פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 168 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום שני, ה' בחשוון התשפ"ו (27 באוקטובר 2025), שעה 11:00 סדר היום: << נושא >> מעקב אחר המעטפת לשיקום השבות מן השבי ובני משפחות השבים והשבות << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מירב בן ארי – מ"מ היו"ר שלי טל מירון – מ"מ היו"ר מוזמנים: אושרה גדרון – ראש תחום ממשל, מִנהלת החטופים, משרד ראש הממשלה אמל חינאוי – ראש צוות מלווה משפחה, מִנהלת החטופים, משרד ראש הממשלה תלמה ברוך – מנהלת תיק משפחה, מִנהלת החטופים, משרד ראש הממשלה איילת כהן גבאי – אגף משפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון חן לסט – אגף משפחות, הנצחה ומורשת, משרד הביטחון גילה שחר – ראש יחידת דרור, אגף השיקום, משרד הביטחון שרון רוטשילד – נציגת משרד הבריאות במִנהלת החטופים, משרד הבריאות רועי בבאי – רפרנט רווחה, אגף התקציבים, משרד האוצר אור צוברי – מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי מאשי סנדרוביץ – מנהלת אגף השיקום, המוסד לביטוח לאומי ליאת זיסקינד – רפרנטית שיקום מִנהלת חטופים, אגף השיקום, המוסד לביטוח לאומי יעל רבסקי – ממונה ארצית ביטוח לאומי, הסיוע המשפטי דור אילון – מקדמת מדיניות וקשרי ממשל, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית נטע גורי – מקדמת מדיניות וקשרי ממשל, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ליאת קליין גנץ – מטה משפחות החטופים הדסה לזר – אחותו של שלמה מנצור ז"ל, משפחות החטופים שמעון אור – דודו של אבינתן אור, משפחות החטופים תמר גרסין – אחותו של חנן חנניה ז"ל, נרצח בנובה סתיו סילבי סויסה – הלומת קרב לי רינה לוי – הלומת קרב חיה ארביטמן – הלומת קרב תמר תשובה – משפחות שכולות גליה חושן – משפחות שכולות משתתפים באמצעים מקוונים: יעל גורן חזקיה – ראש אגף ממשל ומדיניות וקש"ח, מִנהלת החטופים, משרד ראש הממשלה ליאת הוד – שפ"י, שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך כרמי אסתר שריג – יועצת בכירה מחוז מרכז, משרד החינוך שמחה קמרי – ראש צוות אגף הרווחה, עיריית דימונה שני לובטון – אחות מומחית גריאטריה בקהילה, שירותי בריאות כללית חנה כהן – דודתה של ענבר הימן ז"ל, משפחות החטופים ראומה ערוסי טרשצ'נסקי – משפחה שכולה ומשפחות החטופים ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: סמדר לביא, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מעקב אחר המעטפת לשיקום השבות מן השבי ובני משפחות השבים והשבות << נושא >> << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> בוקר טוב, שלום לכולם. אני פותחת את הדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, היום ה-27.10.25, ה' בחשוון תשפ"ו. הנושא הוא מעקב אחר המעטפת לשיקום השבות מן השבי ובני משפחות השבים והשבות. הבנתי שיש כאן משפחות שרוצות לדבר, הדסה לזר, אחותו של שלמה מנצור. בבקשה, גברתי. << אורח >> הדסה לזר: << אורח >> שלום. שמי הדסה לזר, אני אחותו של שלמה מנצור, החטוף המבוגר ביותר שנחטף כשהוא על רגליו מקיבוץ כיסופים בהיותו בן 85 ונרצח בעזה. שלמה היה אחי הבכור, איש אציל נפש, מלח הארץ. קיווינו והתפללנו לשובו בחיים, אבל הוא שב אלינו חלל בעסקה הקודמת. לאחר 513 ימים של עינויי נפש זכינו להביאו למנוחת עולמים באדמת הארץ שכה אהב. נפער בנו חלל גדול שלא יתאחה לעולם והמעגל עוד לא נסגר. היום אני כאן להיות לפה למשפחות השכולות שיקיריהם נותרו מאחור ועדיין 13 חללים בידי החמאס שהפר את ההסכם. המשפחות נחנקות, אין אוויר לנשימה, המתח מורט עצבים, מי כמונו יודע. היום מביאים לקבורה ראויה את החלל יוסי שרעבי ואני בחרתי להגיע לכאן היום לדבר על 13 החללים שנותרו בעזה. כבוד יושבת הראש, כבוד חברות וחברי כנסת, אני עומדת כאן כדי לזעוק את זעקתם של אלה שלא ישובו לחיים, אך זכאים לשוב הביתה. הלב נחמץ על החללים, גיבורי ישראל ואזרחיה, שגופותיהם מוחזקות בניגוד לכל מוסר אנושי. החובה שלנו כמדינה וכחברה אינה נגמרת במאמץ להשיב את החיים, היא כוללת גם את האחריות המקודשת להבטיח את כבוד המת. משפחותיהם של החללים החטופים ראויות לסגור מאבק של אבל, לקבור את יקיריהן בכבוד הראוי באדמת ישראל ולעלות לקברם. זוהי הזכות הבסיסית ביותר לה הם זכאים. אני קוראת מכאן, הטיפול בחללים החטופים חייב להיות חלק בלתי נפרד מכל עסקה, מכל מהלך מדיני וצבאי. לא נשלים עם מצב שבו גופות בנינו ובנותינו נותרות בשבי. השבתם היא צו מוסרי ויהודי עליון, נמשיך לפעול ולדרוש להשיב את כל החללים לקבורה מיידית ראויה. תודה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תודה רבה לך, הדסה. שמעון אור, דודו של אבינתן. בבקשה, שמעון. אמרתי לך ואני אומרת לכולם שאנחנו מברכים על שובם הביתה. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> תודה רבה. שמעון אור, דוד של אבינתן, כמו שנאמר. ירון הוא אחי התאום, גיצה היא גיסתי. באמת אין לי מה להגיד, אין לי מילים לומר על איך שמחים כשאבינתן חוזר בחזרה. גם קיבלנו אותו בצורה שאנחנו לא האמנו, הוא רזה כמו שלד, זה נכון, אמרו שעכשיו הוא קצת יותר דומה לי, אבל זו לא מחמאה בשבילי. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> למרות ששמעתי גם שהוא ירד אפילו בגובה. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> אחרי שהוא ניסה לברוח שמו אותו בכלוב של 1.80 מטר והוא שני מטר, אז הוא כל הזמן היה כפוף במקום. העצבים של כולנו קצת מתוחים, זה הגיוני, אבל בואו ננסה לשמוע אחד את השני. אני שיתפתי בהגעה של אבינתן כי זו שמחה של כולנו, אני לא יכול לדלג על הדבר הזה. ההגעה שלו בצורה קוגניטיבית מפליאה, הוא גם מספר על ניסיון הבריחה שלו שלקח חודשיים חפירה שהוא חפר למעלה וברגע האחרון הוא נתפס, שגם מבחינתנו לימד מה שאנחנו כל הזמן טענו, שאבינתן הוא לא הומניטרי והוא לא מעונה, אנחנו ראינו אותו כאדם שהוא חירותי ועצמאי וכנראה הוא שמר על הדבר הזה. אז קודם כל לשתף בנקודה הזו. דבר שני, אנחנו לא כפויי טובה ואסירי תודה לומר תודה לכל החיילים, גם החיילים שלא זכו להגיע לזמן הזה, להסכם הזה, החיילים הפצועים שנלחמים עכשיו בשיניים כדי להתקדם, גם הלומי הקרב וכל האחרים, שנלחמים להמשיך בשגרת יומם ואלו שמסרו את הנפש, גם בשביל אבינתן וגם בשביל כל האחרים, אז אני חייב גם להם להגיד תודה. ואני אומר תודה גם לראש הממשלה ולממשלת ישראל שאני חייב לומר שאני אישית תקפתי את ראש הממשלה בצורה מאוד חריפה, במיוחד בתשעה החודשים שהוא ניסה לעשות את העסקה החלקית, אבל עוד פעם, אני לא כפוי טובה ואני אומר תודה לראש הממשלה כי הוא הביא את אבינתן, הביא את החטופים האחרים, עשה הסכם שמאפשר בצורה מסוימת להביא מצב של אולי פירוז של עזה, צה"ל שולט ביותר מ-50% מהרצועה. אפשר להתווכח גם על זה, אבל אני אומר תודה כי דברים נעשו וקיבלנו את החיים בחזרה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> שמעון, יש פה הרבה דוברים ואנחנו חייבים גם לעסוק בסוגיה, אז במחילה אם אתה יכול לקצר. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> אני אנסה לקצר, אני גם אומר סליחה לכל מי שהיה איתי פה בוועדה ולא הגיעו לפה ונהרגו בתוך עזה, כמו אחיה של מרב סבירסקי, כרמל גת ועוד אחרים שחשבו אחרת ולא זכו לרגע הגדול הזה. אבל למה אני פה? אני פה מכיוון שהחללים נמצאים עוד בתוך עזה. הדר גולדין שאח שלו נמצא איתי בבית הכנסת, רן גווילי ועוד אחרים, ואני רוצה לומר פה, אנחנו מזהים פה מהלך מאוד מאוד בעייתי, המהלך הזה של ראש הממשלה בתשעה החודשים שהוא חיזור אחרי חמאס לעסקה חלקית קורה עכשיו שוב פעם, כי למעשה יש כאן מצב שחמאס מפר את ההסכם ומה שקורה פה זה שתיקה שלנו וניסיון להביא דרך משא ומתן מה שלא מביאים דרך משא ומתן. אנחנו קוראים פה לראש הממשלה ולממשלת ישראל לקיים את ההסכם הזה רק על ידי לחץ על החמאס, זה אומר חיסול בכירים, חיסול צבאי שלהם, המשך חיסול צבאי שלהם, כשאנחנו אומרים בצורה ברורה, עד שאחרון החללים לא מגיע אין לכם ביטחון במקום הזה, אין לכם ביטחון. אנחנו לא סומכים על אף מילה ואנחנו לא עושים הסכמים, הסכמים ומשא ומתן זו שפה שלנו מערבית, זו לא השפה של חמאס. ואני חייב לומר עוד נקודה, מי שחושב שצוותים מצריים חמאסניקים סוניים וצוותים חמאסיים יביאו חללים לקבר ישראל לא מבין בתרבויות. אנחנו רוצים להביא אותם לקבר ישראל לא רק כדי לבכות עליהם, אלא כי אדמת הארץ הזאת זה המקום שמשם הם יקומו מחדש. החמאס הסוני והמצרים הסוניים, האחים המוסלמים, הם הולכים הפוך, הם רוצים לקחת מאיתנו את האדמה הזאת כי זו אדמת ווקף, אין מצב שהם יחפרו ויביאו לנו את החללים. ואני דורש מממשלת ישראל, א', הלחץ הצבאי הזה על החמאס, המשך חיסול של החמאס עד שהם מביאים את החטופים, ב', צוותים ישראליים הם שייגעו בדם הישראלי, באיברים ובבגדים שלהם כדי להביא אותם, אף אחד אחר לא יוכל לעשות את זה, אנחנו דורשים שהצוותים הישראליים יהיו מעורבים. ואנחנו אומרים עוד נקודה, שאנחנו סוגרים בזה את העניין הזה של החללים, עד שאחרון החללים לא חוזר אנחנו לא מרפים ואנחנו דורשים מממשלת ישראל לא ללכת על הסכמי האברהם האלה. הפחד של גולדין, שבשביל הסכמים מקומיים למעשה הפקירו את גולדין זה הדבר שהביא את ה-7 באוקטובר. אנחנו דורשים שהסכמי אברהם יהיו אחרי הבאת החללים, הבאת החללים הם חוט השדרה של הקיום שלנו, הסכמי אברהם לא. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תודה רבה. אני ממש מבקשת, גם הדסה אחותו של שלמה מנצור ז"ל דיברה קצר. בבקשה מכם, יש כאן הרבה דוברים והישיבה קצרה. תמר, ביקשת לדבר. << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> שלום, אני תמר גרסין, אחות של חנן חנניה שנרצח בנובה, ה' ייקום דמו, חברת פורום דין וצדק. אני דווקא רוצה לדבר על הנושא שבו הוועדה תעסוק, שזה זכויות השבים והשבות, משפחות השבים והשבות, שלדעתי זה נושא חשוב מאוד, אבל הוא לא יכול למדר אף קבוצה אחרת שנפגעה במלחמת חרבות ברזל. לא יכול להיות שימדרו את הלומי והלומות הקרב, שימדרו את משפחות הנרצחים. אח שלי לא יחזור, אבל אף אחד, מהרגע שהוא נרצח עם כל מה שהמשפחה שלי עברה ועוברת וכל המשפחות של הנרצחים עוברים, לא דאג לא לדבר איתנו, לא להעביר לנו שום תקציב שיקומי, שום עזרה, שום מענה ראוי. הכניסו אותנו לנספח של משפחות שכולות של נפגעי פעולות איבה וגם שם זה מאוד מורכב וזה נורא ואיום מה שנתנו להם עד היום, אבל בטח ובטח שאחרי ה-7 באוקטובר. מה שאנחנו עברנו ב-7 באוקטובר כשחיפשנו, כשהסתובבנו, כשראינו זוועות, כשעברנו את מה שעברנו ואף אחד לא התייחס אלינו, לא בא, לא דן ולא דיבר על שום זכויות של משפחות הנרצחים, לא אחים, לא אחיות, לא הורים כראוי, בעצם ההבדלים בין מה שמשפחות החטופים קיבלו מה-7 באוקטובר למשפחות הנרצחים זה בפער עצום שהוא לא הגיוני בכלל. זה לא הגיוני שלקחתם קבוצה והתייחסתם רק אליה. קבוצת הנרצחים היא קבוצה הרבה יותר גדולה והרבה יותר משמעותית ואותנו מנסים לשים בצד. אנחנו לא מקבלים מענה ולא יכול להיות שתשבו ותדונו בזכויות של מי שנפגע ב-7 באוקטובר ותשימו קבוצה אחת בצד וקבוצה אחרת תדונו בה. פנינו לפנינה תמנו שטה ואמרנו לה שלא יכול להיות שלוקחים וסוככים במטרייה על קבוצה אחת. תדונו ביחד על כל הנפגעים, תדונו ביחד. לא יכול להיות ששבים מקבלים משהו באופן אוטומטי והלומי קרב לא. לא יכול להיות שאתם עושים כזה פילוג בעם על ידי קידום זכויות של קבוצה אחת ושאר הקבוצות אתם משאירים אותן להתמוטט, לצרוח. אני יכולה היום ללכת לביטוח לאומי וללכת לוועדה ולהגיש נפגעת פעולות איבה, כן, אני יכולה ולזכות ולהיות נפגעת פעולות איבה. לא רוצה, אני לא רוצה להיכנס לוועדות של ביטוח לאומי. מה אני עברתי ומה המשפחה שלי עברה ביטוח לאומי יודע, אנחנו לא צריכים לעבור ועדות. אמא שהלכה לאסוף את הילד שלה ממפלסים לא צריכה לעבור כל שלושה חודשים ועדה לראות אם היא עדיין בטראומה. לא יכול להיות שתתייחסו לטראומה שאנחנו עברנו כמשהו שמתעלמים ממנו לחלוטין. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תודה. אני קודם כל רק אגיד שהוועדה לא מתעלמת מאף אחד, עשינו כאן הרבה דיונים גם על הנובה וגם ועדות אחרות בכנסת עשו דיונים. לדעתי ברגע זה יש ועדת העבודה והרווחה על ביטוח לאומי ובכלל אני חייבת להגיד שבוועדות הכנסות, שרובם חברי כנסת מהקואליציה, דנו בכל קבוצות האוכלוסייה, כולל הלומי הקרב. << דובר >> קריאה: << דובר >> לא נכון. << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> לא רק שזה לא נכון - - - << דובר >> קריאה: << דובר >> לא הייתה שום ועדה על הלומי הקרב. בבקשה לא להגיד את זה, לא היה אף פעם. << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> תני לי להשיב לך. ב-7.10 קמה הוראת שעה שטיפלה במשפחות החטופים - - - << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תמר, לא, שמעתי את כל מה שאמרת ונתתי לך - - - << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> את אומרת דברים, אבל בפועל - - - << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אבל גם לי, אני יושבת ראש הוועדה, מותר לי להגיד. אפילו לא נתת לי לסיים את המשפט וגם אתה. ועדות הכנסת ניהלו הרבה דיונים על קבוצות אוכלוסייה שונות כי יש הבדל בין חטוף שחזר מהשבי לפוסט טראומטי ולאנשים שהיו בנובה אל מול אדם שנפגע מפעולת טרור, מפיגוע טרור. << דובר >> קריאה: << דובר >> את אומרת פוסט - - - << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תנו לי לסיים. אז לא דיברתי עליך. << דובר >> קריאה: << דובר >> אז תדברו עלינו. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אבל זה דיון על השבים. תנו לי לסיים לומר. אני חושבת שלא עשו מספיק ואני חושבת שלבוא אלינו ולומר, עם כל הכבוד אנחנו צועקים, אני מה-8 באוקטובר אמרתי שצריכה לקום מִנהלת, כמו שאחרי 11 בספטמבר בארה"ב הקימו מִנהלת. לא מִנהלת - - - << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> מִנהלת חטופים הקימו, מִנהלת נרצחים לא הקימו. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אבל אני אומרת לך מה אמרתי. לפני שבוע בשבעה של רועי שהתאבד אחרי שנתיים אמרתי לאבא שלו מה שאמרתי גם ב-8 באוקטובר, אני חושבת שהנובה באופן ספציפי היה אירוע שהוא שונה לחלוטין, אבל את לא צריכה לשכנע אותי. צעקנו את זה בכל מקום ואנחנו ממשיכים לעמוד כאן, בינתיים יש פה רק שתי חברות כנסת מהאופוזיציה שבאו ונעשה הכול כדי לתקן. הקשבתי לך לכל מילה, זה מה שרציתי להגיד, וגם לכם, אני חושבת שלא עושים מספיק, אבל אני אומרת את זה. << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> אני רוצה להגיד משהו. אחרי ה-7 באוקטובר מאוד מאוד מהר נהייתה הוראת שעה שטיפלה במשפחות החטופים ונתנה להם מענה שיקומי כלכלי רחב. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אז צריך לתקן גם לכם. << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> במשך שנתיים באנו וצרחנו ואף אחד לא התייחס אלינו. הנה שוב אנחנו בוועדה שמטפלת בזכויות השבים. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אבל אני אטפל גם בהם וגם בכם. << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> ועוד לא טיפלתם במשפחות הנרצחים. את אומרת לי צריך צריך צריך, אבל בסוף - - - << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אני שר הרווחה? << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> אבל בסוף אתם ממשיכים לדון במשפחות השבים, אבל במשפחות הנרצחים לא. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אבל אנחנו נדון גם ב - - - << אורח >> תמר גרסין: << אורח >> הנה עוד לא היה שום דבר שמקדם זכויות של משפחות נרצחים. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> ב-11:30 אני עוברת לדיון המקצועי, תתחשבו בבקשה באנשים אחרים שנמצאים פה. << דובר >> קריאה: << דובר >> עד עכשיו נתנו לכולם במה, הלומות קרב לא יצאו מהבית. יש פה לוחמת שפצועה בנפש והיא תדבר לפני כולם כי היא חיה מתה, ועד שהצלחנו להוציא את האלופות האלה מהבית אף אחד לא ידבר לפניה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תפסיק, אני אתן לה לדבר עכשיו. << דובר >> קריאה: << דובר >> אתן פשוט לא מסתכלות עלינו, אתן נשים, אני אמא לילדים. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אני הלכתי עד לשם פיזית, הוצאתי את הגרון שלי והוא ביקש שסתיו תדבר. סתיו, בבקשה קחי את המיקרופון. << אורח >> סתיו סילבי סויסה: << אורח >> יושבת פה לידי לוחמת, אמא, במצב לא פחות גרוע משלי. ב-7 באוקטובר בשעות המאוד מוקדמות פיקוד העורף הזעיק אותי. אני לא שייכת אליהם, אבל עברתי אליהם, הזעיקו אותי למשימת פינוי חללים ומניעת חטיפתם בנובה, בבארי, בנחל עוז, בניר עוז, בכל מקום בו הם נטבחו ונשחטו, ונשים נאנסו שם בצורה הכי מזעזעת שיש והעולם שותק ואני חיה את ה-7 באוקטובר כל יום. היום יש לי יום הולדת, אני לא יודעת איך חוגגים אותו, כי מתי נולדתי? באותו 7 באוקטובר כששולחים אותי בלי נשק, בלי לוחמת לצדי? אני נהגת מבצעית. היא לוחמת, הוא לוחם, הם לוחמים, מי אני בכלל? נהגת על משאית 80 קמ"ש בשיירה עם חיילים לוגיסטיים בלבד שמה אנחנו יודעים? לנהוג עם נשק אחד, מחסנית אחת. שום הכשרה מבצעית, חוץ ממני, אני גרה בשומרון אז הוכשרתי, עברתי, עשיתי, בגלל שהשכן שלי מאיר תמרי נרצח בכניסה ליישוב קצת אחרי שעברתי להיות שכנה שלו. ומאז אני חיה בלופים, אין שינה, אין טיפול מתאים. אני לא ישנה בלילה כשיושבות גופות בעזה, שוכנות שם בחולות, אלפי פעמים. כל צו שקראו לי, הגנת העוטף, ילדי שדרות, איפה שלא תרצי. אחרי כל המוות שראיתי, אני לא יודעת איך אני אביא ילדים? אני הדודה האהובה במשפחה לא יכולה להחזיק את האחיינים, את בני הדודים, את הקטנטנים האלה כי כשהם בוכים אני שומעת באוזניים שלי את מה שראיתי בלייב בפיקוד העורף. כשהתינוק הזה נרצח אחרי שהוא טיפה בוכה על ידי חמאס הארורים האלה ואחר כך אני גם אוספת את הגופה שלו בלי לדעת. כשלוחמות עומדות שם ומרימות אותו, מביאות לי, ילדות מבוהלות בנות 18, ואני מה עושה? מתוך מגננה, די, חמודה, גם לך יהיה אחד, עזבי אותו. אבל זה לא שפוי. אני חיה עם התמונה הזאת, הילד הזה בראש שלי. אחיין שלי נולד בניתוח קיסרי, אני נכנסת רואה תינוק שרוף באינקובטור. זה לא שפוי. מ-1.1.2024 אני הוכרתי עאלק כאיזה פוסט טראומטית הלומת קרב. מה קיבלתי? כלום. אמרו לי טיפולים, ראיתי שלא נתנו חזרתי למילואים, את יודעת למה? כי אני לא הצלחתי לעצור את החטיפה של הגופות של המשפחות היקרות פה. אני, זו הייתה משימה שלי. אני בכלל לא הייתי בצה"ל, אני עשור מאחורי השחרור אבל אני באתי. וכל צו שיקראו לי, וגם הבא בתור באיו"ש, ב-9 בנובמבר או מה שיהיה הקרוב אני אהיה, גם עם השריטות, גם עם הפציעות, עם הכול, את יודעת למה? כי אני חיה כל יום מתה. חיה מתה. אני אישה והגיע הזמן שתבינו שגם נשים הן לוחמות וכשאני אוספת ילדים אני לא יודעת איך אני אהיה אמא, והיא אמא ולה יש ילדה שמנקה את הפיפי שלה כשהיא משתינה בלילה. דיברנו על זה בחוץ ובכינו ביחד בשירותים שנייה לפני הוועדה. וזה עצוב שמדברים על השבים והשבות, והלוואי שכולם יהיו בבית, אולי טיפת סגירת מעגל. כשחילצתי עם חטיבה 6 שתי גופות שמחתי כאילו ראיתי את הקב"ה איתי, שראיתי אותו מתחילת המלחמה שומר עליי. כשאני מרימה גופה ומחבל יורה עליי ויש לי מעצור נשק, שיצא מבור, אני לא יודעת מאיפה הוא הגיע בכלל, ויש לי אקדח כי אני גרה בשומרון תודה לאל, ומה אני עושה איתו? קופאת. כי יש לי גופה ביד, בטלפון השני אמא, ביד השנייה טלפון עם אמא שלי שגם היא צריכה טיפול, את יודעת למה? כי לה יש ילדה בבית, לי יש אמא שלא עזבה את הקו שלי כי היא פוחדת, היא שומעת יריות. ואני אומרת לה הכול טוב, המחבל מולי, היא רואה אותו, אני רואה את הגופה. מי הוא? הוא רצח אותו, הוא לא ירצח אותי, אני סגנית של אלוהים, אני לא סגנית שלו. אבל אני רואה אותו כל לילה, כשאני לא ישנה, כשמביאים לי כדורים וקנאביס רפואי וכל מה שתרצי ואני מנסה הכול, נשבעת לך. העליתי פוסט, הגיע לצינור, גייסתי תרומות כי אני הפסדתי עסק בזמן שאספתי גופות. לא עניין אותם איפה שהייתי זכיינית, אמרו לי את לא נמצאת בעסק, אי אפשר לנהל עסק כשאת לא נמצאת בו, כשאמא שלי קיבלה שיתוק בידיים כדי לעבוד שם, שהיום היא מלווה אותי מ-7 באוקטובר, כל מילואים, כל גחמה, היא מנסה להוציא אותי בכוח מהבית. אני לא גרה איתם, אני גרה בשומרון, וזה עצוב. אני מסתכלת על אמא שרואה ילדה חיה מתה. היום יש לי יום הולדת, איזה יום הולדת אני חוגגת? אין טיפול, אין עזרה. אני מתחננת לשעות ליווי, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מי לא כותב, כלום. מונית לנסיעות לטיפולים, אני צריכה טיפול, אני רוצה טיפול, אני רוצה להיות אמא. אני לא יודעת איזה אמא אני אהיה, אבל אני רוצה להיות, אני רוצה זוגיות נורמלית בלי שכל יומיים אני מעיפה את כל הבית או שאני קמה בלילה מזיעה, הופכת את המיטה, פיפי, לא יודעת מה, לא יכולה לנקות, יושבת על הרצפה עד אור הבוקר. עם זה אני חיה. לי אין תאריך חזרה מהשבי הזה, מהפוסט טראומה הזו, גם לה לא יהיה וגם להם שם לא יהיה. ולכל אלה שעדיין בעזה, גם להם לא יהיה. חייב עכשיו. חברת הכנסת מירב, אכפת לכם, אני רואה, אכפת לכל מי שכאן, אני חושבת. יש הרבה ילדים שם שמפחדים להודות שהם פצועים, את יודעת למה? כי נפש לוחמת, לא רק לוחם ב-03, 05, נפש לוחמת תעמוד על הגבולות, על הגדרות, על כל מקום שתקראו לנו. ואני אמשיך מילואים ואני אחזור גם לקבע ואני גם לקצונה אם תרצו, הכול, שלא יקרה עוד דבר כזה, שלא תהיה עוד אמא אחת שתשב כאן ותבכה על הבת שלה או על הבן שלה או על אלה שלא חזרו עדיין. וזה אנחנו אשמים. אני שלא הצלחתי למנוע חטיפות, ומי אני בכלל? משאית מוגבלת, 80 קמ"ש. הרוג הרוג, הייתי מראה לכם תמונות, הן קשות, אני מבטיחה לכם. הרוג הרוג, גופה גופה, אני מגייסת חיילים שיגידו קדיש, ואחר כך יום אחרי מה עושים לי? את יודעת, חברת הכנסת, אחרי שורה? אומרים לי: בואי גברת, את מביאה ציוד למשפחה של החטוף החלל שהחזרת, החייל זה וזה בלי הראש, תביאי למשפחה שלו ציוד. אחר כך, שבוע אחרי, תביאי גם ארונות קבורה. איפה הנפש שלי? איפה? התעסקתי כל הזמן ברק לדאוג, רק להיות, רק זה, רק זה, רק זה, אני מבקשת עזרה. אני מגייסת תרומות בפייסבוק, הוצאתי חולצות ב-AI, תסתכלו, לא הכניסו אותי לכנסת היום בגללה, אמרו לי שזה פרובוקטיבי, הוא, תסתובב, גם אצלו. לא כתבתי כלום, סך הכול אתם לא רואים הקרב אצלי נמשך. אלה גופות שאנחנו אספנו, נשים, גדוד שלם, הרוב נשים. << דובר >> קריאה: << דובר >> כל כך הרבה זמן ולה אין מקום אחד ללכת בלילה. את יודעת כמה כמוה יש? << אורח >> סתיו סילבי סויסה: << אורח >> הדבר האחרון שאני רוצה להגיד, אני מוכנה להיות מרחב בטוח לכל חבר, לכל הלום קרב, לכל אחד ששולח לי: איבדתי את הדרך, בשעות לא שעות. אני יכולה להראות לך הודעות, את בוכה פה וכולכם תבכו. אני נשבעת לך, תקופה ארוכה שאני עושה את זה. ואני קמה יום אחרי יום לא בשבילי, בשביל שלא יהיה עוד הותר לפרסום. אני חובשת מתנדבת במד"א, שמעתי על מקרה של הלומת קרב שנעדרת ביער, לא רק שהבאתי את האמבולנס לתוך השטח, גם ירדתי לחפש. את יודעת באיזה מצב הבאנו אותה? שנייה לפני שהיא גוססת, בהחייאה. זה עשה לי טריגרים של החיים, אבל אני צעקתי שלא יהיה פה הותר לפרסום ובמקום לעשות לה החייאה סטרתי לה והיא התעוררה. לא בגללי, בגלל שהם עשו לה החייאה בזמן שאני מרביצה לה. אבל לא יהיה עוד הותר לפרסום כל עוד אני יכולה. ואתם יכולים לעזור לי, אני צריכה בית פתוח בכל עיר, בית שתממנו אותו. לא רוצה אנשי מקצוע, אחת כמוה, אחד כמוהו, אחד כמוני, תנו לנו בית, תעזרו לנו, נשכיר, יהיה חצר. יבואו בשתיים בלילה אני אחבק אותם והם יחבקו אותי, נבכה ביחד, נצחק ביחד, נעשה הכול, אבל יהיה לנו אחד את השני, כי טיפול אין לנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אין לי, את רואה. אין לי, הלוואי שיכולתי לתקן. אני ישבתי במאהל שלכם, אני איתכם, הלוואי שיכולתי לתקן בעצמי. אני מצטערת בשבילך, אני מצטערת על מה שעברת, אני מצטערת על הנפש. באופן אישי, מבחינת ועדות וממשלה אני לא שם, אבל מה שבאופן אישי אני אצליח לעזור לך אני אעזור לך. אני ממש מצטערת על מה שעברת. << דובר >> קריאה: << דובר >> תעבירו חוק כולל, אל תעבירו חלקי. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אני נותנת לנציגה אחת - - - << דובר >> קריאות: << דובר >> לא, לא, לא. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אבל היא משלכם. << אורח >> לי רינה לוי: << אורח >> אני רוצה להגיד משהו. קודם כל מי שנמצא פה חייב להבין, אני בין הבנות הראשונות שגויסו לצה"ל בתפקיד לוחמה, הנדסה קרבית, אלה שחוזרים בתוך שקיות מה-7 באוקטובר מעזה. 18 שנה הלומה. יש לי שתי ילדות בריאות שמטפלות באמא שלהן כי אמא שלהן משתינה בלילה ואני לא יודעת מה לעשות. יש לי התקפי זעם, כל הבית שבור, הבנות שלי רואות את זה. אני לא הולכת לימי הולדת כי יש בלונים, אם בלון אחד מתפוצץ אני מפוצצת יחד עם זה את כל יום ההולדת. ימי ההולדת של הבנות שלי הם שקטים, הן הולכות למסיבות בשקט, כי אמא לא יכולה לתפקד. בעלי צריך לתפוס אותי, לפקס אותי. 18 שנה אני מתחננת לעזרה. אבל היום אני בשליחות, כמוהן, צעירות, אני לא מוכנה יותר, שהן לא יעברו את מה שאני עברתי, ואני עברתי חרא, אני עברתי. בוועדות הסתכלו עליי ואמרו לי: את נראית מצוין עם איפור. בוועדות. אני נראית מצוין גם בלי איפור, כן, ואותן, אני לא מוכנה שיהיה עוד. 18 שנה אמרנו שהולך להיות פה בעיה, לא מטפלים בהלומות הקרב, הלומי הקרב לא מקבלים טיפול ראוי והמספר גדל. כמה אנחנו כבר במתאבדים? 64. אני לא אספר כמה ניסיונות היו לי. איך אני מגדלת משפחה? מה הילדות שלי יעשו? איך זה אמא שלא מתפקדת והן צריכות להסביר למה אמא מגיעה עם כלב שירות, למה אמא לא יכולה להיכנס למסיבה לבד, למסיבת סיום של הילדות, אמא לא שם. למה אמא לא שם? כי אני לא יכולה לסבול את זה. אין לי לילות, אין לי ימים, העיגולים השחורים, אפילו הקרמים הכי טובים בשוק לא עוזרים. אתם מדברים פה על השבה ואתם מדברים פה על – איפה אני? אני כבר 18 שנה שבויה איפה שהוא בעזה, מי הציל אותי 18 שנה? אף אחד פה לא יודע מה זה להיות אמא, להיות אישה בהיריון בחדר לידה ולחשוב שכל רגע מגיע מחבל ואני עם רגליים פתוחות. אני כרעתי ללדת, אני לא הסכמתי לשכב על המיטה, אני הייתי בהיכון שחלילה מחבל לא ייכנס לי באמצע הלידה. ועל הבנות שלי שמרתי, פיזרתי סכינים בכל הבית, אם יהיה מישהו שיעז להיכנס לחדר של הבנות שלי. כשה-7 באוקטובר פרץ, הבית שלי היה הדבר הכי טוב והכי בטוח שיכול היה להיות. אני לא גרה בעוטף, אבל ידעתי בדיוק מה הולך לקרות, הרצתי בראש שלי כל תסריט אפשרי שיכול לקרות. עד היום אני בהיסטריה כשפותחים את הדלת ככה בלי לדפוק, וגם כשדופקים, אני ישר אומרת: בנות, אל תעמדו פה, יכול להיות שזה מישהו שעכשיו הולך לפרוץ את הדלת. את הנשק שלי, את האקדח שהיה לי, שלפתי על בעלי באמצע הלילה. הוא אמר לי: אני לא יכול יותר, הוא כמעט עזב את הבית. אין לי זוגיות, להיות מישהו, בן זוג לאמא שאמורה להיות לביאה. אני אראה לכם מה זה לביאה, כשאמא פוגעת בבת שלי או ילד פוגע בבת שלי איך אני מאבדת את זה בשנייה. למה אני מאבדת את זה? כי לא יפגעו בי יותר. 18 שנה פגעו בי, עד כאן. והייתי בוועדות וצחקו עליי. אני אגיד לכם יותר מזה, כשהתגייסתי לא ידעו בכלל מה זה בנות בלוחמה. הבנים הסתכלו עלינו, בהתחלה הם צחקו עלינו, אבל לאט לאט הם הבינו שאנחנו אחד משלהם. הייתה אחווה, הם היו אחים שלנו, היינו אחים ואחיות, משפחה זה מילה קטנה מול מה שהיה בינינו, קטנה. הם ידעו בדיוק מי ומה ואיך, הם ידעו את הסודות הכי קטנים, הם ראו אותי במצבים הכי הכי קשוחים שיכולים להיות. והיום איפה הם? הנה הם. כולם גולגולות, עמוק באדמה, נשארתי לבד, בלי אף אחד. יש לי משפחה. הוא אומר לי בוועדה, יש לך משפחה, מה את בוכה? הוא שואל אותי. אני אגיד לך למה, כי יש לי משפחה ויש לי חברים ואחים, אבל אני לבד. בסופו של דבר בלילה כשאני עושה פיפי על עצמי מפחד אף אחד לא עוזר לי. הבת שלי באה לראות מה קורה לי, היא צריכה לעזור לי להחליף את הסדין במיטה. נראה לכם שילדה בת 11 עושה דבר כזה לאמא שלה? לאמא שלה? אני אמורה להיות הדוגמה. כל הזמן אני אומרת שאני הדוגמה, איזה דוגמה? איזה בושה. אני הדוגמה. ואז הולכים ברחוב, כמו עכשיו, ועוצרים אותי כי אני לא נראית טוב, כי החולצה שלבשתי לא טובה מספיק. זה לא אמיתי. לא יכול להיות ש-18 שנה אני מתחננת שלא יהיו עוד בנות כמותי. היום אנחנו גאים, יהיה בייבי בום, הייתה מלחמה, איזה בייבי בום הולך להיות, איזה יופי. אז לא, כבר לא יהיה בייבי בום, כי אותן לוחמות ואותן תומכות לחימה שהרימו תינוקות שרופים ומתים פתחו בתוך התנורים דברים, אתם תראו אותם, הן לא מצליחות להביא ילדים מפחד. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אני רוצה להגיד לך משהו. ריסקתם אותי. << אורח >> לי רינה לוי: << אורח >> אני באתי לפה בשליחות, חברת הכנסת, לעזור לנשים שנמצאות בזה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> כל מילה נכנסה לי ללב. אני אבקש מפנינה שנכנס דיון מיוחד בשביל הלומות הקרב, ואתן תבואו ותביאו את מי שצריך, אנחנו נעשה רק להלומות, אנחנו נביא את משרדי הממשלה. אני לא רוצה להגיע לכל אחת ספציפית, אני רוצה שנעשה דיון אמיתי מכבד שבו פחות נעסוק במה שעברתן אלא באיך אנחנו מתקנים את השבר הזה. ואני מצטערת על מה שנאלצתן לעבור. << אורח >> לי רינה לוי: << אורח >> אין יותר גאה ממני מלהיות לוחמת, קצינה לוחמת. אני עשיתי את זה בשליחות טובה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> עד כה נתתי וכיבדתי כל מי שישב, ביקשת להגיד עוד משהו, נעשה את זה קצר ואנחנו נקיים דיון נפרד, אני מבטיחה לכם, דלית פה, היא גם לוקחת את הטלפונים שלכם. אני בסדר, אני לא האירוע, אני אתאושש. << אורח >> חיה ארביטמן: << אורח >> אני לוחמת חובשת קרבית. עשיתי כמה סבבי מילואים מתחילת המלחמה, אני בזוגיות כבר שבע שנים, אנחנו לא נשואים אבל אנחנו ביחד שבע שנים, יש לנו שתי כלבות, אנחנו גרים ביחד כמו זוג נשוי. אני חוויתי איזה שהוא אירוע באיו"ש ובתור חובשת עשיתי כל מה שיכולתי כדי למנוע מעצמי את הפוסט טראומה, כי אותו אירוע הראה לי שזה יבוא ועשיתי הכול, הכול, הייתי בטיפול פסיכולוגי, דיברתי עם המפקדים, כולם ידעו שבאותו זמן מיד אחרי האירוע אני הייתי במצב של טראומה אקוטית. לא ישנתי בלילה, לא אכלתי, מאז ירדתי 12 קילו, וזה לפני כמעט שנה, יומיים מהיום זה יהיה שנה. זה האירוע הזה. ביולי האחרון ניסיתי להתאבד כי כל פעם שפניתי לעזרה לא קיבלתי אותה וכמה שחיפשתי, וזה גם ככה קשה להגיע לבקש עזרה, בכלל להסכים עם העובדה ולתת לעצמי את הטייטל של פוסט טראומטית, הלומת קרב, לא רציתי להאמין בזה, לא רציתי להאמין שזאת מי שאני עכשיו. אני לא אותו בן אדם. כבר שנה שלמה אני לא אותו בן אדם שהייתי קודם. במזל שיש לי את בן הזוג שלי כי אחרת אני לא הייתי פה. הוא עצר אותי בניסיון האובדני והלכתי לחפש מקום להתאשפז. אתם יודעים מה כולם אמרו לי? יש רשימת המתנה, אנחנו לא יכולים לקבל אותך. אז כל מה שאני מבקשת באמת זה תשמעו לקול שלנו ותנגישו לנו את העזרה הזאת, אנחנו צריכים אותה. אנחנו צריכים את העזרה הזאת. אגב בית מאזן זה לא מקום להלומי קרב. אני הייתי באחד 24 שעות, בן הזוג שלי עם כל הכוח ניסה להוציא אותי משם, אם הוא לא היה שם אני לא יודעת מה היה קורה לי. בתוך 24 שעות הייתה לי רגרסיה מטורפת מכל התהליך שעברתי. אז בית מאזן זה לא מקום להלומי קרב, תמצאו לנו מקומות אחרים. יש בית מעבר בחופית, יש בתים בטוחים, אני מבקשת שתפתחו עוד כאלה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> חיה, אנחנו נקיים דיון נפרד, אנחנו נבקש ממשרדי הממשלה שיבואו עם תוכנית לפתרונות. << דובר >> קריאה: << דובר >> - - - אם לא יהיה שוויון להם, לא יהיו פה ועדות. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אני רוצה להגיד לך משהו, אני בכנסת מ-2015 עם הפסקה של שנתיים, היו לי מאות דיונים, אחד הדיונים שאני לא אשכח כל החיים זה על אותו אדם שאמר שהוא עם פוסט טראומה ממלחמת 73'. הוא בא בשנת 2015, ממלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר לנו איך הוא לא היה מסוגל להיכנס לבר מצווה. << דובר >> קריאה: << דובר >> אתם שיניתם את השם של המלחמה תוך לילה, אתם לא יכולים תוך לילה לשנות שיהיה הגדרה של הלומים והלומות קרב? << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אבל אני לא שיניתי את השם של המלחמה ולא הייתי משנה אותו בחיים. << דובר >> קריאה: << דובר >> אבל אתם מצליחים, כל המדינה תצליח לעשות מה שאתם רוצים, להביא עובדים, בטטות, מה שאתם רוצים, אבל לעשות בשבילנו משהו? כלום. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> נתתי לכם את כל זכות הדיבור. << דובר >> קריאה: << דובר >> תראי מאיזה שנה את זוכרת, אבל - - - << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אבל אני מנסה לעזור, אז מספיק. אני לא קבעתי דיון על בטטות, זה דוד ביטן, ולא החלפתי את שם המלחמה והמלחמה הזאת לנצח תהיה מלחמת 7 באוקטובר. << דובר >> קריאה: << דובר >> כולכם עובדים באותו מקום, דוד ביטן, לא הולם שאתה עושה ועדה על בטטות. הוא יכול להתקשר ל - - - ואתם יכולים לגרום לכולם לעשות - - - << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תודה. תסתכל גם עליה, אתה לא רואה שהיא סובלת? תסתכל עליה, תסתכל. מספיק. << דובר >> קריאה: << דובר >> היא סובלת בגללכם. בגללכם היא סובלת, תעשו חוק בשבילם. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תצא ותירגע. די, תראה אותה לפחות, אם לא עליי. << דובר >> קריאה: << דובר >> מה איתי? מה איתי גם? << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אז תירגע, די. << דובר >> קריאה: << דובר >> בואי תיקחי לי את כיסא הגלגלים, בואי תמשכי אותו. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אני לא אעשה לך כלום, פשוט ביקשתי שתירגע. << דובר >> קריאה: << דובר >> תעשי חוק, תעשו חוק. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תודה רבה, אדוני. אני מבטיחה לכם שיהיה דיון. אני רוצה לעבור לדיון, אבל הבטחתי, תמר או גליה, מי מדברת? << אורח >> תמר תשובה: << אורח >> אחרי הדיון ששמענו פה מאוד היה קשה לי להגיד את המצב שלנו, אבל שוב, אני לא רוצה שישכחו את האחים השכולים מה-7 באוקטובר או בכלל שראו איך רצחו את היקרים שלהם וככה מצאנו אותם, רק בסרטונים. אנחנו מאבדים גם את ההורים שלנו ואני בעצמי אמא לארבעה ילדים שצריכה לטפל בהם, לטפל באמא שלי שהיא במצב לא טוב. אל תשכחו גם את האחים השכולים. אנחנו מאבדים את ההורים ואיבדנו את היקר לנו מכול. אני אישית גידלתי את אחי, יש בינינו 17 שנה הפרש, הוא היה כמו ילד בשבילי. תודה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תודה, תמר. גליה, אמא שכולה. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> אני יותר מדי נסערת. שמי גליה חושן, אני אמא של הדר חושן שהייתה בנובה ונרצחה במיגונית המוות בכניסה לרעים. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> קשה, קשה. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> אני לא אגיד את מה שהתכוונתי להגיד, אני באתי מכיוון שזו ועדה של מעמד האישה. קיבלתי על עצמי משבוע שעבר לבוא לכל ועדה שאני נכנסת ולהקריא שמות של הנרצחים שלנו כי עם כל הכבוד והאהבה והלב, כל הזמן מדברים רק על החטופים, חטופים, חטופים. מכירים אותם, את השמות שלהם, את הפנים שלהם, את ההורים שלהם, את האחים שלהם ואת הנרצחים לא מכירים, לא פנים, לא שמות. זה מאוד צורם לי, אז אני רק אקריא שמות של כמה מהנרצחים של הנובה. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> גם הנרצחים הם של כל עם ישראל. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> מירב, לא מכירים אותם. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אין דבר כזה. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> לא מכירים אותם באופן אובייקטיבי. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> על מי את רוצה שנדבר? את רוצה שאני מדבר על משה ואליעד שאחותם זה כמו אחותי? על תמר גוטמן? על מי? על רועי שבכלל לא מת, אלא נרצח לפני שבוע וחצי? די עם זה, די, חבר'ה, שמענו כאן על - - - ניתן ללב להתרכך. את רוצה להקריא? בבקשה. רק אמרתי לך שהנרצחים הם של כל עם ישראל. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> אני לא אמרתי שהם רק שלי, אני רק אמרתי שעם ישראל לא מכיר את כולם, זה הכול. יש כאלו בודדים, את מכירה מספר, אבל בסך הכול לא מדברים עליהם. אני מרגישה צורך רק לציין שמות. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> אני מקשיבה לך. << אורח >> גליה חושן: << אורח >> ומכיוון שזו ועדה של מעמד האישה אז בחרתי שמות דווקא של נשים. אני אמרתי את הבת שלי, הדר חושן, אבל אלינה פלחטי, שרונה שמוניס הראל, שיר חנה ג'ורג'י, שני גבאי, נוי אביב, שיר ירון, קים דוקרקר, עדן ליז אוחיון, שירז תמם, ריטה גוסק, נעמי בייקר, שוהם יעקב, שנהב יעקב, ליבנת לוי, הילה קיילין, נוי מעודי, נוי זעפרני, קטרינה טבגן גולדמן. וזו רק רשימה קטנה, ה' ייקום דמם. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> זיכרונן לברכה. אני מודה לכם שהגעתם, היה כאן בהתחלה ויכוח, הוא הסתיים מהר מאוד, גם אם יש חילוקי דעות אנחנו צריכים להבין שאנחנו עם אחד, אנחנו צריכים להיות ביחד, בשביל המשפחות השכולות, בשביל המשפחות של השבים והשבות, בשביל הלומי הקרב, בשביל הפצועים. לצערי הרשימה ארוכה מאוד, תודה רבה. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> תודה רבה לך. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> תודה, שמעון, ותגיד לו שאנחנו מברכים אותו ושמחים וחיכינו לו. אני רוצה לעבור עכשיו לנושא של הדיון שלנו. הבנתי שיש משרדי ממשלה שרוצים להתייחס. אנחנו עכשיו עוברים למשרדי הממשלה. נתחיל עם משרד ראש הממשלה, מִנהלת החטופים והנעדרים והשבים. יעל בזום, בבקשה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> סליחה על חוסר ההגעה לוועדה, אנחנו נמצאים בכניסה לקיבוץ בארי ויש עוד מעט את ההלוויה של יוסי שרעבי. אני אתייחס בקצרה. אחרי כל ההתייחסויות של כולם פה קצת קשה להיות ענייני, אבל אני אשתדל להיות עניינית לנושא שלשמו התכנסנו כרגע, המעטפת לפדויי השבי, על החקיקה שכבר הייתה והחקיקה שעל הפרק ועל המעטפת שמקבלים השבים, ממש בקצרה, ויש כמובן את נציגי משרדי הממשלה שיתייחסו גם הם. בנוסף הבאנו לוועדה לא רק נציגים בכירים ממשרדי הממשלה, אלא את האנשים בקצה שבסוף נוגעים במשפחות כדי לתת אולי, אם צריך, איזה שהיא טעימה מהאירוע האותנטי. כמובן בלי להתייחס לפרטים מפאת צנעת הפרט אלא לדבר על המעטפת המאוד הדוקה ומולטי דיסציפלינרית, אם ניתן לומר, של כלל משרדי הממשלה. לגבי פדויי השבי. לפני כשנה וחצי, אולי קצת פחות, אנחנו קידמנו יחד עם משרד הביטחון והביטוח הלאומי תיקון חוק פדויי שבי, שמו הוא חוק פדויי שבי וחטופים ששוחררו, היות שמדובר גם באזרחים ולא רק פדויי שבי כוחות הביטחון וחיילים. בגלל שהאירוע הזה היה אירוע שלא ידעה מדינת ישראל, אז באמת החוק הזה נפתח אחרי הרבה שנים שהוא לא נפתח והיה בו תיקון מאוד משמעותי שכלל כמובן את קצבת פדויי השבי שהועלתה והוגדלה. אגב היא הוגדלה גם עבור פדויי העבר והכרה אוטומטית של פדויי השבי כ-50% פוסט טראומה, הכוונה היא לתת להם את הזכויות שנובעות מההכרה של 50% נכות וכמובן את סל הזכויות הנלוות לכך, אני לא אפרוט אותם כאן אבל הם כוללים סל שיקומי, נפשי, רפואי, טיפולים רפואיים. אגב בחוק הזה נתנו גם למשך שלוש שנים טיפולים רפואיים כולם כולל הכול על חשבון המדינה, שבחוק שעומד עכשיו על הפרק הסל הזה יוארך לצמיתות. אני אחזור ואומר שהזכאויות שנלוות לחקיקה הזאת זה כמובן גם שיקומי, תעסוקתי, לימודים, רכב, דירה, כמובן לפי הקצבאות הרלוונטיות לאחוזי הנכות של 50% וקצבת הנכות. בין היתר יש מענים נוספים במשרדי הממשלה, אם זה משרד החינוך והבריאות ואחות מלווה ממשרד הבריאות ועובדת סוציאלית של משרד הרווחה, עובדת שיקום של הביטוח הלאומי וכמובן ככל שהיה צורך אז הגדלה של אחוזי הנכות בהתאם לפגימות הרלוונטיות של כל שב ושב. תיכף אני אדבר על התיקון שעכשיו עומד על הפרק. כמו שאמרתי, יש ועדות חריגות ככל שצריך לתת מענים פרטניים לכל שב. בהמשך הדרך עשינו תיקון חקיקה יחד עם הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון שמדבר על המעטפת למשפחות השבים, זה אומר שהבנו שמשפחות החטופים, ברגע שהשב שב, עד כה הן היו מוכרות כמשפחות חטופים, על פי חוק משפחות חטופים המענק שניתן להם והזכאויות שניתנו להם, גם שיקומיות, הופסקו כי הם כבר לא משפחת חטוף ולכן יצרנו באותו חוק נדבך נוסף שמכיר במשפחות השבים, אגב משפחות שבים בחיים ומשפחות שאינם שבים בחיים, שנותן מעטפת שיקומית נפשית ורפואית ותעסוקתית למשפחות השבים על המעגלים הראשונים, אבא, אמא, בן/בת זוג ואחים וילדים. יש כמובן מגוון זכאויות, אני לא אכנס אליהם כאן, אבל המשפחות מכירות את זה. הוקם גם מרכז ייעודי בביטוח הלאומי לכך וגם במשרד הביטחון. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> היינו פה בשבוע שעבר בדיון אחר והמשפחות של החטופים החללים דיברו גם על הנושא של אחוזי נכות לקרבה ראשונה לחטופים חללים. יש פה כל כך הרבה דברים שצריך – << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אני אתייחס גם לזה. אנחנו לא יכולים להכיר אחוזי נכות של חטוף ששב חלל. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> לא של החטוף, אני מדברת על המשפחה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> המשפחות עצמן. כל מקרה הוא אינדיבידואלי, יש בני משפחה שמוכרים כנפגעי איבה כי הם היו באירוע, או שהם גרו בעוטף או שהם ירדו לעוטף בימים שסמוכים ל-7 באוקטובר. נכון, את הפיצוח של צפייה באמצעים דיגיטליים והכרה כנפגע איבה, זה עוד לא קרה לצערי הרב, אבל אני מניחה שדברים כאלה נידונים וזה לא רק בגזרה שלי. אני רק אומרת שמשפחות החטופים החללים, וגם לא החללים, שלא היו באירוע פיזית, יש פה פער, הם לא הוכרו כנפגעי איבה, אבל הם קיבלו זכאויות מתוקף חוקים אחרים, של חוק תגמולים למשפחות חטופים וחוק משפחות השבים ובהמשך, ברגע שהם משפחה של שב ושב מוכר כנכה פוסט טראומה, אז יש גם את רפורמת 'נפש אחת' שנותנת זכאויות שיקום למשפחות עצמן והן מקבלות את הזכאויות שלהן מתוקף חוקים אחרים, לא כנפגעת איבה בעצמה. או לחילופין עשו איתן תהליכים, אובדן כושר עבודה, נכות כללית. כל משפחה כצורך שלה וכמעמד שלה בפני החוק, האם היא עומדת בחוק נפגעי איבה או האם בחוק משפחות שכולות. אגב זה, משפחות חללים חטופים שחזרו, הם מוכרים כמשפחות שכולות, כמובן עד סוף החיים זכאים לקצבה, הם זכאים לזכאויות של משפחות שכולות ועל זה נוסף הנדבך הנוסף של זכויות שיקום רחבות יותר. << יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >> מכיוון ששלי תנהל עכשיו את הוועדה היא תוכל לשאול אותך כי יש לה עוד פער עצום. (היו"ר שלי טל מירון) << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אין בעיה. הצעת החוק של חוק פדויי שבי, במהלך ינואר לאחר פעימת 'כנפי דרור' התכנסנו כל גורמי המקצוע והבנו שאנחנו רוצים להכיר בפדויי השבי כ-100% נכות לצמיתות והגשנו הצעת חוק ממשלתית שעברה בקריאה ראשונה ומונחת על שולחן ועדת העבודה והרווחה כרגע, זה הגדלת אחוזי הנכות והכרה בטיפולים רפואיים, בין אם זה בקשר ישיר לשבי ובין אם לא, לצמיתות ועד סוף החיים, בעזרת ה' עד 120. הצעת החוק הזאת עומדת בהכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת העבודה והרווחה ותובא אליה בהקדם. הדיון בה נעצר בגלל פדויי העבר, כי היה איתם שיח ודברים ומשרד הביטחון הסדיר איתם את המענה ולכן אני מניחה שבשבוע-שבועיים הקרובים הדיונים בוועדה יתחדשו ונוכל להמשיך את הצעת החוק הזאת לקריאה שנייה ושלישית ולשקם את כל השבים. לפני שאני אסיים אני חייבת לומר, קשה מאוד להיות בעמדה של, לא לי קושי, אלא לראות את כלל נפגעי המלחמה, את הפוסט טראומטיים ואת הנרצחים, אני אומרת עם יד על הלב, זה לא אומר שלהם לא מגיע ולא צריך לתקן, בסוף אנחנו כל אחד רואה רגע לפי התפקיד שלו את הצורך ואת המלחמות לקיים, וגם עדיין זה לא מספיק ולא מספיק, ולכן ליבי איתם ואני באמת מברכת על זה שיעשו דיונים פרטניים לנושאים הרלוונטיים האלה וכל עזרה שצריך מהכיוון שלנו אנחנו כמובן שם. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני רוצה להגיד לפני שאת הולכת לנו, קודם כל הלוואי שיכולתי להיות עכשיו בהלוויה של משפחת שרעבי, היה לי מאוד חשוב להיות שם, אבל לצערי יש פה דיונים ואני חייבת להיות כאן, אז הלב שלי שם, איתך ואיתם. זה שבוע לא פשוט של הלוויות ושבעות וקודם כל להגיד את זה ולשלוח תנחומים למשפחה, זו איזה שהיא סגירת מעגל שלהם. יעל, אני מאוד מאוד מעריכה את העבודה שאתם עושים, אני אמרתי את זה אין ספור פעמים וביקרתי אצלכם ויש הרבה מאוד עשייה, אין ספק, אבל הדרך עוד ארוכה, יש לנו עוד הרבה דברים לעשות ולתקן. בשבוע שעבר ישבתי עם חנה הימן, דודתה של ענבר הימן זיכרונה לברכה לפגישה ייעודית שמדברת על המענים למעגל הראשון. היא בכלל לא דיברה על עצמה, היא לא רוצה כלום בשביל עצמה, האישה המדהימה הזאת, הלביאה הלוחמת שעזבה הכול ועשתה הכול כדי להשיב את ענבר ארצה לקבורה, כל מה שהיא רוצה זה לדאוג להורים של ענבר קדימה. המשפחה הזאת מרוסקת לחלוטין, אפשר להגיד, סליחה על הביטוי, בתפקוד יחסית נמוך, מאוד מתקשים למרות שהם מאוד חיכו, זה נשמע נורא, מאוד חיכו לקבור את ענבר ולתת לה את מקום הקבורה ומנוחת העולמים שלה, זאת משפחה שבורה ומרוסקת שצריכה כל מיני סוגים של מענים, גם כלכליים, גם רגשיים ומעוד הרבה בחינות. יש פער גם בנושא של השוואת תנאים לנפגעי פעולות איבה, חלק מהמשפחות חושבות שזה לא נכון להתייחס אליהם כאל משפחות של נפגעי פעולות איבה אלא שצריך לתת התייחסות אחרת למשפחות. אנחנו מדברים על מעגל ראשון של חטופים חללים ששבו. יש לי איזה תחושה נוראית פנימית, אני ממש התקשיתי פה בדיון, שלא תטעו בדבריי, אני אומרת את זה בכאב מאוד גדול, שיש פה סוג של תחרות. הגענו למצב של תחרות בין הלומי והלומות הקרב, בין משפחות נרצחי הנובה, בין משפחות חטופים שהושבו, בין משפחות חטופים חללים שהושבו, בין משפחות חטופים חללים שעוד לא הושבו. זה סוג של אוקסימורון, זה סוריאליזם בהתהוותו שאנחנו שומעים פה את המאבק על המשאבים ועל תשומת הלב. זה לא צריך להיראות ככה. מה שצריך לקרות זה שמדינת ישראל תיתן את המענה לכל האוכלוסיות האלה. ואני גם רוצה להגיד שזה לא כזה מסובך, יכולה לקום מִנהלת לנרצחי הנובה. אגב אם אני לא טועה ראש הממשלה הבטיח להם כזאת מִנהלת מספר פעמים, אני ממש זוכרת את זה. ויכולה להיות חקיקה שמתייחסת לכל סוג של אוכלוסייה עם המענים שהיא צריכה לקבל. לא צריכה להיות תחרות, צריך לתת את המענים לכולם. זה מצריך עבודה, זה מצריך לשבת ולכתת רגליים בין משרדי הממשלה ושולחנות עגולים שבהם אנחנו בודקים את הצרכים ונותנים מענים. אבל אני הבטחתי לחנה וכשאני מבטיחה לחנה אני מקיימת, אני לא מבטיחה אף פעם משהו שאני לא יכולה לקיים. אני הבטחתי לה שאנחנו נלווה אותה כמישהי שמייצגת משפחה אחת, אבל יש עוד כאלה. אגב אין כל כך הרבה כאלה, זה לא כזה מסובך לפתור את זה, כי אין כל כך הרבה משפחות חטופים חללים שהושבו. גם מבחינה תקציבית, עשינו הערכה גסה אצלי בלשכה, לא מדובר פה במשהו שיפיל את מדינת ישראל ואת תקציבה. הולכים פה כספים למטרות מטורפות לחלוטין, אפילו השינוי של השם של המלחמה יש לו עלות תקציבית של כמה מיליונים. אז בואו, כשרוצים למצוא כסף בעוגה התקציבית אפשר לעשות את זה. אני אומרת את הדברים האלה כי אני חושבת שצריך להיות פה דיון עם מִנהלת החטופים פיזית, ממש חשוב לי שיעל תגיע, אני יודעת שהיא רצה בין הלוויות, אין לי טענה, הלוואי שיכולתי להיות איתה שם, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לייצר דיון שמתכלל את הדבר הזה פיזית. לא אכפת לי שזה גם לא יהיה דיון לפרוטוקול, אנחנו יכולים לשבת. זה מין קטע כזה שהרבה פעמים מה שלא קורה בוועדות הכנסת כאילו לא קיים, אפשר גם לשבת לישיבות ולדיונים שהם לא בוועדה, זה מין קטע כזה בעולם העבודה, לשבת לישיבות ולעבוד, ככה אני הייתי בהייטק. אנחנו יכולים להתחיל להניע את הגלגלים ולפתור הרבה מהדברים האלה. אנחנו צריכים שיתוף פעולה שלכם כמובן, אנחנו צריכים שיתוף פעולה של מקבלי ההחלטות והאנשים שהסמכות בידיהם. אני מאוד אשמח, אני כבר עובדת על חקיקה, אני לא עושה את זה כהטרלה, אני לא באה להביא חקיקה שתיפול סתם, אני רוצה שזה יעבור, אני רוצה שנעזור למשפחות. אז אנחנו נחשוב איך אנחנו עושים את זה, אבל אנחנו צריכים דיון פיזי שמדבר על כל האוכלוסיות האלה וכל אוכלוסייה והצרכים שלה, כי הם באמת צרכים שונים. חשוב שתקשיבו למשפחות האלה ותשמעו מה יש להם להגיד ממקור ראשון, לא ממני. שהם יישבו פה, חנה תבוא, היא רואה בזה מאבק - - - << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> היא פה, פשוט הרבה משפחות נמצאות בלוויה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> חנה פה בזום? << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> היא בזום והיא תעלה עוד מעט. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> חנהל'ה, אפילו לא ידעתי שהיא כאן. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> כן, תודה רבה לך. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> הנה הבטחתי לחנה ואני שמחה מאוד מאוד שהיא בזום כי אנחנו צריכים לשמוע ממקור ראשון אמיתי מה הם עוברים, איפה הפערים ואיפה הדברים שאנחנו כן יכולים לטפל בהם. אני יודעת שיש פה משרדים, אני אשתדל לתת לכולם לדבר בזמן, אבל אני לא יכולה לא לתת לחנה לדבר ראשונה, חנה היא הלב של כולנו. חנה, את יכולה לדבר? << אורח >> חנה כהן: << אורח >> כן, תודה רבה, שלי, תודה רבה מכל הלב. אנחנו החזרנו את ענבר הביתה אחרי שנתיים מיוסרות, שנתיים של גיהינום, שנתיים שכל מה שאני אתאר ומה שאני אגיד אי אפשר להבין מה עברנו בהן. אנחנו עצמנו היינו חטופים בעזה במלוא מובן המילה. אנחנו משפחה מיוסרת וכמונו יש עוד משפחות של חללים חטופים שהושבו או כאלה שעדיין בשבי חמאס. לצערי הרב ברגע שהם חוזרים, אנחנו מצליחים להשיב אותם, אותנו זורקים לפעולות איבה. היעלה על הדעת דבר כזה? לאן נמחקו שנתיים בשבי? איפה נמחקו כל ייסורי הגיהינום האלה? איך יכול להיות שהממשלה לא רואה את הצרכים שלנו כמשפחות? איך יכול להיות דבר כזה? אני יכולה להגיד לכולכם שאנחנו משפחה מחוקה ואנחנו לא מקבלים את הצרכים ואת המענים על זה. אני אמרתי, כפי שאת פתחת ואמרת, המדינה חייבת לתת את המעטפת ואת המענה לכל הנרצחים של ה-7 באוקטובר ובוודאי לתת לחטופים, אנחנו היינו חטופים שנתיים, איך ייתכן שזרקו אותנו לפעולות איבה? << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> חנה, תחדדי מה הפער מבחינתכם בפעולות איבה ומה אתם הייתם רוצים לקבל שאתם לא מקבלים. תני רגע את החידוד של הפער מבחינתכם ולמה זה לא נכון לשים אתכם במעמד הזה. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> קודם כל המשפחה שלי הפכה למשפחה חולה נפשית וגם פיזית. על זה לא נותנים את הדעת, לא נותנים אחוזי נכות קבועים בחוק. משפחה שהילד שלה נרצח והיה בשבי זה משפחה חולה, זה לא משפחה בריאה, היא משפחה מאוד חולה ואת זה צריך להבין. אחי הלך לבקש אחוזי נכות וקיבל 20%. זה כבר בדיחה בפני עצמה, למה הוא צריך ללכת לבקש אחוזי נכות ולהתמודד עם כל הדברים האלה, עם כל הבירוקרטיה העלובה הזו? למה לא לתת להם באופן אוטומטי את אחוזי הנכות שמגיעים להם? למה לא להסתכל עליהם כעל אנשים נכים? כי הם באמת נכים, הם הפכו לנכים. ואני מברכת את זה שנתנו לשורדים אחוזי נכות, כי מגיע להם, אבל איפה ההורים של החטופים החללים? איפה הם בדיוק? איפה הם בתוך המשוואה? << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> חשוב שתבהירי רגע שלגבי אח שלך למשל, מה שאת הסברת לי, זה שזה לא שאוקיי החזירו את ענבר, קברנו אותה, עכשיו הוא חוזר לחיים. הוא מרוסק לחלוטין, זאת אומרת מבחינתו הוא מתחת לנקודת האפס, הוא לא מסוגל לעבוד, הוא לא מסוגל לשקם את החיים שלו. יש פער אדיר בין הציפייה מהם כאילו לחזור לחיים לבין המקום שהם נמצאים בו. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> אז קודם כל זה לא אירוע איבה מה שקרה פה ב-7 באוקטובר, זה היה אירוע שואה. כנראה שהמדינה לא רוצה לקחת אחריות אז היא מגדירה את זה בשמות אחרים. תקום ועדת החקירה וכולם יראו ויידעו שהיה פה אירוע שונה שצריך להחריג אותו. החטופים עצמם זה אירוע שונה שצריך להחריג אותו, הן החיים והן החללים. אני עכשיו אדבר על המשפחה הגרעינית שלי ואני אחשוף שבמשפחה שלי כולם נפגעו, זה אומר שאמא של ענבר הפכה להיות מאישה בריאה שמתפקדת ועובדת לאישה חולה מאוד, הן פיזית והן נפשית, וכל מי שראה אותה יכול להעיד על כך. אני יכולה להגיד שאחי, מאדם שהייתה לו משרה בהייטק הפך להיות שבר כלי וכל מי שרואה היום את אחי יכול להעיד שהוא נראה הרבה יותר גרוע מהחטופים שחוזרים לפה. אחי הרוס גם נפשית וגם פיזית, יש להם ילד אחד שהוא מוגדר כגאון, מוגדר כילד גאון והוא הפך לילד נתמך נפשית שיוצא ונכנס בין אשפוז לאשפוז. אני חושפת לכם רק את הסיפור של המשפחה שלי ואני בטוחה שכמו המשפחה שלי יש סיפורים רבים ולכן חייבים לתת את המענה למשפחה של החטופים החללים. זה לא חללים, זה אנשים שהיו בשבי, משפחה שהייתה בשבי. זה הגוף שלנו היה בשבי, זה לא גופה, זה חלק מהגוף שלנו. יש דוח שלם של פרופ' חגי לוין וד"ר יהנה עינת שנתנו את הדעת, הם עשו פרוטוקול מלא מה זה אבל מושהה, מה הן ההשלכות שלו, מה זה גורם למשפחות. אנשים לא מבינים את זה ואני לא מאחלת לאף משפחה לעבור את זה. תסתכלו רק על משפחות שאול, תראו אותם כדוגמה, האבא חלה בסרטן, האמא היום במצב מאוד לא טוב, היא חולה בסרטן. כל זה מאז שהבן שלהם בשבי. אי אפשר לתאר את זה, זו טרגדיה נוראית. זה שמאבדים ילד וגם לא מקבלים אותו לקבורה אחרי שנתיים, אי אפשר לתאר את זה. כל מה שאני אנסה לתאר מתגמד, רק תסתכלו על המשפחה הגרעינית שלי ועל הנזקים שזה עשה לנו. לי אין משפחה, המשפחה שלי מחוקה, אנחנו מתים עם דופק, זאת המשפחה שלי. אני את המשפחה שלי איבדתי ב-7 באוקטובר. את הבריאות שלי איבדתי ב-7 באוקטובר, אבל אני לא באה לפה לבקש לעצמי, ממש לא, אני באה לבקש למען ההורים של החטופים הנרצחים. ואם אין הורים אז זה למען האישה, בן הזוג, בת הזוג, הם שילמו מחירים מאוד כבדים. ואם מישהו רוצה לדעת, באמת אני מזמינה את כולם לבקר את המשפחה שלי ולראות איך זה השליך עלינו, סיפור החטיפה של ענבר והרצח שלה. בואו תבקרו אצל המשפחה שלי שנמחקה ואז תבינו. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> חנה, אני רוצה קודם כל להגיד לך תודה רבה, תודה על המסע שעשית, אמרתי לך בהלוויה כשחיבקתי אותך חזק שאתם עשיתם את זה, באמת עשיתם את זה ותודה שהיית קול, גם של ענבר אבל גם של הרבה אחרים, לא ויתרת ואנחנו מחבקים אותך ומעריכים אותך, ובעיקר אני רוצה להגיד לך סליחה שעכשיו, כשכל כך קיוויתי שתנוחו רגע ושתיתנו לעצמכם שנייה אוויר לנשום ולהתרכז קצת בעצמכם ובשיקום שלכם, את יוצאת למלחמה חדשה. זה בעיניי בלתי נתפס. אתם צריכים עכשיו לנוח ולטפל בעצמכם ואנחנו כמדינה היינו צריכים לדאוג שלא תתעסקו בשום דבר עכשיו אחרי שהבאתם את ענבר הביתה ולצערי זה לא המצב. אני לא אעזוב אותך ולא ארפה עד שנשיג את מה שצריך להשיג, אבל תודה לך שאת ממשיכה. << אורח >> חנה כהן: << אורח > תודה רבה, אני רק רוצה דבר נוסף להגיד. מדינת ישראל עשתה פה פיגוע משפחתי בהרבה מאוד משפחות שאיבדו את הילדים שלהם, היא לא יכולה לעשות לנו פיגוע כלכלי. אנחנו ממשפחה שהיו לנו הכנסות נפלנו בגלל השבי הזה, בגלל הרצח הזה. אין ואסור להסכים לדבר כזה. מדינת ישראל צריכה לקחת את האחריות על כל האירוע הזה, על כל רבדיו. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני מסכימה לחלוטין, מסכימה איתך על כל מילה. תודה רבה, חנה'לה, חיבוק גדול. << אורח >> חנה כהן: << אורח >> תודה רבה לך. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני רוצה לתת לראומה טרשצ'נסקי, אמא של גלי טרשצ'נסקי, אני ממש שמחה ומתרגשת שאת איתנו. צפיתי במוצאי שבת בכתבה על גלי המהממת, המקסימה והמדהימה, ילדה אמיצה ומופלאה. טוב שהיא איתנו קודם כל, זה הכי חשוב, וכמובן חיבוק גדול ותנחומינו על אחיה שכבר לא איתנו. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> תודה. עוד דקה אני אשמח לקבל את רשות הדיבור ולדבר. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אז אנחנו ניתן דקה לליאת לדבר וברגע שאת יכולה תסמני לנו ואנחנו נאפשר לך. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> תודה רבה על הדיון. אני אדבר עד שראומה תוכל לדבר ואז כמובן שהבמה שלה. אני כן אגיד גם אני, כי חשוב להגיד את זה, שאנחנו 751 יום למלחמה, נמצאים בעזה 13 חטופים שעדיין נמצאים בשבי החמאס ואנחנו מקווים שהם יחזרו מהר ושהממשלה והמדינה תעשה הכול שהם יחזרו. אני שולחת גם תנחומים למשפחת שרעבי, בשביל הדיון היום לא נסעתי להלוויה, אבל אנחנו שולחים להם הרבה מאוד כוח ומקווים שהעובדה שיוסי חזר תיתן להם איזה שהוא מזור לסגור את המעגל ושכל משפחות החטופים יזכו גם הם לסגירת מעגל שכזו וטיפה מזור לנפש אחרי דרך כל כך ארוכה. אני אגיד ממש בקצרה, בהמשך גם לדברים של חנה ואני מניחה שגם ראומה תתייחס. נכון שנעשתה דרך ארוכה, הוועדה פה דנה לא מעט במשפחות החטופים, גם באלו ששבו ובאלו ששבים לקבורה, אבל עדיין יש פערים רבים, יש עדיין פערים שלא מכוסים. את הסברת את זה מאוד יפה, את העובדה ששנתיים בשבי השאירו חותם גדול, השאירו משפחות מפורקות, השאירו משפחות שלא יכולות ביום שאחרי לשוב למה שהם היו. מדובר על עצמאים שעזבו את העסקים שלהם, שאין להם מקום עבודה לחזור אליו, אין להם עסק לחזור אליו, שהם לא עבדו במשך שנתיים, שכל הכוחות שלהם, כל המשאבים של המשפחה הופנו רק לדבר אחד וזה להחזיר את הבנים והבנות שלהם, את האבות ואת בני הזוג שלהם מהשבי. לזה הושקעו כל המאמצים שלהם. הנזק שזה השאיר זה נזק גדול מאוד וכשחוזרים, גם אלו ששבו לחיים ובוודאי משפחות של מי ששבו לקבורה, יש עדיין דרך מאוד ארוכה וצורך מאוד גדול לתמוך באותן משפחות. יעל הזכירה את המענים שכן ניתנים, אבל היא הזכירה גם פער מאוד גדול ואחד מהם זה שאין עדיין הכרה בבני משפחות של הנפגעים כנפגעי פעולת איבה בעצמם. הם עדיין לא מוכרים, הם יכולים לפנות לביטוח לאומי, אבל מה שראינו זה שמשפחות רבות, משפחות של חטופים, שבמשך שנתיים עברו טרור פסיכולוגי, ובעולם הרפואה יודעים מה זה טרור פסיכולוגי ומה זה כאב עמום ויש מונחים כאלה שביטוח לאומי עדיין לא מכיר אותם והם קיבלו אחוזי נכות מאוד מאוד נמוכים שלא נותנים להם שום דבר, משפחות שלמות שלא מקבלים הכרה או תמיכה או עזרה שיכולה לאפשר להם להמשיך בחיים שלהם גם עכשיו בנסיבות האלה. אז קודם כל הצורך לגשר על הפער הזה ולתת את ההגדרה שלהם כנפגעים כי הם בוודאי נפגעים, כל מי שבקרבה ראשונה. זה צריך לקרות וצריך לקדם הצעת חוק בעניין הזה ולתקן את חוק נפגעי פעולות איבה. עד היום לא היו במדינת ישראל נפגעי חטיפה אזרחיים והדברים האלה צריכים תיקון וצריכים להדק את כל הדברים ועדיין יש עבודה גם בעניין הזה. אבל מה שעוד צריך זה גם לראות מה קורה ביום שאחרי. גם כשהם חוזרים הביתה, אלו שחוזרים בחיים ויש להם מסע ארוך לשיקום, שבני המשפחות שלהם בעצם עוזבים את כל החיים שלהם כדי לסייע להם. גם הם לא יכולים להמשיך לעבוד, חלקם לא יכולים להישאר בבתים שלהם אם הם גרים במקום מרוחק וצריכים לעבור לגור בסמיכות לבתי החולים, כי יש דרך מאוד ארוכה. מאותו רגע שבני המשפחות חוזרים אין להם סל ומעטפת מלאה. הקצבאות, אותם מענקים רבעוניים שניתנים למשפחה בתקופה שהם בשבי נעצרים, אבל הם לא יכולים להמשיך לחזור לחיים שלהם. מה שצריך לתקן זה גם להאריך את מענקי ההסתגלות לעורך פרק זמן כדי שהמשפחות האלה יוכלו להיות שם, גם עבורם, לשקם את עצמם, את המשפחות שלהם, את השנתיים הארוכות האלה, את כל מה שעבר עליהם ועל הילדים שתלויים בהם ועל בני המשפחה, אבל גם משפחות השבים שיש להם עכשיו לשקם את אותם חטופים שחזרו אחרי מסע העינויים שהם עברו וצריך להיות שם עבורם. צריך שהמשפחות יוכלו להתפנות שם וצריך להאריך ולתת להם עוד תקופת הסתגלות של המענקים האלה. והדבר האחרון שאני אזכיר פה, אני אגיד שפה בוועדה לא מעט, בהקשר של אלמנות שכר, העובדה של אובדן כושר השתכרות, שצריך לתת איזה שהוא פרק זמן לאלמנות ולמי שלא חוזר למעגל העבודה, איזה שהיא תקופה של שנה, של שנתיים או של שלוש, של אובדן כושר השתכרות, שיכירו בזה שהם השתכרו בצורה מסוימת וב-7 באוקטובר זה נעצר, ולתת איזה שהוא פרק זמן שהמשפחות האלה יוכלו לבנות את עצמם מחדש, כי הנזק הוא כל כך גדול, ושמענו את זה כאן. אז לתת פרק זמן. כל מה שקשור גם לאובדן כושר השתכרות, גם להאריך את תקופת ההסתגלות ולתת שם סכומים יותר משמעותיים למשפחות כדי שיוכלו להתעסק בדבר החשוב, שזה לשקם את עצמם, את זה צריך לתקן יחד עם ההכרה בעצם הפגיעה במשפחות החטופים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תודה רבה, ליאת. אני רק אגיד משפט, שכבר אמרתי אותו בוועדה אחרת, ב-9 באוקטובר, נדמה לי, אחרי שהבנו שאנחנו הולכים לעסקה שתשיב את כל החטופים, אנחנו מחכים ל-13 החטופים שעדיין לא כאן ולא נפסיק עד שהם יהיו כאן, בגלל זה הסיכה תמיד עליי עד שנסגור את המעגל הזה, אבל אני יוצאת עם מכתב ליושב ראש הכנסת, זה משהו שהולך איתי כבר שנתיים, הרעיון הזה, אבל חיכיתי כי הרגשתי שהזמן הנכון זה אחרי שהחטופים ישובו ארצה וביקשתי ממנו להקים בכנסת ועדה מיוחדת לנושא החטופים, החטופים ששבו אלינו בחיים, החטופים החללים ובני משפחותיהם. מה שקורה היום זה שיש המון דיונים בהמון ועדות, כל אחד בנושא אחר, לפעמים לא יודעים שיש את הדיון הזה, שם ושם וכאן, כל אחד במקביל, יש הרבה לאקונות, יש המון דברים. זה משהו שהולך ללכת איתנו שנים קדימה. הטיפול במעגלים, בבני המשפחות ובכל מה שקורה יילך איתנו כמה שנים קדימה. אני מאוד בעד לייעל את התהליך, לרכז אותו בוועדה אחת מיוחדת בכנסת שתדע לתכלל הכול, לקשר בין הגורמים, להבין את הצרכים של כל אוכלוסייה בתוך הקבוצות השונות שיש שם ולטפל בהכול באופן מרוכז. אני ממש חושבת שזה הדבר הנכון והנדרש, זה לא קשור לפוליטיקה וזה לא קשור למי בקואליציה ומי באופוזיציה, כי החטופים הם של כל עם ישראל, הם לא שייכים לאיזה צד פוליטי והם יישארו איתנו בשנים הקרובות לא משנה מי יישב בבית הזה, אם אני אהיה פה או מישהו אחר יהיה פה, איזה ממשלה תהיה כאן, זה עדיין יהיה נושא שיידון בכנסת. ולכן אני עדיין קוראת ליושב ראש הכנסת לקבל את ההצעה שלי, זה יכול להיות אפילו ועדה משותפת עם שני יו"רים, כדי שירגישו שזה לא משהו פוליטי, כי צריך לטפל במשפחות האלה. ועכשיו ראומה, אנחנו איתך. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> תודה על קיום הדיון, אני שמעתי את כל מי שלפניי. יכול להיות שאני אחזור, אבל אני באמת מסכימה עם זה שכל קבוצה וכל קהילה צריכה לקבל את היחס ואת הוועדה שתוקדש לה כי יש, כפי ששמענו, תחושות מאוד מאוד קשות. אני אמא שכולה, אני אמא לחטופה שחזרה בחיים ואני תושבת העוטף מפונה. אנחנו שנתיים אחרי האירוע והשבוע הייתי בארבע לוויות, אזכרה של הבן שלי שהיה אמור להיות בן 18 ועוד שלושה חטופים חללים מבארי שעדיין לא חזרו. זאת אומרת שאנחנו ממש בתוך האירוע. זה לא שהאירוע נגמר, האירוע מבחינתנו עוד נמשך וזה משפיע מאוד על היכולת שלנו להיכנס לאיזה שהוא מקום של ריפוי או שגרה, מילים שאני עוד לא מצאתי להן את המקום אצלי. אני אדבר בתמצות. 100% נכות לשבים זה דבר שהוא הכרחי בדיוק מהסיבה שצוינה, שאנחנו לא יודעים את ההשלכות ואנחנו רואים שכבר שנתיים האירוע עוד מתרחש, ואת ההשלכות שיש על המשפחה שלי אני לא אפרט, אבל המצב הוא לא ידוע. זה אירוע בסדר גודל באמת חד פעמי ואנחנו לא יודעים מה יצוץ ומה יבוא. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> מה יוליד יום, כן, השלכות ארוכות טווח. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> אני חושבת שזה שאנחנו נלחמנו על ה-50, אז עכשיו אנחנו נלחמים על ה-100 במקום, כמו שאמרת, לנוח ולנסות לשקם משהו ממה שהיה לנו לפני או לאסוף את עצמנו. אנחנו לא שם, אנחנו צריכים להילחם על ועדת חקירה ממלכתית, אנחנו צריכים להילחם על הזכויות הכלכליות שלנו, אנחנו צריכים להילחם בשביל הילדים שלנו ובשבילנו ואנחנו כל הזמן מוצאים את עצמנו באיזה שהוא חוסר שקט שזה הדבר הכי גרוע להחלמה, זה עודף סטרס שעדיין קיים בנו ויהיה מנת חלקנו, לצערי, לכל החיים. זה דבר שמבחינתי הוא חובה, שיבינו עד כמה הדבר הזה משמעותי עבורנו. זה לא משהו שאנחנו יכולים לצפות אותו, אני לא יודעת כמה שנים גלי תצטרך טיפול פסיכולוגי ואני לא יודעת כמה שנים היא תצטרך להמשיך בכל מיני דברים שהיא עושה כדי להחזיק לעצמה את סדר היום שלה. אני רואה גם עליה. גלי חוותה חוויות מזוויעות והדרך להתמודד איתן היא ארוכה, זה לא שנתיים-שלוש, זה חיים שלמים, וה-100% נכות יכולים רק לעזור לה ולגרום לה לשקט כדי להיות פנויה לטפל באמת במה שחשוב. אני חושבת שגם אנחנו ההורים, מגיע לנו ההתייחסות הזו של מי ש – אני לא מתארת לעצמי את המשפחות שקיבלו את היקירים שלהם רק עכשיו, גלי הייתה 54 ימים ומבחינתי, עם כל מה שעברנו מסביב, זה אירוע שלם שאני עוד צריכה בשבילו זמן לעכל ולהבין ולטפל בעצמי. ואין לי את הזמן הזה, אני עסוקה, דבר ראשון במאבק להחזרת כולם, דבר שני, במאבק שלבת שלי אין ביטחון, ביטחון כלכלי, ביטחון בטיפולים שלה, ביטחון בשיקום שלה. זה היינו הך מבחינתי. אני אתן דוגמה על המצב שלנו. אנחנו משפחה מקיבוץ שיתופי, אנחנו גרות עכשיו במרכז, מכל מיני סיבות שאני לא אכנס אליהן כרגע, אבל המִנהלת מודעת לסיבות, אנחנו מקבלים תמיכה ועזרה, אני כאמא שכולה מקבלת קצבה, גלי מקבלת את הקצבה שלה, אבל עדיין המחיה שלי היא מחיה במרכז הארץ, שכר הדירה הוא שכר דירה והמדינה רואה חלק מהדברים. כרגע אני מתמודדת כמפונה, אמא שכולה ואמא לחטופה שחזרה שמגדלת אותה בבית ודואגת לצרכים שלה, אני עסוקה בלחפש, אני לא כל כך מחפשת, אבל אני בעצם חיה על חשבון הקצבאות של גלי וליאור כי הפערים בין מה שהמדינה נותנת לי לבין יוקר המחיה זה פערים שאני לא יכולה להתמודד איתם וגם אף אחד לא נותן לי עליהם תשובה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> פנית בעניין הזה למִנהלת, ספציפית על המקרה שלך, ואמרת, לי יש את הבעיה הזאת ומה נאמר לך? << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> שאין עזרה בשכר דירה, נתנו לי עזרה מסוימת על שכר הדירה, אבל היא מסוימת, היא לא כוללת בתוכה את כל הדברים. יש את שכר הדירה, יש הוצאות על הדירה, חשמל, מים, ועד בית, כלכלה, זאת אומרת המדינה לא יכולה לעזור בהכול ומבחינתי כתושבת העוטף שמפונה, שעברה את החוויה, הייתה בשביעי בקיבוץ, אני צריכה עכשיו לשלם את פערי הדיור האלה ואת כל ההוצאות שיש לי שאין להם כותרת בביטוח לאומי בעצמי, על חשבון הכסף – למה אני צריכה לשמוע מהמדינה, מהקיבוץ שלי, שכרגע אין תמיכה בנושאים האלה? << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> סליחה שאני שואלת אותך, אבל את לא חזרת לעבוד? סליחה שאני שואלת, אבל אני רוצה להבהיר, שכולם יבינו שזה לא שאת יכולה לחזור לעבוד ולהתפרנס תוך כדי המצב שאתם עוברים אותו. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> אני חייבת לפרגן למשרד החינוך ולמי שמטפל בי ובקפסולה שלנו, שעזרו לי מאוד במשכורת. אני עובדת של משרד החינוך ובאו לקראתי ונתנו לי משכורת מלאה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> ועדיין את בפער כלכלי? << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> אני בקיבוץ שיתופי, המשכורת הולכת לקיבוץ, לא אליי, אין שום קשר בין המשכורת למה שאני מקבלת כל חודש. במקרה שלנו המדינה צריכה להבין שנכון, אנחנו חלק מקבוצה גדולה, ההורים, רובנו, לא חזרנו לעבודה. מי שיכול כמובן עובד, אבל אנחנו באמת מקרה מיוחד שעם כל היחס לקבוצת השבים וגם בתוך קבוצת השבים, יש כל משפחה והמקרה המיוחד שלה וצריכים לקבל גם את המענה האישי. וגם למענה האישי הזה, שיש לי את הקפסולה הכי נדירה בעולם, אני חייבת להגיד שהם עובדים איתי ואני באמת בקשר יום יומי איתם, הם גם מוגבלים ביכולת שלהם לעזור כי בסופו של דבר יש משרד שאומר את זה לא ואת זה כן ומי שמתמודד עם הלא זאת אני בסופו של דבר וצריכה לבקש עזרה מעיריית תל אביב ומזה ואז אני עסוקה בעצם בלהשיג כספים בשביל דברים שאני צריכה במקום להיות פנויה לשקם את עצמי, להתחיל אולי לעבוד, להיות פנויה לעשייה הזאת. אין את הפנאי הזה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תודה ששיתפת אותנו ונכנסת לפרטים. זה בדיוק מה שאמרתי קודם על הלאקונות והפערים שיש, כל סיטואציה היא אחרת ויש כל כך הרבה דברים שכל פעם אנחנו מגלים עוד משהו ועוד משהו. הנה למשל הסיפור הזה שהיא מקבלת שכר וזה קיבוץ שיתופי, זו סיטואציה ייחודית אבל אנחנו צריכים לטפל בזה. קודם כל אני מבטיחה לך, ראומה, אחרי זה אני אראה במה אני יכולה לעזור ספציפית במקרה שלך, ננסה לראות מה אפשר לעשות, תיכף המִנהלת, אתם תשיבו ותגידו, אבל יש עוד ועוד מקרים כאלה שאנחנו צריכים לתת עליהם את הדעת. בסוף היא לא צריכה להתעסק בנדבנות ואיסופי כספים כדי לשרוד. היא כרגע מפונה, היא גם אם שכולה וגם אמא של חטופה ששבה וגם מפונה, יש לה כל כך הרבה על הראש בהיבט הזה, היא לא צריכה להתעסק בזה, זה פשוט בלתי נתפס. אז אנחנו ננסה לעזור לך באופן ספציפי, אבל אני בטוחה שכמו שיש את המקרה שלך יש כל מיני מקרים וכל מיני סיטואציות וזה בדיוק הפער שאנחנו צריכים לעלות עליו. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> אני חייבת להגיד, המקרה של כל משפחה הוא ספציפי, לכן אני פה בשם כל המשפחות ואנחנו חייבים את היחס הזה. אני יודע שיש משפחות שהקפסולות שלהם פחות עובדות. פרגנתי לשלי ומגיע להם את כל המילים הטובות והם עוזרים לי באמת ביום יום, הם איתי ביום יום, הם הבית שלי והגב שלי. שוב, גם אחים שלי שחיפשו את ליאור בבארי יומיים אחרי והיו איתי בכל המאבק, אמנם 54 ימים, אבל זה גם מבחינתי אירוע שלם, אין איזה שהוא מענה. אנחנו מקבלים מענה מעמותות. אני בקבוצת הורים שכולים של עמותה שנמצאת באדמה טובה, אנחנו נוסעות עם ילדי השבים עם עמותה פרטית להושיט יד לחו"ל, כאילו המדינה באיזה שהוא אופן עוד לא השתלטה על האירוע, וזה בסדר, אבל אנחנו חייבים שכבר מתי שהוא זה יקרה, צריכים להתעורר ולתת את המענה להורים, לאחים. גלי היא אחות שכולה גם, גם שם צריך. כל משפחה והייחודיות שלה וצריך ממש בעדינות לעשות את ההתאמות האלה והן חשובות, כי בסוף היום יום שלי זה לשרוד. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה החיים עצמם, זה החיים. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> כן, אם רוצים שאני אחזור למעגל החיים, ואני רוצה לא להיות חולה, ואני רוצה לתפקד ולחיות בטוב גם ולחייך ושיהיה לי איזה שהיא רווחה אז אני צריכה שם את העזרה, לא פעם ב- לא יודעת מה. אני צריכה כל הזמן שיהיה לי את הביטחון הזה שזה לאורך זמן. אנחנו הקמנו עמותה משלנו של מטה החטופים, למה? למה אני צריכה להתבסס כל הזמן על עמותות שאולי עוד עשר שנים כשיקרה משהו ואני אצטרך – המדינה צריכה באיזה שהוא מקום לתת מענה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> קודם כל תודה רבה לך. זה לא באיזה שהוא מקום, המדינה צריכה לתת מענה ואני מרשה לעצמי, כי את היית מאוד מנומסת ונחמדה ואמרת זה בסדר, אבל הם צריכים להתעורר. מבחינתי זה לא בסדר, זה כבר היה צריך לקרות מזמן. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> לא, זה לא בסדר, אני הבנתי את זה כשאמרתי. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אבל את צודקת, זה מה שצריך לקרות, המדינה צריכה להתאפס על האירוע, הגיע הזמן, זה כבר היה צריך לקרות מזמן. ואני כן אגיד שמפה אני רוצה לחזק את החברה האזרחית וכל העמותות המופלאות האלה שמה היינו עושים בלעדיהם באמת. אני אומרת את זה מאז ה-7 באוקטובר כי עבדנו איתם, בחודשים הראשונים הם הצילו את מדינת ישראל, ממש ממש ככה, ומילאו את מקומם של הרבה גורמים במדינה שלא כל כך תפקדו ומה היינו עושים בלעדיהם? ורק לחזק אותם, לא להחליש אותם. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> אני חייבת לציין גם את מטה החטופים, אני כמפונה לים המלח מבארי, הגעתי למרכז להיאבק על גלי, על ההחזרה שלה, ומטה החטופים לקח אותי בשתי ידיים, אותי ואת איליה, ככה ממש כמו ילדים קטנים, עם חגית, שהיא הייתה האחראית שלנו כמשפחה, ופשוט לימדו אותנו ללכת מחדש ואיך להיאבק ומה לעשות. אז במטה החטופים פה יש מבחינתי מקום חם בלב והם הראשונים שלקחו אותנו ועזרו לנו ובזכותם גם המאבק על גלי התחיל ונמשך. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני ממש מסכימה וחייבת להגיד, כמי שעובדת איתם ביום יום כבר שנתיים, עוד ייכתבו הרבה ספרים ויהיו סרטים, זה ייכנס לדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, מה שמטה החטופים עשה, עבודת קודש שאין שני לה. ראומה, ברמה האישית אני ממש זוכרת אותך עומדת ביציע בכנסת עם התמונה של גלי, עומדת לבדך ביציע במליאה עם התמונה, עוד לפני שהיא חזרה. תדעי שראינו אותך. אנחנו רואים אותך, אנחנו לא נרפה, אנחנו נעשה מה שצריך כדי לדאוג להכול. אני ממש ממש מקווה שהכנסת תיקח את זה בשתי ידיים ואנחנו ניתן לכם את המענה הראוי, חבל שזה לא קרה עד עכשיו כמו שצריך. כן נעשתה עבודה, אני לא מזלזלת בכלל, לא במִנהלת, ממש לא, ולא במשרדי הממשלה, הם עושים עבודה, זה לא מספיק. אנחנו צריכים לדחוף את זה מכאן, את החקיקה, את המענים, את המעטפת, זה שלנו, זה של המדינה. אז סליחה שזה לא קרה כמו שצריך עד עכשיו, אבל אנחנו ממשיכים מכאן הלאה וממש תודה ששיתפת אותנו בכנות מאוד גדולה ובלב פתוח. תודה רבה רבה. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> תודה לכם. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני רוצה לתת לאושרה ממִנהלת החטופים. אני יודעת שהמשרדים ממתינים בסבלנות ורוצים לדבר. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> קודם כל אני רוצה להגיד שהמדינה עושה ויש הרחבות ואני אשתדל לגעת בכמה נקודות שדיברו עליהן. קודם כל חוק משפחות תוקן, ניתן מענק נוסף למשפחות חטופים ששוחררו. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תעשי הפרדה, חטופים ששבו בחיים? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> גם חללים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> חשוב לדייק, כי יש פה הרבה דברים שהם - - - << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> נכון, גם חללים. אני כן אדייק שבאמת מי שלא מקבל קצבה לכל חייו כמשפחה שכולה, שזה הורים ובני זוג. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> של חטופים חללים ששבו? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> של חטופים חללים, שהם משפחות שכולות והם יקבלו קצבה עכשיו לאורך כל חייהם ולכן הם לא מקבלים את מענק ההסתגלות שהוא עד 30,000 שקל לכל בן משפחה, זה מענק יחסית נדיב שהוא בא בהתאמה למענק הרבעוני שהם קיבלו, שמחר אנחנו מאריכים אותו בוועדת העבודה והרווחה עבור 13 משפחות החטופים החללים שעדיין נמצאים בעזה. אז חשוב להגיד את זה, שהיה תיקון לזה לפני כחצי שנה, כולם קיבלו את זה, גם רטרואקטיבית. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> יש לי אולי חוסר הבנה פה, זה כן דיוק שחשוב לי שתעמדי עליו. אני כמובן מברכת ומחבקת כל מענק וכל דבר שהמדינה נותנת לכל המעגלים, אין בכלל שאלה, בטח חטופים ששבו, הם ובני משפחותיהם, אנחנו רוצים לתת להם הכול, אני רק רוצה להבין מה הפער עם משפחות חטופים חללים ששבו, 13 המשפחות, את כרגע ציינת אותם וטוב שאתם דואגים להם. חללים חטופים ששבו ועכשיו קברנו אותם ועכשיו הם צריכים איך שהוא לצאת לעולם בחזרה, יש פער שם. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אני אדייק. הפער בין הורים ובני זוג, שהאמירה היא שהם יקבלו קצבה היום לאורך כל ימי חייהם. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> קצבה של כמה? << דובר >> קריאה: << דובר >> זה בהתאמה לגילאי הילדים. אפשר שביטוח לאומי יתייחס לזה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני כן רוצה להתעכב על זה מכיוון שאני רואה, אני שומעת מהמשפחות האלה שיש פער, שזה לא מספיק להם. הם גם מרגישים שהם צריכים מענק הסתגלות כלשהו כי הם צריכים להסתגל למצב. הם מרוסקים לחלוטין, זה אנשים שנלחמו כדי לקבור את הילדים שלהם והם אבודים לחלוטין. יש פה איזה פער. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> חלק מהליך החקיקה, ההליך הראשוני שהיה זה לתת למשפחות השבים בחיים איזה שהוא מענה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> שזה מבורך ונהדר ואני לא מלינה על זה כמובן. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> וכשהגענו לדיונים בוועדות משפחות החללים העלו את האחים והילדים, שגם לא יקבלו קצבאות לאורך כל חייהם והכללנו גם אותם. זה נכון שהמשפחות, בן הזוג וההורים, לא מקבלים מתוך ראייה מערכתית מדינית שלנו והסכמה בין משרדית שהם מקבלים קצבה לאורך כל ימי חייהם. זו הנקודה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אבל נסתכל רגע, יש טווח קצר ויש טווח ארוך. טווח ארוך, אני מאחלת ומקווה שהמשפחות האלה יצליחו להתאושש ולחזור לאיזה שהוא סוג של חיים. הלוואי, אני רוצה את זה. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> בסוף 9,000 שקל לזוג הורים שכבר לא עובדים בעבודה שלהם ולא משתכרים זה לא מספיק. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תנו לי רגע להשלים את המשפט. אני מבינה מה אני אומרת, מה שאני אומרת זה שיש פער בין הטווח הקרוב לטווח הארוך. בטווח הזמן המיידי הקרוב, השנה, השנתיים הקרובות, יש פער, בואו נעזור להם לחזור לחיים, זה לא מספיק. אני רק אגיד שטיפול פסיכולוגי היום במדינת ישראל - - - << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> הם מקבלים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אבל אני לא יודעת עד כמה ומי מקבל. הורים, אחים, בני זוג. כי זה המון כסף. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אני אתייחס. אני אגיד לגבי החקיקה הזאת שהורחבה לפני כחצי שנה וכולם קיבלו רטרואקטיבית. ההשלמות שאנחנו יודעים לתת לאותן משפחות זה אובדן כושר עבודה והסיוע המשפטי, שבעצם מלווים אותם בתהליך הזה ואפשר לקבל עד שלוש שנים, ויעל מהסיוע המשפטי, היא תוכל להתייחס לזה, שזה משפחות שבוחרות לעשות את זה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אתם דוחפים להם את המידע? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> הכול פרואקטיבי, יש מיצוי זכויות מאוד חזק במִנהלת, גם דרך המלווים, גם דרך כנסים שאנחנו עושים, גם דרך קבוצות השידור. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> ועזרה בבירוקרטיה גם? כי הם מתקשים בזה מאוד. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> יש עורך דין מלווה שיכול ללוות אותם בכל התהליך הזה. מאשי כמובן תתייחס יותר בהרחבה, כי זה ביטוח לאומי. יש גם את האופציה, כמו שחנה ציינה פה, שאפשר ללכת לתביעה בביטוח לאומי לנכות כללית ולקבל גם שם עוד קצבה. בסוף כל המעטפת הזאת נותנת להם איזה שהוא מענה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אז איך קורה שיש מצבים, בדיוק כמו שחנה תיארה לנו, שהוא קיבל 20% נכות והבן אדם לא בתפקוד? מה אנחנו עושים עם זה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אני אגיד לגבי המענקים הרבעוניים שנפסקים, שעליהם אנחנו שומעים הרבה פעמים מבני משפחה, שזה המענק של ה-90,000 שהם היו מקבלים כל רבעון. צריך להגיד שהסיבה שהם קיבלו את המענק הזה זה עבור מאמצי השבה ואנחנו מבינים שנוצר איזה שהוא קושי. אני אגיד גם שהמענק לא נלקח מהם ברגע שהחטוף משוחרר, ברגע שקיבלת מענק רבעוני קיבלת מענק רבעוני. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אין רטרואקטיבי החזרה או משהו, טוב מאוד. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אין רטרואקטיבי. באוקטובר היו מענקים רבעוניים והם לא נלקחו לאף אחד. אז צריך להגיד גם את זה. המענק נועד לסיבות האלה, לא נבדקו שם מבחני הכנסה, לא נבדק אם הפסקת לעבוד או לא הפסקת לעבוד. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה מבורך ומצוין למאמצי ההשבה, מה קורה איתם עכשיו? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> זה הפער בסוף. זה פער שאנחנו מודעים אליו, אבל אנחנו מלווים בכל מיני כלים שיקומיים. אחד הדברים הגדולים בעיניי בחוק הזה שהוא נותן מעטפת שיקומית מאוד מאוד רחבה. יעל פירטה את זה. וגם חשוב לי להגיד שהיום לראשונה הבאנו נציגים מהשטח, נציגי המולקולות. חשוב לי להגיד שנציגי המולקולות זה משרדי הממשלה שמלווים את המשפחה, הם בסוף בקצה. אמנם יש פה את הנציגים שלנו, שאתם מכירים שהם במטה, אבל המולקולה בקצה היא בסוף עו"ס שיקום ועו"ס רווחה והאחות המלווה, והמת"מים כמובן, מנהלי תיק משפחה, והמלווה האזרחי, הם המולקולה שמחזיקה את כל הדברים האלה ונותנת מעטפת מדהימה וגמישה מאוד. אנחנו יודעים לייצר קשר גם עם מי שלא נמצא במולקולה, אם זה מִנהלת תקומה, אנחנו יודעים לעלות לוועדות חריגים ולתת כפלי זכאויות ואנחנו עושים את זה, גם לשבים של עכשיו אנחנו נמצאים בדיון עם מִנהלת תקומה על דברים כאלה. בסוף כל זה ביחד מתאפשר רק בעבודה בין משרדית מאוד מאוד קשה שמנסה לגשר בדיוק על הפערים האלה. תמיד יהיו עוד פערים, אנחנו תמיד לומדים. הזמנת לדיון, אנחנו תמיד מגיעים לדיונים, את יודעת, ואנחנו נשמח לדייק ולתת עוד מענים, אבל אני רק מבקשת שניתן לנציגים בשטח שהם פה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אין בעיה, אני אתן להם, אנחנו נעבור אליהם מיד, אני רק רוצה להגיד משפט שחשוב לי להגיד, כי אני מרגישה שזה צריך להיאמר. אני מאוד מכבדת ומעריכה את העבודה שכולכם עושים, אין שאלה, טוב מאוד שאתם עושים, אנחנו עולים על עוד ועוד דברים שצריך לטפל בהם, בסוף בסוף המשפחות האלה, מה שנקרא לא בחרו להיות בפוזיציה הזאת, אף אחד מהם לא מנסה לעשות כסף או קופה על חשבון המדינה. חשוב לי רגע להגיד את זה, אין פה עושק. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להתחלף איתם ולהיות בסיטואציה שהם נמצאים בה, הם לא מנסים לעשות קופה על אף אחד ולא מחפשים לשנורר כסף מהמדינה, זה לא האירוע. מדובר באנשים, אני מכלילה, אני מרשה לעצמי כי אני כבר שנתיים פוגשת אותם כל יום ומדברת איתם, זה אנשים מופלאים, מלח הארץ שלנו, אנשים מדהימים שכל כך לא מגיע להם מה שקרה להם. אני מרגישה שהמדינה חייבת להם הרבה, אני ממש מרגישה שאנחנו חייבים להם את המינימום של המינימום של רגע לא לדאוג מזה שלא יהיה לי איך להתפרנס. זה גומר אותי לחשוב על זה, הם לא צריכים להיות בסיטואציה הזאת. << אורח >> ראומה ערוסי טרשצ'נסקי: << אורח >> אני חייבת להגיד שזה גם איפה לגור כי אנחנו לדוגמה, משפחה מפונה, עכשיו צריכים לפנות את הדירה שלנו, כי בעל הדירה החליט. אז יש עוד רובד, אפילו על איפה לגור אנחנו צריכים - - - << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני ממש ממש מסכימה איתך ואני גם יודעת איפה היא, במקרה היא גרה לידי, שיש מצוקות אמיתיות. לצורך העניין אצלנו ליד השכונה נפל טיל ולהמון אנשים מהשכונה הזאת אין איפה לגור ואין באזור מאיפה לשכור דירות, אני לא יודעת מאיפה היא תמצא דירה, אני לא יודעת כי אין. לכן, שוב פעם, יש עוד מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה. אנחנו צריכים להיות מאוד ורסטיליים, עם גמישות מחשבתית גדולה. אני יודעת שבמדינה ובמערכות גדולות זה קשה, עשיתם את זה. ביטוח לאומי אגב עשה את זה בצורה יוצאת דופן בשנתיים האחרונות, ראיתי אותם מותחים את הגבולות בכל מיני מקומות, יש עוד מקום לשיפור והתפקיד שלנו זה לגרום לזה לקרות. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> באמת את צודקת, הייתה פה כל כך הרבה גמישות והמִנהלת עושה כל כך הרבה וכל משרדי הממשלה, פשוט כל מה שאנחנו אומרים פה זה הפערים בחקיקה כדי שלאותם גופים יהיה יותר כוח ויותר סמכויות לתת למשפחות. לכן אנחנו פונים לכנסת, כי הממשלה עם הכלים שיש לה עושה כל מה שהיא יכולה, פשוט צריך לתת לממשלה עוד כלים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> נכון, את צודקת במיליון אחוזים, זה הדיוק. הדיוק הוא שצריכה להיות פה חקיקה שמביאה את ההשלמות שצריך כדי שאתם תעשו את העבודה שלכם כמו שאתם יודעים לעשות, אתם לא יכולים לעשות משהו שאנחנו לא מאפשרים לכם, זה התפקיד של הבית הזה, חד משמעית. עכשיו בואו ניתן לגורמים שמחכים פה כבר כל כך הרבה זמן בשקט ובסבלנות לדבר. מי הנציגים שיש לנו פה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אני אשמח להציג את המולקולה, אבל מאשי מביטוח לאומי קודם תדבר ואז אני אציג את המולקולה. << אורח >> מאשי סנדרוביץ: << אורח >> אני מאוד מברכת על ההערה האחרונה שנאמרה, כי בעצם ביטוח לאומי שאמון על הטיפול, גם של המשפחות השכולות ששמענו, גם על החטופים השבים, בין אם הם בחיים או חללים, משפחות שכולות, וגם הנפגעים בכלל, כ-80,000 אנשים במדינת ישראל הוכרו כנפגעים. ההתייחסות שלנו לשבים ולבני המשפחות של השבים והמשפחות השכולות נעשה ביראת קודש, באופן טוטאלי ומתוך ענווה שאנחנו בתהליך של למידה מתמדת. מי שעוזר לנו ללמוד קודם כל זה השבים עצמם. מעבר לזה שאנחנו נמצאים בקשר הדוק עם שולחנות עגולים, גם בתוך עשייה של מחקרים ואנשים מובילים בתחום הטיפול, זה עדיין לא מספיק, כי בסופו של דבר אנחנו באירוע שלא הכרנו, ומי שיכתיב את המשך ההיסטוריה שלנו בשיקום זה השבים והמשפחות עצמן. אנחנו נלמד וזה לא אירוע של שנה ולא אירוע של שנתיים וגם לא עשור וגם לא שני עשורים, כי הם יעברו, הם יחיו את החיים בצורה דינמית ויכול להיות שבעוד כמה שנים יהיה איזה שהוא טריגר שיחזיר אותם. אנחנו יודעים שהם נמצאים בקבוצת סיכון ואנחנו יודעים שגם מבחינה רפואית אנחנו נראה צרכים שעולים כיום וצרכים שיעלו בהמשך שאנחנו לא יודעים. מה שמאוד ברור לנו בביטוח לאומי, שאי אפשר להפריד בין השב לבין משפחתו לבין קהילתו, ולכן כשחוקק החוק ב-30 באפריל השנה, שהיינו שותפים בחקיקה יחד עם משרד הביטחון, חוק שמאפשר שיקום למשפחות של השבים. אושרה נגעה בזה קודם ואני רוצה להתייחס מעבר ליישום של החוק. אנחנו מיישמים את מה שכתוב בחוק, אנחנו יודעים לעשות את זה טוב ומהר, אבל אנחנו לקחנו את זה צעד קדימה, אמרנו שיש לנו עכשיו הזדמנות ליצור מרחב פעולה שהוא מעבר לחוק. מה זאת אומרת? הקמנו מרכז, במרכז הזה תוך חודש ימים אמרנו שאנחנו מגיעים לכל המשפחות באופן פרואקטיבי, לא פונים אלינו, אנחנו פונים אליכם ואנחנו נפנה אליכם. עד ה-31 באוגוסט פנינו כבר לכולם, כולל גם במקרים שהיינו צריכים להגיע לבתים הגענו לבתים, בכל הארץ, לשבת עם האנשים. עשינו זומים, עשינו כנסים, העובדים הגיעו ומאפשרים תקשורת 24/7 באמצעות ווטסאפ שהם יכולים לשאול, להעלות כל דרישה לתשלום. אנחנו נמצאים מאוד מאוד צמוד על יישום החוק. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> שזה עבור משפחות שבים, בין בחיים ובין חללים, זה לכולם בהרחבה ואנחנו מתחילים עכשיו את הפעימה החדשה, משפחות השבים שעכשיו חזרו, בעצם מתחילים עם כולם את התהליך עוד פעם בפרואקטיביות. יושבות שם עובדות סוציאליות גם. << אורח >> מאשי סנדרוביץ: << אורח >> מאחר שאנחנו עוסקים בשיקום של בני המשפחות מקרבה ראשונה אז אנחנו פתחנו גם ערוץ של ייעוץ תעסוקתי, ייעוץ כלכלי. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> יש מענה לייעוץ תעסוקתי? << אורח >> מאשי סנדרוביץ: << אורח >> כן, יש דברים שקרו, דברים מאוד מרגשים, סיפורים מאוד מרגשים שקרו. אחים ואחיות שהיו עסוקים, הם היו בשנתיים בגיהינום, לא יום ולא לילה, עצרו את החיים שלהם, חלק היו סטודנטים ונשרו, חלק עבדו והתפטרו והם תלושים, והדרך היעילה ביותר, כולל גם הורים, זה להחזיר אותם לאיזה שהיא שגרת חיים ולסלול להם את הדרך. אפשר ליישם את החוק ולהגיד, תשלח קבלה על שכר לימוד ואנחנו נשלם, התשלומים מבוצעים באותו יום, ביטוח לאומי משלם באותו יום כל תשלום, אבל הבנו שאם אנחנו לא נגיע ולא נדבר אל הלב ולא נעשה נפשות אנחנו לא נוכל ליצור באמת איזה שהיא הבראה למשפחות, שזה תהליך מאוד מאוד ארוך. זה בקשר למשפחות. אני אגיד בהתייחס לשבים, כי שמעתי את ראומה ואני רוצה להעביר איזה שהוא מסר, השבים עצמם יקבלו טיפול לכל ימי חייהם. הם יקבלו טיפול. אנחנו לא יודעים, יכול להיות שעכשיו הם לא כל כך רוצים טיפול, ראינו את זה בפעימה הראשונה, שהתחילו איזה שהוא תהליך של טיפול והפסיקו, ורק אחרי תקופה מסוימת הם חזרו לטיפול, וגם לא כולם. מי שקובע מתי נכון לו להיות מטופל זה השב עצמו, אבל כל הזמן צריך להיות איתו בקשר, קשר הדוק, העובדים הסוציאליים חייבים להיות בקשר. יש לנו פרוטוקול טיפול בשבים עם גיידליינס איך זה צריך להיראות, כולל עבודה משותפת עם המולקולה כדי שלא ייפלו בין הכיסאות, כדי שיידעו מה הזכויות. אנחנו מעבירים את הזכויות בכל דרך. יש לנו חוברת, חוברת דיגיטלית, מעבירים להם, אבל אנחנו יודעים שהם לא כל כך מסתכלים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אין להם פנאי רגשי ונפשי לזה, הם לא רוצים להתעסק עם הבירוקרטיה. << אורח >> מאשי סנדרוביץ: << אורח >> וגם אם אמרנו להם את כל הזכויות, אז אולי הם יזכרו אחת מהם, משהו שדיבר אליהם באותו רגע. אז הם יחשבו רגע, עכשיו אני יכול למצות רכב, סיוע ברכב רפואי, אבל הם ישכחו דברים אחרים, ולכן זה התפקיד שלנו לזכור ולחשוב כל הזמן. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> בדחיפה. << אורח >> מאשי סנדרוביץ: << אורח >> בדחיפה יש לנו, להיות פרואקטיביים ולחשוב, רגע, הוא מדבר עכשיו אולי על לעבור מקום מגורים, אולי הוא רוצה לקנות, זה דורש מאיתנו כל הזמן להיות בחשיבה ועם אצבע על הדופק לגבי השבים. צריך לדעת שיש להם את הקצב שלהם. יכול להיות שהם יהיו יותר דינמיים בהתחלה, אנחנו רואים כאלה שיותר יוצאים לציבור ומשתפים ויש כאלה שיעשו את זה רק אחרי תקופה מסוימת, צריך לאפשר להם התאקלמות הדרגתית, מה שנקרא psychological decompress, זאת אומרת יש איזה שהוא שחרור הדרגתי של כל הדחיסה הזו של המצב הנפשי שלהם ואנחנו צריכים להיות קשובים מתי זה משתחרר ומתי זה לא. אין לנו ספק שככל שהמשפחות תהיינה יותר חזקות, שיהיה להם יותר סיוע ועזרה ככה ייטב לשבים. לכן אנחנו כן נותנים אובדן הכנסה. צוין לכמה זמן, נכון, זה מוגבל בזמן, אבל אנחנו נותנים אובדן הכנסה, זה די ברור לנו שהם לא יחזרו לעבודה. האירוע לא הסתיים, באיזה שהוא מובן האירוע רק התחיל. בנוסף אנחנו רואים שדווקא עם השיבה, שם אנחנו רואים שהמשפחות מבחינה נפשית יותר מאפשרות לעצמם להתפרק. מה שהם החזיקו למען השבת בן המשפחה או בן המשפחה של החברים שלהם, אז אנחנו רואים התפרקות והם צריכים לקבל טיפול, הם זכאים לקבל את הטיפול הזה, כולל דרך 'נפש אחת', כפי שסוכם, וגם למשפחות של החללים כמובן סיוע על ידי טיפול נפשי. דובר פה על היקפים. היקפים של טיפול זה שוב לפי הצורך. נכון שאנחנו נותנים מסגרת של שלוש שעות בשבוע למשפחות אבל אם יידרש יותר כדי להחזיר אנשים לשגרת החיים ולעמוד על הרגליים אנחנו נסייע. אנחנו נותנים עזרת בית, כלומר הכול נעשה בדחיפה ובלי קבלות. מה שקורה בתהליכים מקבילים מול אוכלוסיות אחרות פה אנחנו יודעים שזה לא משנה, בין אם הם הכניסו מישהו שיעזור בניקיון הבית ועזרה. אנחנו נותנים את הסיוע הזה של נסיעות, של עזרת בית, של תשלום בעד כל יום אשפוז, אנחנו נותנים את זה והכול נעשה בדחיפה ובאופן מאוד הדוק. אני רוצה לתת הזדמנות לאחרים לדבר ואני חושבת שמה שחשוב לי במסר זה להגיד שאנחנו לא משאירים אתכם מאחור. יכול להיות שיש לאקונות בחוק, אבל בסופו של דבר מי שדוחף לחקיקה זה גם אנחנו בביטוח לאומי, גם משרד הביטחון, גם משרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרדים שונים. אנחנו רואים לאקונות בחוק ואנחנו מתריעים עליהן. אני באתי מוועדת העבודה והרווחה, וכן, אני יודעת שגם אלה שלא הגיעו לוועדה והם לא הרימו קול, אנחנו באים ומייצגים את הקול שלהם, וזה מה שאנחנו רוצים לעשות, ואנחנו נשמח מאוד שכנסת ישראל תעזור לנו. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה בדיוק מה שהתייחסתי אליו קודם, בעיניי זה צריך להיות מרוכז במקום אחד במקום שיהיה את כל הכפילויות וההתרוצצויות האלה. מאוד לא יעיל, גם ככה הבירוקרטיה במדינה הזאת זה כבד מאוד. הלוואי שייקחו בשתי ידיים את מה שהצעתי. רצית להציג את המולקולה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> כן, אני חושבת שנעשה את זה ביחד כי זה גם נציגי המשרדים שלהם. נתחיל עם המולקולה. תלמה היא מנהלת תיק משפחה. << אורח >> תלמה ברוך: << אורח >> אני מנהלת את תיק משפחה במִנהלת החטופים. אני באירוע הזה מה-11 באוקטובר, התחלנו בהתחלה בצו 8 ומהקמת המִנהלת אני שם. המטרה שלי כמנהלת תיק משפחה זה לרכז, לטפל ולבצע מעקב אחרי כל הבקשות של המשפחות. היום אנחנו כמובן במצב יחסית טוב כי מרבית המשפחות קיבלו את יקיריהם חזרה והמטרה שלנו להיות אוזן קשבת למשפחות. כמו שכבר הציגו, יש מולקולה, המולקולה מרכזת בתוכה נציגים מטעם משרדי הממשלה, אם זה עובד סוציאלי של ביטוח לאומי, יש עו"ס רווחה, יש ייעוץ משפטי לכל משפחה, כמובן אם היא בוחרת, אבל יש ייעוץ משפטי לכל משפחה. יש אחות קופת חולים, בדגש על משפחות שבים, יש גם אחות קופת חולים לכל שב ויש גם אזרח מלווה משפחה. המטרה שלנו לעבוד בשיתוף פעולה וזה מה שקורה, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא לתת מענה לצרכים של המשפחה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה אותו דבר גם לחיילים ששבו, או רק לאזרחים? המולקולה קיימת גם לחיילים ששבו או משרד הביטחון בנפרד? << אורח >> תלמה ברוך: << אורח >> פורמט העבודה של משרד הביטחון קצת שונה. גילה פה, היא תוכל להציג את זה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> כשגילה תדבר היא תתייחס לחיילים, זה מאוד חשוב. << אורח >> תלמה ברוך: << אורח >> כמו שאמרתי, התפקיד שלנו לתת מענה למשפחות. לכל מולקולה יש קבוצת ווטסאפ, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא וכשהשב חוזר הוא מכיר את כלל חברי המולקולה, הוא מכיר את האנשים, את הטלפונים האישיים שלהם, הוא יודע לפנות בכל שעה על כל צורך שהוא צריך, בכל פנייה, בין אם זה שלו או של המשפחה. אנחנו מאוד משתדלים לתת מענה, כמובן בהתאם למגבלות החוק. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> המולקולה, לחטופים ששבו אני מבינה, מה לגבי חטופים חללים ששבו, יש מולקולה למשפחה? << אורח >> תלמה ברוך: << אורח >> כן, אותו דבר. בסוף צריך לטפל גם באלמנה ובילדים ואנחנו נותנים מענה. לא ציינתי, אבל משפחות שיש ילדים בבית ספר אז כמובן שיש נציג חינוך שהוא חלק בלתי נפרד מהמולקולה. << אורח >> אמל חינאוי: << אורח >> אני חלק מהמולקולה שתלמה דיברה עליה. אני איש הקשר עם המשפחות, אני נמצא שם ממש מתחילת האירוע. בכל מקרה יש לנו את האינטראקציה עם המשפחות, גם עם בני המשפחה. מה שמציק לי עכשיו זה העניין של המעגל השלישי שזה הנכדים. הדבר הכי אקוטי עכשיו זה הנכדים, המעגל השלישי. לטעמי אין שם תשובה או מענה מספק לילדים האלה, המשפחות פשוט קורסות תחת הנטל בשביל לספק להם את המענים האלה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני חייבת להגיד שכשאתה אומר מעגל שלישי זה מתייחס לכל מיני סוגים של מעגל שלישי, כי יש את בני הדודים שהיו מאוד אקטיביים באירוע והם כאילו לא קיימים במדינה. מעגל שלישי זה נכון מאוד. גם השני הוא בבעיה, יש הרבה בעיות, אבל מעגל שלישי זה באמת משהו שאנחנו לא נוגעים בו והם מאוד חשובים. << אורח >> אמל חינאוי: << אורח >> במקרה של המשפחות שאני מלווה, אני מדבר ספציפית על העניין הזה, שאני נתקל עם שבים שהם סבים שפשוט מזניחים את הטיפול בשיקום של עצמם בשביל לתמוך בילדים שלהם. זה ממש עוצר את השיקום שלהם וזה נותן לנו אות אזהרה לעניין המשך הטיפול והשיקום שלהם. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אתה צודק לחלוטין, זו הערה חשובה מאוד מאוד. << אורח >> אמל חינאוי: << אורח >> על זה אנחנו צריכים לעבוד עם אושרה ויעל, להכניס את הקטע הזה ל - - - << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> לתוך החקיקה ממש. הם צריכים לקבל זכויות. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> יש התייחסויות שהמִנהלת יודעת לתת למעגל שני ושלישי, היינו במספר דיונים, לדעתי חברת הכנסת השתתפה, כן עשינו במִנהלת קבוצת מיקוד של סבים וסבתות למשל בכמה אזורים בארץ. בנוסף יש כמה תוכניות ממוקדות למעגל שני ושלישי, אור בטח תתייחס למעגל משפחתי במשרד רווחה שנועדה למעגל שני ושלישי. וגם יש שיתוף פעולה עם מרפאת שיבא וקרנות הביטוח הלאומי למענה טיפולי ורפואי עבור משפחות במעגל שני ושלישי, זו תוכנית שנפתחה לשנתיים הקרובות עבור משפחות. זה באמת יותר מורכב בחקיקה ויש תמיד את השאלה של ההסדרה. אני אגיד שהמִנהלת ידעה לקדם חקיקה והרחבה לאחים וילדים בוגרים שהיום בדיון המקביל בוועדת העבודה והרווחה אנחנו מדברים על זכויות של ילדים ממשפחות שכולות שהמִנהלת ידעה לתת את הזכויות הרבה לפני עבורם בתהליך המאוד רגיש הזה. זו נקודה שאנחנו נדרשים אליה לא פעם ואנחנו מגייסים לזה כל מיני פתרונות שהם אפשריים, בין הכיסאות, דרך משרדי הממשלה השונים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> רשויות מקומיות עוזרות בזה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> לגמרי, גם רשויות מקומיות, גם משרדי הממשלה, גם קופות החולים, הקדמת תורים, שרון ממשרד הבריאות תיכף תדבר על זה, הם יודעים לתת את המענה, לכל האוכלוסייה, זה לא עניין של מעגלים. גם משרד החינוך, שאין אצלו מעגלים בקרבה לחטוף בסופו של דבר והטיפול הוא באמת לכל בני המשפחה ולכל מי שזקוק והם מטפלים גם בבני דודים, גם באחיינים, אלה דברים שמגיעים אלינו ואנחנו נתקלים. כן הליווי של המולקולה, הליווי הצמוד והפרואקטיבי הוא למעגל ראשון. אנחנו אומרים את זה, המת"מים והמלווים מכירים את זה, ההחזקה הצמודה היא שלהם. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> שאלה אחת מנהלתית, איך החיבור לרשויות המקומיות מתקיים? אני מניחה שהמולקולות הם לא אלה שבשיח מול רשות מקומית, אני מניחה שהמִנהלת עושה את זה, איך עושים את סגירות המעגל האלה? << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> אני אתן לאור להשיב לגבי השירותים החברתיים, אני רק אגיד על הרשויות המקומיות באופן כללי, שהייתה התקשרות ראשונית של המִנהלת עם כל הרשויות המקומיות שיש להם משפחות חטופים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> וגם מפונים שעברו פתאום ליישוב אחר והן כבר לא בקיבוץ. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> כן, הייתה את ההתקשרות הראשונית הזאת. בחלק מהרשויות זה היה ממש ראש העיר, בחלק זה היה מי מטעמו, ויש קשר ממש עם המשפחה. רוב המולקולות גם מכירות גורמים ברשות המקומית ליצור איתם קשרים על כל מיני דברים ויש ממש במולקולה עו"ס שירותים חברתיים, עו"ס רווחה, שאחת מהן נמצאת פה. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אפשר רק להגיד משפט אחד על הרשויות המקומיות? במבחן מה שאנחנו שומעים מהמשפחות, דווקא רשות שיש לה הרבה פעמים יכולת להיות גורם משלים למשרדי הממשלה, שם יש הרבה מאוד פערים בין רשויות, יש רשויות שעושות הרבה מאוד ויש רשויות שפחות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> נכון, זה נאמר בשבוע שעבר בוועדה אחרת. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> נכון, וזה משהו שעולה מאוד חזק, יש רשויות שנותנות מעצמן כגורם משלים הרבה מאוד, הרבה מעבר לסמכויות שאמורים לתת אותן, הם מוצאים פתרונות כי זה מה שהם כשלטון מקומי יכולים לעשות, ויש רשויות שלא ושאפילו את הדברים הבסיסיים לא נותנים ויש פער. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> נכון, וחבל שכך. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> המִנהלת עובדת מול הרשויות וגם משרד הרווחה, אבל בפועל בסוף זה מאוד מאוד תלוי ברצון טוב של השלטון המקומי, מאוד צריך לגייס אותם. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה נכון ואני הייתי בדיון בשבוע שעבר בוועדה אחרת שדיברו על זה, אני חושבת שזה מתפקידו של המרכז לשלטון מקומי לרכז בין הרשויות השונות ולבקש מהם. לתת דוגמה, למשל הרצליה צוינה כעיר מצטיינת שנתנה מענה מקצה לקצה עם לב פתוח לחלוטין, שליוו משפחות בצורה מופלאה. באמת מגיע להם את הקרדיט, ראש העיר מעורב בעצמו, עושה את הדברים. אפשר ללמוד מזה, אפשר לעשות שיתוף בין הרשויות ולעשות יישור קו. אני בטוחה שראשי הרשויות ירצו לעזור למשפחות האלה. << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >> גם בדימונה העבודה נהדרת. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני נתתי דוגמה אחת, לא להיעלב, רק כי אני מכירה את הדוגמה הזאת, כי שמעתי עליה בשבוע שעבר. << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >> שראש העיר לא ייעלב, לא אני. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני בטוחה שיש עוד רשויות נהדרות ומצוינות. << דובר >> קריאה: << דובר >> גם תל אביב. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> הקשר הראשוני נעשה בשיתוף פעולה של מִנהלת החטופים עם מרכז השלטון המקומי. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> לדעתי הקשר הראשוני זה טוב, זה כבר היה מזמן, אנחנו צריכים לרענן את העניין. אמרתי להם את זה בוועדה, אבל המרכז לשלטון מקומי צריך לקחת את המושכות. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> נראה לי שכדאי שאור מהרווחה תתייחס לזה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אני אגיד בקצרה שבכל מולקולה יש עובדת סוציאלית מהרשות המקומית של המשפחה. אנחנו, בגלל שאנחנו לא פועלים מתוקף חוק, יש לנו את היכולת גם ללוות, שמחה אולי תתייחס לזה, ללוות גם משפחות מהמעגל השני והשלישי. אנחנו כמשרד רווחה נתנו ונותנים את התמיכה לעובדים הסוציאליים ברשויות, הן מבחינת הדרכות, הכשרות, תקציב, ואת היכולת לייצר מענים גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך בלי בירוקרטיה ובדרך הכי מהירה ומותאמת למשפחה וגמישה. זה העיקרון הכי חשוב לדעתי שאנחנו פועלים לפיו, אני התחברתי לכל מילה שמאשי אמרה. אני חושבת שעכשיו ההתייחסות שלנו נהפכת להיות הרבה יותר משפחתית ופחות פרטנית דווקא בגלל החזרה של 20 החטופים החיים ולשם אנחנו מכוונים את משקל הכובד. אנחנו גם ארגון לומד ואנחנו לומדים כל יום ומשתפרים כל יום ולומדים, יש לנו הרבה מה לשפר, כמו שנאמר פה מקודם, יש שונות בין רשויות והתפקיד שלנו כמשרד הרווחה זה לדאוג שתהיה סטנדרטיזציה בין כל העובדים הסוציאליים שמלווים. אני יכולה להגיד שזו עבודה יום יומית מול העו"סים וגם מול המשפחות. בסוף לייצר מערכת יחסים זה לא בלחיצת כפתור, צריך לעבוד וצריך לעבוד קשה, צריך לעשות ריצ'ינג אאוט. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> וגם לבנות אמון, שזה לא דבר קל אחרי מה שהם עברו. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> את מזהה איזה שהוא אתגר או פער שאתם מתקשים בו שאנחנו יכולים לסייע בו? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אני רוצה להתייחס למעגל השני והשלישי, אם כבר מדברים. אני לא מחכה לחקיקה ואנחנו כן ייצרנו מיזם משותף של 14 מיליון שקל, יחד עם הביטוח הלאומי והסוכנות היהודית, במטרה לייצר מענים משפחתיים וקבוצתיים למשפחות הנרצחים והחטופים. צריך להגיד, גם המשפחות השכולות, לסבים, לדודים, לבני דודים. יש לנו 200 נרשמים, אנחנו כל הזמן מעודדים - - - << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> יש ביקוש גבוה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> זה עדיין לא מספיק, אנחנו כל הזמן מנסים להגביר את המודעות לזה, אבל בסוף כשמשפחה מגיעה אלינו המענה הקבוצתי זה לא רק מה שמספיק, הם צריכים הכרה מהמדינה לזה שהם גם נפגעי פעולות איבה. גם היו פה הרבה דיונים שאת היית נוכחת בהם שדיברנו על זה, יכול להיות שכן צריך לעשות פה משהו ברמה התודעתית ההכרתית, לאו דווקא מבחינה תקציבית. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אין שאלה, צריך להכיר בהם ולהתייחס אליהם. הם קיימים, הם שם, הם חלק מהסיפור, צריך לעבוד על זה, בהחלט. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> נכון, כשהשב חוזר פתאום התפקיד שלהם נעלם ואנחנו פה כדי להחזיק את זה ואת כל המרקם המשפחתי, גם כשהריפוי והשיקום יהיה יותר מיטבי ונכון. << אורח >> אושרה גדרון: << אורח >> שמחה היא עובדת סוציאלית של הרווחה ברשות המקומית. שמחה, את רוצה להציג רגע? << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >> בטח, בכיף. קודם כל אני בסבלנות רבה הקשבתי ואני רוצה להגיד שזו אחת הוועדות הכי מרגשות שהייתי בה, כי זה קרע לי את הלב, גם אמהותית ואמיתית, ודנו על דברים באמת קיומיים. מאוד חשוב לי להגיד את זה. דבר נוסף שאני רוצה להגיד, מי שלא מכיר את העניין כעובדים סוציאליים, מבחינתנו אנחנו קוראים לזה זר לא יבין זאת לעולם. אנחנו פשוט נזרקנו למערכת, לאירוע קשה, אדיר, שהיינו צריכים לעשות את זה. המשרד כמובן היה לרשותנו ועשה עבודה נפלאה ואני רוצה להגיד שאנחנו עבדנו תוך כדי תנועה. והמולקולה, יצירת הכוח הזה של המִנהלת, שזה גם הקצינים וגם ביטוח לאומי וגם מִנהלת האזרחים וקופות החולים ואנחנו, יצרה עוצמה של תהליכי עבודה משותפים, של חשיבה משותפת, של עבודה משותפת, של חשיבה לאורך זמן, עבודה לאורך זמן. זאת אומרת זה משהו שלא הכרנו, המדינה לא הכירה לפני והיום אנחנו עושים את זה נכון, אני חושבת, עם הרבה סבלנות, אבל מה שאנחנו צריכים לראות עכשיו זה הראייה לטווח ארוך. חזרו השבים, לשמחתי גם השב שלי חזר, יש חגיגות גדולות ביישוב, הראייה השיקומית צריכה להיות לטווח ארוך, יש מעטפת של הרווחה מעולה, אין לי כאן מילים, גם של הביטוח הלאומי, של הרווחה, של הקצינים, של המִנהלת, זו עבודה ייחודית, אבל אנחנו צריכים ללמוד לעבוד כצוות ועושים את זה נכון, עובדים נכון לאורך זמן. אני מסכימה עם אור ועם כל מי שדיברה כאן על המעגל השני והשלישי, לא תמיד רואים אותם. אולי שירותי הרווחה רואים. אני עובדת אחרת, אנחנו מלכתחילה התחלנו לעבוד בראייה מערכתית, כי זו העבודה הסוציאלית, העבודה הסוציאלית לומדת ולמדה לעבוד ואלה המתודיקות שלנו, בראייה מערכתית וקהילתית. אז מלכתחילה מבחינתי התחלתי לעבוד עם כל המשפחה המורחבת, שזה הסבים, זה הדודים, זה הילדים, בני הדודים, זה אפילו החברים של השב, שזו המשפחה עצמה, אני חושבת שזה הכי נכון לעשות כי בעצם אתה רואה את כל המעטפת, אתה רואה את כולם, אתה עובד יחד עם כולם ואתה עובד צורך צורך על פי הצרכים של משפחה ייחודית ואתה בונה לה מעטפת. ככה אנחנו לומדים לעבוד, אני חושבת שככה שירותי הרווחה עובדים וזה הכי נכון לעשות. כשזה רק לכל אחד אנחנו לא נצליח, אם ניתן רק מעטפת למעגל הראשון לבד ולמעגל השני לבד. אני אתן לכם דוגמה, המשפחה שלי, האם כל הזמן אומרת לי: תדאגי לאח שלי. טוב, הבן שלי חזר, אבל אח שלי במשבר נוראי, תדאגי לו. תדאגי לאבא שלי שנמצא בבית אבות, אל תחשבי רק עליי, כשאני מוטרדת, היא אומרת לי, לא רק מהבן שלי אלא גם מהמשפחה המורחבת שלי אז אני לא יכולה לתפקד. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה ברור. << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >> אני חושבת שככה אנחנו צריכים לעבוד. כל המולקולה צריכה לעבוד בראייה מרחבית ולתת מעטפת לטווח ארוך וללמוד. אנחנו לומדים, אנחנו לומדים להכיר אחד את השני ואני אישית אומרת שלי יש את המולקולה הכי טובה בארץ, אולי אני משוחדת, אבל אנחנו עובדים נכון, מתעדכנים על בסיס יום יומי, הולכים יחד לביקורים, חושבים ביחד, יצירתיים מאוד, אנחנו הפכנו להיות משפחה. המולקולה הפכה להיות משפחה, גם ברמות האישיות וגם ברמות של המעטפת עצמה ואני חושבת שזה אחד הדברים המעולים שהמערכת יצרה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> קודם כל תודה רבה, מרגש לשמוע את זה. זה אמנם בנסיבות לא משמחות כל הדבר הזה, אבל אתם עושים עבודת קודש ואני כן רוצה לשים את הזרקור על עובדות סוציאליות שהרבה פעמים הן מאוד לא מוערכות, גם בהיבט ממש הכספי הכלכלי, אבל בכלל באופן כללי ואני שמה עליכם רגע את הזרקור ואומרת לכם תודה רבה, אני אגיד בלשון נקבה, מגיע להן, כי הרוב הן נשים, על כל מה שעשיתן מתחילת המלחמה בהרבה מאוד רבדים, גם בתחום הזה, אבל גם בהרבה תחומים אחרים. הייתה פה עבודה מאוד מאוד רצינית וגדולה ואנחנו מכאן שולחים תודה רבה לכל העובדות הסוציאליות, מגיע להן ובענק. מגיע להן גם להיות מוכרות כמו שצריך על ידי מדינת ישראל מבחינת התנאים שלהן, אבל זה כבר דיון אחר ומשהו אחר. אני רואה שיש לנו פה נציגות של משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הביטחון. נתחיל עם משרד הביטחון, גילה שחר, ראש יחידת דרור. << אורח >> גילה שחר: << אורח >> אני עומדת בראש יחידת דרור, יחידה שהוקמה במיוחד כדי לטפל בשבים ובשבות מכוחות הביטחון. אגף השיקום מטפל בנכי צה"ל, הקליטה של נכי צה"ל מחרבות ברזל היא מסיבית ולכן היה נכון לשים זרקור רק על השבים והשבות ולהתמקד בהם. אני מנהלת את יחידת דרור, יש לי שלוש עו"סיות שעובדות איתי, גם אני עו"סית בהכשרתי, רופא ועובדת רווחה ומרפאה. אנחנו יחידה של חמישה אנשים שקולטים את השבים והשבות מכוחות הביטחון, חיילים מכוחות הביטחון, ומהרגע שאנחנו פוגשים אותם אנחנו איתם לאורך כל החיים. כולם הוכרו כנכי צה"ל על פי חוק עם 50% PTSD, וכפי שנאמר קודם, אנחנו תומכים בכ-100% שזה מתקדם לקריאה שנייה ושלישית בכנסת. הקליטה שלנו אותם נעשית, אני חייבת לציין בהתחלה, בשיתוף פעולה ובסנכרון עם כל הגורמים שטיפלו בהם עד הרגע שהם שבו, אם זה אגף משפחות שכולות ואם זה ביטוח לאומי ואם זה צה"ל, קצינות שו"ן וקצינות נפגעים, ואם זה הגורמים המקצועיים במִנהלת, אנחנו עובדים עם כולם בסנכרון ובשיתוף פעולה ואני חושבת שרק כך לטפל גם בשב וגם בבני משפחתו, ובכל מקום שלנו אין מענה ספציפי אני יודעת אל מי לפנות במִנהלת או אל מי לפנות במשרדים האחרים כדי לתת מענה. קלטנו את כולם, הקליטה שלנו אותם נעשית בצורה מתואמת עם היחידה לתגובות קרב שנכנסת מיד לתמונה עוד במעבר הגבול כאשר אנחנו בוחנים מתי נכון להיכנס להיכרות עם השבים והשבות מבחינת המצב הרגשי שלהם והמפגש מתואם עם קצינות הנפגעים וקצינות שו"ן. אנחנו פוגשים את כולם, ניגשים אליהם במקומות שהם נמצאים, מנגישים מידע על זכויות, זכאויות, גם בעל פה וגם בכתב. נותנים להם מכתב ביד כי קשה מאוד להכיל את המידע הרב שאנחנו מנגישים להם בהתחלה ולא תמיד אפשר לזכור אותו, פותחים מיד קבוצת ווטסאפ שבתוכה יש את השב, אבא או אמא, מי שבוחר להיות, קצינת נפגעים, קצינת שו"ן ואותנו. כל שאלה שעולה בכל שעה נתונה, או כל דבר שצריך לממש עבורם, נענה תוך דקות אם לא מיידית ומאותו רגע ואילך עובדת סוציאלית קובעת פגישות אישיות עם אותו שב ומתחילה איתו את הקשר על מנת לבחון באיזה רגע נתון מתאים להתחיל בצעד קטן ביותר בתוכנית השיקום שלו. הטווח שבו אנחנו מטפלים הוא טווח ארוך, תוכנית השיקום נבנית תפורה על פי מידה כאשר מאוד חשוב לראות מהו המצב הרגשי והנפשי של כל שב ושבה ומתי מתאים לעשות צעד אחד קטן ועוד צעד ועוד צעד. המצבים הרגשיים הם שונים, העצמאות הנרכשת מחדש היא שונה. אני יכולה להגיד כמי שמלווה את המשפחות ששוחררו בנובמבר 2023, בעסקאות הראשונות, שעד עכשיו הם לא היו פנויים לטפל בעצמם ברמה של מהו השיקום שמתאים להם כי כולם היו עסוקים בהשבת החברים שלהם ואנשים מהקהילה שלהם. עכשיו יש ניצנים ראשונים של בואו נעשה משהו וגם צעדים מאוד מאוד קטנים, ואני תומכת בצעדים הקטנים האלה כדי לבנות את אותו ביטחון שהם זקוקים לו וגם כדי לראות מתי מתאים מה. כרגע אנחנו התחלנו לקלוט את השבים החדשים, כבר פגשנו את הראשון ויש לנו בלו"ז פגישות עם כולם. בפגישות משתתפות גם המשפחות, אנחנו מנגישים גם למשפחות את המידע על הזכאויות שלהם על פי חוק ורואים מה הפערים שנדרש בהם איזה שהוא פתרון יצירתי אחר. בכל מקום שאין לי פתרון על פי חוק אני יכולה להביא אצלנו לוועדת חריגים כדי לראות איך אני יכולה לסייע. הסטייט אוף מיינד שלנו זה לב פתוח, נפש חפצה ובכל מקום שצריך פתרון יצירתי אנחנו מעלים את זה למעלה ורואים איך אפשר לעזור. אנחנו תמיד נגיד כן, לא נגיד לא, רק נראה איך עושים את זה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תודה רבה ותודה על העבודה המאוד מאוד חשובה שאתם עושים, אני ממש שמחה שהוקמה יחידה ייעודית שמטפלת, זה מתבקש וככה צריך להיות, תודה רבה על מה שאתם עושים, חשוב מאוד מאוד. ניתן למשרד החינוך ואחר כך גם יש לנו את איגוד מרכזי הסיוע, אני מקווה שנגיע אליכם, אני חייבת לסיים תוך עשר דקות. (בעיה בזום). נעבור לשרון רוטשילד ממשרד הבריאות. << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> צוהריים טובים. לי חשוב להצטרף לדברים שנאמרו ולדבר על המשמעות של עבודת מִנהלת ועבודה בשותפות שכל כלל משרדי הממשלה. אני חושבת שהכוח פה זה בסך החלקים, בסוף מה שקורה זה שאנחנו תוך כדי תנועה בונים פתרונות לפי הצרכים השונים שעולים, כל משרד מביא את שלו ואת היכולת שלו ואם למשרד אחד אין את המענים אצלו אז משרד אחר בודק איך ומה. אני אגיד בהיבטי בריאות. מבחינת בריאות, למעשה קופות החולים הכניסו ליווי אישי של אחות מתאמת לכל שב ושב ולכל בן משפחה יש אשת קשר מטעם קופת החולים שעונה על כל צורך שעולה על מנת לסייע במיצוי צרכים. מעגלים שניים ושלישיים, אם עולים צרכים שלא ניתנים ולא מקבלים מענה בתוך המולקולה אז יש ניסיון לראות אם אפשר לתת את המענה באמצעות קופת חולים או באמצעות משרד החינוך או באמצעות משרד הרווחה. מה שקורה זה שאנחנו צוללים אדם אדם, משפחה משפחה, ומנסים בדרך הטובה ביותר לראות איך כן אפשר לתת בהינתן שיש חקיקה ובהינתן שיש מענים שכל משרד אחראי עליהם. יש במולקולה נציגה של קופת חולים כללית, שני, שיכולה לספר מהחוויה שלה כאחות שגם מלווה משפחה וגם אחראית מחוזית על קבוצה של אחיות שעובדות עם השבים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> בינתיים אני אשאל אותך שאלה, ברשותך. בשבוע שעבר הייתי בדיון אחר של אימהות לשבים ושבות, הם דיברו קצת על הפער, הרבה מהשבים עוברים טיפולים רפואיים מתמשכים, סדרת ניתוחים, כל פעם עוד תיקון, עוד משהו שצריך לעשות, ויש את הנושא של המלווה שבסוף כשחטוף ששב עובר סדרה של עשרה ניתוחים, גם אם זה ניתוחים קטנים, הוא צריך בן אדם צמוד אליו מהמשפחה, הוא לא יכול לעבור את זה לבד, ושם יש פחות הכרה. אולי זה לא את, אולי לא לפתחך כמשרד הבריאות, אבל בסוף אם יש סדרת ניתוחים והאמא צריכה להיות עם הילדה בסדרת הניתוחים צריך לתת את המענה גם לדבר הזה. << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> זה יותר המענים של ביטוח לאומי. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> נכון, בפצועים אנחנו נתנו, בנשות הפצועים דנו בזה, אימהות או בנות זוג, שהן עוזבות את החיים שלהן והן צריכות - - - << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> אני אגיד בהיבטים של מערכת הבריאות, אנחנו כן מכירים בצורך במובן הזה שכן נעשית הכנה תשתיתית לזה. במידה ומדובר בשב, אז מערכת הבריאות קולטת אותו אחרת ממטופל אחר, גם מבחינת חדרים, גם מבחינת זמינות לטיפולים, גם מבחינת היכולת שלהם לחכות לתורים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> לזה אתם נותנים מענה מיידי. << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> מהבחינה הזאת כן. << אורח >> שני לובטון: << אורח >> אנחנו נותנים מענה מאוד מקיף כחלק מהקפסולה. כל אחות שמלווה, אנחנו קוראים לזה מתאמת טיפול, אחות אצלנו שמתאמת טיפול היא חלק מהקפסולה, היא שותפה לדיונים. אני בעצמי השתתפתי בכמה דיונים של הקפסולה לגבי השב שאני טיפלתי בו. אנחנו מאוד משתדלות לתאם להם, מי שמעדיף לבוא למרפאות, שעות של ביקורים שהן או בהתחלה או בסוף, שהם לא ייחשפו אם הם לא רוצים, לתת להם תורים כפולים שיהיה זמן להתייחסות. בקבוצה האחרונה שחזרה הקמנו גם מעין קפסולות קטנות בתוך המחוז שלנו, בתוך הקופה, שמורכבות גם מרופא, אחות ועובדת סוציאלית, כי למעשה השבים שחזרו, אנחנו מלווים את המשפחות שלהם כבר כמעט שנתיים, אז אנחנו מכירים את המשפחות וטיפלנו עד עכשיו גם במשפחות, ועכשיו השבים חזרו והיו לנו לא מעט מקרים שמשפחות ביקשו שאותה אחות ואותו רופא שליוו אותם ילוו גם את השב. יש לנו את הקפסולות האלה, הם הגיעו אליהם לביקורי בית על פי צורך, זימנו אותם למרפאה. אנחנו עוסקות הרבה גם בתיאום תורים והקדמת תורים ותיאום של כל מיני טיפולים עם היענות מאוד מאוד גדולה של השירות האדמיניסטרטיבי אצלנו, כי לפעמים מדובר בתיאומים עם ספקי חוץ וכו'. אני חייבת להודות שהשותפות הזאת בתוך הקפסולה של המִנהלת מאפשרת לראות תמונה הרבה הרבה יותר רחבה. השב שאני עוקבת אחריו, שהוא כשלעצמו יש לו לא מעט בעיות, אני מבינה תוך כדי הקפסולה שמערכת התמיכה שמחכה לו בחוץ, המשפחתית והחברתית, למעשה לא קיימת ולכן ההתייחסות היא אחרת. זה משהו שגורם לנו לקחת על עצמנו תפקיד יותר גדול ממה שנדרש במקרים דומים אצל שבים שיש מערכת תמיכה הרבה יותר טובה. את זה אנחנו לומדים מתוך הקפסולה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תודה רבה ותודה על העבודה החשובה שאתן – אני גם אשתמש בלשון נקבה. << אורח >> שני לובטון: << אורח >> הן כולן אחיות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> עד שאנחנו רוב במשהו אנחנו יכולות לקחת לעצמנו את הזכות לדבר בלשון נקבה, הכול בסדר, נא לא להיעלב, המין הגברי. תודה רבה לך. << אורח >> כרמי אסתר שריג: << אורח >> אני חושבת שאני מביאה לפה מסר אחד שהוא חשוב וזאת השותפות. הכניסה של משרד החינוך לתוך הקפסולות, אני נציגה בשלוש קפסולות, זה אפשר לנו לראות את התמונה הרחבה ולדייק את המענים שהילדות והילדים בתוך המסגרות יכולים לקבל על משפחותיהם. השיתוף עם משרד הבריאות בהקדמת טיפולים, בהקדמת אבחונים, השיתוף עם העו"סים, תבורכו על המענים שניתנים מחוץ לשעות בית ספר, על הדרכה שניתנת במִנהלת על ידי אנשי מקצוע שמאפשרים לבתי הספר, לצוותי החינוך לקבל את ההדרכה הזאת דרך פסיכיאטרים שמלווים את המשפחה, בכפוף להסכמת הורים. זאת אומרת שההורה, שהוא לפעמים בעצמו שב, מסכים, נותן את ויתור הסודיות למשרד החינוך להיות בקשר עם גורמי המִנהלת כדי לקדם את המענים עבור המשפחות ועבור הילדים שבמערכת. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני באופן אישי דואגת מאוד לאחים ואחיות של חטופים שהם במערכת החינוך וניזוקו מאוד מאוד, חלקם אפילו הפסיקו ללמוד ממש, זה הכי מובן שאפשר, אבל אני מאוד מאוד מוטרדת מהילדים האלה וממה אנחנו עושים איתם. << אורח >> כרמי אסתר שריג: << אורח >> אני אגיד בנימה אישית שבאזור שלי לבד יש שישה ילדים חטופים ששבו למסגרות ומעגל שני ושלישי, ואחד המעגלים שמאוד מעסיקים אותנו, ואנחנו בשיתוף של עו"סית והמִנהלת מאוד צמוד, זה מעגל שלישי של נכדות ונכדים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> לגמרי זה חלק מהסיפור. << אורח >> ליאת הוד: << אורח >> כדי להחזיר את הילדים האלה למערכת החינוך אנחנו מאפשרים להם תוכניות ייחודיות, כל ילד מקבל ברמה הפרטנית תוכנית מאוד אישית שמותאמת לו בצרכים שלו. זה אומר שאם יש ילד שאוהב ללמוד גלישה או מוזיקה הוא יילך פעמיים בשבוע לבית ספר מיוחד ללמוד את מה שהוא אוהב. אנחנו גם מטפלים סביב הנושא של בגרויות ותפקוד לימודי. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני מוטרדת מאוד מהבגרויות. << אורח >> ליאת הוד: << אורח >> אנחנו נדבר על זה גם כי גם לזה יש מדיניות שאנחנו מטפלים בה, אבל כל ילד באמת וכל הזמן במעקב על השתנות, כי כמו שאנחנו יודעים, ילד בחודש מסוים מקבל תוכנית מסוימת, לא בהכרח היא מתאימה אחרי חודשיים, בגלל שאנחנו רואים שהמצב שלהם עוד לא יציב. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אבל מה שאת אומרת זה שיש מעטפת, אתם על זה לחלוטין ופרטנית. << אורח >> ליאת הוד: << אורח >> יש, ילד ילד, אנחנו מטפלים ב-1,830 תלמידים במערכת החינוך בכל המעגלים. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> כן, אנחנו יכולים להגיד שמשרד החינוך עובדים איתנו בשיתוף פעולה והרבה מהבקשות כן אומצו וכן בחוזר שקובע עבודה, יש הרבה תודה להגיד למשרד החינוך. << אורח >> ליאת הוד: << אורח >> אגב אנחנו עובדים באמת עם כולם, התלמידים שלנו הם כולם, זה לא משנה איזה אוכלוסייה, אם זה משרד הביטחון ואם זה חטופים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> כל הכבוד ותודה רבה, זה חשוב מאוד. << אורח >> יעל רבסקי: << אורח >> אני אגיד שגם אנחנו מלווים את המשפחות, משפחות החטופים ושבים וכל מי שמעוניין, ואנחנו כמובן בשיתוף פעולה גם מקבלים פניות ומעניקים ייצוג משפטי וליווי. דיברו פה קודם על קושי מול ביטוח לאומי ואחוזי נכות ואובדן כושר עבודה, שזה דבר מאוד משמעותי שהוא מאוד מרכזי למשפחות שאנשים מתקשים לעמוד, אנחנו מלווים גם בדבר הזה, גם מגישים תביעות לשבים וכולם מדברים ומכירים. תיקון החקיקה של להעלות ל-100%, שעם כמה שהוא חשוב ומשמעותי בשביל לחסוך את התהליך, אבל אנחנו כן מלווים ועושים את זה, עד שתהיה חקיקה אחרת אנחנו מסייעים בעניין הזה. אנחנו גם מייצגים, מה שהעלו פה קודם, משפחות חטופים בהליכי הכרה שיכירו בהם כנפגעי פעולות איבה ישירים עקב הטרור הפסיכולוגי והנוכחות הדיגיטלית. גם זה דבר שמעסיק משפחות ואנחנו מייצגים. כרגע זה בהליכים משפטיים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה לא רק חטופים? אני מניחה שזה גם נפגעי ה-7 באוקטובר באופן כללי. << אורח >> יעל רבסקי: << אורח >> אנחנו מייצגים גם משפחות שכולות וגם משפחות חטופים מכוח החלטות הממשלה ויש הליכים גם בעניין הזה של משפחות שנכחו דיגיטלית, משפחות שהיו נתונים לטרור פסיכולוגי ותקשורת ישירה ואנחנו בוודאי חושבים שצריך להכיר בהם כנפגעי פעולות איבה ישירים וגם בעניין הזה אנחנו נותנים סיוע משפטי, הכול כמובן בשיתוף פעולה. אנחנו גם מקבלים פניות מהמִנהלת. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אתם יוזמים איזה שהיא חקיקה ממשלתית בעניין או מה התוכנית? << אורח >> יעל רבסקי: << אורח >> אני מדברת על הליכים שמתנהלים בעניין הזה. ככל שיש משפחות, אנחנו גם בקשר ישיר עם משפחות לגבי הליכים וייצוג, אז גם בזה אנחנו נותנים מעטפת. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> השאלה איך המשפחות יודעות, אם כל המשפחות יודעות לפנות אליכם, יודעות שיש סיוע משפטי. אני לא מדברת על חטופים, כי יש להם מעטפת נהדרת, אבל חוץ ממשפחות החטופים זה יותר מורכב, לא כולם יודעים שיש בכלל כזאת אופציה ושניתן לעזור. אבל זה נושא אחר ולא ניכנס אליו עכשיו, אנחנו חייבים להתקדם. << אורח >> ליאת זיסקינד: << אורח >> אני עובדת סוציאלית באגף השיקום בביטוח לאומי ואני חלק מכמה וכמה מולקולות של שבים. כמו שנאמר קודם, אנחנו נכנסנו כבר החל מה-8 באוקטובר לתוך אירוע שלא הכרנו קודם ואנחנו שם מאז ועד היום ועד בכלל ללוות את האוכלוסייה של השבים ובני המשפחה שלהם. אנחנו רואים בראייה מערכתית וכוללת את הטיפול בשב ובבני המשפחה שלו, אם יש צורך גם בחונך או מלווה לשב מסוים, לא משנה באיזה גיל, בשל המצב הנפשי או המצב הפיזי שלו. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם מִנהלת החטופים ועם כל הגורמים במִנהלת, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד החינוך, המת"מים ומלווי המשפחות, שיתוף פעולה מלא מכל הכיוונים לטובת השבים והמשפחות. << אורח >> נטע גורי: << אורח >> הלוואי שלא הייתי צריכה לדבר פה, אבל בכל זאת היה חשוב לנו להישאר במשך כל הדיון באמת בשביל כן לשים את זה על השולחן. לצערנו היו פגיעות מיניות ב-7 באוקטובר. הוצאנו את הדוח הראשון ומאז הוציאו עוד המון המון ארגונים אחרינו. היו פגיעות מיניות ב-7 באוקטובר וגם בשבי וחשוב לי להדגיש שני דברים. אחת, דרוש מענה ייחודי ומטפלים שיודעים להתמודד עם הדבר הזה. הדבר השני, מתוך הניסיון שלנו של הרבה שנים בעיסוק בפגיעות מיניות אנחנו יודעים שלוקח הרבה מאוד זמן עד שהפגיעות האלה נחשפות ולוקח חודשים, שנים, בתוך כל הטראומה הזאת, כל מה שהם חוו, להעלות גם את הנושא הזה ולכן חשוב שהמענים יישארו כל הזמן זמינים גם אחרי הרבה מאוד שנים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> קודם כל את נוגעת בנקודה שאני עוסקת בה באופן אישי ברמה הבין-לאומית, הקמתי שדולה של נפגעות ונפגעי אלימות מינית ב-7 באוקטובר ובשבי כמובן במסגרת המלחמה. זה נושא חשוב, קריטי, אקוטי, שאני מניחה שעוד יהיו לו אדוות בהמשך. אנחנו עוד לא שמענו את הכול, אני מניחה שיהיו גלים, ויחד עם זאת אנחנו כמובן שומרים על פרטיותן או פרטיותם של מי שלא רוצה לבוא קדימה ולדבר על זה באופן פומבי. היו כאלה שעשו זאת בגבורה אין קץ באמת, אני מעריצה את הנשים שהצליחו לבוא קדימה ולדבר, ומי שלא רוצה זה בסדר גמור. אני רוצה להאמין שכל גורמי המקצוע שנמצאים פה בהחלט מודעים לנושא הזה והם עליו וברגישות המתבקשת נותנים את המענה הרצוי, אבל זו נקודה חשובה מאוד שחשוב לשים עליה את הזרקור ואנחנו נמשיך לעקוב לראות שאכן ניתנים המענים ככל שצריך. << אורח >> מאשי סנדרוביץ: << אורח >> אני חושבת שראינו פה את העבודה של המולקולה ממשרדי ממשלה שלכל אחד יש את הכובע שלו וראינו את המורכבות ממה ששמענו היום של מה זה משפחה והצרכים שעולים, גם הכלכליים, גם החינוכיים, גם הבריאותיים, ולכן העבודה המשותפת של משרדי הממשלה, אי אפשר לעשות את זה לבד, העבודה המשותפת זה היה סוד ההצלחה שלנו בראשות ובהובלה והתכלול של המִנהלת, כולל גם חקיקה וקידום תוכניות. האירוע הזה במובנים מסוימים זה אירוע שממשיך, גם נפתח פרק חדש שאנחנו חייבים לעבוד בשיתוף פעולה ופה אני מניחה את זה על השולחן כאן בכנסת שחייבים להמשיך עם העבודה של המולקולה לעוד תקופה כדי שנוכל להחזיק את זה מתחת לאלונקה, שיהיו כמה שנושאים אותה. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> משפט קצר אחרון. רק להגיד שגם מכל השיח שעולה פה ובגלל שיש כל כך הרבה גורמים שמתכללים, אחד הדברים החשובים שכן הייתי רוצה לבקש מכל משרדי הממשלה זה שצריך להטמיע יותר גם שפה שמכירה את השפה הייחודית של השבי, כל המושגים החדשים שלא היו קיימים בכלל, של אובדן עמום וכל אלה, זו שפה חדשה שלא הכירו אותה בממדים האלה שצריך להנחיל אותה, וגם תמיכה לכל אנשי המקצוע שמלווים. שתהיה הבנה ורגישות לשפה הזאת, כי היא לא הייתה קיימת, גם זה משהו שצריך לעשות. << אורח >> מאשי סנדרוביץ: << אורח >> אין אפשרות לעובדים הסוציאליים אצלנו לטפל אלא אם כן הם נמצאים בהדרכה מתמדת, את צודקת. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> נכון, אבל יש הרבה גורמים שנכנסו לתמונה וכל המשרדים, כל המעטפת, גם בשלטון המקומי, צריכים הדרכה וגם היכרות ומומחיות לעולם התוכן המיוחד הזה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> כן, זה באמת עולם תוכן, לצערנו, ייחודי והלוואי שלא נצטרך את זה לעולם יותר חוץ מאשר מה שקרה לנו פה. אני רוצה קודם כל להודות לכם שבאתם, זה היה דיון לא פשוט בכלל, אני מזכירה לכולנו איך זה התחיל פה. הרבה פעמים זה ככה פה, המורכבות הקשה הזאת בין כל הדברים שצריך לטפל בהם. יש הרבה עבודה. אני רוצה להודות לכם שבאתם, אני רוצה בעיקר להודות לכם על העבודה שאתם עושים. אני יודעת, אנחנו בבניין מאוד פוליטי, הרבה פעמים הדיונים הם לא כל כך ענייניים ולא מתעסקים בדבר עצמו. זה מאוד מתסכל, גם אתכם, לפעמים גם אותנו, אבל במקרה הזה העבודה שאתם עושים היא עבודת קודש ממש ואני רוצה להגיד לכם שיום יבוא, בעוד חמש שנים, עשר שנים, 20 שנה וקדימה ואתם תספרו שהייתם חלק מהדבר ההיסטורי, החשוב והבלתי נתפס הזה שאתם מובילים. תודה על מה שאתם עושים. יש עוד מה לעשות תמיד, יש איפה להשתפר, יש מה לעשות, גם לנו יש איפה להשתפר ואיך לעזור לכם מבחינת חקיקה, אבל אני בטוחה שאני מדברת בשם המשפחות שאומרות לכם תודה על מה שעשיתם. המולקולה הזאת זה זרקור אור שיכול לתת דוגמה להרבה דברים אחרים שקורים בבניין הזה שקשה מאוד לשתף פעולה בין משרדים וכל אחד זורק את האחריות על השני ובעיקר רוצה להעביר את זה הלאה למישהו אחר, ופה אתם למדתם לעבוד מאוד יפה ביחד. הלוואי שזה ככה יהיה בתחומים אחרים, הלוואי שזה יהיה ככה בתוך המדינה שלנו בכלל, שנחזור להיות ביחד. ותודה למטה משפחות החטופים, גם אתם זרקור של אור, בעל כורחכם. אנחנו נמשיך לדון בדברים, לא סיימנו, אבל תודה לכם על כל מה שאתם עושים, אני סוגרת את הישיבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:40. << סיום >>