פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 452 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שלישי, כ"ט בתשרי התשפ"ו (21 באוקטובר 2025), שעה 13:30 סדר היום: << הלסי >> הצעה לסדר בדיון מהיר של חברי הכנסת עפיף עבד, מיכאל מרדכי ביטון, מירב בן ארי, אברהם בצלאל, גלעד קריב, לימור סון הר מלך בנושא: שיפור התמיכה וזכויות משפחות אלמנות ואלמנים צעירים המגדלים ילדים יתומים << הלסי >> נכחו: חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר לימור סון הר מלך מוזמנים: אילן שריף – מנהל תחום (פ.א) - אובדן ושכול וכתות, משרד הרווחה והביטחון החברתי שרית דמרי דבוש – עו"ד, לשכה משפטית, המוסד לביטוח לאומי יהודה גליק – חכ"ל, נשיא עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים הדס דיסין – מייסדת ומנכ"ל עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים נלי חלבוטובסקי – אלמנה, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים בת אל סרי לוי – אלמנה, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים אור ניזרי – אלמנה, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים אמיר גוזלן – אלמן, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים נועה שוראקי – אלמנה, עמותת אמיצים - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים הודיה מויאל – מנהלת מחלקת מדיניות, עמותת חמניות - הבית ליתומים בישראל יהב שורר – עו"ד, עו"ס, מנהלת תחום מיצוי זכויות, עמותת חמניות - הבית ליתומים בישראל ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: אורית ארז – סגנית מנהלת הוועדה רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, מיטל פורמוזה רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הצעה לדיון מהיר בנושא: "שיפור התמיכה וזכויות משפחות אלמנות ואלמנים צעירים המגדלים ילדים יתומים" (מס' 465). << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צוהריים טובים לכולם. היום יום שלישי, כ"ט בתשרי התשפ"ו, 21 באוקטובר 2025, השעה 13:36. אנחנו כבר בשש דקות איחור. הנושא הוא נושא חשוב. רציתי להקדיש לו יותר זמן, אבל לצערי הרב אני ב-14:55 חייבים לסיים. אז אם אנחנו לא נשמע את כולכם, אני רוצה לשמוע את הכול ואת כולם, אז אנחנו נקיים עוד דיון. בכל מקרה נקיים עוד דיון, אבל שתדעו כבר עכשיו שמי שלא יספיק לדבר אנחנו נקבע דיון נוסף. הנושא הוא הצעה לסדר בדיון מהיר של חברי הכנסת עפיף עבד, מיכאל מרדכי ביטון, מירב בן ארי, אברהם בצלאל, גלעד קריב, לימור סון הר מלך, בנושא: שיפור התמיכה והזכויות של משפחות אלמנות ואלמנים צעירים המגדלים ילדים יתומים. חה"כ לימור סון הר מלך פה כדי להציג לנו את הנושא ואז נשמע את עמותת אמיצים, נשמע אלמנות ואת עמותת חמניות ונתקדם. בבקשה לימור. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> קודם כל תודה רבה לך, חה"כ יושבת-ראש הוועדה, מיכל וולדיגר. גם על שאת מבטיחה וגם מקיימת. אני זוכרת שהיינו פה בדיון של יתומי צה"ל והחוק ואת ישבת ואמרת אני מבטיחה שגם לזה יהיה דיון ובאמת הקצת לנושא הזה את הזמן ובאמת בסמיכות שמעידה על זה שהנושא הזה הוא חשוב לך. ביקש ממני מי שבעצם יזם את הדיון, חה"כ עפיף עבד, ביקש ממני לומר דברים בשמו. נבצר ממנו להגיע, הוא פשוט ביקש שאני אומר את הדברים בשמו ואחר כך אני אומר את הדברים בשמי. "בוקר טוב לכולם. אני מברך את כולכם ובמיוחד את האלמנות והאלמנים שהצטרפו אלינו היום. את הדיון יזמתי יחד עם חה"כ לשעבר יהודה גליק שמנהל יחד עם רעייתי הדס את ארגון אמיצים שפועל במסירות למען אלמנים, אלמנות ויתומים צעירים. כפי שאמר יהודה, מלאך המוות לא מבדיל והאחריות שלנו כחברה היא להושיט יד, להעניק תמיכה ולחזק את מי שאיבדו את היקר להם מכל. הגיע הזמן שהמדינה תכיר בצורך לתמוך במשפחות הללו לא רק כלכלית, אלא גם רגשית ולא תתנה את הסיוע בהכנסה. ילד שאיבד אב או אם זקוק לטיפול, לחיבוק, למערכת שתאפשר להורה שנותר לעמוד על הרגליים. "הדיון היום הוא צעד ראשון בבניית מדיניות צודקת, ערכית ומוסרית כלפי המשפחות האמיצות הללו. נשמע את הקולות, נלמד את האתגרים ונפעל יחד כדי להבטיח שכל אלמנה, אלמן ויתום במדינת ישראל ידעו שהם לא לבד". אלה הדברים של עפיף. אני רק רוצה לומר, גם אמרתי את זה בדיון של יתומי צה"ל, שבאמת הנושא הזה של אלמנות ויתמות זה נושא שאנחנו כיהודים יש לנו חובה לפעול עבורם. זאת אומרת, אני אומרת, אנחנו מדינת הלאום היהודי. יש לנו תורה. התורה מדברת על היתומים והאלמנות באמת כעל אלו שיש לנו מחויבות לדאוג להם. אני משערת, עוד פעם, הייתי במפגש של יהודה שיושב פה ובאמת מקדם את הנושא הזה, שבאמת את ההכרה היהודית הזאת ביתומים ואלמנים ואלמנות. הייתי באמת אצלם בכמה אירועים שבאמת יוזמות אזרחיות, כי המדינה לא נמצאת שם לדאוג. ראיתי כמה שמחה וטוב, המעט שבמעט, והם עשו הרבה. אבל רק לתת כמה רגעים של אושר טוב בלי שום מחויבות, בלי שום לחץ. הכאב נמצא שם, אבל כאילו לעטוף את זה. וראיתי כמה שמחה הדבר הזה מביא. אני חושבת שהמדינה, זה לא משאבי עתק, אלה משאבים מאוד פשוטים שבשכול האזרחי, באלמנות, ביתמות האזרחית, שיכולים, דברים קטנים שעושים את ההבדל. ואני חושבת שאנחנו כמדינת העם היהודי יש לנו גם את הזכות וגם את החובה על אזרחנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה לחה"כ לימור סון הר מלך, שעושה רבות באמת למען אוכלוסיות, למען כולם, אבל בוודאי למען אוכלוסיות חלשות יותר או מוחלשות יותר. תודה לך על זה ועל בכלל. כמו שאמרתי, נתחיל בחכ"ל יהודה גליק. הבנתי שיש לכם מצגת. אני רק אבקש שפשוט תנסה כמה שאפשר לתקצר. אני מניחה שפה לא יפריעו לך, אז תוכל להגיד את הדברים מההתחלה ועד הסוף. בשיתוף עם הדס או לא, אני לא יודעת איך חילקתם את התפקיד ביניכם. ואחריכם נעבור לאלמנים ואלמנות ולחמניות שגם נמצאות פה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> מיכל, רק עוד נקודה קטנה. ביחס לנישואים, ביכולת של אותם אלמנים ואלמנות להמשיך את החיים שלהם. אנחנו יודעים היום, הדס הגדירה את זה כאלמנה עגונה. זאת אומרת, באמת ברגע שהם מתחתנות הן מאבדות ממש את כל הזכויות שלהן ואת כל הקצבה הזעומה שגם ככה הן מקבלות. ובאמת הרבה מאוד אלמנות נשארות אלמנות כי הן מפחדות לאבד את הבסיס הזעום הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה מקרה האלמנות של חללי צה"ל. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> זה גם משהו שצריך לראות איך באמת להתייחס לנושא הזה ולתת עליו את הדעת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. כן. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> (הצגת מצגת) תודה רבה לך גברתי יושבת-הראש, גם על העמידה בהתחייבות לקיים את הדיון וגם על כל החן והחסד שאת משרה כלפי כל הסובבים אותך. תודה רבה לך גם חה"כ לימור, שכמו שאמרת, גם היית אצלנו וגם סובלת את כל הנודניקיות שלי בעניין הזה, אז תודה רבה. אני גם רוצה להודות, למרות שהוא לא פה, אני מאחל לו רפואה שלמה, לעפיף, שפתח בפניי את הדלתות עם כל מנהלי מחלקת החינוך בכל היישובים הדרוזים. הגענו לילדים הדרוזים, גם לקראת כיתה א' במסגרת אחד הפרויקטים שלנו. אנחנו לא נאריך על זה. כמו שאמרת, אנחנו באיחור, אבל לא של שש דקות וגם לא של ארבעה חודשים לפי תקנון הכנסת, אלא איחור של בערך 78 שנה. מאז קום המדינה. אני מאוד רוצה לקוות שאנחנו נתחיל פה היום, כמו שאמר חה"כ עפיף, נתחיל תהליך של שינוי. אני רוצה רק לתקן, דובר פה שזה דיון על שכול אזרחי. אז חוץ מזה שזה לא שכול ולא אזרחי, זה נכון, זה מדויק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אף אחד פה לא הזכיר את הביטוי. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> הוזכרה פה המילה. גם אם אני אומר ביקורת זה לא ברע. כי מאוד חשוב לי שנדע על מה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים כמו ההגדרה של הנושא: אלמנים ואלמנות צעירים שמגדלים יתומים צעירים. חלק גדול מהדברים שאני אדבר פה עליהם קשורים גם לאלמנות ויתומי צה"ל. אבל הם עוסקים באוכלוסייה המאוד ספציפית שזה אומר אלמנים ואלמנות שמגדלים ילדים קטנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ילדים קטנים מלידה ועד 18? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> משהו כזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שאלתי מה אתם מתכוונים. אתם מתכוונים לאלמנים ואלמנות שמגדלים ילדים, קרי מגיל לידה עד 18. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> איש או אישה שאיבדו את בן זוגם ויש להם ילדים צעירים עד גיל 18. או מהרחם כמובן, עד גיל 18. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברור. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> הדבר הזה חשוב, כי לצערי יש אינפלציה במושג "שכול". ראיתי שמשרד הרווחה עושה סדנאות לשכול של דודים ודודות, שכול של חברים, שכול של שכנים, שכול של מורים. בעצם כולנו מדינת שכול. Once כולה מדינת שכול אתה לא עוזר לאוכלוסייה. Once אתה מגדיר מי האוכלוסייה ומה הצרכים שלה אז אתה יודע על מה אתה מדבר. אני רוצה אם אפשר להתקדם. אנחנו נתחיל מההתחלה. התורה אומרת לנו 15 פעמים בתורה, 40 פעמים בתנ"ך "כל אלמנה ויתום לא תענון". הדגש "כל". לא כתוב כל עיוור לא תכשיל, לא כתוב בכל דבר אחר. מעט מאוד המקרים שכתוב בהם "כל". התורה מדגישה "כל". לא רק זה שהתורה מדגישה את המילה "כל", אלא היא ממשיכה, היא אומרת כל אלמנה ויתום ומיד אחרי זה אם תענה אותו. כלומר, התורה רואה באלמנה ויתום יחידה אחת. זה לא אלמנה ויתום וזה לא הילד במרכז. יתום לא תלוי בנפרד. יתום זה ילד שאחד מהוריו נפטר, בניגוד לכל מיני עיוותים שאבא שלי שהוא בן 93 ושני הורים שלו לא בחיים, הוא לא יתום. יתום זה ילד שגדל אצל אמא או אבא, אלמן או אלמנה, לקרוא לאלמנה ויתום זאת יחידה משפחתית. הוא לא תלוי באוויר. הוא גדל במשפחה, אחד ההורים שלו נפטר ובעצם הוא נשאר וגדל אצל ההורה השני. התורה אומרת זו יחידה אחת. אם תענה אותו שמוע אשמע צעקתו. רבי שמשון בן רפאל הירש, הפרשן מהמאה ה-19 כותב, מהטעם הזה בא בלשון יחיד לומר להזהיר את המדינה היהודית, כך אומר רבי שמשון בן רפאל לפני מאה שנה. אוי לכם מנהיגי המדינה אם גם המדינה גורמת להם לחוש צער, אובדן בגינם. אוי למדינה שאלמנותיה ויתומיה סובלים בתוך העם ושאפילו נציגי הציבור שולטים בה אינם עומדים לימינם. כלומר, התורה מדברת פה על בעיה מערכתית ולא רק בעיה נקודתית של החברה. אלא אנחנו כחברה. רש"ר הירש אומר את זה כבר במאה ה-19. הוא אומר רבותיי, זאת אזהרה למדינה. ממשיך הרמב"ם, כמו שמופיע בשקף הזה, אומר הרמב"ם מה זה יתום. קודם כל אומר ויכוון ההפלגה בזה כולו ומי שיקצר בדבר הזה, יש עניין אצל אלמנות ויתומים להגזים. להגזים. ועד מתי אומר הרמב"ם, לא יודע למה זה לא מופיע פה, עד מתי נקראים יתומים? עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסתמך לו. אני עובר, בכל זאת מתקדם לשקף הבא. הנתונים שיש לנו פה הם נתונים הכי מעודכנים שקיימים. הם נתוני רשות האוכלוסין. יש בישראל 17,101 אלמנים ואלמנות שמגדלים 30,385 ילדים יתומים. האלמנים והאלמנות, ההתייחסות, וזאת נקודה חשובה. למה אנחנו אומרים את זה? כי ההתייחסות שלנו היא לצורך. לא משנה נסיבות המוות. ילד שמתעורר בלילה באמצע הלילה ורוצה את אבא שלו לא מעניין אותו ממה אבא שלו מת. אם זה היה סרטן, תאונת דרכים, התאבדות או טרור. הוא רוצה את אבא שלו. לכן ההתייחסות היא לא למה קרה, לא מעניין אותי נסיבות המוות. מעניין אותי דבר מאוד פשוט. מבין הילדים האלה, אנחנו רואים 11% ילדים יתומים מגיל 0 עד 6. 52% ילדים מגילאי 7 עד 14, 37% גילאי 15 עד 17. מה שאנחנו רואים, ככל שהילדים יותר גדלים יש יותר ילדים יתומים. בגילאים הקטנים יש פחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון למתי זה? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> זה נכון לאוגוסט 2025. הנתון הכי מעודכן שיש. אנחנו מקבלים מרשות האוכלוסין מידי יום את הנתונים ואלה הנתונים הכי מעודכנים שקיימים. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> המצגת ירדה בתור PDF, לא ידענו את זה מראש. אז יש כאן, אנחנו עשינו פילוח קטן כדי שנדע על מה מדובר. לא רצינו לעשות סטיגמות, אז רק לקחנו יישובים ערבים מובהקים, יישובים דרוזים מובהקים, יישובים חרדים מובהקים, יישובים מעורבים מובהקים ויישובים כלליים. יש 17% יישובים ערבים מובהקים עם מספר היתומים שם. יש כמעט 2% דרוזים, 10% חרדים. 3.5% של יישובים מעורבים ועוד 68% בכל היישובים. זאת אומרת, הפילוח, לומדים מפה, הוא בדיוק כמו, השטן באמת לא מסתכל מי זה. כמו באוכלוסייה הכללית כך הפילוח של האלמנות והאלמנים שמגדלים ילדים קטנים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מה שחשוב לנו גם לדעת, אגב, אני אמשיך לדבר, אני אזכיר כל הזמן אלמנה, שלא ייפגעו לי פה אלמנים. כיוון שהרוב הן אלמנות. כל מה שאני מדבר פה על אלמנה אני מדבר גם לאלמנים. << אורח >> קריאה: << אורח >> מה יגישו הגרושות? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> יגידו שהם לא מופיעים בפסוק של כל אלמנה ויתום. כי הגרושות יש להן חצי מהזמן מישהו שעוזר להם. << אורח >> קריאה: << אורח >> ואם זה פוגע ביתום? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, בבקשה. אני ביקשתי שלא להפריע. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> לפי שיטתך האלמנים, אז גם האלמנים לא בפסוק. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, זה לא נכון. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> הרמב"ם מכניס אותם. << אורח >> קריאה: << אורח >> גם הגרושים לא. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אותו דבר. לא משנה אלמן, הלשון של הרמב"ם לא משנה יתום מאב או יתום מאם. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> לא, לחלוטין. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> ואגב, לגבי השאלה שנשאלה, גם אם הם התגרשו לפני שהם התייתמו, מבחינתנו הילדים הם יתומים. הם איבדו הורה. וההורה השני הכול נופל עליה. לא אמור להיות שום הבדל מבחינתנו. בכל אופן, ישראל, כמו שכתבנו, מדינה בעלת קצב אוכלוסין הכי גדול. האוכלוסייה שלנו גדלה בערך ב-2% לשנה. כמות היתומים, כמה שזה מפתיע, שנה שעברה גדלה פחות מ-2%. זאת אומרת, גם עם המלחמה, שיש עוד כמה מאות ילדים יתומים זה כמעט לא משפיע. כי המספר, הרוב, בוא נגיד האויב הכי אכזר של מדינת ישראל, הרבה לפני החמאס והרבה לפני החיזבאללה זה הסרטן. יכולים לשבת פה, אני לא אעשה, כל האלמנים והאלמנות שיושבים פה יכולים להעיד. חברים בצוות הוועדה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם הם ירצו הם יגידו, אם לא, הם לא יגידו. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מאה אחוז, אוקיי. בכל אופן, אנחנו מדברים, שימו לב, המספרים: ב-2023 – 16,600 יתומים 29,238 המספרים גדלו ל-17,080, 30,366. מבחינת המספר באוכלוסייה זה ממש זניח. למרות שיש פה פתאום התעסקות מאוד באלמנות ויתומים, אלמנים ואלמנות המספרים פחות או יותר נשארו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תראה, אני חייבת לומר שאני חולקת עליך קצת. כי אם אתה לוקח את זה ביחס לאוכלוסייה אתה צודק. אבל אם אתה לוקח את זה מ-29,000 ל-30,000 כך וכך, אז יש שם בערך כ-1,000 ילדים. זה לא מעט. השאלה מאיפה אתה לוקח את האחוזים. אבל לא נתווכח, בוא נמשיך. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אוקיי, בואו נמשיך. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אנחנו לוקחים אותם מהאחוזים שהלמ"ס כתב. הלמ"ס כתב ב-2023, זה ציטוט של הלמ"ס, הייתה נמוכה יחסית, למרות המלחמה. הלמ"ס כתב את זה. אנחנו פשוט גדלנו. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> האוכלוסייה גדלה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> המספר הזה כולם? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כולל כולם. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> כל הסוגים? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> שימי לב מה כתוב למטה. כל אלמנה ויתום. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> כולם פה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> זה כולל כולם. אני לא מבדיל. בתורה כל אלמנה ויתום, ההיפך, התורה אומרת שאם אתם מבדילים אוי ואבוי וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניהם יתומים. בכל אופן, בואו נמשיך הלאה לגבי, אני רוצה להגיע לסיוע. הסיוע הממשלתי לילד יתום בישראל, קצבת יתום, עומדת על 840 שקלים. זה הקצבה הכי נמוכה שקיימת בספר החוקים הישראלי. 840 שקלים לילד. רק לדוגמה, יש ילד שהוא אלרגי לבוטנים. המשפחה שלו, ולא משנה מיהם, בלי מבחן הכנסה, 1,800 שקלים לחודש. זאת אומרת, ילד שאלרגי לבוטנים 1,800 שקלים, אבל ילד שבלי אבא, שאבא שלו מת זה 840 שקלים. יתרה מזאת, שני הורים שהתגרשו ואחד לא רוצה לשלם מזונות, קבע בג"ץ שהמינימום לשלם זה 1,300 שקלים. אם אבא שלך רשע מרושע אתה תקבל 1,300 שקלים. אבל אם אבא שלך מת 840 שקלים יספיקו. אלה הדברים. כלומר, כמו שאמרתי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואין מדרגות בן כמה הילד? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא, לא משנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פר ילד. אם יש לך ארבעה ילדים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> 840 פר ילד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לכל ילד. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לטרור וצבא הסכום הוא 4,500. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, 1,000 ומשהו שקלים לכל ילד. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אל תגיד לי לא. כן. אלמנה מקבלת הרבה וכל ילד מקבל 1,500. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> עד גיל 21 - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברים, לא מתווכחים. אני אומרת לך שזהו. עכשיו מנסים תוספת. לפני דקה ניהלתי פה דיון. אז אני יודעת. אבל יהודה, קדימה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> הלאה. נגיד אלמנה ושני ילדים מקבלת לחודש סך הכול סדר גודל של 3,500 שקלים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר האלמנה עצמה כמה היא מקבלת? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אלמנה מקבלת 1,800, כל ילד 840. רק להשוואה, אדם נכה שהוא נשוי ויש לו שני ילדים אז הוא מקבל 4,500 שקלים, אשתו מקבלת 1,500 שקלים. כל ילד מקבל 1,175 והווה אומר הוא מקבל 8,374 שקלים לחודש כשהוא נשוי. זאת אומרת, יש לו עוד בן זוג שיכול להיות שהיא גם עובדת, זה לא משנה. לעומת זאת, סך הכול של אותה אלמנה עם שני ילדים 3,479 שקלים. תגידו לי מה אפשר לעשות עם זה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל יהודה, יש לי שאלה אליך. אם אתה יכול, אני יודעת שזה קשה, כי יש לך מצגת מול הראש. אני דווקא פחות אוהבת את ההשוואות. ההשוואות יהיו כאשר נקבע את החוק ונראה. אבל רגע, אתה צריך, אני בעיניי הייתי שמחה לשמוע על הצורך. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני עובר לצרכים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז. פחות על ההשוואות. כי אני יודעת שיש פערים. לא הייתי רוצה שתשווה אלמנה לאדם עם נכות, בסדר? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אין בספר החוקים של מדינת ישראל אף קצבה יותר נמוכה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי, את זה אמרת. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> זה הכול. הלאה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> כן, אבל מה שהוא אמר שלאדם נכה יכול להיות בן זוג. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, אני הבנתי. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> והיא מפרנסת לבד. זה מה שיש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> לא על הנכה, לא השוואה לנכה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. אבל יכול להיות שהנכה הוא, לא משנה, לא ניכנס לזה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> יש כמה עניינים. יש עניין אחד שהנכה זכאי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הדס, תקשיבי רגע. לעניין של להשוות לאחרים אנחנו נגיע כשנהיה כבר בצעדים יותר פרקטיים של כמה לדרוש. אני רק אומרת שהבנתי. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> זה העיקרון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל אני לא מחפשת את העיקרון. אני מחפשת להגיד, לצורך העניין שתבואי ותגידי לי ככה: אלמנה או אלמן עם ילדים קטנים צריכים גם לדאוג להם לבתי ספר, להסיע אותם. הם לא יכולים ללכת לעבוד ולכן הם צריכים לעבוד. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> זה אחר כך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל זה מה שאני רוצה לשמוע. כי השוואות אני מכירה. אני יושבת בוועדה שיודעת פחות או יותר כמה כל אחד מקבל. שוב, הגזמתי, לא את הכול. אבל אני יודעת, אני חיה בעולם הנכויות של ביטוח לאומי. אני עכשיו יודעת כמה מבחינת משרד הביטחון כמה הוא נותן. אני יודעת. אתם אומרים לי עכשיו, וזה משפט נורא חשוב, ש-840 שקלים זו הקצבה הכי נמוכה, אף אחד לא מקבל אותה. עכשיו בואו נתקדם. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אבל זה דבר מאוד חשוב לדעת עיקרון אחד. זה גם הקצבה היחידה שאין לה תעודת זהות. אין לה תעודת זהות. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> זו נקודה מאוד משמעותית. אני אסביר למה הכוונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תסביר לי כי לא הבנתי. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני אסביר. ילד אלרגי שאמרתי לך שהוא מקבל 1,800 שקלים, בקצבה שהוא מקבל בביטוח לאומי כתוב את תעודת הזהות שלו. הילד כך וכך. האלמן והאלמנה לא מכתבים על שם תעודת הזהות שלהם, הם מקבלים על תעודת זהות של המת. אני אתן לך דוגמה מאוד בולטת שזה בא לידי ביטוי. את יודעת שיש בישראל כמה מאות אלמנים ואלמנות שגם את הסכום הזה הם לא מקבלים. כי הם היו, לא עלינו, נשואים לאזרח זר או לא עלינו נשואים בחוץ לארץ. הם לא רשומים בתור זכאי ביטוח לאומי והם מקבלים אפס. זירו. אלמנה בת 30, מגדלת שלושה ילדים, אפס שקלים ממדינת ישראל. למה? כי הקצבה הזאת היא לא קצבה, היא קצבת המת. כלומר, אין אלמן ואלמנה, יש מת. אתה על שם המת מקבל. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> בזמן שאת יושבת כאן ומדברת על נכה כזה, נכה כזה, את מדברת על אזרחים שיש להם תעודות זהות ובזכות תעודת הזהות שלהם מקבלים זכויות. כי כל אזרח בא, נותן את הדבר הזה. מה שלא יהיה. הוא יכול לרדת עכשיו מהספינה, עולה חדש, יש לו זכויות בעובדה שיש לו תעודת זהות. רק אלמנה ויתום במדינת ישראל חסרי זכויות. תעודת הזהות שלהם נותנת להם גורנישט, כלום, אפס מאופס. זו שערורייה. וזה הדבר שאנחנו רוצים לתקן. אנחנו רוצים שיהיה חוק שבו אני, כאלמנה, יש לי זכויות. אני נפגעתי ויש לי זכויות. עכשיו עם הראש הזה בואי נמשיך. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> והנה אנחנו מגיעים לנקודה שאולי - - - << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> חה"כ וולדיגר, אני אשמח כן לדייק את הדברים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תדייקי, בבקשה. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> שרית מהלשכה המשפטית בביטוח לאומי. ביטוח זקנה ושארים זה בין הביטוחים הכי ותיקים במדינת ישראל. כבר בשנת 1953 כאשר חוקק חוק ביטוח לאומי היה ביטוח מיוחד לזקנה ושארים במדינת ישראל. אלה הוראות שלמעשה נכתבו והן תקפות מאפריל 1954. הביטוח הוא ביטוח שארים שמבוסס על הביטוח שעושה המבוטח לטובת השארים שלו, בדומה לביטוח חיים שאתה עושה לטובת השארים או התלויים בך. זה הביטוח הבסיסי שמבוסס על זה שאתה לאורך השנים משלם ביטוח לאומי, בתקווה רבה שתגיע לגיל זקנה אתה היית מקבל את קצבת הזקנה. לצערנו האיש מת או האישה מתה לפני גיל הזקנה או גם אחרי גיל הזקנה. ואז זכאים השארים לביטוח הבסיסי שהוא צבר. ה-1,795 שמצוין פה זה התגמול המינימלי בלי תוספות ותק. אפשר לקבל תוספת של ותק של עוד 50% מהסכום הזה. נכון, זה לא סכום גדול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה הכוונה ותק? << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> שעבדת יותר ושילמת יותר ביטוח לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תנו לה לענות. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> זה לא בהכרח עבדת. זה מספיק ששילמת דמי ביטוח לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל מי? האלמן או הנפטר? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> המת. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> בכל מקרה, קצבת שארים היא קצבה, אכן היא קצבה מאוד מינימלית. יש לנו גם קצבת תלויים מהעבודה, שמי שנהרג כתוצאה מפגיעה בעבודה, ששם הקצבה מבוססת על ההכנסות של מי שנהרג כתוצאה מאירוע בעבודה. ואני שמה את זה כרגע בצד. זו עוד קבוצה של יתומים שמטופלים בביטוח לאומי וזו גמלה אחרת. בנוסף לכל, כמו כל תושב במדינת ישראל יש לנו רובד נוסף שזה נושא השלמת הכנסה. כמובן שאלמנה צעירה שאין לה הכנסות, גם אם בן הזוג שלה לא היה מבוטח כי הוא היה תושב זר, היא תמיד יכולה לקבל גמלה שנקראת השלמת הכנסה. והיא המינימלית. זו הגמלה המינימלית כפי שנקבעה על ידי מדינת ישראל. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מאה אחוז, שרית. את עומדת ומתגוננת. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> לא, אני לא מתגוננת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, היא משקפת מצב. תן לה לסיים. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> אני שוב אגיד, כמובן שביטוח לאומי ישמח מאוד להגדיל את הקצבאות. אנחנו גם סבורים שצריך להגדיל את הקצבאות השלמת הכנסה. כי אנחנו חושבים שהן מאוד נמוכות. חד הורית שיכולה להיות גם אלמנה, עם שני ילדים, ולא יהיה תוספת בעד ילד שלישי ורביעי תקבל כ-3,600 שקלים לחודש. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אלמנה עומדת בקריטריון של חד הורית? << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> לא תמיד. היא אפילו פחות. יש לנו כאן תכף סיפור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בואו נשמע. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> זכויות של חד הורית? << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> אלמנה, אם היא מקבלת השלמת הכנסה היא תהיה מוכרת כחד הורית לצורך זכאויות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הטבות נוספות. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> יכול להיות שאלמנה היא לא תוכר כחד הורית אם בנסיבות שיש לה בן זוג חדש או - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> בבקשה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. תודה שרית. נמשיך עם יהודה. אבל אני רוצה לחלק. יש לנו עוד פחות משעה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אנחנו לא רוצים להגיב, כי יש לנו מה להגיב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אל תגיבו. יש כאן עוד אלמנות ואלמנים ויש כאן עוד את חמניות שגם אותם אני רוצה לשמוע. אז אני כן מבקשת לקצר. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אין שום בעיה, אני אשתדל מאוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק רגע אגיד לך שמה שאני מבינה פה מהשיח שבעוד אתה מביא ציטוטים מהתורה שמדברת אלמנה ואלמן, אני איתך. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מביא ציטוטים מהמציאות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, בסדר. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כל מה שאני מביא פה זה מציאות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אני איתך. אני אישה דתייה, מאמינה. אני רק אומרת שזה דבר אחד. בעוד המדינה לטוב ולמוטב לקחה את זה לעניין של ביטוח. כלומר, הביטוח הלאומי הוא יותר עניין של ביטוחים ולא עניין של חמלה, חסדים, מצוות. לכן התעודה פה היא תעודה על בסיס המבוטח ולא על האלמנה שנותרה. אני כן הייתי פותחת את זה, אבל אני לא אעשה את זה עכשיו מול ביטוח ומול משרד הביטחון. אז למה באלמנות צה"ל ואלמנות של איבה, עדיין הרי ביטוח לאומי על איבה משלם. עדיין למה אתה לא הולך על פי אותו אירוע? אבל משפט אחד, כי יש פה עוד אנשים. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> שארים ותלויים מהעבודה זה ביטוח. נפגעי פעולות איבה ומשרד הביטחון זה לא ביטוח. התפיסה הבסיסית היא אחרת. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> פעם הבאה נספר לכם איך הביטוח הלאומי גונב את הכסף של היתומים בתאונות דרכים. נספר לכם פעם. נשאיר, שתהיו במתח. תהיו במתח. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> אנחנו לא גונבים מאף ילד. וגם היום - - - << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> גניבה לאור יום. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> זה נושא של תאונות דרכים זה השתנה מ-2021. ואם את רוצה שנתחיל לפתוח את הדיון, אז נפתח את הדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, אנחנו לא פותחים את זה. ואני באמת מבקשת להשתמש - - - << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> זו אמירה לא הוגנת ולא נכונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. אני מסכימה. אני לא שופטת פה, אל תסבירי עכשיו כי זה לא הזמן. יהודה, בוא תמשיך. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני מנסה. אחר כך תחשיבי לי את ההפרעות האלה בזמן שלי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, די, בסדר? יאללה, להצטמצם. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני בא לשקף מציאות. אנחנו פוגשים מידי שנה למעלה מ-2,000 משפחות, למעלה מ-5,000 ילדים יתומים מכל רחבי הארץ, מאילת עד רמת הגולן. כפרים, קיבוצים, יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, אתיופים, רוסים, מה שאת רוצה. אני בא לשקף מהשטח. כמו שאמרה פה גב' שרית, ואני מכבד אותה ואני לא באתי להאשים אף אחד. אני בא לשקף מציאות ולהגיד שיש פה מציאות זועקת. יש פה מציאות שזועקת. אלמן ואלמנה בישראל, בהיותם אלמן ואלמנה, לא זכאים לכלום. ואכן היא אישרה את הדברים שלי. זה בא לידי ביטוי, אגב, כל הקצבאות שהוזכרו שם אין עוד השלמות שירותים. אין חבילת שירותים, סל שירותים ליד. אין עזרה בבית הספר, אין סיוע הנחות בארנונה, הנחות בחברת חשמל, הנחות במס רכישה, כל מיני דברים כאלה. לא קיים, אין כלום. אין טיפול פסיכולוגי, אין אבחון פסיכולוגי, אין כלום. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אין, פשוט אין. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אותה אלמנה בת 20, בת 30, שכפי שאמרה שרית, ככל שהיא יותר צעירה היא מקבלת פחות כסף, כי הבעל שלה לא עבד, כי זה ביטוח. לא רק זה שלא נותנים לה, לאחרונה התמלאנו בסיפורים על אלמנות שהתחתנו וכמה כולנו שמחנו. הביטוח הלאומי מהתקציב שלנו שולח בלשים לבדוק ולתחקר ילדים בני ארבע, חמש, שש, שבע, כמה פעמים גבר מגיע לבית. האם הוא משאיר פה את הבגדים, האם הוא שוטף כלים, האם הוא נשאר לישון פה. כמה פעמים בשבוע הוא מגיע. כדי שחלילה האלמנה גם לא תזכה בזוגיות. כי אז הילד שלה מפסיק להיות יתום והיא מאבדת את הכספים שהיא מקבלת. לכן אנחנו דורשים שייפסק כל התופעה המזעזעת הזאת, שעומדים בלשים עם מצלמות שמצלמים. וכל מה שאני אומר פה אלה דוגמאות שאני מכיר אישית. אמיתי שאני יכול להביא לכם את המקרים, כולל שמות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> גם אומרים פה אחרים, כן. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני עובר לנושא הבא וזה הנושא של שיקום תעסוקתי. כל משפחה שאחד ההורים נפטר ונשארו ילדים קטנים, בהכרח זקוקים לזמן להתארגן כדי לייצב את המשפחה. אלמנה נגיד שעבדה במשרה מלאה היא לא יכולה להמשיך כרגיל ולהשאיר בבית יתומים שבורים לבד. לכן היא זקוקה לאיזה שהוא כוח, לשינוי בעבודה. להתאים את המציאות של העבודה. היא תלויה בחסד של הפקיד בביטוח הלאומי. האם הוא יאשר לה. קודם כל, על פי חוק אלמנה עם ילדים קטנים חייבת לחזור לעבודה מיד יום אחרי השבעה. יום אחרי השבעה היא צריכה לחזור לעבודה. היא לא מקבלת תוספת ימי חופשה וגם אם היא זקוקה לשיקום תעסוקתי היא צריכה שיקול דעת שרירותי של הפקידה בביטוח הלאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, מאחר ואני רואה, יש לי ביד את כל המצגת. אנחנו לא נספיק את הכול. יש פה עוד אנשים. אני אבקש ממך שתבחר. אני גם קראתי את הדוח שלכם, שהוא ארוך. את זה לא קראתי, אז אני אקרא. אני רוצה באמת, אי אפשר. הלוואי ויכולנו הכול לעשות הרגע. אבל בוא תנסה, בסדר? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אני רק אומר שבדיון שקיימתם הבוקר, שזה עוד היה הדיון השביעי, לפחות אני יודע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא שביעי, אצלי הוא השני. יהודה, זה לא פייר. אמרתי לך, הבטחתי, קיימתי. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כמה שעות היה הדיון? על כמה אנשים הוא עסק? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יהודה, די, נו מה אנחנו עכשיו מתבכיינים? אני איתך. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> 78 שנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז מה אתה רוצה? שאני עכשיו - - - << דובר >> אורית ארז: << דובר >> בואו נשמע את הבעיה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בדיוק, אומרת פה אורית שהיא מנהלת הוועדה הרבה לפני שאני נהייתי יושבת-הראש. הזמן הזה נקצב, זה נקרא דיון מהיר מה שביקשתם. דיון מהיר שעה נותנים לו. אני נתתי פה יותר משעה ואני מוכנה לתת גם יותר, ואני אומרת לכם אני אפתח את זה. התפקיד הוא בדיון מהיר להעלות, להציף בעיה. בואו נתמקד בו. אז כל ח"כים ייקחו את זה לתשומת ליבם ונבדוק את זה ונעשה עבודה מחוץ, מאחורי המצלמות והאנשים. הרצון פה לשמוע כל אחד ואחד שיגיד. הבאתם לנו חומר. אנחנו קוראים אותו. בוא נשב אחר כך בדיון יותר ארוך ואני מוכנה גם לקבוע חמש שעות דיון. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מעולה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כרגע זה לשמוע את כולם. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> הסיבה שהלכתי על המסלול של דיון מהיר, כי באמת לא הצלחתי לשכנע אף פעם אף ועדה שתקיים את הדיון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, אבל עכשיו אנחנו כן פה. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> תודה. גם כאשר העברנו חוק שצריך לקיים ועדה, הוועדה עסקה ביתומי טרור וצה"ל. בכל אופן, אני רוצה, את הדבר הזה. הנושא הזה הוא נכון גם ליתומי צה"ל וגם לאלמנות צה"ל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קראתי את זה. אגב, יש לי על זה, אני אשמח לדבר על זה. אני רוצה להסביר לך רגע משהו. כי קראתי חלק מהדברים. ודווקא על האפוטרופסות אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך. רגע, לא ניכנס לוויכוח. לכן אני אומרת שיש דברים שאנחנו צריכים לשבת בצד בחדר ולראות רגע מה, איפה אנחנו מגיעים להסכמות. יכול להיות שלימור תהיה בעד ואני אהיה נגד ובסוף יצביעו פה חברי כנסת. אני אומרת, הדיון המהיר נולד להעלות רעיון. את הרעיון הבנו. שזה אומר שלאלמנות ולאלמנים ויתומים אין בעצם את הישות בפני עצמה ואת הצרכים שהם צריכים. הבנו. אם אתם יכולים להוסיף על זה מצוין. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> מצוין, אז אני רק אוסיף על זה. זה הסוף. אני רק אסיים עם השקף הזה, כי באמת לא עסקנו לא בתעסוקה ולא במצב מול הירושה ואפוטרופסות. אנחנו נתעסק בנושא הזה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> כי בעצם אנחנו באנו לפה לספר את המצב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ושאפו על העבודה שלכם. באמת, אני חייבת לציין, קראתי את הדוח שלכם. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> במצב בחינוך נורא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני ברוך השם לא מכירה את הדבר הזה מעבר לטיפול פה. וקראתי, ועשיתם עבודה נהדרת. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> איך אומרים בצה"ל? הדוח הזה נכתב בדם. כל מה שראיתם פה. אני רוצה רק לומר מה אנחנו מבקשים. אנחנו מבקשים דבר מאוד פשוט, עתיק כמו ספר התורה וקיים בכל הדתות, גם באסלאם וגם בנצרות. הילד היחיד שמוזכר בתורה בשם מיוחד זה יתום והוא הילד היחיד שלא קיים. אנחנו מבקשים לעשות פה מהפכה. כמו שיש חוקים לאוכלוסיות ספציפיות. יש חוק הנכים לתגמולים ושיקום, חוק זכויות הסטודנט, חוק משפחות האומנה, חוק שוויון בעלי מוגבלויות, חוק אזרחים ותיקים, חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות, חוק סל קליטה לעולם חדשים. כולם חוקים עבור אוכלוסייה ספציפית. אנחנו מבקשים לקדם חוק, אולי אפילו כמו שהוקם בקבוצה השנייה, אולי ועדה ציבורית. חוק שייתן מענה ל-17,000 משפחות שנאנקות כדי לג'נגל את החיים, כדי לגדל את 30,000 ילדיהם. ושיהיה כבוד. אני נאלץ כל יום, חוץ מכל מה שאנחנו עושים, אני משרד לפניות ציבור אישי. כל יום עשרות טלפונים. אני עובד מול ראשי ערים, מול בתי משפט, מול חברת חשמל, מול הביטוח הלאומי. כל הזמן לפתור בעיות בירוקרטיות. שאם היה חוק, שהדברים היו ברורים, יכול להיות שהייתה נמנעת המון עוגמת נפש לחלק גדול מהאנשים שיושבים כאן. רק משפט אחרון. אין בליבי טענה על אף שקל שאף אחד מקבל, לא מקנא באף שקל שאף אחד מקבל. ואין בליבי גם טענה על ביטוח לאומי. אני באתי למחוקק. ולכן כל מי שמקבל, כל נכה שהזכרתי את שמו, ברוך השם שמדינת ישראל עוזרת. כל אלמנת צה"ל, ברוך השם. אני לא בא, ליבי לא, אין על אף אחד. רק הבאתי אותם כהשוואה להמחיש את המצוקה של האנשים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה, ממש, על הסיומת בכלל. היא הכניסה אותנו לתוך המשבצת הנכונה. אני מודה לכם, גם לאמיצים וגם להדס ויהודה באופן אישי. אני יודעת עד כמה הנושא הזה חשוב לכם. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> זה לא הנושא. באנו לדבר על מה, על המצב. יש לנו כאן את האלמנות, הן ידברו על החינוך וכל הדברים האלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שמענו את הדברים. אני דווקא רגע אשמע קצר מאוד את חמניות, אם יש לכם גם מצגת, אבל קצר. לא להאריך, כי באמת בסוף אני רוצה לשמוע את האלמנות ואת האלמנים עצמם. << אורח >> הודיה מויאל: << אורח >> אנחנו נעשה את זה ממש בחמש דקות קצרות. אנחנו עמותת חמניות, אנחנו פועלים כבר למעלה מ-10 שנים. יש לנו תוכניות ברשויות המקומיות של טיפול. אני הודיה מויאל, מנהלת מחלקת מדיניות. אנחנו פועלים למעלה מ-20 רשויות. המרכזים שלנו נותנים מענה לילדים ולהורים הנותרים בעצם גם בקבוצות טיפוליות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתם גם מתעסקים רק עד גיל 18 יתומים? << אורח >> הודיה מויאל: << אורח >> כן. ובעיבוד האובדן. אני אספר בנוסף לזה, חוץ מפעילות השטח שלנו, החל מלפני כמה חודשים הקמנו קו מיצוי זכויות שיהב היא מנהלת המערך והיא תפרט רגע גם על הפניות שהגיעו אלינו בשלושה חודשים האחרונים. במקביל אנחנו גם מפעילים תוכניות ליווי תעסוקתי לאלמנים ולאלמנות שבעצם צריכים את העזרה והליווי הזה בהתאמה של התעסוקה שלהם למצב המשפחתי החדש. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע יהב, לפני כן. אני כל הזמן אומרת לממשלה שיש דברים שבאמת המדינה לא יכולה לקחת תחת חסותה, כי החברה האזרחית יודעת לעשות את זה. אני משווה אותה תמיד לספינות דיג כיכולות לרוץ ויש את המדינה שהיא מנחת מטוסים. אבל מה הבעיה אני אומרת למדינה עם זה? שהרבה פעמים יש כאלה שמקבלים מכמה וכמה עמותות את המענה וכאלה שבגלל שלא מקבלים כלום. אז השאלה שלי האם יש חפיפה? כלומר, אתם יודעים לדעת, אמיצים וחמניות, אתם לא יודעים לעשות? אין? יכול להיות שמשפחה באה אלייך ומקבלת אצלך מענה וגם הולכת לאמיצים. אתם גם נותנים מענה, נכון? אתם לא רק דואגים להיות פה בכנסת. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> כן, כן, אבל אנחנו באנו לפה בשביל משהו אחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, בסדר, אני מבינה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> לראות מה המצב בשטח של אלמנות ויתומים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל זו לא השאלה שלי. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> כי אנחנו רוצים להמשיך משם הלאה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. אוקיי הדס, מאה אחוז, תודה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> לעשות את הדבר הבא. זה הסיפור שלנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר. לא ענית על השאלה שלי, אבל בסדר. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אנחנו נותנים מענה. התשובה היא כן. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> כן. האם אנחנו עושים מיצוי זכויות? כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא. שאלתי האם יכול להיות מצב שבו משפחה מסוימת הולכת גם אליכם וגם אליהם ומקבלת שירותיים משניכם? << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אני לא מכירה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את לא יודעת. בסדר, מאה אחוז. ויש כאלו שנופלות בין הכיסאות ולא מקבלות כלום. << אורח >> הודיה מויאל: << אורח >> זה מענה שונה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אנחנו מגיעים ל-5,000 ילדים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הוא אמר את זה, שמעתי. מדהים. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אני חושבת שהרווחה לא מגיעה ל-5,000 ילדים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> משרד הרווחה לא מגיע לזה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אנחנו מגיעים למספר הגבוה ביותר בארץ. אליהם הביתה, דופקים בדלת. עם מתנדבים מהאזור שגרים אצלם. זאת אומרת, אני יודעת מראש שהמדינה וגם אני לא יכולה להגיע אליהם. אז חשוב לי שהשכנים שלהם ידעו שיש פה אלמנה ויתומים, תהיו איתם בקשר. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> ראשי הערים מתקשרים אלינו תגיד איפה יש לי אלמנה ויתומים? איפה יש לי? << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> כמה יש לנו, מי הם? תשלחו לנו טלפונים. ראשי ערים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> זה מטורף שאנחנו צריכים לתת למדינה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. יהב. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אנחנו לא פה בשביל להדר ולהלל, אנחנו פה בשביל לעשות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא. אני חייבת לומר שחשוב מאוד הדיון. כי צופים בנו בבית אלמנות ויתומים והם צריכים לדעת שאתם קיימים, עוד לפני רגע מה המדינה. יש בישיבה פה כמה וכמה מטרות. מטרה אחת זה לחוקק ולעשות מה שאתם רוצים. מטרה שנייה זה להרים למודעות, שכל מי שיושב פה ומי שיושב בבית ישמע ויידע ויידע לאן לפנות. יש כאן לא מעט מטרות. חלקן כתובות וחלקן אדוות של הדבר הזה והכול בסדר. יהב, בבקשה. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> אני רוצה להציג בכמה מילים קצת דברים שעולים לנו מהקו, שזה באמת השטח מדבר והשטח בוער. אנחנו מדברים קודם כל, לפני הכול, אנחנו עשינו איזה שהוא מחקר לפני שפתחנו את הקו. אני יכולה לשתף שאנחנו עומדים על 70% אלמנים ואלמנות שלא מממשים או בכלל קרובים לאיזה שהוא מימוש מלא של הזכויות שלהם. זאת אומרת שגם שם, לפני שאנחנו מדברים על המעט שכן מגיע, גם - - - << אורח >> קריאה: << אורח >> איזה זכויות? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> היא אמרה לפני שמדברים על המעט שמגיע, גם את המעט הם לא לוקחים. מאה אחוז. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> ואני אגיד גם שמתוך זה מעל 90% באמת רק מחכים וחיכו לאיזה שהוא גורם שייקח אחריות ויהיה בכלל למי לפנות. אז אני אגיד באמת על הפעילות של הקו. אנחנו מדברים בשלושה חודשים בלבד שאנחנו רואים מעל 500 פניות. זאת אומרת, מעל 500 משפחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הוא פועל 24/7? << אורח >> יהב שורר: << אורח >> הוא פועל 24/7. כל יום, אפשר לפנות אלינו ואנחנו חוזרים מיד. גם בסופי שבוע. זאת אומרת, שום פנייה לא מתפספסת. ואני אגיד את המשמעות של זה, שבעצם 500 משפחות כבר פנו אלינו שמתוך זה אנחנו גוזרים כ-1,500 ילדים יתומים. כמובן אנחנו מסתכלים על התא המשפחתי ככלל ובעצם היתום מושפע מאותו אלמן או אלמנה. ואותה אלמנה או אלמן בעצם מושפע גם מאותם ילדים שכרגע לא מקבלים את הזכויות שלהם. בעצם אנחנו רואים פניות שזה פחות מסתדר עם דברים שאנחנו יודעים. אבל 70% אלמנות ח-30% אלמנים. בגדול אנחנו רואים כאן פילוח סיבות המוות בעצם הפניות שהגיעו אלינו. אנחנו רואים אחוז מאוד גבוה היה רוב ממחלות. שבאמת אני יכולה להגיד שלצערנו זו סיבת המוות שבאמת כמעט ולא מגיעים שם זכויות בעקבות זה. אני אגיד שהדבר העיקרי שם שאפשר להתבסס עליו זה קצבת שארים ושם זה תם ונגמר. דיברנו על זה שזו באמת הקצבה הנמוכה ביותר. אני יכולה גם כן, באמת הרוב הגדול של הפניות שמגיעות אלינו זה בבקשה לאיזה שהוא סיוע כלכלי חומרי, להבין איפה עוד אפשר לקבל. כי באמת מקצבת השארים אי אפשר להתבסס על זה. אני יכולה להגיד שבאמת אנחנו רואים פגיעה מאוד משמעותית, מעל 50% דיווחו לנו שיש פגיעה כלכלית. מה אנחנו יכולים לגזור מזה? הם פונים אלינו וגם קצת המענים שקיימים הם דרך, לצערי, רובם הגדול, דרך הרווחה. והרווחה בוחנת שם זכאויות והקריטריונים מאוד קשים על גבול באמת לצערי לא זכאים. אני מדברת אישית עם אלמנות, אומרת להן כן, יכול להיות שאולי מגיע לך החזר לחוגים. אבל לצערי רק עובדת סוציאלית מטעם הרווחה יכולה להגיד. אז היא אומרת לי 'טוב, לא משנה'. אני לא הולכת למסלול הזה, אני יודעת שזה באמת לא ייגמר שם. אני אגיד עוד מילה. עולם התעסוקה הוא אירוע מאוד משמעותי ומאוד חשוב. בין אם אנחנו מדברות על אלמנות ואלמנים צעירים, טריים ובין אם אנחנו מדברים גם על אלמנות ואלמנים בהמשך הדרך, כעבור חמש או שבע שנים. שוק התעסוקה היום לצערי לא יודע איך להתמודד. כמו שהוזכר פה, יום למחרת השבעה צריך לבוא ולהתייצב במקום העבודה. אנחנו נמצאים היום בקשר עם אלמנה שלצערי לאחר שאיבדה את בן זוגה היא נאלצה להפסיק לעבוד לתקופה של שלושה חודשים, כי היא פשוט לא הצליחה לעשות גם וגם. היא הייתה רגע צריכה להיות בבית ולהתארגן מחדש. היא חזרה למקום העבודה שלה ב-50% משרה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> מיכל, אני רוצה לספר לך רגע משהו בקשר לסיוע החומרי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> יש עמותה של חב"ד שנותנת לאלמנות כסף כל חודש כדי להחזיק אותן, כי המדינה לא עושה את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, תודה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> יש עוד כמה וכמה עמותות שממש מחזיקות - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, אני בסוף אבקש, מאה אחוז. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> - - - תלושי מזון ואריזות מזון וכל מה שצריך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאחר ואני רוצה באמת לשמוע גם - - - << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> מטורף-מטורף. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה לשמוע גם את האלמנות ואת האלמנים שנמצאים פה, אז אני כן אבקש ממך לקצר. ואני כן אבקש אם אתם יודעים, כמו שהדס ציינה פה, להעביר לנו. הרי בסוף אנחנו גם רוצים לתקן את המצב הקיים. אבל לפחות במצב הקיים היום, שזה יהיה יותר מהר. כי לתקן מצב קיים זה לוקח הרבה זמן. אבל אם כבר היום בשטח יש עמותות שהאוכלוסייה לא מספיק מכירה אותן ואפשר לפנות אליהן, אז שיהיה לנו ריכוז של רשימות ונוכל לפרסם אותן. אז לא עכשיו, זה לא פינג-פונג. פשוט תעבירו לנו, גם חמניות, גם אתם, אם יש לכם מידע על עוד עמותות חוץ מכם, אז אנחנו נשמח לקבל כדי לעזור לפחות כרגע לאלמנות ולאלמנים שלא מכירים. בואו תנסו רגע לסיים. << אורח >> הודיה מויאל: << אורח >> יהב רגע תגיד את התובנות העיקריות שלנו. אבל לי חשוב להגיד שאנחנו באים לבקש פה צדק ולא צדקה לאותם אלמנות ואלמנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, כן, זה נאמר פה. << אורח >> הודיה מויאל: << אורח >> זה ממש חשוב שיש את הסיוע הזה. אבל אני חושבת שתפקידה של המדינה הוא לתת את רשת הביטחון הזאת לאלמנים ולאלמנות וליתומים וליתומות ולא להשאיר אותם לבד ולא להסתמך על ארגוני חברה אזרחית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסכימה איתך. ברור. ואני חייבת לומר שכאשר אמרת שרוב הסיוע הוא כספי אז לי דווקא כואבת הבטן. כי אני חושבת שהן מגיעות עם כספי, אבל כל כך חשוב ה-reaching out, היישוג, ללכת ולפנות ליתומים, לאלמנות ולהתחיל להעלות את רוחם ואת יכולתם. את החוסן הרגשי והנפשי שלהם. לא פחות חשוב מהחומרי. אבל בסדר, תנסו שתי דקות. כי אני רוצה להגיע, אין לנו עוד הרבה זמן ואני רוצה להגיע לאלמנות. ולשמוע עוד את המשרדים שיושבים פה, גם אותם לא שמענו. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> כמובן. אני רק אסיים שנייה על עניין התעסוקה שאני חושבת שהוא אירוע מאוד חשוב. אנחנו לא קרובים בכלל להיכנס אליו ואין כמעט הגנות תעסוקתיות. אנחנו מדברים על הגנה מפיטורים או חוק שעת הורות, בעצם בדומה לאישה שחוזרת עכשיו מחופשת לידה. בעצם בשום צורה לא רואים את האלמן או האלמנה שרגע נדרשים להתעסק עם הבית, להתארגן עם הבית מחדש. אנחנו מדברים על דברים נורא משמעותיים שצריך להסתכל על עולם התעסוקה עבור אלמנה ואלמנה, מעבר לזה שזה מקור פרנסה כרגע וגם ככה כל העול של ניהול הבית עליה. זה חלק מתהליך השיקום וחזרה לאיזה שהוא מעגל תפקודי. אנחנו חייבים להסתכל על זה ולראות איך אנחנו עוזרים בעצם לאותם אלמנים ואלמנות להישאר בתוך עולם התעסוקה ולא לתת להם לשקוע עוד, כי אלה הנתונים שאנחנו רואים, אלה הפניות. התחלתי להגיד על אלמנה. אני אסיים ואגיד שבסופו של דבר היא פוטרה לצערי, כי פשוט היא לא עמדה במשימות, היא לא עמדה בלחץ. לא הבינו אותה. זה הביא בסוף לפיטורים ואנחנו רואים שהמדינה לא מצליחה לקחת שם אחריות. אני אגיד עוד מילה אחת בתובנות שעולות אלינו ובזה אסיים. הוזכר קצת, אבל אני אגיד, אנחנו חייבים גם להיות בתוך מערכת החינוך. היום הצוותים לא יודעים איך להתמודד, הם לא מוכשרים. הם לא מצליחים, שוב, לא באשמתכם בהכרח, אבל לא מצליחים לתת מענה לילדים שמגיעים, הרגע חזרו משבעה. הם צריכים ליווי גם בתוך בית הספר, הם צריכים שיעורים פרטיים, הם צריכים שיראו אותם. יותר מזה, אם זה קרה בגיל יסודי ועכשיו הילד עובר לחטיבת ביניים, צריך שהמידע הזה יעבור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן. אני מסכימה לגמרי. אני רק חושבת על כמה עבודה יש לנו לעשות פה ואני אומרת טוב, אנחנו כנראה צריכים לבקש מהקדוש ברוך הוא 36 שעות לכל יום ולא 24, כי זה לא יספיק לנו. תודה רבה. הייתי שמחה לשמוע גם אתכם, גם אתכם. אבל בואו נשמע את האלמנות. את המשרדים אני מקווה שיהיה לנו זמן לשמוע היום, אבל אם לא, יהיה לנו עוד פעם. אתם שותפים איתי לדברים האלה, אני מניחה שרובנו אם לא כולנו מסכימים לדברים פה. וברור לנו שצריך לתקן. בואו נתחיל בנלי חלבוטובסקי. << אורח >> נלי חלבוטובסקי: << אורח >> נעים מאוד, אני נלי, אלמנתו של ד"ר אלכסנדר חלבוטובסקי. אני נלי שבסון חלבוטובסקי. בת 42 מקריית אונו. אמא לשלושה ילדים. התאלמנתי לפני כמעט שלוש וחצי שנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בני כמה הילדים אם מותר לשאול? << אורח >> נלי חלבוטובסקי: << אורח >> היום יש לי ילדה בת 14, ילד בן 11 וילד בן שש, עלה לכיתה א'. אני עומדת כאן לא רק בשם עצמי, אלא בשם אלמנות ואלמנים רבים, בשם יתומים שהמדינה שכחה. אנחנו לא חלק מהסטטיסטיקה, אנחנו משפחות בשר ודם שעולמנו חרב מאותו רגע במקום שהמדינה מחזיקה אותנו - - -. כאשר הורה הולך לעולמו המשפחה לא מאבדת רק אדם אהוב, היא מאבדת ביטחון, גב, יציבות, הכנסה ושגרה. יש ילדים שגדלים מהיום למחר בלי אמא ואבא. הורה יחיד שנשאר להתמודד עם הכאב, הפרנסה, עם הלילות, עם הפחדים, עם השאלות ועם בירוקרטיה שלא מסתכלת בעיניים. אבל במדינת ישראל של שנת 2025 התאלמנות אזרחית איננה זוכה לשום מעטפת. אין ליווי, אין גוף אחד שאחראי, אין סל טיפולים שמספק לילדים עזרה יום יומית והמדינה בעיניים של ילד פשוט נעלמת. סיפור על ביטוח לאומי: חצי שנה אחרי שבעלי נפטר קיבלתי סטירה. ביטוח לאומי החליט שהוא חייב להם כסף. לא שיחה, לא מכתב, פשוט התחילו לגבות את החוב מתוך קצבת הילדים ליתומים. ילדים מתחת לגיל 12. כאשר הגעתי לביטוח לאומי 'אנחנו לא ניתן לך תשובות, זה חוב, לא תעודת זהות שלך'. עמדתי מול פקידה בסניף מנהל, מנסה להבין איך זה יכול להיות. חוב שרשום על אדם שאיננו בין החיים נגבה מהילדים שלו, מאתנו, בשקט, מאחורי הקלעים. מהגוף שאמור לדאוג להם. עד שמישהו הסכים להקשיב כבר נאמרו משפטים פוגעניים, כבר הושפלתי, כבר הובהר לי שהמערכת לא רואה אנשים. היא רואה תיק, שילמתי. ברגע ההוא הבנתי לא רק שאיבדנו אבא, איבדנו גם את התמיכה של המדינה. כמובן זה לא היה החוב היחיד. אחרי חצי שנה הגיע עוד חוב וגם הוא שולם. כאשר מדובר על חוב מהתקופה שבעלי היה על ערש דווי. הוא קיבל ביטוח אובדן כושר עבודה. הכאב לא נגמר בטופס או בחוב, הוא חי איתנו בנשמות של הילדים. הבן הקטן שלי שנולד לתוך המחלה של אביו הסתכל עליי וביקש 'אמא, תקני לי אבא חדש, אבל לא בבית חולים'. אתמול בדרך לבית חולים לבקר את חמי הבן האמצעי אמר לי 'אמא, אני זוכר שאבא רצה לשחק איתי ואני סירבתי לו. הם הייתי מסכים היה לי עוד זמן'. ילד בן 11 כבר מוצא רגשות אשם. רגשות אשם שילדים לא אמורים להכיר בגיל הזה. המדינה מאלצת אותי לבחור בין טיפול רגשי לילד לבין חוג, בגד או מוצר בסיסי אחר. זו לא בחירה שאמא או אבא במדינה מתוקנת אמורים להתמודד איתה. ילד יתום בישראל לא זכאי לליווי נפשי קבוע מהמדינה. הורה יחיד לא מקבל תמיכה יום יומית שמאפשרת לו לנשום, לטפל בעצמי או פשוט לסגור סידורים. ההוצאות גדלות, ההכנסות נחתכות ואין רשת ביטחון. התמיכה היחידה שמגיעה מגיעה מעמותות. עמותות במקום מדינה. פילנתרופיה במקום אחריות לאומית. מדינה לא יכולה להישען על חסדיהם של מתנדבים כדי לטפל ביתומים. אנחנו דורשים מהמדינה סל טיפול רגשי מלא מסובסד לכל ילד יתום עד גיל 18. סיוע כלכלי משמעותי וקבוע להורה היחיד. גורם אחראי אחד, רשות ייעודית למשפחות אמיצים במקום טרטור בין המשרדים. מסגרת תמיכה שבועית שמאפשרת להורה זמן סידורים ונשימה. אני לבד, אמא ואבא. אני מזדהה פה עם כל מה שנאמר בכל מה שקשור לתעסוקה וטיפול בילדים. אנחנו לא מבקשים רחמים, אנחנו מבקשים מדינה שלא משאירה יתומים לבד. מדינה שרואה, ששומעת, שנושאת באחריות כלפי אזרחיה ברגעים הכי קשים של חייהם. המדינה היא בית. פתאום לא יכול להיות דייר שקוף במסדרון חשוך. אני קוראת לכם חברי הכנסת, תקימו את המעטפת, תתקנו את החוק. תבטיחו שילד שאיבד הורה לא יאבד גם העתיד. זה בידיים שלכם. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה נלי. חזקי ואימצי. << אורח >> בת אל סרי לוי: << אורח >> אני ממש לא הכנתי משהו כזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ספונטני. << אורח >> בת אל סרי לוי: << אורח >> הכנתי, אבל לא משהו כזה. אז אני פשוט, לא יודעת, אני אספר קצת דברים שעברתי במהלך שש השנים שאני אלמנה. עברתי המון דברים, אבל חלק קצת שקשור למדינה, לכל מיני מוסדות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את יכולה להגיד? לא חייבת, גיל וכמה ילדים? << אורח >> בת אל סרי לוי: << אורח >> אני בת 34. התאלמנתי לפני שש שנים. לא היה רשום פה, אבל בעלי נפטר מרשלנות רפואית. כך שבערך מהרגע שהייתה רשלנות, פשוט בלי סוף, כמובן שזה נפשי, שאני כל הזמן מרגישה חוסר אמון. אבל באמת חוסר אמון מלא מעורכי דין עד האפוטרופוס הכללי. זאת אומרת, מלא סיפורים שהלוואי והייתי יכולה לכתוב יפה ולהגיד כמה סבלתי בשש שנים האלה מהמדינה. אני עובדת סוציאלית. בעלי עבד בחברה. אני כאילו בשוק, באמת. לא חשבתי ככה שאני ארגיש נורא לבד. אני יכולה להגיד שאנחנו גרנו בדימונה. כשאני התאלמנתי הייתי נראה לי האלמנה היחידה שם, צעירה, או שפשוט אין לי קשר לאלמנות אחרות. בשנתיים הראשונות לאלמנות שלי הייתי נורא לבד. הייתה תקופה שהוא היה גם צמח, הייתי צריכה גם לטפל בו, גם ילדתי תוך כדי, גם לעבוד, כי אני צריכה לעבוד. גם הייתה קורונה, ממש, הייתי די אבודה. אבל הצלחתי. אני מתפקדת, אני בן אדם ששורד. אבל מה שאני רוצה להגיד שאם הייתי יודעת שיש כל כך הרבה דברים שיכולים לעזור לי. דברים באמת קטנים כמו לדוגמה שמגיע לי כל מיני זכויות כמו ביטוח מהפנסיה של בעלי שעבד כל כך הרבה שנים. אבל לא ידעתי את זה. אחרי שהשתקמתי אני עצמי במהלך השנים הבנתי שמגיע לי ופניתי. אמרו לי יש התיישנות. זאת אומרת, עד היום אני לא מקבלת. אני בעצם מתפרנסת מ-60% משרה בשלושה מקומות עבודה כעובדת סוציאלית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> התיישנות זה שבע שנים, לא? << אורח >> בת אל סרי לוי: << אורח >> לא יודעת, אבל יש לי התיישנות. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> לא, על ביטוחים. גם ביטוח לאומי, 12 חודשים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תכף נשמע את משרד הרווחה. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> שיהוי. אפשר להגיש - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. כן? << אורח >> בת אל סרי לוי: << אורח >> לא משנה. יש פה כל מיני. גם התיישנות, גם זה שלא מגיע לי בגלל שבסוף הוא נפטר מ-, בקיצור, יש כל מיני דברים שבסוף לא מגיע לי, דברים שאני חושבת שזה היה כל כך להציל את עצמי מכל כך הרבה דברים. מעבר לזה שיש כל כך הרבה חוסר הבנה. באמת, לא היה לי, אני בשביל צו ירושה שילמתי 10,000 לעורך דין. היום אני פניתי אליו לפני כמה שנים, אמרתי לו תגיד איך עשית את זה הוא אומר לי ככה אני מקבל לשעה. היום אני יודעת שאני 500 שקלים יכולה להוציא. זה הזיה. וזה קטן. אין לך מושג כמה. אני בסוף תבעתי את בילינסון. לאורך כל החמש שנים שתבעתי אותם על רשלנות הייתי צריכה להביא חוות דעת שיסכימו להיות נגד בילינסון. כמה כסף הוצאתי על הדבר הזה? עזבו, לא משנה. אבל זה כן חשוב, כי בסוף אני המפרנסת היחידה. מעבר לזה, בסוף רציתי לקנות דירה בירושלים. משהו שיהיה לנו, מהסכום שבעצם תבעתי. אין לכם מושג כמה דירות מוזנחות בירושלים, לא וואו. פשוט הלכו לי. למה? כי הייתי צריכה קודם כל לספר שאני אלמנה וגם לא כל כך רצו לתת לי. וגם הייתי צריכה אישור מהאפוטרופוס הכללי. אין לכם מושג איזה סבל זה לחכות. להגיד למתווך חכה רגע, אני צריכה לקבל אישור. ביקשתי מהאפוטרופוס הכללי שייתן לי אישור כללי לזה שאני רוצה לקנות דירה. בכלל זה הזיה שאני צריכה לקבל אישור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שוב, זה עניין של האפוטרופוס מה שדיברת עליו. << אורח >> בת אל סרי לוי: << אורח >> בסוף הוא אמר לי 'לא, כל דירה שאת רוצה את צריכה לבקש ממני אישור'. עכשיו, אין לך מושג איך, תוך שנייה ברחו לי. עד שמצאתי מישהו שהסכים לחכות לי קצת זמן והאמין שייתנו לי אישור. בסוף רכשתי. כאשר רכשתי, משכנתה, רציתי לקבל אישור. מה העניין? האפוטרופוס הכללי אמר לי תשמעי, אם את קונה דירה את צריכה לתת קצת לבת שלך. אני לא קיבלתי את הזכות להנחה כחד הורית במשכנתה, למה? << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> את לא תאמיני לסיפור הזה. את לא תאמיני, האוזניים שלך. << אורח >> בת אל סרי לוי: << אורח >> כי בעצם הייתי צריכה לרשום את זה על הבת שלי. עכשיו, הבת שלי היא לא חד הורית. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> היא לא חד הורית, אז הבת לא מקבלת הנחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חצי-חצי את מתכוונת. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> על החלק שלה היא קיבלה הנחה, כי היא חד הורית. אבל הילדה היא לא חד הורית. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> בת כמה הילדה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קטנה, היא ילדה תוך כדי. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אבל את אפוטרופוס. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא משנה. אבל היא עצמה. הולכים על זה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אבל הילדה היא לא חד הורית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, רגע, אבל מאחר ואנחנו לא רוצים לדון במקרה ספציפי. הבנו את האירוע. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> זה כל אחד. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> כל אלמנה. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> כל אחד לא יכול לקבל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי את האירוע לא אליה ספציפית. הבנתי את האירוע הכללי, הבנתי את זה. בסדר? זה ברור. תודה רבה. ממש תודה. שתתגברי ושתצליחי לעלות מעלה-מעלה. אני מבינה שאילן סריף ממשרד הרווחה צריך לצאת, אז באמת בדקה תגיד. שוב, אנחנו נקיים עוד דיון. זה רק דיון ראשוני. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> נכבד את האלמנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הדס, את רוצה לשבת במקומי יקירה? << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני באמת מכבד אותן מכל ליבי. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> אני רוצה שהן יספיקו. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אני אקצר מאוד מאוד. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> תודה. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אנחנו כמובן שמענו את כל הדברים. אנחנו יודעים כולנו שאין, פרט למה שהוצג, חוקים ותקנות ואפשרויות ייחודיות למשפחות המסוימות האלה. חייבים להגיד שבניגוד למה שנאמר פה יש הרבה מאוד דברים שאם פונים למחלקת הרווחה אז כן מקבלים אותם. אם זה דיור חוץ ביתי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אילן, אני אגיד לך מה. קודם כל, אני לא יודעת, אני מאחלת לך שלא תצטרך להזדקק לשירותי הרווחה, לכולנו. זה לא פשוט. אבל עדיין, מה שאתה אומר לי אני מבקשת שלדיון הבא שנקיים תביא לי רשימה של שירותים שעל פי המצב היום מגיע. אני כן אבקש אותך ואת המשרד, אתה מייצג את המשרד, זה לא אתה אילן באופן פרטי. שכן תעשו איזה עבודה פנימית אצלכם. כי אני חושבת שיש כאן אמירה מאוד ברורה. ואני מרגישה, בלי שצללתי ובלי שאני מכירה את כל מה שהם אמרו פה, שיש כאן איזה חוסר. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> החוסר הוא ענק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> והמשרד צריך להוביל פה תיקון. אם זה צריך תיקון חקיקה, שוב, אנחנו לא ניתן את כל מה שצריך. אבל עדיין יש כאן איזה עוול שאנחנו מרגישים אותו, אנחנו מריחים אותם. אם הוא מגעגע כמו ברווז והוא הולך כמו ברווז, אז זה ברווז. אני כן אבקש מכם לעשות איזה עבודה ולראות מה כן צריך. האם זה רק חוזרים שלכם ולא צריך את החקיקה ואותנו – מאה אחוז. עבודה, אני אשמח לקבל. שוב, גם את השירותים הקיימים היום שאתה טוען שהם קיימים. וגם אם הם קיימים, הפרוצדורה לקבל אותם. האם אלמנה צריכה להתפשט, לא במובן הפיזי, ללכת ואת צריכה להביא לה עכשיו את כל תלושי השכר וכו'. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> ולהוכיח שאין לך רכב ואין לך דירה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אז אני אומרת, בסוף כדי לקבל עזרה היא צריכה, אין לה עוד בן אדם לידה. להתחיל לפשפש ולחפש את כל המסמכים שהיא צריכה ויש לה להתעסק עם ילדים קטנים, תודה רבה, עזוב אותי. אז בעצם זה מתייתר. ואני הייתי שמחה אם יש כאלה שירותים תגיד לי כמה מנצלים אותם. כי ברור לי שלא מנצלים את צריך את כל הפרוצדורה שאני מכירה שקיימת כיום. שוב, זה לא אתה אישית. זה המשרד שתחתו זה חונה. << אורח >> אילן שריף: << אורח >> אנחנו נשמח להתקדמות, כמו כולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני אשמח. בסדר, תודה אילן. נמשיך רגע לאור ניזרי. << אורח >> אור ניזרי: << אורח >> שלום. אני בחרתי לדבר על מערכת החינוך. שלום לכולם, קוראים לי אור. אני בת 39 מפתח תקווה. אמא לדניאל בן ה-8 ונועם בן ה-6 שעלה השנה לכיתה א'. אשתו הגאה מאוד של חגי ז"ל, גיבור העל הפרטי שלנו, שנפטר לאחר מאבק ממושך והרואי במחלת הסרטן, כבר לצערי לפני כמעט חמש שנים, בפברואר 2021. היום באתי לספר לכם את הסיפור האישי שלנו. של משפחות אמיצים, הורים צעירים עם ילדים קטנים שביום אחד נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם. שביום אחד באופן פתאומי או לא איבדו את בן הזוג שלהם, החבר הכי טוב שלהם, השותף שהם בחרו בו לחיים ונשארו לבד. וכשאני אומרת לבד אני מתכוונת לבד. אין שום דבר בעולם שיכול להכין אותך לתחושת הבדידות איתה את חוזרת הביתה ישר מבית העלמין, אלמנה בת 35 ובעודך מנסה לעכל בעצמך מה קרה, להתאושש, או בסך הכול לנשום, את חייבת לקום כי יש לך ילדים שצריכים אותך יותר מהכול. ואת נאבקת. את נאבקת לשמור עליהם, על נפשם העדינה ולשמור להם על השגרה. כי כל מה שאת רוצה זה שהם יוכלו להיות פשוט ילדים. אבל כמעט חמש שנים קדימה לתוך המאבק שלי אני אגלה לכם שעם כל הרצון לשמור על זה שהילדים יהיו פשוט ילדים, הדרך היא הכול חוץ מלהיות פשוטה. אני רוצה לקחת אתכם להסתכל בעיניים של ילד שאיבד את אבא שלו בסוף הסגר השלישי של הקורונה, כשהיה בגן עם גננת שלא היו לה שום כלים להתמודד. גננת שביקשתי ממנה שהגן יהיה המקום הכי יציב שהיא יכולה בשביל הבן שלי, כי הבית כרגע לא. שביקשתי שתחבק את הילד שלי קצת יותר מילדים אחרים, והיא ענתה 'אנחנו מחבקים אותו כל הזמן, כמו את כל הילדים'. אבל לא הסכימה לקחת אותו בידיים כשהוא נקרע ממני בבוקר בבכי כל יום מחדש. אותה גננת שאחרי הפטירה של בעלי הייתי צריכה לבקש ממנה שהיא תשלח הודעה בקבוצה של ההורים והתגובה שלה הייתה "בטח, בשמחה אני אשלח". שלא הפנתה אותי לשירות הפסיכולוגי, לא היא ולא אף אחד אחר. ואני באמת שואלת, איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שילד בן פחות מארבע וילד בן פחות משנתיים שאיבדו את אבא שלהם לא מקבלים שום מעטפת מסודרת? מאיפה לאמא שלהם, לצוות שלהם, למי שאמור להכיל אותם, יש את הכלים לדעת לעזור להם? כי אני אגלה לכם סוד, שגם כמעט חמש שנים אחרי זה לא הופך להיות יותר קל. החוסר הזה הוא תמיד שם. ובניגוד אלינו המבוגרים שבוכים על מה שאנחנו יודעים שנגמר לנו, הם מתעסקים כל הזמן במה הם הפסידו. 'אמא, זה לא פייר שאבא לא פה כשאני כבר גדול ועולה לכיתה א'. או 'אמא זה לא פייר שאבא לא רואה שאני יודע לקרוא'. או כשהוא בוחר לשחק כדורגל בדיוק כמו אבא ומתבאס כל פעם מחדש שאבא לא שם בשביל להתלהב. הם גם כועסים שהם לא זוכרים מספיק חוויות. ואנחנו כל הזמן מסתכלים בתמונות. גם עכשיו, חמש שנים אחרי עדיין יגיעו לילות של בכי על כמה זה לא פייר שאבא לא כאן. עדיין יש סיוטים בלילה כמעט כל לילה על חיות, כי סרטן זו מחלה, אבל גם שם של חיה. ואנחנו עדיין מצפים מהם לקום כל בוקר וללכת לבית הספר וללמוד בדיוק כמו כל הילדים. כי איך יצפו מהם למשהו אחר אם בית ספר בכלל לא ערוך לקראתם? הילדים שלי לומדים בבית ספר ביאליק בפתח תקווה. בית ספר מדהים, שבאמת אין לי ולו תלונה אחת עליהם. כולם שם מאוד אכפתיים ורוצים לעזור, אבל הם פשוט לא יודעים איך. כי אף אחד לא נותן להם את הכלים. כי בשום מקום לא הדריכו אותם מה לעשות כאשר ילד יתום עולה לכיתה א' או שאיבד את ההורה שלו במהלך שנות בית ספר. כאשר ילד יתום מתחיל כיתה א' יועצת חייבת לפגוש אותו ואת ההורה שלו, כדי לשמוע על הבית, לשמוע על ההתמודדות של הילד. לדעת לעזור לו, לדעת מה הוא צריך. כמו שלילד אלרגי עושים התאמות כדי שהוא יוכל להרגיש רגיל ככל האפשר, כך גם ילד יתום. הוא לא רוצה להרגיש שונה, הוא רוצה להיות רגיל. מגיע לו להרגיש רגיל. ובשביל זה כל המעטפת שלו חייבת כלים. אם זה המערכות המחשוביות שחייבות לדעת להתמודד כשיש הורה שנפטר. כי אם ההורה שנפטר מקבל את ההודעות, מוסיפים אותו לקבוצה של הווטסאפ ויקבל את כל המכתבים. אנחנו מפספסים דברים. ומשם כל הצוות, מהמנהלת, דרך היועצת, שצריכה את הכלים הנכונים כדי לדעת ללוות את המורה. המורה צריכה את הכלים לדעת להתמודד עם נושא המוות בכיתה. אם זה בתוכן השיעורים או בשיח בין הילדים. הרי בשגרה שלנו, לצערנו, הנושא הזה הוא בכל מקום. והיא גם צריכה לדעת להדריך את המורות המקצועיות. לא יכול להיות שמורה מקצועית לא יודעת שבכיתה יש לה ילד יתום. אני באמת מאמינה שלכל ילד יתום מגיע אוטומטית לקבל אבחון כדי לדעת האם יש באמת קשיים אובייקטיביים שנוצרו מהטראומה. לימודיים או נפשיים או גם וגם. ילד יתום הוא ילד שבהכרח עבר טראומה קשה בגיל צעיר וזה רק מתווסף על המציאות הגם ככה בלתי אפשרית שהילדים שלנו גדלים אליה. אני גם באמת חושבת שאי אפשר לצפות מההורה האלמן, שגם ככה נאבק ביום יום להצליח לעבוד במשרה מלאה, להחזיק את הבית, לגדל את הילדים, לשמור להם על השגרה וגם בנוסף להצליח לשבת עם הילדים על לימודים. הורה אחד לא יכול לעשות לבד את הכול. משפחה שיש בה ילדים יתומים חייבת לקבל סיוע פרטני, תמיכה מקצועית בלימודים, כל שנה מחדש. זה לא עובר להם, זה לא נהיה יותר קל. בית הספר הוא מקום מלא בטריגרים, אם נרצה ואם לא. זו סביבה ענקית לילדים קטנים שמגיעים אליה מלא ילדים עם שני הורים, עם תכנים שהם לא בהכרח מותאמים. לדוגמה ילדה בכיתה ב' שאמא שלה נפטרה לא חייבת דווקא ללמוד לקרוא דרך סיפור על אמא פילה שמתה ועל פילון שהיה צריך להיות חזק. היא כבר יודעת את זה. מורה יכולה לוותר על זה. בכיתה שיש בה ילד יתום לא בהכרח צריך להביא תמונות משפחתיות ליום המשפחה, כדי לא להעמיד אותו ואת ההורה שלו בדילמה האם להביא תמונה שלו בגיל שנה עם אבא או להביא תמונה של משפחה חסרה. אי אפשר לצפות מילד יתום לחזור לבית ספר אחרי יום של אזכרה או תאריך יום הולדת של ההורה שנפטר ולהתנהג כרגיל. פשוט אי אפשר לצפות מהם את זה. וכאן אני חושבת ששווה להוסיף על כוחה של קבוצה. של קבוצת השווים. אם יש משהו שהבנתי הרבה מאוד בזכות ארגון אמיצים זה את כוחה של קבוצת השווים שלך. בטח לילדים. כאשר לילד יש הורה שנפטר הרבה פעמים הילד מרגיש שזה קרה רק לו. וכמו שאנחנו מרגישים לבד, גם הם. לצערנו בעולם של היום זה כבר לא מספיק נדיר להיות ילד יתום וכנראה שבבית הספר יש לפחות עוד שניים שלושה ילדים כמוך. אם בבתי הספר היו תוכניות מותאמות בהם הילדים יכירו אחד את השני. לא הרבה, רק יידעו מי איתם. יידעו שיש עוד כמוהם, יידעו שיש עוד ילד מכיתה אחרת, משכבה אחרת, שרק במבט יכול להבין אותם. יידעו שיש להם למי לפנות ברגע משבר, לחיבוק, למשחק. לנשום שנייה ביחד. הם ירגישו משמעותית פחות לבד בבית הספר הגדול. אני יכולה להמשיך עוד הרבה, אבל אני אעצור כאן ואסכם ואגיד שאני חושבת שרק ביחד בשותפות של בעלי ניסיון, אנחנו לצערנו, עם בעלי המקצוע נוכל להגיע למקום שהוא מכיל ומבין יותר לילדים היתומים שלנו. לאפשר להם לצמוח ולגדול בדיוק כמו שמגיע להם. להקל על ההורים האלמנים שגם ככה ההתמודדות שלהם היא על גבול הבלתי אפשרית. ואני אישית מוכנה להגיע ולדבר לכל מי שרק ירצה להקשיב. תודה על האכפתיות, על הזמן שלכם ותודה על ההקשבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. תודה ענקית אור. בהחלט אנחנו נזדקק לך ולכולכם. משרד החינוך לא פה. ביקשתי מהמנהלת שבדיון הבא גם משרד החינוך יהיה פה, כי את אומרת דברים מדהימים וחלקם גם לא תקציביים. כלומר, צריך פה, גם אם כן אז זה ממש זניח. תודה, חשוב מאוד. אני עוברת לאמיר גוזלן ואחר כך לנועה שוראקי. ובזה נסיים, כי אני חייבת ללכת לפגישה מאוד חשובה גם בנושא מאוד כואב. אז אני מבטיחה, אני לא מוסיפה את ה-"בלי נדר", אני אומרת אני מבטיחה, אם ירצה השם אני מוסיפה, או בעזרת השם, אנחנו נקיים דיון המשך או אפילו דיון שהוא לא יהיה דיון מהיר, אלא דיון שיעמוד בפני עצמו כדי לראות איך אנחנו מתקדמים. בבקשה אמיר. << אורח >> אמיר גוזלן: << אורח >> שלום לכולם. שמי אמיר גוזלן, אני בן 33. לפני חמש שנים הייתי בן 28 ובאותה עת הייתי נשוי לשרה וחבקנו תינוקת בת ארבעה חודשים. אשתי שרה הלכה לישון צוהריים ביום אחד בפברואר 2021 ובשעה 17:30 כאשר ניסו להעיר אותה שרה לא התעוררה. אני הייתי בעבודה, בדיוק שתיתי קפה יחד עם חבר לקראת סיום עוד יום באתר הבנייה. אני מהנדס בניין. ואז הטלפון צלצל בצרחות 'תבוא מהר, עושים החייאה לשרה'. כך זה נודע לי. פטיש על הראש. בלי קצינת נפגעים, בלי דפיקות בדלת, בלי מונית שמחכה בחוץ. טלפון 'תגיע'. עולה לאוטו ונוסע כמו משוגע. 45 דקות לקח לי להגיע. אני זוכר את כל הנסיעה והפקקים והמשא ומתן עם אלוהים. מגיע לבית הוריה של שרה, 200 איש בכניסה לבית ואמבולנס אחד צהוב. עוד חצי שעה יבשרו לי ששרה מתה. בזמן הזה בתי בת הארבעה חודשים נמצאת אצל השכנים. שלא תהיה חלק מהמהומה. אני לא מסוגל להסתכל עליה. מבקשים ממני ללכת לראות אותה, לא מסוגל. כעבור חצי שעה אמא שלי מודיעה לי ששרה מתה. לא הצליחו להציל אותה. מאותו רגע נשארתי לבד עם ילדה בת ארבעה חודשים. בקושי יודע להחליף חיתול, מעולם לא קילחתי אותה, מעולם לא גזרתי לה ציפורניים, מעולם לא גידלתי ילדים. גם לא אותה. אף אחד לא בא לבדוק. אף אחד לא בא לברר. לא עניינתי אף אחד. בתי התינוקת לא עניינה אף אחד. לב שבור, בית מפורק, חיים מרוסקים לרסיסים וילדה בת ארבעה חודשים לגדל לבד. מזל שיש לי משפחה. גם בהמשך אף אחד לא הגיע. לא עובדת סוציאלית, לא אנשי מקצוע, אף אחד, אף גורם, עד היום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> גם לא המדינה וגם לא רשות מקומית. איפה אתה גר? << אורח >> אמיר גוזלן: << אורח >> אף גורם. בירושלים. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> עיירה קטנה נידחת. << אורח >> אמיר גוזלן: << אורח >> ההתייחסות היחידה ממדינת ישראל הייתה מכתב בדואר שהגיע אחרי מספר שבועות, עם ספח חדש, "אלמן". מזל שלפחות המחשב עובד. ממש מהר גם התחלתי לקבל קצבת שארים. היום אחרי כל ההצמדות זה 3,000 לחודש. בהתחלה זה היה פחות, תזכרו את המספר הזה. יום אחרי השבעה כבר חזרתי לעבוד. שרה מתה ביום שני. יום שלישי שבוע אחרי אני כבר עובד. ולא כי אני גיבור, חזרתי לעבוד מתוך חרדה. חרדה שבנוסף להכול גם אכנס לסחרחורת כלכלית. לא הייתה לי פריבילגיה להתאבל, לא הייתה לי פריבילגיה לעבד. וכעת אני משלם על ההחלטה הזאת. כבר ארבע וחצי שנים שאני מטופל על חשבוני. 450 שקלים בשבוע. הבת שלי שהיום כבר בת חמש גם היא מטופלת, 340 בשבוע. חישוב מהיר, 3,200 כל חודש רק על הטיפולים. אני מחזיק בית לבד. מנקה, מכבס, תולה, עושה סופר, מבשל, לוקח לחוגים, לטיפת חלב. קם בלילות, נשאר איתה כשהיא חולה, נושך שפתיים חזק כשאני חולה. הכול לבד. גם אצלנו, האלמנים והאלמנות הצעירים הרגילים, כל יום הוא עוד יום במלחמה על החיים. תבינו את זה, תראו אותנו, תסתכלו עלינו. אנחנו לא סוג ב'. גם אצלי החיים התהפכו כמו רעם ביום בהיר. גם אני קמתי בוקר אחד נשוי באושר ובערב הלכתי לישון עם חולצה קרועה. גם אני מגדל ילדה שבטוחה שאמא שלה מלאך. וגם אני נאלץ להתמודד כמעט כל יום עם בכי של ילדה על אמא שלה. גם אני נאלצתי להיכנס לבית העלמין עם ילדה בת ארבע שקמה בבוקר והחליטה שהיא רוצה להביא לאמא ציור. מאז שהבת שלי, כפרה עליה, קטנה מאוד, היא כבר מדברת על אמא שלה. לאויב שלי אני לא מאחל לעבור את השיחות האלה. העיניים מתפוצצות מדמעות אבל אסור לבכות. צריך לחשוב מתמטית מה מותר להגיד, מה אסור להגיד, איך אומרים, בלי שאף אחד הנחה אותך, אגב, מה אתה אמור להגיד. ילדה אשכרה בת שנה וחצי שצועקת באמצע יום בהיר עם שמיים כחולים שבא לה את אמא. היא לא הכירה את אמא. אבל אתה צריך לענות לה. וזה יכול להיות בכל מקום, באמת אמבטיה, באמצע נסיעה, גם באמצע הקניון. מה הייתם עונים? באמת אני שואל, מה הייתם עונים? לפעמים אני מספר לאנשים רגילים על הרגעים האלו שלי, אני חש שהם לא רוצים לשמוע. כל כך מפחדים שזה יקרה גם להם, אז אני מתבייש אפילו לספר. היום כשהיא כבר בת חמש, ברוך השם, אני יכול להגיד לכם שזה כמעט יום יומי הרגעים הקשים האלה והשיחות. אחד המאבקים הגדולים בחיים שלי הוא להשאיר אותה שפויה ולענות את התשובות הנכונות, שלא תצא שרוטה, שלא תצטרך לבזבז כמוני 450 שקלים בשבוע. למרות שכנראה היא תצטרך לבזבז את זה. ואיפה אתם? מה אתם עושים בשבילה, בשבילי? האם יצא לכם לחשוב אי פעם על ילדים יתומים שלא בהקשרי מלחמה או איבה? אני באמת שואל, האם יצא? הבת שלי לא קיבלה חיבוק אחד, מילה טובה אחת. כלום. גם לא אני. אתם יודעים שהייתי צריך למצוא לה בייביסיטר להלוויה? איפה הייתה מדינת ישראל היקרה, איפה היה הביטוח הלאומי ברגעים החשובים של החיים? אני מודה כל יום על המשפחה שלנו, שעזרה לנו ועוזרת עד היום. ותודה לאל על ארגון אמיצים היקרים שרואים אותנו ועושים עבורו ומחבקים אותנו. חיבוק, זה כמעט כל מה שאנחנו צריכים. לפני הכסף, לפני הטקסים, לפני הסיכות. חיבוק. הבת שלי, שהיא גם החיים שלי, מתחילה בשנה כיתה א'. רגע משמעותי בחייה ובחיי. אני מאחל לה ולי ולכולנו שעד אז משהו ישתנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמן. וואו, תודה. תודה מאיר על הדברים, על השיתוף. לא פשוט. לא פשוט לשמוע, אז אני לא רוצה לחשוב לרגע מה זה להרגיש, לחוש ולעבור את הדברים האלו. נועה, כן בבקשה. << אורח >> נועה שוראקי: << אורח >> שמי נועה שוראקי. אני בת 40, התאלמנתי באופן פתאומי ובלתי צפוי לפני שש שנים, אמא לשלושה ילדים: תאונות בנות שמונה וילד בן חמש. שוב, אני כאן היום לא לדבר רק בשם עצמי, אלא לדבר בשם אלפי משפחות אמיצים שעוברות את אותו סיוט בירוקרטי משפטי שאני עברתי. אני אתחיל ואומר שהרגע הכי קשה שהיה לי מההתאלמנות זה לא להגיד לילדים שלי למה אבא לא חוזר. הרגע שהכי קשה היה לי היה לראות מסמך משפטי שאני תובעת נגד הילדים שלי. כן, שמעתם נכון. המדינה אילצה אותי לתבוע את הילדים שלי בבית המשפט. הייתה לנו זכות בקבוצת רכישה בדירה שרצינו לקנות לנו בית, אני ובעלי המנוח. אחרי מות בעלי, הוא היה צעיר, בריא וחתיך. לא היה לנו שום מחשבה על צוואה ודברים מן הסוג הזה. בהיעדר צוואה הילדים יורשים את הזכויות האפוטרופוס הכללי דרש שאעבור הליך משפטי מלא כדי לקנות מהילדים שלי את הזכות להמשיך בפרויקט הדירות, כדי לגור בבית שאמור היה להיות הבית שלנו. ההורים שלי נאלצו לקחת הלוואה של חצי מיליון שקלים כדי להפקיד את הכסף בנאמנות על שם הילדים שלי. שילמתי עשרות אלפי שקלים לעורך דין. ההורים שלי לקראת פרישה נכנסו לחוב ונאלצו להמשיך לעבוד כדי לסייע לי לרכוש את הדירה הזאת. התהליך הזה לקח כמעט שנה שלמה. שנה שבה במקום להיות עם הילדים הייתי עסוקה בבירוקרטיות ועניינים משפטיים. אני חייבת להגיד לכם שאת המסמך הזה, של נועה שוראקי נגד שירה, עלמה ויונתן שוראקי, שמור אצל ההורים שלי במקום שהייתה שמורה הכתובה שלי. זה פצע שאני לא יכולה לגעת בו. אני רק חושבת על מה יקרה ברגע שהילדים שלי יגלו את זה, יידעו את זה. איזה מן אמא תובעת את הילדים הקטינים שלה בבית משפט? לא הבנתי למה המערכת מתייחסת אליי כחשודה. למה יומיים קודם, כשהייתי נשואה, הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה עם הכסף שלי, עם הבית שלי. ברגע אחד שבעלי לא קם בבוקר אני פתאום נהיית חשודה ואני צריכה אישור ממישהו כדי לקנות או לא לקנות בית ומה לעשות עם הכסף שלי ועם הדברים שלי? זה היה פשוט אבסורד. אני עד היום גרה אצל ההורים שלי. אני עם הילדים. אין לי יכולת כלכלית לעזוב את הבית שלהם. בדקתי מה קורה במדינות נאורות אחרות בעולם. אז בהולנד בן או בת הזוג שנשארים מקבלים 100% מהנכסים מיד. הילדים מקבלים תביעות כספיות שהם יכולים לגבות אותם רק כשהם בגירים. או שבן הזוג הנותר הולך לעולמו. אפס הליכים משפטיים. שזה מאזן מושלם, כי גם הילדים מוגנים וגם ההורה הנותר שומר על השליטה על החיים שלו. גם בגרמניה, העברה אוטומטית של כל הנכסים עם אפס נטל בירוקרטי ואפס הליכים משפטיים. גם בשבדיה, נורבגיה ודנמרק. בארצות הברית, בבריטניה, בקנדה, באוסטרליה – הנכסים עוברים אוטומטית לבן או בת הזוג שנשאר. ובישראל החריגה, המדינה המפותחת היחידה שכופה על ההורה הנותר להילחם משפטית על נכסים שהיו, שאני הייתי הבעלים שלהם מלכתחילה, של מחציתם לפחות. על בית שהיה אמור להיות שלנו בכל מקרה. זה באמת היה קושי גדול מאוד להתמודד איתו. הוא נתן לי הרבה מחשבה על ההורות שלי, על האימהות שלי. זה נושא, בדרך כלל על האלמנות שלי אין לי בעיה לדבר ועל הקושי הרגשי של הילדים. זה נושא שאני מדברת עליו מדם ליבי. אני לא פותחת אותו כי אני מתביישת בו. אני מתביישת מהמצב שהמדינה הביאה אותי אליו, לתבוע את הילדים שלי בבית משפט ולבקש את הזכות שיהיה להם בית. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אגב, זה נכון גם לאלמנות ויתומי צה"ל, אותו דבר. once חוק הירושה הוא חוק נוראי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה נועה. אני נאלצת באמת לסכם. אני רק רוצה לסכם את הדיון המהיר. קודם כל בשתי שאלות שאני זורקת לחלל, אבל בעיקר מפונה להיכן הרשויות המקומיות בעת פטירת אחד ההורים? בוודאי כשיש תינוקות, כמו ששמענו מאמיר, וילדים קטנים כמו ששמענו מכל היתר. איפה הם? הם לא נמצאות ומוזר. בעיניי זה חלק מהמהות של התפקיד. היכן משרד הרווחה? אמנם הלך אמיר, אבל איפה הם באירוע הזה? זה לא הגיוני. בלי חקיקה. לא צריך, גם המצב כיום זה נראה לי ברור שזה התפקיד שלהם להיכנס לתוך הדבר הזה ולא לחכות שיבואו אליו. אלא לעשות באמת reaching out, ללכת בעצמם. קודם כל, אני בהלם ובשוק, אני לא יודעת, לא שאלתי, אבל אני כן יודעת מהשכול שאני פגשתי, אחותי נפטרה לפני שנה וקצת. כן רשות מקומית מגיעה לנחם. אם היא מגיעה לנחם והיא רואה - - - << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אולי כי היא אחות של חברת כנסת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא, לא. אבל יכול להיות. עזוב, לא משנה. << אורח >> קריאה: << אורח >> מישהו הגיע לנחם? יש דבר כזה. אף אחד לא שמענו על דבר כזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. אז קודם כל, מאה אחוז, אני כן יודעת שיש רשויות, עזבו אותי, כן? שכן אפילו שולחים ארגז לניחום. << אורח >> יהודה גליק: << אורח >> אין, אין, אין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז אנחנו תכף נפנה למשרד. נבקש. קודם כל נורא שלא עושים את זה. אבל אני רוצה לדעת. לכן אני מבקשת, אין פה את משרד הרווחה. אני כן רוצה ממשרד הרווחה ומהרשויות המקומיות לדעת אם יש נוהל התנהגות של רשות ושל משרד לגבי אובדן. ברגע שיש אובדן ושכול, לא משנה אם הוא אזרחי או לא אזרחי, אבל שלא אזרחי אנחנו יודעים שיש. באזרחי חייב להיות פרוטוקול, חייב להיות נוהל מה עושים. לשלוח מבחינתי חבילה שיש בה את הכוסות החד פעמיות. צריך לעשות, כמו שמקום עבודה אמור לעשות את זה. לדעת מה הנוהל ברגע שיש אובדן. ובוודאי ביקור בניחום האבלים. ואז מהביקור בניחום האבלים אתה גם יכול לראות מה הצרכים. איזה ילדים, איזה גילאים. ואז להמשיך לשמור על קשר עם המשפחה ולתפעל את זה. עוד לפני חקיקה נוספת ולפני תיקון. זה נראה לי דברים נורא בסיסיים ואני נורא אשמח לקבל את זה מהמשרד. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> מיכל, אני רוצה להוסיף על משהו שאמרת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אין לי זמן. << אורח >> הדס דיסין: << אורח >> עוברים דירה הרבה פעמים בגלל זה. גם שם צריך להוסיף את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר גמור. לכן אני שואלת, רשות מקומית בסוף. ואם היא עושה את זה אז כאשר הם עוברים דירה היא תדע להעביר את זה הלאה. אלה השאלות שהיו לי ואני אבקש תשובה מהמרכז לשלטון מקומי וממשרד הרווחה על הדבר הזה. על נהלים, אם יש נהלים ואם לא, אז תכתבו. אני אשמח מהמוסד לביטוח לאומי שיעביר לנו נתונים בעניין קצבת השארים המשולמת כיום. הסכום המינימלי וכן הסכומים הכוללים תוספת ותק ומה שדיברת עליו. גם אורך התשלום, מתי הוא נפסק, מתי לא. האם המוסד, אני שוב מדברת על המצב היום, לא על מה אנחנו רוצים שיהיה. האם המוסד מעדכן בעת הפטירה את האלמנה או את האלמן בעניין הזכאות שלהם? ואם לא, אז למה לא? למה זה לא מועבר באופן אוטומטי כמו שאנחנו מעבירים, וסיפרה פה נלי, על חוב שולחים מהר. אוטומטי. << אורח >> שרית דמרי דבוש: << אורח >> נעביר בצורה מסודרת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאה אחוז. אבל כאשר שולחים חוב אז יודעים שהוא נפטר, אלא אם כן שולחים אותו כי הוא חי. אבל אני לא אכנס לזה. אני רק אומרת שחייב להיות פה משהו יותר רגיש ועם נוהל מסודר של עבודה מה עושים עם זה. שוב, אני חוזרת למשרד הרווחה, אנחנו נעדכן את זה. שיעביר לוועדה פירוט בעניין הסיוע הניתן באמצעות מחלקות הרווחה. וגם מהו אחוז המיצוי של אותם שירותים וזכויות, ככל שיש כאלה. אני כן מבקשת מהממ"מ, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, לעשות לנו באמת מחקר השוואתי. קודם כל מה מקבלים בארץ. מה מגיע, לא מגיע. גם כספי, סיוע כספי, אבל לא פחות בעיניי זה הליווי, המעטפת הרגשית והנפשית. וגם בהשוואה למה קורה במדינות העולם. הדבר האחרון, אנחנו נקבע דיון נוסף בנושא. << אורח >> קריאה: << אורח >> והחינוך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צודקת. לדיון הבא אנחנו כן נבקש להזמין גם את משרד החינוך, גם את משרד המשפטים וגם את האפוטרופוס הכללי שיהיו פה בדיון ובמידה ויהיו לנו שאלות לשאול אותם, אתם מוזמנים, גם חמניות וגם אמיצים וגם אתם, אם יש לכם שאלות שאתם רוצים שנפנה לאותם גופים תפנו אלינו ואנחנו נשלח מספיק זמן לפני הדיון שאלות למשרדים הרלוונטיים כדי שכבר יגיעו לדיון מוכנים עם תשובות. תודה רבה לכולכם, שיהיה יום טוב. חיזקו ואימצו. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 15:05. << סיום >>