פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 104 מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים יום שני, י"ב בחשון התשפ"ו (03 בנובמבר 2025), שעה 9:00 סדר היום: << נושא >> מהפכת הצעירים של ממשלת רבין - ההצלחות אז, והאתגרים היום << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר מוזמנים: אפרים סנה – חכ"ל, שר הבריאות בממשלת רבין מיכה גולדמן – חכ"ל, סגן שר במשרד החינוך בממשלת רבין עידית רובין – ממונה מעקב ובקרה, מזכירות פדגוגית, משרד החינוך ליאור ברק – סמנכ"ל קופות חולים, משרד הבריאות יוסף חיים מועלם – מנהל אגף בכיר פריפריה חברתית, משרד הפנים יהונתן שוורץ – מנהל תחום חברה וקהילה, משרד הפנים רמי הוד – מנכ"ל המרכז הרעיוני, קרן ברל כצנלסון עידו הפטקה – רכז בוגרים מכינת רבין, ארגון החלוץ חגית עופרן – פרויקט מעקב התנחלויות, ארגון שלום עכשיו טל פרנקנטלר – סיו"ר, הדמוקרטים הצעירים בן אדם – שחקן, איש תקשורת, תרבות דן סגל – מנהל שותף, יוזמן הבוסתן, המחנות העולים ג'נאן עואד אליאס – מנהלת שותפה, יוזמת הבוסתן, המחנות העולים עומר ברט שלום – דובר תנועת דרור-ישראל, תנועות בוגרים נהר סידהי – ממובילי מאבק הנוער להחזרת החטופים תומי דניאלי – נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית רון יאמין – מנהלת המטה המדיני, יוזמת ז'נבה ושלום עכשיו טליה איצקוב – מנהלת מחלקת מו״פ וחינוך ביוניסטרים ספיר פרץ – מנהלת פורום ארגוני תעסוקת הצעירים מנהלת הוועדה: דפנה סידס-כהן רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, יפית גולן רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מהפכת הצעירים של ממשלת רבין - ההצלחות אז, והאתגרים היום << נושא >> << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בוקר טוב. אני מתכבדת לפתוח את דיוני ועדת הצעירים של הכנסת היום בסימן המהפכה של הצעירים בממשלת רבין, ההצלחות של אז והאתגרים של היום. כשקיבלתי את הוועדה הזאת, ועדת הצעירים, שמתי שני יעדים: האחד, לעסוק בצעירים במובן של הכאן ועכשיו, צעירים בסיכון, סטודנטים, אתגרים ממשיים של קבוצה שהיא הקבוצה שאמורה להנהיג, להוביל ולקדם את המדינה בשנים הקרובות, אבל גם לעסוק בדורות הבאים. לעסוק בחזון שצופה פני עתיד, כדי להשאיר לילדים שלנו, לנכדים שלנו, לצעירים, מקום טוב לחיות בו. לכן בוועדה גם עסקנו ביעדי ה-SDGs של האו״ם. אנחנו עוסקים לא מעט בהשלכות של רפורמות ומדיניות על צעירים בהקשר של הדורות הבאים, כי צעירים זה לא רק הכאן ועכשיו, זה מה אנחנו זורעים עבורם. ואני חושבת שנכון וסמלי ביותר לעסוק במורשת רבין בהקשר של ההשקעה, בחזון, ובישראל טובה יותר בהקשר של צעירים והדורות הבאים. יצחק רבין, זכרו לברכה, הוא לא רק התהליך המדיני והשאיפה לשלום. כבת מגדל העמק, הוא האיש שהשקיע בפריפריה, כי היא לא הייתה טבלת רמזורים או יהלומים או בייס. הוא האיש שהגדיל את שכר המורים ב-50% בלי איומים בשביתות, פשוט כי חינוך זה חשוב, ולהשקיע בעתיד ילדינו ובחינוך ילדינו זאת משימה שאין שנייה לה. הוא השקיע בתעסוקה, בתחבורה, בחיים משותפים. בתקופתו אחוז הנשירה ירד. כבודו, השר לשעבר, אפרים סנה. אני יכולה להתרגל לראות אותך די הרבה, זה נחמד לי. צמצם את הנשירה ב-40%, את הזכאות לבגרות בכ-18%. צריך להגיד, היו איתו אנשים מצוינים, כמו אפרים ואחרים שהיו שם, להוביל מדיניות. אבל הדבר החשוב לומר, מדיניות ומנהיגות צופות פני עתיד. השקעה בנו, אמיתי, גם כשקשה מול האוצר, גם כשזה עולה המון, אבל ההבנה שצמיחה וקידום של אומה ושל חברה תלויים בחזון ובהשקעה. את מהפכת המכללות בפריפריה הובילה ממשלת רבין. היום אנחנו יכולים לדמיין אי נגישות להשכלה גבוהה באופן כזה? זו מהפכה של ממש. עוד יש מה לדבר על מוביליות חברתית, על דור ראשון להשכלה גבוהה, על הרבה דברים חשובים. אבל עצם המעשה של הנגשת השכלה גבוהה בכל מרחב בישראל הוא מעשה של מדיניות לדורות הבאים. אני אתן כאן להרבה אנשים חשובים לדבר, ואני גם אומרת, זה דיון שהוא גם בא לכוון אותנו לא רק על מה שנעשה, אלא מה אנחנו צריכים לעשות כדי לבנות כאן ישראל חזקה, איתנה, לחבר בין חוסן לאומי לחוסן חברתי. הדבר הזה אינו נפרד, וזה עלינו. אני רק רוצה, בפתח הדיון, לומר שמטה משפחות החטופים ביקשו שנקרין סרטון. כמובן, אם הם יבואו לכאן וירצו גם לדבר, הבמה שלהם. נקרין בינתיים את הסרטון. (הקרנת סרטון) עד החטוף האחרון, עוד שמונה חטופים נמצאים בעזה. השיבו עלינו אתמול את עומר נאוטרה, אסף חממי ועוז דניאל. גיבורים, גיבורי ישראל, זכרם לברכה, שבו לאדמת ישראל, לקבורת עולמים. עד החטוף האחרון, יש עוד שמונה חטופים שעלינו להשיב. חיבוק למשפחות. לפני שניתן למכובדים ולכולם לדבר, את הדיון הזה יזמתי עם קרן ברל כצנלסון. יפתח את הדיון רמי הוד, מנכ״ל המרכז הרעיוני. אני חושבת שאם מדברים על מורשת רבין בהקשר של השקעה אזרחית, של כל מה שצריך לעשות כאן, הקרן ופועלה מקדמים בדיוק את זה. גם מדיני, גם חברתי, גם דמוקרטי. תודה רבה. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> תודה, נעמה, ותודה שאת ממשיכה את דרכו של רבין בפעילות הפוליטית והפרלמנטרית שלך. ושלום לשר לשעבר אפרים סנה, אדם שאני מאוד מעריך. יש אתגר מאוד גדול איך לדבר עם הדור שלא ידע את רבין, בעצם על רבין. אני נתקל בזה ביום-יום, איך אני מספר לבת שלי, שהיא בת תשע, ולבן שלי בן השש, איך שאני מדבר עם החניכים של המכינה הקדם-צבאית שלנו בקרן, איך מספרים על רבין לדור שלא ידע אותו, לדור שלא היה כאן בזמן הרצח. ואני חושב שהדבר הכי טוב לעשות זה קודם כל להכיר בכך שיש פער. הדור שלנו, נעמה, יודעים שגם אם אנחנו לא מצביעים לממשלה שעכשיו מכהנת ואנחנו לא תומכים בה, וגם אם רוב חיינו אנחנו חיים תחת ממשלות נתניהו, יש לנו זיכרון היסטורי בזה שהקונספט שאומר שיכולה להיות בישראל ממשלה שעובדת לטובת הציבור שלה בצורה אמיתית, זה דבר שקיים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נכון. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> זה פער נפשי, זה פער מנטלי, זה פער בתחושת המסוגלות הפוליטית. אנחנו יודעים שיכול להיות אחרת. אנחנו יודעים ששר זה לאו דווקא אדם מושחת. אנחנו יודעים שראש ממשלה יכול להתעסק גם בחינוך ובבריאות ובדיור ובקליטת עלייה. ואני חושב שכדאי שאנחנו נגרה את הדמיון הפוליטי שלנו, ואנחנו רגע נזכיר, אני אעשה את זה ממש בקצרה, מה ממשלת רבין עשתה, לא רק איך שממשלת רבין השפיעה על החיים של הילדים שהיו אז, אנחנו שנינו היינו בני עשר כשרבין נרצח, אנחנו בני אותו גיל, אותו דור, אלא גם איך ממשלת רבין עיצבה בהחלטות ארוכות הטווח שהיא קיבלה על החיים של הילדים שלנו, על מי שעוד לא נולדו כשרבין נרצח. ואני אציין כמה החלטות כאלה שאני חושב שחשוב רגע להכיר אותן. קודם כל ולפני הכול, העובדה שאנחנו בישראל משלמים יחסית מעט על בריאות, ואנחנו מקבלים הרבה, זה תוצר של ממשלת רבין. ממשלת רבין עשתה את חוק ביטוח בריאות ממלכתי ופרסה רשת של ביטחון בריאותי מעל הרגליים של כל אזרחי ישראל. כשאנחנו נוסעים על כביש 6, כשאנחנו מגיעים לשדה התעופה המצוין שיש בישראל, ממשלת רבין היא זו שקיבלה את ההחלטה לסלול את כביש 6, להקים את נתב״ג 2000, לחבר את ישראל בתשתיות של תחבורה ומחלפים מהמרכז עד הפריפריה. עד ממשלת רבין היו בישראל שישה מוסדות אקדמיים ציבוריים. כל המכללות היו פרטיות. ממשלת רבין, ושר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין, פרסו את הרשת של תקציב המדינה והכירו בעוד 13 מכללות אקדמיות כמכללות ציבוריות. העובדה שלילדים שלנו, גם לנו, יש אפשרויות לבחור בהם, שההשכלה הגבוהה בישראל היא השכלה טובה, ציבורית, נגישה, זה תוצר של החלטה פוליטית של ממשלת רבין. אגב, החלטה שכמו כל ההחלטות שהממשלה קיבלה, היא לא הייתה החלטה לפריימריז, היא לא הייתה החלטה שהשתלמה בטווח הקצר. אוכלוסיית הסטודנטים לתואר ראשון בישראל שילשה את עצמה מאז, וזה בין היתר נבע בגלל ההחלטות האלה להכיר במכללות ציבוריות, בעיקר בפריפריה, שפתחו את שערי ההשכלה הגבוהה לציבור הערבי ולפריפריה היהודית באופן מאוד משמעותי. הפיכתה של ישראל, אנחנו גאים בזה שאנחנו הסטארט-אפ ניישן. נכון, הרבה בגלל זה, זה בגלל יוזמה של יחידים, זה בגלל סטארט-אפיסטים, זה בגלל יזמים פרטיים. ממשלת רבין השיקה תוכנית יוזמה שהשקיעה 100 מיליון דולר בהקמת עשר קרנות הון סיכון פרטיות יחד עם משקיעים זרים ומשקיעים ישראלים. המהלך הזה יצר את התשתית לכל תעשיית ההון סיכון המקומית. אז נכון, הצמיחה של ההייטק, שאנחנו גאים בו ואנחנו שמחים עליו וזה עוזר מאוד לכלכלה הישראלית, זו תוצאה הרבה מאוד של יוזמה של יחידים, אבל גם של השקעה ממשלתית שיצקה את התשתיות. ממשלה שיוצקת את התשתיות שבתוכן, רק בתוך התשתיות האלה, המגזר הפרטי יכול בעצם לשגשג. המהפכה שהובילה ממשלת רבין לא הייתה ממשלה שמוגבלת רק ליהודים. הממשלה הכפילה את התקציב שמעבירה המדינה לרשויות המקומיות הערביות, הכפילה את תקציב התשתיות ביישובים הערביים, בנתה מאות כיתות לימוד, מעבדות ומועדוניות חדשות, פתחה 48 מרפאות חדשות בציבור הערבי. האמת היא שביישובים הערביים התאבלו על רצח רבין. זה היה ראש הממשלה הראשון והאחרון, לצערנו, עד היום, שהיה גם ראש ממשלה שלהם. הצעדים האלה הם צעדים שהסתכלו על איך ישראל צריכה להיראות עוד 30 ו-40 שנה, לא איך שהיא צריכה להיראות רק בממשלה הבאה. הם לא היו צעדים לפריימריז, הם לא היו צעדים קצרי מועד, הם צעדים שעיצבו לא רק את איך שהדור שלנו חי, אלא גם איך שהדור של הילדים שלנו. ואני מציע שכל פעם שאנחנו מיואשים, שאנחנו חושבים שממשלות לא יכולות לדאוג לאזרחים שלהם, שהפוליטיקה זה דבר מושחת וזה דבר רע, ניזכר בעובדה שלא לפני המון זמן מבחינה היסטורית הייתה ממשלה שקיבלה החלטות של חינוך, של פריפריה, של שלום, של שוויון יהודי-ערבי. ממשלה ששיפרה באמת את החיים לא רק של מי שחי אז, אלא גם של הדורות הבאים. ואני מקווה שנוכל כולנו לשאוב השראה מהממשלה הזאת. ובעזרתנו, ובעזרתכם, נעמה, אנחנו נחזור לימים האלה ונחדש את ימי ממשלת רבין וימי דרך רבין, ושיהיה לנו בהצלחה. זה עלינו, זה על הדור שלנו, וזה על הדור הצעיר יותר מאיתנו. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ממש ככה. ולפני שאני מעבירה את השרביט לשר לשעבר אפרים סנה, צריך גם להזכיר עוד משהו ואת החוט המקשר. ההשקעה של ממשלת רבין גם בחינוך, בשוויון הזדמנויות בחינוך וגם בלימודי אזרחות, זאת השקעה שמחברת בין דמוקרטיה לחברה. הדבר לא נפרד. מי שרוצה כאן חברה טובה יותר צריך לחזק את האדנים הדמוקרטיים, את החשיבה הביקורתית, את הבנת מהי דמוקרטיה ליברלית, באמת את מקצוע האזרחות, לצד חיזוק ההזדמנות השווה של כל ילד וילדה. מי שרוצה למגר לאומנות, קיטוב וקיצוניות, צריך לחזק רווחה וחיים בכבוד. הדבר הזה הוא לא נפרד וחשוב מאוד לומר את זה, וזה משהו שגם, צריך לומר, מאפיין את הממשלה הזו, שאנחנו כה מתגעגעים לדבר הזה, הקונספט הזה של ממשלה שדואגת לאזרחיה. ופה אני מעבירה את השרביט לאפרים סנה, שהוא באמת, אני גם חייבת להגיד, מעטים האנשים שהם גם מנטורים ומורי דרך, אנשים שבאים פשוט לעזור. אני גם חייבת לציין, לא רק ברמה הפוליטית, האישית, המפלגתית, אפרים, מרגע ה-7 באוקטובר היה תת אלוף בצפון, מסייע, נמצא שם. לא כאיזה אחד שמצקצק וזה, אלא כאדם שאומר, אני את הניסיון שלי אתן עבור המדינה ברגע הכי קשה. אני חושבת שזה מעיד עליך יותר מכל. בן אדם שפשוט עושה מעשה, ככה אני רואה אותך, אפרים, אז וגם היום. תודה שאתה פה ממש, זה כבוד גדול. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> תודה רבה. הייתה לי זכות לשרת 400 יום מילואים בצפון. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אין אנשים כאלה, באמת, זה מדהים. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> זה נתן לי תחושה טובה מאוד. קודם כל, הכל נובע מרבין הבן אדם. רבין הבן אדם היה איש באופן קיצוני דובר אמת, ומקיים הבטחות, ולא מבטיח מה שהוא לא יודע שהוא יקיים. ואל תעשו השוואות. חשוב לי להגיד את זה, הוא לא היה מוציא מפיו דבר שאיננו אמת, גם כשהיה לזה לכאורה צידוק. אני אתן לכם דוגמה מהעבודה שלי איתו. היו כל מיני שליחויות, כל מיני נסיעות. "לאן אתה נוסע?", גם סיפור כיסוי לא לבלף. באופן קיצוני. זה מביא אותי לענייננו. כי בבחירות של 92', הוא הלך על סיסמה של שינוי סדרי העדיפות הלאומית, כסף לשכונות ולא להתנחלויות, חיזוק הגליל והנגב, מה שהיום קוראים פריפריה. אלה היו הסיסמאות, ואנחנו את זה ביצענו. ועכשיו ניתן כמה וכמה דוגמאות. הדוגמה שרמי הזכיר, אולי הכי עקרונית ויסודית, זה חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כל אזרח מקבל 100% של כיסוי רפואי. משלם, כולם משלמים, אבל בפרופורציה. 4.8% כל אחד מהכנסתו. מרמה מסוימת של הכנסה ומטה משלמים סכום סמלי, אבל משלמים. והכול כלול בסל הבריאות. מה שהיה אחר כך, זהב ומושלם ופלטינום וכל מיני תוספות, אנשים שילמו בכסף על טיפול רפואי, לא הרשינו שזה יהיה. שבועיים אחרי שהוא מינה אותי לשר הבריאות בממשלתו, העברתי בכנסת את החוק הזה שרמי הזכיר. אבל הייתה אחרי זה עבודה ארוכה מאוד לחוקק תקנון. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> מה, לא שררה, לא כוח כסף קבוע? כאילו, פשוט חוק לטובת הציבור? זה קונספט. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> זה חוק, לך אני יכול להגיד, סוציאל-דמוקרטי מובהק. מובהק במובהקים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אפשרי. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> כל המדיניות החברתית הייתה מדיניות סוציאל-דמוקרטית שרואה את מטרת המדינה בדאגה לרווחת האזרח. מה שבסיסמאות, 1 במאי, ביצענו. החוק הזה, שוב, דאג שהאזרח יקבל טיפול וסיוע רפואי מירבי מבלי שיוציא כסף מכיסו. דבר אחד לא הספקנו להעביר בקדנציה של רבין והוא נשאר עד היום, ותתקני אותי אם אני טועה, שהביטוח הסיעודי יהיה כלול בסל הבריאות. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> שיהיה ממלכתי. עכשיו הביטוח הסיעודי קרס. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> ואז המלחמה עם פקידי האוצר הייתה שיקנו את זה בכסף. וואו. להגיד לנו שביטוח סיעודי, שאנשים הכי מסכנים בחברה יקנו אותו בכסף, על זה היה מאבק גדול. ולא הצלחנו, עד היום לא. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לא, בשנתיים-שלוש האחרונות, דווקא בחסות כל הכאוס, הביטוח הסיעודי קרס. רשות שוק ההון לא עשתה את עבודתה כמו שצריך, הקופות לא תפקדו. היום ביטוח סיעודי בישראל, אנשים שילמו כל חייהם, הוא לא בתפקוד. לצערי, במה שקורה כאן לא הצלחנו לעסוק בזה, כי המציאות הלאומית והכול. אבל זה בדיוק הסיפור. מה שלא זרעו לפני כן, לא קרה לאחר מכן. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> מה שלא הספקנו לעשות בממשלת רבין, עד היום לא קרה. << יור >> נעמה לזימי: << יור >> נכון. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> אני אמשיך בנושא הבריאות, הרעיון היה ליישם את המדיניות של רבין בדברים הכי קטנים. ודאגנו לזה שכל טכנולוגיה חדשה, אז MRI לא היה בכל בית חולים. הפריה חוץ גופית, שהיום זה דבר מאוד, אז, לפני 30 שנה זה היה טיפול מאוד ייחודי ויקר. איפה דאגנו לשים את זה קודם כל? נהריה, פוריה, צפת, באר שבע, אשקלון. בתי החולים האלה של הפריפריה, שלשם דאגנו להכניס את הדברים הכי חדישים. למה? כי מדיניות. באו, אמרו לי, תודה רבה, כבוד השר, אמרתי, זו המדיניות של רבין. על זה הלכנו לבחירות, זה סדר העדיפויות הלאומי החדש. עם דגש מסוים על צעירים, דאגנו לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, להוסיף תקנה שישראלי שירד לחו״ל וחוזר ארצה לא צריך לחכות אף יום אחד, אז הוא היה צריך חצי שנה להמתין, לא יחכה אף יום שהביטוח יחול עליו ומיום נחיתתו בארץ בחזרה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> שזה מדהים. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> אחד ההישגים הגדולים של ממשלת רבין, שלא מדברים עליו הרבה, זה החזרת יורדים. החזרנו המון יורדים לארץ. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בתקופה הזאת, כשאנחנו רואים את גלי הירידה, זה שובר לב. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> צריך לזכור את זה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נכון. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> הזכרת את המיעוט הערבי. רבין היה מזועזע ממצב המגזר הערבי. אני זוכר את זה כמו הרגע. זה עוד היה בקמפיין שלו לראשות המפלגה. הוא הסתובב בארץ, חזר עם חברנו אריה ברוש מסיור. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אריה היקר. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> והוא חוזר, אני מחכה לו בקריה ליד המטה שלו, הייתי הרי תחתיו מפקד המינהל האזרחי של צה״ל בגדה. הוא אומר לי, אפרים, בגדה לא הרשינו כזאת הזנחה. הוא היה ממש מזועזע. למה? כי הוא ראה, יש את כפר סולם בגליל התחתון, הכביש מגיע עד השער של מרחביה, כביש מעולה. אחרי השער של מרחביה, מהמורות ובורות ואין שוליים. והוא אמר, אני ראש ממשלה, הדבר הראשון שאני עושה, אני סולל כביש לסולם. וכך הוא עשה, סלל את הכביש לסולם. את זה אני אומר כדוגמה. וזה חשוב שציינת את זה, כי זה חלחל מאוד עמוק. אני כשר בריאות בניתי יותר מרפאות אם וילד ומשפחה במגזר הערבי, משבנו כל קודמיי בכל שנות המדינה. יותר. ומתי ראינו את התגובה? אני זוכר שנסעתי לכפר עילוט, על יד נצרת, וחיכו לי בכביש ילדי בית ספר קטנים, והם נפנפו בדגלי ישראל. זו הייתה חוויה, שילדים מהמגזר הערבי – ואף אחד לא הכריח אותם – מנופפים בדגלי ישראל. זה השינוי. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> עושה צמרמורת. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> זה השינוי. וגם הזכרתם פה את הזכאות לבגרות. אחד הדברים שקפצו בקדנציה הקצרה שלנו, זו הזכאות לבגרות. מאיפה? בעיקר בערי הפריפריה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ובחברה הערבית. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> ביתר שאת בפריפריה. ואני לא רוצה להיכנס פה לדברים מפלגתיים, אבל אלה לא היו ערים שהצביעו עבודה ומרצ. לא. אבל שם, שרי החינוך דאז, רובינשטיין, נתנו את הדגש, והייתה לזה תוצאה בדבר הכי חשוב לעתיד הצעירים, הזכאות לבגרות. יש עוד נושאים. הוזכרו פה המחלפים, הנגישות. זו הייתה מדיניות של רבין להרים את הפריפריה לגובה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני קוראת לזה מדיניות השלום בתוכנו. ממש ככה. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> כן, ואת זה צריך לזכור. אני יכול פה לספר סיפורים עד חצי הלילה, אבל לא בשביל זה הבאת אותי. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אפרים, זה מרתק ומדהים לשמוע. אני אגיד רגע ככה איזה משהו אישי. אבא שלי, שהיה מזכיר סניף מפלגת העבודה בתקופת רבין, במגדל העמק, גם לפני רבין, הוא היה איש של אמנון רובינשטיין. ובגלל שהם הכירו, בזמנו הוא חיבר אותו. והוא אמר, תשמעי, שר חינוך, לא עיר שהיא עיר של המערך, פשוט אכפת לו. הוא היה מגיע ועושה, וזאת הייתה החוויה של מה הממשלה הזאת. בהקשר הזה, אני אומרת לך, של החינוך, אצלי בבית זה יושב מאוד חזק, כי זאת הייתה ההוויה, זאת הייתה המציאות. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> אבא הוא איש חינוך, למד מבית הספר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ואני אספר רגע משהו. כשאני נכנסתי לראשונה ללשכה של מי שהיה ראש עיריית יוקנעם, סימון אלפסי, לפני איזה 15 שנה, כל המסדרון והכול מלא בתמונות של רבין. וזה מרשים לראות את זה, אבל אני לא רגילה לראות את זה. הוא אמר, אזור התעשייה של יוקנעם, מה שהפך את יוקנעם למה שהיא, זה הכסף שרבין נתן לפריפריה. אגב, גם אזור התעשייה במגדל העמק. אבל הדבר הזה שהפריפריה לא תצטרך להיות תלותית, אלא היא תהיה עצמאית, והיא תהיה זקופה בפני עצמה, זאת הייתה תפיסה ברורה, שהיא לא צריכה נדבות, היא פשוט תעמוד, כי המדינה תעשה מעשה שהיא תהפוך להיות משהו עצמאי שחי. וזה מדהים היה לראות את הוקרת התודה ואת ההבנה הזאת שהייתה ממשלה שדאגה לנו. אני רוצה לעבור מפה לחגית עופרן. אנחנו מכירות שנים עוד מארגון שלום עכשיו, אבל גם עבדה בממשלה המדוברת, ממשלת רבין. לא רבין? אוקיי, חלקית. << אורח >> חגית עופרן: << אורח >> ברק. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> הוא פחות. אבל חגית, תודה שאת פה, קודם כל. הבמה לרשותך. << אורח >> חגית עופרן: << אורח >> תודה רבה, חברת הכנסת לזימי, על היוזמה. זאת זווית מאוד חשובה להסתכל מהזווית של הצעירים. אני הייתי אז צעירה, הייתי בצבא כשרבין נבחר, אני זוכרת, באמצע ההכשרה שלנו היה הסכם אוסלו. עצרו את הקורס באמצע, ושלחו אותנו לאיזה חדר כזה עם טלוויזיה שצריך לדפוק עליה כדי שיראו, וראינו את הטקס ההיסטורי, והייתה לנו תקווה. בעצם ממשלת רבין נתנה לצעירים בארץ תקווה, בניגוד לממשלה הנוכחית, שמבטיחה לנו מלחמת נצח והידרדרות מוסרית, ותחושה של ייאוש טוטאלי. אני רוצה לומר כמה דברים ממה שאני מכירה על ממשלת רבין. רבין הבטיח בבחירות שינוי סדר עדיפויות, וסדר העדיפויות של הממשלה שלפניו, ממשלת הליכוד, שמיר, שרון היה אז שר השיכון, זו הייתה מין שפיכה של כסף בערמות על בנייה בהתנחלויות. היה שיא של כל הזמנים. בשנת 1991 בנו בהתנחלויות 7,700 יחידות דיור, וזה היה אז סודי, כי לא רצו שאנשים יידעו. ואני זוכרת עוד שנים אחר כך, בשלום עכשיו, כשהיינו יוצאים לספור את הבתים בהתנחלויות, היינו מוצאים שכונות שלמות ריקות. אפילו ב-2003, שרון היה ראש ממשלה והכריז שדין נצרים כדין תל אביב ושצריך לבנות עוד בעזה, יצאתי עם דרור אטקס, שהיה לפניי בתפקיד של מעקב התנחלויות, לסיבוב בגוש קטיף, וספרנו למעלה מ-200 בתים ריקים שהיו בהתנחלויות, כי ממשלת הליכוד פשוט שפכה ובנתה, ובכלל לא היו מתנחלים שיגורו שם. אז באה ממשלת רבין ואמרה, אנחנו משנים סדר עדיפויות עוד לפני אוסלו בכלל – הקפאת הבנייה בהתנחלויות. וכמובן שהתנפלו על רבין, ואמרו איך אתה יכול? ויש לאנשים חוזה, והמדינה כבר הבטיחה וצריך להשלים את החוזה. אז הוא אמר, בסדר, מי שצריך יקבל פיצוי. הקימו ועדה, נתנו פיצוי לקבלנים על ההשקעה שהם הפסידו, לא על מה שהם חשבו להרוויח. וזה לא היה המיליארדים שפחדו מהם, ובאמת מספר התחלות הבנייה ירד באופן דרמטי, בהקפאה שלא הייתה כמותה מאז ועד היום. דבר נוסף, ממשלת הליכוד הקימה כל מיני מנגנונים להתנחלות, למשל במזרח ירושלים. אצל שר השיכון אריאל שרון הקימו מערכת, שאפוטרופוס נכסי הנפקדים מכריז על נכסים כנכסי נפקדים. המדינה, משרד השיכון, לוקח את הנכס הזה, מקצה אותו לעמותת אלע"ד למשל בסילוואן. עמותת אלע"ד בתמורה מתחייבת לעשות שיפוץ בנכס, ואת השיפוץ בנכס היא מקבלת מתקציב אחר של משרד השיכון, עושה את השיפוץ, וזה דמי המפתח שלה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אבל לשיפוצי דיור ציבורי, אנחנו צריכים להתחנן למשרד השיכון, מה אני אגיד לך? תקשיבי, חיים בחורבות, העניים בישראל. << אורח >> חגית עופרן: << אורח >> למי שעוד מצליח לקבל איזשהו דיור ציבורי, זו באמת חרפה. אבל זה הגיע עד כדי כך שעטרת כהנים, עמותה שהתנחלה בעיר העתיקה, ברובע המוסלמי, הם קיבלו תקציב נר, תקציב סיוע בדיור לעניים, הם קיבלו שכר דירה למתנחלים. זאת אומרת, הממשלה משלמת את כל הכסף של המתנחלים, ובתמורה המתנחלים מקבלים את הנכסים ועוד משלמים את שכר הדירה. בקיצור, שחיתות מטורפת. ובאה ממשלת רבין, ואחד הדברים הראשונים שהיא החליטה זה להקים ועדת בדיקה שחשפה את כל המוגלה הזאת, ובאמת עצרה את המכונה הזאת, ובעצם הפסיקו אז את חלוקת הנכסים במזרח ירושלים על חשבון פלסטינים ועל חשבון כולנו. לא הכול תוקן עד הסוף, אבל אני אומרת, יש לנו היום ממשלה שגם היא ממציאה שיטות מפוקפקות ומנגנונים שנועדו לחזק רק מגזר אחד של מתנחלים, של בייס, וממשלה שתבוא בעזרת השם אחרי הבחירות צריכה להיות ממשלה שבאמת מבטיחה שינוי בסדר העדיפויות. לא לפחד, לקחת את המנגנונים שהממשלה הזאת הקימה ולשנות אותם ולהבטיח עתיד לנוער שלנו. אם אנחנו פה בוועדת הצעירים, אני חושבת שאחד הפשעים שהממשלה שלנו היום עושה זה לכל אותו נוער בסיכון שמסתובב בגבעות בשטחים, והממשלה מעודדת אותו, מממנת לו את הנוכחות בכל מיני חוות עברייניות, שמשתתפים באלימות איומה ונוראה וחשופים לאלימות ולסכנה, ובעצם הרבה מהם הם נוער בסיכון, נוער שלא הסתדר במסגרות, ובמקום למצוא להם מסגרת שתטפל בהם, שולחים אותם לעוד יותר סיכון. זה עוד אחד מהדברים שצריך יהיה לתקן. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה רבה, חגית. אני עוברת לעוד דובר, ואז אנחנו נעשה פינג פונג עם רשויות ודוברים שיש כאן. אני מזמינה את בן אדם, שהוא אמן, איש טלוויזיה ואיש שלום. לא פעם ראשונה שלך אצלנו בדיון, ואתה תמיד מאיר פה זוויות חשובות וטובות. תודה שאתה איתנו, בן. << אורח >> בן אדם: << אורח >> תודה, נעמה. אני רוצה להגיד באופן אישי, בתור אדם שהרבה שנים ברחובות, פעיל לשלום, שהאישה הזאת מבחינתי מייצגת את הדור הצעיר בכנסת מתוך 120. יש שניים, היא וגלעד. אז תודה על מה שאת עושה למעננו כל הזמן, אני מעריך אותך, והולך אחרייך. ואמא שלי גם ממגדל העמק. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> זה שווה הכול, רבותיי. << אורח >> בן אדם: << אורח >> אני אדבר עליה עכשיו. "אמא, אני רוצה לבוא איתך לפגוש את רבין". התחננתי בפניה לפני שהיא יצאה לכנס של מפלגת העבודה, אוקטובר 95'. היא לא הבינה איך ילד בן שבע כל כך להוט לפגוש את ראש הממשלה. הוא היה הגיבור שלי. אני זוכר את עצמי מביט בו בעיניים משתאות דרך הטלוויזיה. ואז הגענו לשם ומשכתי אותה ביד עד אליו. אמא הייתה מובכת ואמרה לו בקול חרישי – "הילד נורא רצה לפגוש אותך". הוא הניח אותי על ברכיו, ובמשך דקות ארוכות כל מי שעבר כדי ללחוץ את ידו ליטף גם את ראשי. הייתי בעננים. הוא רכן לעברי ושאל מה החלום שלי? "שיהיה סלום", עם ה-ס' הילדית שלי עניתי. הוא חייך והשעין את לחיו על ראשי. להיות ילד בתחילת הניינטיז הרגיש כמו הזמן המדויק להגיע לעולם. הסכם השלום עם ירדן, הכנות להסכם שלום עם פלסטינים, דיבורים על שלום בבית הספר, בבית, בטלוויזיה, בכל מקום. זהו, עוד רגע שנים של מלחמות שמספרים עליהן עומדות להסתיים. הגעתי בדיוק בזמן לתקופה המושלמת. שלום, אידיליה. "כשתהיה גדול, כבר לא יהיה צבא. יהיה שלום במזרח התיכון ונזכה סוף סוף לחיים טובים ושקטים". בליל הרצח ישבתי לבד בסלון בבית הישן של הוריי. אמי ישנה, אבא היה בעבודה, ואני כמובן התעקשתי לראות רבין בטלוויזיה. בין ההבלחות לשידורים מהעצרת שידרו את אסקימו לימון. בדיעבד באותו לילה איבדתי שתי תמימויות. לפתע הופיע כיתוב מבזק. הערתי את אמא ושאלתי אותה מה לעשות. היא הציעה שאנמיך עד שזה יעבור. אני זוכר את עצמי רואה את התמונות מהכיכר וליבי פועם בחוזקה. לא הצלחתי להבין מה מתרחש. לפתע אבא נכנס הביתה, מוצף בדמעות, בקול חנוק מבשר לנו "רצחו את רבין". בכיתי כל הלילה. בבוקר סירבתי ללכת לבית הספר. לא הייתי מוכן לקבל את זה. סופרמן שלי, שלפני חודש סיכמנו ביחד על הגשמת חלומות, לא יכול ללכת עכשיו. הוא גיבור על, הוא לא יכול למות. אני רואה בימים האחרונים שוב ושוב את הווידאוז מהתקופה שקדמה לרצח. איזו הסתה מכוערת ובלתי נתפסת. איך מי ששולט מאז עומד שם במרפסת זחוח ומלהיב. איך בליל הרצח הוא עוטה על פניו מבט כאילו עמום, משחק גרוע. איך רבין אמר כמה ימים לפני שזו תהיה איוולת להיפגש איתו, כי הוא צבוע ולא מאמין לו למילה. אף אחד לא מאמין לו למילה, גם 30 שנה אחרי. מאז המילה 'שלום' נעלמה לגמרי. צמד המילים 'מלחמת נצח' תפסו את מקומה. גם שנאה, פילוג, שחיתות, גזענות ומשיחיות. חמאס הוא נכס ולא תהיה לעולם מדינה פלסטינית. הדור המתוק של שנות הפנטזיה האילוזית על השלום הפך לדור משועבד למנהיג שקרע את החברה הישראלית, טיפח את חמאס, מחק את הרשות הפלסטינית והפך את השלום עם שכנינו לדבר בלתי אפשרי. בינתיים הדור הזה כורע תחת הנטל הכלכלי. דור שלא חולם לקנות דירה, שלא יודע מה זו חברה מתוקנת, לא יודע מה זה עתיד בהיר, פרנסה מכובדת, אבל יודע טוב מאוד לרוץ עם הילדים על הידיים למקלט. דור שאת רובו אני שומע שחושב ברצינות לברוח מפה, לפני שנהפוך למונרכיה משועבדת לשלטונו הנצחי. אבל דווקא עכשיו, אחרי שנתיים של מלחמה, אחרי שכל מה שהכרנו התפרק וחלק מהלב שלנו חזר הביתה עם החטופים, יש הזדמנות גדולה ואמיתית לשינוי. רגע לעשות תיקון. עכשיו כשיש גיבוי אמריקאי, אירופי, מדינות ערב המתונות, אנחנו יכולים לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים ולעשות תיקון היסטורי. הסדר שלום. לא בבום, לא בבת אחת, לא אהבה וחומוס וחיבוקים. לאט-לאט. בנייה של אמון ואפשור של חיים נורמליים ובטוחים בשני הצדדים. אם רק יבינו פה שרק זה יבטיח ביטחון אמיתי, ארוך טווח ויציב, כמו אחרי כיפור, שהכול היה שרוף ואף אחד לא האמין, ודווקא מתוך ההלם והכאב צמחה תבונה, מישהו האמין שהשלום הזה יחזיק 50 שנה? זה הרגע שלנו לבחור לאן אנחנו הולכים. להמשיך באותם שדים ישנים, קונספציה של ניהול סכסוך מתישה ורוויית דמים? או לנסות דרך אחרת, דרך של חיים, של אחריות, של פיוס, של שלום? זה הזמן שלנו להיאבק, הצעירים פה, על העתיד פה, על הדרך, לשנות את הכיוון בחזרה לדבר הנכון, לדבר על שלום ועל אהבה ועל פיוס ועל קירוב ועל חיים משותפים, פה בין השבטים בחברה הישראלית ופה ביחד עם שכנינו הפלסטינים. גם שם גדל דור חדש, ואנחנו והם ניקח את המושכות לידינו וניצור את השלום הנצחי. לא נהיה מוכנים לעוד 80 שנה של שנאה ומלחמות, לא נהיה מוכנים לפוליטיקה של אינטרסים ושחיתויות וגזענות, לא עוד שדים עדתיים, העצמת הנפרדות בינינו וליבוי השיסוי והשנאה. נשבר לנו מכל הביבי נתניהוז ושותפיו צמאי הדם, מכל הפוליטיקה הישנה והמעפנה, הפרימיטיבית והאינטרסנטית, המסיתה. ראינו אתמול בערב מה קרה, איך הרגשנו, מה התוצאה של ההסתה כאילו לא עברו 30 שנה. נמאס מכל הסדר הישן, אין לנו ברירה אלא ליצור סדר חדש. זה אפשרי. שלום. אין דרך אחרת, אף פעם לא הייתה ואף פעם לא תהיה. תודה רבה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה, בן. שלום, גם הדבר הכי יהודי שיש. << אורח >> בן אדם: << אורח >> הדבר הכי יהודי שיש. חד משמעית. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> וואו, תודה רבה. אני רוצה להזמין, באמת כבוד גם שהגיע אלינו, מיכה גולדמן, סגן שר במשרד החינוך לשעבר, אחד מעמודי התווך של תנועת העבודה. תודה שגם אתה איתנו כאן, מיכה. נשמח לתת לך את הבמה. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> קודם כל, בוקר טוב לכולם. אני מתנצל שהכבישים מאוד פקוקים, אבל אמרתי שאני לא מוותר ואני מגיע. קודם כל, אני מודה לך, נעמה, על ההזמנה, וחברי אפרים סנה, שיצא לנו לשבת גם כיסא על יד כיסא בבניין הכנסת, במליאה, והוא עזב אותי כשהוא הפך להיות שר הבריאות. ובתקופה שלמעשה הוא היה בשנתיים, אני חושב ששנתיים הספקת להיות? אני רוצה להתייחס לשני דברים. מובן שהיום אנחנו מציינים 30 שנה לרצח, אני ובני, ואני אספר לכם איך הגעתי לעצרת. אנחנו יוצאים מהבית ומתוך כוונה לראות משחק של מכבי חיפה נגד ביתר ירושלים בקריית אליעזר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> השכונה בה גרתי עד לפני שנתיים. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> בצומת מגידו הבן שלי אומר לי, אנחנו לא נוסעים למשחק, אנחנו נוסעים לעצרת. הוא היה בקורס קצינים, הוא בא לחופשת שבת, והוא אומר לי, אני באתי, עשיתי מאמץ והתחלפתי עם מישהו אחר כדי להיות בעצרת ולא במשחק הכדורגל. הבן אומר לאבא ולא הפוך. ואז המשכנו והגענו לעצרת, ועלינו לבמה, ולחברי כנסת ולשרים, הייתה העדפה שעל הבמה למעלה. עלינו לשם ורבין הגיע, והיו לי דקות ארוכות עם רבין, כמובן שעברנו את ההצלחה הגדולה של העצרת עם שיר השלום, ובתום שיר השלום אנחנו הולכים לכיוון המדרגות, גם הבן שלי, ומצטרפים לרבין, לאה עוזבת, ואני כבר רואה את ההפקרות של האבטחה. כמו שאנחנו יורדים, אני אומר לו, יצחק, לא אמרת תודה לצ'יץ' שארגן את העצרת, ולז'אן פרידמן, שניהם ארגנו. חזרנו לאחור והלכנו להגיד תודה לצ'יץ' ולז'אן פרידמן. בדרך הוא רואה את גידי גוב, והתברר לי שגידי גוב היה עם הבן שלו, והוא אומר לגידי, אתה יודע שאני הייתי הסנדק שלך? הם גרו יחד בצהלה, ההורים של גידי, הם גם היו שכנים בצהלה, והייתה ידידות גדולה מאוד. ואז אנחנו הולכים לכיוון המדרגות, ואני שומע בדרך שאנשי השב״כ אומרים, "קדימה לפרק את החמ״ל", ומשאירים את יורם ואת יצחק לבד בלי שום מאבטחים. אנחנו יורדים, תוך כדי אני מחכה לו, משום שהייתה לנו מטרה להיפגש בבית של עידו דיסנצ'יק, שנעשתה שם ארוחת ערב לפרידה אחרי העצרת, שאבי פרימור עומד להיות שגריר באיטליה. כמו שאנחנו יורדים, נעמדים מהצד, והיריות. אני והבן שלי והנהג, אנחנו מיד נמצאים באיזה הלם, אני רואה שדוחפים את רבין לאוטו, ואני אומר, אנחנו רצים לאוטו שלנו, ונסענו ישר לבית החולים איכילוב. עוד בדרך, אלדרוטי, שהיה מנכ״ל משרד ראש הממשלה באותה תקופה, מתקשר אליי ואומר לי, "מיכה, שמעת? רוץ מהר לאיכילוב". אמרתי לו, אני בדרך לאיכילוב. באנו לאיכילוב, ואז אנשי השב״כ אומרים לי, "תמתין בחוץ, תקבל את לאה, לאה רוצה להגיע לכאן". ואני קיבלתי, וראו הרבה תמונות שלי שאני מקבל את לאה רבין, ואנחנו נכנסים שם פנימה, ואני בהלם, הבן שלי בוכה, והייתה אווירה מאוד קשה. אנחנו כבר לפני התקשורת יודעים ב-20 דקות לאיזה כיוון זה הולך, משום שגם מנכ״ל בית החולים היה בבית של עידו דיסנצ'יק, כל החברים שחיכו שם הגיעו לבית החולים. ופה אני מתאר, מובן שאלו היו רגעים מאוד קשים, ובאותו לילה, זאת אומרת, זה היה לילה קשה, והבן שלי, אני יודע שאנחנו חייבים לחזור לכפר תבור עד 03:00, משום שאני ב-05:00 מקפיץ אותו לרכבת בחיפה, עוד לא הייתה רכבת בעפולה, כדי שהוא יגיע לבאר שבע. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> בשביל זה היה צריך שאני אהיה שר התחבורה. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> כן. ואז נסענו בבוקר, לא ישנו כמובן בלילה, אני לוקח אותו, משום שיש לו סדר יום משלו, וחזרתי. ובאמת, הלם גדול במדינה. ואני לא רוצה להיכנס אל הצד הפוליטי, מה היה קורה לו פרס היה מקיים את הבחירות כעבור חודש-חודשיים, והדחייה. התוצאה הייתה אחרת, משום שהמדינה הייתה בהלם, והליכוד, וביבי היה בהלם, כולם היו בהלם, שאני לא רוצה להגיד עכשיו פה מילים חריפות, אני אגיד רק משפט אחד. הוא לא היה צריך לשחרר את עצמו מהאחריות ממה שקרה באותו לילה. ולא רוצה להרחיב מעבר לזה, משום שאנחנו רואים את ההתנהגות של השנים האחרונות, ולמה הגענו, ולאיפה אנחנו הולכים. ואני לא הייתי שייך לקבוצה היונית של מפלגת העבודה. אני הייתי בתוכנית אלון, ואני גדלתי בבית שהחינוך זה יגאל אלון, וכמובן יצחק רבין, אז כל מה שקשור לנושא מדיני, אנחנו היינו הרבה יותר אקטיביסטים במובן האחר של חברי מפלגת העבודה. לא היינו פופולריים גם בתקשורת בגלל הדעות היותר מרכזיות שלנו, ואי אפשר להתעלם מזה. אבל אני רוצה להתייחס אל יצחק רבין כראש ממשלה, ואני אתייחס לראש ממשלה בתקופה שאני גם הייתי ראש המועצה בכפר תבור, ואני ומאיר שטרית היינו הצעירים ביותר בארץ. שנינו נולדנו ב-10 באוקטובר 1948, גם מאיר וגם אני, הוא ביבנה ואני בכפר תבור. יצחק רבין, כשנבחר להיות ראש ממשלה, וכשאנחנו מדברים על הנושאים החברתיים, הוא קבע מדיניות ברורה – עדיפות לגליל, עדיפות לנגב ועדיפות לירושלים. שלושת האזורים האלה, הייעוד של התקציב היה כדי לסגור פערים בגליל ובנגב ובירושלים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> העיר הענייה בישראל. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> היא הייתה ענייה כבר אז, והרבה יותר. למרות שטדי קולק הצליח להביא הרבה תרומות, אבל מה שקשור לאוכלוסייה, זאת הייתה עירייה שנשענה על איזון תקציב של המדינה עד היום, דרך אגב. היא מקבלת היום מיליארד שקל מתקציב המדינה כדי לאזן תקציב בשונה מערים אחרות. השמן והרזה זה בדיוק ירושלים, שלמעשה מיעוט מחזיק את האוכלוסייה של מיליון התושבים בירושלים. סדר העדיפות של רבין היה מתוך כך שהוא הבין שהנגב דליל, הגליל דליל, באותה תקופה האוכלוסייה הלא יהודית בגליל הייתה 54%. היו אזורים כמו אזור נפת עכו, אם אני מחלק את הגליל לארבע אזורים, יש עכו, יש כנרת, יש צפת ויש עמק יזרעאל. ארבעה אזורי נפות. באזור עכו ובאזור נצרת זה עמד 70 מול 30. לא יהודים 70, יהודים 30. אני גדלתי בבית שהיחסים בין יהודים לערבים היו משפחה. אצלנו בחצר שלנו הייתה משפחה ערבית מדבוריה, אמא שלי לא ידעה לבשל, ואנחנו חיינו מאותו סיר ומאותה צלחת והיה יחס הדדי. ולכן גם יגאל אלון, היה לו חינוך של יהודים-ערבים יחד. הוא הבין מה זה. כשהוא גדל בכפר תבור, הוא גם הבין את זה. ויצחק רבין, שלמד בכדורי, הוא ידע מה החשיבות של היחסים בין ערבים ליהודים, משום שכדורי-כפר תבור, אנחנו חיינו מתוך אוכלוסייה של 20% יהודים ו-80% לא יהודים. והחיים מאז ועד היום הם חיים לדוגמה. ולכן יצחק רבין, כשהוא הבין שהוא בא להיות ראש ממשלה בקדנציה השנייה, אחד הדברים המרכזיים, ואני סגן שר חינוך כבר, ואני מטפל בכל מה שקשור במשרד החינוך באותם נושאים, שזה הבינוי וכל מה שקשור. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> צריך לומר, 6,000 כיתות נבנו בממשלה הזאת. זה משהו מטורף. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> התקציב גדל. לזכותו של יצחק רבין, הוא הרחיב את תקציב החינוך אז ב-8 מיליארד שקל. אני זוכר שהייתה ישיבת הכנה בממשלה, והוא הזמין את פוגל, ופוגל הסתכל, הוא אמר לו במילה פשוטה מאוד, הוא אומר לראש הממשלה. הוא אומר לו, מר רבין, אתה פה מכין תקציב שאני לא יודע מאיפה נמצא את ה... הוא אמר לו, מר פוגל, אנחנו בעוד שלושה שבועות נפגשים, ואתה מרחיב את הסעיפים שאני החלטתי, ויש לך שתי אפשרויות, או לבצע, או שיבצעו את זה אחרים. ופוגל הבין את הרמז. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> זה לא רמז. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> זה לא רמז. ולכן, אני אומר, סדר העדיפות שיצחק רבין קבע בקדנציה השנייה שלו, שהוא למד הרבה מהקדנציה הראשונה איפה צריך לתקן, ולמעשה צריך לזכור שלפני הבחירות המגזר הערבי היה נגד יצחק רבין, אחרי לשבור את העצמות וכל ההתייחסות שלו. לאחר שהוא נכנס להיות ראש ממשלה, בליל הרצח, הערבים בכו לא פחות מאשר היהודים. משום שהם הבינו שסגירת הפערים שהוא ביצע במערכת החינוך במגזר הערבי, התשתיות, וזה עוד לפני שהוא היה שר התחבורה, אבל הוא מכיר את זה, לא היה מצב שהיה יישוב שאין מערכת חינוך מסודרת. הוא הטיל עליי ואמר לי, מיכה, אתה דואג לסגור פערים גם במספר הכיתות החסרות. ולשם איזון, גם כשישבנו עם החרדים, רבין בא ואמר, אתה דואג שכולם מקבלים כיתות בלי הבדל. וגם לגבי יהודה ושומרון, אני רוצה שנדע, השרה הייתה שולמית אלוני, ושולמית אלוני הבינה, הוא אמר לי, מיכה, גידול טבעי ביהודה ושומרון, אתה מעמיד להם בלי לחסוך בשום מטר של בנייה. משום שהילדים ביהודה ושומרון לא אשמים בגלל המדיניות הזאת או המדיניות האחרת. לכן ההתייחסות שלו הייתה קודם כל לכלל תושבי מדינת ישראל. וסדר העדיפויות שהוא קבע, אנחנו פשוט שכחנו, כשאפרים כבר היה שר תחבורה, מאוחר יותר, המסילה השנייה לבאר שבע, המסילה השנייה לחיפה, הקמת כביש 6. כל מערכות התשתיות במדינת ישראל, כל בתי המשפט היו במבנים, דוד ליבאי היה שר המשפטים. בנו בתי משפט חדשים בצפון, בבאר שבע, בכל המחוזות, כולל בתי משפט לשלום. זאת אומרת, הפיתוח היה פיתוח בכל מקום, וסגירת הפערים. אני רוצה לסכם. אני חושב שסדר העדיפות החברתי שיצחק רבין הוביל היה שונה ממה שאנחנו רואים מאז הרצח. נעשו דברים. אני הייתי יו"ר נתיבי ישראל לפני עשר שנים, אני מכיר את העשייה במדינת ישראל שנעשתה, גם בממשלה שאני לא רוצה להזכיר שמי עומד בראשה. ולכן אני אומר, היו דברים שנעשו. אבל מה שקשור, במשפט מסכם, היום אנחנו שתי מדינות במדינה אחת. ואנחנו היום נמצאים, אני בא לאכול ארוחת צוהריים במסעדה בגבעת אולגה, אז אומרים הנה השמאלן נכנס. זאת אומרת, אנחנו נמצאים במצב שזה חדר לאוכלוסייה הרחבה, וזאת הסכנה של עתידה של מדינת ישראל. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ממש. רק לחשוב רגע על זה שאחים לנשק צריכים לעשות ריבוד כבישים בקריית שמונה כי מחרימים, או שצריך להתחנן לשקם את סורוקה. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> למה הוא לא איש שלהם, למרות שהוא חבר מפלגת הליכוד. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ממש. זה עוד יותר קיצוני. ולהתחנן לשקם את סורוקה אחרי טיל איראני, זה הכול כל כך קיצוני בקוטביות. אבל אני רוצה לתת לליאור ברק, משרד הבריאות, שגם זמנו קצר כאן, סמנכ״ל קופות החולים. אני ככה אתן רגע איזושהי הכוונה, ברשותך. אנחנו שומעים הרבה מאוד על שחיקת תקציב הבריאות מאז ממשלת רבין, מול אוכלוסייה מזדקנת ופריפריה גיאוגרפית, שמקבלת פחות מבחינת שירותים רפואיים, גם פריפריאלית כמובן, בהקשר של מרכזים רפואיים. וגם על קופות החולים שלא תמיד יכולות לעמוד על הנטל הכלכלי. בממשלת רבין פעלו לייצב. מה מבחינת מדיניות? עכשיו תראה, אתה לא דרג פוליטי ולא ממשלתי. לכן השאלות הן שאלות באמת מקצועיות, להבין. ואני אשמח גם להתייחסות לסיפור הסיעוד בהקשר הזה. וגם, קודם כל, תודה שאתה פה איתנו היום. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> אני אגיד שני דברים. אחד, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ודאי היה חוק מצוין עד היום, שנותן באמת שירותי בריאות לכל אזרח במדינת ישראל, בין אם הוא עובד, בין אם הוא לא עובד. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> קשה לדמיין את המדינה בלי החוק הזה. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> ואופן התשלום שנגזר כחלק מההכנסה הוא בוודאי דבר נכון, מבורך. טוב יותר מהחלופות שקדמו, שכל אחד היה מדביק בול, לא משנה אם אתה מרוויח 50,000 שקל או מרוויח 5,000 שקל, אתה אמור לקנות את אותו בול. וכמובן שהמנגנונים שבהם קופות החולים היו, גרמו לזה שגופים אחרים הסתדרותיים בדרך כלל, שתו חלק גדול מאותו תקציב או מאותן הכנסות מבולים שהיו מהמבוטחים. אז בוודאי שהחוק נתן, בבסיסו נמצאים ערכי צדק, שוויון ועזרה הדדית, וזה מה שאנחנו מנסים תמיד להקפיד בכל צעד ושעל כשאנחנו מפקחים על תחומים חדשים או על יישום החוק, להקפיד שזה אכן מבוצע. מבחינת תקציבים, גם כשהחוק נחקק, ובעצם עד היום, אין עיגון של הקידום של התקציבים. הקידום של התקציבים מבחינת, יש שלוש תוספות בשנה שמתקבלות לסל הבריאות. אחת מהן היא קידום מדד מחירים כזה או אחר של יוקר הבריאות. הוא תוקן מאוד בשנים האחרונות, והיום הוא מדד הרבה יותר יעיל. קידום דמוגרפיה, בעצם להגיד, אם בעבר האוכלוסייה הייתה גדלה ב-2% בשנה, התקציב לסל היה מתווסף ב-0.6%, זאת אומרת, שליש מזה או חצי מזה, והיום אנחנו כבר מעל הגידול הדמוגרפי, זאת אומרת, גידול דמוגרפי פלוס 0.2% שלוקח את מקדם ההזדקנות של האוכלוסייה כדי להוסיף. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> יש היום מנגנון עדכון סל? << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> אני אומר, יש היום, הוא לא קבוע בחוק, הוא קבוע בהחלטת ממשלה. המנגנונים היום בוודאי, כמו שאמרתי, הם טובים יותר ממה שהיה בעבר. בעבר, למשל, קידום דמוגרפי, היינו מגיעים למצבים של חצי אחוז מתוך גידול האוכלוסייה של 6% והיום אנחנו מעל גידול האוכלוסייה. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> כמה זה היום? << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> היום זה גידול האוכלוסייה פלוס 0.2%. כי יש מקדם מסוים שצריך, בגלל הזדקנות של האוכלוסייה, ככל שאנשים מבוגרים יותר, כמובן שתשומות הבריאות גבוהות יותר. ודיברתי על מדד יוקר הבריאות, שאנחנו מעדכנים אותו אחת לתקופה, והיום הוא טוב יותר, אבל עדיין צריך לעדכן אותו שיתפוס את התשומות, שהתקציב יענה על התשומות הגדלות באותה מידה. זה עדיין לא באופן מלא. הדבר השלישי זה סל התרופות. בעצם טכנולוגיות חדשות, בעיקר תרופות שמתווספות לסל כל שנה. אנחנו עכשיו ממתינים לתחילת ועדת הסל של שנת 2026, ואנחנו מקווים שאת הדבר החשוב הזה לא יתעכב, והוועדה תוכל לשבת בהקדם ולהחליט על תרופות חדשות. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אבל עכשיו יש בעיה בגלל שאין שר בריאות. יצא לי לפנות באמת לוועדת הסל גם על תופעת התרופה החדשנית למיגרנות, וגם מיאסטניה גרביס. פעמיים עודכן הסל, וזו בשורה. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> בתור חבר ועדת הסל, אני יכול להגיד שיש המון טכנולוגיות שמגיעות, כולן חשובות, כולן טובות, ובסוף אי אפשר להכניס הכול. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> משנה את החיים, כן. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> 600 מיליון? כמה זה? << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> 650 מיליון, שזה באמת הרבה יותר מאשר בשנים עברו, ובכל זאת, אף פעם זה לא מספיק. זה 650 חדשים כל שנה. ולגבי שאלתך על הביטוח הסיעודי. אכן, אני לפחות ככה, אנחנו במשרד, ביטוח סיעודי זה עניין סוציאלי בעיקרו. וכמו שלפני 30 שנה נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהיה הראשון בסדרה, ו-15 שנה אחריו נחקק חוק פנסיית חובה, שהיה השני בסדרה, והשלישי בסדרה היום כבר צריך להיות חוק, אני לא יודע אפילו אם ממלכתי, אבל בוודאי מודל כלשהו שייתן פתרון סיעודי, שהיום נמצא באופן חלקי מאוד ובאופן שלא מחזיק מעמד במציאות הקיימת. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני מאמינה בחוק בריאות סיעוד ממלכתי, אבל גם מודל אחר יהיה פתרון. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> לפני כעשור בעצם כל חברות הביטוח הפסיקו לשווק פוליסות ביטוח סיעוד פרטיות. למה? הם ראו שתוחלת החיים מאוד גדלה, ואולי לא כדאי להם. הדבר היחיד שנשאר זה הביטוחים הקבוצתיים על ידי חברות הביטוח, אבל הסוכן כביכול, או בעלת הפוליסה, הייתה קופת החולים. ובשנים האחרונות, באמת עם עלייה מבורכת בתוחלת החיים ועלייה בתוחלת של חולה סיעודי, שחי היום הרבה יותר שנים לשמחתנו, גם הביטוחים האלה, המודלים שלהם כבר לא כך יציבים. והיום, בעצם מה שקרה בשנה האחרונה, שהממונה על שוק ההון החליט לבטל את חובת המשכיות, הביטוחים האלה היום נמצאים במצב מאוד... << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> רעוע. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> בוא נגיד ככה, אם אני הייתי ממליץ לילדה שלי שהשתחררה מהצבא, אם לעשות ביטוח סיעודי, שהיא כנראה תצטרך אותו בגיל 70, וכל שנה או כל שנתיים יכולים פשוט להגיד לה, זהו, סטופ, אין יותר, ההמלצה שלי, הייתי שוקל, בוא נגיד שיש פתרונות אחרים טובים הרבה יותר לדבר הזה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אבל זה כבר חוץ-מדינתי, זאת אומרת, זה כבר, המדינה לא לוקחת את האחריות. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> גם בפנסיית חובה המדינה לא מפקידה, אלא אתה חייב להפקיד, כדי לוודא שכשתגיע לגיל מסוים, יהיה לך מספיק. המדינה לא לקחה את זה. אולי יש אפיקים אחרים, כמו מס הכנסה שלילי וכו'. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אבל רגע, ליאור, אין בעיה להיכנס על זה שקצבת הזקנה היא מבזה, ושאנשים לא מזדקנים פה בכבוד, ומה שקורה. אני דווקא לא רוצה להגיע לזה. הפנסיה היא לא דוגמה טובה. העניין הוא שחובת תפקדה זו אחריות מינימלית להגיד שיהיה משהו. אין אחריות פלילית כמו שצריכה להיות למי שלא עושים את הדבר הזה ומעסיקים. יש עם זה המון בעיות, אז לא ניכנס לפנסיה. הביטוח הסיעודי פה, אנשים הפקידו כל חייהם והמדינה לא פיקחה. רשות שוק ההון כשלה בתפקידה. הקופות, אף אחד לא ניגש עכשיו למכרז. אגב, אני מבינה את זה. המדינה לא ייצרה פתרון. גם בהקשר הרטרואקטיבי, יש פה כשל שהוא באמת הפרת אמונים של המדינה לאזרחיה. אני לא שמה פה את זה על דמות. אבל בהקשר של מודל אחר, להגיד, אולי למצוא אפיק אחר, זה מי שיש לו את הפריבילגיה למצוא את האפיק האחר, יידע. אבל האזרח שצריך שמדינה, בדיוק כמו חובת הפקדת פנסיה, תייצר את האפשרות למודל שייתן לו את היכולת לחיים ראויים בבוא העת, זה יכול להיות גם בגיל צעיר, אגב. ביטוח סיעודי הוא גם נכון למי שקורס עליו עולמו בגיל צעיר. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> מכיוון שאני מייצג את משרד הבריאות, ואנחנו לא יכולים או לא אחראים על חוק סיעוד ממלכתי, מכיוון אבל בכל זאת שקופות החולים הן אלה שהיום נותנות את המענה לקרוב ל-50% מהאוכלוסייה שיש לה ביטוח סיעודי פרטי, כן, אנחנו חושבים, וכבר הצגנו כמה מודלים כאלה שבאמת משלבים בין חיסכון לבין אופציה של ביטוח למקרה ובאמת היית סיעודי לפני שהגעת לגיל 70, זאת אומרת שלא הספקת לחסוך מספיק, אבל יש לא מעט מודלים שיכולים להניח ולענות על הדבר הזה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> מתישהו תהיה בשורה? אתה חושב שמשהו יקרה? << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> אנחנו מקווים מאוד. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לי לפני שנתיים הובטח, אני יזמתי שלושה דיונים בנושא הזה, שנתיים הבטיחו, ואז אחרי שנה אמרו עכשיו, תכף. באמת שלא קרה כלום. כאילו, לא קרה כלום לפחות ברמת הפיקוח. אני לא יודעת מה קרה בעבודה המשרדית, מה נעשה ברמה המקצועית. אני לא אומרת, אני מניחה שכן. אבל מבחינת הפיקוח הפרלמנטרי, מי מגיע עם פתרון לכנסת שאפשר לדון בו, לא היה. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> אז אני אומר עוד פעם, זה פתרונות של עולם רשות שוק ההון, יש היום מודלים מצוינים, גם אפילו עצם ההפקדה, יש היום מודלים של חיסכון לכל ילד שאפשר בוודאי להיעזר בהם כדי למצוא את הפתרונות העתידיים לעולם הזה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ליאור, אבל התשובה היא שהמדינה הסירה אחריות. << אורח >> ליאור ברק: << אורח >> התשובה היא שעדיין אין פתרון ארוך טווח לעולם הביטוח הסיעודי. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> כן, זה עצוב. ליאור, אני בהחלט מודה על דבריך. טל פרנקנטלר, מהדמוקרטים הצעירים. תודה שאת פה איתנו. << אורח >> טל פרנקנטלר: << אורח >> קודם כל, בא לי להגיד תודה על הדיון החשוב הזה. בא לי להגיד שאני באה לדבר קצת בשם כזה, הדור הצעיר. אנחנו הדור שנולד אחרי רצח רבין. גדלנו כשהמילה 'שלום' לא הייתה קיימת בשיח, ועל הסכמים מדיניים לא דיברו בכלל. אנחנו מכירים רק שרים בממשלה שהם מושחתים, דואגים לשמירה של הכיסא של עצמם ולא לעם. ואני עדיין רוצה להגיד שאני מלאה תקווה. השלום יגיע, כי הוא לא חלום. שיהיה כאן עתיד טוב יותר, יותר טוב בשביל הדור שלנו. שתהיה כאן מדינת רווחה שדואגת לנו, לאזרחים, כדי שאני אוכל לגדל כאן ילדים. אבל בשביל זה, זה דורש לשנות סדרי עדיפויות ממשלתיות. הגיע הזמן שנבחרי הציבור, השרים בממשלה, יבינו במה צריך להשקיע. שביטחון זה לא לנצח את המלחמה הבאה, ביטחון הוא למנוע את המלחמה הבאה. ביטחון הוא ביטחון ברחובות, הוא חינוך ציבורי לכולם מגיל לידה. ביטחון הוא לקנות בסופר במחיר הוגן ולהצליח לקנות דירה. רבין אמר בנאום הפתיחה שלו בכנסת ה-13, כי ממשלה זו נחושה בדעתה לאמץ כל כוח, להבקיע כל דרך, לעשות את כל הדרוש האפשרי ומעבר לכך למען הביטחון הלאומי והאישי, למען השלום ומניעת המלחמה, למען חיסול האבטלה, למען העלייה והקליטה, למען צמיחה כלכלית, למען שלטון החוק ולמען הבטחת שוויון לכל האזרחים ושמירה על זכויות אדם. אנחנו נשנה את סדרי העדיפויות. אז כן, אנחנו הדור שנולד אחרי הרצח, אבל אנחנו גם הדור שיביא את המשך דרכו. לא נשתוק אל מול ההסתה, לא נוותר לקיצוניים, לא ניכנע לשנאה. הגיע הזמן להחזיר את הפוליטיקה למקומה הראוי, לדאוג לציבור, לבנות תשתיות לעתיד טוב יותר, לקחת אחריות ביטחונית וחברתית. השלום לא יבוא מעצמו, הוא יבוא מהבחירות היום-יומיות שלנו, בקלפי, בנציגים שלנו בכנסת, בכוח הפוליטי שנבנה כאן ונשנה בשנה הקרובה. הדור שלנו דורש פוליטיקה אמיצה, בלי להתבלבל, בלי להתנצל. לא להתנצל על אהבת הארץ, לא להתנצל על אהבת השלום, לא להתנצל על התקווה. 30 אחרי הרצח, אנחנו לא רק זוכרים, אנחנו ממשיכים. ממשיכים לחלום, ממשיכים לפעול ולבנות כאן מדינה שתהיה גם יהודית, גם דמוקרטית וגם אנושית. הדור שלנו מתעורר על החיים שלו. זו דרכנו, זו דרכו, ולא נוותר עד שיהיה כאן טוב יותר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אמן. תודה. לפני שאני אתן לנציגות משרד החינוך, אני ארצה לעבור בזום לשרה לשעבר יולי תמיר ולתנועות הנוער, ולאחר מכן גם נשמע את משרד החינוך. נמצאים איתנו כאן ממחנות העולים ודרור ישראל. דן וג'נאן, קודם כל תודה שאתם פה איתנו. אני ידעתי שניפגש גם בכנסת אחרי הסיור שעשינו ביחד בהרבה מקומות, ואני מאוד שמחה שאתם כאן. אז תודה לכם, והבמה שלכם. << אורח >> דן סגל: << אורח >> קודם כל זה דיון רב דורי. אני מודה על ההזמנה לוועדת הצעירים, ומספרים כאן סיפורים מ-95', מ-77'. בערב ההוא ב-95' הייתי בטיול בברזיל, אז שם אני קיבלתי את ההודעה. לא באנו לדבר באופן ספציפי על הישגים של ממשלת רבין, אבל כן על משהו שהוא מורשת מאותם הזמנים. אנחנו באים מנוף הגליל, נצרת עילית לשעבר, עיר מעורבת. אני אתחיל מזה שאם אנחנו מדברים על מורשת לדורות הבאים, אז הערים המעורבות, רוב אזרחי ישראל לא גרים ביישובים מעורבים, אלא ביישובים הומוגניים יחסית מבחינה לאומית. ואיפה שמתרחש המפגש או החיכוך בין החברה הערבית והחברה היהודית בישראל זה בערים המעורבות. ואם אנחנו מדברים על מורשת לדורות הבאים, הערים המעורבות יכולות להיות מקום של מפגש עם תקווה, והן יכולות להיות מקום של חיכוך, וכולנו ראינו את הסכנות בחיכוך הזה בעיקר במאי 2021. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> שומר חומות, נכון. << אורח >> דן סגל: << אורח >> ואני רוצה לדבר באופן יותר ספציפי על סוג חדש של ערים מעורבות, לא הערים המעורבות הישנות, של המורשת של 48', אלא על סוג חדש של ערים מעורבות שנוף הגליל היא אולי המעבדה שלהן או הדגם שלהן. נצרת עילית בעצם הפכה לעיר מעורבת, היא עברה כמה מהפכים דמוגרפיים. האמת שבשנים שקצת לפני ממשלת רבין השנייה, וגם במהלך, קודם כל, עם העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, שהכפילה את עצמה, ליד מגדל העמק, ויותר מאוחר עם כניסה של תושבים ערבים רבים, בגלל כל מיני סיבות מנצרת ומהיישובים שליד. מה שאנחנו רואים גם מאז, ובטח היום, זה היעדר של מדיניות לאומית לערים המעורבות החדשות, הערים המעורבות המתהוות. העיר הזאת, נצרת עילית, נוף הגליל של היום, קמה כעיר יהודית באמצע שנות ה-50, והפכה אחרי שנים לעיר מעורבת. אבל הדבר הזה נעשה בלי תכנון. ולמעשה, כאן אנחנו נכנסים לעניין. כשאני אומר אנחנו, אני מדבר על יוזמת הבוסתן, שפועלת בתוך עמותת תיקון, המחנות העולים בנוף הגליל, ואני רוצה לשמוע מג'נאן בעצם את ההתערבות שלנו במציאות בהיעדר מדיניות לאומית. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה. תודה, ג'נאן, תודה שאת פה. << אורח >> ג'נאן עואד אליאס: << אורח >> קודם כל, תודה על הזמנה. לפני שאני צוללת למה אנחנו עושים, אני רגע רוצה לסמן שנראה לי שאני הערבייה היחידה שנמצאת בתוך החדר. דובר המון על היחסים, וזה מאוד מחזק למרות כל מה שקורה בחוץ, במיוחד מחוץ לאולם הזה, ועל התקווה והמשך השפה שמאוד עמוקה ומדברת על ערכים של קידום שוויון גם בפריפריה, גם בתור אישה ערבייה שגרה כל החיים שלה בנצרת, בפריפריה וכו'. ועצם זה שבחרנו לעבור לנוף הגליל כמשפחה ממיליון סיבות, בין היתר, גם הנושא של היעדר הביטחון האישי הכי בסיסי כאזרחית של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שאמורה להגן על האזרחים שלה, ואחת הסיבות שהחלטנו לעבור לגור בנוף הגליל זה גם כדי להיות באיכות חיים ולחיות באינטגרציה וכן לא להישאר בבועה הזאת. זה באמת מראה את המגמות שנראה לי, לא רק אני, אלא אני גם מייצגת של עוד משפחות ערביות שבוחרות לעצמן לצאת מהבועה ומחוסר הביטחון הזה של אלימות ופשיעה שקיימות היום בתוך החברה הערבית, ולצאת. וברגע שנכנסים לעיר המעורבת הזאת, ואז כאילו, אוקיי, מה המענים, כמה אני באמת מקבלת את המענים, את השירותים שאני צריכה בתור משפחה ערבייה וכו', ואז פה אני כן ממשיכה את הדברים שדן התחיל לספר. אנחנו פועלים ביוזמת הבוסתן כדי להפוך את העיר שלנו, נוף הגליל, מעיר שהיא מעורבת לעיר שהיא יותר משותפת, שהיא באמת כוללת את כל הקהילות ואת כל האנשים שבחרו לבוא ולחיות ביחד, ובעצם לבנות פלטפורמות של מפגש, כי המפגש היום-יומי הזה, והחיכוך היום-יומי הזה בינינו בתור ערבים ויהודים שקורה באופן טבעי בסופרים וזה, זה לא מספיק. זה טוב, זה נחמד, אחלה, אבל זה לא מספיק. צריך משהו שהוא יותר עמוק, לבנות את היחסים, לשקם את היחסים, לבנות אמון, כדי להצליח לבנות חוסן שהוא ברמת השכונה, חוסן שהוא ברמת היישוב עצמו, ואחר כך חוסן שהוא ברמת כל המדינה. וכרגע, עם הפערים ועם כל מה שקורה, זה לא באמת, אנחנו לא רואים את זה, אנחנו לא שומעים אפילו את השפה הזאת ולא את הגישה הזאת. אז אנחנו כן בונים את הקהילה שלנו כקהילה משותפת, וזה סביב כל מיני דברים ואירועים שאנחנו עושים, נגיד פלטפורמות שהן יותר סביב תרבות, סביב סביבה, פיתוח מנהיגות משותפת לפעולה משותפת, רגע לקחת אחריות על עצמנו, על העיר וכו'. כמובן שאם לא בונים את הדברים האלה בשגרה, בחירום אנחנו לא נצליח לפעול ביחד. ובאופן כללי, ובמיוחד אחרי ה-7 באוקטובר, אנחנו כן הצלחנו לשמור על נוף הגליל ועל עצמנו ועל הקהילה שלנו להמשיך להיות ביחד, ערבים ויהודים, ולקחת אחריות על הביטחון של כולם. לא משנה איפה אני גרה, בסוף כאילו באותו בניין, באותה שכונה, ערבים, יהודים, דתיים, חרדים, גרים באותו מקום, ובסוף זה האינטרס של כולנו לחיות בביטחון וגם בשוויון כמובן, ורגע למצוא את השירותים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> זה גם בא ביחד. שוויון מייצר יותר ביטחון. << אורח >> ג'נאן עואד אליאס: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> צריך להבין את זה. זה נותן לכולם הרגשת שייכות. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> יש גרעין תורני בנוף הגליל? << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בטח. שניים, לא? << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> איך הוא משפיע? << אורח >> ג'נאן עואד אליאס: << אורח >> איך הוא השפיע? << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> אם אתם מרגישים את השפעתו. << אורח >> ג'נאן עואד אליאס: << אורח >> מה זה השפעתו? תהיה יותר ספציפי. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> הוא מגביר את המתח בין יהודים וערבים או מפחית אותו? או לא זה ולא זה? << אורח >> ג'נאן עואד אליאס: << אורח >> אני לא חושבת, לא זה ולא זה. לפחות בתפיסה שלי, כאילו אני לא מרגישה את הנוכחות. << אורח >> דן סגל: << אורח >> יש מנהיגות אחראית לגרעין התורני בנוף הגליל, וגם הבוסתן זה גוף שיודע לדבר עם כולם, כולל עם הגרעין התורני. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> ואתם בדיאלוג טוב? << אורח >> דן סגל: << אורח >> אנחנו בדיאלוג, נניח אני חבר הקיבוץ העירוני בנוף הגליל, אז גם הקיבוץ העירוני בדיאלוג עם הגרעין התורני, וגם הבוסתן, אנחנו יודעים לדבר גם עם הגרעין. אנחנו לא רואים דברים עין בעין, אבל אנחנו כן יודעים גם לעבוד תשתית למניעת הסלמה. יש דיאלוג בזמן אמת בין מנהיגים, גם העירייה היא חלק בדבר הזה, יודעים לדבר. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> רונן הוא מנהיג חזק. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נכון. מאוד. הוא גם מאוד תומך. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> הוא גדל אצלנו. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> הוא קיבל חינוך טוב. << אורח >> דן סגל: << אורח >> אני רוצה רק להוסיף למה לדבר הזה יש חשיבות לאומית שהיא מעבר לגבולות של נוף הגליל, וגם לדורות הבאים. אני חושב שאולי אנשים לא יודעים כאן, אבל הסיפור הזה של עיר מתערבבת, כמו שאנחנו קוראים, עיר שקמה כעיר יהודית והפכה ברבות השנים לעיר מעורבת, זה דפוס שהוא אומנם מתקדם בנוף הגליל, יש בין 30% ל-40% תושבים ערבים בנוף הגליל, אבל הדבר הזה קיים גם במקומות אחרים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> כרמיאל, נכון. << אורח >> דן סגל: << אורח >> כרמיאל, באר שבע, חריש. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> חשוב שזה יהיה מודל מוצלח. << אורח >> דן סגל: << אורח >> בדיוק, מה שאפרים אמר. אנחנו רוצים שהמודל שאנחנו מפתחים בנוף הגליל יהיה קיים במקומות אחרים, אבל אם אני לוקח אלמנטים כאן מהדיון, זו צריכה להיות תוכנית לאומית. זה לא יכול להיות שאנחנו נלך לקבץ על הפתחים ונסמך על פילנתרופיה, עם כל הכבוד. צריכים תוכנית לאומית, צריכים תמיכה. אנחנו תשתית של שלום. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> וגם כמו שאתם אומרים, בסוף זה מוריד מתחים. זה ממש אינטרס של המדינה, זו השקעה שחוזרת אל המדינה, ממש ככה, וככה צריך להסתכל על זה. זה לא איזה פרויקט של nice to have. זה לאומי, זה ממש חשוב. must to have. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> הלוא הגרעינים התורניים מקבלים מהמדינה סיוע מאוד מסיבי, אבל לא כדי שהם יתנהגו כמו שאצלכם. לכן, אני מדבר אלייך כשרה עתידית, כן? צריך בעתיד להקפיד שהסיוע הכספי יותנה בזה שהולכים ביחד, ולא במה שרוצים שזה יהיה. שזה לא יהיה מרשם למלחמת אזרחים. << אורח >> דן סגל: << אורח >> אני מסכים ואני אגיד אבל עוד דבר. אני חושב שחלק מהתוכנית הלאומית שרמזתי עליה, אין חקיקה היום לגבי מהי עיר מעורבת, וגם במה ראש הרשות מחויב. ולכן גם אם הוא מעוניין לקדם מדיניות, אין לו כלים לעשות את זה. הוא צריך להבין, ברגע שהוא עיר מעורבת, האם אני צריך להקים מינהלת, רשות, אגף, מחלקה, משהו לקידום החיים המשותפים, ושזה לא יהיה תלוי בגופים של חברה אזרחית. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה רבה. גם חשוב מאוד לומר שהאתגרים של ערים מעורבות הם אתגרים שהיום אנחנו כולנו מרגישים אותם. אני גרתי בחיפה כ-15 שנה, בשומר חומות ראיתי איך מנהיגות מקומית ואיך מעשה מקומי ממש מפחית. זה מדהים כמה שיש לזה משמעות ברמת הקהילה. השקעה כזאת היא השקעה שממש היא מניעת פשיעה, היא שמירה על מרקם משותף ועל אורחות חיים. זה פשוט ממש כסף שחוזר אל הקהילה ואל השכונה ואל החברה באופן הכי ברור וישיר שיש. אז נותר לי רק לברך על זה, ואני גם מתחברת לעניין שצריך גם תוכנית לאומית בהקשר של ערים משותפות. אבל בסוף זה גם מתחבר לתפיסות חינוכיות שצריך גם להטמיע אותן, של יצירת דיאלוג, של מחויבות לדיאלוג, של מחויבות לערכים של שותפות והורדת מתחים. אני מצטערת, בגלל שמשרד הפנים צריך לצאת, אז רגע משרד הפנים, אני אתן לכם. תודה רבה שגם אתם פה איתנו. יוסף חיים מועלם, תודה שאתה איתנו. מנהל אגף בכיר, פריפריה חברתית, אז הרבה ממה שדיברנו ככה קשור אליך. << אורח >> יוסף חיים מועלם: << אורח >> קודם כל בוקר טוב, תודה לכם. משרד הפנים בגדול מטפל בהחלטות הממשלה שמקדמות תוכניות בפריפריה. כשקראתי קצת את הרקע על הדיון בוועדה, ראיתי שיש הרבה חיבור באמת לאותה תוכנית שעברה בממשלת רבין ודוברה. זאת אומרת, אתמול נחשפתי אליה פעם ראשונה, אפשר לומר. יש כמה החלטות שהמשרד מקדם. הידועה, אני חושב שכולם נגעו בה, 550 למשל, שמתעסקת עם פריפריה בנגב, ברשויות הבדואיות. אני יכול לפרט אותה קצת לאורך, אני לא חושב שזה המקום, אבל בגדול. רציתי כן לדבר על הרעיון, שבעצם יש מוטו שמדבר היום במשרד הפנים על זה שחיזוק הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שהיא מתחלקת בעצם לשניים. יש חלק די נכבד מהפריפריה הגיאוגרפית שעדיין יושב במשרד הנגב והגליל, אבל יש עדיין נישות קטנות שכן נכנסות למשרד הפנים בעניין הפריפריה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בטח בסוגיות תכנון, אגב, שזה סוגיות שהן לא קטנות, הן סוגיות ממש משמעותיות והן מכריעות אזור. << אורח >> יוסף חיים מועלם: << אורח >> אז לא רק בתכנון. מסתבר שגם הרעיון של להעלות את רמת המדד הסוציו-אקונומי ברשויות הבדואיות, למשל, שהן כן נגב וגליל, למרות שמשרד הפנים כן נוגע בהן. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> הן גם בתפוצות במאבק באנטישמיות. << אורח >> יוסף חיים מועלם: << אורח >> נכון, הן נוגעות בכמה מקומות. אבל ב-550 יש אמירה מאוד ברורה שגם פיתוח כלכלי, גם פיתוח חברתי, גם צמצום פערים. זה מביא אותי לחלק של הפריפריה החברתית, שהיא כבר בשנים האחרונות מתעסקת גם בפיתוח כלכלי וגם בפיתוח חברתי. בפיתוח הכלכלי הרשויות מקבלות תקציבים כאלו ואחרים כל פעם ממקור אחר, על מנת לתת להם או פתרונות כלכליים, כמו פרויקטים כלכליים שהרשויות בעצמן יכולות ליישם, ואז להכניס בעצם עוד כסף לקופה, או לחילופין לחסוך כסף מהקופה שיוצא החוצה ויכולות להטמיע. במקביל לפרויקטים שאנחנו מוציאים, של קידום התושבים וצמצום הפערים והעלאת הרמה הסוציו-אקונומית, כמה שאפשר, נקרא לזה כיוון תל אביב, כמו שראיתי באחת ההגדרות, פרויקטים כמו של חונכויות, מדרכים צעירים, הטמעות, אפילו טיולים וחשיפה לארץ, כי אנשים שנמצאים בפריפריה החברתית ואין להם את היכולות להיחשף החוצה. המשרד לקח על עצמו גם כן לחזק איזושהי תוכנית שנתית, למשל חינוכית, שנותנת כמה פעימות במשך השנה, ואז מסיים את זה איזשהו טיול חשיפה, כל פעם בנושא אחר, הגליל, או הנגב, או אפילו מרכז, לפעמים במקומות שאנחנו חושבים שיש צורך להעלות את המודעות ולהפנים ולהשלים דברים שהם חסרים. אנחנו משתמשים בזה בכל מיני גופים שנותנים לנו את הייעוץ ואת המחקר. יש גם מחקר שיצא פה מהכנסת, על סך מיליון שקל, שאנחנו עכשיו נקבל בסוף דצמבר, בעזרת השם, את התוצאות שלו, והוא יכוון אותנו יותר אופרטיבי ונקודתי בערים מסוימות, איזה פערים יש, ואיפה להשקיע יותר בחינוך, ואיפה להשקיע יותר בפעילות כלכלית. אני חושב שבכיוון הזה אנחנו כן ממשיכים את הדרך של הרעיון של צמצום הפערים והרמה, ואני שמח על כך. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה רבה. אם רק אפשר לשאול גם משהו כן על הסתכלות על ערים מעורבות, משותפות, האם יש את התפיסה גם בהקשר הזה? << אורח >> יוסף חיים מועלם: << אורח >> כל הפרויקטים ממוקדים לכל האוכלוסיות, חלקם באופן שווה. זאת אומרת, אנחנו מוציאים את הקולות הקוראים וכולם יכולים להגיש את זה, בדרך כלל העיריות מגישות את זה. העירייה יודעת את החלק המעורב שלה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לא, בוודאי, אבל דווקא ייחודיות של פרויקטים שמבינים את המורכבות של עיר משותפת, מעורבת. << אורח >> יוסף חיים מועלם: << אורח >> בשביל זה החלוקה באה, כדי לגרום בעצם, שכל אוכלוסייה יכולה לקבל את החלק שלה, לצמוח, נקרא לזה בשיטה שלה, בדרך שלה, ולעלות את הרמה אצלה. יש ערים שהשילוב של האוכלוסיות כן מגיע גם כן לאותם מתנ״סים, למשל, כשעושים בהם את השילוב, ואתה כן מקבל אוכלוסייה מעורבת באותם פרויקטים. אבל זה יותר לשיקול דעת של הרשות. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> כן, אבל אתה אומר בעצם אין תפיסה לאומית לייחד רגע פרויקטים מסוימים בשביל ערים שגם מתמודדות עם שינוי בתוכן, ערי הגירה, למשל כרמיאל, עיר קולטת, גם נוף הגליל, להבין איך אפשר להתמודד עם זה מבחינת השקעה מדינתית, כדי לייצר באמת אורח חיים, מרקם חיים, הרבה יותר נכון, קהילתי ומשותף. << אורח >> יוסף חיים מועלם: << אורח >> בגלל שהמשרד הוא נישה, הוא לא מתכנן מדיניות בסופו של דבר, ועכשיו את מכוונת לתכנון מדיניות. בנישה הזו אנחנו כן נתנו לרשויות את האופציה לבחור. זאת אומרת, אנחנו לא מכתיבים לרשות איזה פרויקטים היא רוצה לעשות לכל אחת באוכלוסיות. אנחנו כן חייבנו אותם לגעת בכל האוכלוסיות. בערים מעורבות למשל אנחנו כן נחייב אותם, לתת לנו את האחוזים, לפחות לפי האחוזים, אלה אם כן היא תחשוב במדיניות שהיא צריכה להשקיע יותר באוכלוסייה מסוימת. אבל אם היא תחליט שהיא רוצה לעשות פרויקט מעורב, אנחנו בעד, אנחנו שם. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> יש עוד הרבה לעשות. אני עוברת לעומר ברט שלום. << אורח >> יוסף חיים מועלם: << אורח >> אנחנו מתנצלים שאנחנו צריכים לצאת. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בטח, אני יודעת. תודה לכם, רבותיי. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> התראינו פעם אחרונה במצפה רמון. << אורח >> עומר ברט שלום: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> דובר תנועת דרור ישראל, תודה שאתה איתנו. << אורח >> עומר ברט שלום: << אורח >> בשמחה. גם אני אגיד תודה על הקיום של הדיון הזה. אני חושב שאנחנו בתקופה שבה זה לא מובן מאליו שבמשכן הזה מציינים כמו שצריך את זכרו של רבין ואת רצח רבין, ובכל מקום בחברה הישראלית. אני מגיע לפה בדיוק השבוע, בתנועה דרך מרכז ההדרכה המעורר ועוד גופים, אנחנו פוגשים בני נוער ביותר מ-100 בתי ספר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> עוד עושים אוהל זכור? << אורח >> עומר ברט שלום: << אורח >> עוד עושים אוהלי זכור, אבל זו כבר לא פעילות מרכזית כמו בעבר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לא מה שהיה, כן. << אורח >> עומר ברט שלום: << אורח >> אבל פוגשים ביותר מ-100 בתי ספר יותר מ-20,000 בני נוער על הסיפור של רצח רבין רק השבוע. והמסקנה שלי מכל הסיפור הזה, משיחה עם המדריכים והרכזים, שמערכת החינוך נמצאת במצב חירום ערכי, מבחינת היכולת לדבר את הנושאים האלה שקשורים לרצח רבין. גם את רבין האיש, אני מספר עכשיו משהו קצת חינוכי, בסדר? אבל הרבה פעמים אנחנו מביאים סיפור על רבין האיש, אנחנו מספרים על רבין כנער, שהוא אגב היה בנוער העובד, אז אנחנו מספרים עליו, על דילמה שלו, על ללכת ללמוד הנדסת מים או ללכת להתגייס לפלמ״ח, כי הייתה להם בחירה. ואנחנו מספרים את הדבר הזה כדי לדבר עם בני הנוער על המקום הזה של הבחירה בין האישי, בין הקריירה, בין מה שאני רוצה לעשות, לבין החובה הלאומית שלי, הקבוצה שלי, מה שאני חלק ממנו, הציונות. ומה שאנחנו פוגשים זה פשוט מצוקה מאוד גדולה. אני מדבר פה בעיקר על בני הנוער החילונים. מצוקה מאוד גדולה של שיח שהוא מאוד ממוקד בעצמי, ומאוד קשה לו לתפוס את האחריות הלאומית. ולדעתי, דווקא אחרי ה-7 באוקטובר ראינו גם את הכוח של הלאומיות הישראלית והמחויבות של הדור הצעיר לקיומה של מדינת ישראל. אני חושב שהסיפור של רצח רבין, וגם רבין האיש והמורשת שלו, וכל מה שהוא סימל, חייב להיות מרכיב חיוני בזהות הישראלית על מה זה להחליט לחיות פה, ומה זה להחליט לגדול פה, ומה זה להחליט ללכת לשרת בצבא, שזה אחד לאחד סיפור חייו של רבין, מהפלמ״ח, הצבא ועד השירות במדינת ישראל כראש ממשלה. ואני חושב שאנחנו נמצאים במשבר מאוד גדול בסיפור הזה, ובאמת היום הזה באיזשהו מובן, 30 שנה, יום עצוב, אני חושב שאנחנו לא מציינים את זה באופן הראוי. זה הופך להיות זיכרון מחנאי. זו בעיה למדינת ישראל שזה זיכרון מחנאי. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> זה מתחיל במשרד החינוך. << אורח >> עומר ברט שלום: << אורח >> בוודאי, זה בכל מקום. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> במשרד החינוך יש הנחיה לא כתובה, לא לקיים אירועים לזכרו של רבין. << אורח >> עומר ברט שלום: << אורח >> אנחנו גם מרגישים את זה במשכן הכנסת ובטקס הממלכתי בהר הרצל. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> כבר הרבה שנים, אגב. << אורח >> עומר ברט שלום: << אורח >> נכון, כבר כמה שנים. ואגב, כשכן עולים שרים לדבר, הרבה פעמים מזכירים דברים שהם שוליים וקונספירציות, במקום לדבר על המשמעות של הרצח ואיך אנחנו מתמודדים עם השיח המסית והאלים שיש בחברה הישראלית. והדבר האחרון שאני אוסיף, בני הנוער והצעירים בישראל הם בוגרים של שומר חומות, כמו שציינתם על נוף הגליל, ושל המלחמה הזאת מה-7 באוקטובר, ושל הקורונה. הם חיים בתוך שיח מסית, שגם כשאתה מאוד מזדהה עם רעיון, אתה פוגש אותו דרך הקצוות הכי אלימים של אותו רעיון, אפילו אם זה רעיון שהוא מהבית שלך, שזו הזהות שלך והערכים שלך. ואני חושב שהחברה שלנו נמצאת במצוקה מאוד גדולה עם השיח המסית, מאוד גדולה עם זיכרון רצח רבין, ומאוד גדולה עם הערכים הדמוקרטיים האלה שאנחנו צריכים ללמוד לנהל את המחלוקות שלנו באופן שלא יקרע אותנו. זהו, וזאת זירה שחשוב שאנחנו נאבקים בה, ואני מברך על הדיון. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ממש. אתמול הייתי בהלוויה של עמירם קופר, וסיפרו שהוא למד בכדורי, וזה ממש ריפרר לדור הזה, שלמד את אדמת הארץ ורצה להשקיע. הבינוי הוא גם להשקיע בחקלאות ובמשאבים שלנו פה, ובמים ובכל מה שאנחנו צריכים לייצר כאן, וזה לגמרי מחבר את הקשר אל המורשת, אל הדרך. ואני מאוד מסכימה ששיח של ערכים הוא אתגר מאוד קשה שלנו היום, במיוחד כשמפרקים ערכים לא פעם במניפולציה. ואנחנו גם יודעים שבהקשר הזה לא פעם הדור הצעיר חשוף לשימוש מאוד ציני בערכים ובמניפולציה לדבר הזה, כשלפעמים הפשטות היפה של מהו ערך, במובן הכי ברור איפה המדינה צריכה אותי, מה אני יכול לעשות, לאן הולך המקום הזה, באופן הכי פשוט וברור, לפעמים האמת הברורה היא חסרה לנו לא מעט. בסופ"ש של "הארץ" היה טור של אלון עידן על רבין, על כל מיני דברים, ואחד הדברים שהוא אמר, הפשטות שלו, הבהירות, האמת. אתה אמרת, לא משקר, אז הרבה מעבר. הוא אמר אמת ברורה. אתה לא חושב שיש איזה משהו מאחורי זה, ואיזה הינדוס תודעה, ולמה זה נאמר. פשוט אמת ברורה. אני חושבת שזה חסר לנו, ואני חושבת שבהקשר של הדור הצעיר, הבלבול הוא גם מזה. אין בהירות. לא ברור לנו מה עומד מאחורי מסר. וזה אתגר שהוא הרבה מעבר לאתגר חינוכי. האם מי שמדבר מדבר אליי עכשיו יש לו איזו אג'נדה נסתרת, קונספירציה, משהו שהוא רוצה? או פשוט יש אמת ברורה בפשטות שלה? קל הרבה יותר לעשות חינוך כשהדברים מונחים לפנינו, ולכן לכם יש אתגר, שהוא אתגר מורכב היום מאי פעם, לא אתגר שהיה לפני כן. אתגר חינוכי שהוא הרבה מעבר לערכים ונורמות, אלא איך מתווכים מציאות כמו שהיא והכול. אני רק מורידה בפניכם את הכובע על מה שאתם עושים במציאות לא פשוטה, ואני מאוד מקווה שנדע ימים אחרים. אני גם נשואה למחנך, אז אני יודעת איך זה מהבית. תודה ממש, עומר, ותודה על זה שאתם לא מרפים על זיכרון המורשת 30 שנה, גם כשהיו כאלה שעצרו, אתם לא עצרתם. תודה רבה, ממש. ונעבור באמת למשרד החינוך. עידית רובין כאן? עידית, תודה שאת פה איתנו. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> כן, אני האחרונה ששרדה מבין משרדי הממשלה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> יש גם בזום, כמובן. זה דיון שהוא גם אמורפי, אבל הוא גם מחבר, וצריך גם לפעמים לחזור לראות מה עשו פה כדי להבין מה צריך לעשות פה. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> נכון, זה לגמרי נר לרגלינו. אני עובדת משרד החינוך, אני ממונה מעקב ובקרה פדגוגי במזכירות הפדגוגית, שזו יחידת הליבה של מערכת החינוך. במזכירות הפדגוגית בעצם נכתבים כל תכני הלימוד של תחומי הדעת, ספרי הלימוד, בחינות הבגרות. יש פה כמה חבר'ה, נראה לי, שעוד זוכרים, טרי אצלם. מערכת החינוך היום מונה למעלה מ-2.5 מיליון תלמידים, בעוד שבזמן ממשלת רבין היא מנתה 1.8 מיליון, אז תבינו איזה גידול עצום יש במערכת הזו. זו אולי המערכת הגדולה ביותר במערכות הממשלה. ואני רוצה קודם כל לפתוח ביום לזכרו של רבין, ולומר שדמותו של רבין נוכחת בהרבה מאוד מתכני הלמידה בתחומי הדעת השונים, לא רק בהקשר של הרצח, גם בהקשר של דמותו, של פועלו, של הבחירה שלו בלימודי חקלאות בכדורי. היינו שם בשנה שעברה, ומאוד מעניין שנפתח שם עכשיו בית ספר תבור של רשת אדם אדמה, ביחד עם בית הספר הקיים, והשיח הערכי מאוד נוכח שם. גם כל הנושא של חקלאות מעשית זה מהלך שהמערכת מאוד מקדמת אותו היום. כמובן שמדי שנה יוצא חוזר מנכ״ל, שבעצם מחייב את כל בתי הספר להזכיר וללמוד את דמותו של האיש. חוזר מנכ״ל הוא רשמי, הוא מפורסם. הנהלת המשרד הייתה אתמול במרכז רבין בסיור. היה אתמול גם אירוע מאוד גדול של מועצת התלמידים ושל תנועות הנוער. יש הרבה מאוד חשיבות לנושא הזה. גם המטה של חינוך אזרחי וחיים משותפים פועל במהלך כל השנה, לא רק בימים האלה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> למרות שאני כן רוצה להגיד שלא פעם אנחנו נתקלים בפרסומים של משרד החינוך שבהם מעלימים את הרצח, שהיה פה רצח פוליטי. כאילו, צריך גם לדבר לא רק על האיש ועל המורשת והזיכרון, גם בהקשר הכי ברור של דמוקרטיה. זה לא קורה כל שנה, אבל לא מעט שנים שאנחנו עוקבים אחרי זה. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> האוטונומיה של הממלכתי-דתי מתעלמת מזה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בדיוק. אין הוראה גורפת, לא כולם מקיימים את זיכרון הרצח. זאת אומרת, אני לא אמרתי שמחקו לחלוטין והעלימו, אני אמרתי שגם בהקשר הזה, מה שאמרתי לפני כן, מניפולציה, אז חלק מהחינוך הממלכתי לא מקיים, יש לו את החירות פשוט לבחור לא לציין. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> לא חלק, מרביתם. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> כן, ממש. ובחלק גם, לא תמיד יש את הסיפור. לציון יום הרצח, צריך לציין את הרצח. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> סקר עדכני, 68% מהמורים בחינוך הדתי והחרדים, מדווחים שבבית ספרם מציינים את יום רחל אימנו במקום יום הזיכרון לרצח רבין. 10% מהמורים בסקר בוחרים לדבר על ההסתה שקדמה לרצח, 6.5% מדברים על תהליך השלום. אז אם מדברים על רבין כאיזה דובון אכפת לי שרק רצה לעשות טוב, אני כמובן לא מאשים אותך, אף פעם אסור להאשים את הפקידות הציבורית. אני מאשים את השר המסית ואת השרים המסיתים שקדמו לו, העלימו את זיכרון רבין באופן מוחלט ממערכת החינוך, בכל האוטונומיה של החינוך הדתי ושל החינוך החרדי אין זכר לרצח רבין. המציאו, פתאום אחרי רצח רבין נזכרו בסיפור הזה של יום לציון מותה של רחל אימנו. פתאום. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> כיום אלטרנטיבי לציון הרצח. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> כיום אלטרנטיבי. ואתם כמשרד החינוך לא עושה דבר וחצי דבר כדי ליישם את המדיניות הזאת וכדי לומר, יש פה שר חינוך, שר החינוך אומר שבכל החינוך הממלכתי-דתי ובכל החרדי מציינים את רצח רבין. מי שלא מציין את זה, מקבל שלילת תקציב. לכן המדיניות הברורה מאוד של משרד החינוך, מאז הרצח, באופן ספציפי תחת השרים האחרונים, ובאופן ספציפי תחת השר הזה, המקרתיסט שרודף ארגוני חברה האזרחית, רודף ארגונים שמציינים את רצח רבין, זה לא לציין את יום רבין. ומה שקורה בתוך החינוך הדתי והחרדי זו בושה וחרפה. זה לא זיכרון רבין, זו השכחה של מורשת רבין. בואו רק נשים דברים על דיוקם. במדינת ישראל יש שתי מערכות חינוך שמעלימות את זיכרון רבין, ושלא מציינות את רצח רבין. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> חד משמעית. וגם כן צריך להגיד, מערכת החינוך היום, הלך הרוח בה, של הפקידות, ואתם באמת לא, אין לי אשמה, הלך הרוח הוא שלא כדאי להתעקש על מורשת רבין. זאת אומרת, אני לא רואה היום פקיד אומר, אני רוצה להתעקש על מורשת רבין. הדבר הזה לא, פשוט אין, זה דבר חוצני שלא יכול לקרות בהלך הרוח הקיים, לא רק תחת השר הנוכחי, אלא ב-20 השנים האחרונות. אין שום סיכוי שתהיה עשייה אקטיבית למען לא רק זיכרון מורשת רבין, אלא מורשת השלום והסיפור של רצח פוליטי, מאיפה הוא צמח, מי הביא אותו, מה קרה ואיך זה השפיע על כולנו. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> הוזכר פה המטה לחיים משותפים במשרד החינוך. יש אגף אחד במשרד החינוך היום שאחראי על הנושא של חינוך לדמוקרטיה וחינוך לחיים משותפים בין יהודים לערבים. אגף אחד שעובדים בו לדעתי פחות מ-20 עובדים, בתקציב 10-15 מיליון שקל לדעתי מקסימום. אגף לתרבות יהודית, שרובו זה כסף לארגונים של הימין הדתי, שקשור למפלגת הציונות הדתית, מינהלת הזהות היהודית גם, כסף פוליטי, ביחד חצי מיליארד שקל. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> רגע, רמי, יש תשעה אגפים לזהות יהודית בכל משרדי הממשלה. צריך להגיד, לא רק משרד החינוך. זאת אומרת, מה שאתה אומר, הפער הזה הוא פער שאי אפשר אפילו להסביר את הגודל שלו. אנחנו ספרנו את כמות המינהלות לזהות יהודית שיש מפוזרות. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> תאמין לי שאני יכול לכתוב לך 30 עמודים גודל כיתה בחינוך ממלכתי לגודל כיתה בחינוך ממלכתי-דתי. פיצול מכיתה א' של בין בנים לבנות, כדי להבטיח עוד כיתות של 15 תלמידים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> רק אני רוצה להגיד שההקשר של מורשת פה הוא חשוב. כי כשאנחנו מציינים את הפער הזה בין תקצוב והלך רוח שמשתיק את זה ומקרתיזם על מלא, בוודאי שמורשת רבין נשארת מאחור. אגב, אני רוצה להגיד גם עוד משהו. היא גם נשארת מאחור בהקשר העגול והרחב שלה. העלימו לחלוטין את ההשקעה של רבין בפריפריה, העלימו לחלוטין את המהפכה שלו בחינוך, העלימו לחלוטין את הצעדים המשמעותיים שהוא עשה בתעסוקה, חוק עידוד השקעות הון, בתחבורה, במערכת הבריאות. זאת מורשת לא נוחה. לא נוחה למי שבוחרים לא להשקיע בנו יותר. לכן, אגב, לברוח לרבין מאוד ספציפי, זו גם השכחה. זה שכתוב היסטורי של הדמות העגולה שהיה רבין בהקשר לא רק השלום מבחוץ, השלום בתוכנו. שלום בתוכנו הן לא מילים יפות, הוא השקעה תקציבית, הוא צמצום פערים וצמצום אי-שוויון. ההשכחה הזאת של רבין היא חמורה מכולם. כבר שנים אף אחד לא מדבר על מה שהוא עשה בפריפריה. שנים אף אחד לא מדבר על רבין וההשקעה בהוראה, והגדלת הכיתות, וצמצום נשירה ומערכת החינוך. זאת מניפולציה שלמה, וגם אנחנו במובן מסוים ויתרנו על המורשת העגולה של רבין, ואסור לוותר עליה. סיפור של חברה, והסיפור של צמצום פערים ואי-שוויון. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> אם תרשו לי, אני אתייחס לשתי נקודות, ברשותכם, ממש בקצרה. בנוגע למטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים, הוא אכן נמצא אצלנו במזכירות הפדגוגית, אגף תבור מנהל אותו. אבל יחד עם זה, כמו שהסברתי, התכנים על דמותו של רבין ועל פועלו נמצאים בכל תחומי הדעת ובכל שלבי הגיל, כך שזה לא מטה אחד שמנהל את הדבר הזה. הדבר הזה מצוי, ואפשר לפתוח את הפורטל הפדגוגי ופשוט לכתוב מילת חיפוש רבין, ותקבל המון תכנים שנלמדים במערכת. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> מי מפקח שנלמדים במערכת? זה מה שרמי אמר. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> מי מפקח שבחמד לומדים על רבין? << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> חבל לדבר על זה. לחמד יש מדיניות ברורה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נכון, מחיקה. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> לא, אבל זו שאלה מאוד פשוטה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תראי, מערכי שיעור ותכנים, יש בשפע. האם זה עובר למישהו? << אורח >> רמי הוד: << אורח >> אם המנהלת בבית הספר הממלכתי של הבת שלי תחליט שלא מלמדים רבין, תוך שנייה היא מקבלת טלפון מהפיקוח. מי דואג לזה שבחמד מלמדים על רבין? << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> יש להם אוטונומיה. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> שרוב המורים מציינים שלא מלמדים את רבין. << אורח >> מיכה גולדמן: << אורח >> גם לשר אין השפעה עליהם. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> אני אעבור לנושא הבא, וזה עניין הזכאות לבגרות שהוזכר קודם וגם ההשקעה בפריפריה. נתוני השקיפות של התמונה החינוכית מראים שבשנת 1990 היו 50% זכאות לבגרות, ב-95% בשלהי הממשלה האחוזים עלו ל-59%, וכיום הזכאות לבגרות עומדת על 76.6%. מדובר בהשקעה מאוד גדולה, בעיקר של איכות המורים והפיתוח המקצועי שלהם בפריפריה. אני אציין רק תוכנית אחת שאנחנו מובילים במזכירות הפדגוגית והמשרד משקיע בה הרבה מאוד, זו תוכנית האקדמיזציה, שבעצם מנגישה את ההשכלה הגבוהה לדור ראשון. זו תוכנית שהערך המרכזי שלה הוא הזדמנות שווה. זו תוכנית ששואבת הרבה מאוד ערכים מהמקורות שאת הזכרת אותם, והתוכנית הזו בעצם מובילה למעלה מ-30,000 תלמידים היום. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> היא מנגישה בעצם את השער לאקדמיה לדור ראשון להשכלה גבוהה. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> בדיוק. היא מאפשרת לתלמידי תיכון ללמוד בבית הספר קורסים אקדמיים ולקבל עליהם אחר כך נקודות זכות באקדמיה. והיום יש גם פיתוח מאוד חשוב, שעוד פעם, נובע מהערכים שאת דיברת עליהם, וזו ההנגשה של מבחן יע"ל לציבור הערבי, לתלמידים ערבים, מבחן שבעצם מאפשר להם להיכנס ללמוד באקדמיה בישראל. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אגב, בדיון קודם על מבחן יע"ל שעשיתי פה, הבטיחו שיתקנו את המבחן בגלל שיש איתו המון בעיות. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> הטיות, נכון. אז עובדים על זה הרבה מאוד עם מאל"ו, ומכניסים אותו כבר לכיתה י"ב. זאת אומרת שתלמידים לא יצטרכו לחכות שנה, להיבחן, ואז להיכנס, אלא שהדרך תהיה ישירה. אני רוצה להגיד שהערכים של המטה ושל הגופים הפדגוגיים השונים הם ערכים שמסתכלים בדיוק על הנקודות האלה של קידום הזדמנות שווה, ושל נגישות של כל האוכלוסייה להשכלה גבוהה ולערכים שמדינת ישראל מקדמת אותם. הוזכרו פה קשיים שאנחנו מתמודדים איתם, ונמשיך להתמודד הלאה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> עם הכמות שקיצצו לכם בשנים האחרונות, בטח שיהיו קשיים. משרד החינוך כמעט הכפיל תקציבו בממשלתו, נכון? << אורח >> רמי הוד: << אורח >> כן, אבל נעמה, חשוב להגיד מה שאת תמיד אומרת מעל כל במה, שהפקידות המקצועית, אנשים מסורים כמוך וכמו האחרים שבוחרים, למרות כל הקשיים להישאר במשרד החינוך בתקופה הזאת, זה נס וזו ברכה. כל טענה שהעלינו כאן לא מופנית כלפייך אלא כלפי השר הממונה, שעושה הכול כדי להשכיח את מורשת רבין. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני רק כן אגיד משהו. קיימנו פה דיון על מצב ההוראה, אני חייבת לגעת בזה, כי בסוף זה הסיפור כולו. נכנסים היום, וזה היה עם כל סגל המכללות להוראה, הדיון הזה היה אצלי בוועדה. הסטודנטים שנכנסים היום להוראה הם סטודנטים באיכות יותר נמוכה ממה שהיה בעבר, בגלל שהמקצוע בשחיקה ובקריסה. וממה שאנחנו קיבלנו כמידע, כ-40% ממי שיסיימו את תואר ההוראה, לא רוצים לעבוד בתחום, הם מגלים את זה תוך כדי הלימודים. זאת אומרת, בסוף מי שרוצה להשקיע בחינוך, צריך להשקיע במחנכים, בשכר, בתנאים, סביבת עבודה. האתגר הגדול ביותר שלנו הוא לשנות את הדבר הזה, כי אם לא ייכנסו הטובים ביותר לעצב את דור העתיד בערכים, בנורמות, פשוט לא יהיו. אין את זה. זה עולם הולך ונעלם. אני אתמול חזרתי הביתה מכנס חינוך, 22:30 הגעתי, ואבי בשיחה עם אמא של תלמיד. זאת המציאות. מורים זו שליחות לחיים, זה משהו שאם אנחנו לא נראה אותו כערך עליון, הוא לא יקרה. לא צריך להעלות שכר למורים בגלל שביתה ואיומים בשביתה, ולא צריך בגלל עיצומים, אלא פשוט כי זה האינטרס הלאומי הכי עליון שיש. זה כמובן לא עלייך, אבל כשאני יודעת שלא נכנסים היום לשערי האקדמיה הפוטנציאל למורים הכי טובים, כי זה כבר לא קורה. וגם מי שיוצא, קרוב, באמת עשרות אחוזים לא מתחילים בכלל לעבוד בתחום, אנחנו בבעיה. אנחנו באמת בבעיה, וזה אתגר עצום שלנו. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> יש מחקר של ד"ר קרן רז נצר שמראה שאחרי מלחמות יש בוסט מאוד גדול של מערכות חינוך, ואנחנו מחכים לו שיבוא. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בואו נעזור לבוסט הזה עם תנאים, שכר, סביבת עבודה. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> אתמול ראיתי ריאיון עם הבן של אילן רמון, שסיפר שהוא הולך להיות מורה, ויסמין פיינגולד, שהייתה מתחרה באולימפיאדה, גם אמרה שהיא הולכת להיות מורה למתמטיקה. אז עוד יש סיכוי. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> השאלה אם היא תיכנס לכיתה של 40, כמו שאת יודעת. << אורח >> עידית רובין: << אורח >> מתמטיקה זה בדרך כלל פחות, אבל כן. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> שיהיה לה בהצלחה. תיכנס לכיתה, ואחרי שחיקה והעומס והצפיפות בכיתות, כמו שאמר גם מיכה והכול, האם זה לא יכריע אותה? כי זאת השאלה. האם יש פה אנשים טובים, מדהימים, מלח הארץ, שיכולים לקחת את תחום החינוך בידיים? יש פה. גילינו את כל האנשים הטובים האלה. האם אנחנו מאפשרים להם להישאר בתחום או למקסם את עצמם? זו כבר שאלה מערכתית ומדינתית. זה לא על הפרט. זה לא על האיש עם השליחות. זה על המדינה שצריכה להעצים את השליחות הזאת. זה עלינו. אבל אני ממש מודה לך, ואני מקווה שאנחנו נהיה נכונים למשימה הזאת. בהקשר של מנהיגות ושליחות, עידו הפטקה מארגון החלוץ, רכז בוגרים במכינת רבין. תודה שאתה פה איתנו. << אורח >> עידו הפטקה: << אורח >> צריך פה להרים את האווירה, כן, אני אגיד. קודם כל, צוהריים טובים. כבר שעה וחצי של דיון, שבאמת מספרים את המציאות, רמי מספר את המציאות המורכבת בחינוך. משרדי הממשלה מנסים לספר על תוכניות שמצליחות יותר, מצליחות פחות. אבל אני רוצה לתת את הזווית שלי. קודם כל, אני בן 25, אני גר בחיפה, לומד היסטוריה של העם היהודי. אבל אני לא אדבר עכשיו על ההיסטוריה, נראה לי הרבה אנשים פה דיברו על מה שהיה. אני רוצה לדבר דווקא על מה שיהיה ולתת את נקודת המבט שלי. אני רוצה לדבר על תקווה ועל עתיד. אני בוגר מכינת רבין מלפני שבע שנים, וכיום אני רכז הבוגרים של המכינה. ממש פה יושבים חמישה בוגרים של המכינה שבאו גם להיות נוכחים בדיון, והם התקווה והעתיד שלנו. מכינת רבין הוקמה ב-1998 שלוש שנים אחרי הרצח, כקונטרה למציאות הישראלית. אבל אני נולדתי בשנת 2000. אני לא הכרתי את העולם שבו רבין חי, לא הכרתי את המונח שלום, לא הכרתי נימה אופטימית או של תקווה. אני נולדתי למציאות שהמילה שלום היא או אסורה או שמאלנית, וזו בעיה. אבל בגיל 18 נכנסתי למכינה קדם צבאית על שם יצחק רבין, ופתאום קיבלתי ערכים, פתאום חינכו אותי, פתאום לימדו אותי על שלום, ולימדו אותי על צדק חברתי, ולימדו אותי להאמין באדם. ואני יודע להגיד שבוודאות המכינה ממשיכה את מורשת וחזון יצחק רבין. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> איפה שירתת? << אורח >> עידו הפטקה: << אורח >> בחטיבת כפיר, אחרי שסיימתי את המכינה, התגייסתי עם עוד חבר בגיוס משותף לחטיבת כפיר. שירות קרבי, כן, צבאי. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> יותר מזה, בעיקר בגדה. << אורח >> עידו הפטקה: << אורח >> בעיקר בגדה המערבית, השטחים. כן, היה מורכב. ואני רוצה להגיד שאני אופטימי. בשנתיים האחרונות הדרכתי במכינה, ואני רוצה להגיד שאני זכיתי לפגוש נוער ציוני ערכי ומחויב, שמאמין שיכול להיות כאן אחרת. וזה לא מובן מאליו במציאות הזאת. נוער שרוצה להשפיע על המציאות הישראלית, נוער שמחיה את המילה, אני אגיד אותה עכשיו, צריך פה לשבת, את התנועה החלוצית. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> מה זאת אומרת? חד משמעית, הדור הצעיר הוא החלוצים החדשים שיבנו את המדינה מחדש. המדינה התפרקה, וצריך לבנות אותה מחדש. זאת חלוציות חדשה שנבנית פה היום. המילה הכי רלוונטית שאפשר לומר. << אורח >> עידו הפטקה: << אורח >> אז אנחנו פה במכינת רבין והבוגרים שלה באים להחיות את התנועה החלוצית. << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> איפה אתם יושבים? << אורח >> עידו הפטקה: << אורח >> בארבע שלוחות שונות, גם בראש הנקרה ובגשר הזיו, גם בקיבוץ מזרע וגם בחיפה, בשכונת הדר, ברחוב החלוץ, הרחוב אולי הכי שבור בחיפה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ואדמית? << אורח >> עידו הפטקה: << אורח >> לא, עברנו לראש הנקרה. אדמית מכינה חצי שנתית, מכינה רעות. אנחנו פה בוועדה שמתעסקת בצעירים בחזון רבין, ונצטט אותו. נאום שהוא נאם ב-1994, ממש שנה לפני שהוא נרצח, בוועידת תנועות הנוער. הוא אומר ככה – "אל תקבלו מוסכמות קיימות, לא בחברה ולא בתחומים אחרים. החברה צריכה לדעת להשתנות. חברה ומדינה שלא משתנה, מתנוונת. המציאות איננה מה שהייתה לפני 50 שנה, גם לא לפני 100 שנה. ואם יש משהו שצריך לייחד נוער, זו מרדנות נגד מוסכמות. לא מרדנות לשם מרדנות, אלא מרדנות לשם שינוי. קיימו את אשר ראוי לקיים, שנו את אשר ראוי לשנות, והרבה דברים דורשים שינוי." מורשתו של יצחק רבין דורשת מאיתנו להיאבק על דמותה של החברה הישראלית. וציונות כפי שאני רואה אותה היא לא רק לקיים פה מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא גם דרישה לעמדה מוסרית אל מול המציאות שלנו. האם זו תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית? האם יהיה כאן צדק חברתי ושוויון הזדמנויות אמיתי? האם נהיה מדינה שמאמינה באדם וחותרת לשלום? אני חייב להגיד, ועם זה אני גם אסיים, שאין לנו ברירה אחרת. אנחנו מחויבים לעמוד מול המציאות, למרוד בה. אנחנו, מכינת רבין, ארגון החלוץ ובוגריה, עומדים כאן, מדברים על שלום, פועלים לצדק חברתי. אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומנו. אנחנו מחויבים לתלם הארוך, אנחנו נמשיך להיאבק, כי אין לנו ארץ אחרת גם אם אדמתנו בוערת. לא נשתוק, כי ארצנו שינתה את פניה. לא נוותר לה, נזכיר לה ונשאיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה. שנדע ימים טובים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אמן. תומי דניאלי, מועצת התלמידים והנוער הארצית. תודה רבה שאתה איתנו. << אורח >> תומי דניאלי: << אורח >> כן, תודה רבה. אני תומי דניאלי, נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית. כפי שנאמר פה מקודם, אתמול קיימנו את עצרת הנוער הממלכתית לזכרו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, זיכרונו לברכה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> הייתם שם, מועצת הנוער? << אורח >> תומי דניאלי: << אורח >> כן. הייתה שם נציגות מכל רחבי הארץ, הייתי שם באופן אישי. אנחנו הובלנו את העצרת, היו מנחים מטעם המועצה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> סליחה שאני עוצרת אותך. זה מדהים. מועצת הנוער הארצית כולה מגיעה לעצרת, לוקחת חלק, הרבה יותר ממה שהייתי מצפה שיעשה הגוף החינוכי הגדול בישראל. אני רק רוצה לומר את זה בהקשר לזה. << אורח >> תומי דניאלי: << אורח >> הייתה עצרת במרכז רבין, בשיתוף עם משרד החינוך, מינהל חברה ונוער. יצאו לשם אוטובוסים מכל רחבי הארץ, מכל המחוזות של משרד החינוך, שהיו עליהם ילדים, בין אם זה נציגי מועצה, תנועות נוער. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> של מועצות הנוער מכל הארץ. << אורח >> תומי דניאלי: << אורח >> גם מועצות נוער, גם מש"צים, מד"צים, כל מנהיגות נוער כזאת או אחרת, הייתה לה את ההזדמנות לשלוח את הנציגים שלה. והעצרת הזאת התמקדה לאו דווקא ברצח עצמו, היא התמקדה באריכות על הערכים שרבין ייצג, על האחדות, על הסבלנות והסובלנות, על המנהיגות וגם על השלום, אבל לא על השלום כלפי חוץ, אלא שלום כלפי פנים. כי לאחרונה השאלה היא על שלום בתוך המדינה שלנו. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לאחרונה השאלה היא שלום בתוך המדינה? למה לא שלום כלפי חוץ? << אורח >> תומי דניאלי: << אורח >> דיברנו על כל ערכי רבין, אבל במיוחד כשהעצרת הייתה כל כך סמוך לאירועים בוערים במדינה, דיברנו גם הרבה מאוד על הדברים האקטואליים, וגם אנחנו חושבים שזה הכי רלוונטי באותו היום. כי אנחנו תלמידים במערכת החינוך, אנחנו נמצאים במערכת 12 שנים. וכשאנחנו שומעים בכל שנה מחדש את אותם הדברים, וזה בדיוק הדבר הבא שרציתי לומר, אנחנו בכל שנה שומעים על הרצח, על שלוש היריות, רואים את אותו הסרטון או סרטון כזה או אחר ודומה, ולאט-לאט גם לתלמידים אובדת המשמעות מהיום, וגם כבר מפסיקים לדבר איתנו כמעט על הנושא. אני, כשנכנסתי למערכת, הייתי כל שנה בטקס בבית הספר, ולאחרונה, הטקס האחרון שחוויתי היה בכיתה ח' או ט', תלמיד כיתה י"א. וגם בשיעורים שאנחנו מבצעים, אנחנו מתמקדים המון ברצח עצמו ולא במשמעות שמאחוריו, בפילוג שהיה בעם, בפגיעה בדמוקרטיה, שזה רצח, שזו חתירה מתחת לערכי הדמוקרטיה, שזה כמובן ראוי לציון, אבל זה לא הכול. נשאל פה מקודם על איך מספרים על רבין לדור שלא הכיר את רבין, ואנחנו מאמינים שזה לא רק טקס או שיעור בודד אחד לשנה, זה צריך להיות התחלה של שיח מתמיד, שממשיך לאורך כל השנה, ולא רק ביום עצמו לציון רצח רבין. וזה עכשיו הזמן להתחיל אותו, ללמד בכל בתי הספר ולתת כלים לשיח אקטואלי ופוליטי מאוזן, להקשיב לדעות מכלל המגוון ולאנשים שלא מסכימים איתך, לקבל החלטות על בסיס השקפת עולמנו שלנו, ולא של מי שמכתיב לנו. אנחנו חושבים שאלה האתגרים של היום, שזה מה שהדור שלנו צריך להתמודד איתו. אבל גם אפשר לפתור אותם, בדיוק כמו שנאמר פה, עם שיח קבוע על שונות, על דיאלוג ועל הקשבה לאחר, עם יוזמות וחיבור בין מגזרים וקהילות שונות מכל רחבי הקהילה הישראלית, ועם עיסוק קבוע בשאלות של אחריות אזרחית של כולנו ומנהיגות אישית של כל אחד ואחת מאיתנו. הנוער בחר לקחת אחריות על הנושא הזה. אנחנו אלה שמנסים לאחות את הקרעים שהשאירו לנו וליצור חברה שמחוברת וסובלנית אחת כלפי השנייה. אבל אנחנו לא לבד במאבק הזה. גם המנהיגים שלנו, ברמה הארצית, המוניציפלית והקהילתית צריכים לתת את הדוגמה האישית אלינו ולהוביל את השיח הציבורי ממקום של הקשבה והכלה. הנוער מסתכל אליהם, אליכם, נושא את העיניים, וכשהמנהיגים מתנהגים בכבוד, אנחנו לומדים שזאת היא הדרך לדבר ולהתנהג. אומרים לנו שלכל דור יש משימה, וסיפרו שלדור של 48' זה היה להקים את המדינה ולאחר מכן להילחם במלחמות ישראל ששת הימים ויום כיפור. בדור שחווה את רצח רבין זה לרפא את הקרע בעם, ושוב פעם אנחנו מגיעים ללחזק את הלכידות החברתית, כי זאת המשימה של הדור שלנו וזאת המורשת של כולנו. ולסיום, אני חושב שהדבר הכי חשוב שאפשר לצאת מפה זה עם שאלה, השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול בבוקר היא אחת פשוטה ביותר. כי מה אני עושה היום, אני, כדי לבנות חברה טובה יותר במדינת ישראל? << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תומי, קודם כל תודה, ולומר לך שאתה מקסים, ואני רואה את האכפתיות שלך ומרגישה אותה בכל מילה. אני חושבת שזה חבל שמכיתה ח' לא חווית פעילות בית ספרית, חינוכית, פנימית, על רצח רבין. << אורח >> תומי דניאלי: << אורח >> לא, חוויתי. פשוט דיברתי שכבר לאט לאט הטקסים נעלמו גם לאחר ה-7 באוקטובר, מכיוון שהאירועים יחסית קרובים, אז אני מניח שזו גם אחת מהסיבות, אבל בשנה שעברה חווינו הרצאות וחווינו שיעורים, ובית הספר מלא בכל הפוסטרים, 30 שנים של פוסטרים מלא. אני פשוט חושב שרק ביום רבין לציין את זה, זה לא מספיק. כי יש כאן מורשת, לא על הדעות הפוליטיות, אפילו לא על עשייה של בן אדם, אבל על מה שהוא השאיר, על האכפתיות למדינה ועל החשיבות. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> קודם כל, אני שמחה שאתה אומר את זה, כי זה מחדד את זה, וכמובן שבתוך מלחמה מאוד מורכב לקיים טקסים נוספים, אז עם זה אני כמובן מסכימה. כן אני רוצה לומר, הרצח היה רצח פוליטי שנועד לגדוע את תהליך השלום בחוץ, והוא קרע אותנו מבפנים. זה חשוב שנעיר את הדבר הזה, כי להעלים את ההליך המדיני ואת הליך השלום, זה חלק מהשכחת המורשת של רבין, למרות שדיברתי פה על המורשת המאוד עגולה והרחבה שלו. אני אומרת את זה כי אנחנו רואים את מערכי השיעור, אנחנו רואים את אופי הטקסים, אנחנו רואים את האופי החינוכי, ולא פעם הלך הרוח החינוכי גם הוא משותק אל מול דרג פוליטי, שברור שהוא מעוניין להשכיח. ולפעמים זה נעשה כבר אוטומטית, לא צריך חוזר מנכ״ל. להגיד, אל תדברו על תהליך השלום. תגידו, זה פחות חשוב, נדבר על פנימה, אבל אנחנו אחרי מלחמה, זה ממש חשוב לדבר על תהליך שלום. אבל זה לא עליך. אני רוצה להגיד שאתה התקווה, ובאת לכאן לדבר. בסוף, המערכת צריכה להיות אמיצה מספיק כדי לקחת מנהיגים כמוך ולתת להם את הכול, את כל מה שהם צריכים. אבל אני לא אומרת סתם. אתם זה התקווה, והעובדה שהיה טקס גדול ל-30 שנה של מינהל חברה ונוער, של תנועות הנוער, ארגונים, מועצות התלמידים והכול, הוא חשוב. חבל שהעלימו מזה את השלום, אבל אני חושבת שזה שזה התקיים זה חשוב. אבל אני חושבת שחשיבה ביקורתית היא גם להסתכל על כל הסיפור. על מה ההסתה שקדמה לרצח, מאיפה היא נבעה, מאיזה מקורות, מי עודד את זה, למה הדבר הזה התקיים וגדע תהליך שיכל להוציא אותנו מהרבה מהצרות שאנחנו נמצאים בהן היום. אבל מעבר לזה, זה תהליך של בירור עצמי שהוא תהליך חינוכי, שצריך לגעת בו באומץ, וגם לאפשר לכם את החשיבה ואת הניתוח. העלמת חלק מהדברים האלה, זאת הבעיה. << אורח >> תומי דניאלי: << אורח >> חשוב רק לומר שני דברים אחרונים. אני לפחות, בהרגשה האישית שלי, לא הרגשתי שהעלימו מאיתנו דברים, זה בדיוק מה שדיברתי עליו, שכשאנחנו מתמקדים על זה רק יום אחד בשנה ומקדישים לזה שעה או שתיים, מאוד קשה לגעת בכל הקשת הרחבה של כל הנושאים שיש לדבר, על הרצח או על הבן אדם המדהים שנרצח באירוע. ואני כן אציין ואומר שיש לנו את הבמה ואת המקום לעשות את כל הדברים האלה, הן בטקס שנערך אתמול, או הן בתנועות הנוער שאנחנו חברים בהן, או לפחות ברשויות המקומיות גם כן, שבדרך כלל נותנים את הבמה לנוער ומוביל את הטקסים האלה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> זה חשוב מאוד. << אורח >> תומי דניאלי: << אורח >> ופשוט צריך להקדיש את זה יותר זמן, כי הערכים שלו זה לא ערכים ספציפית של רבין, אלא ערכים שאנחנו רוצים שיהיו לכולם במדינה. של כבוד, של אחריות, ולקיחת מנהיגות וכדומה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אמן, אמן. << אורח >> רמי הוד: << אורח >> ושל שלום. כי הוא לא נרצח בגלל הפילוג בעם, הוא נרצח כי הוא רצה שלום והיה צד פוליטי שלא רוצה שלום. בצורה מאוד ברורה, רבין לא נרצח בגלל שהוא רצה אחדות ואחרים רצו פילוג. הוא נרצח בגלל שהוא רצה שלום, והיה מחנה פוליטי שהסית נגדו שלא רצה שלום. << אורח >> נהר סידהי: << אורח >> נהר סידהי, אם אפשר להוסיף בקצרה ממש למה שנאמר פה עכשיו. בתור תלמיד כיתה י״ב, אני יכול להגיד שציון מורשת רבין הרבה פעמים מתמקד בערכים שנוח לדבר עליהם, בערכים של כבוד ושל מנהיגות, של אחריות ושל כנות ויושרה, ולא מתעסק בשלום ולא מתעסק בידיעה הפשוטה שעדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה, ובידיעה הפשוטה שרבין החזיק בה שבתור חייל ובתור מי שהיה רמטכ״ל לשעבר, השלום הוא הפתרון והאופק היחיד לחברה בישראל. ובהקשר לציטוט שנאמר פה קודם של רבין מתוך הכנס שהוא השתתף בו, הנוער הוא העתיד של המדינה ואין עתיד יפה יותר מן השלום, וזאת האחריות שלנו לקדם את זה וזו האחריות אולי לא רק של מועצת התלמידים, אבל בעיקר של משרד החינוך להפסיק להשמיט את נושא השלום ואת הביקורת הנוקבת שצריכה להיאמר על אירוע הרצח רבין, ולהתחיל לדבר על זה באמת. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ממש ככה. תודה לשניכם, ממש. רון יאמין, יוזמת ז'נבה, תודה שאת פה איתנו. << אורח >> רון יאמין: << אורח >> תודה לך נעמה, כרגיל. טוב, האמת שהתכוונתי לדבר היום על חינוך אפקטיבי לשלום, אבל מה שקרה אתמול זעזע אותי עד עמקי נשמתי ונראה לי קצת יותר חשוב שנדבר על זה. מן הסתם, נשים על השולחן, אני לא מתיימרת לדעת על הפצ"רית יותר ממה שכולנו חשופות אליו בתקשורת, ואני יכולה רק לדבר מתוך הסקת המסקנות הצנועה שלי והחמלה שאני חשתי אתמול בערב לאחר המתקפה המפלצתית שעברה האישה בעוד נשקפת סכנה לחייה. המתקפה הזו מתחברת באופן ישיר לאתגר האמיתי שעומד בפני חיבור הצעירים לדרך רבין, דה-לגיטימציה אדירה והטלת אימים על כל מי שמעז להיות חלק ממה שנחשב הצד השני. וזה בדיוק אותו מנגנון שגם מביא לרצח רבין. לא צריך להרחיק לכת בשביל לראות את זה. אפשר לפתוח סרטון של השמאלנית המצויה ברשת ולראות קריאות למוות, איחולי אונס וקללות. למען האמת, אפשר גם פשוט להיכנס לוועדה הסמוכה ולראות את חברי הכנסת מהקואליציה מאשימים בבגידה את כל מי שמעיזה לטעון אחרת מהם. ואתם יודעים מה המשמעות של בגידה. המשמעות של בגידה היא עונש מוות. אפשר לומר שזו דמגוגיה, ואני גם אבין, אבל במציאות של הדברים, יותר משזה חיבור פשטני של הנסיבות, מדובר בעיצוב תודעה. רבין השמאלן טוב לערבים, ואם הוא טוב לערבים, הוא לא טוב ליהודים, ואם הוא לא טוב ליהודים, אז הוא אויב העם. והעם כבר לא מדבר ערכים. מערכת החינוך לא מעודדת חשיבה ביקורתית. השלום מותג כחולמניות מהזן הסהרורי ביותר, ואיכשהו ביטחון משויך למוות. מוזר מצידי יהיה לומר שפעם היינו עם חפץ חיים, כי בגילי, 28, אני בטח לא יכולה להעיד ממקור ראשון. אבל ככה מספרים הסיפורים, שפעם היה פה טוב, או לפחות טוב יותר, ששאפו לביטחון מתוך הסכמים וקידשו את החיים, שיכולנו להביע חמלה. והיום, לאחר עשרות שנים של דה-לגיטימציה אלימה, כבר אי אפשר גם וגם. אי אפשר להיות ציונית וגם לרצות שלום. אי אפשר להבין חיילים וגם לבקר את פעולות צה״ל. המציאות שטוחה, אבסורדית ומטופשת כמעט. והיכן שאין העמקה, בטח שלא מתרחשים תהליכים חיוביים. אני מזמינה אתכם לפגוש נוער בבית הספר הקרוב לביתכם ולנסות לנהל שיח ענייני. מהר מאוד תיחשפו לסיסמאות קיצוניות וריקות מתוכן, שתוכלו לשמוע גם בערוצי טלוויזיה מסוימים וברשתות החברתיות. זירה שהשמאל נטש או הוקע ממנה, לשיחה הזו זה לא באמת משנה, כי תפקידנו עכשיו הוא לחזור לחנך, להסביר ולהנגיש את דרך רבין. רק באינסטגרם ובטיקטוק, במקום בבתי הספר ובכיכרות. כי לפחות בזמן הקרוב הישועה לא תגיע ממערכת החינוך. המפה שילד ישראלי רואה במערכת החינוך הישראלית זה על המפה הפלסטינית. מהנהר ועד הים, ארץ ישראל השלמה, מספרות שהכול שלי, ומעודדות בשני הצדדים תפיסה של משחק סכום אפס. ילדים גם לא פוגשים פלסטינים במציאות. הם לא שומעים קולות מתונים וקריאות לשלום, וגם כאן הישועה לא תגיע בקרוב ממערכת החינוך. כרגע זה התפקיד שלנו, להנגיש להם תכנים ומפגשים שיהיו מעניינים מספיק כדי להתחרות בשטיפת המוח המתחרה. וחשוב לא פחות, אנחנו חייבים את אנשי הציבור שלנו כסוכני שינוי. וזו הזדמנות לומר תודה לך, נעמה, שפועלת בזירה מחרידה ובלתי אפשרית וכמעט לבד. הייתי שמחה לטעון שחלום השלום נלקח מאיתנו רק בידי אויבים פוליטיים, או גרוע מכך, האויבים שמעבר לגדר. אבל האמת המרה היא שגם למי שנחשבים המחנה שלנו יש חלק בלתי מבוטל בניפוץ הזה. בניסיון הנואש לקושש כמה קולות מהצד השני, שכחו שמאחורי כל קמפיין פוליטי אמורה לעמוד אידיאולוגיה. בזמן שהימין דיבר על ריבונות, הקמפיינים שלנו התמקדו רק ביוקר המחיה. בזמן שהם מכרו לקהל שלהם ריביירה בעזה, אצלנו צעקו אחדות. ושוב, לרגע אני לא מקלה ראש בדה-לגיטימציה שנעשתה, ועדיין נעשית, למחנה השמאל, בכוחות האדירים שמושקעים כדי להפחיד, להשתיק ולרמוס אותנו. להפך, אני טוענת שהמאבק היחיד שיכול לנצח את כל אלה הוא מאבק אידיאולוגי, סיזיפי וממושך. מאבק של הכשרת הלבבות מחדש, שיחנך ילדים, אנשים, שיפנה לפרטים ולהמון, שיתאים את עצמו לקהלים שונים, אבל בשום אופן לא יסטה יותר מסל הערכים האידיאולוגי שאנחנו מאמינים שעליו מוכרחה להיות מושתתת החברה הישראלית. ובראש המאבק הזה – שלום. נמאס לנו ממנהיגים שמפחדים לקבל החלטות קשות, שמרדדים ומשטיחים את המציאות המורכבת שלנו. אנחנו דורשים ופועלים כדי שההישגים הצבאיים שלנו ינוצלו למטרות מדיניות. באומץ, בדיוק כמו שנדרש מבני הזוג, מהחברות ומהאחים שלנו להפגין בשדה הקרב, כדי שלילדים שלנו כבר יהיה עתיד באמת טוב יותר. תודה לך. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה, רון, יקרה. טליה איצקוב, שלום, מו״פ יוניסטרים. << אורח >> טליה איצקוב: << אורח >> שלום. אני טליה איצקוב, מעמותת יוניסטרים, מנהלת מחלקת מו״פ, מחקר ופיתוח וחינוך. אני רוצה להתייחס לנושאים שעלו כבר פה, על תקווה, על שלום, על שיח בינינו. אנחנו פועלים בכל הארץ, מקריית שמונה עד אילת, בפריפריה הגיאוגרפית החברתית, ופועלים גם לכל האוכלוסייה, ערבים, יהודים, דרוזים. אני רוצה לשתף בכמה נתונים שאני חושבת שנותנים קצת תקווה. 68% מהבוגרים שלנו מעידים על כך שהם מרגישים שייכים לחברה הישראלית. 71% מעידים שקל להם יותר לקבל תפיסות של אנשים אחרים, ואני מזכירה שאנחנו מדברים על כל האוכלוסייה. 74% מעידים שבעקבות תוכנית הם רוצים גם להכיר אנשים אחרים. 55% מעידים על כך שיש להם יכולת להשפיע על החברה הישראלית. ואני רוצה להתייחס לנתון האחרון, על 55%, שזה לא מספיק. אני חושבת שאנחנו צריכים לעבוד יותר, ולא רק אנחנו כיוניסטרים, אלא באמת כולנו ביחד, שכל החברה הישראלית, כל העתיד שלנו, ירגיש שהוא יכול לבוא, להשפיע, לשנות ולהביא עתיד יותר טוב. ואנחנו מאוד שמחים על שיתוף פעולה עם הממשלה, ובאמת שנמשיך ככה ונשקיע כי הם באמת הדור הבא. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> חד משמעית. תודה רבה, טליה. טוב, אני אסכם את הדיון. אתה רצית להגיד משהו, אפרים? << אורח >> אפרים סנה: << אורח >> הערה אחת, כי דיברנו פה בחלק הראשון על הצדדים החברתיים של ממשלת רבין בהקשר לצעירים. כמי שזכה להיות איתו בהרבה אירועים בתקופה ההיא של המאבק על השלום, צריך וחשוב לומר, מה שהוא הביא כסיבה שבגללה הוא יוצא למלחמה הזאת, זה עתיד הבנים והנכדים. והוא חזר ואמר את זה, ומיכה, שהיה איתי גם, זוכר את זה. הדאגה לצעירים זה מה שהניע אותו להילחם על השלום. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> זו נקודה טובה שתחתום את הדיון הזה, בגלל שבסופו של דבר, מנהיגות קצרת רואי שמחשבת את הקמפיין הבא, את השרידות הפוליטית, איך אני נשאר בכיסא לעוד קדנציה, ולא מה אני עושה ומה אני משאיר. אם עדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה, אני אומרת, עדיפה קדנציה קצרה וטובה מאשר ארוכה וריקה. נכון? בואו נכוון לשם. הלוואי וכל אדם שנכנס למשכן הזה, לבית העם, יגיד, אני מעדיף ארבע שנים טובות שאני נותן את החיים שלי לציבור, מאשר 20 שנה של חימום כיסא. ואם היו לנו יותר כאלה פה שמסתכלים ככה, היינו במצב אחר. לפעמים זה באמת יותר פשוט, בשבחי הדיבור הפשוט. לפעמים זה באמת פשוט. אז אני ממש מתחברת למה שאתה אומר. מנהיגות שתסתכל על הדורות הבאים. נכוון לשם, לסיפור הזה, נמצא פה מציאות טובה יותר ועתיד לכם. ואני חושבת שזה נהדר שאתם פה, אני אשמח שגם תגיעו לדיונים נוספים שלנו בוועדת הצעירים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ושתבואו לביקורים בבתי הספר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> כן, מצוקת המורים ניכרת פה. ושנכפיל את שכר המורים בשביל שתבואו להיות מורים. אבל תודה לכם, ושבאמת נראה את הימים האחרים, ובקרוב, אמן. תודה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:15. << סיום >>