דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ח' ישיבה שמ"ב הישיבה השלוש-מאות-וארבעים-ושתיים של הכנסת העשרים-וחמש יום שלישי, י"ט בכסלו התשפ"ו (9 בדצמבר 2025) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3 סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: 3 נאומים בני דקה 3 אבי מעוז (נעם): 3 אכרם חסון (הימין הממלכתי): 4 טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 5 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 5 מאיר פרוש (יהדות התורה): 6 מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): 7 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 8 יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה 8 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 9 עמית הלוי (הליכוד): 11 אלעזר שטרן (יש עתיד): 13 אוריאל בוסו (ש"ס): 16 פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): 19 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 22 שרון ניר (ישראל ביתנו): 24 אבי מעוז (נעם): 27 שר התיירות חיים כץ: 29 יום לציון עליית יהודי תימן לישראל ולהנצחת זכרם של הנספים בדרך לישראל 31 יונתן מישרקי (ש"ס): 32 נאור שירי (יש עתיד): 34 שר התיירות חיים כץ: 38 << נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >> << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> חברי הכנסת, היום יום שלישי י"ט בכסלו התשפ"ו, 9 בדצמבר 2025. הודעה למזכיר הכנסת. לסגנית. << דובר >> סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: << דובר >> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אבקש להודיעכם, כי בהתאם לסעיף 96 לתקנון הכנסת, הודיע חבר הכנסת נאור שירי כי הוא חוזר בו מהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פטור מהיטל השבחה למוסד ללא כוונות רווח), התשפ"ו–2025, שמספרה פ/6304/25. תודה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה למזכירות הכנסת. << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הראשון על סדר-היום: נאומים בני דקה. כל חבר כנסת שרוצה לממש את זכותו הפרלמנטרית יצביע בעד בהצבעה שאפעיל. הצבעה, חברים. שישה חברי כנסת נרשמו, אם ירצו בהמשך, לפני שאני אנעל את הרשות – את מופיעה כבר? עוד דקה, נחכה. חבר הכנסת אבי מעוז, הוא בטוח נרשם, אז לכן, כמתמיד, ניתן לו ראשון. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. יש אומרים שחוק הגיוס שמתגבש כעת הוא ישראבלוף; כן יגייס חרדים, לא יגייס חרדים. ואני טוען שהאמירה של ראשי צה"ל: שהם רוצים וערוכים לגייס חרדים באופן שיכבד את אורחות חייהם – היא ישראבלוף. מי שרוצה לגייס חרדים ומכבד אותם לא כופה על חייל חרדי שהתגייס למסלול מותאם ספציפי לעבור למסלול אחר שמנוגד לאורחות חייו ולאמונתו; מי שרוצה לגייס חרדים ומכבד אותם לא מפר שוב ושוב את התנאים שלהם הוא התחייב. רק כאשר התנאים שמאפשרים שמירה על ההלכה ועל אורח חיים דתי בצבא יעוגנו בפקודות מטכ"ל, נדע שהאמירה של ראשי צה"ל – שהם רוצים וערוכים לגייס חרדים באופן שייכנסו לצבא ואף ישתחררו ממנו כשנשארו חרדים – אינה ישראבלוף. תודה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת אבי מעוז. חבר הכנסת אכרם חסון, בבקשה, אדוני. << דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לברך את ידידי היקר השר אלי כהן, אשר מאז שנת 2016 ממשיך בדרכו, דרך קודש, לסגור את תאגידי המים. ולשמחתנו הרבה, ועדת השרים לחקיקה אישרה, כמובן, לאפשר לכנסת לסגור את תאגידי המים ולהעבירם למועצות היציבות, אשר ינהלו את משק המים בעצמן. המטרה כמובן היא למנוע את הג'ובים המיותרים, שהם עול על כתפי הציבור, כמובן להוריד את מחירי המים, ולתת אפשרות גם לזקנות, לזקנים, לכל אזרחי ישראל, לקבל מחירי מים מופחתים, ולא מהגבוהים בעולם. אני רוצה ומבקש שבין העיריות הראשונות במגזר הלא-יהודי שיקבלו את האישור הזה תהיה עיריית מע'אר, בראשותו של ד"ר תאיר קיזל, אשר עושה עבודת קודש שם, וכמובן עונה על כל הקריטריונים. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר_המשך >> נאחל שבכל שבוע נשמע על עוד דברים חשובים וטובים לטובת אזרחי ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה רבה לחבר הכנסת אכרם חסון. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה, גברתי. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום, לצערי הרב, קיבלנו חדשות על עוד מקרה מוות של תינוק כתוצאה מחצבת. המקרה ה-12 השנה. זה נשמע לא הגיוני שבמדינה מתקדמת כמו מדינת ישראל, במאה ה-21, יש גל של חצבת. בנוסף, יש עלייה מטרידה במספר המאושפזים ובמספר מקרי המוות כתוצאה מהדבקה של שפעת. לצערי, אמון הציבור בחיסונים היום הוא נמוך מאוד. כל זה קורה כשאין לנו ועדת בריאות ויש לנו רבע שר בריאות. אני רוצה לפנות עכשיו כאן לשר חיים כץ. אני פונה אליך מכאן: בבקשה, עכשיו זה הזמן שתצא לציבור בקריאה להתחסן; שאזרחים יתחסנו ויחסנו את הילדים שלהם מחצבת. זאת האחריות שלך, אדוני השר. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת מאיר פרוש. << דובר >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר >> כבוד היושב-ראש, מדברים הרבה על אלימות, על פשיעה, על אוזלת ידה של המשטרה, על הפקרות במדינת ישראל. היום בבוקר, אדוני היושב-ראש, אוטובוס עם ילדים עם צרכים מיוחדים שמוסעים לבית ספר, בשפרעם – יורים על האוטובוס. בנס לא נפגע אף אחד. כשאנחנו מדברים על שר כושל שנושא הפשיעה לא מעניין אותו, התוצאות והעובדות מדברות בעד עצמן. הרצח משתולל, הפשיעה משתוללת. להגיע למצב שילדים שמוסעים לבית ספר לא בטוחים במדינת ישראל, זה איבוד משילות. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> בערבית אומרים "פלתאן", ואתה יודע מה הפירוש של המילה "פלתאן". פלתאן היום במדינת ישראל. עיריית שפרעם הכריזה על שביתה בבתי ספר, שביתה כללית של כל בתי הספר. העירייה התכנסה במיוחד בנושא, ותהיה הפגנה גדולה ביום שבת בנושא, אבל הממשלה לא עושה כלום בנושא. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. חבר הכנסת הרב מאיר פרוש, בבקשה. << דובר >> מאיר פרוש (יהדות התורה): << דובר >> גוט יום טוב, חסידים, היום י"ט בכסלו. אדוני היושב-ראש, הבוקר פורסם מכתב של חבר הקונגרס האמריקאי מייק לולר לראש הממשלה נתניהו, הקורא לו לפעול נגד הסנקציות כלפי לומדי התורה, לכל הפחות בכל הנוגע לבני הישיבות בעלי אזרחות כפולה. מה שחבר הקונגרס האמריקאי מבין, ואנחנו מבינים, היועצת המשפטית לממשלה ובג"ץ לא מבינים: אסור לרדוף לומדי תורה, ובוודאי ובטוח שלא בארץ ישראל. מי שחושב שהיהדות החרדית תשקוט על שמריה בזמן שבני הישיבות בכלא, טועה טעות חמורה, שתעלה לכולנו ביוקר. המכתב הזה של חבר הקונגרס האמריקאי הוא רק צעד אחד במכלול הצעדים שנעשו וייעשו בתפוצות הגולה כל עוד לא תיפסק הרדיפה נגד לומדי התורה כאן. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> מאיר פרוש (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אני שב וקורא לכם: חדל. הסירו ידיכם מהתורה הקדושה. ולך, חבר הכנסת עמאר, תדע לך שמי שאחראי על אכיפת הפשיעה זו היועמ"שית – שתפעל בעניין הזה ותפסיק להתעסק רק עם החרדים. << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי. << קריאה >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << קריאה >> - - - טוב שיש מישהו להאשים אותו – טוב שיש מישהו להאשים אותו. << קריאה >> מאיר פרוש (יהדות התורה): << קריאה >> - - - << קריאה >> חמד עמאר (ישראל ביתנו): << קריאה >> שלך, לא שלי. היא הכי קרובה אליך. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> סליחה, חברי הכנסת. חברי הכנסת חמד עמאר והשר פרוש. בבקשה, גברתי. << דובר >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מגיע לנו להתפרנס בכבוד, לחיות בכבוד, להזדקן בכבוד, אבל כנראה שממשלת 7 באוקטובר – זה לא ממש מעניין אותה. לפי מחקר של רשות המיסים, שהתפרסם ממש לאחרונה, נטל המס בעשור האחרון עלה ב-50%. מנגד, ההכנסה הריאלית עלתה רק ב-38%. כלומר, האזרחים משלמים יותר אבל מרוויחים פחות; לא מצליחים לקנות דירה, אין ביטחון כלכלי, אין שקט נפשי. ממש מפחיד להזדקן. יוקר המחיה שוחק את משלמי המיסים, משתק את משק הבית. קשה לגדל כאן ילדים, קשה לגדל את הדור הבא, את לוחמי העתיד. למה הממשלה לא מצמצמת עלויות, לוקחת 5 מיליארד שקלים לכספים קואליציוניים? למה הממשלה לא סוגרת משרדים מיותרים? אז במקום לשדוד את הקופה הציבורית, תתמכו בנושאים בנטל, תגייסו את המגזר החרדי, תוציאו אותו לעבוד. רק מי שישרת יקבל. עכשיו פתאום שמענו שחשוב לקואליציה - - << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר_המשך >> דקה. - - להגדיל, להעלות את השכר של חברי הכנסת. האירוניה מתה סופית. ראש הממשלה פשוט מוכר אותנו. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר, בבקשה, גברתי. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> תודה, כבוד היושב-ראש. חברי הכנסת, כבוד השר, קיימתי היום דיון בוועדה אצלי על הצעת חוק ממשלתית שדנה בהגבלת שכר טרחת עורך דין בתביעות של נכי צה"ל, כוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה. אני יכולה לומר לכולם שהצעת החוק הזאת תעבור בסוף – היא חשובה והכרחית. אבל לצד הצעת החוק הזאת, חובה, חובה – ארבעה סימני קריאה – לקדם גם את הסיוע המשפטי החינמי שאותם נכים אמורים לקבל בלי קשר לגובה ההכנסה שלהם – משהו שהחליטו עליו לפני ארבע שנים וטרם יצא לפועל, וכל משרד זורק את זה למשרד האחר. לא הגיוני, לא נכון. אני מצפה גם ממשרד המשפטים, גם ממשרד הביטחון וגם ממשרד האוצר להתחיל להניע את הדבר הזה ולהוציא אותו מהכוח אל הפועל ממש בימים הקרובים, כי אי-אפשר בלעדי הסיוע המשפטי החינמי הזה. תודה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה רבה. עשייה מבורכת. << נושא >> יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה << נושא >> << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> חברות וחברי הכנסת, הנושא הבא על סדר-היום – יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. אני מזמין שוב את חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר, יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, לפתוח את הדיון. בבקשה, גברתי. עד חמש דקות לרשותך, בבקשה. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> תודה. אדוני יושב-ראש הישיבה, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, מכובדיי כולם, שקט. צפצוף. ועוד אחד. חושך. צפצוף. דמות אדם. צפצוף, ואז שקט. ככה זה התחיל, ככה זה מתחיל – קודם שקט ואז צליל אחד שמבשר: החיים השתנו מעכשיו ולתמיד. לפעמים זה צפצוף של המוניטור בבית החולים, לפעמים אלו קולות בראש שמבשרים המלחמה שינתה הכול. ואז נפתחת דלת לחיים חדשים. בוועדת העבודה והרווחה בראשותי אני זוכה לראות אותה נפתחת בפניהם: הפצועים בגוף ובנפש בתהליך השיקום, שעושים כל מה שהם יכולים כדי לצעוד בחזרה לחיים. אני רואה אילו מטענים אדירים ורחבים מתווספים לפצוע מרגע שהוא יוצא מבית החולים, מרגע שהוא יוצא משדה הקרב. בין שתי מזוזות הדלת צריכים לעבור, מלבד הפצוע, אנשים רבים וטובים שבדרך כלל נשכחים: הורים, אחים, אישה וילדים – אנשים שעולמם היטלטל, שמשנים את כל שגרת חייהם בגלל הפציעה, שמתמסרים בכל נפשם עבור האהובים שלהם ועבור בריאותם הנפשית והפיזית. בני המשפחה לעיתים קרובות שוכחים את עצמם במסע הארוך הזה. הדלת לחיים החדשים לא נפתחת בפניהם. הם מלווים בכל צעד ומשום מה נשארים מאחורי הקלעים. המדינה, לצערי, לא מכירה במשפחות, במי שסוחב את האלונקה שעליה שוכב הפצוע וצריך בעצמו סיוע. קולן של המשפחות לא נשמע. אין להן פרוטזה, אין להן אבחון פסיכיאטרי או אחוזי נכות. אתמול בכנסת קיימנו כנס של השדולה למען משפחות הפצועים בראשותי ובראשות חבר הכנסת חילי טרופר, ובו ביקשנו להביא את קולן של המשפחות נוסף לקולם החשוב של הפצועים. אני מבקשת להביא פה את דבריה של אביטל שינדלר שאמרה בכנס. בעלה של אביטל, עמיחי, נפצע אנושות בכרם שלום, ומאז היא שותפה, ולמעשה מובילה, את הפורום ואחר כך את עמותת "חברות ברזל" של נשות הפצועים. ואז היא אומרת כך, בין יתר הדברים שהיא אמרה וכל יתר הפצועים וההורים של הפצועים אמרו. לפני שנתיים עמיחי בעלי נפצע אנוש בביתנו בכרם שלום כשמחבלים פוצצו מטען חבלה על הדלת של הממ"ד בזמן שאנחנו וששת ילדינו נמצאים בתוכו. מאז אותו רגע עברו יותר משנתיים. בהתחלה היינו בהישרדות: שישה ילדים שנמצאים באילת, בעל שנמצא בטיפול נמרץ, אחר כך בשיקום, ואני מנסה להיות פה ושם ושם ופה, צועדת לידם במסע. עוד מתאוששת מכל התקופה שהייתה פשוט שקופה – אישה שדאגה לבעל ולילדים בלי הפסקה, ואת עצמה היא פשוט שכחה. אביטל, נשות הפצועים, משפחות הפצועים כולם, אחים, הורים, ילדים, אתם לא לבד. אני אמשיך להשמיע את קולכם יחד עם הקולות של הפצועים היקרים שלנו. אני אמשיך לבקש את מיצוי זכויותיכם, אמשיך לדרוש ואמשיך לקדם את ההכרה בכך שאתם חלק מהמסע, ומשכך, עליכם לקבל מענים נפשיים כמו יקיריכם הפצועים. יש כאן תא משפחתי אחד, וצריך לזכור את זה. אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד. אני שומעת משפחות שכולות, שומעת פצועי צה"ל, שומעת את פצועי כוחות הביטחון ואת נפגעי פעולות האיבה, שומעת פדויי שבי, הורים של חטופים חללים, שומעת אזרחים עם מוגבלויות. כולם, כולם, כבוד השר לשעבר, בלי יוצא מן הכלל, מדברים על הוועדות הרפואיות, בין שהן מתבצעות בביטוח לאומי ובין שהן מתבצעות במשרד הביטחון. כולם מדברים על כך שהן ועדות אנטי-שיקומיות, שכל מה שצריך להוכיח שם זה כמה הפונה מסכן וכמה הוא לא מסוגל – לא לעבוד ולא לעשות כלום; כל הזמן רק צריך להוכיח כמה הוא לא, לא כמה הוא כן, לא לאן הוא שואף. זה לא ועדה שיקומית. הבשורה שצריכה לצאת מהבית הזה, בוודאי ביום הזה, זה תיקון המצב – זה להפוך את הוועדות לשיקומיות, לא פוגעניות, לא משפילות, ואנחנו בעזרת השם נעשה את השינוי הזה. תודה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר. אני מזמין את חבר הכנסת עמית הלוי. באותה נשימה, עד שיגיע חבר הכנסת עמית הלוי, אני רוצה לקדם בברכה – חיילי צה"ל, סדנה למערכת הביטחון מעיל רוח, תוכנית להכשרת הפיקוד הבכיר בצה"ל. ברוכות וברוכים הבאים לכנסת ישראל. בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> בדרך כלל יש פה הרבה אנשים. << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> על מי אתה עובד? << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> לא ביום שלישי. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> למה אתה מתנצל? זה הבית. זה יום שלישי. << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> אתה נמצא פה? << דובר >> עמית הלוי (הליכוד): << דובר >> תודה, אדוני היושב בראש. חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, האורחים שביציע, "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים." הדברים הללו, ממגילת העצמאות שלנו, מניחים את הבסיס – לא את הזכות היסודית; לא בגין השואה הקמנו את המדינה. הזכות השורשית, הנצחית, ספר הספרים הנצחי, גם הוא מופיע בפתיחת מגילת העצמאות המוכרת לכולם: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי", הקושאן, כמו שקרא לו ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. ולאחר שהוגלה העם, כפי שמתואר במגילת העצמאות, כך חזרנו לארץ שלנו, למולדת שלנו, לזכות שלנו וגם לחובה שלנו לבשר מהארץ הזאת, מהמדינה הזאת, בשורה מדינית ורוחנית לעולם כולו. אבל התשתית, הבסיס, החובה הבסיסית שמופיעה, כפי שקראתי במגילת העצמאות, היא החובה לשמור על שלומם ועל ביטחונם של אזרחי ישראל מול אויבינו הרבים מבית ומחוץ, אם אלו מחוץ הידועים לנו – אולי היום יותר מכול, אבל לא השתנה כלום בהקשר הזה מה' באייר תש"ח, ממרחק של 1,500 ושל 2,000 קילומטר ואף מעבר לכך – ואם אויבים מבית; בין כאלה שמחזיקים תעודת אזרח או תושב ובין אם לאו. זאת החובה שלנו, הכי בסיסית, גם שלנו כנבחרי ציבור, החובה הבסיסית של כל ממשלה, להגן על שלומם ועל ביטחונם של האזרחים. בהקשר הזה, גם היום הזה שאנחנו מציינים, יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, נועד בשביל שני הדברים הללו. קודם כול לא לשכוח. זכור ואל תשכח, אדוני היושב-בראש. לא להתרגל. אני אומר את זה לעצמי ואני אומר את זה לכולנו. אם הייתי עושה פה סקר, אפילו לא אלה שנפגעו ונפצעו – אלו שנרצחו ונהרגו. מה השמות האחרונים? אני לא בטוח מה הייתה התשובה, אפילו כאן אצלנו. אנחנו שוכחים מהר מדי. כשהיינו ילדים, היה נדקר אדם בירושלים – אני יודע – ברובע בירושלים, בעיר העתיקה, והייתה כותרת ראשית; היום אנחנו נשחקים בהקשר הזה. לכן, קודם כול, יום הציון הזה הוא לא לשכוח, לא את האנשים באופן אישי, כפי שאמרה פה חברת הכנסת וולדיגר, והחובה שלנו אליהם, אלה שנפצעו במאבק התקומה הזה, שלא הייתה לו בעצם הפסקה מאז קום המדינה, וכמובן לפני כן; דבר שני הוא לא רק זיכרון העבר ולא רק לשכוח את האנשים, אלא החובה שלנו לעתיד למנוע את מסעות הרצח הבאים. במובן הזה אני חושב שנכון להזכיר כאן את פורום בוחרים בחיים, אנשים שאיבדו את היקר להם בפעולות איבה ובחרו בחיים, בחרו להנציח את אלה שנהרגו במאמץ עילאי לעתיד. הם איתנו כאן בכנסת, מחוקקים חוקים, פועלים במסדרונות הממשלה, כדי לקיים את החובה הזאת ולדאוג שלא יהיו עוד פצועים ולא יהיו עוד נפגעים. אני אומר את זה לעצמנו, כי רק בקדנציה הזאת פעם אחר פעם עלו חוקים, ואני אזכיר פה שלושה: גם החוק שנדון היום בוועדה לביטחון לאומי, המכונה חוק אל-ג'זירה, גם החוק המכונה חוק אונר"א, גם החוק לשלילת אזרחות וגירוש מחבלים, ועוד חוקים ארוכים שאנחנו באים ומתאמצים. זאת חובתנו היסודית להגן על המדינה, להגן על ביטחון האזרחים, למנוע פיגועים, למנוע פצועים. החוק מתגלה כמחורר – יותר חור מאשר חוק. לכן, אנחנו נדרשים שוב ושוב – אני אומר את זה כאן לחברותיי ולחבריי לכנסת, זה לא עניין של אופוזיציה ושל קואליציה, זה עניין של החובה המוסרית הבסיסית שלנו כנציגי ציבור לשמור על שלום הציבור, להקפיד בקפדנות רבה על כל חוק כזה. אנחנו ממש במתקפה. כלומר, אני רואה את מדינת ישראל, הרבה פעמים היא מצטיירת לי כמרחב. יש התקפות, אדוני, מכל המקומות כל הזמן – התקפות דמוגרפיות דרך חוק איחוד משפחות, התקפות ביטחוניות דרך אימפריית הטרור הקטרי. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> התקפות מבית ומחוץ. << דובר_המשך >> עמית הלוי (הליכוד): << דובר_המשך >> תקשורתית, מבית ומחוץ, אינטלקטואלית – מכל הבחינות. ואנחנו כאילו עומדים וסותמים את החורים במאמצים. צריך לעשות את זה. זה נכון לגבי חקיקה וזה נכון לגבי שינוי מושגי היסוד גם במערכת הביטחון שלנו ובצבא ההגנה לישראל; לשוב אל היסודות, שגם הם נשחקו וגם הם נשכחו. זאת חובתנו, כמובן, לבצר את ישראל, ללמד את בני יהודה קשת ולדאוג לכך שהפצועים שהיו עד היום – לא נוסיף לרשימה הזאת נוספים. תודה רבה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לרשותך. << דובר >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב בראש, אדוני השר, האמת היא שקצת חבל לי שחברי עמית הלוי היה צריך לשים את הדגשים ביום הזה של פצועי צה"ל על דברים שאולי הם נכונים – על אל-ג'זירה ועל אונר"א. אם יישאר זמן, אני אגיד גם על זה משהו. קיבלתי אתמול פוסט והחלטתי שאני אקריא אותו כאן. לפני זה אני ביקשתי – הפוסט הוא מדוד, אח של רועי חיים, הגיבור שלנו, תושב אופקים. ב-7 באוקטובר הוא שמע את יריות המחבלים שעברו 150 מטר מאיתנו, ובלי להסס יצא, נלחם והציל חיים רבים. ב-7 באוקטובר רועי חיים ואנחנו איבדנו חברים רבים. עוד באותו הלילה רועי חיים חזר ללחימה, ומאז הוא נלחם ללא הפסקה – נלחם בתוך רצועת עזה, בהתחלה כלוחם בטנקי ברק, יצא לקורס מט"קים מזורז וחזר כמפקד טנק בגדוד 52. רק לאחר כמה ימים הוגדר כפצוע קשה מאוד, ומאז אנחנו ברכבת הרים ובמסע מטורף. היינו ארבעה חודשים בטיפול נמרץ בסורוקה, הוא עבר כתשעה ניתוחים בראש, וכרגע כבר למעלה משנה אנחנו בשיקום נפגעי הראש בתל השומר. וככה הוא כתב לי ביום ראשון, לי ולאחרים, וזה מכתב לא פשוט, גם לא לי וגם לא לאחרים: יום ההוקרה לפצועי צה"ל, יום הולדת לרועי חיים שלנו, שנה שנייה כבר. יש לי מלא מה לרשום על מה רועי חיים שלנו עובר, מה המשפחה עוברת, על פציעת ראש ואיזה מסע מטורף ורכבת הרים מטורפת זאת, על אמונה, אופטימיות, אבל את כל זה אשאיר למילים של אימא שלי היקרה. אני רק רוצה להגיד ביום החשוב הזה שיש אווירה בעם שלנו שנגמרה המלחמה. החטופים חזרו, ברוך השם, הפסקנו להילחם – בסוגריים, סוג-של – וחזרנו למריבות הרגילות, וכולם משפרים עמדות לפני הבחירות. רוצה לזעוק שהזוי, הזוי, הזוי שלמעט שר אחד ומעט חברי כנסת שאיתנו בקשר, מעטים חברי הכנסת שהגיעו פעם אחת לבקר את רועי חיים שלנו. הייתי בטוח שהיום הזה לפחות הם ימלאו את השיקום בעלייה לרגל, או לכל הפחות יעלו פוסטים של הזדהות – בסוגריים, נשבע לכם שעברתי וחיפשתי – אבל מסתבר שזה באמת לא מזיז להם. יותר מעניינות הפוליטיקה המעפנה והמריבות האין-סופיות. אני רוצה להגיד בתור אח של אחד מהפצועים הקשים של המלחמה הזאת, ולא רק בשמו אלא בשם כל הפצועים: אין נושא חשוב יותר כרגע מכל פצועי המלחמה, פצועי הגוף ונפש. מדובר על מספר עצום שמעבר למלחמה היום-יומית על החיים עצמם ועל הדברים הכי פשוטים, אנחנו פשוט במלחמה מול הביורוקרטיה האטומה של ועדות הכנסת, מול צה"ל, משרד הביטחון, מול בתי החולים. באיזה עולם משפחות צריכות להיאבק כדי שהלוחם שלהם, שנפצע עבור המדינה, יוכל להישאר לשיקום בבית חולים? שר הביטחון, שר הבריאות, איפה אתם? איך אפילו פעם אחת לא ראיתי אתכם במסדרונות השיקום? וגם כשמגיעים אליכם לוועדות בכנסת אתם לא נמצאים. אני רק אגיד, אני ראיתי שם גם את שר הבריאות אוריאל בוסו, ואם אני לא טועה, אני חושב שגם את שר הביטחון. אני נמצא שם, ואותם כן ראיתי. את שר הבריאות ראיתי כמה פעמים, לשעבר או לעתיד, אוריאל בוסו. זה צו השעה לחוקק חוקים לקצת ביורוקרטיות, למנות פרויקטור לפצועים, לצאת מהמשרדים ולראות איך אתם עושים הכול למען אלה שנתנו את הגוף והנפש שלהם עבור המדינה, למען המשפחות שלהן, שהן במלחמה אין-סופית על החיים שלהם, אבל צריכות במקביל להילחם בעוד אלף מלחמות אחרות. לא הגיוני שפצועי הנפש מתאבדים אחד אחרי השני ואנחנו כמדינה עדיין נסחבים בזחלת של ועדות וטיפולים. זאת קריאת השכמה לא רק לנבחרי הציבור אלא לכל עם ישראל: תדעו שאנחנו עדיין פה, עדיין נלחמים יום-יום, דקה-דקה, ועדיין צריכים אתכם איתנו כמו בהתחלה, כי לנו זה רק נהיה יותר קשה. חשוב לציין את כל האנשים הטובים שבאים יום-יום כבר שנתיים, שמים את כל עיסוקיהם בצד ורק באים ללוות ולתת למען הפצועים; אין ספק שהמסע שלנו יותר קל בזכותם. וכמובן, לאותם חברי כנסת בודדים שכל הזמן נמצאים ומחפשים איך לעזור, תודה. אשמח לשיתופים ולהעלאת המודעות. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> קודם כול, יישר כוח שהעלית את זה. אני חושב שזאת הבמה כדי להמשיך, מעבר להכרה, ליזום עוד דיון ועוד דיון, ולפרק את הביורוקרטיות האלה. << דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >> תודה. אדוני היושב בראש, אני יודע שהנושא הזה קרוב אליך. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> יש לך עוד שתי דקות. << דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >> אני גם יודע מה אתה עשית בשביל זה, גם כשר. אני מקווה שכל אחד ואחד מאיתנו – אני אומר לך, אני מנהל פה בכנסת כמה ועדות משנה של כוח אדם בוועדת חוץ וביטחון על פצועי הראש. זה אתגר בלתי מפוצח במדינת ישראל. יש לנו עוד הרבה מה לעשות. אני חושב על הלומי הקרב – זה אתגר בלתי מפוצח. ישב אצלי עכשיו במשרד קצין במילואים רזי ברבי מניר גלים. התרשמתי ממנו. הוא מהנדס, והוא בא לאחת הוועדות שניהלתי בשביל לייצג את הטיפול שלו בחיילים באופן קבוע. החיילים שלו חוו אירוע מאוד קשה במלחמה הזאת, בחודשים שהם שירתו. הוא כבר טס לארצות הברית לראות מה עושים שם. מסתבר שבארצות הברית, אחרי שאתה באינטנסיביות כזאת של לחימה, אתה יכול להיות בתוך חודשיים באינטנסיביות, ואז חייבים להוציא אותך. אני אומר את זה, ואם אני צריך קצת לסכם, אני אשים את הדגש. כמו שדוד אמר פה, אני חושב שאנחנו עוד לא מבינים מה עברו המשפחות של הפצועים עצמם, אלה שגם משוקמים, אלה שבאחוזי נכות. אני הייתי אתמול בערב מרשים שארגן אגף השיקום של משרד הביטחון. אתה רואה אנשים בכיסאות גלגלים – האמת, אתה שואב מהם כוחות, אבל אתה מבין שבאותו זמן הילדים שלהם פוגשים אבות אחרים, הנשים שלהם פוגשות בעלים אחרים. אלה אנשים אחרים גם מבחינת המגבלה הפיזית. כל אלה שאנחנו מדברים עליהם כתופעות הקרב, כתעוקת קרב, כהלומי קרב, אלה תופעות שקשה לנו לראות אותן, אבל כשאתה קצת צולל לתוכן, אתה מבין שיחד עם העולם שלהם, השתנו העולמות של כל הסובבים אותם – של הילדים שלהם, של הנשים שלהם, של ההורים. אני מסכם, אדוני. אני מקווה שגם ביום הזה, וגם כשאנחנו מחוקקים פה כל מיני חוקים אחרים, נזכור את החובה שלנו כלפיהם. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> אכן. << דובר_המשך >> אלעזר שטרן (יש עתיד): << דובר_המשך >> שלפחות כלפיהם נפגין אחדות גדולה יותר. תודה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> אמן. תודה. חבר הכנסת והשר לשעבר אוריאל בוסו, בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. << דובר >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חבריי חברי הכנסת, פצועי ופצועות צה"ל, נפגעי פעולות האיבה, משפחות הפצועים, לוחמים, אורחים ואורחות, קהל נכבד, מי שנמצא פה וגם מי רואה אותנו מעבר למסך, מתכבדים כאן היום בכנסת ישראל לכבד, להעריך ולהוקיר את מי שנפצעו בגופם ובנפשם למען הגנת עמנו ולמען תקומת האומה בארצנו. פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה אינם מספר, אינם שורה בדוח ואינם רק סמל לגבורה. הם לוחמים ואזרחים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, שבגופם נחרתה ההיסטוריה של מדינת ישראל. הם עדות חיה ליכולת האנושית לקום, להמשיך ולהאמין גם כשהדרך מלאה כאב, עצב ומכשולים. כל אחד מהם הוא סיפור חיים שלם, המזכיר לנו את המחיר הכבד אך ההכרחי של המלחמה שנכפתה עלינו מחד גיסא, ומאידך גיסא – את העוצמה האנושית שאינה נשברת גם ברגעים חשוכים ביותר. אלפי פצועים מאירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל מצטרפים השנה למעגל הפצועים הלאומי. הם מגיעים מחטיבות החי"ר ומהשריון, מהנדסה קרבית, מהסיירות, מהמשטרה, ממג"ב, מפיקוד העורף, מכיתות הכוננות ומיישובי עוטף עזה, שהפכו בשעת בוקר אחת לשדה קרב רווי דם. מאחורי כל פציעה פיזית מסתתרת גם פציעה נפשית, מאחורי כל ניתוח – מאבק, ומאחורי כל חיוך של שיקום – מסע ארוך של כוחות ההתמודדות, ולעיתים, לצערנו, גם בדידות. מכובדיי, אני מבקש לשתף מעל במה זו בשלושה סיפורי גבורה ושיקום של שלושה אנשים המייצגים בעוז ובענווה את סיפורם של אלפי הפצועים הנמצאים היום במסע מלחמה ארוך ומורכב. הראשון הוא יואב אנגל, בנה של פרופ' ענת אנגל, מנכ"לית המרכז הרפואי וולפסון בחולון. יואב הוא לוחם שריון שהטנק שלו התפוצץ ממטען צד בקרב בשג'אעיה שבעזה בדיוק לפני שנתיים, ב-8 בדצמבר 2023. יואב הוגדר אולי כפצוע הקשה ביותר במלחמת חרבות ברזל. הוא פונה כפצוע אנוש לבית החולים ברזילי, ומשם הועבר לבית חולים שיבא. יואב איבד את רגל שמאל, וסבל מפגיעות קשות בגפיים ובאיבריו הפנימיים. באותו יום שישי, אני זוכר שכמעט ספרנו את השעות שנשארו לו. למרות הפציעה הקשה והמורכבת, יואב עבר תהליך שיקומי ארוך, ניתוחים בארץ ובחו"ל, וכיום הוא החל את לימודיו כסטודנט לרפואה, וממשיך בכך את דרכה המקצועית של אימו ושל אביו. פגשתי ביואב ובמשפחתו בעת שביקרתי בבתי חולים באותם ימים וראיתי מקרוב את הכאב, אך גם את התקווה הגדולה. תודה לך, יואב, ולמשפחת אנגל כולה. השנייה היא מיכל אלון, אחות במקצועה. מיכל הגיעה יחד עם בעלה הרב עומרי וילדיה לבסיס זיקים של פיקוד העורף כדי לשמוח ולשהות עם החיילים הטירונים בשמחת תורה, כדי להעניק להם מעט אווירה משפחתית בחג. בשבת בבוקר 7 באוקטובר נפתחה מתקפת הטרור, ומחבלים חדרו לבסיס. מיכל ובני משפחתה סייעו לחיילים אשר נפצעו, אך מחבל שחדר לבסיס ירה במיכל והיא נפצעה קשה משלושה קליעים. לאחר קרב הירואי של מפקדי הטירונים, שהצילו את חיילי הבסיס, מיכל פונתה לבית החולים והחלה במסע שיקום ארוך ומתיש אשר בסיומו היא מתכננת לשוב לעבודתה כמנהלת טיפולית ארצית בקופת החולים לאומית. השלישי הוא סרן נ', קצין חרדי בגדוד נצח יהודה, שנפצע אנוש בקרב בבית חנון בשלהי שנת 2024, עם פגיעות קשות בראש, ברגליים, בידיים ובעיניים. לאחר כתשעה חודשי שיקום מייגעים סרן נ' חזר לשירות קרבי כמפקד מחלקת חוד, ולמרות הפציעה הקשה הוא המשיך להוביל את חייליו לקרב הבא ונפצע שוב, אך סירב לוותר עד שהמשימה הושלמה. על תעוזתו, מסירותו ואבירותו הוענק לו אות מצטיין רמטכ"ל. סיפוריהם של יואב, מיכל וסרן נ' מהווים דוגמה חיה לאומץ, לחוסן ולמסירות, ומעניקים לנו תזכורת לכך שגם מן התהום העמוק ביותר אפשר לצמוח ולהתגבר. במקביל לכך הם מזכירים לנו שהחוסן הלאומי אינו רק גבולות ומערכות נשק, הוא גם היכולת של המדינה לחבק, ללוות ולתמוך במי שנפצעו בשמה ולדאוג להם עד להחלמה ולשיקום מלא, גוף ונפש כאחד. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר_המשך >> מערכת הבריאות בישראל מתמודדת עם אחת ממשימותיה המורכבות ביותר: שיקום רב-מערכתי לאלפי פצועים, רבים מהם עם שילוב של פגיעות פיזיות עמוקות וטראומה נפשית. בכהונתי כשר הבריאות, פעלנו רבות להרחבת שירותי בריאות הנפש, להעצמת מרכזי השיקום, לגיוס מטפלים נוספים וליצירת רצף טיפולי אחיד כדי שכל אחד ואחד יקבל את הטיפול שמגיע לו. חשוב להדגיש: זה לא רק מערכת הבריאות ומחויבות לאומית, אלא עלינו להקשיב לפצועים, לשמוע את הסיפורים, לא מתוך רחמים אלא מתוך אחריות, מתוך הערכה עמוקה, מתוך אמונה ביכולת שלהם. פצועי צה"ל נתנו לנו את היקר מכול, והיום מדינת ישראל מחויבת להשיב להם. ובהזדמנות זו תודה גדולה שלוחה מעומק הלב לכל הצוותים הרפואיים ולכל אנשי מערכת הבריאות בבתי החולים, במרכזי השיקום, בקופות החולים, אשר פועלים במסירות אין-קץ למען רפואתם ושיקומם של פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. ואני רוצה להזכיר רק, אדוני היושב-ראש, ברשותך - - << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> לסיום, זה כבר הרבה דברים. << דובר_המשך >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר_המשך >> - - שלושה מתנדבים, גם מהחברה החרדית, שבשקט, בצניעות ובמסירות מלווים פצועים: שי גראוכר, שאתם מכירים אותו לפעמים מהסרטונים של פצועי פעולות האיבה, אבל זה רק קמצוץ מהפעילות האמיתית שהוא עושה – מבקר בבתיהם של יתומים ואלמנות בימי הולדת, אבל נתן לפצועים בימים הקשים ביותר את המשוב. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר_המשך >> שוקי בריף, שנמצא בבית החולים שיבא. איך כתב אחד הלוחמים שם? שוקי זה האבא השני שלי, וגם שוקי מרגיש שהם בניו; הרב משה פינקוס, שמעניק להם חיזוק רוחני; איש העסקים יוסי שיינפלד, שמקדיש את כל עיתותיו למען השיקום. לסיום נתפלל כולם ביחד: "מי שבירך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, הוא יברך וירפא את פצועי חיילי צבא ההגנה לישראל ואת כל פצועי כוחות הביטחון ונפגעי האיבה. בעבור שהציבור מתפלל בעבורם, הקדוש ברוך הוא יימלא רחמים עליהם להחלימם ולרפאותם, וישלח להם רפואה שלמה מן השמיים, רפואת הנפש, רפואת הגוף, השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן". << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> אמן. חברת הכנסת פנינה תמנו, בבקשה. עד חמש דקות לרשותך. << דובר >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >> אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אתמול דיברתי וציינתי שהיה כאן כנס מאוד מרשים של חברת הכנסת מיכל וולדיגר וגם של חברי חבר הכנסת חילי טרופר ליום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. ברשותכם, קצת מהניסיון שלי. לדעתי, מי שניהלה את הדיון אתמול כשדיברתי הייתה חברת הכנסת לימור סון הר מלך, וקצת דיברתי על הפצועים. ואנחנו צריכים ממש להוקיר את האימהות, "אימא לביאה", מיכל אסבן ופורום נשות הפצועים – נשים באמת מדהימות, פורום שהוקם בעקבות פצועי חרבות ברזל. אף שהן מתמודדות יום-יום גם עם הילדים והבעלים הפצועים הן החליטו, קבוצה של נשים - - - << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> חברות ברזל. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> חברות ברזל. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> ואני כמעט תיקנתי אותך לחרבות ברזל. היססתי. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> ואני אגיד לך שעל אף זאת הן הבינו – הן לא באו רק לשנות, הן באו לוועדה לקידום מעמד האישה לשבעה או שמונה דיונים לא רק כדי לשנות לעצמן. הן הבינו שהן חייבות להציף את המציאות שבה - - << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> לדעתי זה חלק מהשיקום. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> בדיוק. - - שבה הן נמצאות, וגם הילדים. אני אגיד לך שבפעם הראשונה שניגשנו לדיון, גילינו שמשרד החינוך בכלל לא התייחס לילדים הפצועים. היה להם חוזר מנכ"ל על ילדים של מילואים, והיה להם חוזר מנכ"ל על ילדי הקבע, אבל לא היה חוזר מנכ"ל והנחיות לגבי ילדים של פצועים. זה עוד יותר קשה, תחשבו – אבא פתאום חוזר בלי גפיים, אבות שפצועים קשה מאוד בראש, אבות ששנה ויותר נמצאים בבתי חולים, חלקם נמצאים באשפוז יום. קודם כול, הילדים האלה – אני כל כך שמחה שמשרד החינוך לקח את זה ברצינות, והיום אני יכולה להגיד לכם שנותנים גם חונך אישי ומעטפת, ושמים על זה דגש, ולא מדלגים על הילדים האלה. הם מתמודדים התמודדות רצינית. << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> פנינה, זה בזכותך. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> זה בזכות כולנו ביחד. תודה רבה לך. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> נזכור, כשאנחנו חובטים בבית הזה, מה אנחנו מייצרים, כמה דברים טובים יוצאים מהבית הזה. צריך לזכור את זה. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> נכון. ואני אספר לך, אדוני היושב-ראש, שעדיין יש דברים שלא נפתרו. למשל, כשחייל יוצא מאשפוז – באשפוז הוא עטוף ברופאים, אחיות ובמעטפת שלמה, וגם אם האישה צריכה ללכת להתקלח או שהאימא והאבא צריכים לצאת לכמה זמן, אז זה בסדר. אבל כשהם הולכים לאשפוז יום, אני רוצה להגיד לך ששם הייתה תקלה נוראה. באשפוז יום, והרבה פעמים זה גם בתוך הבית, צריכים להיות סביבם ואיתם, ואחר כך צריך ללכת איתם לבתי חולים ולטיפול. הם לא קיבלו אובדן הכנסה, והם היו מאבדים גם את הפרנסה. אז מה, הם צריכים לשלם על זה? גם הם חירפו את נפשם, וגם הם צריכים לשלם מהכיס שלהם על אובדן הכנסה? אני אגיד לך שהצלחנו להשיג שלושה חודשים באשפוז היום, באמת בזכות בחור יוצא דופן בשם אור, מצה"ל, ראש מערך הפצועים. אחר כך גם לימור לוריא נכנסה לתמונה. אבל אני אומר לך, אנחנו חייבים עדיין לשנס מותניים, לבקש ולדרוש: כל עוד האנשים האלה צריכים להיות ליד הפצועים ואיתם, צריך לעזור להם. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> הם עדיין בקרב של עצמם. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> בדיוק, הם בקרב יום-יומי. הם בקרב יום-יומי, בדיוק. << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> הם והמשפחות שלהם. << דובר_המשך >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> ואני אגיד לך, אפילו בדברים קטנים אנחנו חייבים להיכנס לעניין הזה. אני פגשתי פצוע שהוא ואשתו גרים בעפולה. הוא מטופל בשיבא, והוא קטוע רגל אחת והרגל השנייה לא מתפקדת כלל וכלל. היא רוצה לבוא לבקר אותו, אבל אפילו מונית הם לא נותנים לה. היא צריכה לנסוע, אבל עד שהיא מגיעה, היא צריכה לחזור כדי לקחת את הילדים שלה מבתי הספר. לכן הוא אומר לה: אל תגיעי. ואז הבדידות הזאת. אנחנו יכולים עדיין לשבת, לקיים פגישת עבודה, אני קוראת לכן גם, חברות, אם אתן רוצות, בואו נשב לפגישת עבודה, לטפל בעוד דברים. גם אור, גם לימור, יש להם דלת פתוחה כדי שאנחנו נציף ונעזור לפורומים של הנשים היקרות האלה. הם בקרב יום-יומי. הם בקרב יום-יומי, ואנחנו צריכים להיאבק עליהם. אבל אני עליתי לכאן, וב-30 השניות שיש לי אני רוצה לומר לכל החיילים ולכל החיילות – פגשתי חיילת, אדוני היושב-ראש, חיילת בת 19 לביאה. לביאה. היא נפצעה, אין לה יד, אבל מה? היא אומרת לי: אני גאה ששירתי את מדינת ישראל, אני גאה שאני משרתת את ביטחון ישראל. ילדונת. אז אני מכאן מצדיעה לכם, כל הפצועים שלנו והפצועות שלנו בקרבות, וכל מי שהיה שם לחרף את נפשו. וכמובן, לחבק את כל נפגעי פעולות האיבה. אנחנו נמשיך, בעזרת השם, לעשות טוב, כי אתם עשיתם לנו ביטחון. תודה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה רבה לחברת הכנסת פנינה תמנו. אחריה תעלה ותבוא חברת הכנסת לימור סון הר מלך. עד חמש דקות לרשותך, בבקשה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. בשנתיים האחרונות, לצערי הרב, המעגל הזה התרחב בצורה בלתי נתפסת. בשנתיים הללו נחשפנו לסיפורים על גבורה עילאית ועל תעצומות נפש שקשה לדעת האנושית לתפוס. בדיוק השבוע, בפרשת וישלח, קראנו על המאבק של יעקב אבינו. יעקב נותר לבדו בלילה. הוא נאבק עם המלאך, שרו של עשו, בחושך, שעות ארוכות עד השחר. המלאך פוגע בו, פוצע אותו בירך. הצלקת נצרבת בגופו של יעקב והוא צולע. אבל יעקב לא מוותר, הוא מכניע את המלאך. וכשעולה האור, הוא אומר לו משפט שמהדהד לאורך כל ההיסטוריה היהודית: "לא אשלחך כי אם ברכתני". יעקב מלמד אותנו יסוד עצום: הפציעה והקושי הופכים בעצמם למקור הברכה. המלאך, שמייצג את ההתנגדות והרוע, מבין שעם יעקב אי-אפשר לעצור באמצע הדרך. הוא מבין שכאשר עם ישראל נאבק, הוא נאבק עד הסוף, עד הסוף, עד הניצחון, ודווקא מתוך המאבק העיקש הזה צומחת הברכה הגדולה – "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". הרבי מלובביץ' עמד תמיד על כך שאין לקרוא לגיבורים האלו "נכים". המילה הזאת צורמת, היא מרמזת על חיסרון, על משהו שבור. הרבי הציע לקרוא להם "מצוינים", אנשים שהגוף שלהם נושא אות הצטיינות, אות של מסירות נפש. כמו יעקב אבינו, הם הפכו את המאבק והפציעה למקור של עוצמה. חברי הכנסת, אני לא אומרת את המילים האלו כצופה מהצד. אני לא מדברת בתיאוריה. אני אומרת את הדברים מתוך הניסיון שלי, מתוך הצלקות הפרטיות שלי. בפיגוע הנורא שבו נרצח בעלי, שולי הר מלך, השם ייקום דמו, במהלך הפיגוע הזה נפצעתי גם אני. כדורי המחבלים הארורים ריסקו את היד שלי וחצו את הפנים, וברגע אחד החיים התהפכו. אני עומדת כאן היום ונזכרת בדרך הארוכה שעברתי מאז. אני זוכרת את השיקום הארוך והמייסר, אני זוכרת את הלילות בלי שינה, את החששות הבלתי-פוסקים לאילו יכולות אני אצליח לחזור, למה אני לא אצליח לחזור, את מכאובי הגוף המייסרים, והמוגבלות שאני נושאת איתי עד היום, יום-יום, שעה-שעה. ואני זוכרת היטב גם את הפגיעה הנפשית, את הזיכרונות שלא מרפים, ואת ההתמודדות שנחרתה בנשמה לא פחות מאשר בגוף. ודווקא בגלל המקום הזה, מתוך הכאב האישי שלי, לאורך כל המלחמה ובעצם עד היום, לקחתי על עצמי ללוות פצועים רבים. הם פנו אליי וביקשו את ניסיוני כדי לסייע להם – לפשט את הביורוקרטיה, לצלוח את המערכת ולמצוא את הדרכים לגבור ולצמוח מתוך הקושי והכאב. בתחילה, אני מוכרחה לומר ביושר ובכאב – המערכת התקשתה, היה בלבול גדול. אבל היום, ברוך השם, המצב טוב בהרבה. יש התקדמות, אבל עדיין, אל לנו לשבת על זרי הדפנה. אסור לנו לשקוט עד שכל פצוע ופצוע יקבל את הטיפול הראוי לו, הוא ומשפחתו. הם נלחמו עבורנו בחזית, ואנחנו מחויבים להילחם עבורם בעורף. וכאן המקום להזכיר גם קבוצה נוספת, גם את אלו עם הפציעה השקופה שלהם, אלו שהגוף שלהם נראה שלם כלפי חוץ, אבל הנפש שלהם מצולקת, פצועה קשה. אלו שנלחמו שם, שהשאירו שם את הנפש, בסמטאות עזה, בחזית הצפונית, מול לבנון וסוריה, או בפעילות ביהודה ושומרון, גם להם אנו מחויבים. בהיותי יושבת-ראש הוועדה לקרן לאזרחי ישראל צללתי עמוק לתוך הסוגיה הזו, והבנתי דבר אחד יסודי – מחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטריים הן לא הפתרון, הן טאטוא הבעיה, וחמור מכך, הנצחת החולי. לכן, ברוך השם, דאגתי להקצות תקציבים משמעותיים עבור הקמת בתים מאזנים, מקומות שנותנים פתרון מכבד, משקם, בתוך הקהילה, לא שם בקצה העיר; מקום עוטף, מחבק. המטרה שלנו צריכה להיות אחת – להשיב את מתמודדי הנפש לקהילה, לחיים, למשפחה, לא לבודד אותם מאחורי דלתות סגורות כסוג ב'. זה מה שצריך לעשות גם פה, וביתר שאת. זו החובה המוסרית שלנו. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> חברים יקרים, את המצוינות הזו שעליה דיבר הרבי, את האור הגדול שבוקע מתוך הקושי, פגשתי באופן אישי ומטלטל אצל הלוחם בוריס ברוך שטונדה. פגשתי אותו לראשונה במהלך המלחמה. הוא שכב במיטת בית החולים קטוע רגל, כאוב, אבל עם רוח של אריה בעיניים. ישבנו ודיברנו. הוא דיבר איתי אז על הגאווה של להיות לוחם, על הזכות להגן על הארץ. הוא חייך חיוך רחב כשסיפרתי לו שיש לי עשרה ילדים. גם לי יהיו עשרה, הוא אמר, והבטיח לי שם בחדר: לימור, את עוד תרקדי בחתונה שלי. הבטיח וקיים. השנה זכיתי לסגור את המעגל המרגש הזה. עמדתי נרגשת עם דמעות בעיניים בחתונה של בוריס ובת זוגו אנה. הדבר שהכי תפס את ליבי היה המעגל שסביבם. סביב החתן והכלה היו חברים רבים, גיבורים מצוינים בפני עצמם, קטועי גפיים ופצועים, שרקדו שם את הניצחון של הרוח על הגוף. הם רקדו את החיים. ביום הזה, מהכנסת בירושלים, אני מצדיעה לבוריס ולאלפי הגיבורים המצוינים שלנו בגוף ובנפש. כמו אצל יעקב אבינו, המאבק שלכם הוא מקור הברכה שלנו. אתם ההוכחה החיה לנחישות ולגבורה של עם הנצח, והנחישות והגבורה הזו לעולם תנצח, בעזרת השם. תודה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. חברת הכנסת שרון ניר. << קריאה >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << קריאה >> אתם יודעים שהוא עלה על הקלימנג'רו עם דגל ישראל. חבר שלו, סרגיי שמרקין, זיכרונו לברכה - - - ואבא שלו - - - << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> שרון, להתקדם. << קריאה >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << קריאה >> אני מתרגשת מכל שיחה. << קריאה >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << קריאה >> זה סיפור-סיפור. הוא עלה לפסגת ההר ושם את הדגל. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יום כזה הוא יום שמלא בהשראה, ההשראה של הגיבורים האדירים האלה, שלא רק יצאו משדה קרב עקוב מדם עם פציעה קשה – הגיעו לקרב אמיתי, ממשי, על חייהם במהלך כל ימי חייהם. כשאני מסתכלת על הגבורה הזאת של אנשים שנלחמים גם את הקרב בשדה הקרב אבל גם את הקרב על החיים, הקרב על השיקום, זה מעורר בי השראה. ולכן היום הכנסת באמת כולה מצדיעה לפצועי מערכות ישראל, ששילמו מחיר אישי כבד מנשוא בגוף ובנפש בהגנה על ארץ ישראל. אני אומרת לכם כתת-אלוף במילואים וכחברת כנסת שפועלת ללא הרף לתעדף את הציבור המשרת, אני קודם כול כאן מתוך תחושת שליחות למען לוחמי צה"ל, אלו שמחרפים נפשם יום-יום למען כולנו. פצועי ופצועות צה"ל וכוחות הביטחון הם מגן ישראל, אותם אלו שנטל ביטחון המדינה היה מונח על כתפיהם, גברים ונשים כאחד, שנשאו ונושאים לעד את הפציעות בגוף ובנפש מהמלחמות העקובות מדם בכל מערכות ישראל – מלחמות על עצם קיומנו בארץ הזאת. נתוני אגף השיקום כפי שפורסמו ממש אתמול מצביעים על כך ש-82,400 פצועים ופצועות מטופלים היום באגף השיקום, 82,400 פצועים ממערכות ישראל מקום המדינה ועד היום, עד מלחמת 7 באוקטובר. אגב, המבוגר שבנכי צה"ל הוא בן 98. הוא היה לוחם ההגנה, ומאז, לדאבון הלב, מדינת ישראל עדיין נלחמת על עצם קיומה. מאז 7 באוקטובר הצטרפו לאגף השיקום 22,000 פצועים חדשים; 58% מהם מתמודדים גם עם פציעה נפשית. אלה מספרים שלא הכרנו בעבר, והם לא עומדים לצערנו לעצור. לפי כל ההערכות, עד שנת 2028 יטופלו באגף 100,000 פצועים, מחיצתם פצועי נפש. בשנתיים האחרונות, עם הזינוק במספרי הפצועים, הוכפל מספר הבקשות לטיפולים נפשיים. יש עלייה של 50% בשימוש בטיפולים אלטרנטיביים ו-80% בקו הסיוע "נפש אחת"'. מכלל הפצועים שלנו, 873 – שימו לב – מרותקים לכיסא גלגלים; 612 מוגדרים כבעלי נכות ייחודית של 100%; 115 מתמודדים עם עיוורון; 1,061 פצועים קטועי גפיים, 88 קטועי גפיים מהשנתיים האחרונות. 88 קטועי גפיים – אגב, עשיתי פה בכנסת יום למען קטועי גפיים במדינת ישראל. אני אומרת לך, אלה אנשים שאומנם קטועה להם גפה, אבל הם מלאי עוצמה אדירה. פשוט לראות את זה ולהעריץ. להעריץ. באמת, הכול בסוף זה ניצחון הרוח. 49% מהפצועים הם בשירות חובה, 26% במילואים ו-9% הם אנשי משטרה. אבל כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. מאחורי כל אחד ניצבת משפחה, הורים, אחים, לעיתים גם ילדים, שהחיים שלהם השתנו מקצה לקצה; משפחות שחינכו את הילדים שלהם לציונות ולאהבת הארץ, וכעת מגויסות – כל המשפחה מגויסת – למען שיקום יקיריהם. בחודש אוקטובר השנה העברתי חוק להרחבת התמיכה בפעילות בתי הלוחם שפועלים למען נכי צה"ל. החוק הכפיל את תקציבם של בתי הלוחם ויאפשר להם לספק מעטפת הוליסטית למען הלוחמים שמתמודדים עם פציעה בחמישה בתי לוחם בארץ. כעת, למי שלא יודע, בונים את בית הלוחם באשדוד, וגם הוא ייתן מעטפת, ואפילו מעטפת יותר נרחבת, לאותם אלו שפצועים נפשית. ביום הזה חשוב לי גם לפנות ללוחמינו שנושאים עימם פציעה שקופה ושעדיין לא פנו לקבל עזרה. אותם אלה עם הפציעות השקופות ששומעים אותנו עכשיו, הינה, אני רוצה לנצל את הבמה ולפנות אליהם, לומר להם: קודם כול אתם גיבורי ישראל. אני יודעת שרבים מכם עדיין מריחים את ריחות 7 באוקטובר באף, הולכים עם זה באופן קבוע, סובלים מנדודי שינה, לא מצליחים לישון. חלקכם עדיין מתלבטים אם לפנות או לא לפנות – אז תפנו. חבר'ה, תפנו, אל תתלבטו. חובתה של המדינה ששלחה אתכם לשדה הקרב לעמוד לצידכם בקרב על השיקום, וקיימת, קיימת כתובת שניתן לפנות אליה. יש יחידה להלומי קרב ומערך פסיכולוגים בצבא, מיומן מאין כמותו, שיודע לתת מענה למכאוביכם ולמצוקות שלכם. אתם לא לבד. אנחנו כולנו איתכם ולמענכם. אני מבקשת בזמן הזה להודות גם לראשת אגף השיקום, לגב' לימור לוריא, שפועלת יום-יום, שעה-שעה, להסיר חסמים ביורוקרטיים. ותאמינו לי, אתגרנו אותה בשנתיים האחרונות מכאן ועד להודעה חדשה, וכל החוכמה היא להסיר חסמים ביורוקרטיים ולתת לכל פצוע את המענה שנדרש לו. אני רוצה להודות לעו"ד עידן קלימן, יושב-ראש ארגון נכי צה"ל, שהוא לוחם גיבור בעצמו, שמאז הפציעה שלו הקדיש את כל חייו למען נכים ולוחמים שנפצעו - - << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> משפט אחרון, אדוני. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> בבקשה. << דובר_המשך >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר_המשך >> - - ולמען אייבי מוזס, יושב-ראש ארגון נפגעי פעולות איבה. אני רוצה להגיד ואני שמחה שבאמת ביום הזה ככה הבית כולו ביחד. נמשיך כולנו לפעול יחד כדי להקצות את כל המשאבים הנדרשים שיסייעו ללוחמים להתמודד עם כל משבר וקושי. הלוחמים הם עטרת ראשנו, ואשרי העם שיש לו לוחמים עזי נפש כמו הלוחמים של צבא ההגנה לישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר יעקב מרגי: << יור >> תודה רבה. יעלה ויבוא חבר הכנסת אבי מעוז. בבקשה, אדוני. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בחיל ורעדה אני עומד כאן ביום הזה. מי אני הקטן שאדבר על הגיבורים הללו, שהקריבו כל כך הרבה למען עם ישראל ולמען מדינת ישראל. לראות שוב ושוב את ההתמודדות המופלאה של הפצועים שמסתערים על תהליך השיקום ולא מוותרים לעצמם, לראות את המשפחות המופלאות, ההורים, הנשים והילדים שמקדישים את כל מה שהם יכולים כדי לסייע – זה פשוט מעורר השראה. אני חושב שמוסכם על כל יושבי הבית הזה, לפחות היהודים והציונים שבהם, שרשויות המדינה צריכות לעשות הכול ולתת את כל האמצעים והמשאבים עבור כל אחד מהפצועים והפגועים, הן הפצועים בגוף והן הפצועים בנפשם, עד שיוכלו לחזור לתפקוד מלא, ובמקרה הצורך – עד סוף ימיהם. בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת שחייל עם פגיעה פנימית שנראה חיצונית בסדר, יסתיים הטיפול בו והדאגה לו, כך מי שנפגעו בנפשם צריכים לקבל מענה ומעטפת ארוכת טווח עד שיהיה ברור מעל לכל ספק שהם חזרו לתפקוד תקין, שחלילה לא נתבשר בעוד בשורות איוב על מי שלא הצליחו לשאת במעמסה ובקושי. ומכאן אני רוצה לדבר על עוד תת-נושא בתוך הנושא החשוב של הדיון הזה. בעקבות פניות אליי נודע לי שנכי צה"ל דתיים וחרדים, שגם הם, כמו שאר נכי צה"ל, מתמודדים עם כל ההשלכות של הפציעות והפגיעות הפיזיות והנפשיות, נאלצים להתמודד גם עם אתגרים וחסמים ייחודיים להם בתור שומרי תורה ומצוות. מדובר בערך בכ-20% מנכי צה"ל שהם דתיים ועוד עשרות אחוזים שהם שומרי מסורת וכשרות. לדוגמה, רק מלונות בודדים מן המלונות שאליהם הם מופנים לממש את ההבראה הם בעלי כשרות מהדרין. אין מספר מספק של מטפלים ועו"סים דתיים שיבינו באמת את צורכי הקבוצה הייחודית הזאת. מרכזי השיקום לא בדיוק מותאמים לציבור הדתי והחרדי; כנ"ל האירועים של אגף השיקום. בניגוד לגופים כמו שב"ס, שב"כ וכיבוי אש, לאגף השיקום אין רב שייתן מענה לצרכים של שומרי תורה ומצוות בשיקום, אין מענה לצרכים של משפחות ברוכות ילדים בנושא דיור ועוד. פניתי בעניין זה לשר הביטחון, ואני מאוד מקווה שבקרוב אפשר יהיה לבשר על תיקון העניין החשוב הזה. בתור מדינה יהודית, אין לנו את הפריבילגיה שלא לדאוג לצרכיהם המיוחדים של כל מי שהקריבו מחיר כל כך גדול עבור המדינה ועבור כולנו, ובתוכם גם לאלה שמעוניינים לשמור על אמונתם ועל אורח חיים על פי תורת ישראל במהלך השיקום הארוך והמאתגר שלהם. אני רוצה לסיים במילותיה של הגיבורה הרבנית זיוה קוסטינר, אימו של הלוחם גיבור ישראל דוד קוסטינר, שנפצע לפני שנתיים באורח קשה מאוד ברצועת עזה, ואני מצטט: שנתיים של תמימות, של תקווה, של כאבים בלתי פוסקים בגוף ובנפש, של חברים שלא מפסיקים להגיע להיות איתו, איתנו, לסייע, לתמוך ולעזור; שנתיים של תפילה, שנתיים של אמונה, שנתיים של נפילות באמונה, שנתיים של התגברות, שנתיים של התבגרות. ובכל זאת, שנתיים של הבנה שהכול מאיתו, ורק בכוח האמונה ננצח, בעזרת השם. סוף ציטוט. בעזרת השם, הקדוש ברוך הוא ישלח לדוד בן זיוה ולכל שאר הפצועים רפואה שלמה במהרה בתוך שאר חולי ישראל, אמן. ולך, אדוני היושב-ראש, אני מאחל ברכת הצלחה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה לך, חבר הכנסת אבי מעוז. דע לך שהרבנית זיוה קוסטינר עשתה איתי קורס מנהלים בחברה למתנ"סים, והיא אשת חינוך בעצמה ועשתה דברים יפים מאוד. מרגש להיות במעמד הזה. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> מזל טוב. << קריאה >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << קריאה >> מזל טוב. << קריאה >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << קריאה >> מזל טוב. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה רבה לכם, חברים. << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> כל הכבוד. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> סגן היושב-ראש הנערץ עליי, מרגי, זה ממש כמו התחלת הפיוט "הינני נרעש ונפחד". ככה כתוב, נכון? "הינני העני ממעש נרעש ונפחד לפני יושב מרומים". אז אנחנו יושבים על כתפי ענקים ולומדים מהם. תודה רבה לכולם. אני מזמין את השר חיים כץ, בשם הממשלה, לכבוד יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. בבקשה. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> אתה יודע את הפריבילגיה של סגני יו"ר הכנסת – אתה יכול להזמין קפה למליאה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כן. בבקשה, השר. << דובר >> שר התיירות חיים כץ: << דובר >> אדוני היושב-ראש, אתה יודע, הסתכלתי, ראיתי את פנינה מצלמת אותך, אמרתי: מה, הוא חדש? אני חושב שהכנסת זכתה בממלא מקום יושב-ראש ראוי, רהוט ובעל יכולות. אני בטוח שאתה תשפיע בשלווה שלך, בתבונה שלך, על הדיונים שתנהל, ואני מקווה שהם ייראו קצת אחרת ממה שאני רואה בטלוויזיה. אז ברכות. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה, השר. << דובר_המשך >> שר התיירות חיים כץ: << דובר_המשך >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני מקריא את מה שכתב לי שר הביטחון; הוא כתב לא דווקא לי, כי הוא לא ידע שאני אהיה השר התורן. ישנו מושג קצר אחד אשר משקף בצורה המדויקת ביותר את הזיקה של פצועי מערכות ישראל למדינת ישראל והחברה הישראלית – לזה קוראים מחויבות. זוהי למעשה מחויבות כפולה. כפי שכל אחד מנכי צה"ל מימש את המחויבות שלו למדינה והיה נכון להקריב למענה את הכול – את גופו, את נפשו, את הכול – כך אנחנו כמדינה מחויבים לפצועים, לרווחתם ולמשפחותיהם. אני מקווה שהמילים האלה יתורגמו למעשים, יתורגמו להשקעות בארגון נכי צה"ל, בפגועי הטראומה. צריך להשקיע הרבה יותר. רבבות הפצועים מכל מערכות ישראל, ובהם רבים שנוספו בשנתיים האחרונות, לצערנו, פעלו מכוח המחויבות להגנת המדינה, וחזרו ממימוש שליחותם זו כשהם פצועים בגוף או בנפש ולעיתים בשניהם. מהיום שבו חייהם השתנו מהקצה אל קצה וממנו ואילך הם חיים לצידה של הפציעה, עולה מחויבות שלנו לעמוד לצידם של הפצועים במלוא מובן המילה – ואני מקווה שאלו לא יהיו רק מילים – ולזכור שכל אחד מה הוא עולם ומלואו, עולם שלם. מכוח המחויבות העמוקה שלנו לפצועי צה"ל ויתר זרועות הביטחון, הקימו משרד הביטחון ומשרד האוצר לפני כשלושה חודשים ועדה ציבורית משותפת אשר תגבש דרכים להרחבת המענה הלאומי לשיפור הטיפול ולשיקום פצועי ופצועות צה"ל. עשינו זאת לא רק על רקע הגידול חסר התקדים במספר הפצועים במלחמה האחרונה, אלא גם מתוך הערכה אדירה לכל הפצועים בגוף ובנפש מכל מערכות ישראל. היעד שהצבנו בפני הוועדה הוא יעד ברור: לקדם מענה לאומי מקיף של תהליכי שיקום, ליווי אישי וקהילתי, תמיכה טיפולית-רגשית ושילוב בחברה ובתעסוקה. ואכן, הוועדה בוחנת בימים אלו את הרחבת המענים הנדרשים לטובת שיפור השירות לפצועים, אני מקווה גם בקיצור בזמנים, ובתוך כך גם את הקצאת המשאבים הנחוצים לכך. מטרתנו היא לוודא שכל לוחם ולוחמת שנפצעו בעודם משרתים למען כולנו יזכו להשתקם, לחזור לחיים מלאים ככל שניתן ולהשתלב בחברה ובתעסוקה באופן מיטבי. יום ההוקרה שאנו מציינים היום הוא הזדמנות חשובה להביע הערכה והוקרה בשמם של כל אזרחיות ואזרחי ישראל לפצועות ולפצועים המתמודדים עם מכאובי המלחמה והשירות ולאחל להם רפואה שלמה והחלמה מהירה ככל שניתן. כל אחד מהפצועים הוא מופת והשראה. לא רק לאחל להם – גם לסייע להם אני חושב שצריך. ביום הזה אנו מחבקים בהערכה גם את פצועות ופצועי פעולות האיבה, אזרחיות ואזרחים, שכל חטאם היה היותם ישראלים וזה שהם היו במקום הלא-נכון ברגע מיוחד, אשר נפצעו במתקפת הטרור הנוראה ב-7 באוקטובר ובעוד אלפי פיגועי טרור המלווים אותנו כבר למעלה מ-76 שנים. מוטלת עלינו אחריות ראשונה במעלה להבטיח שמי שנפצעו בעודם משרתים את המדינה ומי שנפגעו כאזרחים בידיהם של מחבלים צמאי דם, יחושו תמיד שאינם לבד, ויש מי שרואה אותם ודואג להם. יום ההוקרה לפצועים ולפצועות הוא תזכורת חשובה למחויבות הזאת, ולאורה אנחנו מתכוונים להמשיך ולפעול. תודה רבה לכם על ההקשבה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה. השר חיים כץ, רק דע כי השר ישראל כץ אתמול הקדיש את כל יומו כמעט לנכי צה"ל ולאנשי קבע כאן במשכן ובאירוע גדול שעשו להוקרת נכי צה"ל. << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> אנחנו רוצים תקציבים. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כץ זה טוב, אתה אומר. אתה צודק, מעשים. ואם אתה נוגע בזה, אז עלה פה הסיוע המשפטי, תקציב קיים שלא מבוצע והשר לקח על עצמו לבצע. אבל אם אתה שואל איך נולד יום ההוקרה לפצועי צה"ל – מדריך בבני עקיבא בירוחם ואחות של הלום קרב הביאו את זה לרוביק ולי כעיריות, ומשם – לממשלה להחלטת ממשלה. << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> - - - הלום קרב. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> נכון. ובקרוב יהיה חוק. הדבר הזה לבדו, שאנחנו רואים כסף וביצוע, ולא רק – איכות הביצוע, פשטות – בכלל שלא יצטרכו עורכי דין, שיכירו בהם מהר, אמון וכן הלאה. תודה, השר חיים כץ. << נושא >> יום לציון עליית יהודי תימן לישראל ולהנצחת זכרם של הנספים בדרך לישראל << נושא >> << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום – יום לציון עליית יהודי תימן לישראל ולהנצחת זכרם של הנספים בדרך לישראל. אנו מציינים את היום המיוחד הזה בהתאם לחוק שהתקבל בכנסת הנוכחית שיזם חברי חבר הכנסת יונתן משריקי. אני מזמין את חבר הכנסת יונתן משריקי לפתוח את הדיון. בבקשה. << קריאה >> אוריאל בוסו (ש"ס): << קריאה >> יישר כוח על היום הזה - - - << דובר >> יונתן מישרקי (ש"ס): << דובר >> מכובדי היושב-ראש, ראוי אתה למקומך. כמי שמכיר אותך בפעילות הפרלמנטרית פה בכנסת אבל גם בפעילות שאתה עושה במדינת ישראל, בביקורים שערכנו בחו"ל, אתה ראוי, ממלכתי. אני מאחל לך הצלחה בתפקיד הזה. חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, לפני קצת פחות משנה נפלה בידי הזכות להעביר את חוק יום לציון עליית יהודי תימן לישראל ולזכר הנספים בדרכם ארצה, והיום, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, הכנסת מציינת את היום הזה באופן רשמי מתוקף חוק שמכיר בסיפורם, בכאבם ובמקום שלהם בתוך הסיפור הישראלי כולו. אתמול בערב השתתפתי בטקס הממלכתי הראשון שנערך מאז חוקק פה החוק כאן בירושלים ביוזמת משרד המורשת. כאן גם המקום לומר תודה רבה לשר המורשת עמיחי אליהו על כל התהליך הארוך שעברנו יחדיו בחקיקת החוק הזה. קשה לתאר במילים את מה שהיה שם. ראיתי בקהל אנשים מבוגרים, זקני העדה, עומדים עם דמעות בעיניים. חלקם ניגשו אליי ואמרו שחיכו לרגע הזה עשרות שנים. הייתה שם תחושה של תיקון של מדינה שסוף-סוף נותנת מקום לכאב שנשאר סגור בלב כל כך הרבה זמן. במשך שנים הנרטיב הישראלי התמקד במרבד הקסמים, במטוסים שהביאו את העולים, אבל אתמול בערב, וגם היום, למעשה, אנחנו מספרים את הסיפור המלא – את הסיפור על מה שקרה לפני המטוסים. יהדות תימן חיה בגלות כמעט 2,500 – גלות עתיקה, מבודדת, בקצה חצי האי ערב. הם חוו גזרות, השפלות, גזרת היתומים, רדיפות, וכמובן גם את גלות מווזע, גלות קשה וכואבת מהמאה ה-17 שלא רבים שמעו עליה. במהלכה גורשו אלפי יהודים למדבריות תימן ונאלצו לצעוד בתנאים אכזריים, וכשני שלישים מן המגורשים נספו עוד בטרם עברו למקומם. שואה לכל דבר. לאורך כל אותה תקופה הם שמרו על מסורת אבות מדויקת. הכמיהה של יהודי תימן לציון הייתה חלק מהוויית החיים שלהם. בכל תפילה, בכל שיר, בכל בית, ילדים גדלו תוך ידיעה ברורה: יום אחד עולים לירושלים. זה היה היעד. אנשים חיו עשרות שנים בעוני ובקושי, אבל העיניים שלהם תמיד היו מופנות צפונה, אל הארץ שהם רק שמעו עליה ושאליה התפללו בלי הפסקה. כשהגיעה הבשורה שיש אפשרות להגיע לארץ ישראל, לא הייתה שם התלבטות. הם קמו, עזבו הכול ויצאו לדרך מתוך אמונה פשוטה עמוקה שהגיע הזמן לשוב הביתה. גם כשהדרך הייתה מסוכנת ומתישה, הם המשיכו ללכת. הם לא עשו את זה בשביל לשפר מצב, הם עשו את זה כי ככה חינכו אותם וככה הם האמינו. זאת הייתה אהבת ציון הכי נקייה שאפשר לדמיין, בבחינת "ותחזינה עינינו בשובך לציון". סיפרתי אתמול על סבתי, סבתא נדרה, סבתא-רבתא שלי, אימו של סבא שלמה. היא יצאה לדרך כמו כולם, אבל לא זכתה להגיע לארץ. היא נפטרה בחאשד, באמצע הדרך, כמו הרבה אחרים שלא שרדו את המסע הקשה הזה. הסיפור שלה הוא לא רק של המשפחה שלי, זה סיפור של עוד מאות משפחות – אנשים שקמו, ארזו מה שהיה, יצאו לדרך עם אמונה שתביא אותם לירושלים, אבל לא כולם זכו להגיע. הזיכרון שלהם מלווה את היום הזה, והוא מזכיר לנו שהעלייה מתימן היא גם סיפור של כאב, של אנשים שהלכו בדרך בשבילנו, ואנחנו ממשיכים את הסיפור שלהם. אני מבקש לפנות מכאן לשר החינוך, השר קיש: הבוקר קיימנו דיון בוועדת העלייה והקליטה. דרך אגב, אני רוצה להודות לחברת הכנסת לשעבר נורית קורן על ההשתתפות ועל השיתוף שלנו וכל הפעולות שלה במהלך כל השנים. שמענו מנציגי משרד החינוך שנושא עליית יהודי תימן כבר מופיע במגוון תוכניות הלימודים בבתי הספר, וזה בהחלט היה משמח לשמוע. אבל עכשיו, כשהיום הזה הפך ליום ציון רשמי, יש הזדמנות לתת לו מקום קצת יותר ברור ומשמעותי גם בתוך המסגרת החינוכית. לכן אני מבקש מכבוד השר לשקול לקבוע נהלים או תקנות שיאפשרו לבתי הספר לקיים פעילות שמתייחסת ליום הזה בתאריך הציון השנתי. אני הסכמתי בזמנו במהלך החקיקה לאפשר שהשר יקבע בתקנות את מה שילמדו ויעשו באותו יום, אפילו העברת חומרי למידה בסיסיים שיעזרו לתלמידים להכיר את הסיפור הייחודי והמרגש של הקהילה. זו יכולה להיות הזדמנות יפה לחבר את הדור הצעיר לפרק חשוב מאוד בהיסטוריה של העם שלנו. אני מבקש להעלות פה על נס – אולי אני אחרוג בכמה שניות, ברשותך, מכובדי היושב-ראש. לאחרונה התוודעתי ליהודי מכובד מאוד שגר בארצות הברית, בן לאימא תימנייה ולאבא מעדה אחרת, אבל במשך שנים רבות הוא התחבר לצד התימני שלו, ובכל יוזמה שקיימת עבור הציבור, עבור פיתוח שימור המסורת והתרבות של העדה התימנית, הוא נמצא שם. ליהודי הזה קוראים ג'יי דומב. הוא גר במנהטן. הפעילות שלו היא השראה עבורי לפעילות שאני עושה היום בכנסת, מכיוון שכבן אדם פרטי הוא לקח על עצמו להיות שם עבור שימור המסורת במשך שנים רבות, והיום אני מרגיש חלק מאותו תהליך לשימור אותה מסורת, ואני מודה לו על כך. אני מאחל לכולנו שנזכה להמשיך את סיפורי העלייה, לזכור את מי שלא זכו להגיע, ולהעביר את הזיכרון הזה לדורות הבאים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה, חבר הכנסת משריקי. הראשונים הגיעו ב-1882. << קריאה >> יונתן מישרקי (ש"ס): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אמרתי, "אעלה בתמר אֹחזה בסנסִניו". זה היה תרמ"ב, 1882. << קריאה >> יונתן מישרקי (ש"ס): << קריאה >> נכון. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> ממש למושבות הראשונות. חבר הכנסת נאור שירי, אתה מוזמן, בבקשה. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מתרגש פעמיים. 1. פעם ראשונה לראות אותך בעניבה. בהתחלה חשבתי שיש השבעה עכשיו. שיהיה לך בהצלחה. לא ייאמן ששר המורשת – לך, שיש לך ארבעה תיקים - - << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> אתה יודע למה אני שמח להחליף אותו? הוא כותב ארוך. << קריאה >> ינון אזולאי (ש"ס): << קריאה >> מברוכ, אדוני. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לחיים. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מתרגש פעמיים. 1 – זה שאתה במשמרת הראשונה שלך, נכון? << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> כן. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> והדבר השני זה לראות אותך בעניבה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לא קל, לא קל. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> בהתחלה חשבתי שנכנס חבר כנסת ואמרתי: טוב, כנראה יש השבעה עכשיו, אתה יודע. אבל שיהיה לך בהצלחה, והעניבה הולמת אותך. שלום, אדוני השר. לא ייאמן ששר המורשת, שאתה יודע, בוא נגיד, לך, שיש לך, ברוך השם, ארבעה תיקים – אתה צריך להחליף אותו ביום הזה, אבל בסדר, כל אחד והג'וב שלו. << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> אתה יודע למה אני מחליף אותו? << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> למה? << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> כי הוא כותב ארוך. << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> בסדר גמור. מגילת העצמאות. << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> ראית? << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> עוד לא ראיתי. לי הוא לא שלח את מה שהוא כתב לך. << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר_המשך >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה גם חברי חבר הכנסת משריקי. אני יכול לגלות את השיחה שהייתה לנו? מה אכפת לך. משריקי שאל אותי: מה אתה קשור? מה, אתה תימני? שזה קטע אצלכם. לא כולם תימנים, אבל כל היהודים עיראקים. אני רק רוצה שנייה שאני איישב את ההיסטוריה: אור כשדים, אברהם אבינו – כולנו עיראקים, אבל בסדר גמור. אז לא, אני לא תימני, ואני גם שמעתי גם את הדברים שאמרת, ואני מכיר את הסיפורים – אני מניח שלא טוב כמוכם – ואני פחות מעוניין לדבר על העלייה. א. כי אני חלק ממערכת חינוך שלא באמת למדה – לא למדה את העליות המשמעותיות, בטח לא מארצות ערב, לא למדה גם את ההיסטוריה של ארצות ערב. זה חלק ממערכת חינוך שפשוט הדירה תרבותית את התרבות מארצות ערב, אבל אני מניח שדברים צריכים להגיע לאיזה מסלול של תיקון. אבל אני רוצה לדבר על התיקון, והקריא קודם, אני לא זוכר מי, ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק, השלום, לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". ואם אנחנו רוצים לדבר על קליטה, האם אנחנו היום, בישראל 2025, 77 שנות קיומה של המדינה, האם אנחנו מקיימים את המצווה, בעיניי החובה, של קליטה, של עלייה? הסבים והסבתות של כולנו פה, מה שהם חוו במדינת ישראל, וחלק גם ההורים שלנו – האם אנחנו יכולים להגיד, שכדור המשך, דור שני לעלייה, דור שלישי לעלייה כבר, האם אנחנו כמדינה למדנו לתקן את העוולות שההורים והסבים שלנו חוו? האם העלייה של יהודי ברית המועצות הייתה שונה? האם מישהו תיקן שם את מה שהם חוו, מה שהם חווים עד היום – האפליה, היחס, ההדרה התרבותית של יהודי אתיופיה? וזה בא לידי ביטוי בכל דבר, לא רק בהדרה תרבותית. זה בא לידי ביטוי גם בילדה היימנוט, שנחטפה, כמה אנחנו שומעים עליהם. אם בכלל נעשה סקר בקרב חברי הכנסת, אני בספק אם 100% יודעים, או קרוב ל-60% ידעו מי זאת היימנוט, ובכלל דיברו עליה או ראו את המשפחה שלה. האם מישהו היה במרכז הקליטה בצפת וראה איך קולטים עולים במדינת ישראל? ולא ב-1950, שאז אתה יכול להגיד שהיו הרבה משימות ולפני 50 שנה, מה שנקרא, לך תזכור – היום, ישראל 2025. איך נראה מרכז קליטה, איך מתייחסים לעולים, איך משלבים אותם בתרבות, איך גורמים להם להיות לא בצפת, אלא פה, ברעננה, במרכז, בהוד השרון, ששם ייקלטו תרבותית. מישהו בכלל חושב על זה? לא. והיום, חברי, אדוני היושב-ראש, נערך דיון בוועדה לצעירים במדינת ישראל על ההדרה, שאנחנו כולנו חלק ממנה, של הבנות החרדיות בסמינרים הספרדיים. כשאני שומע ורואה, ואני מדבר על זה פעם אחר פעם, שמכנים בנות מזרחיות בעיריית ירושלים "כושית", ומדרגים לה את גובה הגרביון ואת החוזק הספרדי של אימא שלה, ולפי זה מסווגים אותה, אם היא תיכנס או לא תיכנס למוסד חינוכי שכולנו משלמים עליו – אז לבוא ולדבר על קליטה ולבוא ולדבר על עלייה ועל אפליה כזאת או אחרת והדרה, כשהיום זה קורה בממשלה הזו, במדינה ובכנסת הזו? כשעיריית ירושלים, בירתנו הנצחית, שאליה שאפו אבות-אבותינו, מתגמלת ומתקצבת מערכי חינוך ומוסדות חינוך שקוראים לבחורות ולנערות ספרדיות, כושיות? תודה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה לך, חבר הכנסת נאור שירי. ואתה צודק בהחלט שזה לא מספיק להתהדר בהצלחה של העלייה. המבחן שלנו זה קליטה, והמשימה הזאת לא נגמרה. אנחנו הדור, ילדיהם של עולים, צריכים לדאוג שכל אזרח ייקלט פה ולהילחם בגזענות, שהיא קיימת והיא מציצה והיא מרימה ראש. חובת התיקון מוטלת עלינו, ואתה צודק בהחלט. אבל אני חושב שמה שעושה חבר הכנסת מישרקי זה להגיד: בואו נדע מאיפה באנו, כולל הכאב. כי באמת, מדברים על כנפי נשרים וטיסות, אבל המסע לארץ ישראל, היו בו אבדות וכאב עצום. חבר הכנסת משה סולומון – הוא דובר ואיננו נוכח. ולכן, אני מזמין את השר חיים כץ לציין את היום של עליית יהודי תימן לישראל והנצחת זכרם של הנספים בדרך לישראל בשם ממשלת ישראל. בבקשה. << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> שר המורשת – אתה צריך להחליף אותו, על שלל משרדיך? הייתי אומר: אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, תודה רבה, שבת שלום. שבפעם הבאה השר יגיע ויסכם את הדיון. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> יש לו מה להגיד על הנושא, משלו. << דובר >> שר התיירות חיים כץ: << דובר >> אדוני סגן יושב-ראש הכנסת, בפעם השנייה, ברכות. חבריי חברי הכנסת, עוד פעם, אני מקריא את מה שכתב לי שר המורשת חבר הכנסת עמיחי אליהו. היום הזה הוא יום מיוחד, יום שנקבע בחוק על ידי הכנסת כיום ציון של אחד הפרקים המרגשים והמופלאים ביותר בסיפור התקומה הלאומית של עם ישראל: זיכרון עליית יהודי תימן לארץ ישראל. הפסוק בספר שמות אומר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואבִא אתכם אלי". המילים הללו, שנאמרו בהר סיני, קיבלו משמעות מרגשת כאשר כ-50,000 יהודי תימן נישאו על כנפי נשרים ועל כנפי מטוסים, ממחנה גאולה בעדן אל ארץ האבות. היה זה רגע שהוא לא פחות מגאולה ממשית, חזון בין אלפי שנים שהפך למציאות. למעלה מאלפיים שנה שמרו אחינו בתימן על גחלת היהדות בתנאים הקשים ביותר, תחת שלטון עוין, בבידוד כמעט מוחלט משאר התפוצות. ולמרות הבידוד הזה, שימרו יהודי תימן אוצרות שאין להם תחליף: את המבטא העברי הצח, שחוקרים רבים מאמינים שהוא הקרוב ביותר לעברית הקדומה; את מנהגי התפילה העתיקים, שנשתמרו כמעט ללא שינוי מימי בית שני; את האומנויות המופלאות: הצורפות, הרקמה ואומנות הכתיבה והספרים. ומעל הכול, את האמונה העמוקה והכמיהה לציון. אי-אפשר לדבר על מורשת יהדות תימן בלי להזכיר את דמותו הגדולה של רבי שלום שבזי, גדול משוררי תימן, שחי במאה ה-17. רבי שלום כתב מאות שירים ופיוטים, שמבטאים את האהבה העמוקה לארץ ישראל, את הגעגוע לירושלים, את התקווה לגאולה. "אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו". מילים אלה, שהפכו לסמל של יהדות תימן והתפרסמו בדורנו בכל העולם בביצועים של שושנה דמארי ועפרה חזה, שתיהן ז"ל, מבטאות את האמונה התמימה שליוותה את יהודי תימן לאורך כל שנות הגלות – האמונה שגם כאשר שערי בני אדם נסגרים, שערי שמיים תמיד פתוחים. יהודי תימן עלו עוד הרבה לפני קום המדינה, אך עם קום המדינה, בשנת תש"ח, הבשורה הגיעה גם לכפרים הנידחים ביותר של תימן. עשרות אלפי יהודים שהיו מפוזרים ביותר מ-1,000 עיירות וכפרים, קמו כאיש אחד ויצאו למסע ארוך וקשה לעבר מחנה גאולה בעדן. הם הלכו ברגל ימים ושבועות, סבלו מהתקפות שודדים ומרדיפות, שילמו כופר מופרז, ובכל זאת לא ויתרו על דבר אחד: ספרי התנ"ך שלהם. את הספרים הקדושים הם נשאו איתם בכל מחיר. ואז הגיע הנס: מטוסים, שרבים מהעולים מעולם לא ראו קודם לכן, נשאו אותם אל ארץ האבות. כשאחד הקשישים נשאל אם הוא לא מפחד לטוס, הוא השיב בפשטות: הכול כתוב בתנ"ך, "ואשא אתכם על כנפי נשרים". זאת הייתה אמונה טהורה ותמימה, שהפכה את מבצע ההעלאה לחוויה לאומית רוחנית ועמוקה. ביום הזה אנחנו גם זוכרים בכאב את אלה שלא זכו להגיע. את אלה שנפלו בדרך הארוכה מכפריהם לעדן, את אלה שנספו מרעב וממחלות במחנות המעבר, את אלה שעלייתם הייתה כרוכה בטרגדיה אישית ומשפחתית קשה. עולי תימן הגיעו לארץ עם מטען תרבותי עשיר, שתרם והעשיר את החברה הישראלית בכל תחום. ואנחנו חווינו זאת היטב, מהמוזיקה של ברכה צפירה, שושנה דמארי ועפרה חזה, דרך המחולות העממיים, שהפכו לסמל של התרבות הישראלית, ועד לצורפות והרקמה, שהם שם דבר בארץ ובעולם. אך יותר מכול, עולי תימן הביאו איתם את מידת החריצות והעבודה, את ההסתפקות במועט, את השלווה והסולידיות, את האמונה העמוקה. כבר בראשית ימי היישוב - - - << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> היהדות, אני אומרת לך, התורה והמורי – הכול, הכול מזוהה עם יהדות תימן, מדהימים. ההורים שלי 30 שנה התפללו, עד היום בעצם, בבית כנסת תימני. << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> כי אין בית כנסת אתיופי. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> כזו אחווה, חבל על הזמן. << דובר_המשך >> שר התיירות חיים כץ: << דובר_המשך >> אני גם אוהב את יהדות אתיופיה. על אמת. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> תודה. << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> מה את קשורה? << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> אנחנו גם אוהבים אותך, אנחנו יודעים מה אתה עושה מאחורי הקלעים. << דובר_המשך >> שר התיירות חיים כץ: << דובר_המשך >> כבר בראשית ימי היישוב, עוד לפני קום המדינה, יהודי תימן היו מחלוצי העבודה העברית, בוני הבתים והערים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב על עולי תימן: כמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל, וכולם יראי ה' מאוד ומתפללים בכל יום שלוש פעמים בציבור בכוונה. זוהי המורשת שמציינים ומוקירים היום. הנחלת מורשת יהדות תימן לדור הצעיר היא משימה לאומית מהמעלה הראשונה. עלינו להמשיך ולשמר את המנגינות העתיקות, את המנהגים הייחודיים, את הלשון העברית הצחה, את האומנויות המסורתיות; עלינו לדאוג שהדורות הבאים יכירו את הסיפור המופלא הזה, סיפור של אמונה שלא נשברה, של תקווה שלא כבתה, של חלום שהתגשם. סיפורם של יהודי תימן הוא לא רק פרק בהיסטוריה, הוא מקור להשראה לכולנו. לפני כ-75 שנה עלו לארץ מולדתנו עשרות אלפי יהודים שחיבקו את ארץ ישראל ותרמו לבניינה, והיום ממשיכי דרכם בכלל היחידות המובחרות אלה לוחמי צה"ל בני העדה התימנית, שמגינים עלינו היום וכוללים את בניהם ונכדיהם של אותם עולים נחושים, עדה שאנחנו מעריצים ומחבקים בחום על תרומתה לחברה הישראלית בכל תחום ותחום. ברשותכם אסיים בתפילה של רבי שלום שבזי לגאולה שלמה, תפילה שהתגשמה בחלקה עם קום המדינה ועליית יהודי תימן, ושאנו מאמינים שתתגשם במלואה במהרה בימינו: אלוהים אשאלה יחיש משיחו. תודה רבה ויהי זכרם של כל עולי תימן שנספו בדרך חקוק ונצור בליבנו. כתב ארוך, אבל יפה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> תודה, השר חיים כץ. בטרם ננעל את הישיבה, ואני מכיר את הכאב של חבר הכנסת מישרקי בכך שלא נכחו מספיק דוברים מסיעות שונות לציין את היום המיוחד הזה, אנחנו מתחייבים בשנה הבאה, בעזרת השם, שנהיה פה להעמיק ולדבר בשבח יהדות תימן ובשבח תרומתה למדינה. אבל משהו אחד חייבים להוסיף, שזה משותף, אגב, ליהדות מרוקו וליהדות תימן. << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> - - - << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> עוד פעם אתה? << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לא, אני שואל אותו מי המשותף. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> - - - רק את עצמו - - - << קריאה >> שר התיירות חיים כץ: << קריאה >> יהדות אתיופיה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> מי המשותף? השר כץ, מי המשותף ליהדות הזאת? << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> אייל גולן. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לא. הרמב"ם, שחי במרוקו תקופה וכתב ליהודי תימן את איגרת השמד והיה אחת הדמויות שבעצם הלכה כמותו. יהדות תימן פוסקת לפי הרמב"ם ונאמנה לו, אבל בשעתה הקשה של יהדות תימן הרמב"ם היה איתם, ממש, בתכתובת שמנצחת אלפי קילומטרים, וחיזק את רוחם. ולימים הרמב"ם, כחלק משלושה פוסקים, בעצם הוא השולחן ערוך של יוסף קארו. אז זו דמות אחת שביום הזה אנחנו מאוד רוצים לציין. ובתוך הדורות גדלו פה גיבורי ישראל בני הקהילה התימנית – אביגדור קהלני, רבים אחרים. אבל אני חושב שקליטת יהדות תימן, אפילו שאנחנו מדברים פה היום גם על הכאב ועל האובדן, היא סמל ומופת לקליטה של יהדות המזרח. אומנם היא הייתה פה לפני כולם – זה לא יודעים, שגל עלייה המוני מיהדות תימן כבר היה פה ב-1882, שזה פחות או יותר העלייה - - - << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> אעלה בתמר. רק לא הבנתי למה הם לא באו לאסוף אותנו. אותנו, השכנים שלהם. << קריאה >> יונתן מישרקי (ש"ס): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> הקדוש ברוך הוא, יש לו - - - << קריאה >> יונתן מישרקי (ש"ס): << קריאה >> בוא, מיכאל, בוא נסכם שלא מנכסים לתימנים, לא למרוקאים ולא לאתיופים מה - - - << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> לא, אנחנו לא, אנחנו מנכסים - - - << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> המרוקאים לא רוצים לנכס אותנו. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אתה יודע איזה נס גלוי נמצא פה, שעיראקי ותימני ואתיופית ומרוקאי יושבים בכנסת ישראל? << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> ואשכנזי גם. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> זה הקדוש ברוך הוא מארגן, והוא, יש לו טיימינג משלו. << קריאה >> פנינה תמנו (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >> וגם ראדה ואלינור. << קריאה >> נאור שירי (יש עתיד): << קריאה >> מיכאל, משפט אחרון. משפט אחרון, אתה, שלך. רק בקצרה. << יור >> היו"ר מיכאל מרדכי ביטון: << יור >> אז אני רוצה להגיד לכם, חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי כ' בכסלו התשפ"ו, 10 בדצמבר 2025, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:36. << סיום >>