם כל תודות של נעם. אני חושבת שפתיחת מושב הכנסת כשהוא נפתח בוועדה הראשונה עם הנושא של משפחות חטופים, משפחות שבים, החטופים – הוא אחד מהדברים שמציינים בעיניי את הערך העליון שלנו במדינת ישראל, שהיא הערבות ההדדית. אני גם אגיד שבאמת הלב שלנו עם משפחות הנופלים וגם עם הפצועים. המעגלים הם כל כך גדולים, כל כך כואבים, כל כך מתישים. והערבות ההדדית היא הדבר שמחזיק אותנו. אני מוסיפה לדברים של נעם, כי אתה יודע, אנחנו נראים בסדר ואנחנו מחייכים ואנחנו מתפקדים ואנחנו מופיעים במקומות, אבל אף אחד לא יודע מה באמת קורה מאחורי הקלעים. אני באה כדי להוסיף, הפתרון הוא יותר יהיה אצלכם או אצלנו גם, אם אני מדברת רגע עלינו כעל המטה. אבל המענה שניתן למשפחות, משפחות השבים גם, מהבחינה של התמיכה הנפשית, כספית, הוא לא רק לא מספק הוא פשוט לא קיים. אנחנו, שאנחנו משפחה של שבה ששבה פצועה קשה מאוד, אנחנו לא הצלחנו עדיין לחזור לשגרה. חמישה חודשים ראשונים אני לא עבדתי. ואני אמא שמחזיקה בית. מישהו איכשהו צריך לממן את זה. והיום אני לא הצלחתי להגיע בחודשים האחרונים לכנסת, כי כל מה שאני עושה זה או לתמוך את הבת שלי ששבה כשהיא פצועה או לתמוך את אחד הילדים שלי שהוא פצוע נפש מן הסתם, או לעבוד ולרוץ אחרי אותה הכנסה כדי להצליח להחזיק את עצמי על פני המים. אלה נקודות שדיברנו עליהן בעבר כל כך הרבה פעמים, אבל הן חשובות להזכיר שוב. נקודה שנייה שאני יודעת, היא לא קשורה אמנם לרשויות, אבל נצטרך למצוא לה פתרון גם כן, בטח לשבים שחזרו אחרי 730 פלוס ימים. חטופים ששבים, גם הפצועים וגם מי שנזקק לסעד כלשהו טיפולי, לא מקבלים מלווה באופן טבעי. הבת שלי פצועה ביד, עברה שלושה ניתוחים מאוד קשים. אנחנו כל פעם מחדש נלחמים כדי לאפשר שתהיה מלווה צמודה אליה, שלא עובדת בשום דבר אחר ותוכל להיות ממומנת. זה כל פעם מחדש מלחמה. זה משהו שהמדינה הייתה חייבת לפתור עוד מהשלבים הראשונים. אנחנו העלינו את זה כבר אחרי ההסכם הראשון, זה לא משהו חדש לנו. זו נקודה שהיא קריטית לשיקום, כי לא באמת אפשר להשאיר אותם לבד. שתי נקודות נוספות שאני רוצה להעלות, אחת מהן זה הנושא של התמיכה הפיזית של השבים. מענק הספורט הקיים היום הוא מענק של 4,000 ש"ח לשנה, כאשר הם נזקקים לתמיכה פיזית שהיא כמעט יום יומית. ה-4,000 האלה אולי מספיקים לחודש-חודש וחצי, בטח לא שנה שלמה. משהו שאני מבקשת גם שנמצא. אני רואה, ככל שהזמן עובר, אני היום הגעתי לכאן כי כל כך חשוב להגיע. אבל מה שעשיתי זה ויתרתי על הטיפול הפסיכולוגי שאני עוברת. לא ניתן לא לוותר על טיפול פסיכולוגי, לא לדלג עליו והמדינה צריכה למצוא את הדרך. אם זה דרך הרשויות המקומיות או דרכה, לממן טיפולים פסיכולוגיים למשך זמן מאוד ארוך. כי לא רק השבים נזקקים לזה. אנחנו נזקקים לתמיכה כדי להבין בכלל איך לתמוך אותם. אנחנו כמשפחה, ואני לא מדברת רק על ההורים, אני מדברת על האחים שהם מעטפת מטורפת שאף אחד לדעתי עוד לא חקר אפילו כמה המעטפת הזאת גם ניזוקה וגם לא מקבלת תמיכה מספקת בשום צורה היום. אני חושבת שהמדינה צריכה לקחת על זה אחריות כי הם הדור שכרגע מחזיק אותנו, את כולנו. אני כבר לא מדברת על ילדים במקרה של הורים מבוגרים שנחטפו. מה שאני רוצה שהמדינה תבין או תיקח לתשומת ליבה יותר לעומק, אנחנו זה הכוח של המדינה. החטופים החללים שנמצאים עדיין בעזה מבחינתנו הם אנשים חיים. כך אנחנו מתייחסים אליהם בהרגשה. אנחנו נופלים לפעמים בלשוננו, כי אנחנו מתייחסים אליהם כאל חטופים חללים, אבל עבורנו, בטח עבור המשפחות שלהם הם אנשים חיים. וכל עוד הם לא מוחזרים, אנחנו היינו בטוחים שתהיה הקלה עצומה אחרי שכל החטופים החיים יוחזרו. ואני מבקשת שגם נשתמש במילה יוחזרו, לא יחזרו. זה לא קרה. לא הייתה הקלה. אנחנו נמצאים עם קרס בלב שנמשך מתוך עזה. זה המקום הכי לא הגיוני שהלב שלנו יהיה. הלב שלנו צריך להיות כאן. ובשביל שהוא יהיה כאן צריך שיחזירו את כל 16 החטופים החללים. אבל שיזכרו שאנחנו מרגישים כאילו זה בשר מבשרנו שנמצא שם. הוועדה הזאת חשובה לא יותר מוועדות אחרות, אבל היא אחת הדחופות ביותר. ותודה על הקיום שלך ואני שמחה שכולנו מתכנסים כאן לאותה מטרה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה מירב. אני רק אוסיף שבאמת נדייק אולי למה שאמרת, שהייתה איזה שהיא מחשבה של הקלה שהחיים חזרו. אז לפחות מהשיחות שלי עם המשפחות של החללים שעדיין ברצועת עזה החרדה רק עלתה עשרות מונים, כי לא היה נעים להגיד, אבל בעצם ההימצאות של חטופים חיים נתנה איזה שהיא תקווה שגם חללים יגיעו. ועכשיו יש באמת איזה שהוא חשש. לכן גם פתחתי ואמרתי, המחויבות, אמרתי בסוף זה לא רק מחויבות שלי כאדם או כחבר כנסת, זו מחויבותה של מדינת ישראל וכך היא הגדירה את המלחמה, להשיב את אחרון החטופים. אחרון החטופים זה לא משנה אם הוא חי או חלל, הוא צריך לחזור. חנה כהן נמצאת בזום, שומעת אותנו? דודתה של ענבר היימן ז"ל. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> שלום לכולם, שלום חה"כ קרויזר. רואים אותי? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> לא. תכף יסדרו אותך, אבל שומעים אותך. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> יופי, זה הכי חשוב. חה"כ קרויזר, בראשית דבריי אני אפתח ואומר, ענבר הילדה היחידה בשבי חזרה. יש לה 16 אחים עדיין בשבי. אנחנו נילחם עד האחרון שבהם וכולם צריכים לחזור הביתה. זה כרגע הכי חשוב. דבר שני, אני אפתח ואשאל, שלשום קברנו את הילדה, את הפרח שלנו. קיבלנו פרח בתוך ארון. אני רוצה לדעת איך אפשר להשתקם מדבר כזה? אני מזמינה את כולכם לראות את המשפחה של אחי, אתה ראית אותם. אני רוצה לדעת מה המענים למשפחות החטופים החללים, להורים שלהם. זה מעניין אותי לדעת. האם אתם רוצים שהם יסיימו את החיים שלהם כהומלסים? האם אתם חושבים שהייתה פה פעולת איבה רגילה? אני רוצה לדעת איך אתם מסתכלים על כל הנושא של החטופים החללים. עם כל הכבוד שנתתם את המענה למשפחות של החטופים השבים, באמת כל הכבוד, מגיע להם. בד בבד פשוט לא נתתם את המענים להורים, ואני מציינת שוב, להורים או לבני הזוג של החטופים החללים. אני רוצה לדעת איפה זה עומד. המשפחה שלי לא תסיים את החיים שלה כהומלסית. אני אשמח לדעת איפה זה עומד. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> יש נוסח שאת מכירה אותו, שאנחנו עבדנו עליו ביחד. עשינו לו איזה שהוא מה שנקרא מקצה שיפורים, כדי להתאים אותו ולדייק אותו, כי הנוסח הראשוני לא היה נכון ולא היה מדויק. נקווה שהנוסח הזה ברגע שנסיים את העבודה עליו אנחנו גם נפיץ אותו, בוודאי למשפחות. אני מקווה שהוא ייתן איזה שהוא מענה. אני בוודאי לא חושב שזה מענה מושלם, ואני מאוד מקווה שנצליח להריץ אותו בחקיקה מאוד מהירה. ברגע שהוא יונח, נצליח לקבל את הפטור מחובת הנחה, נעלה אותו במהירות לוועדת שרים. אני בטוח שלא יהיו לו פה מתנגדים. כמו שאני אומר, יכול להיות שהוא לא יהיה המענה המושלם, אבל הוא יהיה איזה שהוא ראש חץ כן להתחיל באמת את המענים גם הכלכליים והגם הנפשיים למשפחות החטופים החללים. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אני רוצה לספר לך, חה"כ קרויזר, שאחי ששכל את הבת שלו, שלא מתפקד, בקושי עומד על הרגליים, הגיש בקשה לביטוח לאומי וקיבל 20%. נשמע לך הגיוני? אני אשמח לדעת את התשובה. נשמע הגיוני? שאבא שקיבל את הילדה בתוך ארון, שלא מתפקד, משפחה מפורקת. האבא מקבל 20%? איפה המענה שנתתם למשפחות, להורים של החטופים החללים? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני לא חושב שיש כאן, חנה, איזה שהוא צורך לעשות איזה שהיא השוואה. אני חושב שיש צורך לעשות תיקון ומענה שיתאים לכולם. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> מה זאת אומרת השוואה? תגיד לי מה זה השוואה? עם מי אני משווה? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> לא, זה שהיה מענה וגם אנחנו שומעים שהוא בסוף מענה חלקי, גם כשחוקקנו את התיקונים, גם את התיקון לחוק פדויי שבי וגם עכשיו את החקיקה שצריכה להתקדם במעבר מ-50% בהכרה אוטומטית ל-100%. גם כאשר חוקקנו את זה ידענו שאנחנו יורים באפלה. כי ידענו שהצרכים שחשבנו שיהיו נכונים לכשהם יחזרו יתבררו שלא פגענו במטרה במדויק, פגענו ליד. ולכן עשו מקצה שיפורים. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> רגע, לכשמי יחזור? אני רוצה להבין. לכשמי יחזור? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני אומר, כאשר חוקקנו את התיקון של של חוק פדויי שבי חוקקנו אותו במחשבה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה הם יצטרכו כאשר שבים חוזרים יחזרו. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אני שואלת אותך על החטופים החללים. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני אומר, לכן אני אומר. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אתה לוקח אותי לשבים. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> לא, אני אומר, יש פער. אין פה ויכוח על זה שיש פער. יש פער שצריך להדביק אותו. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> יפה. מדוע יצרתם את הפער הזה? אני רוצה להבין. מדוע לא נתתם את המענה מלכתחילה להורים של ענבר שחזרה בתוך ארון? וכמוה יש עוד כאלה. מה חשבתם, שקברנו חתול? אני רוצה להבין. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> לא, חס וחלילה. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> מה חשבתם? שאין מענים למשפחות האלה. מה חשבתם? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> כשהתחלנו לעבוד על החקיקה לא היו עדיין שבים, אף אחד לא חזר, היו 251 חטופים ברצועת עזה. היינו בתקווה שיגיעו בהקדם, במהרה. אף אחד לא חשב לעצמו שניגרר לשנתיים עם עדיין 16 חטופים חללים שיהיו ברצועת עזה. וכן, נדרש לתת מענה. אין פה איזה שהוא דיון שלא צריך או כן צריך. צריך. ואנחנו עובדים על זה. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> צריך לתת מענה בחקיקה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> כן, בוודאי, עובדים על החקיקה. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> להורים של החטופים החללים. ואני מדברת איתך על ההורים ועל בני הזוג. אוקיי? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> בוודאי. בחטופים החללים המעטפת היא לקרבה הראשונה, זאת אומרת להורים ולאחים. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> ולבני הזוג. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> כן, ולבני הזוג. לקרבה ראשונה: ילדים, בני זוג, בנות זוג, הורים, אחים. בחקיקה של השבים החקיקה התעסקה, דרך אגב, סביב השב. שגם ההורים שלו לא היו בתוך המעטפת של המענה. וגם פה אנחנו רואים שזה חסר. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אני חייבת להגיד לך חה"כ קרויזר, בוא נעשה סדר בעניינים. לקבל ילד לשיקום זה לא לקבל חלקים בתוך ארון. בוא נעמוד על דיוקם של דברים. ואתם על זה לא נתתם את המענים. לא נתתם את המענים להורים ולמשפחה הקרובה של החלל שחוזר בתוך ארון, בחלקים ולפעמים ברקמות. מה חשבתם? אני לא מבינה איפה הייתם עד היום? << אורח >> קריאה: << אורח >> חה"כ קרויזר, אם תרצה אני אתייחס. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אז אני אומר עוד פעם, חנה, אנחנו נמצאים בשיח הזה כבר לא מעט זמן. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> כן. אני אסיים בזה שאני אומר שהם איבדו מקומות עבודה ולא יחזרו יותר לעבוד. אני אסיים בזה שאני אומר שאנחנו נצטרך להישאר עם הכאב שלנו בעוד אחרים משקמים. והייתם צריכים לתת פה את המענה לדבר הזה. ואני אסיים בזה שאני אומר שאני מקווה מאוד שאתם תיתנו לזה את המענה, כי אני סומכת עליך, חה"כ קרויזר. זה הכול ובזה אני סיימתי, כי אני כרגע הולכת למשפחה ההרוסה שלי. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> קודם כל תודה רבה שעלית. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> תודה רבה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> וששיתפת. תמסרי חיבור לחיים וליפעת. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> תודה רבה, תודה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני רק אשלים לציבור שצופה בנו, שאכן באמת נדרש לתת עוד מענה. המחשבה הייתה שבאמת המענה שיינתן דרך ביטוח לאומי הוא מענה שהוא מספק, אבל הוא לא מענה שהוא מספק. יש מענה חלקי. כמו שגם שמענו, שהמענה שחשבנו שאנחנו מחוקקים עבור השבים החיים אנחנו מתבררים ככל שעובר הזמן שהחקיקה הייתה נכונה חלקית לשעתה והיא נדרשת לתיקונים ולסיוע נוסף. יש מעגלים שעדיין לא הגענו בכלל לתת להם סיוע רוחבי, שזה המעגלים קראנו לזה השניים והשלישיים שזה אחים, בני דודים, דודים. שכנים אפילו. כל מי שהיה חלק מאותו היום ומהקרבה למשפחה, שאנחנו רואים שגם בשיקום של השב הוא שואב את המשפחה פנימה, כמו שמירב אמרה. צריך לחזק את עמוד השדרה של הבית כדי שתהיה אפשרות לשקם גם את השב בצורה נכונה. המענים הם לא מושלמים. גלעד קורנגולד, אבא של טל. << אורח >> גלעד קורנגולד: << אורח >> בוקר טוב, שמי גלעד, אני אבא של טל שהם שחזר אחרי 505 ימים. אני סבא לנכדים נווה ויהל שהיו 50 יום בעזה. עדי שהם היא כלתי. מדברים כאן, באמת מדברים כאן על נושאים רבים. אני רוצה להתחיל קודם כל בנושא של החטופים, 16 חטופים חללים שנמצאים עדיין בעזה. אני לא מצליח להבין, יושב-ראש הוועדה, מה הבלגן הזה? כאילו, לא חוזרים כבר שלושה ימים או יומיים, לא חוזרים חללים. אני מציע לכל אחד מכם, באמת לכל אחד מכם, בשבוע הקרוב יש הלוויות של חטופים חללים. תיסעו לשם. תראו מה קורה למשפחות. תראו מה קורה לאבא או לאמא שהילדים שלהם חוזרים בארון. תראו אלפי אנשים שבאים לשם לתמוך. תלכו לשם ותבינו מה קורה, חוסר הוודאות עכשיו למשפחות שהיו בטוחות שהילדים שלהם יוצאים ומסתבר שלא היה גידור על כמה חללים חוזרים ובאיזה שלב. זה היה פרוץ לגמרי לפי הבנתי. כי החיים הגדירו 20, הגדירו עד 12:00 יום מסוים וחזרו. לגבי החללים יש פרצה איומה שלכל אחד יש פרשנות משלו. אבל תסלחו לי שאני אומר, אבל כל אחד שש להיכנס חזרה למלחמה, כך זה נראה לי. יש חללים שאנחנו יודעים בוודאות, ישראל אומרת בוודאות שלא ימצאו אותם. אבל בואו, את כל אלה שאפשר עוד למצוא, בואו נמצא ונחזיר אותם מהר. אוקיי? במסגרת הכעס שלי, אין לי כעס על זה, אבל יש לי כעס גדול מאוד. יש חברות מסחריות שהפרסומות שלהם זה להוריד את הסיכות של החטופים. יש חברת מזרנים גדולה מאוד מהאזור שלנו שהמנכ"ל הוריד את הסיכה ובואו תקנו מזרן. ויש לנו יושב-ראש כנסת שמרוב שהוא התבלבל ומרוב שהוא דיבר ומרוב שהוא לא הבין בכלל מה הוא אומר ומה אחרים אומרים, הוא הסיר את סיכת החטופים. זה ככה נראה. אסור. אנחנו ממשיכים, אנחנו כל המשפחות, הנה, כל המשפחות. לה חזרו, לה חזרו. חזר. אבל כולנו עד הסוף, זה מה שאמרנו. כמעט נדרנו. חלקנו נדרנו שאנחנו עד החטוף האחרון ונישאר עד החטוף האחרון. לא יעזור לאף אחד. אבל לא יכול להיות שבמדינה מתחיל נרמול של החטופים. אתמול הייתי כאן בהלוויה ובאה איזה גברת, רואה אותי עם חולצה של החטופים. היא אומרת 'מה, לא חזרו כולם?' כאילו, מה זה צריך להיות? זה לגבי זה. אני באמת מציע לכם, גם אזרחים יכולים להגיע להלוויות, זה מאוד חשוב. תבינו מה המשמעות של להחזיר חלל חטוף אחרי שנתיים, שלא נשאר הרבה ממנו. באמת לא נשאר הרבה ממנו. מה המשמעות למשפחות האומללות האלה ומה קורה למשפחות שלא חוזרים והם לא יודעים בכלל מה קורה. אין עם מי לדבר. אין עם מי לדבר. לא האמריקאים אכפת להם עכשיו, לא ישראלים אכפת להם עכשיו. אתמול התחילה איזה מיני דרמה מלחמתית בעזה. אף אחד לא ידע אם זה ימשיך, לא ימשיך. לגבי המשפחות של החוזרים. אז אכן יש, אנחנו קיבלנו חלק מזה בפעולות איבה וחלק בחוק המשפחות. אבל יש דבר אחד שצריך להבין, אני אתן דוגמה על עצמי. טל חזר, אני צריך לטפל בו, אני צריך לדאוג לנכדים שלי, כי הוא צריך לטפל בעצמו. עד עכשיו הוא היה עסוק, משימת חייו זה שאביתר וגיא יצאו. אז מי שלא ראה את שמחת האושר שלו כשנפגש איתם בבית החולים. ועכשיו הוא מתפנה גם לשיקום. אנחנו ב-30 ביוני קיבלנו, היינו 18 חודשים במלון דניאל, אנחנו בהרצליה. 30 ביוני אמרו לנו תודה רבה, היה מאוד נחמד, לכו תחפשו את עצמכם. ואני דיברתי איתך במטה על הנושא הזה. לא יכול להיות. אני לא התנדבתי והמשפחה שלי לא התנדבה, סליחה על הביטוי הגס, להידפק ב-7 באוקטובר. לא התנדבנו. לא יכול להיות שנותנים לי טיפול פסיכולוגי שיש לי פעמיים בשבוע עכשיו. אני על כדורים. אבל רק ל-36 חודשים. למה לא לחודשיים? למה לא לעשר שנים? זה משהו, אחר כך נטפל בזה. לא, אי אפשר. צריך להיות ממש חוק ברור. הנושא של משפחות של חטופים, אני לא חזרתי לעבודה. העסק שלי התמוטט. אני לא מסוגל כרגע לחזור, הלוואי והייתי מסוגל, אני משתגע כבר בבית. המדינה צריכה להבין שהסיפור של 7 באוקטובר זה משהו חריג לחלוטין מכל הסיפורים שהיו כאן. אני חושב שמשפחות החטופים צריכים לקבל מענה, בואו נתחיל בעשר שנים ואז נבדוק. אבל מענה גם כלכלי. כי יש כאלה באמת שחזרו לעבוד, הם לא יבקשו את המענה הכלכלי. אבל יש כאלה שלא מסוגלים. דבר שלישי, אני רוצה להודות לעיריית הרצליה, שאני חי שם כבר שנתיים. יש לי אוזן קשבת, יש לי מענה לכל דבר על ידי אנשים פרטניים שראש העיר ממנה. לפעמים רק אוזן קשבת זה ממש פנטסטי, כולל מקומות חניה בכל חניות העירייה. וגם אם אני חונה בטעות באיזה מקום או לא בטעות, יש לי גם למי לבקש לבטל את הדוח. לכן אני ממש מעריך את מה שעושים לנו בעיריית הרצליה. ואכן, אני גם כן מעוטף עזה. ואני רוצה להגיד, אני מרכז החיים שלי עבר להרצליה כבר שנתיים. אבל מיכל התמנתה לראשת המועצה ומאז שמיכל התמנתה לפחות יש לי אוזן קשבת. אנחנו מדברים, מחליפים דעות. ואני יודע שאם אני אצטרך משהו באשכול יהיה לי. ולצערי, באמת, לפני שמיכל הגיעה, לא היה לנו. כולנו התנפלנו על ראש העיר הקודם, ראש המועצה הקודם. כי פשוט שכחו אותנו. זהו, אלה שלושת הדברים שרציתי להגיד ותודה רבה לכולכם שאתם כאן. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה גלעד. ענבל, את רוצה לדבר? בבקשה. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> בוקר 745 לכולם. קודם כל, תנחומים למשפחות שאיבדו את היקר להם מאוד. אני ענבל, בת דודה של טל שהם. למעגל שני, כמו שעכשיו אתה אמרת, אין שום מענה. אני שומעת את החברים שלי פה, את דוד שלי ואת המשפחות מתפרקות ואני יכולה להגיד לך איך זה נשמע מהצד שלנו כמעגל שני, שאנחנו מדברים בינינו. כשאני ביקשתי טיפול, כי אני עכשיו אחרי, סתם ימים אחרונים, שתי הלוויות, ארבעה ניחומים ועוד שניים היום. איתן לוי ומפה לאוריאל ברוך. יש לנו עוד הלוויה ביום שני, יש הלוויה היום, יש הלוויה כנראה מחר. << אורח >> גלעד קורנגולד: << אורח >> חמישי. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> בחמישי. ואתם לא איתנו באירוע. כאילו המדינה אומרת להורים, וזה ברור, ולאחים וזה ברור. ואני לרגע לא אומרת שזה לא חשוב, זה הכי חשוב כמובן לשבים עצמם. יש מעגלים שליוו את המשפחות. זה נורא קל להגיע אליהם. כל משפחה יודעת מי האנשים שליוו אותם, שניתן לשאול דרך המינהלת היי גלעד, מי האנשים שליוו אותך לא ממעגל ראשון? נשמח לעזור. אני פניתי לקופת חולים לקבל טיפול, שאגב, זה לא בחינם, שלא מישהו יחשוב לרגע שזה בחינם, אני לא זכאית לו. דיברו איתי על שבעה חודשים קדימה. משבעה חודשים קדימה אמרתי לה אני יכולה לקפוץ מהגג שבע פעמים, אולי אז מישהו יראה איזה מודעה בעיתון ויגיד, אה, נכון, משפחות חטופים. אז משפחות חטופים יש להם הרבה מאוד מעגלים שהמדינה לא יודעת שהם קיימים. וזה עצוב, כי אנחנו ראינו. אני לא אומרת פה משהו שאף אחד לא יודע, הדוד של מיה שם, כולנו יודעים שזה לא, כוחו לא עמד לו ובסוף הוא התאבד. אני לא רוצה לראות מודעה בעיתון עם שם שאני מכירה שלחם איתי שנתיים על כך שיכלו לתת טיפול, לנו, גם לנו. אם יכלו לשנות בשני מיליון שקלים את שם המלחמה, יכלו בהרבה פחות לעזור למשפחות, לאנשים שזקוקים אחרי כל כך הרבה חודשים של מאבק. וזה לא נגמר. לא יודעת איפה אתם בשבת, אנחנו היינו בכיכר החטופים. כי כשאני קיבלתי הודעה מאיילת גולדין שכותבת לי אני מפחדת שאני אהיה לבד בכיכר, אני לא יודעת איך מישהו בכלל יכול היה לחשוב לא להיות שם ביום שבת הזאת. לשמחתנו הכיכר לא הייתה ריקה, אבל גם אנחנו לא נשאיר אותם לבד. וגם אנחנו, דרך אגב, לא כולנו חזרנו לעבוד. בטח לא כמו שעבדנו קודם. וכאשר גלעד מדבר על אוזן קשבת מעיריית הרצליה, אני יכולה רק לחלום שעיריית ראשון, פעם אחת לא שאלו אותי ענבל, מה הצרכים שלך? פעם אחת. אבל אני לא מדברת עליי כענבל, אני מדברת על מעגלים שניים ושלישיים: נכדים, בני דודים, דודים. שאתם מכירים את רבים מאיתנו, משפחת דיקמן, משפחת קלדרון. אלה לא שמות שזרים לאף אחד בחדר הזה. אני מבקשת לחשוב על לתת מענים גם לנו. לחנה, ששמעתם עכשיו. לא לתת לי להגיד את הדברים עכשיו ולהעביר הלאה בלי שום התייחסות. אני כן רוצה שנחשוב יחד, בכל המעגלים איך אנחנו עוזרים. זו ממש לא בעיה להגיע לכל משפחה ולשאול אותה מי האנשים שליוו אותם. תודה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה ענבל. אסתר בוכשטב, אמא של יגב. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> דבר ראשון אני רוצה להשתתף בצער משפחות הנופלים. אני לא מעבירה נחמה, כי אני יודעת שאין נחמה. כל מי שמדבר על נחמה לא מבין מה זה להיות הורה שכול, בן משפחה שכול. אין נחמה. אני רוצה להוסיף לדברים שנאמרו פה. הסיפור של החטופים, אנחנו דיברנו עליו כל כך הרבה. אנחנו כבר שנתיים באירוע. על חוסר הוודאות, על אובדן עמום, כל הדברים המאוד קשים שעוברות משפחות החטופים וכרגע נשארו 16 משפחות חללים שנמצאות באובדן עמום. אני הייתי שם, אני יודעת מה זה. עד שלא מגיע הארון לבית הקברות אין ידיעה. אין ודאות. הוודאות קורית רק כאשר מגיע הארון לבית הקברות. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות היום הכול כדי להביא את 16 המשפחות האלה לוודאות. ודאות כואבת, ודאות בלי נחמה. אבל ודאות. ואת זה אנחנו חייבים לעשות. אנחנו מחויבים כמדינה לעשות. ואין לאף אחד את הזכות להגיד יש זמן. אין זמן. המשפחות צריכות ודאות. אני רוצה להמשיך לכיוון הדיון של היום של הרשויות. הסיפור של המשפחות מול הרשויות זה מתחלק לשני סוגי משפחות: משפחות שנמצאות ברשות שלהם, ברשות הקבועה שלהן. משפחות שהבן או הבת, בן משפחה שהיה חטוף או שעדיין חטוף שנשארו בביתם. והרשות אולי קצת מכירה אותם ואולי לא. ומשפחות שמפונות. אני נמנית על המשפחות המפונות עדיין. שהרשות שהם עברו אליה לא מכירה אותם. אני חושבת שבכל מקרה, בכל רשות צריך להיות נציג שיפנה למשפחות. לא שיחכה למשפחות שיפנו אליו. והצרכים הם מאוד גדולים. אני יכולה להגיד מתוך ניסיון שלי שהפנייה לרשויות היא מאוד קשה. חוסר היכולת שלנו, ואני אומרת את זה על עצמי, שאני טובה בלעזור לאחרים ולעזור להם במגע עם הרשויות והביטוח הלאומי. אבל כל דבר שלי, אישית, ואני מעריכה שזה קורה לכל המשפחות, קשה. קשה הפנייה. אני חושבת שצריך להחליט על נוהל אחיד לכל המשפחות ולכל הרשויות. שבכל מקום יהיה נציג שיפנה למשפחות, יישב עם המשפחה. ולא טלפון אחד או, אני אומרת אפילו לא בקבוק יין בראש השנה עם ברכה של שנה טובה, כי זה לא עוזר. זה לא מה שאנחנו מחפשים ולא מה שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים מגע. שיהיה לנו כתובת של מישהו שיישב, ידבר עם המשפחה, יעלה את הצרכים. יש המון צרכים בהרבה כיוונים. החל מחינוך, שיקום תעסוקתי, חוסן. הרבה מאוד דברים. אבל מה שקורה כיום זה שהמשפחות צריכות לפנות. יש רשויות שהם בסדר גמור, אני לא אומרת, אבל אין נוהל אחיד. והחוסר בנוהל אחיד הוא בעייתי. אני חושבת שהיום צריך ללכת לכיוון שתהיה החלטה מסודרת, שיהיה ברשות בן אדם אחד שהוא אחראי על המשפחות. רוב הרשויות אין בהם הרבה חטופים. משפחות חטופים, חוץ משער הנגב ואשכול. אבל שם זה צריך להיות אחרת. אני חושבת שזה משהו שצריך לקדם וזה לא עולה כסף וזה לא עניין של הרבה פרוצדורה. זה רק רצון טוב להחליט את זה כהוראת שעה בעיניי ולהמשיך עם זה. תודה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה אסתר. גליה חושן, אמא של הדר. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> שלום. אני גליה חושן, אמא של הדר. היא הייתה בנובה, נרצחה במיגונית המוות. אני לא, אני יודעת שהדיון פה הוא דיון ספציפי לנושא של משפחות החטופים. ואני חושבת שזה חשוב. אני חושבת שצריך לתת מענה מיוחד, כי הם עברו שנתיים שמי שלא עומד במקום הזה לא יכול להבין. אבל אני בכל זאת רוצה לומר מהצד שלי כאמא שכולה, כחלק ממשפחות שכולות רבות, לראות את החטופים חוזרים זה הרגשה עילאית, באמת. אני רוצה להגיד לכם שאני נשברתי. נשברתי. העור שלי כואב מהשתוקקות למגע של חיבוק עם הבת שלי. וכשאני רואה אותם חוזרים ומתחבקים, אני מתפרקת, כי גם אני רוצה. כל כך רוצה וזה לא יקרה. ואני רוצה לומר לכולם, ברוך השם שהחטופים חוזרים, תודה. צריך, חובה, זה המדינה מחויבת לאזרחים שלה. אבל זה לא חזות הכול, יש 2,000 משפחות שכולות. 2,000. אנחנו לא נקבל את הילדים שלנו חזרה כבר. לא נקבל אותם. ואני שומעת על משפחות החטופים אומרים שמתפרקים ולא עובדים. גם אצלנו יש דברים כאלה. הבת שלי שנה וחצי לא תפקדה, עזבה עבודה. מישהו הסתכל עליה בכלל? הבן שלי הפסיק ללמוד באוניברסיטה, הוא הלך לחפש את אחותו בשבת. אחר כך נכנס לעזה בכמה סבבים. הוא עכשיו במילואים בעזה. כסטודנט הוא הפסיק ללמוד. הוא אומר אמא, אני לא חוזר ללימודים, גמרנו. לא רוצה. החיים השתבשו לו. מישהו מסתכל עליו? אז באוניברסיטה אמרו לו יש לך הערכות חלופיות ומבחנים. אבל בתוך סמסטר ב' לעשות גם הערכות חלופיות של סמסטר א', זה לא מעניין אף אחד. אז הבן אדם הרים ידיים. אז גם לנו יש את הדברים האלו. ואני צריכה להיות חזקה. אז בחגים אני הייתי מאוד חלשה, הילדים שלי לא ידעו איך לאכול אותי כי אני התפרקתי. ואז אני צריכה לקום בשביל הילדים שלי. נכון? יש לי ילדים חיים שכל החיים לפניהם, אני רוצה שיחיו ואני רוצה שיצמחו ואני רוצה שיקימו משפחות. זה קשה גם לנו. ואני לא חושבת, נכון שיש ניואנסים, חטופים חיים שחוזרים, ברוך השם צריכים שיקום. חטופים שחוזרים חללים שיקום מסוים, אבל גם אנחנו. אסור להפריד את כל הקבוצות האלה של ה-7 באוקטובר. תחשבו גם עלינו. ובשבילי, אני שואלת אוקיי, מה, מה, הקורבן, הקורבן שהבת שלי הקריבה. לא מרצונה. אזרחית, הלכה לרקוד, מבחינתי במקום הכי בטוח בעולם, כי זה גבול, אז בטח זה מלא חיילים ושומרים. יותר בטוח אפילו ממרכז תל אביב. והיא נרצחה, כי אף אחד לא בא להגן עליה ולא שמר עליה. אני רוצה לדעת מה, אני רוצה לדעת שזה לא היה לשווא. וכל מי שאמר אני מתנגדת, עם כל הכבוד לכל משפחות החטופים, החזרת החטופים זה לא ניצחון. זה בשום פנים ואופן לא ניצחון, זה תיקון. תיקון של העוול, תיקון של ההשפלה. אבל מה הניצחון בזה? זה עבד להם. הם הצליחו. הם חטפו לנו, קיבלו הומניטרי, הם קיבלו את כל האסירים שהשתחררו עם דם על הידיים. עבד להם. ותראו אותם עכשיו, הם ממשיכים. נהרגו לנו אתמול שני חיילים. זה ניצחון? אני דורשת ניצחון. כמו שדיברו עליו ב-7 באוקטובר וב-8 באוקטובר וב-9 באוקטובר. להשמיד את הרוע, למחוק את עזה, נוף לים. אני דורשת את זה. נחמה לא תהיה, כמו שאמרה פה אמא. אין נחמה. אין נחמה כשהילד שלך איננו. אין. ואני יודעת, המקרה שלנו זה מקרה בומבסטי. אבל גם כאשר ילד נהרג בתאונת דרכים אין נחמה. כשילד הולך אין נחמה. אבל אני רוצה שיהיה לזה משמעות. ובשבילי, אם יהיה ניצחון כמו שדיברו עליו, שלא יהיה שם חמאס ולא יהיו עזתים. אנחנו נהיה שם, אנחנו. גמרנו לסמוך על כל העולם ואשתו. אז זה יהיה בשבילי ייתן משמעות, הבת שלי לא נרצחה לחינם. יצא מזה משהו טוב למדינה ולעם. וזה הדבר המינימלי שאני מבקשת, לדעתי זה מינימלי, זה בסיסי. ואני אילחם בשביל זה. אמרת שנרמלו את מצב החטופים. אני ממש לא חושבת. ואני חושבת שהסיכה, אני לא לובשת את הסיכה. אז מה? אז לא אכפת לי מהחטופים? יש לי סיכה שחורה בתוך הלב שאין לי בת, שאני אשא אותה כל חיי. תפסיקו להתייחס לחיצוניות, זה לא מה שקובע. זה לא מה שקובע. תודה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה גליה. דבורה, את תרצי לדבר? << אורח >> דבורה עידן: << אורח >> קודם כל אני משתתפת בצערם של המשפחות, ש-"הותר לפרסום" לא מפסיק לרגע. כל פעם כשאני שומעת "הותר לפרסום" הנשמה לי נעלמת ואני כבר כל הלילה לא ישנה. אני רוצה קודם כל להודות לך, קרויזר ולחברי הכנסת שהולכים איתנו והולכים צעד-צעד. אמנם צעדים קטנים ואני בתקווה שהצעדים הגדולים יביאו לתיקון גדול. זו המחשבה שלי. באופן כללי, אני מתחברת להרבה דברים פה ונעם אמרה את זה בצורה כזאת, אני מאוד שמחה עם חטופים חיים שחוזרים. אבל כל חטוף שחוזר זה רעידת אדמה בשבילי על הפספוס הגדול, הבלתי נתפס ועל ההחמצה שיכולתי גם אני וגם הילדים של צחי לחבק וגם גלי. יש שמחה ויש כאב וכנראה זה חלק מהעולם, כך זה ירד, השמחה והכאב יחד. לנו יש תפקיד גדול. והתפקיד הגדול זה לעשות היום תיקון גדול בזה שמחזירים את כל החטופים. אני מעלה תמיד על נס את החטיפה של הדר גולדין, שאני שמונה שנים מלווה את המשפחה הזאת. לצערי הרב ב-7 באוקטובר הצטרפתי למשפחה הזאת. 11 שנים זה כבר יותר מידי לחכות לקבל את הבן חזרה. ואני מקבלת מה שאומרים פה, הבן שמקבלים חזרה יש לו שם, יש לו משפחה. זה אדם. ואת כבודו צריך להחזיר. כמו שמחזירים את החיים, same same. זה לגבי העניין הזה. לגבי הנושא של הרשויות: אני נמצאת בחוף אשקלון. אנחנו יש לנו שם שני חטופים, אני ומשפחת מצגר. נכון להיום באמת אני יכולה תודה לאיתמר רביבו. התעניין, מתעניין. האמת שאני אגיד, אני לא במצב שיודעת בדיוק מה הצרכים שלי. אין לי צרכים נכון להיום. אני לא מוצאת את עצמי לא לעבוד אני לא חוזרת. היה לי עסק, לא מוצאת מקום שאני יכולה לנשום, אז אני עדיין לא יודעת איזה צרכים. אז מה שאני רוצה לומר פה שכאשר מחליטים על איזה שהוא חוק לגבי הנושא הזה שלנו החוק לא יכול להיות מוגבל בזמן. זה צריך להיות חוק מתמשך, חוק לחיים. אין מה לעשות, זאת מציאות חדשה. צריך להתייחס אליה כאל מציאות חדשה. לכן הצרכים הולכים ומתפתחים בלי שנדע לאן זה הולך. ואנחנו נצטרך, אולי היום פחות ובעוד חודש יותר. גם את החלק הכלכלי, גם את החלק הפסיכולוגי. וצריך בחוק פשוט להתייחס ולתת לזה את הממד הנכון. זהו, תודה. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> חה"כ קרויזר, אני יכולה להוסיף משהו? משהו קצר. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> ממש בקצרה, כי אני רוצה לתפוס את יעל. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> אני הבטחתי לעצמי, כיוון שכל המדינה מכירה את כל שמות החטופים, כי כל הזמן דיברו על השמות שלהם. אז אני קיבלתי על עצמי. אני אמרתי שאני אבוא לפה, וכל פעם, בגלל שהשתחררו עכשיו 20 החטופים החיים, אני אקריא שמות שאתם לא מכירים. אתם לא מכירים אותם, אבל הם גם נרצחו שם. במקרה השמות שיש לנו מהנובה. אז רק תרשו לי להקריא 20 שמות, אוקיי? נעמי בייקר, יוחאי אזולאי, שחר בן נעים, סאן יעקובוב, ג'ני כרמלי ניסבאום, יצחק לוי, יהודה בכר, יהונתן חי אזולאי, שרונה שמעוני שראל, נוי אביב, שיר ירון, עוז עזרא משה, יובל רביע, נועם רביע, לבנת לוי, נוי זעפרני, דניאל קסבצ'וק, מעיין ניסים לוי, רון שמר, ליאב אסייג. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> יש לי עוד מלא שמות. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה. אני רגע קופץ לזום, ליעל גורן חזקיה מהמינהלת, ממשרד ראש הממשלה. מינהלת החטופים, השבים והנעדרים. בעיצומו של המבצע החשוב הזה של הסיוע למשפחות, גם של החיים ששבו וגם של הנרצחים. בבקשה. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> תודה, תודה חה"כ קרויזר. אני מתנצלת שאני לא נמצאת פיזית בדיון. אתם יודעים כמה חשוב לי בדרך כלל להגיע. אבל בגלל באמת הימים המורכבים האלה והעבודה בשטח, אז לצערי נבצר ממני. אני כן אתחיל ואתייחס בקצרה לדברים שעלו, כדי לתת מענה מדויק יותר. תראו, אני אישית ובכלל כל האנשים שמתעסקים באירוע הזה באמת מתחילת המלחמה, וכמובן משפחות החטופים, השבים, במשפחות השבים, החללים, על כל סוגי המשפחות, כמובן קטונו מלהבין ממקור ראשון את הצורך, מה עובר על המשפחות ומה הצרכים. אבל אני חושבת שמאז תחילת המלחמה ניסינו ביתר שאת, בצורה הכי אינטימית שיש, גם אל מול המשפחות, גם אל מול מלווי המשפחות. גם בדיונים, הן במטה והן בקבוצות משפחות אחרות, לנסות להבין את הצרכים ולנסות לתת להם את המענה המיטבי. כמובן במסגרת המגבלות הקיימות, כמובן שאתה יודע אותן ומכיר אותן. בחלקן לא הצלחנו לפצח עד הסוף, על אף שמאוד רצינו. יחד עם זאת, הצלחנו להביא למענים, שוב אני אומרת, קטונו מלהבין אם הם שלמים לגמרי, אבל הם מענים די - - -. לגופו של הדיון אני רגע אתייחס לנושא של הדיון שקשור לרשויות המקומיות ואחרי זה אני אתייחס לחוקים שכרגע עומדים על הפרק ומה ניתן עד כה. לעניין הרשויות המקומיות, כבר לפני שנה וחצי, אם לא יותר אפילו, עשינו דיון גדול ורב משתתפים יחד עם יו"ר השלטון המקומי ויו"ר השלטון האזורי. הגיעו ראשי רשויות, ראשי מועצות. הגדרנו בהגדרה משותפת שכן בכל רשות ראש המועצה או העיר ימנה מי מטעמו שיהיה ה-POC למשפחות החטופים. דייקנו שכל ראש עיר מכיר ויודע. שוב, אני מתייחסת למעגל ראשון, תכף אני אדבר על מעגל שני. כנ"ל גם ילדים של, נכדים של וכו'. אנחנו חושבים, ובבדיקה עם השלטון המקומי ועם ראשי הרשויות הרלוונטיים, שזה עובד טוב. אם יש פערים נשמח איתך לדייק אותם. אבל ככלל בכל רשות יש את ה-POC. לעיתים זה ראש העיר ולעיתים זה מי מטעמו כדי שהדברים יטופלו עד תום. נציין גם שכמובן רשויות הרווחה, מיותר לציין, אור תתייחס לזה, אבל רשויות הרווחה בכל רשות מקומית גם יש לה עובד סוציאלי שמלווה את המשפחה וגם מטפלים במעגלים נוספים. כמובן אור תתייחס לזה. אנחנו גם בקשר ישיר, גם המינהלת עצמה בקשר ישיר עם ראשי רשויות. הגענו לא פעם לאשכול, מיכל ראיתי שנמצאת בדיון ותוכל להעיד על כך. אנחנו מנסים לדייק את המענים, לתת את המענים שצריך. כמובן, שוב, תמיד ניתן להשתפר ולשמוע. נשמח להשתפר ולשמוע ככל שצריך. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> יעל, יש שאלה לתומר, היועץ המשפטי. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> שלום גב' גורן. מה שעלה פה בדיון על הפער שקיים לגבי משפחות של חטופים שבים שהם מפונים, שהם לא נמצאים בעיר שבה הם רשומים כתושבים. נאמר כאן שהם לא מקבלים כל כך מענה. אז אולי כדאי לצמצם את הפער הזה. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> קודם כל, אוקיי, אנחנו נצמצם אותו. אבל שימו לב מה אמר גלעד קורנגולד, שהוא כן מפונה ממקום מגוריו ועיריית הרצליה - - - << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> בסדר, אבל זה מקרה פרטני. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> לא, אז אני לא מסכימה. דווקא המקרים הפרטניים הם איפה שלא ניתן מענה. << אורח >> קריאה: << אורח >> אני גם אוכל להתייחס לזה אחרי זה. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> העיריות המקומיות שמארחות את המשפחות שפונו מכירות גם הן אותן היטב. שוב, אם יש מקרה פרטני נטפל. אבל אני גם רגע כן רוצה להתייחס לסוגיית המגורים הזמניים. כי יש כאלה שקיבלו מענה בתחילת הדרך דרך המדינה או עד לא מזמן גם דרך המדינה במקומות שהם כמו מלונות או Airbnb וכו'. גם את זה דייקנו שהעיריות אמורות להכיר. אם יש פערים אנחנו כמובן נתקן אותם. אבל בכוונה אני אומרת עוד פעם, תמיד עשינו רישום מדויק ועקבנו אחריו. גם מי שלא מתגורר במועצה האזורית שבה הוא רשום. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> לכמה זמן נתתם את המגורים הזמניים? << אורח >> יעל גורן: << אורח >> המגורים הזמניים זה מאוד תלוי. יש כמה וכמה קריטריונים. מאוד תלוי איפה מתגוררת משפחת החטוף. אם היא מפונה או לא מפונה. אם היא מפונה כמובן שהמענה מגיע לה באופן מיידי דרך המדינה, למקומות הרלוונטיים שהיישובים אליהם התפנו. או בהסדרים דרך תקומה לזכאי נבדל ואז כל אחד בוחר איפה הוא רוצה לגור. מה זה נתנו מגורים זמניים? זה מאוד אינדיבידואלי לסוגיית, למשפחה. אם יש לנו שב ששב, שגם הוא רוצה להתגורר במקום כזה או אחר אנחנו מנסים לסייע ככל שניתן גם למשפחתו להיות בצמידות אליו. לכן להגיד לכמה זמן נותנים, הנושא הוא מאוד אינדיבידואלי ויש חריגים. ויש חריגים גם מאוד גדולים. אני יכולה לומר שיש משפחות שבים או חטופים שקיבלו מהמדינה מענה עד כה ומקבלים גם כפילות במענה. אבל שוב, זה דברים פרטניים. בגדול יש פתרון או דרך תקומה או דרך - - - המינהלת עם אירוח - - -. אבל שוב, זה פתרון שתפור ונתפר למשפחה בהתאם למענים. וגם אז, ככל שאנחנו מלינים אותם בעירייה מסוימת אנחנו מוודאים שהעירייה מכירה. אני אשמח לעבור הלאה, כי יש כמה ואני חייבת לסיים ויש כמה נושאים שאני חייבת להתייחס אליהם. שוב, הם לא קשורים ישירות לנושא הדיון, אבל הם בוודאי קשורים לנושאים שהעלו המשפחות וחשוב לי להתייחס אליהם גם. << אורח >> מיכל פלג עוזיהו: << אורח >> אני רק אבקש יעל, אני צריכה אוטוטו לצאת. גם אני היום בשביל הדיון הזה לא הולכת ללוויה של צ'רצ'יל, כי זה מספיק חשוב. אני כן מבקשת, עם כל הכבוד לזה שאת ממהרת, שתישארי גם לשמוע את הדברים אחר כך. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> אני אישאר לשמוע. << אורח >> מיכל פלג עוזיהו: << אורח >> אני הכי מודאגת כשאומרים לי שהכול בסדר, הכול מטופל. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> אנחנו לא אומרים שהכול בסדר והכול מטופל. אנחנו תמיד משתפרים ואנחנו מטפלים במה שניתן כמובן. אני חלילה לא אומרת שהכול בסדר, כי אמרתי בתחילת דבריי, קטונתי בכלל מלשים את עצמי במקו של להגיד שהכול בסדר. זה לא דבריי. אם זה התפרש כך אני מתנצלת, ממש לא. אני גם אישאר לשמוע את הדיון, רק שאני לא אוכל להתייחס ולהיות - - -. לנושא החקיקה ומה שיש לנו עד כה, חשוב לי להתייחס גם לזה. תראו, ככלל חקיקת משפחות השבים, השבים ומשפחות החללים ומשפחות השבים נוגעת נכון למעגל ראשון, שאגב, הורחב עבור משפחות החטופים. אני אומרת שזה הורים, בני ובנות זוג, אחים וילדים. מה שאין לנו בחוק משפחות שכולות, קרויזר אתה מכיר את זה. משפחות חללים שאינם, וזה בראשית דבריי חשוב לי לומר, דודה של ענבר אמנם לא נמצאת פה, אבל ההורים של ענבר מכירים את זה היטב. משפחות חטופים שחזרו חללים, הגם שהם עוד לא חזרו הם משפחות חללים. כלומר, הם משפחות חללים מכאן ועד לצערי סוף חייהם. מדינת ישראל מכירה בהם לצמיתות כמשפחות שכולות. וזה אומר גם קצבה חודשית קבועה שמקבלת המשפחה וכלל המעטפת שניתנת להם, שהיא כוללת כמובן את תחום השיקום הנפשי, סיוע בשכירות או ברכישת דירה, ברכישת רכב, בטיפולים רפואיים ונפשיים. שזו המעטפת הקבועה לכל משפחה שכולה. על זה הוספנו בחוק משפחות השבים את הסיוע גם לאחים וילדים, שאינם מקבלים את זה מתוקף חוק משפחות שכולות. זה סיוע של טיפול נפשי, רפואי, שיקום תעסוקתי, מימון לימודים וכו'. ברמה הגבוהה ביותר של חוק משפחות שכולות, כדי לוודא את השיקום שלהם על אף שבחוק, אני אומרת עוד פעם, בחוק משפחות שכולות אחים וילדים אינם זכאים למענה הזה. אבל בגלל המורכבות של משפחות החטופים והימשכות האירוע הבנו את החשיבות של זה. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> כן, אבל המענה הזה - - - << אורח >> גליה חושן: << אורח >> אני לא חושבת שיש הבדל משפחות שכולות של חטופים שחזרו כחללים ומשפחות שכולות שנרצחו ב-7 באוקטובר. זה ממש לא. אתם עושים אפליה בין דם לדם. לא יכול להיות. הילדים שלי מפורקים גם. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> גליה, תודה. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> סליחה. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> רגע, חוט המחשבה שלי נקטע רגע. אני יכולה להבין את דבריה של גליה, אבל בגלל זה תמיד אנחנו אומרים שאנחנו אומרים את המילים, צמד המילים שתמיד קשה לי לומר, השלכות רוחב. התקדימים, תמיד לזה אני מתכוונת. אבל באמת מתוך הבנה שהיה פה אובדן עמום לתקופת זמן ממושכת ולא שכול שמתחיל בשלב מסוים. אני לא אומרת גם מתי הוא נגמר. אבל הבנו ולכן פה נעשתה הפרדה, גליה. לכן נתנו את המענה הזה לאחים וילדים, מתוך הנקודה הזאת. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> זה לא תשובה טובה. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> לזמן מוגבל של שלוש עד ארבע שנים, מה שלא תקף להורים השכולים. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> יעל, זה לא, אני מציעה - - - << אורח >> יעל גורן: << אורח >> רגע, שנייה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> קארין, אני לא רוצה לקטוע אותך, אבל יש פה המון אנשים שחייבים לשמוע אותם. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> אבל אני מציעה שלא תעשה השוואה. אלה צריכים מענה ואלה צריכים מענה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> יש קטגוריות שונות ואנחנו לא יכולים לדבר, אנחנו צריכים להשתמש בכלים שיהפכו למשפטיים אחר כך. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> אני באה לייצג היום את משפחות החטופים והשבים. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> בסדר גמור. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> והכאב שלי הוא גדול עבור שאר המשפחות. וגם שם זה נושא שמטופל, אגב. אני יודעת שהוא על סדר היום. הלוואי והייתי יכולה גם לטפל בו. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> הוא לא מטופל. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> הוא מאוד לא מטופל. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> לא מטופל. אין לנו מינהלת. לנו אין שום גוף שמתכלל אותנו. אנחנו זרוקים. אנחנו של הנובה זרוקים. אף אחד לא מעניין אותו. אז יש את הקיבוצים שיש להם את האבא ואמא שלהם, יש את הערים שיש את האבא ואמא שלהם. יש את המועצה האזורית, הכול. לנו כלום. כלום, כלום, כלום. אף אחד לא מסתכל עלינו. אנחנו נלחמים כמו דון קישוט באוויר. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> גליה, אני אומר בהקשר שלך שני דברים. אחד, יש כמובן את אגף שיקום בביטוח הלאומי. אני יודעת שמשרד ראש הממשלה מקים עכשיו. אני רוצה להגיד מילה לגליה. בהקשר כמובן של משפחות נפגעי הנובה יש כמובן את ביטוח לאומי, אגף איבה ואגף שיקום שמתכלל את הטיפול בהם. אני גם יודעת בוודאות שמשרד ראש הממשלה, אמנם באיחור, נכון, הכול קרה קצת יותר לאט. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> קצת? << אורח >> יעל גורן: << אורח >> מקים כן היום וגייס אדם ייעודי להקים, שירכז, יבין מהם הפערים ויתכלל את הפערים עבור נפגעי ונרצחי הנובה. אבל אני שמה את זה רגע בצד שנייה. זה לגבי החקיקה של משפחות השבים, בין אם בחיים ובין אם לא. משפחות השבים בחיים גם כאן החקיקה שעשינו כי הבנו את הפער שקיים עבור משפחות השבים אחרי שהשב שב והצורך בשיקום. לכן הגדרנו באמת חוק שאמור לתת להם את המענה השיקומי, הן התעסוקתי, הן הנפשי וגם הרפואי. אנחנו מבינים שהזכויות שעמדו למשפחות הללו בעוד החטוף שלהם בשבי לא מומשו. לכן את הזכאות הזאת לעוד שלוש עד ארבע שנים שכוללת, כמו שאמרתי קודם על משפחות החללים ששבו, כנ"ל למשפחות השבים: שיקום תעסוקתי, מימון לימודים, הכוונה תעסוקתית כמובן. יש מרכז ייעודי שקם בביטוח הלאומי ובמקביל במשרד ביטחון למשפחות כיתות הכוננות והחיילים ומשפחות האזרחים, שכל תפקידו הוא לתת למשפחות השבים את המענים הרלוונטיים שניתנו להם על פי חקיקה. ולתת ליווי אישי. חדווה מביטוח לאומי פה, היא תתייחס לזה גם אחר כך. לתת ליווי אישי גם לאחים, גם לילדים, גם להורים וגם לבני ובנות זוג בכל מה שקשור לשיקום נפשי, תעסוקתי ורפואי. כמובן שהגדרנו גם מתן מענק ראשוני, המשך, כלומר המענקים שמקבלות משפחות החטופים בעודם חטופים. המשך לרבעון נוסף, כמובן בהשוואה לתעריף השיבה של השב. אנחנו מבינים שלא מיד יש חזרה לעבודה. בהמשך למה שאמרה מירב לשם גונן, לגבי הליווי של בני המשפחה. בהקשר הזה נכון שנעשה תהליך פרטני עבור השב, האם הוא זקוק לליווי או לא ואז ניתנות שעות ליווי למי שהמשפחה מחליטה. אם זה לבן משפחה או אם זה למישהו בתשלום שהמשפחה בוחרת. כמובן בסמוך לשיבה בן משפחה או שניים מקבלים אובדן הכנסה לתקופה של שלושה חודשים ואם צריך זה מוארך לעיתים. זה בסמוך לשיבה. אם אנחנו מדברים על הטווח הארוך זה בהתאם למצבו של השב. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> מה הקריטריונים להארכה? << אורח >> יעל גורן: << אורח >> אני לא יודעת להגיד את הקריטריונים המדויקים. זו ועדה רפואית בביטוח לאומי שמוגשים אליה הטפסים הרפואיים הרלוונטיים. היא לא עושה בעיות. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> נו, באמת. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> הוועדות האלה הן בעיקר - - - << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> זה לא בסדר. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> שנייה, תני לי לסיים. << אורח >> מירב לשם גונן: << אורח >> יעל, אני ממש חייבת לעצור אותך, כי מה שאת אומרת זה פשוט לא נכון. את מציירת ציור מאוד ורוד לחיים שהם, אני לא אגיד שחורים כי זה לא מדויק, אבל לחיים שהם ממש לא בגוון הזה. ברובם לפחות. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> בסדר. אני מתנצלת אם ככה זה נשמע. אני מנסה להתייחס טכנית לדברים שקיימים. אני כמובן לא מתייחסת למקרה פרטני שאולי את חשה אותו. אבל אני מדברת על מה יש ומה קיים. יכול להיות שיש קשיים שבדרך ועל זה צריך לדבר פרטנית. אבל מה קיים ומה יש אלה המענים שהמדינה נותנת למי שזקוק לליווי רפואי ולמי שזקוק לאובדן הכנסה בסמוך לשיבה. עכשיו אנחנו מבצעים את זה עבור משפחות השבים ששבו. זה קורה. ושוב, אם יש מהמורות בדרך צריך לטפל בהן נקודתית. אנחנו נטפל בהן נקודתית כמובן. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> מה זאת אומרת? או שיש או שאין, אני לא מבינה. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> בהמשך לחוק השבים אנחנו הגדרנו בחוק פדויי שבי וחטופים ששוחררו הכרה אוטומטית ל-50% לפדוי השבי ועל שולחנה של ועדת העבודה והרווחה מונח עכשיו התיקון להכרה כ-100%. העיכוב היחיד שבגללו זה לא חוקק זה בגלל פדויי העבר, שדרשו גם הם להיות מוכרים רטרואקטיבית ב-100% נכות. זה דרש כמובן עבודה נוספת עם כלל הגורמים המקצועיים וזה על סף פתרון. בתקווה ששבוע הבא כבר זה יגיע לעבודת העבודה והרווחה, יחוקק. והשבים, שאגב, את רובם ככולם מוכרים היום כ-100% כי העלו להם את זה בוועדות רפואיות אפילו ללא התייצבותם. יקבלו אוטומטית את ה-100% ואת כלל הזכאויות הנלוות, שהן כמובן כוללות גם קצבה חודשית של פדויי שבי, גם קצבת נכות, כלל הזכאויות של הנכות. וגם בשנה הראשונה להשבתם, שזו החלטה של הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון, לתת להם את גובה שכרם לחטופים עצמם, בנוסף לכלל הקצבאות. את גובה שכרם ערב החטיפה, שאגב שולם להם גם בהיותם בשבי, מתוך חוק חלף שכר. כל מה שאני אומרת נכון, מירב, את צודקת, זה אחת, שתיים, שלוש, א', ב', נתונים יבשים של חוק. יכול מאוד להיות שבתהליכים מסוימים יש לפעמים בירוקרטיות. << אורח >> מירב לשם גונן: << אורח >> את יודעת כמה זמן לוקח לקבל 100% נכות יעל? את יודעת מה צריך לעשות למען זה? את יודעת כמה מהחטופים באמת יוכלו לחזור לעבוד אחרי שנה ויקבלו משכורת? אני לא בטוחה שזה הדיון, דרך אגב. אני חושבת שרצינו להתכנס למשהו אחר, יעל. אני חושבת שאת מציירת תמונה לא נכונה ואני הייתי מבקשת לעצור את הדיון. כי אנחנו מבזבזים זמן על משהו שהוא לא רלוונטי כרגע, לא בדרך שאת מציגה, סליחה שאני אומרת. אני חושבת שהתכנסנו כדי לעשות משהו מקדם דרך מקומות שכן אפשר והדיון כרגע שאת לוקחת אותו אליו הוא פשוט לא נכון. את מציירת ציור לא נכון. סליחה שאני כועסת, אבל אנחנו חיים את זה, לא את. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> האם אפשר לקבל מהמינהלת מסמך מסודר. דיוני המעקב האלה אפקטיביים רק אם יש לנו אפשרות להתכונן אליהם ולעקוב מדיון לדיון. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> יש מסמך כזה והוא הועבר לכל ועדות הכנסת. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> אז הנה, אני אומר עוד פעם, כיוון שהנושא הזה לצערי נופל בין כמה ועדות, אני כאחד מחברי הכנסת שמלווה את הנושא הזה כבר מספיק זמן בכמה ועדות שונות, אני מבקש אם אפשר להמציא דרך אחת הוועדות מסמך מעודכן שמציג את כלל המענים. מה המענים שמקבלים החטופים השבים אנחנו יודעים, עסקנו בחקיקה. אנחנו מתעניינים במעטפת התמיכה שלא מעוגנת בחקיקה לטובת המשפחות של החטופים. גם על חטופים חללים באותה קומה שלא קשורה להגדרה שלהם כמשפחות שכולות. אנחנו גם יודעים מה החוק אומר על תמיכה במשפחות שכולות. אנחנו רוצים לקבל מסמך מסודר ומפורט. ואם יש ועדת חריגים אז את הנתונים. כמה משפחות עניינם הובא לוועדת החריגים, כמה משפחות אושרו. מסלולי טיפול שונים. תביאו לנו את המידע. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> יעל, אני רוצה רגע גם לבקש ממך שתחתרי לסיום, כי אנחנו, השעון רץ. וגם אני רוצה להתכנס חזרה לדיון. כי את החקיקה אני חושב שכולם פה מדקלמים בעל פה. אבל הדיון הוא בסופו של דבר מה הכלים שאתם כזרוע ביצועית של משרד ראש הממשלה במינהלת מעבירים לשלטון המקומי והאזורי. ולשם אני רוצה כבר לעבור, כי גם יושבת פה לשמחתי ראשת הרשות היחידה שהגיעה הנה פיזית. ואני חושב אחת הרשויות החשובות. ראש רשות מועצה אזורית אשכול, בוודאי. לכן אני אשמח אם תוכלי לחתור לסיום ואז נחזור ונתכנס למהות הדיון. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> אני אסיים לגמרי. אני לגמרי אסיים. אני אומר לגלעד קריב שיש מסמכים כאלה שהועברו באמת כמעט לכל הוועדות שבהן נדון הנושא. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> לא ראינו. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> נדאג להעביר לכם. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> ועדת חוקה לא קיבלה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> גם כאן ועדת הפנים לא קיבלה. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> אבל אנחנו העברנו את זה לוועדות שהיו, שהיינו בהם בדיונים. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> לאיזה ועדה? << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> אולי הם שלחו לוועדה לפניות הציבור שלא מתכנסת כבר שלושה חודשים. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> שאין לה יו"ר, כן. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אז אני אבקש יעל, אם תוכלו להעביר את זה לצוות הוועדה כאן, של ועדת הפנים. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> בסדר, אנחנו נעביר. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> כשאני אומר, עוד פעם, המטרה של הטופס זה לא רק המספרים והחקיקה היבשה. אלא בסוף הכלים לשלטון האזורי והמקומי. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> החלוקה הזאת בין הוועדות משמשת כדי - - - << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> ברור. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> - - - אומרים לנו שבוועדה אחרת. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> כולם רוצים לדבר, אני יודע. יעל, את רוצה להוסיף איזה שהוא משהו? << אורח >> יעל גורן: << אורח >> לא, אני חושבת שסיכמתי את כל סוגיית החקיקה היבשה ואני כמובן אומרת שוב, אין פה עניין להציג תמונה ורודה, אמרתי בראשית דבריי. ואם יש קשיים אני חושבת שזה באמת המקום לדבר עליהם ולהעלות אותם. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> בסדר גמור. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> יש דברים שכמובן תקועים בחקיקה ואמורים להיות מבוצעים. ויש הוראות של פי החקיקה אמורים לבצע אותן, הוראות של להביא לוועדות, לשבת, לקבל החלטות בחריגים, שהם בוודאי לי באופן אישי ולא למינהלת יש שליטה עליהם, אלא בסוף זה ועדות שנדונים בהם על פי חוות דעת רפואיות ומסמכים רפואיים וכו'. אני רק אציין שהביטוח הלאומי וגם משרד הביטחון כן בהעלאת אחוזי הנכות, לפעמים ועדות שלא בפני השב עצמו ומסתפקים במסמכים רפואיים ועושים את זה בתהליך מאוד מהיר. אז אם יש בעיות שאתם מכירים שעולה - - - << דובר >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל את - - - << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> יעל, אבל את לא מכירה בעיות? << דובר >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אנחנו רוצים לשמוע ממך. תגידי מה תקוע, איפה תקוע. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> אני לא מצליחה להבן את האירוע הזה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> בסדר גמור. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> רגע אדוני היו"ר, סליחה רגע, שנייה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני שומע שכולם רוצים לדבר. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> לא, זה לא עניין של לדבר. יש דברים שהמשפחות יכולות להעלות ויש דברים שהמינהלת מתוקף ניסיונה יודעת להגיד מה צריך לתקן. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אין שום בעיה. אני לא רוצה לשמוע מה צריך לתקן דרך המינהלת, אני רוצה לשמוע מה צריך לתקן דרך ראשי הרשויות ודרך המשפחות. לכן יעל, אם אין לך עוד מה להוסיף אז אנחנו נתקדם. << דובר >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אין בעיה עם הדיור. יש בעיה עם הכרה בנכות. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> בסדר גמור, אבל התשובה לא תגיע מיעל דרך המינהלת לנושאים האלו. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> אני אומר אולי משהו אחד. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> רק תסיימי פשוט, כי השעון רץ ואת מדברת כבר די הרבה זמן. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> תן לה, תן לה לדבר. << אורח >> יעל גורן: << אורח >> אחרון בלבד. זה לא קשור למינהלת, זה קשור באופן כללי. הרי היו המון אנשים שלא נכחו באירוע פיזית, וזה רובם. הסיפור של הכרתם כנפגעי איבה על עצמם, כמשפחות, הוא אירוע שנמצא בפער ואנחנו מודעים לו ומנסים כמה שיותר לפתור אותו. אך לצערי הרב זה לא נופל - - - << דובר >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> איך מנסים לפתור אותו? << אורח >> מיכל פלג עוזיהו: << אורח >> חבר'ה, הדיון הוא על הרשויות. אז רגע לפחות ש-20% מהדיון יהיה על המענים שנותנים לרשויות. ויכול להיות שצריך, כנראה ברור שצריך דיון גם בנושא הפרטני. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> נכון. בגלל זה אמרתי, את החקיקה, יעל, אני חושב שכולנו מכירים. אני רוצה לעבור, תודה רבה יעל. פתחתי ואמרתי, מיכל, שאת ראש הרשות היחידה שהגיעה הנה פיזית ולכן אני רוצה להודות לך על זה. בסוף הדיון הוא הממשק בין השלטון המקומי והאזורי למשפחות. אני רוצה רק לתת טיפה לציבור שלא מכיר או לנוכחים שלא מכירים את המספרים במועצה שלך. 259 תושבים שנרצחו, 119 תושבים שנחטפו. מתוך 32 יישובים ב-24 יישובים יש לך משפחות שנפגעו באופן ישיר באסון של ה-7 באוקטובר. אני נמצא אצלך במועצה, פוגש את התושבים. ואני חושב שזאת הזדמנות נהדרת להודות לך בשם הכנסת. אני שומע גם את התושבים שלך שגם הגיעו הנה, על הטיפול המסור, הרגיש, המקצועי והענייני לכלל המשפחות. גם למשפחות של החטופים, גם לשבים, גם למשפחות השכולות שיש לא מעט גם מהמועצה אצלך. אז שוב, תודה רבה על כל מה שאת עושה ובאמת תודה רבה שהגעת הנה לכבד אותנו. << אורח >> מיכל פלג עוזיהו: << אורח >> תודה. ותודה רבה חה"כ קרויזר על הדיון החשוב הזה. התחלתי לומר על הלוויה שבשעה הקרובה תתחיל, בחצי שעה הקרובה תתחיל בניר עוז, של אליהו צ'רצ'יל מרגלית ומחר של רונן אנגל. בעוד שבוע של יוסי שרעבי. ואנחנו מקווים באמת שאנחנו נזכה לסגירה הזאת ומייחלים ומצפים ונעשה את הכול לפעול, כדי שנזכה ל-16 לוויות שיאפשרו סגירת מעגל לכל המשפחות. כמובן שולחת מכאן תנחומים למשפחות של איתי ויניב, שנפלו על הגנתנו. יש ציטוט שאני מאוד אוהבת של חגי לובר, אב שכול, שאומר שיש לנו את היכולת לשמוח שמחה מלאה על מה שיש ולכאוב עד אין קץ את מה שאין. ואלו החיים. אנחנו באמת בהשתדלות אדירה לשמוח ולראות את תמונת הניצחון. אני לא מסכימה עם גליה. תמונת הניצחון האנושי של העם שלנו, של לראות את החיבוק של המשפחות לאהובים שלהם, ששנתיים נחסך מהם כל מגע וכל אנושיות. וניצחון אנושי של דגלים בכל חלקי הארץ מלווים את החללים שלנו למנוחת עולמים. יצא לי לשוחח עם אלמנה, טליה ויצן, שבעלה עמיחי ויצן נהרג על הגנת כרם שלום. היא אמרה לי יום לפני שהם עלו לקבר להר הרצל, היא אמרה לי על הבת שלה, בת שלוש, שמדברת אל הקבר ואומרת 'אבא, למה אתה לא עונה לי?' והיא אומרת 'אני מבינה עד כמה ילדים ומשפחות זקוקים לקבר הזה'. אני זוכרת איך אני הרגשתי בלוויה של מיה גורן שהכרתי אותה. היא אפילו לא הייתה חברה קרובה. הכרתי אותה, אישה מתוקה ומקסימה מניר עוז. אבל פתאום הבנתי עד כמה אני אפילו הייתי צריכה את הלוויה הזאת. וזה באמת מאוד משמעותי. תודה על המילים הטובות, אבל גם למועצה אזורית אשכול יש חתיכת דרך בלתת את המענים, ואני אומרת את זה מעל כל במה. אני יכולה להגיד מה אני עושה, אבל אני בעיקר משתדלת להגיד מה אנחנו עדיין לא עושים. כאשר מעגלי השכול והכאב וההתמודדות הם כל כך גדולים כמו באשכול, 70% מהטבח אירע בבית שלנו, אנחנו הגראונד זירו של האירוע הזה. ברשויות אחרות שישנן מספר משפחות שכולות או מספר משפחות חטופים, כמו שגלעד אמר, ותודה על המילים הטובות, אבל יש לנו חתיכת פער. אני מדברת על זה מידי פעם עם אסתר, בליווי משפחות החטופים, בליווי משפחות פדויי השבי. כן, המעגלים הם אדירים. אבל בגלל זה אנחנו צריכים את המענים. ואנחנו קודם כל צריכים להסתכל על עצמנו מה אנחנו צריכים לספר. לא לספר רק מה עשינו, אלא יש לנו עוד דרך. גם בליווי הפצועים, פצועים בגוף, פצועים בנפש. זה אין ספור מעגלים של פגיעה ראשונה, פגיעה שנייה. ובגלל זה יש את הדיון הזה פה והוא חשוב שיהיה דיון ענייני. ואתה צודק, חה"כ קריב, מסמך. שנוכל לראות, שהמשפחות יוכלו להגיד אלה הפערים. שאנחנו הרשויות נוכל לציין מה אנחנו יודעים לתת, מה אנחנו לא יכולים לתת. אז אני רוצה להציע כמה דברים ולתת פה דוגמה. לוויות של החטופים החללים. בפעימה הקודמת מועצה אזורית אשכול נשאה בעול הכלכלי של כל לוויה ולוויה. ומינהלת החטופים אמרו לנו מה הם יכולים לתת. רק בזכות שיחת טלפון עם יהודה אבידן, מנכ"ל משרד הדתות, ששאל אותי מה את צריכה? אמרתי לו אתה יודע מה? זה הוצאות של עשרות אלפי שקלים לכל לוויה. זה שהמינהלת לא הציפה את הפער מול רשות שנדרשת לשלם עשרות אלפי שקלים, ואני לא רוצה לציין, כי זה לוויות של חטופים, אנחנו בכלל לא שואלים שאלות, אנחנו משלמים. מגיע להם את הכבוד הכי גדול. סדרנים, שירותים כימיים, הצללות, כל מה שצריך, פרחים, הכול אנחנו ספגנו. לכן אני אומרת, רק ברגע שיהודה אבידן העלה את דרורית מנכ"לית רה"מ ואת ירון ממינהלת החטופים, העניין נפתר. מכוסה. גם לרשויות האחרות. אבל אם לא תציפו את מה שיש, איך זה יטופל? אם רק תגידו מה אתם יכולים לעשות ולא באותה נשימה אנחנו אומרים מה שאין זה לא לצמצם את הפערים האלה. ישנה מועצה אזורית אשכול וגם שער הנגב וישנן רשויות אחרות. חשוב גם לבדל את הסיפור. זה היקפים חסרי, כאילו, זה בלתי ניתן להבנה ההיקפים. 119 חטופים נחטפו מהבית שלנו, כמעט 50% מהחטופים מועצה אזורית אשכול. ההיקפים. היכולת שלי להגיד לגלעד 'לא גלעד, תודה, הזכיתי עליך, אתה בהרצליה, דואגים לך'. גלעד גר במועצה אזורית אשכול, בקיבוץ גבולות. אני צריכה להיות לצידו. כי גם אם הוא בוחר לא לחזור לאשכול וגם אם אסתר, וכולי תקווה שהיא תחזור לקיבוץ נירים, תחליט שלא – גורלנו, אין, גורלנו השתלב זה בזה. אני חייבת לעמוד לצד המשפחות האלה. גם לצד המשפחות שהן לא במעגל ראשון שבוחרות לא לחזור לאשכול. אני צריכה את הכלים היום לעמוד לצידן גם כשהן לא במועצה אזורית אשכול. כי הם צריכים לדעת שאנחנו עדיין רואים אותם. אם יש משהו באסון שאנשים צריכים להרגיש, הם צריכים להרגיש שהם לא לבד. ואם שמעתם את זה מהדברים שנאמרו על ידי מירב גם, אל תגרמו לנו להתחנן. להתחנן ולשפוך את כל הכאבים ואת כל הקשיים, זה הדבר שהכי מחליש את החוסן האישי. לא להתמסכן, אנחנו לא. אלה אנשים חיוניים, אלה אנשים צנועים, הם לא מבקשים ברזים מזהב. אנחנו פשוט רוצים להשתקם ולהמשיך בחיים. אנחנו צריכים שהמדינה תראה את זה. תגיד אני רואה אותך, זה מה שאני יודעת לתת, זה מה שאני עדיין לא יודעת לתת, אבל אני אמשיך לפעול. כן, זה דורש חקיקה, השלכות רוחב, משרד המשפטים, משרד האוצר. קשה. החיים קשים. זה התפקיד שלנו להתמודד עם זה. אז כמה נקודות קונקרטיות: א', אני מצפה ממינהלת החטופים באמת לתת רשימה של גם הפערים שאתם מזהים. ואני מצפה לתת את זה לרשויות בכל חלקי הארץ ואני מצפה גם לייצר פרוטוקול נפרד למועצה אזורית אשכול ולמועצה אזורית שער הנגב. כי אלה היקפים אחרים. גם בהיבטים של שיקום כלכלי, גם בהיבטים של שיקום פרטני אישי, טיפולי. במוסדות חינוך. אני צריכה שאתם תבינו, ועדת הפנים היקרה, היום המודל גם של תקומה של לתקצב רשויות הוא במודל פוחת. זאת אומרת מה שקיבלנו בתקציבים לחינוך, לרווחה, לבריאות, שאני נוגעת בכוונה בשלושת התחומים האלה שהם הכי חשופים, זה במודל פוחת. מה שקיבלתי שנה שעברה אנחנו נקבל פחות ב-2025 מקבלים פחות, 2026 פחות. עכשיו, אנחנו עדיין לא מבינים מה ההיקפים. אנחנו לא באמת מבינים מה אירע לנו, אנחנו עדיין לא הגענו לקצה הפרבולה. ברגע שהחטופים באמת הסיפור הזה ייסגר וברגע שאנחנו באמת נתחיל להתמודד עם מעגלי השכול האדירים אנחנו פתאום נרגיש במערכות החינוך את זה עד הסוף. במערכות הבריאותיות עד הסוף, ברווחה עד הסוף. והיום אנחנו בטוחים עד הסוף. אני זוכרת אחרי צוק איתן רק אחרי שנתיים ראינו את התופעות במערכת החינוך, כאשר המדינה כבר אמרה לנו אתם עכשיו בסדר, הכול בסדר, תמשיכו הלאה. לכן אני צריכה שתסתכלו על הרשויות האלה. תשימו לב ותהיו יחד איתנו על ההדק. ולקחת בחשבון שהמודל הפוחת הזה יצטרך להיות פתאום בצמיחה, בפיק של צמיחה, כי ההיקפים הם אדירים. וכולנו מבינים את המשמעויות של זה. הסוגייה השנייה, אמרתי, תפירת תו תקן לרשות. כמובן יש רשויות שייקחו את זה למקומות אחרים, והיצירתיות יכולה להיות נהדרת וחשובה. אמרתי על המענה האחר לאשכול ושער הנגב. לטפל במתווה הפוחת, אני חושבת שצריכה לצאת פה אמירה על המתווה הפוחת של האוצר בסוגיות המשמעותיות של חינוך, בריאות ורווחה. זהו. אני רוצה לסיים בזה שיש לנו עוד חתיכת דרך. אני מאוד מאמינה ביכולת שלנו לקום ולהשתקם. אין קיצורי דרך. זו דרך ארוכה וכואבת, אבל השורה התחתונה זה לשמוע ולראות את האנשים. לכן אני באמת גם שוחחתי איתך, חה"כ קרויזר, אתמול. אני מבקשת שזו תהיה סדרה של מפגשים שאני אוכל גם להביא את בעלי התפקידים. צר לי מאוד שראשי רשויות אחרים לא יכלו להצטרף היום, ואני בטוחה שהם יגיעו לדיונים הבאים. עם צוותי רווחה. אני חושבת שצריך להפריד את הרשויות, שזה יותר מובהק. אצל כולם מובהק. אבל הרשויות שבאמת הן בתוך האירוע כמו שער הנגב ואשכול והרשויות האחריות. ובאמת לוודא גם שאנחנו מייצרים, אנחנו נוודא שאנחנו מייצרים למידת עמיתים זה מזה. בפנייה אישית, גם לכן המשפחות, לנו אין ועדות כנסת, אבל יש לנו טלפון זמין ונגיש. וככל שאתם תרימו את הדגל ותשתפו, לא צריך לזעוק את שחסר לכם, אלא תשתפו את שחסר לכם, יאפשר לנו לעמוד שם לצידכם. תודה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה על הדברים המדויקים. אני מקווה שעוד ראשי רשויות באמת שומעים ומבינים את הצורך שלנו כאן בכנסת מצד אחד לשמוע את המשפחות ולא רק את גורמי המקצוע. אבל בסופו של דבר גם את ראשי הרשויות, שאתם אלו שנמצאים ונותנים את המענה המיידי והראשוני וגם מכירים את המשפחות לפני ומלווים אותם גם אחרי. גם את המשפחות שכרגע לא נמצאות אצלכם ברשות, אבל בתקווה שהם יחזרו. וגם אם לא, בסופו של דבר אתם איזה שהיא קהילה אחת גדולה. שוב, תודה רבה. אני יודע שאת צריכה לרוץ לוועדה נוספת. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> תודה מיכל, אנחנו מחזקים אותך. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אנחנו כן נשמח, מיכל, דברים שיש לך פערים ברשות אם כן יהיה אפשר להעלות אותם על הכתב ואז אנחנו נציף את זה משני הכיוונים. תודה רבה. אני כבר מגיע לחברי הכנסת. יושב כאן שי, חבר של הירש גולדברג פולין, ממש נשמח לשמוע אותך. << אורח >> שי הרוש: << אורח >> אני אנסה בכמה מילים. שלום לכולם, שמי שי הרוש. למען הגילוי הנאות, אני ביום יום שלי בכנסת מתמחה בלשכתו של חה"כ משה קינלי טור פז, אבל אני פה בכובע של חבר של הירש גולדברג פולין. בראשית דבריי, יושבות פה חברות הכנסת שלי טל מירון וקארין אלהרר, שבאמת יחד עם חברי כנסת נוספים ליוו אותי ואת המשפחה של הירש בכל הימים האלה. אין לי מילים ורק להודות לכן על כל השנתיים האלה. תודה, תודה לשתיכן. אני רוצה לדבר על המענה הקהילתי. הירש, כידוע, נמצא בקהילת הקהל. קהילה שהיא מעבר לבית כנסת, זו קהילה שיש בה תנועת נוער, בני עקיבא, שמלווה אותה. מתנ"ס. ואני חושב שאם משתמשים בכלים האלה, בכלים העירוניים שכבר קיימים היום בשטח, הכלים האלה יכולים לספק מענה לא רק למשפחה ולחברים, אלא זה גם כן קהילה שמפרה את עצמה. הראיה אולי המצמררת מכולן קרתה ארבעה חודשים אחרי שהירש נרצח. משפחת שהם, משפחה שליוותה את הירש וחברי יובל נפל. יש אפילו סיפור שמספרים שיובל צעק את השם של הירש ברחבי עזה כדי לנסות אולי לאתר אותו שם. מי שהקים את המשפחה של יובל מהשבעה זה המשפחה של הירש. זה הכוח של קהילה. ואני חושב שאם משתמשים במעטפת הקהילתית שקיימת היום, אם זה המתנ"סים, אם זה תנועות הנוער, אם זה מרכזי צעירים שיש לנו היום, אפשר באמת להגיע למצב שבו זה מפרה את עצמו. ושוב פעם, באמת, תודה. תודה על המקום הזה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה על השיתוף. תודה רבה. נעבור לחברי הכנסת. אני אבקש להאריך קצת את הדיון, כמה שיסתדר לנו. בבקשה חה"כ קארין אלהרר. << דובר >> קארין אלהרר (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה אדוני היו"ר, תודה על הדיון. היום ה-745. יש לנו עדיין 16 חטופים. אני רוצה להצטרף לתנחומים למשפחת קולא ומשפחת יעבץ. אדוני היו"ר, אני רוצה, קודם כל נאמרו כאן דברים גם על ידי ראש מועצת אשכול מיכל וגם על ידי המשפחות. מה שאותי מאוד מטריד, מעבר לפערים אצל המשפחות במעגל הראשון והליווי של השבים, זה הנושא של המעגלים השני או השלישי. ראינו כאן את חנה כהן, היא דוגמה בעיניי מצוינת, ואת ענבל. דוגמאות מצוינות. הן היו כאן, רק בכנסת אני ראיתי אותן יום יום. שלא לדבר על ראיונות ומסעות ומשפחות, הן ממש שמו את החיים שלהן בצד. בעיניי לא הגיוני, פשוט לא הגיוני שנגיד להם אוקיי, תם הטקס. תחזרו לעיסוקיכם שמזמן הזנחתם ושכחתם בצד, ובטוח גם בריאותית ונפשית אתם במצב נהדר כי הכול נגמר וקדימה, תמשיכו. זה לא עובד ככה. עוד דבר שאני רוצה להתייחס אליו זה הנושא של מענים נפשיים. תראה, זה לא סוג שיש בישראל בעיה מאוד קשה של מענים נפשיים באופן עקרוני. תמיד הייתה החצר האחורית של מדינת ישראל. והיום התורים הם בלתי נסבלים. לכן צריך לתת למשפחות, לחטופים, למעגל השני, את כל המעטפת הזאת בלי התור הבלתי נסבל. לגבי הרשויות המקומיות: אני עדיין לא מבינה איך יכול להיות שיש רשויות מקומיות שלא מכירות או שלא נותנות מענה. זה לא הגיוני. הרי ראשי הרשויות היו אמורים לקבל את הרשימה. ויש להם עובדים סוציאליים ברשויות המקומיות. והם היו צריכים לדבר עם האנשים האלה ולתת להם את כל המענים. יש את הרשויות שבאמת יש אצלם ריכוז, כמו באשכול, כמו בשער הנגב. אבל יש רשויות אחרות. אני רוצה לומר שלמדינת ישראל יש חובה, וזה בכלל לא משנה באיזה עיר או באיזה רשות המשפחה הזאת מתגוררת בעת הזאת. משפט אחרון אדוני היו"ר, זה אמנם לא מאוד קשור לדיון, אבל אני חושבת שיש לזה קשר כללי. לעניין משפחות נרצחי הנובה. אני רוצה לומר לך, אדוני היו"ר, אי אפשר להתייחס לזה כאירוע איבה רגיל. אנשים הלכו בעצמם בשדות כדי לחפש את הילדים שלהם. שמעו בטלפון כיצד הילדים שלהם נשחטים. לכן העובדה שממשלת ישראל שנתיים אחרי, במקום להתעסק בדברים החשובים, מתעסקים בהחלפת שם המלחמה. במקום להקצות עוד שני מיליון שקלים בטיפול בשורדים, לטיפול במשפחות השכולות, הם מקצים את שני המיליון שקלים האלה לשינוי שם שבלאו הכי כולנו מבינים שאף אחד לא יזכור אותו. תודה רבה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה. חה"כ שלי טל מירון. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה אדוני היושב בראש. אני באמת צריכה ממש לצאת תכף, אז חשוב לי מאוד להגיד כמה דברים ואני חולקת, היא כבר לא פה ראשת המועצה, אבל אני חולקת איתה. אני נקרעתי היום בין לאן ללכת. חשוב להיות בכנסת, אנחנו בדיונים. הדיון הזה מאוד חשוב לי, אבל יש הלוויות של חיילים שלנו, של חטופים שלנו. זה באמת, אני כן רוצה להגיד שזה היה שבוע מאוד מטלטל לעם ישראל מבחינה רגשית. הייתה לנו פה שמחה גדולה, היה לנו עצב במקביל לשמחה. היום יש לנו חיילים שאנחנו קוברים לצערנו הרב מאוד ואנחנו משתתפים בצערם. יש לנו חטופים שחזרו שהם חללים. וזה הכול מתערבב ביחד. אני רואה הורים של חטופים שקיבלו את הילדים מגיעים להלוויות של הורים של חטופים חללים, הכול באמת מתערבב ורק ממחיש את גודל המאורע שאנחנו נמצאים בו. אני רוצה לציין בראשית דבריי שאני בתחילת אוקטובר, ב-9 באוקטובר לדעתי, כאשר הוכרזה העסקה פניתי מיד ליו"ר הכנסת במכתב וביקשתי ממנו להקים בכנסת, הגיע הזמן אחרי שנתיים. חיכיתי שרגע תגיע העסקה הכוללת, להקים ועדה מיוחדת בכנסת לנושא החטופים, השבים, החטופים החללים ובני משפחותיהם, על כל המעגלים. מה שקורה בכנסת זה שיש המון ועדות בהמון נושאים. יש הרבה לקונות, יש הרבה דברים קטנים שהם לא מתאימים לא לוועדה הזאת, כן לוועדה הזאת. יש כפילויות. המשפחות גם ככה מנסות להתרכז באיזה שהוא תהליך של שיקום. הן גם לא יכולות לרוץ בין אלף ועדות ועם כל הבירוקרטיות שיש עליהן. צריך גורם אחד מתכלל בכנסת הזאת. שיעבור על הכול. שיישב עם כל הגורמים, גם של המדינה וגם של המשפחות וירכז את כל הנושאים ויידע לטפל בהם אחד-אחד. זה משהו שהיה צריך לקרות כבר מזמן בעיניי, אבל עדיין לא מאוחר כי יש לנו עוד המון עבודה. לא יכול להיות שפונים אליי פרטנית כל מיני בני משפחות שהוא יש לו איזה בעיה קטנה עם הביטוח הלאומי, הוא בכלל במעגל השלישי ולא זכאי לכלום. אנחנו חייבים לטפל בזה באופן מרוכז. זה הדבר הראשון שרציתי להגיד. אסור לנו להזניח את המלווים, את המעגלים השניים, את המעגלים השלישיים. באמת שיש פה אדוות שרק הולכות וגדלות. בריאות הנפש זה נושא שכל מדינת ישראל חווה אותו עכשיו. אני מאוד רוצה לקוות שאנחנו לא נחווה פה גל מאוד גדול, גם של חיילים פוסט טראומתיים, אבל גם של המשפחות שעכשיו, אני כמובן לא מדברת על זה שיש לנו עדיין 16 חטופים שאנחנו מחכים להם ואנחנו לא נפסיק עד שהם פה. אבל יש משפחות שעכשיו יש להם איזה נפילת מתח. שרק עכשיו הם יתחילו לעכל את מה שהם עברו, כי הם החזיקו את עצמם אל תוך המאורע הזה כדי שזה יקרה. אתמול הייתי בערב לזכרו של אסף דגן ז"ל, שהוא נווט קרב שלקח את חייו. יש לנו מעגלים של אנשים שלא מצליחים לעמוד בזה. אני מאוד חוששת גם מהמשפחות ומבני המשפחות, שלא נגיע למקומות האלה. שלא נגיע חס ושלום למקום הזה. אסור לנו להזניח את זה. כן חשוב לי להגיד בנושא של המינהלת והרשויות המקומיות. קודם כל, אני מעריכה מאוד את עבודת המינהלת ואנחנו נפגשים איתם בהמון ועדות. הם משתדלים לעשות כמיטב יכולתם ועדות ועושים עבודה, אין ספק. אבל יש הרבה דברים שאפשר לפתור אותם די בקלות. אפילו הנושא זה של חיבור בין רשות מקומית לבני משפחה הוא ממש פשוט. יש רשימות, זה לא בעיה להרים טלפון לראש הרשות ולהגיד לו יש לך את המשפחה הזאת והזאת, היא לא קיבלה עדיין שום פנייה. זה בקלי קלות. וגם יש לנו את מרכז השלטון המקומי שנמצא פה. גם הם גורם שיכול לקחת חלק בתכלול הזה של הרשויות המקומיות. מכאן אני רוצה רק לחזק שוב את המשפחות של 16 החטופים שלנו שעדיין מחכות. מחכות, קרועות, עצובות, מפחדות, חוששות. אלה רגעים מאוד גורליים. אז אנחנו איתם ואנחנו נמשיך להיות איתם. ואני בכלל לא נכנסת לכל הוויכוח הזה של הסיכה. אני ממשיכה לענוד את הסיכה כי אני מרגישה שאנחנו צריכים להזכיר לכולם שזה עדיין, עדיין לא נגמר. אז גם אם זה איזה שהוא סממן חיצוני, כן, זה מחזק את המשפחות ואנחנו צריכים להמשיך לחזק אותם. תודה רבה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה על הדברים. << אורח >> מירב לשם גונן: << אורח >> אנחנו פה בוועדה שדנה במשפחות החטופים, אני ממש הייתי מצפה שתהיה פה תמונה, ממש. זה שאין, זה שיש איזה שהיא החלטה להוריד זה מזעזע בעיניי. אבל זה שאין פה, בוועדה שמיועדת לזה, זה כואב. אני רק רוצה להגיד על הדברים שאמרה הרגע חברת הכנסת. זה לא בשביל לחזק את משפחות החטופים, נראה לי פה מישהו התבלבל. זה בשביל לחזק את עם ישראל, שיידע שיש לו מדינה שגם שומרת עליו ולא מתעלמת. לא מהצרכים שלו, לא מהכאבים שלו ולא מהטראומה הנוראית שכולנו עברנו. זה נכון שלנו יש נגיעה אולי יותר קרובה, אבל זה לא בשבילנו. שאף אחד לא יתבלבל. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני רק רוצה להעיר, התמונה הורדה כדי להציב כאן תמונה עדכנית של החטופים שעדיין ברצועת עזה. כי היו משפחות, חטופים ששבו שביקשו שהם כבר לא יהיו בתוך לוגו של חטופים. אז זה יצא כך עוד הבוקר שהתמונה המעודכנת לא נמצאת פה. אבל זה חלילה לא מאיזה טקס שהיה פה של סיימנו, חלילה. חה"כ אלון שוסטר, בבקשה. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה רבה. תודה על הדיון, על המעקב. שלוש נקודות מתוך הדיון. מהדברים של ראשת המועצה האמיצה והרגישה. אני רוצה לחדד כראש מועצת שער הנגב לשעבר, אופיר החליף אותי. אכן אסור לקבל מציאות שבה המתווה היורד מלכתחילה התקיים בתחומי רווחה, חינוך ובריאות. יותר מידי ריח של תקציבאים וגזברים מופץ מהגישה הזאת. מה שצריך זה לעקוב באופן סדור אחר המציאות בשטח. הלוואי שהחשיבה הזאת האופטימית תבוא לידי ביטוי. אני מציע לקבל את העמדה של ראשת המועצה ואני מניח שגם של ראש מועצת שער הנגב, ברשויות הללו לבחון מידי רבעון מה המציאות. ואם צריך לתת יותר אז יותר ואם המציאות תזמן לנו מציאות יותר טובה, אדרבה. ההערה של תו תקן לרשות, מינהלת, מרכז שלטון מקומי – הערות מאוד חשובות. צריך לוודא שזה מתקיים. להצעה הראויה של חה"כ טל מירון אני רק רוצה להוסיף ועדה שתעסוק בנפגעי המלחמה כולה. יש מפונים, יש מפונים שיבנו את ביתם במקום חדש והנושא לא סגור. אני בטוח שהוועדה שלך, אדוני יושב-הראש, והכנסת כולה, תתאחד ותעסוק בסוגיות הללו כל רגע שצריך. תודה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה חה"כ שוסטר. חה"כ קריב, בבקשה. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> תודה אדוני. בקצרה, כי אני גם אמור להתחיל לנהל ישיבה לגל הירידה מן הארץ בוועדת העלייה והקליטה. אז אני אהיה קצר. אני רק אומר שאני לא שותף לעמדה שמה שאנחנו צריכים זה עוד ועדה בכנסת. אנחנו צריכים בעיקר פעולה ממשלתית, של רשויות הממשלה ותכלול. לא זה מה שיעזור לנו עוד ועדה בכנסת. אני רוצה רגע ברשותך לגעת בשתי נקודות. ראשית אני מבקש להתייחס דווקא לדברים של גליה, מתוך השתתפות בצערה, והיא יצאה מהחדר. אבל הדברים צריכים להיאמר, כיוון שהם עולים בהרבה מאוד מן הישיבות שאנחנו מקיימים בעניינם של משפחות החטופים והחטופים ששבו. יש בתוך האסון הגדול של ה-7 באוקטובר מעגלים שונים של שכול, של פגיעה, של כאב. אין בין המעגלים הללו איזה שהוא מדרג. כולם צריכים לזכות למענה המיטבי מצד המדינה. אבל זה לא צריך לבוא על חשבון ההכרה בכך שיש גם צרכים ייחודיים לכל קבוצה וגם מאפיינים ייחודיים לכל קבוצה. הזעקה שנשמעת פה על ידי גליה צריכה לקבל מענה על ידי טיפול רציני של רשויות הממשלה במשפחות הנרצחים ביום ה-7 באוקטובר וגם תוך התייחסות ייחודית לקהילת הנובה וקהילת המסיבות הנוספות. אנחנו נמצאים במצב שבגלל רשלנות הטיפול של רשויות המדינה אנחנו מגיעים למצב האיום והנורא שקבוצה שכולה אחת נלחמת בקבוצה שכולה אחרת. וזה פשוט אסון נורא שמתגלגל לפתחנו, כי המדינה לא יודעת לתפור מענים מהירים, אפקטיביים, מכילים. מענים שנתפרים גם מתוך באמת שיח בגובה העיניים. זה דבר אחד. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקיים כאן בבית הזה דיון באתגרים המיוחדים של משפחות החטופים ולדעת שבמקביל מתקיים דיון דומה בכל הצרכים של משפחות קהילות הנובה. וזה התפקיד שלנו. ואוי ואבוי אם נגיע למצב שאי אפשר לקיים דיון באחת מן הקבוצות בגלל שהקבוצות האחרות מרגישות שהן לא מקבלות יחס ראוי. עכשיו לגבי הנושא שאנחנו מדברים. צריך לתת בו, כבר עברנו מספיק דיונים ואנחנו יודעים למקד את העניינים וצריך לומר אותם בצורה ברורה. לגבי המשפחות של החטופים, שלצערנו שבו לקבורה, אי אפשר להתייחס אליהם רק כמשפחות שכולות, נקודה. זהו, די. אנחנו כבר מיצינו את הדיון הזה. ברור שהם חלק ממעגל המשפחות השכולות, של נרצחי פעולות האיבה או של חללי צה"ל אם היה מדובר בחטופים שהיו חיילים או חברי כיתות כוננות. אבל מעבר למעגל הזה של משפחות השכול יש לאותן משפחות גם צרכים ייחודיים שקשורים מהאירוע חסר התקדים של החטופים. המשפחות הללו נמצאות בשני מעגלים. מעגל אחד מקבל פתרון חלקי לצערי היום, לא מספק, למשפחות השכולות. אבל אנחנו לא נאפשר להפוך את משפחות החטופים שיקיריהם שבו לקבורה ולא לשיקום, להפוך אותם רק למשפחות שכולות. הם משפחות שכולות, ברור. הם משפחות שכולות והם משפחות של חטופים חללים. ואנחנו נדרוש את שני מסלולי ההתייחסות. באותה מידה אי אפשר שברגע שחטוף חזר לשיקום וכולנו שמחים, באותו רגע מתאיין, נעלם, המעמד של המשפחה שלו בדרגה הראשונה ובוודאי בדרגות השניות והשלישיות שעד עכשיו בכלל לא קיבל מענה ראוי. הטראומה לא נגמרת כאשר החטוף חוזר בחיים. להיפך, ברגע הזה צריך את המשפחה הכי במצב תפקודי, כדי לעזור לחטוף ששב להתחיל את השיקום שלו. ואם המשפחה מפורקת ואם המשפחה לא מסוגלת באותו רגע להציע את כל התמיכה, כי היא לא מקבלת מענה, אז גם, המדינה תשקיע את כל המאמץ בשיקומו של החטוף ששב, אבל הפקטור הכי חשוב בשיקום, שהוא המעטפת המשפחתית ההדוקה, דווקא בעניין הזה המדינה נסוגה לאחור. דווקא אולי ברגע שהחטוף ששב בחיים, שם צריך שהמשפחה תוכל לא לרוץ ולחזור לעבודה למשך שנה כדי ללוות או שנתיים. מה יעזור שנשקיע בשיקום של החטוף אם האחים שלו במקום להיות בעבורו מקור כוח עסוקים עכשיו להתמודד עם השברים של השנתיים האחרונות? שתי הסוגיות הללו לא פתורות. לא קיבלנו מענים מהמינהלת. שמעתי הרבה דברים מיעל, יש לי הרבה הערכה לדברים שהם כן מצליחים לעשות. שתי הסוגיות הללו אין להם מענה. מה הקומה הנוספת של משפחות החטופים שהם גם משפחות שכולות. מה המענה למשפחות שעכשיו צריכות ללוות חטופים שחזרו בחיים אבל עדיין צריך לדאוג לחוסן המשפחתי למען החטוף שחזר. הדבר השלישי שצריך לומר לבושתנו, אתה יודע את זה כי אתה שותף נאמן בעניין. שנתיים אנחנו לא מצליחים לטפל באמת במעגל השני. ועם כל הכבוד לסל הטיפולים הפסיכולוגי ו-12 מפגשים ו-30 מפגשים, אין פה טיפול ראוי במעגל השני. אנחנו חייבים לקבל תשובות יותר ברורות. ההצעה שלי אליך, חה"כ קרויזר, היא שבתיאום עם המטה ועם המשפחות, לא נמתין למסמך. אני מציע שאנחנו נוציא מסמך שלנו עם שאלות. נוציא מסמך עם 30 שאלות ונדרוש תשובות בכתב על המסמך הזה. ומשם נמשיך את המהלך. כי בואו, אנחנו בכל ישיבה ועוד ישיבה ועוד ישיבה, שנשמעות לצערי יותר מידי סיסמאות בשלוש הסוגיות שהזכרתי כרגע שהן סוגיות מפתח. אני לצערי חייב לרוץ ולנהל דיון אחר. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> רק בהקשר להערה שלך לגבי הוועדות, האם זאת הוועדה שבה מתרכז הדיון? << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> לא, לא. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> לכן השאלה בשם מי אנחנו מוציאים? << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> עזוב, זה לא משנה. כי אני רוצה לומר לך משהו כיושב-ראש ועדה כאן, שאמנם לא עוסקת בסוגייה של משפחות החטופים, אבל יש סוגיות רוחביות. כל יושבי הוועדות הרלוונטיות, הוועדה הזאת, ועדת חוקה, ועדת עבודה ורווחה ואם היה יו"ר לפניות הציבור אז הוא גם היה רלוונטי. ארבעת יושבי הראש של הוועדות יודעים לתאם ביניהם את העבודה. הדבר האחרון שצריך זה להקים פה עוד ועדה שתתחיל לצעוד מאפס. ארבע ועדות בכנסת כשרוצות יודעות לתאם דברים, יודעות לחלק גזרות. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> הרעיון של שאלות הוא נכון. << דובר >> גלעד קריב (העבודה): << דובר >> זה לא משנה איזה ועדה תוציא. גם אפשר להוציא את המסמך הזה בשם שלוש או ארבע הוועדות הרלוונטיות. יצחק, שמוביל את הקבוצה של חברי הכנסת שמלווה את מטה משפחות החטופים יודע לתאם עם מיכל וולדיגר ועם שמחה רוטמן ועם יו"ר ועדת הבריאות, מי שזה לא יהיה כרגע במצב הקואליציוני. << דובר >> אלון שוסטר (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> מקובל. אם מקובל על יושב-הראש. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> כי בסוף הוועדות האלה הן לא מחוקקות. הכול חוזר חזרה לעבודה ורווחה. אז אנחנו, בעצם מעין תמיכה לוועדה. חה"כ מלינובסקי, את רוצה לדבר? << דובר >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << דובר >> קודם כל תודה רבה לך. אני פעם ראשונה משתתפת בדיון שאתה יושב-ראש. אני רוצה לברך אותך. כפי שאמר חה"כ קריב, נדע לעבוד ביחד. גם נתווכח, אבל בסוף נדע להגיע לאמת. אני אגיד לך ממה אני מאוד מוטרדת ומה באמת אני חושבת. בקצב החדשות שיש במדינת ישראל אנחנו לא רואים דברים או מפספסים דברים. היה בחור שהתאבד, ניצול נובה. הייתה אישה שהתאבדה כי הבן שלה כמדומני נרצח בנובה. אני נפגשתי עם ניצולי נובה, חבר'ה צעירים, וזה ניכר בעין שחלק מהם לפחות במצב לא טוב ממש. זאת אומרת, אנחנו לא רואים אותם. אני נפגשתי לאחרונה אצלי בחולון עם אישה שאיבדה את בנה. היא אומרת יוליה, אנחנו לא קיימים. אנחנו המשפחות, ההורים. זאת אומרת, יש פה שזה קרה לנו, אני זוכרת את הדיונים. אמרנו שזה מה שיקרה. וצריך ממש ללכת לפניות יזומות למשפחות, פניות יזומות להורים. לא לחכות שיפנו. הם לא יפנו, הם לא יודעים, הם לא מסוגלים. ואני רואה את זה הרבה בפוסט טראומה שהמילואימניקים וסדיר הם לא פונים, הם סובלים בשקט אבל לא פונים. גם כשהם פונים אין כזה מענה. אני רוצה להרחיב את הדיון הזה, יצחק, גם לניצולים, ניצולים עצמם, שהמערכת נתנה איזה שהוא מענה. למשל הבחור סיפר לי שכל חצי שנה הוא צריך להתייצב לביטוח לאומי לוועדה לקביעת נכות ולהוכיח שהוא עדיין מרגיש לא טוב. אנחנו במקרים האלה יכולים לתת את הזמן קצת יותר. לא לטרטר אותם, לתת להם מענה. הוא סיפר לי שבעצם היחידים שעוזרים זה עמותה לניצולי הנובה. הרשויות פחות. אבל גל ההתאבדויות הוא מולנו, מול העיניים שלנו. אנחנו צריכים לגמרי לחשוב גם על הניצולים עצמם, גם על האנשים שאיבדו את היקר להם מכל, איך הם מתמודדים עם זה. הם סובלים בשקט וזה נגמר בהתאבדות, שלא נדע. או שתופעות אחרות. פה צריך להקים עכשיו, אני יודעת שהיו ניסיונות וביטוח לאומי עוד בהתחלה עשו רשימות והפנו ושיפנו אלינו. לא, לא, האנשים האלה לא פונים. הם לא יודעים מה לעשות, הם לבד. אז אנחנו צריכים לאתר אותם. המדינה צריכה להיות פרואקטיבית. הרשימות קיימות. לאתר, לפנות, להתקשר, להזמין, להיות בקשר. כי אנחנו, איך אמר הבחור הזה שהתאבד, רועי? איך אמרו עליו? הוא ניצל - - - << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני רק רוצה, הדיון כאן היום הוא בנושא של השלטון המקומי והאזורי למשפחות. << דובר >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << דובר >> אגב, לשלטון המקומי אני אגיד ככה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> גם להם השלטון צריך לתת סיוע. << דובר >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << דובר >> השלטון המקומי, הבחור הזה שהתאבד, רועי, הוא היה איפה שהוא גר, נכון? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> הכול בסדר. אבל אנחנו, יש - - - << דובר >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << דובר >> אני מבינה. אני מרחיבה את הדיון, לתשומת ליבך. כי עדיין שאנשים נמצאים בעיר רשויות הרווחה מכירים בהם, יודעים שהם מכירים. זאת אומרת זה מה שנקרא עזרה ראשונה בשטח. אבל לא, אני פשוט שופכת את כואב ליבי, את מה שיושב לי בלב. כי אני רואה את זה ואנחנו עסוקים בהמון דברים, בל זה משהו שילווה אותנו המון שנים כנראה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני מסכים לחלוטין, תודה רבה. משרד הרווחה, אור, בבקשה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> תודה רבה על הדיון. אני אור צוברי ממשרד הרווחה, אגף חרבות ברזל. אני רוצה להגיד שבסוף התפקיד שלנו בכל מה שקשור לרשויות זה באמת לתת את המעטפת גם התקציבית וגם המקצועית, כדי לתמוך במשפחות וללוות. אנחנו הנחנו את הרשויות המקומיות שבאמצעות העובדים הסוציאליים בעצם יהיה ליווי לכל משפחה של חטוף ושב. אני אגיד, כאשר יורדים לרזולוציות זה באמת יותר מורכב. כי בסוף הקשר של העובדים הסוציאליים, המשאב העיקרי זה הקשר ומערכת היחסים שנוצרת עם המשפחה. ואנחנו עובדים בזה יום יום כדי לוודא שיש מטפל עיקרי, לוודא שהעובד הסוציאלי הוא יוצר את הקשר הנכון. וכאשר זה קורה יש ליווי משמעותי. אבל יש מקרים שזה לא קורה. ולכן התפקיד שלנו, זו אחריות שלנו לוודא שלכל משפחה, ואנחנו עושים את זה גם עם הביטוח הלאומי, שיש עובד סוציאלי, דמות מקצועית. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> אור, מה זה עובד סוציאלי? מה תפקידו של עובד סוציאלי ברשות המקומית למשפחות החטופים? << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> זה אותה פקידת שיקום מהביטוח הלאומי? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> לא. יש עובדת שיקום של הביטוח הלאומי, חדווה תתייחס עוד מעט, שבעצם התפקיד שלה גם לוודא שיש מיצוי זכויות, אבל גם לוודא שקורה תהליך שיקומי. והתפקיד של העו"סית - - - << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אתם במשרד יש לכם בעצם איזה שהוא מיפוי של כלל הנפגעים? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> ברור, מה זאת אומרת? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> ואתם יודעים בדחיפה - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> של משפחות החטופים, ברור. אני קמה בבוקר בשביל הדבר הזה. חד משמעית. יש לנו את המיפוי. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> מה קורה, אני חוזר על השאלה ששאלתי קודם. מה קורה עם מפונים שלא גרים - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> ההנחיה שלנו הייתה שגם אם יש עכשיו מפונה שעבר לרשות אחרת וזה, בכל מקרה יהיה ליווי. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אבל לך יש ברשות - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> רגע, אני רוצה להגיד, רגע, רגע. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> איך זה קורה? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> מועצה אזורית אשכול ושער הנגב הם עם אחריות מאוד מאוד עצומה על התושבים שלהם. הרבה פעמים הם רוצים להמשיך ללוות. אנחנו בשיח על כל משפחה. אני יודעת להגיד איפה יש ליווי גם של הרשות המקומית שאליו מפונה התושב, גם רשות המוצא. יש לנו נהלים על זה. הנהלים הם טובים. בפועל אנחנו צריכים לוודא מול כל משפחה שאכן יש את הליווי. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> סליחה שאני קוטע אותך. אתם כמשרד נותנים את המענה התקציבי לרשות המטפלת? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> כן. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> במלא? << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> על פי מה מוחלט מה המענה התקציבי, לאיזה משפחה, מתי זה מסתיים המענה התקציבי? איך מרחיבים, איך לא מרחיבים? מי מעדכן אותנו על הדברים האלה? אנחנו מופתעים כל פעם מחדש לגלות דברים. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני רוצה שנייה רגע להבין, כי באמת אנחנו באיזה שהוא פינג-פונג קבוע כזה שגם מהמינהלת יש פה איזה שהיא הצגה של - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> לא, אני לא באה, אני לא באה להגיד שהכול מעולה. זה לא הנרטיב שלי. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> לא, חלילה, לא אמרתי שאמרת שהכול בסדר. אני רק אומר שיש פה איזה, לא יודע, נקרא לו פיל בחדר, אבל כל פעם יש איזה שהיא בעיה בהעברת המידע או בהנגשתו, או שבסוף פער בין הגוף לבין המשפחות. כי תמיד יש, כמו שאת אומרת שיש לנו מיפוי, יש לנו מידע. יש בקרה שעכשיו, סתם אני אומר, נעם שיושבת פה או מירב, שאת יודעת להגיד היה אצלכם, יצרו קשר לפני ארבעה? יש לכם תאריך שאת אומרת כל שלושה חודשים אני עושה חתך? בודקת, יש לי רשימה באשכול שאני יודע לדבר עם דוד ובשער הנגב עם יעל? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> יש לנו. אבל בניגוד למענים שמגיעים מתוקף חוק, במשרד הרווחה, ברשויות המקומיות זה יותר חליפה אישית. וזה הרבה פעמים קשור בקשר שנוצר עם המשפחה. זה לא שאני יכולה להגיד יש לנו א', ב', ג'. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> אור, לכל המשפחות פנו? לא. אני אומרת בוודאות. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> בסדר. אני מקשיבה למה שאת אומרת. אני מקשיבה למה שאת אומרת - - - << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> אני שונאת להגיד על עצמי, אבל אני יכולה להגיד שלנו אין קשר לא עם אשכול. יש לי קשר חברי עם אשכול, אבל אנחנו לא גרים. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אין קשר, אבל לא פנו? << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> לא פנו. ואני יכולה להגיד שגם בבני שמעון שאני מאוד מעריכה את זה שאנחנו גרים שם, ואין לנו קשר. אני בכל דבר צריכה, סיפור הארנונה אני מנסה לטפל בה כבר חודשים. עדיין לא פתרתי את הבעיה. אני אומרת, הילדים שלי, שהם קרבה ראשונה, הם האחים של יגב, אף אחד לא פנה אליהם במקומות שהם גרים. ולהיפך, כאשר הבת שלי באה להירשם לקופת חולים אמרו לה מי את? לא רצו לרשום אותה בהתחלה, רק אחרי שהתערבנו. אני אומרת, אני לא חושבת שבכל משפחה פנו אליה. ואני לא אוהבת את הדוגמה של עצמי, אבל זו דוגמה אמיתית. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> לכן אני שואל אם יש בקרה כל X זמן? וגם, אנחנו כל פעם אומרים את זה חזרה, אבל האם המידע עובר בדחיפה? זאת אומרת אם למשל משפחה X לא פונה אז זה צף אצלכם שיש פה איזה שהיא משפחה שהיא באיזה שהוא, לא משנה מהסיבה, אבל לא פונה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> ההנחיה שלנו לרשויות זה שלמעגל ראשון תהיה פנייה יזומה ומעגל שני שלישי זה יהיה לפי צורך. אני רק אגיד שבהקשר למעגל השני והשלישי, כי זה נושא שבאמת מדובר בכל ועדה, עד שיגיע חוק, אם יגיע, אנחנו בעצם עשינו מיזם משותף עם קרנות הביטוח הלאומי ועם הסוכנות, מיזם לשלוש שנים לייצר מענים גם משפחתיים, גם קבוצתיים וגם קהילתיים למעגל השני והשלישי של משפחות הנרצחים והחטופים. יש כבר מעל 200 פניות ואנחנו ממשיכים לקדם את זה. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> גב' צוברי, שוב, גם כאן אמרו לנו אנשים שהשתתפו בדיון כאן שהם מרגישים שהם לא יודעים על כל הדברים האלה שאת מדברת עליהם. אולי אתם עושים, כוונתכם טובה ומבורכת - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> לא, אני לא צריכה מחמאות, הכול בסדר. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> לא, לא. המיזם הזה עם הסוכנות ועם קרנות הביטוח הלאומי. האם אתם, אמרת היו 200 פניות. אבל האם אתם, לפחות לגבי חלק מהמשפחות שאנחנו כולנו, כל הציבור יודע מי האנשים שליוו אותם, מעגל שני ושלישי. יכול להיות שכדאי שאתם תפנו אליהם. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> ברור. מה הכוונה? חד משמעית. אנחנו מנסים להגיע. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> כן, אתם מנסים? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> העבודה שלנו זה - - - << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> אנחנו לא קיבלנו בתור מעגל ראשון פנייה כדי לדווח על מעגל שני. בני דודים שלי שאולי לא נמצאים בפרונט ונמצאים פה בכנסת או בטלוויזיה, לא אומר שהם לא עזרו ותמכו במשפחה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> נכון. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> אז איך מגיעים אליהם? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אנחנו מפיצים את זה גם דרך עובדי השיקום, גם דרך הרשתות החברתיות, גם דרך העובדים הסוציאליים. זאת עבודה סיזיפית. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> אנחנו לא ידענו על זה, אני חייבת להגיד. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אני חושב שיש כאן איזה שהוא מעגל קסמים שאנחנו לא מצליחים לפתור אותו הרבה מאוד זמן. יש פה איזה שהוא אירוע של מינהלת, של ביטוח לאומי, משרד הרווחה והמשפחות, שמשהו פה, אוהבים להגיד נופל בין הכיסאות. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> יש מולקולה, כל אחד נפגש עם המולקולה שלו בהתאם לצרכיו או לא נפגש. אבל משרד הרווחה יושב שם, השמות עולים שם, הפרטים עולים, הבקשות עולות. ואז מה? ואז מה קורה? בסוף בסוף כל אחד מאתנו נמצא בבית שלו והבית הזה עבר שנתיים של מאבק. זה לא משנה מה תוצאתו הסופית, אבל הוא עבר מאבק. ויש פה ילדים לשקם, יש פה עוד מעגלים שצריך לשקם אותם. גם באישי. לא דיברתי כרגע על בני דודים עם התאים המשפחתיים שלהם. אבל הכול עלה במולקולה או היה צריך לעלות במולקולה. אבל זה לא זז, אנחנו שנתיים. אנחנו שנתיים לאירוע, אנחנו מרגישים לבד. << אורח >> גלעד קורנגולד: << אורח >> ובהתפרקות. אם מישהו כאן לא מבין, אנחנו בתוך מסגרת של המשפחות של חטופים שחזרו, אנחנו מנהלים שיחות. וכולם, אבל כולם בלי יוצא מן הכלל, בהתפרקות כללית. חלק מהמשפחות התפרקו גם נישואים והמצב הוא פשוט בלתי נסבל. אני לא, אני אישית, עוד פעם, גם אני לא אוהב. אני לא מצליח להבין איך אני חוזר בכלל לשגרה, אוקיי? אני לא מצליח. אני צריך לטפל בנכדים שלי, אני צריך לטפל באשתי, אני צריך לטפל בבן שלי הצעיר. אוקיי? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> התפקיד שלנו זה להיות - - - << אורח >> גלעד קורנגולד: << אורח >> אין לי טענות על הדברים האלה. יש לי טענה שמבחינתי, עוד פעם, ב-30 ביוני 2025 אמרו לנו 'שלום, לך תדאג לעצמך'. אני בהרצליה, אני משלם שכר דירה. ובהרצליה זה לא זול. למה בהרצליה? כי זה המקום הכי קרוב שאני יכול להיות ליד טל ונסיעה ליד טל וליד עדי. ויש לי גם בת בנתיבות שגם כן פגועה ומשתקמת, שאני גם צריך להיות שם, גם שם יש לי נכד. אז זה המקום, יצאנו ישר מהמלון, לא הייתה לנו ברירה אחרת. לכן אני אומר, תבינו, המשפחות מתפרקות. זה לא הופך ליותר טוב. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> ברור. << אורח >> גלעד קורנגולד: << אורח >> תודה. << אורח >> מירב לשם גונן: << אורח >> אני מצטרפת לכל מה שגלעד אומר ובכלל לא העליתי את זה קודם, כי לא חשבתי על זה. אבל אנחנו נדרשנו להגיע קרוב. אני גרתי בכפר ורדים, עלויות אחרות לחלוטין מאשר לגור במרכז. והיום אני צריכה להתמודד גם עם להחזיק בית במרכז, גם עם לממן את עצמי. אני צריכה להכניס הכנסה שמחזיקה בית. ואני לבד. אנחנו שני בתים נפרדים. אלה דברים שאתם עוד לא הגענו באמת לבכות את הכול. כי אנחנו לא מצליחים להסתכל על נרצחים, אנחנו לא שם אפילו. הקושי רק גדל והולך הוא לא נעשה יותר קל. גם הקושי בתוך המשפחה. צריך להקים מחדש משפחה. אני לא חושבת שמישהו מבין מה זה אומר להקים בחזרה משפחה. כל מה שגלעד אומר זה מאוד מדויק. אני מבינה שאתם מאוד משתדלים. אבל אני מסתכלת על זה רגע בעין הקודמת, פעם פעם כשהייתי יועצת עסקית. אף ארגון לא היה מחזיק מעמד אם הוא היה מתנהל, סליחה, כמו שהמדינה מתנהלת. העובדה שאין שום מעקב באמת מדוקדק אחרי כל אחד. ממש שיודעים מתי בפעם האחרונה פנו אליו. האם פנו אליו בכלל? זה שאין לנו תעודה מסוימת שמציינת לא נכים, אבל כן משפחה של חטופים. אין לנו את זה. אנחנו על כל דבר קטן צריכים להיאבק. אני צריכה להעביר את הדואר שלי מכפר ורדים לפה, אני צריכה לשלם על זה עלות. למה? למה? אני לא רציתי לעבור, אני נדרשתי לעבור. ולא בגלל משהו אירוע נהדר, אירוע נוראי. כל מיני דברים כאלה קטנים שאנחנו אפילו לפעמים לא חושבים על כמה זה לא הגיוני בכלל שאנחנו נעשה את זה לבד. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אפשר רק הערה קטנה? << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> רק שם ותפקיד לפרוטוקול. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> עו"ד ליאת קליין גנץ מדסק החקיקה של מטה משפחות החטופים. רק הערה קטנה על הדברים שנאמרים פה. אני חושבת שבדיוק הסיבה שלא יודעים על כל הזכויות ושהרבה מהזכויות הם גם מעגל שני ושלישי במקרה של פנייה יזומה. אף אחד לא יפנה כי הוא לא יודע שיש לו את האפשרות ושהוא זכאי לקבל משהו. אני חושבת שזה באמת לב הדרישה שלנו בדיון הזה היום. קצת חבל לי, אני חייבת להגיד, שלא נמצאים פה ממרכז השלטון המקומי. לא רק ראשי ערים, אבל שתהיה איזה שהיא הנחיה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> הם פה, הם נמצאים. יש כאן נציגות. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> סליחה, אז אני מתנצלת. << אורח >> מירה סלומון: << אורח >> גם יש בזום. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> כן, כן, הם פה. הם נמצאים. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> מתנצלת. << אורח >> מירה סלומון: << אורח >> גם וגם השלטון האזורי, גם מועצה אזורית הייתה. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> לא, זה אני יודעת. << אורח >> מירה סלומון: << אורח >> יש פה גם וגם. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> מה שאני רוצה לבקש פה בהקשר הזה זה באמת, נאמר פה העניין של הנוהל. ואנחנו פירטנו במסמך שהעברנו - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אבל נהלים לא מספיקים פה, זה לא עניין של נהלים. זה לא עניין של נהלים. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> שנייה, אני לא מדברת על נהלים, אני מדברת על חוזר של מרכז שלטון מקומי של מה הרשות נותנת, מה היא יכולה לתת, מה קיים. זה צריך להיות במודל - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> יש, זה לא עניין של נהלים. זה עניין שכל הזמן לחזק את הקשרים בין המדינה, בין המטה, בין העמותות. כי נהלים זה לא עוזר. את יודעת כמה מסמכים הוצאנו על מסמכי זכויות? זה לא הפתרון. זה עניין של כל הזמן להיות עם - - - << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אבל זה לא קיים כמשהו אחיד. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אנחנו, המדינה צריכה להיות בקשר עם השטח והפוך וכל הזמן לפמפם את הזכויות. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אבל זה לא המדינה הדברים האלה. ויש דברים שהמדינה לא נותנת. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> נהלים ומסמכים זה בסדר, זה לא good enough ולא מספיק טוב. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> בסדר, זה לא good enough אבל כן אני אגיד בהקשר הזה, דווקא בהקשר הזה השלטון המקומי הוא גורם משלים. ומה שלא נותנת תמיד המדינה יכולה לתת הרשות במסגרת הדברים הקיימים אצלה. אבל הדבר הזה - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אצלנו המענים יותר גמישים. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> נכון. אז אני אומרת שבדיוק בגלל שזה מודל שהוא הרבה יותר גמיש ומעגלים כמו מעגל שני ושלישי יכולים לקבל מענים דרך שירותים שהרשות נותנת ממילא, אז אני חושבת שדווקא משם זה צריך לבוא כאיזה שהיא הגדרה מאוד ברורה של מה הם זכאים ומה לא. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אבל עד שלא יהיה חוק אי אפשר להגדיר משהו ברור. צריך שיהיה חוק. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> לא צריך. בשירות שנותנת הרשות? לא כל שירות שנותנת הרשות מוגדר בחקיקה. זה שירות שמציעה הרשות. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> לא, אבל את מבקשת סטנדרטיזציה ועד שלא יהיה חוק לא יכול להיות. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אני חושבת שאם משהו שרשות נותנת ושאם אין הנחיה לרשויות לתת איזה שהוא שירות מסוים והשירות הזה יינתן בכל הרשויות ויידעו לבוא לבקש אותו אז יהיה אפשר לקבל אותו. כאשר זה משהו שנשאר באוויר שבמידה יזומה של מישהו ממעגל שני ושלישי יפנה, זה לא יקרה. כי אנחנו שומעים אותם, הם אומרים - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> עד שלא יהיה חוק אי אפשר לייצר סטנדרטיזציה. אנחנו בהנחיה שלנו - - - << אורח >> מירה סלומון: << אורח >> לא, זה גם עבר. סליחה שאני רגע מתערבת. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> מירה, אני כן אשמח לשמוע אותך. << אורח >> מירה סלומון: << אורח >> רק במילה, אני פשוט חייבת לצאת לרגע וכמובן מנהלת מחלקת חברה פה נשארת איתנו בזום. יש כאן קצת אמירה של דבר והיפוכו. מצד אחד מדברים על מענה אחיד, מצד שני מדברים על מענה גמיש ועל צרכים משלימים. זה קצת דבר והיפוכו. אבל שוב, יש לנו גם מנהלת מחלקת חברה כאן בזום ותענה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אנחנו פשוט צריכים לסיים. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> אני רוצה רגע להסביר מה זה מענה גמיש ומה זה מענה אחיד. אני חושבת שאחד הדברים, הדבר הראשון שצריך להיות אחיד שתהיה פנייה לכל משפחה. שוב אני אומרת, קשה לי עם זה שהייתה פה אמא שכולה של נרצחת מהנובה. אני חושבת שצריך לתת מענה לכל נפגעי ה-7 באוקטובר, צריך לזכור. אבל אנחנו פה כמשפחות החטופים. אני לא יכולה לתת, הלוואי שהייתה לי היכולת לעזור גם להם. אני חושבת שכל משפחה של חטוף, גם חי וגם חלל, צריכה להיות פנייה מהרשות אליהם. לשבת איתם. לא פנייה, לא לשלוח לי "את צריכה משהו?". אני צריכה משהו, אני לא אענה בחיים שאני צריכה משהו. "הלב איתך". אני אומרת, צריכה להיות פנייה אחידה לכל משפחה של חטופים, אבל לכל בני המשפחה במעגל הראשון קודם כל. גם לבן הזוג שלי וגם לילדים שלי, בפנייה ישירה אליהם. לשבת איתנו פעם אחת בצורה מסודרת. ואחר כך הפנייה, חשבתי שהיא פה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> יש להם נציגים בזום ששומעים. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> לא, לא, הכול בסדר, פשוט הייתי בטוחה שהיא פה, אז רציתי לפנות אליה. והדבר הגמיש זה אחרי שיושבים עם המשפחה, שרואים מה הצרכים, לייצר פניות גמישות. אני אומרת, רוב המשפחות, הפנייה אחידה היא חשובה והיא תיתן מענה. ויש משפחות שצריכות גם את הגמיש. אבל צריכה להיות קודם כל פנייה אחידה. תודה. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> תודה רבה. אנחנו צריכים לסיים את הדיון. אני רוצה לסכם אותו בכמה נקודות. ראשית, אנחנו נבקש גם מהנציגים של השלטון האזורי והמקומי, מי ששומע אותנו בזום ואנחנו גם נוציא אליהם איזה שהיא פנייה. כן לדעת מיהם הנציגים של הרשויות שעומדים לרשות המשפחות. ואלה אותן משפחות של שבים, גם השבים ששבו בחיים וגם אלו ששבו שאינם בין החיים. אנחנו נרצה לדעת מה הנוהל שאתם עובדים. מה הנוהל שעובדים ברשויות. האם אתם מכירים אותו, זאת אומרת הנוהל ששמענו פה שיש במשרד הרווחה או דרך ביטוח לאומי. ואם הנוהל הזה עובר בדחיפה אל אותן משפחות. אנחנו כן נפנה אל הממשלה לאשר תקן ייעודי ולא כאיזה שהוא משהו שהוא בטובה של אותה רשות, אלא תקן שיהיה בכל רשות. לא אצלכם, לא במשרד שלכם, ברשות. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> ברשות, משרד הרווחה - - - << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> נציג של משרד הרווחה? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> עובד סוציאלי חרבות ברזל. יש לנו מפתח תקינה של אחד לארבע משפחות חטופים ושבים ברשויות המקומיות. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אבל אלה נציגים שלכם - - - << אורח >> אור צוברי: << אורח >> עובדים סוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> אוקיי. הוא נמצא בתוך הרשות המקומית. אז מצוין. אז עוד פעם זה חוזר לאיפה החיבור שלו עם המשפחות? לוודא איפה הכשל הזה. כי הוא חוזר כל פעם מחדש. אנחנו כן נבקש לוודא שיש אצלכם באמת בשלטון, לא רק במשרד, אלא גם בכל רשות, שהיא מכירה ומודעת למי הנפגעים שיש אצלה. וזה נכון גם לאותן משפחות שכולות, לא רק למשפחות של מה שנקרא חטופים. ואני מתכוון חטופים חיים וחללים, אלא גם משפחות של נרצחים שלצערנו אנחנו רואים עוד פעם ועוד פעם שיש כאן איזה פער במידע ובסיוע שהן מבקשות. כן נבקש לייצר נוהל אחיד באמת של מענים לאותן המשפחות. אבל עוד פעם, אני חוזר ואומר, המענים האלה צריכים להיות בדחיפה. כמו שאמרת, שאתם מייצרים לא רק הנגשה או הפצת מידע, אלא בדחיפה אל המשפחות עצמן. כי אנחנו רואים שבסוף בקצה הדברים האלה לא מגיעים, וזה מעגל ראשון. זאת אומרת זה לא מעגל שני ולא השלישי, אלא נמצאות פה המשפחות שהן המעגל הראשון. נבקש מהמינהלת שתעביר לנו לגבי מה שיעל אמרה, את המסמך שהיא דיברה עליו. מה שהיא אמרה שהיא העבירה לוועדת העבודה והרווחה. אבל לוועדה אצלנו המסמך הזה בוודאי לא הגיע. אנחנו נרצה גם התייחסות של יושב-ראש של המינהלת של הנרצחים שמונה לא מזמן. נבקש את ההתייחסות שלו ואת המענים שלו. אני לא נכנס רגע לרזולוציה של החקיקה, כי כאן ברור לנו שיש לנו עוד הרבה מאוד עבודה. גם לנושא של השבים, גם המשפחה של השב החי והחלל. גם לגבי משפחות שכולות של הנרצחים. אנחנו יודעים שיש כאן פער שעדיין לא הושלם. הפער הוא גדול והוא גם הולך ומשתנה, גם צריך לשים את זה על השולחן. מה שכנראה יהיה נכון לחוק שנחוקק יכול להיות שהוא לא יהיה רלוונטי בעוד שנתיים ושלוש, אבל אנחנו עדיין צריכים להמשיך ולעבוד. בוודאי אבל שמה שיכול לסייע כאן זה לבטל את הגבלות הזמן שיש על כל מיני תיקונים שנעשו וכל מיני מענים. לדוגמה הנציגים והמפתחות, אור, שדיברת עליהם, הם מוגבלים בזמן? זאת אומרת זאת תקינה שמוגבלת? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> הם מעבירים לנו כל שנה. זאת אומרת, זה זמני. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> כל שנה יש פה חידוש. אני חושב שיש פה איזה צורך לתת, בוודאי לתקן קבוע, בוודאי גם לא לייצר כאן איזה שהוא חשש לכל שנה. אני בטוח שזה משפיע גם על אותו נציג שיודע שהוא כל שנה עלול להתחלף ובוודאי שזה משפיע גם על המשפחות. ואז ברגע שיהיה לנו גם את המסמך נדע איפה אנחנו צריכים להרחיב גם את המענה הכלכלי, גם את המענה נפשי. אני חוזר ואומר, אלה דיונים שהם יהיו לכל אורך הדרך. כי בוודאי גם כאשר ישוב החטוף החלל האחרון הסיוע והמענה למשפחה אולי שם מתחיל מחדש ואולי זה סוג אחר של מענה, אבל הוא מתחיל פרק חדש בנושא של המשפחה עצמה. לכן הדיונים גם בוועדה הזאת ימשיכו לפקח גם על המשרדים, גם על המינהלת וגם על השלטון המקומי והשלטון האזורי. אני כן אבקש לדיון הבא שבעזרת השם כבר כולם יהיו כאן ויושבו ואז יהיה יותר פניות גם לשאר הנציגים להגיע הנה ולהשתתף גם בדיון וגם לבקש ולהפיץ לאותם ראשי רשויות, הנוכחות שלהם כמו הנוכחות של מיכל פה שהייתה קריטית וחשובה במיוחד. אנחנו בסופו של דבר צריכים לראות אותם פה, לשמוע אותם ממקור ראשון. בוודאי שלא בזום וגם לא דרך נציגים שניים ושלישיים. אני כן רוצה לסיים ולהגיד שוב תודה רבה למשפחות. << דובר >> תומר רוזנר: << דובר >> שמשרד הרווחה ייתן על הבקרות שהוא עושה לרשויות המקומיות. << יור >> היו"ר יצחק קרויזר: << יור >> בוודאי, הבקרה שלכם, אם פספסתי את זה בסיכום. בוודאי לשמוע ולקבל את הבקרה שלכם על גורמי הביצוע שלכם בשלטון המקומי והאזורי. אני רוצה שוב פעם להודות ולסגור עם להודות למשפחות שבאות לפה כל פעם מחדש כבר שנתיים. בלעדיכם, ואני חושב שאמרתי את זה מהדיון הראשון, בלעדיכם לא היינו מצליחים להגיע לשום דבר. לא בחקיקה, לא בתקנה. ואני מעריך ומעריץ באמת את הנכונות שלכם בסיטואציה שבה אתם נמצאים, להגיע הנה. ואני מעולם לא שמעתי אתכם מבקשים משהו בשביל עצמכם, אלא על כל הקבוצה. וזה דבר שהוא ראוי להערכה ולהערצה, שאתם נמצאים פה בסיטואציה הלא פשוטה הזאת. כל פעם לבקש, להציף, להתחנן ולשים את הזרקור על עוד איזה שהיא בעיה או איזה שהוא מענה שלא מגיע. בסופו של דבר הדבר הזה נותן בשורה להרבה מאוד משפחות, להרבה מאוד מעגלים שלא באמת מצליחים לנשום רגע ולהגיע הנה ולשבת כאן מול המצלמות, מול הנציגים, בתוך הכנסת, בסיטואציה הזאת. אז תודה, תודה רבה. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:38. << סיום >>