פרוטוקול ועדה

הכנסת העשרים-וחמש מושב רביעי פרוטוקול מס' 365 מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות יום שני, י"ב בחשון התשפ"ו (03 בנובמבר 2025), שעה 12:00 סדר היום: << נושא >> יחסי מדינת ישראל עם הקהילות היהודיות הליברליות ברחבי העולם << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: גלעד קריב – היו"ר אלעזר שטרן חברי הכנסת: משה טור פז מוזמנים: ד"ר יזהר הס – מ"מ וסגן יו"ר, ההסתדרות הציונית העולמית הרב סרחיו ברגמן – נשיא האיגוד העולמי, התנועה הרפורמית הרב ריק ג'ייקובס – נשיא התנועה הרפורמית בארצות הברית אנה קיסלנסקי – נשיאת התנועה הרפורמית בישראל הרבה אליזבת הארה פירסון – נשיאת ארגון הרבנים הרפורמיים בצפון אמריקה הרב הלל סקולניק – נשיא מרכז ארצות הברית, התנועה הקונסרבטיבית נולה לזר – נשיאת מרכז קנדה, התנועה הקונסרבטיבית הרב ג'ייקוב בלומנטל – מנכ"ל, כנסת הרבנים, ומנכ"ל איחוד בתי הכנסת הקונסרבטיביים, התנועה הקונסרבטיבית קן בוב – יו"ר, World Labor Zionist Alliance-Brit Etz אורלי ארז לחובסקי – עו"ד, מנהלת, המרכז הרפורמי לדת ומדינה גבריאל דואק – ראש משלחות, איפא"ק שושנה דוויק – יו"רית משותפת, ארצנו נדב תמיר – מנכ"ל, Jstreet ישראל רותם אורג – מייסד ומנכ"ל, Librael עידו בורל – יועץ פרלמנטרי ופוליטי לחה"כ משה טור פז מנהלת הוועדה: שלומית אבינח רישום פרלמנטרי: ליאור ידידיה, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות. << נושא >> יחסי מדינת ישראל עם הקהילות היהודיות הליברליות ברחבי העולם << נושא >> << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> שלום לכולם, צוהריים טובים. תודה לכל מי שטרחו והצטרפו לישיבה שלנו היום הזה, לכל החברים והחברות שבאו מעבר לים ולכל החברים והחברות הרבים שהגיעו כאן מישראל. תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן שהצטרף אלינו בראשית הדיון, וחברים וחברות נוספים מן הוועדה הצטרפו במהלך הדיון. כולכם מכירים היטב את העובדה שבו זמנית בכנסת מתקיימות שש, שבע, שמונה, לפעמים גם יותר, ישיבות של ועדות. כמנהג הוועדה שלנו אנחנו נפתח את הדיון באזכור העובדה שעברו 759 ימים מאז אסון שמחת תורה, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. הלילה הזה חזרו שלושה אחים למנוחת עולמים, אלוף משנה אסף חממי, סרן עומר נאוטרה ורב סמל עוז דניאל. שלושתם נפלו ביום השבעה באוקטובר במסגרת הקרב. אנחנו שולחים מכאן חיבוק של תנחומים למשפחות שלהם, שסוגרות היום מעגל כואב. ליבנו גם עם שמונה משפחות נוספות שציפו כל הלילה לקבל את הבשורה שאהובם חוזר למנוחת עולמים. שש משפחות ישראליות, שתי משפחות מתאילנד, שיקיריהן באו לכאן ללמוד ולעבוד בקיבוצי העוטף. אנחנו חושבים עליהן, על אותן משפחות, ממתינות כל הלילה לדעת האם הן תזכינה לאותו רסיס של נחמה. ואנחנו מזכירים לעצמנו את החובה שלנו להחזיר את כולם הביתה ולא לוותר עד שאחרון האחים יחזרו לארץ. ובתוכם צריך להזכיר גם הדר גולדין, שמניין הימים שייסורי משפחתו הם רבים הרבה יותר מ-759 ימים. בפתח הישיבה אני מזכיר גם את העובדה שאנחנו מציינים היום את יום הזיכרון הממלכתי לרצח ראש הממשלה רבין, י"א חשוון, י"ב חשוון לפני שלושים שנים, הארבעה בנובמבר. אני תמיד הקפדתי לקרוא ליום הזה יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, ולא יום הזיכרון לרבין, כי דומני שכולנו מחויבים ביום הזה לחשבון נפש גדול על כל מה שהתחולל לפני הרצח ועל כל מה שהתחולל אחרי הרצח, ודומני שנסכים כולנו שכשאנחנו מסתכלים על המציאות הישראלית של ימינו עולה שאלה נוקבת מאוד, האם למדנו את מה שנדרש מאיתנו מאותו אירוע נורא. היום הזה עומד בסימן הרצח, הוא עומד גם בסימן מורשת רבין, החתירה לשלום בצד ההקפדה בביטחונה הלאומי של מדינת ישראל, ההכרה בצורך להשקיע רבות בתשתיות החברתיות והציבוריות, בדגש על תחומי החינוך, הרווחה והבריאות, החובה שלנו לייצר סדר-יום ישראלי חדש בכל מה שנוגע ליחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי בתוך ישראל הריבונית, ושורה ארוכה של נושאים שבהם יצחק רבין, בממשלתו השנייה, הוביל לתפנית ולמפנה, ואנחנו מחויבים להמשיך את דרכו של יצחק רבין בצד ההכרה בלקחי הרצח. בשנת 1992, כאשר יצחק רבין התייצב בקונגרס הציוני שנערך באותה שנה בירושלים כראש ממשלה, הוא אמר שמדינת ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי עולים, למען עולים, ושמדינת ישראל היא לא רק מקלט אלא היא גם אחריות. אני חושב שהאמירה הזו שמדינת ישראל היא לא רק מקלט אלא היא בראש ובראשונה ביטוי של אחריות – של אחריות העם היהודי לעתידו, של אחריות היושבים בציון כלפי האחים והאחיות מעבר לים, ואחריות האחים והאחיות בתפוצות כלפי מדינת ישראל. הרעיון הזה שמדינת ישראל היא פרויקט משותף של כולנו, והבטחת העתיד של העם היהודי בישראל ובכל רחבי העולם, גם זהו פרויקט משותף של כולנו ולכולנו אחריות משותפת. זה בוודאי אחד מהנדבכים הגדולים של מורשת רבין. ההסכמים הקואליציוניים של שנת 1992 היו ההסכמים הקואליציוניים הראשונים שבהם אחרי קרוב ל-15 שנים לא הופיע הסיכום לשנות את הגדרותיו של חוק השבות, לא הופיעה התחייבות קואליציונית לקדם חקיקה מצרה, מצמצמת ובדלנית של מיהו יהודי. ממשלת רבין השנייה פתחה גם עידן חדש בדיאלוג בין מדינת ישראל לבין יהדות התפוצות על כל הזרמים ועל כל הגוונים שלה. השנים הללו היו שנות העלייה הגדולה מחבר המדינות, מארצות הגוש המזרחי. העלייה התחילה עוד קודם לכן עם נפילת החומות בשנת 1989, אבל הממשלה העיקרית שנשאה על כתפיה את משימת קליטת גלי העלייה הגדולים הייתה ממשלת רבין, לצידו יאיר צבן, כשר העלייה והקליטה. פעולה נחושה להפוך את מדינת ישראל לביתם של למעלה ממיליון עולים באותן שנים, בצד ההבנה שמדינת ישראל באמת צריכה לשמש כלב הפועם של כל יהדות העולם, מתוך תפיסה עמוקה של כבוד, של אחריות משותפת, כפי שציינתי, ושל הכרה הדדית. אנחנו נושאים איתנו את זכרו של האיש ואת מורשתו. חבריי וחברותיי, לקראת הישיבה שלנו היום ביצעתי בדיקה עד כמה שידי הייתה משגת, וזו הפעם הראשונה שמתכנס דיון גם בוועדה הזו, שמופקדת על נושא התפוצות כבר קרוב ל-20 שנים – גם בוועדה הזו, אבל גם בוועדות אחרות בבית הזה, תחת הכותרת של יחסיה של מדינת ישראל עם הקהילות, הזרמים והחוגים הליברליים בעולם היהודי. היחסים הללו עמדו במוקד הרבה מאוד דיונים בכנסת לאורך השנים, אבל תמיד זה נעשה מתוך פריזמה של מאבק, של מאבק הזרמים הליברליים על זכויותיהם כאן במדינת ישראל, על הצורך להבטיח את הדיאלוג של מדינת ישראל עם חוגים ליברליים ופרוגרסיביים ברחבי העולם, עם הניסיון שלנו להיאבק על הרעיון שהאוהל הציוני חייב בהגדרה להיות אוהל רחב ואוהל מגוון. אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו מתכנסים בבית הזה לדיון שהכותרת שלו היא לעסוק ביחד בשיחה פתוחה וכנה על מכלול היחסים בין מדינת ישראל כמדינת העם היהודי לבין הזרמים, החוגים, התנועות והקהלים שבסופו של דבר הם רוב ברור מקרב יהודי העולם. הם גם רוב מקרב יהודי מדינת ישראל כאשר כוללים יחד בתוך הגדרת הציבור היהודי הליברלי גם את הזרמים הדתיים השוויוניים, אבל גם את הציבור החילוני והציבור המסורתי שמחויב לערכים ליברליים. הישיבה הזו מתקיימת כמובן תוך ניצול העובדה שחברים וחברות יקרים, מנהיגים ומנהיגות, נמצאים איתנו כאן לרגל הקונגרס הציוני, שמחר, אני חושב, מסיים את הצבעותיו הפורמליות. גם כאן ראוי לומר את ברכת הגומל. להכריז, ברוך שפטרנו מעונשו של זה. לצערי על כל פעם במסורת שלנו שאפשר לברך שהחיינו, צריך במקביל גם לברך את ברכת הגומל. מצטרף אלינו חברנו חבר הכנסת משה טור פז, קינלי בכינויו. אני רוצה לציין שאנחנו מנצלים את העובדה שנמצאים כאן מנהיגים ומנהיגות לרגל הקונגרס הציוני העולמי, אבל חשוב לי להתחייב בפניכם שכל עוד כהונתה של הכנסת הזו נמשכת, אנחנו נקיים דיון המשך לדיון הזה אחת לכמה שבועות, מתוך ידיעה ברורה שבדיון הזה יעלו גם סוגיות קונקרטיות שדורשות את המשך הטיפול שלנו, וגם נושאים יותר אסטרטגיים שדורשים החשבה נוספת ופיתוח של השיחה. כל עוד כהונת הכנסת הזו מתקיימת, אנחנו נדאג שהדיון שלנו היום הוא לא רק דיון סמלי, אלא פתיחה של סדרת דיונים. אנחנו כבר נמצאים בתוך סדרת דיונים על חלק מן הסוגיות, לדוגמה סוגיית רחבת התפילה השוויונית בכותל ומעמדה, אבל אנחנו נדאג לשים על השולחן שלנו את קשת הסוגיות, ואת קשת הנושאים שקשורים גם לחיזוק מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין הקהילות והחוגים והקהלים הליברליים והפרוגרסיביים. אנחנו נדאג שגם בכנסות הבאות, בלי נדר, הנושא הזה ימשיך להיות מטופל, אם בוועדה הזו ואם בשדולות שנדאג להקים, כי אנחנו חייבים לוודא שבתוך הכנסת ישנה עבודה מתמשכת על ביצור מערכת היחסים לא רק ברגעים של משבר, כאשר אנחנו נדרשים לקרבות בלימה למול יוזמות חקיקה כאלה ואחרות, אלא שהנושא הזה יהיה נושא מתמיד, ושנעסוק לא רק בסור מרע, אלא גם בעשה טוב. וכפי שאנחנו יודעים, גם בתקופות שישנו מענה יותר מצומצם, או גם בתקופות שבהן יש מענה יותר מצומצם מצד גורמים בממשלה, עדיין יש סדקים שדרכם ניתן להיכנס. תמיד צריך לנצל את הזמן כדי להתכונן לרגע שבו המדיניות הממשלתית תהיה מדיניות יותר רגישה, יותר אוהדת, יותר מכילה, וגם ההכנה הזו דורשת זמן ומחשבה. אני רואה בישיבה הזו כקריאה משותפת לכולנו לעסוק רבות בנושא הזה של קשרי ישראל עם העולם היהודי הליברלי, גם בפרספקטיבה של מה ניתן לעשות היום ומה התוכניות שלנו לעתיד. חשוב לי לומר שכשהזמנו את המשתתפים לכאן – בוודאי הזמנו, כפי שאנחנו רואים, את מנהיגי הזרמים הדתיים הליברליים גם בצפון אמריקה וגם ברחבי העולם כולו; הזמנו את ראשי הזרועות הציוניות של הזרמים הליברליים. אבל חשוב לומר שההגדרה של יהדות העולם הליברלית משתרעת מעבר לגבולות של הזרמים הדתיים, וזה צריך להיות אינטרס גדול של הקהילות הדתיות הליברליות שאני משתייך אליהן, כאיש התנועה הרפורמית בישראל. זה אינטרס גדול שלנו לזכור שהציבור היהודי הליברלי בתפוצות – חלק גדול ממנו פועל במסגרת הקהילות הדתיות, וישנם קהלים יהודיים ליברליים גדולים שפועלים מחוץ לקהילות הדתיות. וישנה ברית רעיונית וערכית, לא רק פוליטית, במוסדות הציוניים, אלא יש ברית רעיונית ערכית שחשוב לשמר ולטפח בכל מה שנוגע לדרך שבה אנחנו מבינים את קשרי ישראל והתפוצות ואת הערכים המכוננים של הציונות. אנחנו, ברשותכם, ניגש עכשיו לדיון. יש לנו יותר משעה. לקראת השעה 14:00 אנחנו יוצאים להר הרצל לטקס הממלכתי לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, אבל עומד לנו די זמן כדי לאפשר לכל מי שירצה להשמיע דברים – להתייחס לדברים. תודה לנציגת משרד התפוצות שאיתנו, לנציגי הסוכנות היהודית ויתר המוסדות הלאומיים, ואנחנו ניגשים לפתיחה. אני אציע לשני חבריי, אם הם יכולים להרשות לעצמם מבחינת זמנם, שאנחנו נזמין את שני הדוברים הראשונים, הרב ריק ג'ייקובס והרב בלומנטל, לשאת את דבריהם, ואז נשמע את דבריכם. זה בסדר? כן, בבקשה. אני מעביר את רשות הדיבור לרב ריק ג'ייקובס, נשיא איחוד היהדות הרפורמית בצפון אמריקה. חברי הטוב, ברוך הבא. בבקשה. << אורח >> ריק ג'ייקובס: << אורח >> (נושא דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי) קודם כול, תודה, הרב קריב, על כך שהזמנת אותנו ועל הזכות לשתף, לא רק את החוויה האישית שלנו אלא את הקשר העמוק שלנו למה שקורה כאן, בישראל, ומה שאנחנו מקווים שיקרה בחודשים ובשנים הבאים. אני אתחיל עם מספרים, רק כדי שהאנשים יוכלו להבין מי אנחנו. בצפון אמריקה, הקהילה הרפורמית מונה כמעט 2 מיליון אנשים. העמיתה שלי, הרבה הארה פירסון – הרימי את ידך. אנחנו יותר מ-2,000 רבנים רפורמיים בצפון אמריקה. אם אתם עושים את החישוב עם עמיתי, הרב סרחיו ברגמן, הגלובלי, ועמיתתי, אנה קיסלנסקי, יש כמעט 3 מיליון יהודים רפורמיים בעולם. ואם עושים את החישוב בין התנועה הקונסרבטיבית לבין תנועה הרפורמית בצפון אמריקה – רוב יהודים מחוברים לחיים היהודיים. אני אומר את זה כי זה חשוב להבין מי אנחנו. אנחנו אנשים טובים, כן, אבל אנחנו חלק מכל האנשים האלה שאכפת להם כל כך מישראל. אני אוסיף ואומר שהתנועה הציונית הגדולה ביותר בצפון אמריקה היא התנועה הרפורמית. אני גאה בזה מאוד. המפקדה הגדולה ביותר של הקונגרס הציוני העולמי היא התנועה הרפורמית. שימו את שתי התנועות שלנו יחד – ותרגישו את הכוח. חשוב לדעת את זה. כן, השנתיים האחרונות היו כואבות מאוד לכל אחינו ואחיותינו כאן, בישראל, אבל אני חייב לומר שזה היה מייסר עבורנו, בתפוצות, כי אנחנו עם אחד, והקשר בינינו הוא עמוק. אני רק אומר שבשבת האחרונה הייתי עם תלמידי התיכון שלנו שלומדים כאן, בישראל. ההורים שלהם שלחו אותם בזמן המלחמה – לא אחרי הפסקת האש אלא לפניה. בני הנוער שלנו, מצפון אמריקה, היו כאן, בישראל, בכל נקודת זמן מה-07 באוקטובר והלאה. חשוב לדעת את זה: אנחנו לא רק חברים ותיקים של המדינה היהודית – אנחנו מחוברים אליה ומחויבים לה עמוקות. יש לנו של 14 מחנות קיץ רק בתנועה הרפורמית – חלק גדול מהתנועה הקונסרבטיבית, ומסביב לעולם עם האיגוד העולמי – ויש לנו כל כך הרבה משתתפים ישראלים שהגיעו, לא רק מהתנועה הרפורמית שלנו כאן, אבל גם מעוטף עזה ומהצפון. הם באים אל מחנות הקיץ שלנו בצפון אמריקה כדי לנשום ולהרגיש שמחה מחדש. הקשר הוא עמוק מאוד. אני רוצה לומר כמה מילים על נושא הביטחון בקהילות שלנו, ואז לומר משהו שנוגע במיוחד למה שקורה כאן, ברעננה. היום, הקהילות שלנו נאלצות להתמקד בביטחון בצורה יוצאת דופן. אפשר לטעון שתמיד היינו צריכים לעשות זאת, אבל בכנות, מאז ה-07 באוקטובר – רמת האבטחה היא חריגה ביותר. וזה לא רק המאבטחים שאנחנו שוכרים כדי להגן על הקהילות שלנו, אלא גם שיתוף הפעולה עם המשטרה המקומית. אנשים לא היו מגיעים לקהילות שלנו – והם כן מגיעים, במספרים גדולים – ללא תחושת ביטחון. אני אחזור קצת אחורה. ביום השואה בנתניה, אחת הקהילות שלנו עשתה את מה שיהודים עושים ביום השואה: זוכרים לעומק את הכאב, את האובדן ואת האחריות שמוטלת עלינו בעקבות השואה. ועל בניין הקהילה שלהם רוסס גרפיטי עם כיתוב שנאה. זה כשלעצמו כמובן מדאיג, אבל דברים רעים יכולים לקרות בכל מקום. השאלה היא מה קורה בתגובה. האם זה נתפס כאירוע חמור, כזה שגורם לכל רשויות החוק והאכיפה להגיב מיד? ובכן, כנראה שלא. ואז ברעננה, קבוצה שהתכנסה בקהילתנו – הקהילה הרפורמית היפה והתוססת ברעננה – הגיעה כדי לציין את יום הזיכרון. ומה שקרה בתגובה להתכנסות שלהם למטרה הזאת – אפשר למצוא מילים שונות לתאר את זה – יש שהשתמשו במילה "פוגרום". מה שאני יכול לומר ללא היסוס וללא הגזמה הוא שהם הותקפו, וזה כשלעצמו בושה. אבל הדרך שבה הרשויות – המשפטיות, הפוליטיות והמוסריות – הגיבו, בעצם לא הייתה תגובה כלל. אילולא הגינוי של הנשיא הרצוג, בכנות, כנראה שאיש אפילו לא היה שם לב. הייתי שם ביולי האחרון כדי לשאת דברי קבלת שבת, והגיע ראש עיריית רעננה – הפעם הראשונה שבה הוא נכנס לבניין, ותודה לאל שהוא הגיע. אבל אתה יודע, זה היה שלושה חודשים אחרי. והמחשבה שהאירוע עדיין לא נחקר עד הסוף, ושהאחראים לא הועמדו לדין – היא קשה מאוד. כמו שאמרתי, זה יכול לקרות בכל אחת מהקהילות שלנו, וזה אכן קורה. אבל בכנות, אם זה היה קורה בקהילה שלנו בצפון אמריקה – הייתה תגובה מיידית מצד רשויות אכיפת החוק והמערכת המשפטית. והעובדה שהקהילות שלנו כאן, במדינת ישראל, שאמורות להיות הבטוחות ביותר, המוגנות ביותר – לא רק בידי חברי הקהילה עצמם, אלא בידי המדינה היהודית המופלאה והנסית הזאת – העובדה שזה לא כך, גורמת לנו כאב עצום. אני רוצה להעלות מספר נקודות נוספות שאני חושבת שחשוב לדעת. כן, אנחנו עדיין, כתנועה הרפורמית, מחוברים מאוד. יש פרץ של עניין בחיים היהודיים. הייתם חושבים שאחרי ה-07 באוקטובר אנשים יתחבאו, אבל אנשים גאים ביהדות שלהם. הם עונדים סמלים יהודיים. הם הולכים איתם בציבור. אנחנו לא מתחבאים בפחד. ועדיין, אנחנו גם יודעים שכרגע, Making the case for Israel, שאנחנו עושים בכל יום, היא מאתגרת במיוחד. לא בגלל הדברים שחברי הכנסת הנפלאים שלנו שנמצאים כאן היום אומרים – נצטט כל אחד מכם בשמחה, בכל יום ובכל לילה. אבל לצערי, יש קולות רשמיים שיוצאים מהממשלה הזו שמתנגדים באופן מוחלט לערכים היהודיים שאנחנו מחזיקים בהם באופן כה קרוב ואישי. האם אנחנו תומכים באופן חזק? כן, אבל יש אנשים מסוימים שלא. זה שביב של הקהילה היהודית האמריקאית והקהילה היהודית הקנדית. חשוב לדעת את זה. גם חשוב לדעת שאנחנו אוהבים את מדינת ישראל. הדבר האחרון שאני רוצה לומר הוא על ביטחון ואנטישמיות. האנטישמיות היא גרף שהולך בכיוון הלא נכון בצפון אמריקה. היא הולכת כך. דרך אגב, אנחנו מעריכים מאוד את ממשל טראמפ על מה שהוא עשה למען מדינת ישראל, ואמרנו זאת באופן פומבי – לא רק לגבי המאמצים לשחרור החטופים, שעליהם, אם נהיה כנים, מגיע החלק הגדול ביותר של התודה לנשיא טראמפ, לסטיב וויטקוף ולג'ארד קושנר. אנחנו אסירי תודה גם על כך שבמהלך המלחמה נגד איראן, הנשיא של ארצות הברית הצליח להביא את המשאבים הצבאיים של ארצנו לסייע בסוגיה שהייתה בעלת משמעות לקהילה הבינלאומית. אבל הרשו לי לומר: למרות שכל הנושאים האלה חשובים, כאן, בארצות הברית, מתנהל מאמץ להחליש את הדמוקרטיה שלנו – להחליש את שלטון החוק. רק בארצות הברית, הפחד שלנו הוא שבשם ההגנה על יהודים והמאבק באנטישמיות, יאמרו: "מה אם פשוט נחליש את כל ההגנות הדמוקרטיות הקיימות? הרי זה עבד בשבילנו פעם". הדבר שהעניק לקהילה היהודית את הביטחון הרב ביותר בצפון אמריקה, כך אני טוען, הן אותן הגנות דמוקרטיות. ושם אנחנו רואים סינרגיה בין הקהילות שלנו, שמתאגדות כדי לעמוד לא רק למען המדינה היהודית, אלא למען המדינה היהודית-דמוקרטית. האם אתה יכול לדמיין את אמריקה שאינה דמוקרטית? אני לא. אבל יש אמריקאים שכן יכולים. האם אפשר לדמיין את ישראל שאינה יהודית ודמוקרטית? ובכן, יש אנשים שכן. לסיכום, אני חייב לסיים בקצרה, עם מעט נחמה, כי זה חשוב. מנהיגים יהודים יוצאים למסעות, ולפעמים זה נשמע כאילו הכול כל כך כואב. בקיץ האחרון הייתי חלק ממשלחת של מנהיגים יהודים מארצות הברית מטעם ועידת הנשיאים של ארגוני היהדות הגדולים בארצות הברית, והתחלנו את ביקור המנהיגות בבית הנשיא. הנשיא הביא לשם משפחות חטופים, כדי לוודא שזה יהיה הדבר הראשון שנעסוק בו – וכך עשינו. ואז הוא הבחין שאני יושב ליד הרב משה האוור ז״ל, נשיא ה- Orthodox Union. הנשיא עצר ואמר: "אני רק רוצה לציין שרבי ריק ג׳ייקובס יושב ליד הרב משה האוור – ראש התנועה הרפורמית יושב ליד ראש ה-OU. שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". ואני, בכבוד, אמרתי: "אדוני הנשיא, - - << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ברכה לבטלה. זה לא חדש. << אורח >> ריק ג'ייקובס: << אורח >> (נושא דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) - - "אין שום ייחוד ברגע הזה. זה היה מובן מאליו שאשב ליד חברי ובן זוגי ללימוד, שנשב יחד". הוא אמר: "טוב, קיבלתי את התיקון", ואז אמר: "האם תואיל לברך ברכה לסיום הפגישה הפותחת שלנו?". אמרתי: "הנה הברכה שלי: הברכה שלי היא שיום אחד, בעתיד הלא-רחוק, זה כבר לא יהיה ראוי לכותרות בכלל שראש התנועה הרפורמית בצפון אמריקה ישב לצד ראש ה-Orthodox Union במפגש רשמי במדינת ישראל; שזה לא ייחשב לחדשות, כי זה יהיה דבר שבשגרה". זה לא המצב היום, חברים. רבים מן הדברים שעליהם אנחנו עובדים יחד אינם עבור השבוע הבא או החודש הבא, אבל אנחנו בזה יחד, ויש תחושת ייעוד משותף עמוקה. אנחנו לא חייבים להסכים על הכול כדי להסכים על הדברים החשובים ביותר, ואנחנו מסכימים על הדברים החשובים ביותר. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ישר כוח. תודה, חברי ומורי, הרב ריק ג'ייקובס. תודה על שנים ארוכות של מסירות והנהגה, ולחברותא הנוספת שלך. הרב ג'ק בלומנטל, נשיא איחוד הקהילות המסורתיות, הקונסרבטיביות, בצפון אמריקה, בבקשה. << אורח >> ג'ייקוב בלומנטל: << אורח >> (נושא דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) תודה רבה לך. תודה רבה למורינו רבינו, יושב הראש, חבר הכנסת קריב. גם תודה לחברי הוועדה הנכבדים; לחברי הכנסת; ולקולגות והחברים הנפלאים שנמצאים כאן, בחדר. אני הרב ג'ייקוב בלומנטל. אני מכהן כמנכ"ל של איחוד בתי הכנסת של היהדות הקונסרבטיבית, וגם כמנכ"ל של כנסת הרבנים. אנחנו מייצגים בערך מיליון וחצי יהודים בארצות הברית, וביחד עם קהילותינו ברחבי העולם – כ-2 מיליון יהודים שאיתם אנחנו עובדים מדי יום, ובערך 1,600 רבנים בכל העולם: בדרום אמריקה, בצפון אמריקה, באירופה וכאן בישראל. זהו כבוד גדול להיות כאן. נגעו בי מאוד, חבר הכנסת קריב, הדברים שאמרת על הרעיון שנוכל ליצור כאן בישראל "אוהל גדול", ואני חושב על מילות הפתיחה של פרשת השבוע, וירא, שבה אברהם ושרה יושבים באוהלם, והמדרש מלמד אותנו שדפנות האוהל היו פתוחות כדי שיוכלו לקבל את כל מי שעובר בדרכם וליצור מרחב פתוח. זו התמונה שאני נושא איתי השבוע כשאני חושב על מדינת ישראל שאנחנו רוצים לבנות יחד – הקהילה כאן, יחד עם הקהילות שלנו בכל התפוצות. אני מעריך מאוד את עבודת הוועדה הזו, את התשוקה שלך, ואת כל השותפים הרבים שלנו כאן, בישראל, שעוזרים להפוך את החזון הזה למציאות ולהחזיק בו יחד איתנו. אציין גם שהיום הוא יום של הקלה אך גם של עצב עמוק עבור התנועה שלנו. עומר נאוטרה התקבל הביתה אמש. עומר הוא חלק אהוב בקהילה שלנו. למעשה, כשדיברתי עם הוריו בשנתיים האחרונות, הם אמרו שוב ושוב כיצד הציוניות שלו וכישורי המנהיגות שלו התפתחו במרחבים של התנועה שלנו – בבית הספר "שכטר" בלונג איילנד, במחנות הקיץ שלנו "רמה", במרכז היהודי "Midway" בלונד איילנד ובקבוצת הנוער שלנו USY. כמובן, כל החטופים היו בלבה של הקהילות שלנו. בכל שבוע התפללנו לשובם, התפללנו עבור מדינת ישראל, התפללנו עבור חיילינו ועבור שלום. גם בתוכנו נרקמו, כמו אצל רבים מאיתנו, קשרים מיוחדים – ביניהם עם עומר ומשפחתו. אנו שולחים, בוודאי, תנחומים ונחמה למשפחתו של עומר – להוריו, לאחיו ואחיותיו – לאחינו ואחיותינו במרכז היהודי Midway ולרב ג'ואל לוינסון, ביום שהוא גם יום של הקלה ונחמה, אך גם יום שמחדד מחדש את העצב על אובדנו. בשנתיים האחרונות, כפי שאמרנו, לפעמים פשוט אין לנו בחירה. וזה היה אחד מאותם זמנים, בשנתיים האחרונות, שבהם לא הייתה לנו בחירה אלא להעמיק את הקשרים בין הקהילה כאן לבין הקהילות שלנו בתפוצות. זה היה חשוב לנו מאוד. עשינו זאת בדרכים רבות כל כך בבתי הכנסת שלנו ברחבי העולם. שמחתי שלפני כשנה הבאנו לכאן את מה שהיה אז המפגש הגדול ביותר של רבנים מהתנועה המסורתית מרחבי העולם, בכנס הרבנים השנתי שלנו. בעידוד הקהילות שלנו, שלחנו רבים מאנשינו להגיע לכאן. וגם מפה, ילדים מישראל הגיעו למחנות הקיץ "רמה" שלנו, גם כדי להעניק להם הפוגה וגם כדי ליצור את הקשרים העמוקים האלה, יחד עם השליחים והשליחות שאנו זוכים להביא בכל שנה לכל המחנות שלנו ברחבי צפון אמריקה. אני אומר כך: כשאתה באמצע מלחמה, אתה לא עוצר לדבר על היחסים – אתה פשוט יוצר אותם. וכשנזכה, בעזרת השם, לעבור את תחושת המלחמה היום-יומית, וכשנתחיל לחשוב על מה שיבוא אחר כך – כשנוכל סוף-סוף להגיע ליום שאחרי, ל-8 באוקטובר – נצטרך לחשוב מעט על היחסים הללו. אני אומר שכשאני מדבר עם חבריי בקהילות שונות של התנועה שלי מרחבי העולם, אנחנו מרגישים, לעיתים, שהיחסים הם לא דו-צדדיים; שישראל מצפה מהקהילות שלנו לתמיכה מלאה – ואני שמח לומר שאנחנו תמיד עומדים לצד ישראל – אבל כשאנחנו מגיעים לכאן, יש כל כך הרבה סימנים לכך שאנחנו לא מתקבלים לגמרי כיהודים וכתנועה בישראל. דוגמה מצוינת לכך היא מה שחוויתי רק השבוע: הבאנו מאות אנשים לכותל השוויוני – לפעמים אנחנו קוראים לו "הכותל המשפחתי" – The Egalitarian Kotel. לעיתים קרובות אנחנו מביאים קבוצות לתפילות. למעשה, מאות אלפי אנשים מגיעים למקום הזה מכל הזרמים, והתנועה המסורתית גאה לנהל את המרחב בשם כלל העם היהודי. ועדיין, כשאנחנו הולכים לשם – אנחנו יכולים לראות את קיר הכותל. אנחנו יכולים להרגיש את תחושת הקדושה שמגיעה מלהיות קרובים לבית המקדש. ואני יכול להושיט את היד שלי ולא לגעת בקיר, כי השביל שמוביל אל הרציף שנמצא ממש ליד הכותל – סגור. לפני שבע שנים נפלה אבן מהכותל. תיקנו אותה במהירות, אבל המקום מעולם לא נפתח מחדש. ואין לזה שום הסבר, מלבד אמירה לקבוצה מסוימת של יהודים שרוצה להתפלל בדרך מסוימת, או לחגוג שמחות באופן מסוים, או לציין חגים ושבת באופן מסוים: "אתם כאן – אבל אתם לא שווים." אין לי שום בעיה אם אני בוחר ללכת לכותל ויש לי אפשרות לגשת לאזורים האורתודוקסיים של הכותל – אני יכול לעלות, להושיט יד, לשים פתק בקיר, נכון? אבל כשאני הולך למקום שהוא הכי משמעותי עבורי – אני לא יכול לעשות זאת. ובכנות, כל מה שנדרש, אדוני היושב-ראש, הוא טלפון אחד של חבר ממשלה לממונים בירושלים – וזה היה נפתר. זה כל מה שנדרש. וזו רק דוגמה אחת. זהו סמל, אבל הוא גלוי לעיני כל אחד ואחת מבני הקהילות שלנו שמגיעים אל הכותל וחווים את הקשר העמוק – קשר שהם יכולים לראות אך לא לגעת בו – והגיע הזמן שזה ישתנה. אנחנו אתכם כבר שנתיים. הדבר הזה קורה כבר שבע שנים. הגיע הזמן שזה ישתנה. אני שמח שיש כאן עוד נציגים מקהילותינו המסורתיות ברחבי העולם, שיוכלו לשתף גם הם על קהילותיהם ועל החוויות שלהם בשנתיים האחרונות. אני רק רוצה להודות לכם על הכינוס הזה. אתם יודעים, בדרך כלל אנחנו אומרים "עם יהודי, אחדות יהודית" – אלה הערכים שלנו. זה צו מוסרי. אבל השנתיים האחרונות לימדו אותנו שזה לא רק צו מוסרי – זה צו אסטרטגי. זה חשוב במיוחד בתקופה שבה יש אנטישמיות ברחבי העולם; בתקופה שבה כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה מדינות, דוחפים נגד ישראל. אנחנו חייבים לעמוד יחד, וה-״לעמוד יחד״ הזה חייב להיות אמיתי – העם שלנו כאן, בישראל, וממשלת ישראל, עומדים באמת יחד עם היהודים שלנו ברחבי העולם. אני מעריך את העובדה שאנו יכולים להגיע לכאן, ליצור את אותו אוהל גדול, ולהעמיק את הקשר בינינו. תודה לך, אדוני היושב-ראש, על שהקדשת זמן לאסוף אותנו, ולהתחיל להתמקד בכך שאנחנו מתקרבים ל-8 באוקטובר. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, הרב בלומנטל, על הדברים החשובים. אני מיד עובר לשני חבריי, אבל אני מנצל את ההזדמנות ואני מבקש בשם הוועדה כולה, שמופקדת על קשרי ישראל והתפוצות, לנצל את ההזדמנות הזו על מנת להודות לשני הזרמים, שתי התנועות, בצפון אמריקה ובכל רחבי העולם, ולכל יתר הקהילות שמיוצגות כאן. תודה על ההתגייסות האדירה לצידה של מדינת ישראל; לצד אזרחיה ותושביה; לצידם של החטופים ובני המשפחות שלהם; לצד הקהילות שחרבו בעוטף ובגבול הצפון בתוך המהומה שכולנו חווינו בשנתיים האחרונות. אני לא בטוח שכל אזרחי ישראל מבינים לעומק את עוצמת ההתגייסות של יהדות התפוצות, על כל גווניה ועל כל זרמיה, לתמוך בחברה הישראלית במדינת ישראל בשעה המורכבת הזו, ואני חושב שמחובתו של הבית הזה לחשוב על דרכים להעמקת ההבנה וההכרה. הדבר השני שאני מבקש לומר, ופה אני מבקש לעדכן את החברים היקרים מהכנסת, זה שהנושא הזה של הכותל השוויוני תמיד היה נייר לקמוס, אבל בשלוש השנים האחרונות הוא הולך ומתברר כנייר לקמוס בצורה עוד יותר מהותית. חשוב לי לעדכן אתכם, כחברים ומשתתפים קבועים בוועדה הזו, שכל הניסיונות שלנו בשלוש השנים האחרונות לייצר שיחה אוף דה רקורד עם משרד ראש הממשלה, שאחראי על ניהול הכותל – עולים בתוהו, עד כדי אי-הגעה סדרתית לישיבות שאנחנו מקיימים בנושא הזה. גם כל הניסיונות שלי לפעול מאחורי הקלעים לא צולחים. יש את הסוגיה הכבדה של נשות הכותל והיחס שהן זוכות לו, אבל אני רוצה להזכיר שיש פסיקה של בית המשפט העליון – פסיקה שהושגה בזכות מאמציו של מי שהיום מכהן כנשיא מדינת ישראל – לקיום רחבה שוויונית, כאשר התנאי הבסיסי שנקבע הוא להקים רחבה שמאפשרת גישה לכותל, לאבני הכותל. לצערי, אנחנו נמצאים בנתק מוחלט בין ממשלת ישראל לבין התנועות והזרמים על הדבר הפשוט הזה של לשפץ את הרחבה שנותצה לפני שבע שנים. זה עניין כביכול קטן, אבל לצערי הוא מקפל את הסיפור כולו, ואני אומר כאן: אנחנו לא נרפה מהעניין. חשוב לי גם לומר, כי זה ממידת ההגינות: גם כששלושתנו זכינו להיות חברי קואליציה למשך שנה ורבע – מתירוצים לא ראויים, לא הצלחנו להביא מזור לסוגיה הזו. אני אומר את זה כאן מכיוון שגם - - - << דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר >> אבל עוד מעט נצליח. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> זה קשור למה שאמרתי לגבי התפקיד שלנו להתכונן מראש למציאות אחרת. נכון מאוד. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. << דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר >> תודה. ברשותכם, אני אפתח בהתייחסות אולי לנקודות שעלו כאן, אני גם מברך אותך, היושב-ראש, על הכינוס החשוב הזה. לגבי מה שאמר הרב ג'ייקובס על המפגש בבית הנשיא – אני בחור אופטימי מטבעי, אבל הרב ג'ייקובס, אני רוצה לומר לך שב-1996/1997 הוזמנתי לקונסוליה הישראלית בניו יורק כדי לדבר בפני רבנים ומנהיגים, והיו שם ממה שנקרא שלושת הזרמים. אמרו לי שהקונסוליה הישראלית זה המקום היחיד שבו שלושת הזרמים יכולים להיפגש יחד, אז אני רוצה לברך אתכם על כך שעכשיו גם בית הנשיא נהיה אותו הדבר. אנחנו אופטימיים. הדבר השני: אני רוצה לקחת כאן את העניין הזה, מכיוון שיושב-ראש הוועדה, הרב גלעד – שאני מקפיד לקרוא לו ככה, במיוחד כשיש חברי כנסת חרדים באזור - - - << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> בקהילה שלי לא מקפידים לי לקרוא לי "הרב" כמו שחבר הכנסת אלעזר שטרן מקפיד. << דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר >> עבדת בשביל זה קשה. אני חושב שבעניין של הכותל – אנחנו נכשלנו. אני אגלה לכם פה את מה שלא אמרתי אף פעם: אני ניסיתי להכניס את זה למשא ומתן הקואליציוני של הממשלה ההיא, והיו מי שאמרו "על זה – אל תדבר". אני ידעתי אז, ואני יודע גם היום: אל תחשבו שזה איום על הרפורמים והקונסרבטיביים – זה איום על האורתודוקסים, בגלל שהרב של הכותל יודע שמהיישובים שאנחנו באים מהם, אם ייתנו אפשרות לעשות בר מצוות, כמו בבתי הכנסת אצלנו, לא מעבר לקיר או לחומה – הראשונים שיבואו הם האורתודוקסים המודרניים, הלא מודרניים, מה שנקרא "הציונות הדתית". זה מה שיקרה, ובעזרת השם זה יקרה. כשאני אומר את זה – ואני מתחבר לדברים של שני הרבנים – אני רק רוצה לומר שאני לא חושב שאתם צודקים כשאתם אומרים "אלה הזרמים הליברליים", כמו שאני לא חושב שסמוטריץ' יכול לגזול את המונח "ציונות דתית". אני גדלתי בתנועת המזרחי, מדריך בבני עקיבא. אני חושב שאני ליברל, בלי להתכחש לערכים שעליהם גדלתי. לכן, אני חושב שאני לא הייתי עושה את הוויתור הזה, כמו שאני לא מוותר לו, שבמעשה נבזי הוא לקח את המושג של ציונות דתית כמושג רוחני והפך אותו למושג פוליטי – מה שאף אחד לא העז לעשות קודם. מכיוון שאנחנו פה גם ביום רבין, אני אגיד – אומנם זה קצת ללכת אחורה; רבין הביא מבן גוריון – שלפעמים הזמנים שמים את הדגש, נגיד, על הספר שכתב בן גוריון של ייעוד וייחוד, וזה נע בין ייחוד לבין ייעוד או בין ברית גורל וברית ייעוד. אני חושב שהשנתיים האלה חיזקו את העניין של ברית הגורל, וגם הימים האלה ממש. לא משנה איפה אתה נמצא במקום. אנחנו ידענו, עם משרד ראש הממשלה, להגן על קהילות יהודיות קודם, ואמרנו שצריך להגן עליהן מנשק. לצערי הרב, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להגן עליהן היום, כמו שנרמז פה, גם מהתבטאויות של שרים בממשלה; להגן עליהן פיזית, בגלל שאת ההתבטאויות של חלק – הופכים שם למעשים. אני רוצה להגיד שההערכה שלי, הגדולה מאוד, היא דווקא לזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, כי למרות איך שאנחנו במדינת ישראל מתייחסים לזרמים, מה-07 באוקטובר לא היה ספק בציונות ובהזדהות, ולא עשיתם חשבון עם הממשלה הזאת, כשהכותל זו דוגמה אחת ליחס המעליב, אם אני יכול להגיד כך. התייצבתם באמת בצורה מעוררת כבוד, ויכול להיות שאתם גם משלמים על זה מחיר היום במקומות שאתם נמצאים בהם, ואולי חלק מהדברים נדע גם מחר, בלי להיכנס לפוליטיקה שם. גם אני, באופן אישי, וגם אנחנו, אני מקווה, בציונות הדתית האמיתית, מעריכים את זה מאוד. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> חבר הכנסת טור פז. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה. אני אצטרף, קודם כול, לברכות של חברי, חבר הכנסת שטרן, ולכם, הרבנים בלומנטל וג'ייקובס, ולך, גלעד. תראו, אלה זמנים קשים ליהודים, אלה זמנים קשים לליברלים, ואלה זמנים לא קלים – אפילו קשים מאוד – ליהודים ליברלים, בארץ ובעולם. המסקנה היא שאנחנו צריכים לעבוד ביחד. העובדה שיושבים כאן שני אנשים שמייצגים כ-4 מיליון יהודים בעולם – לא נראה לי שיש עוד מישהו, בטח לא מנהיג דתי, שיכול לומר: "מאחוריי עומדים 4 מיליון יהודים". זו עוצמה מדהימה שמדינת ישראל אומנם מתעקשת להתכחש לה, אבל אנחנו לא נכחיש אותה. זו עוצמה מדהימה בעיניי, ואתם הוכחתם במלחמה הזו – לא שהיה צריך את זה – איפה הלב שלכם נמצא, איפה החברים שלכם נמצאים. רק כמות הפעמים שראיתי אותך, ריק, בשנתיים האחרונות, מעידה על זה. אני אוהב להתווכח עם חבריי החרדים, ואני אספר לכם רק על שני ויכוחים שהיו לי, ועל פעם אחת שנכשלתי, אפרופו מה שאלעזר סיפר. פעם אחת ירדתי מהבמה אחרי שאמרתי משהו טוב על גלעד, ובא אליי אחד מחברי הכנסת החרדים, מאז ימיי בעיריית ירושלים – יש לי מערכות יחסים מפותחות מאוד עם רבים מהם – ואמר לי: "איך אתה משבח אותו?". שאלתי אותו: "תגיד לי, כמה שנים שירת בצבא?", אז כמובן הוא שתק. אמרתי לו: "אתה יודע שהוא שירת חמש שנים? מבחינתי, אצלנו, הישראלים, זה הדבר הראשון שאני שואל בן אדם, שתדע, הרבה לפני השאלה מה האמונה שלו ומה הדרך שלו. הוא כנראה נתן חמש שנים יותר ממך". הוא שתק והלך. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ספר לי מי זה היה. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> בשמחה. << דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר >> האמת היא שיש שם יותר מ-20 כאלה, אז קשה לך לנחש. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> כן. והדבר השני שאמרתי – דווקא ציטטתי את זה, אז אין לי בעיה לומר את השם. הלכתי בשוק הכרמל עם חבר הכנסת יעקב אשר, בימי הממשלה הקודמת, ובכלל הדיון היה על המטרו. זו הייתה ועדת המטרו, שבראשה עמדה יוליה מלינובסקי, ויעקב אשר ואני היינו חברי הוועדה. הלכנו בשוק – זה היה Out of Context בכל מובן – ואמרתי לו: "יעקב, מה יש לך מהרפורמים והקונסרבטיביים? מה הסיפור שלך?". בשלב מסוים הבנתי שאנחנו פשוט מדברים סינית, אז אמרתי לו: "תראה, לשיטתי, אני יהודי אורתודוקס. יש לנו אולי מחלוקות רוחניות, אבל אתה לא לפחות מלא הכרת תודה?". הוא אמר לי: "על מה?", אז אמרתי לו: "הם שומרים לך על העם היהודי. אתה לא מכיר בזה?". לא הגענו לעמק השווה, במילים עדינות, אבל אני כן חושב – ואני באמת מאמין בזה. אתם מכירים אותי – ששיח רוחני, ערכי, אידיאולוגי, צריך להתקיים בעיקר – לא רק, בעיקר – בבית הזה, ולא רק על חלוקת משאבים, שזה הדבר העיקרי שאנחנו רבים עליו. גם אני, כמו חברי חבר הכנסת שטרן, עשיתי מאמץ, גם בימי הממשלה הקודמת וגם בימי הממשלה הזו, על נושא הכותל. גם לי זה חורה. זה חורה לי גם כבן אדם שהיה רוצה להתפלל בכותל הזה, ולא רק בכותל האורתודוקסי. אני אוהב את שניהם, שניהם אהובים בעיניי, ובנסיבות שונות אני אתפלל בשניהם. אני רק אומר: כשאתה מרים טלפון זה חצי עבודה, אבל בכנות, בצד השני לא היה מי שיענה לטלפון עד עכשיו, ואת זה – אנחנו צריכים לשנות. זו חלק מהמחויבות שלי כיהודי אורתודוקס ליברל. אני רוצה שאנשים ברחבי העולם ירגישו שיש להם חתיכה מהכותל ושהם יכולים לגעת בו, רגשית ופיזית. זה חלק מהמחויבות שלנו, וכמו שאמר אלעזר, אני מקווה מאוד שנשנה את זה בממשלה הקרובה. << דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר >> תודה. משפט אחד – צריך להגיד את האתגרים. יש בכנסת הצעת חוק לבטל את סעיף הנכד, שזה נוגע לכולנו. נכון. אני חושב – ופעלתי ואני אפעל, בעזרת השם – שצריך לשקול את המשמעות של להוסיף את סעיף הנין, לא רק כהצעה נגדית. למה? בגלל שאם אנחנו מסתכלים גם על יהדות חבר העמים – ואני עוסק בזה הרבה, בסוגיית הגיור בעיקר, שאנחנו מצליחים בה, ברוך השם. אפשר להצליח יותר, אבל יש בתוך זה כבר עשרות אלפים – אין לי ספק שלשנים שחלפו יש משמעות מבחינת סעיף הנין, או הדור הרביעי. זה לא כדי לפתוח לדיון כאן עכשיו, אבל אני רק חושב שכל אחד מאיתנו צריך לשים את זה בראש שלו, וכן לדבר על היתרונות חסרונות של העניין הזה, ולמה – בעיניי לפחות – זה צריך ללכת לכיוון הזה. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. תודה לחבר הכנסת שטרן ולחבר הכנסת טור פז. אני רוצה רגע לומר משהו, שאני אומר אותו לנו – לא במקרה יושבים פה שני חברי כנסת שכיפה סרוגה של הציונות הדתית על ראשם. כיושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, אני באמת משתף אתכם בעובדה שפעמים רבות מדי, חברי כנסת שלא משתייכים לאחד מן הזרמים החילוניים – או בשפה אחרת, ישראלים חילונים – מגלים הרבה מאוד עניין בסוגיות של עלייה וקליטה, במאבקים של דת ומדינה, אבל מגלים מעט מדי עניין בסוגיות של הקשרים בין ישראל לבין התפוצות. אם אנחנו באמת רוצים לדבר על הקשר בין יהדות העולם הליברלית, על כל זרמיה וגווניה, עם מדינת ישראל – לנו יש אתגר, לכולנו, לראות איך אנחנו מרחיבים את מעגל חברי הכנסת הישראלים הליברליים, שאין בהכרח כיפה סרוגה לראשם, בהקשר הזה. החוויה הראשונה שלי עם הבית הזה הייתה כמה שנים אחרי השחרור שלי מצה״ל, כשהתנועה הרפורמית, ביחד עם ארצה, הזרוע הציונית שלנו בצפון אמריקה, ארגנה בעצמה, לא דרך הסוכנות ולא דרך פדרציית ניו יורק, קבוצת חברי כנסת שנסעה למשלחת בצפון אמריקה. מכיוון שזה אורגן על ידינו, המוקד היה באמת ההיכרות עם יהדות ארצות הברית הליברלית. היום הסוכנות עושה פה עבודה חשובה, פדרציית ניו יורק, משרד התפוצות – הכול נכון, אבל אנחנו צריכים לדבר, בתוך הבית הרחב שלנו, על איך אנחנו עובדים על הרחבת המעגלים של פוליטיקאים ישראלים, שלא מגיעים לכאן רק כשצריך לדבר על מאבק בהתנהגות החרדית, בכותל או בנושא מיהו יהודי, אלא מבינים לעומק, כמו חבר הכנסת טור פז וחבר הכנסת שטרן, את חשיבות הקשר. תודה לכם על השותפות העמוקה. אני עושה הפסקה של 30 שניות מנושא הדיון, ומכיוון שיש פה חברים מעבר לים – אני אקיים בכוונה את המצווה של "הבך תביך את עמיתיך" – מצווה חשובה מאוד. עידו, איפה עידו? עידו, קום שנייה. אתם לא מכירים אותו. עידו הוא העוזר של אחד היועצים של חבר הכנסת טור פז. אני אומר לכם, על דעתו של חבר הכנסת טור פז, שהאיש הצעיר והמדהים הזה הוא אחד מהגיבורים הכי גדולים של המאבק של הציבור הישראלי להחזרת החטופים. אל תצטנע. אני לא ארחיב רבות, כי לא קיבלתי את רשותו, אבל עוד יסופר מה עידו, עם עוד קבוצה לא גדולה של פטריוטים ישראלים צעירים, עשו בשנתיים האחרונות, בדגש דווקא על החודשים האחרונים. אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לומר גם לך, משה, תודה, כי שום דבר הוא לא טריוויאלי ולא מובן מאליו. עידו, אתה מהגיבורים של הימים האלה. אחרי זה תבוא איתי בחשבון, אבל דיברתי עם אימא שלך, היא מרוצה, אז הכול בסדר. עידו בורל. טוב, חברים, אנחנו ממשיכים. אני מזכיר לכולם את דברי הגמרא במסכת מגילה, אם אני לא טועה, שהמגביה והגולל נוטלים את שכר כולם. הסדר לא חשוב. לפעמים אלה שמדברים אחרונים - - - << דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר >> אני יכול לחזק אותך? לדעתי זה הגולל. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אז אני מתנצל, יש לנו הרבה דוברים. אל תייחסו חשיבות לסדר, בסדר? אנחנו נשמע את כולם. אני מבקש, ברשותכם, לפנות לשלושה דוברים עכשיו. ברוח הדברים שאמרתי על הבנת מושג הציבור הליברלי – אני חושב שגם אלעזר תרם לעניין הזה מן הצד השני – אני מבקש לפנות לחברנו קן בוב, שיציג את עצמו, ולאחר מכן אנחנו נשמע את הרב הלל סקולניק, נשיא מרכז ארצות הברית, ואת הרב סרחיו ברגמן, נשיא האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. אנחנו נשמע את כולם לאחר מכן. חברנו קן בוב, בבקשה. << אורח >> קן בוב: << אורח >> (נושא דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) תודה, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת. אני אדבר באנגלית, כי אני מייצג פה את הארגון הבין- לאומי שלנו. שמי קן בוב. אני יושב-הראש של הברית הציונית העולמית של תנועת העבודה. כפי שכולם יודעים, הרגע סיימנו את הקונגרס הציוני, ואני רוצה להתחיל משם. הבאנו משלחת של נציגים מ-14 מדינות ברחבי העולם, המייצגים ארגונים ציוניים פרוגרסיביים המשתייכים לארגון שלנו. הם מגיעים מקהילות מארגנטינה ועד אוסטרליה, מאנגליה, מצפון אמריקה – מכל קצות העולם. והדבר המדהים שאני רוצה לשתף אתכם בו הוא שכולם, פה אחד, הרגישו שזו הייתה חוויה חיובית מאוד. עבור מי מאיתנו שמנוסים בקונגרסים ציוניים – זה לא תמיד מובן מאליו, אבל זו הייתה, בעיניי, תוצאה של שני דברים: אחד – הרגע ההיסטורי שבו אנחנו חיים עכשיו. והשני – המאמצים שעשינו כדי לחבר בין האידיאלים הציוניים-פרוגרסיביים שלנו לבין התנועה הציונית הרחבה יותר. אתה אמרת זאת בעצמך – להיות ציוני ליברלי היום זו לא תמיד משימה פשוטה. היו אנשים בארצות הברית שבשנים האחרונות אמרו לי: ״אתה חיה נכחדת – ציוני פרוגרסיבי". השילוב בין הזהות היהודית-הפרטיקולרית שלנו לבין הערכים הליברליים העמוקים שלנו – אינו תמיד פשוט. אחרי הקונגרס הציוני ניגשו אליי שתי צעירות שהן פעילות במפלגת הלייבור הבריטית, והמילים האחרונות שאמרו לי היו: ״זה היה כל כך כיף". אם צעירות ציוניות אנגליות מגיעות ואומרות שזה היה כיף, אני חושב שאנחנו בדרך הנכונה. ואני מתחיל במסר הזה, מפני שהשנתיים האחרונות היו בבירור אתגר בכל העולם – ובמיוחד בארצות הברית – עבור ציונים פרוגרסיביים, נוכח האתגר שמגיע, אם נאמר באופן גלוי, מן השמאל. ובפני אנשים עמדו הכרעות. לאחר ה-07 באוקטובר 2023, אנשים בקהילה שלנו – ושוב, כפי שאמר היושב-ראש, איננו מדברים רק על זרמים ליברליים, אלא גם על אנשים שבמשפחותיהם כלל אינם משתייכים לזרם ליברלי או לתנועה ציונית מובהקת מבחינה פוליטית – גם הם נדרשו לקבל החלטה. הולכת להיות הפגנה בוושינגטון – האם נלך או לא נלך? הולכות להיות עצרות ברחובות למען החטופים בניו יורק, סן פרנסיסקו, שיקגו, וכל מקום ביניהם. האם נלך או לא נלך? יש אנשים מהעולם הישראלי הפרוגרסיבי באמריקה, בין אם הם גדלו בתנועות נוער ציוניות, לוקחים חלק בארגוני לובי בוושינגטון או מעורבים - - - בקהילות – יכולים להחליט להיות חלק מהקהילה הרחבה יותר. אני חושב שזה אתגר, גם לקהילה היהודית המאורגנת וגם לישראל – בהבנה איך להתייחס לציונים הפרוגרסיביים שהם ביקורתיים מאוד כלפי המדיניות הישראלית, בין אם זה בנוגע לשלום, לזכויות אדם, או לכל נושא אחר. איך מדינת ישראל מאמצת לחיקה את היהודים הפרוגרסיביים בכל העולם, שרוצים להיות מחוברים לישראל אבל שיש להם ביקורת חריפה על המדיניות הישראלית? זה אתגר. מהחוויה שלי, מהדיבור עם מנהיגים ישראלים, אין תמיד רגישות לכך שמה שישראל עושה – משפיע על כל יהודי בתפוצות. האם זה חלק מתהליך החשיבה? כשהממשלה מזמינה מנהיג פוליטי אנטישמי מאנגליה, ומרגיזה את כלל הקהילה הבריטית היהודית – האם היא לוקחת את זה בחשבון? אני יכול לתת דוגמאות רבות, אבל אני חושב שהעניין החשוב פה הוא – אני אומר את זה לחברי הכנסת באופן קבוע – שגם אם אנחנו לא מסכימים על חלקים מסוימים בפוליטיקה הישראלית – זה לא הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא שאנחנו, כציונים פרוגרסיביים, מזדהים עם ישראל כאידיאל – האידיאל של מגילת העצמאות כליבת האמונה שלנו. זו רמת הבסיס. השאיפה, בישראל ובחו"ל, לעשות דמוניזציה לשמאל – היא הפסד מוחלט לישראל כמדינה, וזה מסר שאנחנו צריכים להעביר למנהיגים, וגם למנהיגי קהילות יהודיות, שיש מקום לביקורת – אפילו ביקורת נוקבת – מתוך אהבה לישראל. זה אחד האתגרים שאנחנו מתמודדים איתו. בקונגרס הציוני היו הרבה שיחות טובות לאורך השורות האלה, בגלל ההזדמנויות בוועידות והפורומים האלה, ואני חושב שזה יהיה טוב לישראלים לדעת שהדיאלוגים האלה אפשריים לחלוטין, ואפילו חשובים מאוד לעתיד של היחסים – שזה הנושא של הדיון היום – בין ישראל והקהילות היהודיות הפרוגרסיביות בתפוצות. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה על הדברים החשובים. בהקשר הזה, כדי שלא נישאר רק ברמה הסמלית, אני חושב שהציבור הליברלי היהודי בארצות הברית חווה ימים מאוד קשים למול הציבור הליברלי הכללי, הפרוגרסיבי, מצד אחד, ומצד שני מוטרד מאוד מהמדיניות של ממשלת ישראל, וגם סופג הרבה מאוד ביקורת, כמו שהציבור הליברלי כאן בישראל סופג דה-לגיטימציה. אני חושב שמעבר לדבר על התופעה, אחת המשימות הגדולות שלנו, בעיניי, בחודשים הקרובים ובשנים הקרובות, זה לחזק את הקשר בין הציבור הליברלי בישראל לציבור היהודי הליברלי בתפוצות. בצד כל מה שיש לנו לומר על הממשלה, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא באמת להעמיק דרמטית את הקשר, ולא רק את הקשר, אלא את העשייה המשותפת סביב ערכים יהודיים והומניסטיים, בין כוחות כאן, בישראל, לבין כוחות יהודיים מעבר לים. << דובר >> משה טור פז (יש עתיד): << דובר >> ברשותך, אני אספר סיפור מול סיפורי צדיקים. זה לא סיפור צדיקים, ולכן אני גם לא אזכיר את האיש בשמו, אבל יש מישהו בקואליציה הנוכחית ששמעתי אותו מלכלך על כל העולם ואשתו, כולל על גלעד, אבל הוא לא אמר מילה על התנועה הרפורמית. הוא אמר דברים אחרים. אמרתי לו אחר כך: "תגיד, אני שמחתי מאוד לראות שפה היה לך Exception". הוא אמר לי: "כן, הייתי בסיור בארצות הברית. פגשתי רבה רפורמית. ואחרי שפגשתי אותה – אני לא יכול לומר מילה רעה". אמרתי: שווה לפעמים להשקיע גם באנשים שממש הפוכים מאיתנו. הרבה פעמים המציאות מכה אותם, והם לא משנה מטבעם, אבל הם נזהרים בדבריהם, וזה, בעיניי, לקח חשוב. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. הרב סרחיו ברגמן. לאחר מכן נעבור לאנה. << אורח >> סרחיו ברגמן: << אורח >> תודה. זו הזדמנות שאנחנו ממש חייבים לברך עליה וגם להעמיק. אני לא רוצה להרחיב, כי רוב הדברים כבר נאמרו, אבל יש לנו אתגר – שאנחנו, כיהודים ליברליים, חייבים לחזור לשורשים שלנו. הייתי מציין שבתוך התחייבותנו להלכה, במובן הליברלי, בדרך שאנחנו הולכים בה, יש מצוות שאנחנו מוסיפים – לא מורידים. אחת מהן, בוודאי אחרי השואה, היא "זכור", ואחרי ה-07 באוקטובר – אנחנו היינו מוסיפים את הציונות כמצווה, רק אם אנחנו עושים את העבודה הפוליטית, הרוחנית והחינוכית להפריד בין ממשלת ישראל ומדינת ישראל. הבלבול הזה גורם לנו נזק, כאשר אסור לנו, במובן המוסרי, לא להעלות ביקורת כלפי הממשלה, כמו לגבי כל ממשלה, באותה הצורה שבה אנחנו עושים עם הממשלה שלנו, בקהילות שלנו ברחבי העולם, כאזרחים. אבל אף אחד לא בוגד במדינה, וכאן הבלבול. אנחנו פספסנו את האופק ואת הערכים של מגילת עצמאות – שזה בעצם המכנה המשותף. הערכים של מגילת עצמאות הם המכנה המשותף שמביא אותנו כיהודים, כציונים וכליברלים, כדי לתמוך בכל מקום, בכל שעה, בחזון של מדינת ישראל. וזה דרך עשייה מתמדת, ללא תוצר. זה לא משהו שאפשר להביא כעשייה אלא כחזון. לזה – אנחנו ממש מחויבים. אם אפשר לחזור למה שהיה לגבי העניין של הכותל, אני חושב שהכותל עצמו חשוב מאוד, כי זה הסימפטום; זה לא המחלה. זה חשוב, כי בעצם אנחנו צריכים להביא משהו של גשמיות, ולא של פילוסופיה. בסופו של דבר – וזה מה שאני הייתי מבקש מחברינו כאן, כחברי כנסת – אולי יש זמן לחזור בעצם להתחלת החזון הציוני, שאם תרצו אין זו אגדה? למה שלא נעבור מהערכים של מגילת עצמאות לחוקה במדינת ישראל? למה שאנחנו לא ניקח על עצמנו את האתגר שכדי שתהיה לנו מדינה יהודית דמוקרטית אנחנו חייבים גם מדינה חילונית, במובן של הפרדה בין דת למדינה? כדי שיהיה לנו חופש דת – לא כדי לבטל את הדת – הרוחניות והיהדות של המדינה לא יכולות להיות תיאוקרטיה וכפייה דתית. לא ליברלי, לא אורתודוקסי. בוודאי, אי-אפשר יהיה לפתור את זה בלי מערכת חוקית-ארגונית, שמחדשת את תקוותנו שהקואליציה שבונים כדי לתת ממשלה – תהיה על בסיס ערכים, ולא על בסיס כפייה, עסקים או אג'נדה אישית, ושהיא ממש תביא לעטרת ישראל את תקוותנו, כי לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, הרב סרחיו ברגמן, נשיא האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. כפי שאמרתי, הרב הלל סקולניק, נשיא מרכז ארצות הברית, ולאחר מכן אני אבקש לפנות לרבה הארה פירסון, שעומדת בראש הארגון הרבני הגדול בעולם היהודי. בבקשה. << אורח >> הלל סקולניק: << אורח >> (נושא דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) תודה רבה, אדוני היושב-ראש, כבוד הרב גלעד קריב, חבר הכנסת, ולכולם שיושבים ביחד. תודה רבה לכם על הזכות להיות פה, לשתף איתכם את דבריי, לשבת ביחד בשיח ובשותפות אמיתית. שמי הרב הלל סקולניק. יש לי את הכבוד לכהן כרב הראשי של קהילת תפארת ישראל בקולומבוס, אוהיו, שהיא קהילה של 750 משפחות. וכפי שהואלת בטובך להזכיר, הרב קריב, יש לי את הכבוד לכהן גם כנשיא מרכז ארצות הברית. אני רוצה לשתף עמכם שכרגע, בירושלים, יש משלחת של 190 אנשים מקולומבוס, אוהיו, בטיול. 190 אנשים הגיעו מקולומבוס, אוהיו, כדי לבקר פה, בישראל, דרך המנהיגות של הפדרציה היהודית שלנו בקולומביה. מתוך 190 האנשים, 40 נמצאים פה בפעם הראשונה. זה מספר מדהים, ונאמר לנו שזו אחת מהמשלחות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה ביותר, שמגיעה לישראל מאז ה-07 באוקטובר. הדבר שכל כך עוצמתי עבורי – ואני אומר את זה כאדם שגדל בקווינס, ניו יורק, שהלך לאותו מחנה קיץ "רמה", שהשתתף באותה קבוצת USY, שסיים את הלימודים באותו בית ספר "שכטר" כמו עומר נאוטרה ז"ל – הוא שאני מבין מה זה אומר להיות חלק מקהילה יהודית גדולה. לאחר שקיבלתי הסמכה מטעם המרכז התיאולוגי היהודי של אמריקה, שירתי שבע שנים כרב בית כנסת באורלנדו, פלורידה, ועכשיו שבע שנים בקולומבוס, אוהיו, אז גם יש לי את ההבנה של מה זה אומר להיות רב של בית כנסת בקהילה יהודית לא כל כך גדולה. אחד הדברים שלדעתי אנחנו צריכים לדבר עליהם, כשאנחנו דנים בתפוצות, בעם היהודי, ובמה פירושו של להרגיש מחוברים, הוא המציאות שבה הקהילה היהודית, במיוחד בארצות הברית, משתרעת הרבה מעבר לערים שעל חופי האוקיינוס. יש הרבה יותר ביהדות אמריקה מאשר רק היהודים באזור ה-Tri-State area, או היהודים של לוס אנג'לס, ואפילו היהודים של ערים גדולות כמו שיקגו. אני אוהב את ניו יורק – אני אוהד של היאנקיז' בלב – אבל אני גם מבין וחווה בכל יום שהיהודים של הקהילות הקטנות יותר, שגאים, ציוניים וחזקים, ומגיעים לבקר בישראל במספרים גדולים – גם להם מגיע הקרדיט ותשומת הלב מצד הממשלה במדינת ישראל. יש שותפות נפלאה שמתקיימת, בעיקר דרך המוסדות הלאומיים, שמחברת קהילות. בקולומבוס, אנחנו ערים-אחיות עם כפר סבא, והייתה לנו הזדמנות נהדרת לבקר אותם, אבל מגיעה לזה הכרה גם מהצינורות הרשמיים של הממשלה הישראלית, דרך ביקורים, דרך שיחות ודרך הכרה. אתה לא עוצר במנכ"לים, ואני אוסיף את הנוצרים האוונגליסטים. אם אתה רוצה להתחבר עם היהודים של ארצות הברית – אתה צריך להתחבר עם היהודים שחיים בכל רחבי ארצות הברית. זה החלק הראשון. החלק השני הוא שמתוך 190 האנשים שנמצאים כרגע בישראל מקולומבו, אוהיו, שני שלישים הם מבתי כנסת קונסרבטיביים ורפורמיים. אם עושים את החשבון – זה יותר מ-120 אנשים, שהם יותר מהמספר בכנסת ישראל, שלוקחים חלק במשלחת הזו לישראל. זה חזק בצורה לא רגילה, ועומד כסמל יפהפה לכך שאנחנו, שנמצאים כאן היום, בתנועות שלנו, מרגישים בלהט את האהבה שלנו למדינת ישראל ואת התמיכה בה, כל הזמן. ועדיין, אנחנו מרגישים שלא מכירים בנו ושמתעלמים מאיתנו – לא, חלילה וחס, על ידכם, חברי הוועדה המדהימים שהצטרפו אלינו היום, אלא על ידי הרעיונות הרשמיים וההצהרות, שלא מייצגים את מהות היהדות האמריקאית. למעשה, כשהילדים שלנו הולכים לבתי הספר – הרבה פעמים בתי ספר ציבוריים בארצות הברית – הם נאלצים להתמודד עם אנטישמיות ישירה, ולהחליט עבור עצמם: "איזו פיסה מעצמי אני הולך לשתף עם התלמידים האחרים בכיתתי? האם אפרסם משהו באינסטגרם שאולי יגרום לי להיות מנודה על ידי קבוצת החברים שלי, או שאהיה גאה בציונות שלי בכל פסע של חיי?". הם אלה שנמצאים בשורות הראשונות של המאבק הזה באנטישמיות. הם הילדים של הקהילות שלנו, והם ראויים להכרה הזו ולתמיכה הזו. הייתי רוצה לתת דוגמה אחת אחרונה לאופן שבו ניתן באמת לדעת שזה באמת מדבר על הקיום שלנו, וזו דוגמה אישית. בנוסף להזדמנויות המקצועיות והמנהיגותיות שיש לי, יש לי את הכבוד להיות בעל לרבה וגם אב לשלושה ילדים – דפנה, בת 16, ליאב, בן 14, והצעירה שלנו, הדר. יש לי אישה נפלאה – הרבה שרון בר סקולניק. הבת הצעירה שלנו, הדר, נולדה בפברואר 2015, וכשאני ואשתי שקלנו באיזה שם לקרוא לה – זה היה אחרי שיותר מדי חיילים נהרגו בעזה. כך, בתנו הצעירה נקראת על שמו של הדר גולדין. אני מאמין באדיקות ובכנות, בכל ליבי, שהאור שהיא מביאה לחיינו והאור שהיא מביאה לעולם – הוא בגלל שיש בתוכה חלק מהנשמה שלו, שהיא מסוגלת להביא לכל אינטראקציה, לכל חברות ולכל תפילה, בכל פעם שהיא זוכה לקרוא מהתורה בבית הספר שלה, ובכל פעם שהיא מחייכת אליי. אבל אני משתמש בכך כדרך לעזור לכם להבין, ולעזור לוועדה ולממשלה הזו להבין, שעבורנו, בתנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות – ישראל היא הנשמה. עד כדי כך שאנחנו מכירים את האחריות שדיברת עליה, כי אנחנו קוראים לילדים שלנו על שם חיילים שנפלו. אני מקווה שנוכל לנצל את ההזדמנות הזו כדי להמשיך קדימה ולבנות את היחסים ואת ההכרה שלנו, ולהמשיך להיות בני משפחה ביחד, כי אנחנו מרגישים את הקשר המשפחתי הזה. תודה רבה לכם על ההזדמנות הזו. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה, כבוד הרב. ריגשת אותנו מאוד מאוד בדברים האחרונים, ואני לוקח על עצמי גם לשתף את בני משפחת גולדין ברגע הזה שהיה בוועדה. תודה מקרב לב. הרבה הארה פירסון, בבקשה, נשיאת ארגון הרבנים הרפורמים בצפון אמריקה. << אורח >> אליזבת הארה פירסון: << אורח >> אני אתחיל במילים האלה: אני רק רוצה להגיד, חבר הכנסת הרב גלעד קריב, שאנחנו כל כך גאים בך. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. << אורח >> אליזבת הארה פירסון: << אורח >> (נושאת דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) תודה לך, ולכולכם, ולכל עמיתיכם בכנסת, על כל מה שאתם עושים עבורנו מדי יום. ולכל הנציגים כאן של התנועות הליברליות – העבודה שאתם עושים היא יקרת ערך לכולנו, וחשובה כל כך. דבר אחד שאני רוצה לשתף הוא שישראל חיה עמוק מאוד בליבנו. אני חושבת שאני יכולה לדבר בשם כמעט כל הרבנים שלנו כשאני אומרת זאת. בעצם, אני יכולה לדבר בשם כל הרבנים שלנו, מפני שהמשמעות של זה אינה זהה עבור כולם – עבור חלק זו גחלת לוהטת בלב, ועבור חלק זה כאב בלב, אבל זו מחויבות בכל מחיר. אנחנו דואגים כל כך למדינה הזו, ולאנשים שבמדינה הזאת, גם אם לפעמים אנחנו נאבקים עם מה שכל זה אומר. וכדוגמה, אומר לכם – אני יודעת שאתם יודעים זאת, אבל אנחנו מביאים משלחת של רבנים בכל שנה, כמעט תמיד בינואר, כדי ללמוד ולהעמיק את הקשר. יש לנו רבנים שמגיעים כל הזמן, כפי שאתם יודעים, אבל יש רבנים שלא יכולים להגיע לכאן מסיבות כלכליות או משפחתיות. ולכן, באמצעות נסיעה מסובסדת, אנחנו מאפשרים בכל שנה לקבוצה של רבנים להגיע, ללמוד יחד, ולחוות חוויה עדכנית. וזו דוגמה אחת למחויבות העמוקה שלנו למה שקורה כאן במדינה הזו, ולקשר שלנו עם עם ישראל. אני אסירת תודה על כל מה שכבר שיתפתם לגבי נושאים כמו רחבת הכותל, ולגבי הביטחון של הקהילות הרפורמיות שלנו כאן בישראל. אלה נושאים שמרעידים אותנו עמוקות. תודה לכם על כל העבודה שאתם עושים למענם, ובתקווה, בעזרת השם, שנזוז קדימה באזורים הללו. יש שני דברים שאני רוצה להזכיר, כי הם עדיין לא נאמרו כאן. אני ניו-יורקרית, ובצד ההומור, אני אומרת שמה שקורה בניו יורק הוא מורכב. הניו-יורקרים אינם מצביע אחד, ויש הרבה סיבות – ולא משנה מה תהיה התוצאה, מחר נצטרך לקחת נשימה עמוקה ולחשוב מה אנחנו עושים אחרי שנראה את תוצאות הבחירות. זה לא עניין לבדיחה, וגם לא עניין פשוט. אני רק מבקשת שתזכרו שיש שם מורכבות עצומה, ובכל תוצאה שתהיה – נצטרך להתמודד איתה. לא משנה מי ינצח – מה שאנחנו רואים הוא פיצולים, שסעים, ואתגרים שאנחנו לא יכולים להתעלם מהם, לא משנה מי ינצח מחר. וזה באמת הדבר שבו רציתי לסיים – מעין בקשה, וזה קצת קשור למה שנאמר כאן – שלא נחשוב רק על ״לזכור״, אלא להתחיל לעסוק באמת ובתוך תוכו של הנושא של הדור הבא של היהודים בארצות הברית. זה לא פשוט אבל גם לא בלתי פשוט, וזה לא שחור ולבן. שמעתי הרבה שיחות השבוע על ״יהודים טובים״ ו-״יהודים רעים״, ״חברי ישראל״ ו-״אויבי ישראל״, ואני מבקשת מאוד שנחשוב, כקהילה, לעומק ובמורכבות רבה יותר, מה באמת פירושו של לעסוק בדור הבא ולא לאבד אותו. הדור שלא תמיד חושב כפי שהיינו רוצים, או כפי שאנחנו חושבים, אבל הוא הדור הבא של מנהיגים. אנחנו עלולים לאבד אותו אם נאמר לו שהוא טועה, או שנוכל ללמוד כיצד לעסוק בו, להתחבר אליו, ולהרחיב את האוהל שלנו. וזו בקשתי אליכם. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. הרבה הארה, תודה על הדברים האלה, החשובים מאוד. אני מקווה מאוד כי הבחירות המקומיות בעיר ניו יורק תופסות את הכותרות גם כאן, בישראל, מטעמים ברורים. אני מקווה מאוד – אם כי אני ממש לא יכול להבטיח, לצערי, אבל לקוות תמיד אפשר – שהמנהיגות הישראלית תהיה חכמה ורגישה בדרך שהיא מגיבה לתוצאות בבחירות הללו. אין לי הרבה ציפיות מדוברי הממשלה. אני מצטער מאוד בפני נציגי משרדי הממשלה. אני חושב שהם מסתכלים על כל האירוע מחור צר מאוד. אבל שוב, אני פונה דווקא לדמויות הפוליטיות הליברליות כאן, בישראל, להיות רגישות ומתוחכמות בתגובות, ולזכור שהזווית הישראלית היא לא הזווית היחידה בסיפור הזה. אם אנחנו לא נתנהל נכון – החשש הזה מלאבד דור שלם של יהודים אכפתיים ומחויבים ליהדותם זה איום גדול. אני מדבר על הצד הפוליטי השני – בסדר, זה התפקיד שלי, כחבר אופוזיציה, לקטרג. אני חושב שאנחנו צריכים לחשוב טוב איך אנחנו מלמדים את המנהיגות הליברלית בישראל להסתכל על הסיטואציות בצורה טיפה יותר מורכבת. אני כן אספר, מכיוון שאת כרגע דיברת, שעל השולחן שלי בכנסת מונחים תמיד שלושה ספרים. יש גם הרבה אחרים: הראשון זה "משכן תפילה", שזה הסידור של היהדות הרפורמית בצפון אמריקה. השני זה "תפילת האדם", הסידור של התנועה הרפורמית בישראל. והשלישי זה "ואני תפילתי", הסידור הקונסרבטיבי האמריקאי. ולמה אני מספר את זה? כי מדי פעם כשאני מציץ למליאה – אני רואה שיש מי שמעיין בספרים האלה, וזה הרבה פעמים אנשים מהצד השני. וכבר קרה לי לא אחת שאחד מחברי הכנסת היותר שמרניים עלו על הדוכן והכריזו איך אנחנו כולנו זרקנו את ציון ואת ירושלים מהסידורים, ואז כשהם יורדים אני ניגש בשקט מאחור עם אחד הסידורים, מראה להם את התפילה לשלומה של מדינת ישראל ואת הברכות המוכרות לכולנו. הפליאה והתדהמה היא גדולה. ואני חוזר למה שאמר קינלי: התפקיד החינוכי שלנו באירוע הזה הוא אדיר והוא עובד לשני הצדדים: לחנך את הציבור הישראלי על מה שקורה שם, ולחנך את הציבור שם שהחברה הישראלית היא חברה מגוונת ותוססת ויש עם מי לעבוד כאן, גם כשמדובר על ערכים הומניסטיים וליברליים. חברתי הטובה, אנה קיסלנסקי, בבקשה, נשמע אותך, ואנחנו נמשיך אחרי זה לשמוע את כל החברים, בעברית ובאנגלית. << אורח >> אנה קיסלנסקי: << אורח >> תודה, הרב קריב, מורי ורבי. אני רוצה להגיד כאן כמה דברים, דווקא בגלל שזו הוועדה לקליטת עלייה ולקשר עם התפוצות. אני בת לעולים וההורים שלי בחרו – הייתי קטנה – לעזוב את ברית המועצות לשעבר בשנות ה-70 ולעלות לארץ. אז קודם כול, אני מדברת מהמקום הזה של הקשר עם יהדות התפוצות, גם כשליחה לשעבר של הסוכנות היהודית לארץ ישראל בצפון אמריקה, לתנועה הרפורמית בצפון אמריקה, והיום כאישה שעומדת בראש התנועה הרפורמית בישראל; בתור מי שנמצאת בתנועה שבה אני, כאישה, יכולה להרגיש מנהיגה שווה, מנהיגה יהודית שווה. תודה על המקום הזה. בדיוק לפני שנה התבקשתי על ידי הרב ריק ג'ייקובס – אני לא יודעת אם אתה זוכר. זה היה אתה יחד עם אריק פינגהאט מה-JFNA – לפתוח את הוועידה של ה-JFNA. ומי עמד לצידי? למי הייתה לי הזכות לעמוד? הייתה לי הזכות לעשות את זה לצד הרב משה האואר. דיברתי דברים, ואחר כך הרב האואר דיבר, ואחר כך עוד רבה קונסרבטיבית שהיא הרבה צבאית, והשמיים לא נפלו. זאת אומרת, יכולתי לעשות את זה שם וזכינו להכרה מהעולם היהודי בצפון אמריקה, אבל איך שהוא, בארץ – הדברים האלה פחות קורים. ומה שעוד היה מעניין זה שהמועד שבו התבקשתי לדבר היה ז' בחשוון. זה היה התאריך העברי, ולכן דיברתי על ז' בחשוון. מה זה ז' בחשוון? זה היום שמדינת ישראל קבעה כיום העלייה. אנחנו, בתנועה הרפורמית, אמרנו שנרחיב את המושג הזה – לא רק נקרא לו "יום העלייה", אלא נקרא לו "יום ישראל תפוצות". ולמה יום ישראל תפוצות? ולמה זה נקבע כ-ז' בחשוון? כי זה היום שבו היהודים בישראל היו מתחילים להתפלל על הגשמים. זאת אומרת, הם לקחו בחשבון שמהרגע שבו הייתה עלייה לרגל לישראל, בתקופה העתיקה, בסוכות – הם היו צריכים את הזמן הזה כדי לחזור. והאכפתיות הזאת – לכן נקבע ז' בחשוון. עוד דבר מעניין זה שאם תסתכלו מתי היה ז' בחשוון עכשיו, ב-2025 – זה היה ב-29 באוקטובר, בזמן הקונגרס הציוני העולמי. בדיוק ביום הזה הייתה מליאה גדולה של קבלת החלטות משמעותית מאוד, שבה, אני חייבת להגיד, יהדות התפוצות, ביחד עם השותפים הליברליים שלה, עשתה בית ספר למדינת ישראל, הייתי אומרת. קיבלנו שם – אתה זוכר, יזהר – החלטות משמעותיות, כמו, למשל, החלטה על הכותל השוויוני; כמו, למשל, החלטה על ביטחון לקהילות ליברליות בישראל; החלטה שאמרה: "לא, זה לא הזמן עכשיו להתיישבות ברצועת עזה; והחלטה נוספת על שוויון בנטל. זה רק הראה את הקשר המשמעותי בין יהדות התפוצות לבין ישראל, דווקא במועד הסמלי והמשמעותי הזה של ז' בחשוון. ואני רוצה להגיד שליהדות התפוצות ממש אכפת מישראל, ואנחנו כל הזמן אומרים את זה, אבל אתם יודעים מה מעניין? שגם ליהדות ישראל אכפת מיהדות התפוצות. אנחנו עשינו סקר, לפני שנה בדיוק, על עמדות כלפי התנועה הרפורמית בחברה הישראלית וכלפי יהדות ליברלית בכלל. אחת השאלות ששאלנו היא: "האם אכפת לכם מיהדות התפוצות?", "האם אתם חושבים שלישראלים אכפת מיהדות התפוצות?", ו-"האם אתם חושבים שהקשר הזה חשוב?". בערך 90% מהאנשים שהשיבו אמרו: "כן, הקשר הזה חשוב מאוד". אחר כך שאלנו עוד שאלה: "האם אתם חושבים שליהדות התפוצות צריך להיות say על מה שקורה במדינת ישראל?". עכשיו, זו לא הפעם הראשונה ששאלנו את השאלה הזו – שאלנו בעבר וראינו עלייה משמעותית מאוד מבחינת התשובות. כלומר, יותר מ-50% מהעונים אמרו: "כן, ליהדות התפוצות צריך להיות say לגבי מה שקורה במדינת ישראל". אני חושבת שחלק מהשינוי הזה נובע גם בעקבות מה שקרה ב-07 באוקטובר, ואני חושבת שרוב הציבור הישראלי כבר מכיר ביהדות ליברלית. באותו סקר גם הסתבר לנו שבערך שליש מכלל היהודים בישראל תומכים בתנועה הרפורמית, ועוד יותר מזה – זאת אומרת, בנוסף, גם בתנועה הקונסרבטיבית. אנחנו מגיעים למקום שבו היהדות במדינת ישראל, או היהודים במדינת ישראל, הם מתוחכמים, מבינים את התחכום הזה. הם רואים שבנו גשר בין יהדות התפוצות לבין ישראל. הגיע הזמן לעשות איזה שהוא שינוי משמעותי, ושממשלת ישראל תשמע את התוצאות האלה ותשמע את הציבור הישראלי. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> הלוואי. תודה רבה. חברי, ד"ר יזהר הס, סגן יושב-ראש הנהלת ההסתדרות הציונית, בבקשה. << אורח >> יזהר הס: << אורח >> תודה רבה, הרב קריב. נהוג לפתוח בכבודה של אכסניה, אבל בכנסת הנוכחית זה קצת קשה, אז אני רוצה לפתוח בכבודו של יושב-ראש הוועדה הזו. אני חושב, הרב קריב, שאתה מכבד את כולנו, לא רק היום, אלא בכל החודשים הארוכים כבר שזכינו שאתה משרת בכנסת ישראל, בקול נחוש, צלול ורהוט, עקבי ולוחמני כשצריך ומפייס כשצריך, על מנת לתת לכולנו תחושה שיהדות וערכים ציוניים ליברליים, והציונות בכלל, יכולים לדור בכפיפה אחת. זו באמת זכות להתארח בוועדה שלך. תודה. כמו שאמרה חברתי אנה קיסלנסקי, סיימנו את הקונגרס הציוני העולמי, ונוכחנו פעם אחר פעם, כמו בקונגרסים הקודמים, שכאשר העם היהודי נקבץ יחד בפרלמנט של העם היהודי – ההחלטות היוצאות תחת ידיו הן החלטות ליברליות. ציונות ליברלית במיטבה, וההחלטות הללו עוברות ברוב גדול. אנה ציינה חלק מההחלטות, אבל ההחלטה שאני חושב שהיא משמעותית – ונדמה לי שאתם, ארצנו, הגשתם אותה – היא החלטה שמחייבת מעתה כל חבר הנהלה ציונית וכל חבר דירקטוריון קק״ל להצהיר אמונים לא רק לחוקה הציונית, אלא גם למגילת העצמאות וערכיה. אפילו מנינו אילו בדיוק ערכים לקחנו משם. כל אחד מחברי ההנהלה הציונית וכל אחד מחברי הדירקטוריון בקק״ל מכאן ולהבא יצטרך לחתום על הצהרה הזו ולהגיד "מצהיר אני". נדמה לי שזה דבר משמעותי, יש לו משמעות דקלרטיבית. עצם העובדה שזכינו לכנס את כולם יחד, להעביר שורת החלטות, ואז לחתום על הסכם קואליציוני – שעוד לא עבר. בעוד ימים אחדים אנחנו נדע בדיוק את כל פרטיו; שהוא הסכם קואליציוני שמאזן היטב, באופן מדוקדק ומדויק, בין שמאל לימין, בין מרכז שמאל למרכז ימין, שמחלק גם את הכוח במוסדות הלאומיים באופן כזה, וגם מגדיר בצורה ברורה הקצאת משאבים גדולה יותר ליהדות הפלורליסטית – זה דבר משמעותי. אני גם לא רוצה לחגוג מדי, כי למדנו מהחגיגות אחרי מתווה הכותל שאנחנו צריכים להיות יותר צנועים בחגיגותינו בכל מיני הישגים פוליטיים, אבל גם העובדה שיש קואליציה ללא קיצונים – אף היא דבר שאנחנו נזכיר מיד כאשר הדברים יהיו ממשיים. הדבר הנוסף הוא שגם בלמנו ברגע האחרון את מה שהסעיר את התקשורת בימים האחרונים, דבר שבוודאי לא היה תורם למוסדות הציוניים. אני רוצה להתייחס, הרב קריב, לדבר שאתה, הרב ג'ייקובס, התייחסת אליו בדבריך, בעניין העלייה בממדי האנטישמיות. עלייה רבה, מטורפת. באמצעים של הניטור שלנו, במוסדות הלאומיים, הגענו לעלייה של למעלה מ-400% בתקריות האנטישמיות מאז ה-07 באוקטובר. אבל דווקא בעניין הזה, אני רוצה לשים שנייה דברים בפרופורציה. אנחנו צריכים להילחם באנטישמיות בכל מקום ואתר, ולתת פייט ככל שאנחנו יכולים בכל מקום שבו האנטישמיות מרימה ראש. כידוע, האנטישמיות לא צריכה סיבה – היא רק צריכה תירוץ, והיא פרצה לכל עבר. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לקחת את הדברים הללו באיזו שהיא מסגרת ששמה גם את הקונטקסט ההיסטורי על הבמה. האנטישמיות הרימה ראש, אבל אפשר להשוות את ממדי האנטישמיות היום לממדי האנטישמיות לפני 80 שנה, 500 שנים, ו-1,000 שנים. היום יש לנו מדינת ישראל חזקה, יש לנו תפוצה חזקה, ואולי תפוצות חזקות ביותר ממקום אחד. יש לנו גם את האמצעים הפוליטיים, גם את האמצעים הכספיים, וגם את הניסיון ההיסטורי להתמודד עם האנטישמיות באופן אחר. אי-אפשר להשוות את המצב הנוכחי, עד כמה שהוא נורא בהרבה ממה שהיה לפני שלוש שנים, לדברים שהתמודדנו איתם כעם, ולא רק בהיבט הזה. כמה יהודים היום חיים בחרפת רעב? בודדים. כמה יהודים היום חיים במשטרים שאינם דמוקרטיים? בודדים. אפשר להשוות את זה ללפני 80 שנה ו-500 שנה. אנחנו נמצאים בתקופת הזוהר של העם היהודי, תקופת פריחה מטורפת. אנחנו בעידן הטוב ביותר שהיה לעם היהודי, ואני אומר את זה למרות שלוש השנים האחרונות במדינת ישראל, שהיו שלוש שנים נוראיות. אלה דברי נחמה שראוי להתברך בהם. אותי, לפחות, זה מעודד. אני מקווה שבצרה הגדולה, "עת צרה היא ליעקב" שאנחנו נמצאים בה עתה, אנחנו נזכור שגם האופטימיות היא דבר חשוב, אבל גם ניתוח הנתונים לאשורם באופן ריאלי. גם זה נותן מקום לנחמה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, דוקטור יזהר הס, ותודה גם על כל המאמץ שאתה מבין מוביליו, לא רק בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים. חשוב לי רגע לנצל את ההזדמנות הזו. הציבור הישראלי עסק ללילה אחד במוסדות הלאומיים כפי שהוא לא עסק במוסדות הלאומיים בערך מאז הקונגרס הציוני הראשון. לא ניכנס ולא נרחיב, אבל אני אבל רוצה לומר, דווקא מכיוון שבתוך הציבור הליברלי נשמעו גם עמדות ברשתות החברתיות של "בשביל מה צריך את כל הסיפור הזה?", ו-"יאללה, אם זה נראה כך – בואו נקום ונעזוב" – זו המחלה הידועה של הציבור הליברלי – אנחנו לא מתכוונים לעזוב שום זירה. אנחנו מתכוונים לתקן את מה שדורש תיקון. אנחנו יודעים שכל מערכת שהיא כבר בת למעלה מ-120 שנים, אז יש הרבה צינורות חלודים ויש הרבה מאוד דברים שצריך לשפר, אבל אנחנו לא נוטשים את הזירה, לא כאן, בכנסת, לא במוסדות הלאומיים ולא בארגונים היהודיים הבין-לאומיים. לשבת בטריבונות ולצעוק או לקונן – זו לא שיטה מנצחת. אני רוצה לחזק את ידי כל מי שעמלים להנכיח בצורה פוליטית את העובדה שליהדות הליברלית, על כל גווניה וקולותיה, יש רוב ברור בעם היהודי. והלוואי ופה בכנסת היינו מגיעים לתוצאות בהצבעות שראינו בקונגרס הציוני בסוגיות ובהחלטות שהן החלטות ערכיות ומוסריות. אז אנחנו לא נוטשים, אלא נלחמים על המקום שלנו, מתקנים, משפרים, בולמים דברים מסוכנים, אבל אנחנו בפנים. תודה, יזהר, על כל ההובלה שלך, ביחד עם שותפים ושותפות בנושא הזה, ואנחנו מאחלים לך קדנציה משפיעה ומרשימה נוספת במוסדות הלאומיים. אם אנחנו ממשיכים, יש לנו עוד 20-25 דקות, וחשוב לי שעוד כל מי שרצה לדבר – ידבר. חברתנו נולה לזר, שמייצגת את מרכז בקנדה, לאחר מכן עורכת הדין אורלי ארז-לחובסקי, שנמצאת כאן לא מעט. הארי ושושנה, אם מישהו מכם מבקש לדבר, ואז יש לנו גם שותפים מן הצד הזה של השולחן שאנחנו נפנה אליהם. כן, בבקשה. << אורח >> נולה לזר: << אורח >> (נושאת דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) תודה. אני נולה לזר, אני מוויניפג, קנדה, ואני נשיאת מרכז קנדה בתנועה הקונסרבטיבית. בקנדה, רוב היהודים שמזדהים עם זרם יהודי – מזדהים כיהודים קונסרבטיביים. לאחר מכן – רפורמיים. אנחנו לא אוכלוסיית מיעוט – אנחנו רוב חזק. זה נכון במדינות רבות ברחבי העולם. באנו לקונגרס ממעל ל-16 מדינות. זו לא רק סטייה שקורית בארצות הברית. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שיש קונסרבטיביים, רפורמיים וקהילות פרוגרסיביות אחרות ברחבי העולם, ולא לדון רק במה שקורה בארצות הברית. ישראל מרוויחה מהקהילות הציוניות הללו. שתי הבנות שלי עשו עלייה לפני כמה שנים. הן שירתו כחיילות בודדות. הן השתלבו בחברה הישראלית בצורה מלאה – אחת אפילו עובדת כעובדת סוציאלית במרכז קליטה בשדרות. אנחנו חייבים להכיר מאין מגיע הכוח של הציונות שלנו. הוא מגיע מקהילות במניטובה ובססקצ'ואן – שתי קהילות שיחדיו קטנות יותר מקולומבוס, אוהיו. הן קטנות, ולכן מאוחדות – גם אם אינן אחידות. בדרך כלל יש בקהילות האלה בית ספר יהודי אחד או שניים, מחנה קיץ יהודי אחד או שניים, ותנועת נוער יהודית אחת. כל היהודים מסתדרים יחד. אבל רובם מגיעים מרקע קונסרבטיבי, רפורמי וקהילות פלורליסטיות אחרות. גם אם רמת שמירת הכשרות או שמירת השבת של אנשים שונה – מה שמאחד את הקהילה כולה, ומה שמלמדים את ילדינו כערך יסוד מרכזי, הוא ציונות. התלמידים לומדים היסטוריה ישראלית, הסברה, תרבות ישראלית, ומשתתפים בחילופי משלחות עם עיר התאומה שלנו בקריית שמונה. הילדים שלי לומדים ציונות מגיל צעיר – בעיקר מאנשים מרקע קונסרבטיבי או פלורליסטי. ישראל נהנית מהקהילות האלה. הקהילות האלה צריכות לקבל תמיכה מישראל. מאז ה-07 באוקטובר, לסטודנטים סורבו התאמות באוניברסיטאות לחגים ולבחינות בשבת, או שהם פחדו אפילו לבקש התאמות כאלה. בתקשורת, אנטישמיות הופנתה כלפי חברים בקהילה הפלורליסטית שלנו. בקנדה יש אתר Doxing שמפרסם פרטי חיילים בודדים. הבנות שלי מופיעות ברשימת ה-Doxing הזו, וגם השם שלי נמצא שם. יש הפגנות רועשות ולעיתים אלימות נגד ישראל, נגד ציונים ונגד יהודים בקהילות ברחבי קנדה – ואנחנו שומעים על זה בכל מקום. זה לא ייחודי לארצות הברית, וזה לא ייחודי לקנדה. זה קורה בכל מקום. אבל כאן אנחנו מדברים רק על ישראל ועל ארצות הברית. אנחנו חייבים לזכור את כל שאר הקהילות. הציונים האלה, גם אם אינם מקיימים יהדות כפי שאתם רואים אותה – הם הליבה של המנהיגים שלנו, של המחנכים שלנו, של הפילנתרופים שלנו, ושל העתיד שלנו. הם צריכים את התמיכה שלכם כדי לשמור על הקהילות החזקות שלנו מול עליית האנטישמיות. הם תורמים לישראל לא פחות ממה שישראל מרוויחה מהם, ואנחנו צריכים את עזרתכם עכשיו. אני מודה לכם, ומודה לכם על הכבוד שניתן לי לדבר כאן. תודה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. נגעת בהרבה נקודות כואבות וחשובות. אני אציין שהנושא הזה של חיילים בודדים, והליווי שלהם, גם כשהם כאן בארץ אבל גם אחרי שהם כאן בארץ וחוזרים ללימודים, לחיים שלהם מעבר לים – זה נושא שמעסיק מאוד את הוועדה הזו ואת הכנסת בכלל. אני לא ארחיב בנושא כי יש פה גם דברים שצריך לעסוק בהם מאחורי דלתות סגורות, אבל זה נושא שבהחלט אנחנו מודעים למורכבות שלו ומחויבים אליו. תודה רבה. עו"ד אורלי ארז לחובסקי, ואחריה יש לנו עוד שלושה דוברים. << אורח >> אורלי ארז לחובסקי: << אורח >> תודה רבה, ותודה על הדיון החשוב הזה. אני רוצה להתחיל ולומר, כמו שדובר פה, כבר שמדינת ישראל כידוע היא מדינתו של העם היהודי על כל זרמיו, ולמרבה הצער – וגם בזה נגעו בקצרה – יש אפליה של הזרמים הליברליים בהקשרים רבים. אנחנו, במרכז הרפורמי לדת ומדינה, נאבקות בזה כבר שנים ארוכות. אנחנו שמענו על הכותל מהרב בלומנטל; כמובן בתחום הנישואין; בצבא ובמערכת החינוך הממלכתית תוכני היהדות מוצגים בעיקר מזווית אורתודוקסית. בכל מה שנוגע לתקציבים – וברוך השם, בממשלה הזו יש שבעה משרדים ממשלתיים שמקצים תקציבים לזהות יהודית – כמובן שכמעט הכל הולך ליהודים אורתודוקסים וחרדים, ואנחנו באמת נאלצים להיאבק על זכותן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית ליחס שוויוני. בעקבות מאבקים משפטיים – ותודה לאל שיש לנו עדיין מערכת משפט שיכולה לעמוד לצידנו במקרה של אפליה – התחלנו לקבל, במידה מסוימת, תקציבי מדינה, אבל באמת בהיקפים מזעריים. ונוסיף על זה, כמובן, הצעות חוק הזויות שמוגשות פה מדי שבוע, כמו הצעת החוק האחרונה של גלית דיסטל בנושא הגשמת הזהות היהודית – כמובן רק האורתודוקסית – במרחב הציבורי, שגם בזה צריך להילחם. כל הדברים האלה פוגעים לא רק בציבור הישראלי, אלא גם – וגם זה נאמר – בציבור גדול מיהודי התפוצות, שבאמת מרגישים שהמדינה מתייחסת אליהם כיהודים סוג ב׳. אני רוצה לעמוד על סוגיה שהרב ג'ייקובס נגע בה רק בקצרה וזה העובדה שאנחנו לא סובלים פה רק מאפליה אלא גם מהסתה מתמשכת. היו הרבה מאוד מקרים – אני אתן רק כמה דוגמאות קצרות: הקהילה הקונסרבטיבית בשכונת רמות בירושלים, כשנעשה ניסיון להשתלט על בית הכנסת שלה; הקהילה הרפורמית בשוהם, כשחולקו שם לפני כמה שנים פשקווילים של שנאה; הוזכר הנושא של מקרי ונדליזם חוזרים ונשנים נגד הקהילה הרפורמית בנתניה; הסרת דגלים בקהילה הרפורמית בירושלים "כל הנשמה"; וביום כיפור האחרון, בקהילה שלי במבשרת, הפיצו סרטון שנאה שקרא לאנשים לא ללכת לבית הכנסת עם ביטויים איומים ונוראים. למרבה הזוועה, ראינו שהשיח הזה של הסתה והאלימות נגד התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית באמת היתרגם לאלימות של ממש. ראינו את זה ברעננה ביום הזיכרון האחרון. זה הוזכר בקצרה, אבל חשוב לי להזכיר, מפני שאני הייתי במקום כשזה קרה. כמו שאתם יודעים, הייתה שם הקרנה של טקסט הזיכרון הישראלי-פלסטיני, שהוקרן במגוון מקומות, אבל עיקר האלימות התרכזה סביב אותה הפגנה אלימה מול בית הכנסת הרפורמי ברעננה. קדמה לאירוע ההסתה ברשתות, והתקבצו שם מאות אנשים שניסו למנוע את קיום ההקרנה באלימות – צרחו, השליכו אבנים על בית הכנסת, קללות איומות ונוראות, והקושי הגדול היה להבין איך מצליחים להוציא את עשרות האנשים שצפו בהקרנה בבית הכנסת עם תום ההקרנה. אני הייתי בקשר עם יו״ר הוועדה, הרב גלעד קריב, שבאמת סייע לנו מאוד לוודא שלפחות יהיה שם שוטרים שינסו להגן עלינו, אבל המשטרה גם לא עשתה את תפקידה כמו שצריך. הוציאו אותנו בקבוצות קטנות בתום הטקס. אני חייבת לומר לכם שאני נתקלתי, ב-20 השנים האחרונות, במסגרת התפקיד שלי במרכז הרפורמי, בהרבה גילויים של שנאה והסתה. אני מעודי לא חוויתי כמות כזו של שנאה. באמת זרקו עלינו בקבוקים, יריקות, אבנים, וקללות איומות ונוראות. בליווי שוטרים, הצליחו להביא אותנו לרכב שלי. גם אז, להוציא את הרכב בתוך ההמון האלים היה קשה מאוד, תוך שזורקים בקבוקים ובועטים ברכב שלי. ובסופו של דבר, כשהצלחתי סוף-סוף לצאת מההמון, נזרקה אבן על השמשה שלי בזמן שנהגתי, והחלון התנפץ לרסיסים עליי. בכל פעם שאני מדברת על זה – קשה לי להמשיך, כי זה כמובן אירוע טראומטי מאוד. אני חושבת שהאירוע הזה, כשסיימתי את אותו ערב בחדר מיון, קודם כול צריך להדגיש שראינו שהשנאה הזו מובלת לא על ידי שוליים סהרוריים, אלא על ידי, לצערנו, מה שהפך, למרבה הזוועה, למיינסטרים במדינת ישראל. ואנחנו כמובן צריכים לומר את המובן מאליו: העובדה שבאו לי שם אנשים שניסו למנוע בכוח פעילות שהם לא מסכימים איתה – בוודאי שהיא לא דמוקרטית, אבל היא גם לא יהודית. אני רוצה להזכיר שהיום יום הזיכרון לרצח רבין בסידור הרפורמי "תפילת האדם" נכלל קטע שמצטט ממדרש במדבר רבא: "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעתן שוות זו לזו", ומוסיף ואומר: "כל אחת ואחת יש להן דעה בפני עצמן. מריבוי דעות ואמונות ייבנה העם". ההתנהלות הזו היא בוודאי לא יהודית. אנחנו יודעים שאותו פוגרום יצר שבר גדול ושוק משמעותי מאוד, לא רק בארץ אלא גם בתפוצות, מפני שכפי שכבר צוין, העובדה שיהודים שמותקפים מחוץ לישראל צריכים לראות התקפה על ידי יהודים, על בית כנסת רפורמי בישראל – זה באמת משהו שהוא בלתי נתפס. זה מעביר מסר ברור מאוד: שיהודים רפורמים בארץ אינם בטוחים, וזה משהו שבוודאי אי אפשר לקבל. עברה חצי שנה. ציינו בשבוע שעבר שישה חודשים מאז שזה קרה. אתם יודעים מה קרה מאז? כלום. המשטרה והפרקליטות לא עשו שום דבר. אף אחד לא נעצר, לא הוגש כתב אישום כנגד אף אחד. ואנחנו רואים, אגב, מה קורה כשיש מפגינים נגד הממשלה – הם מיד מושלכים למעצר ארוך מאוד. האנשים שתקפו אותנו – לא עשו להם שום דבר. זה היה פרי של הסתה. יושבת-ראש סניף הליכוד, רחלי בן ארי סקעת, שגם הייתה במקום וגם שיבחה את האירוע אחר כך – לא עשו לה שום דבר. שי גליק, שמתהדר בהיותו מנכ״ל ארגון זכויות אדם – ממש זכויות אדם – הסית – כמו שהוא מרבה לעשות – לפני האירוע. לא עשו להם שום דבר. הוגשו עשרות תלונות, אנחנו יודעים על 17 תלונות שהוגשו – חלקן נסגרו ועם חלקן אנחנו פשוט לא יודעים מה קרה. לפי הבנתנו, התלונות תקועות במשטרה – הפרקליטות בכלל לא נדרשה לעניין. האכיפה הסלקטיבית הזאת ואי-המענה התקיף לאלימות – זה משהו שהוא בלתי נתפס. זה מעביר מסר ברור מאוד למסיתים, לתוקפים: "אין בעיה, תמשיכו להסית, תמשיכו לנקוט באלימות, אף אחד לא יעשה לכם שום דבר". והמסר הזה, במיוחד ביום שבו אנחנו מציינים 30 שנה לרצח רבין, הוא מסר שאסור לנו לקבל, והוא כמובן מעביר מסר חמור מאוד גם ליהודים ליברליים בתפוצות. חייבת לצאת מפה קריאה מהוועדה לפעולה נחרצת בעניין – גם כדי לעשות צדק, וגם כדי להעביר מסר לאחים ולאחיות שלנו בחו״ל שיהודים רפורמים בטוחים במדינת ישראל, ולא צריכים לחשוש מהדבר הזה. אני אסיים ורק אומר שבקונגרס הציוני, שכבר הוזכר פה, בין יתר ההחלטות שהתקבלו ועברו ברוב גדול הייתה גם החלטה שגינתה, בין היתר, מעשים כמו הפוגרום ברעננה ומקרים נוספים של הסתה ועבירות נגד קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, וקראה לממשלה להבטיח את הביטחון של יהודים ליברליים ולמצות את הדין עם כל המעורבים. יש לקוות שהדבר הזה יזיז משהו. שוב, תודה רבה, גלעד, על הדיון החשוב הזה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. אני אתייחס לזה בדברי הסיכום שלי. שושנה דוויק, בבקשה בקצרה, ולאחר מכן אנחנו עוברים לנציג איפא״ק, Jstreet ומר רותם אורג. << אורח >> שושנה דוויק: << אורח >> (נושאת דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) גלעד, תודה שהבאת את כולנו לכאן. אני שושנה דוויק, וביחד עם הארי לוי אנחנו משמשים כיו״רים משותפים של "ארצנו". היינו גאים מאוד להוביל את המשלחת הנבחרת של התנועה הרפורמית מרחבי העולם בקונגרס הציוני העולמי, ובכל יום במוסדות הלאומיים, לצד השותפים שלנו מהתאחדות העולמית ליהדות מתקדמת, מהתנועה המסורתית, וכל מי שחולק איתנו ערכים משותפים. הרב סקולניק דיבר על בתו, ואני אדבר לרגע על אבי, שגם הוא מקליבלנד אוהיו – קרוב. כשהוא עשה עלייה לישראל בשנת 2004, במהלך האינתיפאדה השנייה, הוא מספר ששדה התעופה היה ריק, והם הלכו לבדם לעבור את תהליך העלייה. שאלו אותו: "מה המקצוע שלך?". "אני רב״. ״אתה לא נראה כמו רב". ״אני רב רפורמי". ״ובכן, תצטרך למצוא עבודה חדשה". וההבדל בין הקבלה של הרבנים מכל המגדרים במשלחת שלנו, כשהם עברו השנה בביטחון של אל על, היה מרגש עד עמקי נשמתי. אבא שלי לימד אותנו להיות מעורבים בעבודה של המוסדות הלאומיים ובציונות שלנו דרך היהדות הרפורמית שלנו, תמיד מתוך הרמת הערכים שמניעים אותנו ומביאים אותנו לכאן, והעברתם לדור הבא. ולכן היה כואב כל כך, בבוקר אזכרתו בשבוע שעבר, כשעמדנו בנשות הכותל, עם אמי בת ה-84, כשהיו שם נערות צעירות, המסוגלות לעמוד היטב, שנאבקו על כיסא כדי שאמי לא תוכל לשבת ולא תוכל לחוש נוח וביטחון. הייתי צריכה עזרה רק כדי להשיג כיסא שישמור עליה, בזמן שניסתה לחיות את ערכיה, לפני שעלתה למעלה החמישה לטקס גילוי המצבה של בעלה, היכן שגם היא – אולי בגיל 120 או יותר – תבלה את שארית דרכה לצידו. היא ביקשה שכשנהיה שם כולם, במעלה החמישה, שכל מי שהצטרף אלינו ישתף בסיפורים על אבי מתוך הציונות שלו. זה היה הדבר החשוב לה באותו יום: לחיות את הערכים הללו על ידי היותנו יחד בכותל, להמשיך קדימה את המאבק על מה שהוא האמין בו, ואז לעמוד ולדבר על הציונות של התנועה הרפורמית שמניעה אותנו, וכיצד היא עיצבה את חיינו. הערכים האלה הופיעו בגאווה על החולצות שלבשנו בקונגרס: "Jewish. Democratic. Inclusive". הן משקפות את הגיוון הרחב של מי שאנחנו, כשייצגנו מדינות ברחבי העולם, כשעבור רבות מהמדינות הללו זו הייתה הפעם הראשונה שבה קוימו בחירות. הבחירות האלה, דרך ההסתדרות הציונית והקונגרס, העצימו את יכולתה של התנועה הרפורמית להיות מוכרת על ידי הממסד היהודי באותן מדינות, כאשר היינו צריכים להיאבק כדי שיכירו בנו בפדרציות הציוניות. אחת האמירות הקשות ביותר ששמעתי בשנתיים האחרונות הייתה כשעמית אורתודוקסי שלי, שעבדנו יחד בנושאי ביטחון, פנה אליי ואמר: ״אתם, היהודים הרפורמים, צריכים להיות אסירי תודה לנו, הנראים כיהודים, מפני שאתם הרי לא מרגישים את כל האנטישמיות. אנחנו מגינים עליכם, כי אנחנו יהודים במראה שלנו, ואתם לא". השיחה יכלה להיעצר שם. היא יכלה להיגמר בכעס, וזה היה הופך לסיפור על פירוד, אבל זה לא היה הסיפור. זה היה סיפור על פתיחות הדדית, ועל האופן שבו ישבנו לאחר מכן, דיברנו והבנו את הכאב שכל אחת מהקהילות שלנו עוברת, ואיך חלקנו את הכאב הזה כעם יהודי מאוחד. בחרנו בחינוך, בלמידה ובאחדות, ועכשיו אותו אדם הוא חבר טוב, שמבין את התנועה הרפורמית טוב יותר, ואני הבנתי טוב יותר מה הוא חווה בקהילתו. עשינו זאת כי בחרנו באחדות ללא הדרישה לאחידות. זה מה שנאבקנו עליו בקונגרס השבוע, וזה מה שאנחנו נלחמים עליו, כיהודים רפורמים וכציונים רפורמים, יום אחר יום. אחדות, ולא אחידות, כשאנחנו עומדים יחד למען ביטחון העם היהודי. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה, שושנה, על הדברים המרגשים מאוד. הייתה לי הזכות הגדולה ללמוד רבות מאביך עליו השלום. חברים, יש איתנו שלושה דוברים אחרונים, שאני רואה חשיבות גדולה לשמוע את דבריהם הקצרים, לצערי. אבל כפי שאמרתי, אנחנו ממשיכים את הדיונים האלה גם בשבועות הקרובים. מר גבריאל דואק מאיפא"ק, בבקשה. לאחריו, מנכ״ל Jstreet ישראל, חברי, נדב תמיר. << אורח >> גבריאל דואק: << אורח >> (נושא דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) תודה, היושב-ראש. אל תדאגו, אני לא רב או חבר כנסת, אז ההתייחסויות שלי יהיו קצרות יחסית. ראשית, אני רוצה לומר תודה לכולכם על כך שהגעתם לכאן, בין אם אתם מכאן, מישראל, או שבאתם מחוץ לארץ לאירוע החשוב שמתקיים בירושלים, שמתקיים כאן, בישראל. האמת היא שבאתי לכאן רק כדי לצפות וללמוד. יש לי כבר ארבעה עמודים של רשימות ממה שלמדתי, שאקח איתי חזרה. אני מוביל סמינרים חינוכיים במשרד הישראלי של AIPAC AIF, שם אנחנו מפעילים כ-35–40 משלחות בשנה – לא רק בצד הפוליטי, כמובן, אף שזהו עיקר המיקוד שלנו, אלא גם בקהילות שונות: מביאים רבנים רב-זרמיים מכל רחבי העולם היהודי, מארצות הברית, מכל קצות הקשת. בחודש הבא נביא תלמידי רבנות יחד עם "קרן לפל". אחד הדברים שלמדתי במהלך עבודתי הוא שכשאנחנו מביאים לכאן פוליטיקאים, בפרט – כשאנחנו מצליחים להוציא אנשים מכל הרעש של וושינגטון, מכל הלחצים הנתפסים, מכל הצדדים, ומביאים אותם לכאן, לישראל – פתאום הם מגלים הרבה יותר מכנה משותף שקיים בין צדדים שונים של המפה הפוליטית. אני חושב שזה נכון גם בתוך הקהילה שלנו. כאשר אנחנו מצליחים להוציא אנשים מתוך כל הרעש – ואמרתם בעצמכם שאתם מסוגלים לשבת ליד עמיתים שחושבים אחרת מכם. אני חושב שגם כאן רואים את הדוגמה הזו כאן: חלקנו מיקרופון במשך רוב היום – וכשאפשר להסיר את עצמנו מהדבר הזה – אנחנו יכולים באמת להתקדם ולמצוא דרך משותפת קדימה. עוד דבר שלמדתי מכולכם, מתוך הדברים שאמרתם, הוא שכולנו מתמודדים עם נושאים רגישים ודחופים מאוד בתוך הקהילות שלנו – במיוחד כאן, בישראל, אבל גם מחוצה לה. ובכל זאת, כולכם סיימתם בנימה של תקווה כשדיברתם על הדרך קדימה, ולרבים מכם התקווה הזו הייתה הדור הצעיר. אז תודה לכולכם, ואני מעודד אתכם להמשיך לעשות את מה שאתם עושים, כשאנחנו חושבים כיצד לחבר את הדור הבא של יהודים מעבר לים כדי שיהיו מעורבים באופן פעיל בסיפור הציוני שממשיך להתפתח כאן. תודה לכל הנוכחים בחדר. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. חברנו נדב תמיר, מנכ״ל Jstreet ישראל. << אורח >> נדב תמיר: << אורח >> תודה, גלעד. אני גם חבר הקהילה של גלעד, קהילת אופיר בגבעתיים, ואני גאה מאוד ברב שלי שגם נותן לחילונים כמוני מקום בקהילה, אבל גם על הפעילות הפוליטית שלו, ולא רק בנושא של התפוצות. אני רואה אותו מהרבה זוויות אחרות. הוא הקול הכי צלול בכנסת בנושאים של השלום, והוא גם הקים שדולה שעוסקת בפתרון מדיני. תודה רבה על כל הפעילות שאתה עושה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. << אורח >> נדב תמיר: << אורח >> אני חושב שגם העובדה שאתה עברת מהעולם של הזרמים הדתיים לפוליטיקה היא דוגמה, ואני בא מארגון פוליטי Jstreet. לנו מאוד חשוב שיהודי התפוצות ידעו שאחת הדרכים הכי יעילות שלהם לעזור לישראל, כפי שהם רוצים לראות אותה – ישראל דמוקרטית וישראל בשלום – זו דווקא הפעילות הפוליטית שלכם, בתוך ארצותיכם. שם, אף אחד לא יכול להגיד לך: "אתה לא מפה", "אתה לא מצביע פה", "אתה לא משלם פה מיסים", ולכן תשתמשו בפעילות הזו כדי לקדם. לפעילות הזו יש השפעה דרמטית על מדינת ישראל בעיקר בנושא של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן אנחנו נשמח מאוד לכל סיוע כדי לפתור את הסכסוך המדמם הזה, שמאיים על החזון הציוני יותר מכל דבר אחר בעיניי. דבר נוסף שלדעתי הקול שלכם חשוב מאוד בו זה שאתם זוכרים מה שרבים מאיתנו, היהודים הישראלים, שכחו: מה זה להיות מיעוט. אתם צריכים ללמד אותנו איך להתייחס למיעוטים שלנו, והקול שלכם בנושא הזה הוא סופר חשוב. אני חושב שאחד מהשותפים של הברית הזו הם גם הפלסטינים אזרחי ישראל, ערבים ישראלים, איך שתרצו לקרוא להם. אתם יכולים לעזור לנו לתת להם את אותם הדברים שאתם מצפים לקבל כמיעוט בארצות שלכם. כמובן שאותו הדבר נכון גם בנושא של הפרדת דת ומדינה, משום שכולכם חיים במדינות שהן לא בעלות רוב יהודי, ואתם מבינים יותר טוב מאיתנו, היהודים הישראלים, כמה חשובה הפרדת דת ומדינה לדמוקרטיה; כמה היא חשובה לחזון של הציונות כפי שהוא מוגדר במגילת העצמאות, ולחזון של אבות הציונות, שדיברו על מדינה שהיא מדינת לאום, שבה הדת חשובה לכל אחד בביתו ובקהילתו אבל המדינה היא קודם כול מדינה דמוקרטית חילונית. תודה רבה על כל מה שאתם עושים למען מדינת ישראל, ואנחנו שותפים שלכם תמיד. וכמובן קן בוב, שהוא חבר ה-Board שלנו ועכשיו הפך ל-Capo di tutti i capi של כל הליברלים בקונגרס הציוני – אנחנו גאים בך מאוד. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. דובר אחרון לפני שאני מסכם: רותם אורג. בבקשה בקצרה, כי אנחנו צריכים לסכם. << אורח >> רותם אורג: << אורח >> (נושא דברים בשפה האנגלית. להלן תרגומם החופשי:) תודה, אדוני היושב-ראש, תודה לכולם. אין לי תג שם, אז אציג את עצמי: שמי רותם אורג. אני המייסד והמנכ״ל של Librael – אנחנו ארגון ישראלי שמחויב לבנות מחדש את הברית בין ישראל לבין אמריקה הליברלית, מה שכולל יותר מדי יהודים ליברלים באמריקה. בפרק האחרון של העונה האחרונה של משחקי הכס – מי מכם שצפה – טיריון לאניסטר שואל שאלה יסודית מאוד על בני אדם: "מה מחבר בין אנשים?". ואז הוא עונה: "לא צבאות. לא זהב. לא דגלים. סיפורים". סיפורים מחברים בין בני אדם, ובמיוחד בין העם היהודי, מאז ומתמיד. ולמרבה הצער, מזה זמן רב מדי, אנחנו, בישראל, נכשלנו בלספר סיפור משכנע שמדבר אל ליבם של ליברלים באמריקה – כולל יותר מדי יהודים ליברלים באמריקה, ובפרט יהודים צעירים. התפקיד שלנו ב-Librael הוא ליצור, לכתוב ולשתף את הסיפור החדש הזה – הסיפור הציוני-ליברלי – שאינו מתבייש בליברליות שלו, וגאה מאוד בציונות שלו. במיוחד בעולם שבו ״ציוני״ הפך לקללה, אנחנו לוקחים את הנרטיב הזה, את החזון הזה, אל כל חלקי החברה האמריקאית: מהקמפוסים אל הקהילות ועד לקפיטול היל. אני מעודד כל אחת ואחד מכם לפנות, לעבוד איתנו, לשתף פעולה איתנו, כאן או בארצות הברית, כדי להחזיר את החיבור בין ישראל לבין אמריקה הליברלית. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה, רותם. תודה על הדברים האלה ועל ההזמנה לשיתוף פעולה. מכובדיי, אני חייב לסכם, כי יש לנו את כללי הבית וגם אנחנו יוצאים לטקס. הוא אצלי. אני רוצה בכוונה לגעת במספר נקודות פרקטיות, והן בעיניי הדרך הטובה ביותר להודות לכל מי שטרחו ובאו לדיון הזה, וגם להודות לכם על כל העשייה המתמשכת. ראשית, אני חוזר על האמירה שלי שהדיון הזה הוא לא יהיה דיון חד-שנתי. אנחנו ניכנס לשגרה של דיונים תחת הכותרת הזו, של יחסי ישראל והקהלים והקהילות היהודים הליברליים ברחבי העולם, ואחת לכמה שבועות יתכנס דיון מעקב. כפי ששמתם לב, דוברי הממשלה לא דיברו כאן, ורובם מבחינתי גם לא טרחו להתייצב. אנחנו לא נקבל את המצב הזה, ומשרדי הממשלה יחויבו, משרד התפוצות, משרד החוץ והגורמים הספציפיים שמטפלים בסוגיות הראשונות יגיעו ויתייצבו כאן. שני נושאים יידונו במקביל. האחד זה נושא הכותל – כבר בשבועות הקרובים יתקיים דיון מעקב נוסף – ויתקיים גם דיון ספציפי בנוכחות המשטרה ונציגי משרד המשפטים על גרירת הרגליים בחקירת ההתקפה על בית הכנסת הרפורמי ברעננה. אנחנו לא נוותר על הנושאים האלה, וגם אם נצטרך לחזור עוד פעם ועוד פעם – בסוף אנחנו נסדוק את חומת ההתעלמות ואת חומת האדישות. לא נסתפק רק בענייני המאבקים שלנו. אני כבר מספר לכם שלקראת חג החנוכה אנחנו נקיים כאן ישיבה וכנס חגיגי שיציין 90 שנים להסמכתה של האישה הראשונה בעולם היהודי לרבנות – בדצמבר 1935 הרבה רגינה יונאס מוסמכת בגרמניה – ויהיה פה כנס גדול עם בתי המדרש הליברליים שפועלים כאן בישראל, עם תלמידות חכמים מכל הזרמים. אנחנו נציין כדי להזכיר שזה לא רק מאבק על הזכויות שלנו, אלא גם על המקום שלנו בתוך הסיפור היהודי והציוני. הדבר השני, אני קורא לכולנו – לשתי התנועות הליברליות, לתנועה הקיבוצית ולמוסדות תנועת העבודה הציונית. יש מספיק זרועות שעוסקות בנושא חקיקה. אני חושב שמה שאמר כאן חבר הכנסת אלעזר שטרן הוא חשוב מאוד. בצד המאבק שלנו נגד יוזמות חקיקה, כדוגמת צמצום חוק השבות, צריך להתחיל לדבר מה הצעות החוק שהציונות הליברלית שמה על השולחן בכנסת. והצעות חוק הן גם דקלרציה, נכון? וצריך לעשות את הדקלרציה הזאת גם כאשר לא מובטח רוב. הצד השני מלמד אותנו איך הצעות חוק שבהתחלה חושבים שאין להן שום סיכוי, לצערנו הופכות להיות מציאות כעבור עשור, ואין סיבה שזה לא יעבוד בהקשר שלנו. אני קורא לחבריי לא רק להתנגד להצעות חוק הזויות בנושא חוק השבות, אלא בואו נקים ביחד את המעגל, את הצוות ששואל איך חוק השבות צריך להיראות בעוד 10 ו-20 שנה מפרספקטיבה ציונית ליברלית, וזו לא ההצעה היחידה שצריך להניח על השולחן. מה עם הצעת החוק שלנו להכרה ממלכתית מלאה של מדינת ישראל בזרמים הליברליים? עד היום לא שמנו כזאת הצעת חוק. הגיע הזמן להתחיל לכתוב את הצעות החוק שלנו. הדבר הנוסף – אני לוקח על עצמי לוודא שהחלטות הקונגרס שמשקפות את ערכי הציונות הליברלית ייקראו מעל דוכן הכנסת. בשבועות הקרובים ננצל כל אחת מן המליאות כדי להציג עוד החלטה ועוד החלטה, ואני ארתום עוד חברי כנסת פשוט לעלות לדוכן ולהקריא את ההחלטות האלה, להזכיר באיזה רוב מספרי הן יתקבלו ולומר בכך איפה נמצא העם היהודי, או הציונות, בימינו. אני קורא לחבריי בתנועה הציונית בסיעות השונות לחשוב איך מפרסמים את ההחלטות הללו, ואיך דואגים שהציבור הישראלי ברשתות החברתיות, אולי גם בעיתונות הממוסדת, יחבור ביחד. הסיעות הציוניות הרלוונטיות שהובילו את המהלך הזה. צריך שהציבור בישראל יכיר את מה שקרה בקונגרס האחרון לא רק בהקשר לבנו המשתמט של ראש הממשלה, אלא גם בהקשר של איפה נמצא מרכז הכובד הרעיוני והאידיאולוגי של התנועה הציונית בימינו. אני רוצה להתייחס לדבריה של חברת הכנסת, של הרבה הארה פירסון, ולהזמין את כולנו לחשוב ביחד איך אנחנו עוזרים למנהיגות הפוליטית הישראלית הליברלית ללמוד סוגיות שונות לעומק. אני אומר לכם כפוליטיקאי ישראלי מהצד הליברלי: אני לא קיבלתי לידיי שום מסמך שעוזר לי להתמודד עם הבחירות מחר בניו יורק, במובן של מה התגובה שיוצאת מכאן. אני רוצה להציע, באמת, גם מתוך הכרת ההבדלים והגוונים השונים – לא כולנו מדברים בקול אחד, אבל צריך שנשאל את עצמנו איך אנחנו מתרגמים את הרצון הזה שפוליטיקאים ישראלים ליברליים יהיו רגישים ליהדות התפוצות מקונספט לתוכנית פעולה. זו שיחה שצריכה להתנהל בינינו, ואני בטוח שיהיו עוד חברי כנסת שישמחו להיות בתוך השיחה הזו. הדבר האחרון שאני משתמש בו כסיכום לפגישה בינינו: בימים הללו יש מספר קבוצות עבודה כאן, בישראל, שעובדות לא על הכנת המצע לבחירות הבאות, אלא מה תוכניות העבודה אם נצליח, בבחירות הבאות, להביא לכדי הקמת ממשלה יותר ליברלית ויותר פרוגרסיבית. היא כנראה גם תהיה ממשלה רחבה – אנחנו רואים את הסקרים – אבל היא תהיה יותר מאוזנת מהממשלה הנוכחית, והלוואי ויהיה בה ייצוג משמעותי לכוחות ליברליים ופרוגרסיביים. אני אומר לכם, מידיעה וממעורבות, שיש היום עבודה רצינית מאוד על איך אנחנו מגיעים לממשלה הזו הרבה יותר מוכנים מאשר שהגענו בפעם הקודמת. למיטב ידיעתי, עד לרגע זה לא מתקיימת עבודה מספיק רצינית סביב הסוגיות שקשורות ליחסי ישראל-תפוצות. אני גם לוקח על עצמי, אבל גם קורא לנו, כקבוצה, להתחיל להכין את תוכניות העבודה שלנו לרגעים של הזדמנות פוליטית, כי זו הדרך לעבוד. לנצל את הרגעים הנוכחיים כדי להתכונן טוב להזדמנות הבאה, מרמה של חקיקה, דרך תקציבים, דרך תפקידים. אסור לנו להתבייש בהבנה שבסופו של דבר, חלק מהמשמעות של הקמת מדינה זה לראות את הפוליטיקה כזירת פעולה שבה נקבעים גורלות. אז אני קורא לכולנו. יושב כאן לצידי מי שהיה שר בממשלת ארגנטינה, אז יש פה לפחות שני אנשים עם ניסיון במעבר מרבנות לפוליטיקה. אני לא מזמין את כולנו לעשות את זה, אבל אני כן מזמין את כולנו לזכור שפוליטיקה היא עוד זירה של עבודת קודש. אז אנחנו נעשה את הדברים האלה ביחד, וכאמור, בקרוב מאוד תתקיים ישיבת המשך, שיהיה אפשר להצטרף אליה בזום. שוב, תודה רבה לכולם – למתרגמים, לרשמי הפרוטוקולים, לצוות העבודה. הלוואי ויבואו ימים טובים. תודה רבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:08. << סיום >>