דברי הכנסת
דברי הכנסת
לט / מושב שני / ישיבה קנ"ה /
י"ב בחשוון התשפ"ב / 6 בנובמבר 2022 / 39
חוברת ל"ט
ישיבה קנ"ה
כנס מיוחד
הישיבה המאה-וחמישים-וחמש של הכנסת העשרים-וארבע
יום ראשון, י"ב בחשוון התשפ"ג (6 בנובמבר 2022)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 27 שנים להירצחו 3
מיקי לוי: 3
ראש הממשלה יאיר לפיד: 5
בנימין נתניהו (הליכוד): 7
שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מרב מיכאלי: 9
שר הביטחון בנימין גנץ: 11
מיכל רוזין (מרצ): 15
בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): 17
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 27
<< נושא >> ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאת 27 שנים להירצחו<< נושא >>
<< דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >>
אבקש מחברי הכנסת לכבד את כבוד נשיא המדינה בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
<< דובר_המשך >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר_המשך >>
נא לשבת.
<< דובר >> מיקי לוי: << דובר >>
היום יום ראשון, י"ב בחשוון התשפ"ג, 6 בנובמבר 2022, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אבקש מהשרים ומחברי הכנסת לכבד בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זכרו לברכה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
<< דובר_המשך >> מיקי לוי: << דובר_המשך >>
בבקשה לשבת.
כבוד נשיא המדינה יצחק הרצוג, ראש הממשלה חבר הכנסת יאיר לפיד, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ובעלה דוד, שופטי בית המשפט העליון, ראש האופוזיציה חבר הכנסת בנימין נתניהו, שר הביטחון חבר הכנסת בני גנץ, שרים וחברי כנסת בעבר ובהווה, נציבת שירות בתי הסוהר רב-גונדר קטי פרי, אלמנתו של נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון, הגברת מירי שפיר נבון, ראשי הנציגויות הזרות בישראל, חברי סגל א' של המדינה, בני משפחת רבין היקרים, מכובדיי כולם, מליאת הכנסת מציינת היום 27 שנים לרצח המטלטל של ראש ממשלה בישראל. 27 שנים להודעה המצמררת ההיא של איתן הבר: "בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק".
היום, 27 שנים אחרי, קולות הירי של הלילה ההוא עדיין מהדהדים בחברה הישראלית. חיוכו השטני של מי שניסה לשנות את הבחירה הדמוקרטית של רוב בעם באמצעות רצח פוליטי עדיין צורב ומכעיס. הם מזכירים לנו לאן יכולה להוביל אלימות פוליטית; הם מתריעים בפנינו על הדרך שבה מסוכן לנהל מחלוקות פוליטיות בינינו, והרי מחלוקות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. אין זה משנה כלל אם קו השבר הרעיוני עובר בין תומכי הסדר שלום למתנגדיו או בין תומכי רפורמות במערכות כאלה או אחרות לאלו התומכים ברפורמות אחרות. מחלוקת ואי-הסכמה תמיד יהיו בכל חברה דמוקרטית, וטוב שכך. השאלה היחידה הייתה ונותרה: כיצד מנהלים את הוויכוחים והמחלוקות הללו? האם שומעים את הצד שמנגד או רק משמיעים? האם מכבדים את העמדה שמנגד או שמתייחסים אליה כאל עמדה לא לגיטימית ודורסים אותה, משל הייתה מעשה בגידה? האם זה "אנחנו" ו"הם" או כולנו ביחד? וחשוב לא פחות: האם הדיון מתנהל על בסיס נתונים ועובדות או פייק שקונה לו אחיזה ברשתות החברתיות ומסית את הדיון החשוב בכל מחלוקת אל עבר האזוטרי, השקרי והאישי?
לבית הזה, חבריי חברי הכנסת, יש אחריות להתוות את הדרך הנכונה לנהל את הוויכוחים הקשים בינינו. יש לנו הכוח למנוע הסלמה והקצנה שזולגת לרחוב ויכולה להוביל לאלימות. בכנסת העשרים-וארבע הגענו לשפל חסר תקדים בחוסר הסובלנות, בטונים הצורמים, בגידופים ובקללות. הוויכוחים ירדו לפסים אישיים במקום להישאר במקום הנשגב של רעיונות. כפי שאמרתי לא אחת, גם אני כשלתי בכך בעבר. אנחנו חייבים להקפיד האחד בכבודו של השני כי איננו מייצגים את עצמנו אלא ציבור שמסתכל בנו ומושפע. הדמוקרטיה שלנו מושפעת. היכולת שלנו לנהל ויכוח ענייני שבאמת יקדם את המדינה שכולנו אוהבים תלויה בכך.
חבריי חברי הכנסת, ב-27 השנים שעברנו מאז הרצח נולד דור שלם שלא הכיר כלל את ראש הממשלה ושר הביטחון רבין. עבורו הרצח הזה הוא מין אירוע היסטורי רחוק, אחד מני רבים בתולדות המדינה. בדרך הטבע, זיכרון הרצח מתעמעם ומתפוגג. לצערנו, דוגמה לכך ראינו בנתונים מזעזעים של סקר שנערך לאחרונה, שהראו כי כשליש מבני הנוער כלל לא יודעים מי בכלל רצח את ראש הממשלה רבין. תפקידו של משכן הדמוקרטיה הישראלי, של התקשורת ושל מערכת החינוך, להדהד את זיכרון הרצח הפוליטי הזה, לא כדי להאשים מחנה ולא כדי לקדם מורשת פוליטית מסוימת, אלא כדי להבין איך למנוע את הרצח הפוליטי הבא.
לסיום, חבריי חברי הכנסת, ביום הזה ראוי לזכור גם את רבין האדם, הפלמ"חניק, רמטכ"ל ששת הימים, שהקדיש את כל חייו לביטחונה של מדינת ישראל ולביצור כוחה; צבר קוצני שנולד בארץ ישראל והיה ישיר וישר כמו סרגל, איש שלמילתו היה כבוד גדול, אדם רגיש וכן, גם ביישן, פוליטיקאי שלקיחת אחריות היה שמו השני. אני מאמין שהגעגועים אליו ואל מנהיגים נוספים בני דורו שהייתה לי הזכות להכיר אינם רק נוסטלגיה ריקה מתוכן; אלו געגועים לסגנון אחר, יותר ג'נטלמני וישיר, עם פחות ספינים והצגות. אני חושב שכדאי לכולנו להיזכר בדמותו, להרהר בה ולקחת ממנה דוגמה בהתנהלותנו.
יהי זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ברוך ונצור בתולדות מדינת ישראל.
אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יאיר לפיד, ראש הממשלה. בבקשה.
<< דובר >> ראש הממשלה יאיר לפיד: << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יצחק רבין האמין בישראל חזקה. הוא הקדיש לזה את חייו, וזה הביא למותו. הוא האמין שישראל צריכה להיות בכל רגע נתון מדינה שעוצמתה אינה מוטלת בספק, שגורלה בידה, שקיומה תלוי רק בה. רבין הבין בכוח; הוא לחם כל חייו; הוא היה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים; הוא היה חייל של המדינה. בגלל שהוא הבין בכוח הוא ידע שכוחה של מדינת ישראל צריך להיות בנוי על יסודות אמיתיים וחזקים במיוחד. הכוח לא נובע מאקדחים שמנופפים בהם – זהו נשקם של הפחדנים, זה היה נשקו של יגאל עמיר.
עוצמתה של מדינת ישראל נבנתה בידי רבין וחבריו על יסודות אחרים לגמרי. היסוד הראשון הוא שלטון החוק. צה"ל, שרבין היה אחד מבוניו, הוא לא עוד כנופיה מזרח-תיכונית; הוא צבא שומר חוק של מדינה דמוקרטית. הוא צבא שלוקח על עצמו מגבלות של הפעלת כוח מפני שזה מה שבונה את הכוח – העובדה שהחיילים שלנו יודעים שהם משרתים בצבא שיש לו כללים ברורים.
זה לא רק עניין ערכי, זה גם חלק מבניין הכוח; אם אין חוקים ברורים – אין שרשרת פיקוד, אין משמעת, אין יכולת לנהל את הצבא. אם כל אחד יכול לירות בכל פעם שמתחשק לו, זה לא צבא, אלה מליציות. אם אתם רוצים לדעת מה קורה כשנותנים לצבא להגיע למקומות האלה – אין בעיה, תסתכלו על המזרח התיכון, לא חסרות מדינות כאלה. בדיוק בגלל זה הן תמיד הפסידו לצה"ל במלחמות ישראל. אם אנחנו נהיה דומים לאויבינו – נפסיד במלחמה.
היסוד השני של עוצמתה של מדינת ישראל הוא העובדה שאנחנו חלק מהצד המנצח של הקהילה הבין-לאומית – הצד של המערב הטכנולוגי והמתקדם. העוצמה הישראלית נשענת גם על המחויבות של העולם המערבי לביטחוננו. "עם לבדד ישכון" לא מקבל מסוקי אפאצ'י, לא מקבל גישה לצילומי לוויין מעל סוריה, לא מפתחים איתו כיפת ברזל ולא הופכים אותו לחלק מהתוכניות המדעיות והטכנולוגיות הכי מתקדמות בעולם. רבין, שהיה שגריר בוושינגטון לפני שמונה לראש ממשלה בפעם הראשונה, ידע את כל זה.
היסוד השלישי הוא עוצמתה של הדמוקרטיה. לא במקרה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא גם המדינה המצליחה ביותר במזרח התיכון. דמוקרטיה היא לא רק שיטה שלטונית צודקת יותר, היא גם השיטה היעילה ביותר. בלי דמוקרטיה אין סטרטאפ ניישן, אין אקדמיה מצליחה ואין מחקר מדעי מתקדם; אין זרם מתמיד של רעיונות יצירתיים שבונים את כלכלתה של המדינה ואת החוסן החברתי שלה.
והיסוד האחרון של תפיסת העוצמה של רבין הוא השאיפה לשלום. כמו בהרבה דברים אחרים, הוא ראה את השאלה הזו באופן פשוט: האם ישראל תהיה חזקה יותר או חלשה יותר אם יהיה שלום? התשובה היא שהיא תהיה חזקה יותר.
מפה, מהבמה הזו, מהתפקיד שאותו אני נושא עכשיו, פעם אחר פעם הוא הסביר לעולם שהוא לעולם לא יסכים לשלום שמחליש את ישראל, אלא רק לשלום שמחזק אותנו. רק שלום שהוא יצרן של עוצמה. לא בכל מחיר, לא בכל דרך, אבל בשורה התחתונה, אם יהיה שלום אמיתי – הביטחון הישראלי יתחזק, הכלכלה הישראלית תתחזק, החוסן החברתי הישראלי יתחזק, אז צריך לחתור לשלום. אלה היסודות של תפיסת העוצמה של רבין: החוק, הדמוקרטיה, הקדמה והשלום.
ואז בא אדם שלא האמין בחוק, לא האמין בדמוקרטיה, לא האמין בקדמה ולא האמין בשלום, ורצח אותו. נהוג לומר שאפשר לרצוח אנשים אבל אי-אפשר לרצוח רעיונות. זה לא נכון, אפשר לרצוח רעיונות. הרעיונות היפים ביותר נרצחים בכל העולם כל יום. מה שיקרה עם תפיסת העוצמה של רבין תלוי בנו. תלוי במה שנעשה בשנים הקרובות. אם ישראל תזנח את שלטון החוק, תפרק את הדמוקרטיה שלה, תיקח אחורה את הקדמה ואת הקשרים שלנו עם הקהילה הבין-לאומית ותזנח לגמרי את השאיפה לשלום, אז היא תהיה מדינה חלשה יותר, והרעיונות של רבין ייקברו לצידו. אנחנו לא ניתן לזה לקרות. נכון שהרגע הנוכחי הוא לא רגע טוב לרעיונות האלה, אבל אנחנו לא מאמינים במה שאנחנו מאמינים רק כשמבטיחים לנו שזה יהיה קל, ואנחנו לא נאבקים על המטרות שלנו רק כשיש לנו תעודת ביטוח שזה יצליח.
רבין לחם בקרב על ירושלים במלחמת העצמאות, הוביל את צה"ל במלחמת ששת הימים, הלך להיות ראש ממשלה. משם הלך לאופוזיציה, משם חזר להיות ראש ממשלה, מפני שהוא ידע שעל הרעיונות והאמונות שלך צריך להיאבק כל יום מחדש. זה לא בא בקלות. המבחן האמיתי הוא לא ההצלחות, המבחן האמיתי הוא הנפילות.
רבין לימד אותנו, בחייו ובמותו, שבעסק הזה, שכולנו – כל המליאה הזאת – נמצאים בו, ניהול מדינות והתוויית הדרך, אתה נמדד בשאלה אם אתה מוכן ללכת עד הסוף: עד הסוף עם מה שאתה חושב שנכון, עד הסוף עם העקרונות והערכים שלך. אני עומד פה כראש ממשלת ישראל ואומר לכם מפה גם אחרי הרצח, גם אחרי כל מה שקרה מאז הרצח: זה עוד לא הסוף. יצחק רבין איננו עוד; הרעיונות שלו חיים איתנו. יהי זכרו ברוך. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
תודה רבה לראש הממשלה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה. בבקשה.
<< דובר >> בנימין נתניהו (הליכוד): << דובר >>
כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב-ראש, מכובדיי ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, שופטי בית המשפט העליון, שרות, שרים, חברות וחברי הכנסת, בני משפחת רבין, מכובדיי. ימים ספורים אחרי הבחירות הכלליות והכרעת העם, שהן מאפיינים מובהקים של הדמוקרטיה הישראלית – אנחנו מציינים את הרצח הנורא של יצחק רבין זיכרונו לברכה, מעשה אלים ומבחיל, שהיווה התקפה רצחנית על הדמוקרטיה. דמוקרטיה היא מתנה, ביטוי נשגב של חירות האדם, ואילו רצח פוליטי הוא ביטוי מזוויע של קנאות האדם.
יצחק רבין היה פטריוט, בעל זכויות רבות בתולדות המדינה, אוהב המדינה. הוא לחם למען ישראל, פיקד על צבאה וייצג אותה בעולם. מעל לכול הוא היה מנהיג נבחר של מדינת ישראל. כדורי האקדח שקיפדו את חייו מחייבים אותנו לזכור שאסור, לעולם אסור, שכוח האגרוף יחליף בדמוקרטיה את כוח השכנוע.
חברי הכנסת, פעמיים עמד יצחק רבין בבית הזה והציג את ממשלתו כראש ממשלה: ב-1974 וב-1992. בפעם הראשונה, לפני 48 שנים, הוא אמר בכנסת: אנו רוצים במגוון דעות, בחופש דעות ובמאבק יוצר בין דעות. מעבר לחלוקה של ממשלה ואופוזיציה, אל לנו לפגוע ביסוד החשוב ביותר בחיינו – באחדותנו הלאומית, אחדות המבוססת על שותפות גורל, על אמונה בצדקתנו, על רצוננו הנחרץ לבנות את המדינה.
את ישראל של 2022 אי-אפשר להשוות לישראל של 1974, וגם לא לישראל של 1992. המדינה מפותחת יותר, חזקה יותר, משגשגת יותר. הפכנו אותה – במפורש – הפכנו אותה לכוח עולה בין העמים, וזהו יעד שימשיך לעמוד לנגד עינינו בשנים הבאות. אבל למרות שינויי הזמן, מה שאמר בזמנו יצחק רבין על האחדות בעם מוסיף להיות שריר וקיים. אחרי שהסתיימה מערכת הבחירות, אחרי ששקע אבק ההתנצחות בין המחנות, צריך לצאת מן השוחות ולדעת לעבוד ביחד. חילוקי הדעות לא ייעלמו – וזה בסדר; בכמה תחומים יש בינינו ויכוחים נוקבים, שגם אותם צריך לנהל באחריות ובשיקול דעת. מאבק רעיוני הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה. מותר להתווכח, לא חייבים להסכים על הכול, אבל מנגד – ואני רוצה לציין את זה כאן ביתר הדגשה – צריך לדעת על מה כן להסכים, על מה רובנו כן מסכימים. אני מאמין שישנם נושאי ליבה שלגביהם הגענו במידה רבה להסכמה לאומית בשנים הללו שחלפו: יש הסכמה רחבה שמדינת ישראל הייתה ותהיה מדינת הלאום של העם היהודי; ישראל היא מדינה שבה זכויות אזרח שמורות לכולם בלי יוצא מן הכלל, אבל במישור הלאומי, לעם ישראל יש זכות טבעית להגדרה עצמית במדינתו האחת והיחידה, מדינת היהודים. זה אומר, קודם כול, הזכות של כל יהודי לעלות לישראל, ההמנון, הדגל ועוד. יצחק רבין האמין בכך בכל ליבו. יש הסכמה רחבה שחייבים להילחם בטרור ללא פשרות. לאורך 140 שנות הציונות, מחוללי הטרור מבקשים לעקור אותנו מאדמתנו, ממולדתנו. הם לא הצליחו בכך בעבר, ולא יצליחו בעתיד. נכה בהם וננצח אותם – גם בגל הטרור הנוכחי.
יש הסכמה רחבה שעלינו לפעול בנחישות נגד התוקפנות של איראן. הקיצוניות המסוכנת שלה, שהתבטאה עוד בזמנו של יצחק רבין, איננה יודעת מעצור. נמשיך לסכל את המאמצים של איראן להתחמש בנשק גרעיני, ונשמור על עצמאות הפעולה שלנו: להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. כשיש לך את הכוח להגן על עצמך, כשאתה מטפח את העוצמה הלאומית שלך, אז אתה בונה בריתות. בריתות לא בונים מתוך חולשה – זה פשוט דבר שנוגד גם את הטבע האנושי וגם את לקחי ההיסטוריה. לכן, ישראל – על מנת להשיג בריתות, על מנת להשיג שלום – חייבת להיות מאוד מאוד מאוד חזקה. כן, גם במונחים הגשמיים של נשק וכלכלה וכל שאר מאפייני העוצמה המודרנית.
אף שעדיין אין הסכם קבע עם הפלסטינים, ואינו נראה באופק – בראש ובראשונה בגלל הסרבנות הפלסטינית – יש הסכמה רחבה חוצת מחנות שישראל חייבת להשאיר בידה את השליטה הביטחונית בכל השטח ממערב לירדן. בנאומו האחרון בכנסת, בעומדו פה על במה הזאת, יצחק רבין התווה עיקרון זה במפורש. הוא הוסיף דבר נוסף, שיש לגביו הסכמה רחבה: שירושלים היא בירת ישראל המאוחדת, בריבונות ישראל. יש הסכמה רחבה שעלינו להרחיב את מעגל השלום עם מדינות ערב. תמכתי תמיכה מלאה בהסכם השלום שהביא יצחק רבין עם ירדן. זה היה הסכם השלום השני שהשגנו, אחרי ההסכם שהביא מנחם בגין עם מצרים.
לפני שנתיים הבאנו עוד ארבעה הסכמי שלום ונורמליזציה היסטוריים: עם איחוד האמירויות, עם בחריין, עם מרוקו ועם סודאן. אנו חותרים להרחיב אף יותר את מעגל השלום עם העולם הערבי – שלום תמורת שלום; שלום מתוך עוצמה; שלום בטוח לדורות. אני מאמין שגם התקבעה ההבנה – אם לא אצל כל הבית הזה, אצל חלק ניכר ממנו – שאל לנו לתת לווטו הפלסטיני את הזכות למנוע מאיתנו לעשות הסכמי שלום נוספים. הסדר יהיה הפוך. לצערי, זה די ברור היום שכך זה יהיה: קודם שלום עם המרחב הערבי – ואולי עם רוב מדינות ערב – ורק אחר כך אני מאמין שתבוא התעשתות בצד הפלסטיני והסכם שנוכל לחיות איתו, תרתי משמע.
יש הסכמה רחבה על הצורך להפחית את יוקר המחיה, על הצמחת המשק מתוך תחרות וכלכלה חופשית. שינוי נוסף שהתרחש ב-20 השנים האחרונות, ההבנה שאין דרך להצמיח כלכלה מתוך כלכלה סגורה ונשלטת אלא רק מתוך תחרות וכלכלה חופשית, ככל שניתן להעצים את הסגולות הללו בתוך כלכלתנו. יש הסכמה רחבה על המשך הוצאת הגז מהמים – שינוי נוסף – על פיתוח הנגב והגליל, על הורדת חסמים ביורוקרטיים, על קידום רפורמות נחוצות בגופים ציבוריים. זה לא עניין של ימין או שמאל, אלא זה חזון לאומי שמתבקש בשנת ה-75 לעצמאותנו. אני בטוח שיצחק רבין היה מברך על כך ללא סייג.
בד בבד, אינני מסתיר את אי-ההסכמות שהיו לי עם ראש הממשלה רבין בנושאים מהותיים. חלקתי עליו בנושא הסכמי אוסלו; הסתייגתי מן המדיניות שלפיה אפשר לסמוך על מי שלא ויתרו על רצונם להשמיד את מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו. הזהרתי מפני הסכנות שטמונות במסירת שטחים לפלסטינים, שיהפכו לבסיסי טרור נגדנו – דבר שהתממש בפועל. הייתי נאמן לאמת שלי – ואני חייב להגיד – בדיוק כשם שיצחק רבין היה נאמן לאמת שלו.
חברי הכנסת, כשיצחק רבין הציג את ממשלתו הראשונה לפני הכנסת, הוא חתם את דבריו במילים אלו: מבט לאחור על תקופת התחייה והתקומה מלמד אותנו כי השכלנו להפיק לקחים גם מן המשברים הקשים. דווקא המבחנים הכבדים חישלו את כוחנו ועזרו לנו למצוא כיווני דרך חדשים.
זהו סוד כוחו של העם הנפלא שלנו: כשאנחנו נופלים, אנחנו מצליחים לקום; כשאנחנו נחלשים, אנחנו יודעים להתחזק; כשאנחנו גולשים במדרון, אנחנו נחושים לטפס בחזרה אל ראש ההר. היכן שאפשר, אנחנו צריכים לשאוף להסכמות, לאחדות ולערבות הדדית. אלה מכפילי כוח גדולים להבטחת עתידה של מדינת ישראל.
נזכור זאת בכל יום, ובייחוד ביום הזיכרון ליצחק רבין, זיכרונו לברכה, שתרם רבות למדינתנו, לארצנו, לעמנו. יהי זכרו ברוך.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
אמן. תודה רבה לחבר הכנסת נתניהו. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מרב מיכאלי, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, בבקשה.
<< דובר >> שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מרב מיכאלי: << דובר >>
יצחק רבין היה מופת למנהיגות אמיצה. יצחק רבין היה מודל למנהיגות מדינית אמיצה שהעזה לפעול למען חזון מרחיק לכת ולשנות את מקומה של ישראל במזרח התיכון ובעולם, כדי להבטיח את ביטחונה ואת עתידה. יצחק רבין היה מופת של מנהיגות צבאית אמיצה, שהעזה להוציא לפועל את תוכנית המלחמה הנועזת והמצליחה בהיסטוריה של מדינת ישראל בפתח מלחמת ששת הימים, ולהוציא אחר כך, במגוון תפקידים, מבצעים צבאיים נועזים רבים, מתוך המחויבות המוחלטת לביטחון ישראל. יצחק רבין היה מופת של מנהיגות שפעלה למען שוויון הזדמנויות לכל אזרחיות ואזרחי ישראל, בדגש על תיקון העוול כלפי הפריפריה והחברה הערבית. יצחק רבין היה מופת של למנהיגות של אמת – אמירת אמת ומלחמה על האמת.
יצחק רבין ידע גם לקחת אחריות. כשנכשלה הפעולה לשחרור נחשון וקסמן, זכרו לברכה, היה זה יצחק רבין שלקח אחריות פומבית על כך שהוא זה שקיבל את ההחלטה האמיצה – שיש מי שחשבו שהיא מסוכנת מדי, ושאת תוצאותיה הקשות כולנו מכירים. אבל הוא לא ברח; הוא נשאר והתמסר להפקת הלקחים שימנעו כישלון דומה בעתיד.
יצחק רבין היה מנהיג זקוף קומה שהעמיד את עצמו לבחירה. לעיתים ניצח ולעיתים הפסיד. הוא לא פחד ולא חשש מהתמודדות עם רצון הבוחרת והבוחר, גם במפלגתו וגם במדינתו. יצחק רבין היה זה שטבע את האמירה הכל-כך, כל כך, חשובה היום: במסכנות לא בונים מנהיגות.
ניסיתי לחשוב מה היה יצחק רבין עושה בימים קשים ומורכבים אלה, של הפסד פוליטי והעברת השלטון לידיהם של אלה אשר מסע ההסתה שלהם קדם לרצח הנורא. איך היה נוהג המנהיג האמיץ הזה ברגעים האלה? האם היה מרים ידיים? האם היה מתמסכן? האם היה מתקפל מול התקפות פרועות ומשולחות רסן? אבל התשובה הרי ידועה. בימים שבהם סערה הארץ, קריאות "בוגד" נשמעו מכל עבר, להקות פעילים מוסתים איימו עליו ועל משפחתו, הוא עמד מול כל אלה כסלע איתן, דבק באמת שלו; סלע שרק כדורי הרוצח יכלו למוטט.
מורשת רבין היא המחויבות להמשיך לפעול למען שוויון לכל הישראליות והישראלים; לפיתוח הארץ לטובת כל תושביה; למען סיום שפיכות הדמים, סיום הסכסוך הישראלי–פלסטיני; למען השלום. בטרור נילחם תמיד ביד קשה וללא מורא, אבל במקביל נמשיך תמיד לחפש דרך של שלום לסיום הסכסוך. ישראל זקוקה למימוש מורשת רבין כדי להבטיח את ביטחונה ואת עתידה. מורשת יצחק רבין תישאר לנצח בליבנו כמורשת של אומץ לב, עמידה בלחצים, מנהיגות שאיננה חוששת לעמוד לבחירה והמסכנות אינה חלק ממנהיגותה. זה נכון בימים אלה יותר מאשר בכל זמן אחר עד היום. יהי זכרו ברוך.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
תודה רבה לשרת התחבורה חברת הכנסת מיכאלי. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת בנימין גנץ, שר הביטחון, בבקשה.
<< דובר >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, המשפחה של יצחק רבין, אורחים, נשיא המדינה, יש לי נאום, הכול כתוב, כל המילים שצריכות להיאמר. אין שם טעות אחת, הכול מסודר, הכול ידוע. ואני גם אומר לכם – תקראו אותו בפייסבוק, הוא יבוא אחר כך. יש לי גם פתק קטן. ועכשיו אני הולך לדבר איתכם לא על מה שקרה פה ב-27 השנים האחרונות או לפניהן, אלא אני הולך לדבר איתכם על מה שיקרה פה ב-27 השנים הקרובות, ולא אלה שחלפו. ומאיפה אני מוציא את זה? מתזכורת קטנה שקיבלתי השבוע, והיא חשובה מאוד לכולנו; תזכורת שמזכירה את הכשל המובהק והבלתי-ניתן לניתוק בין מילים לבין מעשים. לא שמי שאומר אותן מתכוון שתהיה להן תוצאה, אבל מי שאומר אותן לא יודע לשלוט שלא תהיה בהן תוצאה.
יצחק רבין, שכל כך הרבה אנחנו מדברים עליו, שירת למעלה – או קרוב ל-40 שנה – אפשר לספור את זה עם הפלמ"ח ובלי הפלמ"ח, ורמטכ"ל ושר ביטחון וראש ממשלה – וגם עבדכם הנאמן הצליח כבר למלא 40 שנות שירות ביטחוני, בשם אותן מטרות בדיוק. לא בשם מישהו מהאנשים, לא בשם איזשהו אזור בארץ הזו, לא בשם כיפה, לא בשם לא-כיפה, לא בשביל ערבי ולא בשביל יהודי. אותן מטרות בדיוק, ואני אפס קצהו ליד יצחק רבין. חלקכם הגדול היה אצלי בכנסת, במשרד שלי –אפשר לראות שם שני ציורים: אחד הואיל לתת לי צביקה האוזר, שבו יש שלושה חיילים, והרעיון של הציור הזה מבחינתי הוא באמת לעסוק בשאלה הביטחונית שכל כך חשובה לנו בארץ הזאת ושבלעדיה אין לנו קיום, לא משנה איזה רעיון אנחנו עושים; ומנגד ציור, אלוהים ישמור, של זוג יונים עם עלה של זית, שמה שהוא מבקש להגיד זה שיבוא שלום עלינו ושיהיה שלום בינינו. זוג יונים, לא אחת, במין כמיהה קבועה. וזה גם לא סוד שכל פעם שאני הולך לכותל אני מניח בדיוק את אותו הפתק, עם אותן מילים: שיבוא שלום עלינו ושיהיה שלום בינינו.
הלכנו לקלפי. כל אחד מאזרחי ישראל שהצביע – שם את הפתק שלו כפי שהוא היה רוצה לראות שיקרה. משאת נפשו הפוליטית, האידיאולוגית, הדתית, whatever. ויש לנו במידה מסוימת כותל לאומי שכל אחד שם בו את הפתק שלו ומבקש ממנו משהו אחד. עשיתי טעות, הלכתי ערב לפני הבחירות – אני, שמשרת את ישראל למעלה מ-40 שנה – לשים פתק בכותל. הצטרף אליי חילי. ומה שהיה כתוב בפתק אמרתי לכם, ואמרתי לפני כן: שיבוא שלום עלינו ושיהיה שלום בינינו. והינה אני מוצא את עצמי, פסיק היסטורי ליד רבין, אבל עם אותן שנות שירות ועם אותן שנות מסירות, הולך לי לכותל; מקבלת אותי חבורת אנשים, לא כאלה שהצביעו לי, בצרחות נוראיות: רוצח, רוצח, רוצח. ככה 20 דקות שלמות שאני יורד לכותל, שם פתק, עם אותן מילים. אלו אותן הצעקות בדיוק עליי, שבמרץ 1978 נכנסתי לתוך לבנון בפעם הראשונה, במאי 2000 יצאתי בפעם האחרונה מאז שירתי את מדינת ישראל, ואני פסיק קצהו של רבין, וזה 27 שנים אחרי. אז בואו לא נדבר על מה היה פה ב-27 השנים האחרונות, בואו נדבר על מה יהיה פה ב-27 השנים הקרובות. בואו לא רק נחשוב מה הביא לאותו לילה נורא בנובמבר, אלא מה יכול להביא ללילה הבא, חס וחלילה, אצל מי מאיתנו באיזושהי סיטואציה. ואני אומר לכם שיש קשר בין מילים למעשים, בקצה. לא שמי שמכוון אותן ביקש את המעשה, אבל מישהו פירש אותן.
והיה לי עוד רגע עצוב. הייתי היום באזכרה של רבין יחד עם חלקכם – ואני יודע שזה הטקס הממלכתי של הכנסת. חבריי – שאני אוהב אתכם, חבריי החרדים, חבריי הדתיים הלאומיים, חבריי הערבים, חבריי לליכוד – רק אבי דיכטר היה שם. ואני שואל את עצמי, מה, זה טקס של מישהו אחר? לא מצידם של המזמינים ולא מצידם של אלה שבחרו שלא להגיע, זה האירוע שלנו, זה על מה יקרה פה ב-27 השנים הקרובות, וזה כואב. אני לא מאשים בהיעדרות, אני מספר לכם את כאב ההיעדרות.
<< קריאה >> יריב לוין (הליכוד): << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
אני לא מאשים בהיעדרות.
<< קריאה >> קרן ברק (הליכוד): << קריאה >>
זה הטקס שלנו.
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
הינה, תתחילו לצעוק עליי. אני לא מאשים בהיעדרות, אני מספר לכם את כאב ההיעדרות.
<< קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >>
תפסיק עם זה, אתה משסה. תפסיק עם זה – – –
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
ואמרתי לפני כן שאני יודע שזה הטקס הממלכתי המחייב.
<< קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >>
מספיק עם זה.
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
יש הרבה אירועים חשובים בחייה של מדינה. אני זה שצעקו לי "רוצח". אני מאוד מכבד את יום הכיפורים, אני גם צם אותו.
<< קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >>
גם אנחנו צמנו – – –
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
אני מאוד מכבד את תשעה באב, אני קורא את מגילת איכה, ואני זוכר את צום גדליה. אבל יש לי גם ימים קדושים אחרים, יום הזיכרון ואחרים. אני לא מכבד מישהו אחר ולא לא מכבד מישהו אחר. ואני אומר לכם: לא, אני משוכנע שחבריי לא רוצים שמישהו יפגע בי, ואני גם לא פוחד מזה מדי. אבל אני חרד למדינה הזאת, כי בסופו של דבר המילים מובילות למעשים. הן הובילו למעשים בעבר והן יובילו למעשים בעתיד. התפילה שלי – אני עדיין דבק בה. אני מחויב לשמור על הביטחון, אני מקווה שיבוא שלום עלינו, אני אעשה הכול בשביל שיהיה שלום בינינו, ואני זוכר שמילים בסוף גורמות למעשים. ואני מבקש מכם, חבריי לבית הזה – –
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
כל הצדדים.
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
– – בכל הצדדים – – –
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
אגב, גם בצד השני. שר הביטחון, תסתכלו על הדבשת שלכם מדי פעם, כולל של ראש הממשלה היוצא. אני מבקש להסתכל על הדבשת, זה הכול. אנחנו מסתכלים. תסתכלו, פשוט תסתכלו.
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
אני מדבר, חברים, לכל – – –
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
שר הביטחון, תסתכלו, תקשיבו גם למה שאתם אומרים. היית אצל ארדואן בשבוע שעבר?
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
אופיר, אופיר.
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
אז ראש הממשלה הוא – – – על ידכם.
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
תקשיב.
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
אני הקשבתי לכל מילה. גם אתם צריכים – – –
<< דובר_המשך >> שר הביטחון בנימין גנץ: << דובר_המשך >>
אני חוזר ואומר, אני לא מדבר לצד הזה או לצד הזה או לצד הזה. כל אחד מאיתנו, יש מאחוריו ציבור שמאמין בו. כל אחד מאיתנו, יש מאחוריו ציבור שתומך בו, וזה לגיטימי. אני לא מתווכח עם תוצאות הבחירות, אני מקבל את בחירתו של העם. אני רק אומר לכם דבר פשוט, לכל צידי הבית: חברים, תסתכלו בבקשה 27 שנה קדימה ותראו לאן הדברים יכולים להידרדר. כי כשהם יידרדרו לא יהיה כוח שיעצור אותם, ואני אעשה את הכול בשביל שזה לא יקרה. תודה רבה.
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
נבחרנו כדי שזה לא יקרה.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
תודה רבה לשר הביטחון, חבר הכנסת בנימין גנץ. חברת הכנסת רוזין, בבקשה.
<< דובר >> מיכל רוזין (מרצ): << דובר >>
קרב חייו של רבין לא היה במלחמות ישראל מול אויבינו המרים, למרות שנלחם בהם באומץ, בגבורה. משימת חייו של רבין לא הייתה מיגור אויבינו בכוח הזרוע, למרות שעסק בכך כל יום בחייו. המדינה שרצה להשאיר לנו לא נשענה על כוח הצבא, למרות שהיה אבן יסוד בעוצמתו. אחרי אין-ספור ניצחונות בשדה הקרב, דבר אחד ביקש רבין להשאיר אחריו בקרב האחרון שניהל – שלום. ובקרב הזה הוא הפסיד, כישלון מהדהד במשימה החשובה מכול, והיא להבטיח את עתיד המדינה שכה אהב.
הכישלון הזה מהדהד בכל פינה: מאלימות גואה בין יהודים לערבים, מעשרות התנחלויות מבודדות המבקשות לסכל סופית סיכוי להסדר, מעליית הימין הקיצוני לשלטון ומנוכחות של אלה שהתגאו בהסתה ובתמיכה בטרור יהודי כאן במשכן ישראל. מעולם לא היינו כה רחוקים מהסדר מדיני. מאז הירצחו אנחנו בנקודה הרחוקה ביותר משיח אמיתי בשאלות הדרמטיות של גבולות, סיפוח, שטחים, ירושלים, התנחלויות, פליטים ומדינה יהודית ודמוקרטית.
יש פה במליאה כאלה – אני רואה אתכם – שהמילים מעלות בהן חיוך גדול. אותו חיוך שכנראה היה לאחר הרצח המזעזע שביצע גולדשטיין במערת המכפלה; אותו חיוך לאחר שחרורו של אלאור עזריה.
<< קריאה >> יואב גלנט (הליכוד): << קריאה >>
תחזרי בך.
<< קריאה >> שלמה קרעי (הליכוד): << קריאה >>
תתביישי לך. במקום – – –
<< דובר_המשך >> מיכל רוזין (מרצ): << דובר_המשך >>
אותו חיוך גדול לאחר תלישת הסמל ממכוניתו של רבין.
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
תתביישו – – –
<< דובר_המשך >> מיכל רוזין (מרצ): << דובר_המשך >>
אותו חיוך לאחר הירצחו בכיכר – –
<< קריאה >> מירי מרים רגב (הליכוד): << קריאה >>
בגלל זה אתם בחוץ, כי אף אחד לא מאמין בכם.
<< דובר_המשך >> מיכל רוזין (מרצ): << דובר_המשך >>
– – בסיום עצרת הקוראת לסיום האלימות והחתירה לשלום.
אך הקרב האחרון בחייו של רבין לא תם. למרות החושך הכבד שיורד על מורשתו, למרות התעצמות כוחם של אלו שהסיתו כנגדו בערוב ימיו, בקרב הזה אסור לנו להפסיד.
לצערי, אנשי הצבא הבכירים שהצטרפו מאז לפוליטיקה חסרים את התעוזה שהייתה לרבין להוביל מהלכים שוברי שוויון. שימוש במילים של צמצום או ניהול הסכסוך – הן מילים הרחוקות מאוד מהמהלך המדיני הנדרש כדי להבטיח את ביטחון ישראל ואת צביונה.
חוסר המנהיגות, המחסור באומץ לב פוליטי, הרצון להימנע מתוכניות הכרוכות במחירים אלקטורליים, הם ההפך המוחלט ממה שרבין האמין ועשה, והם אחת הסיבות להתחזקות הימין הקיצוני והמשיחי שלא מהסס לומר את אמונותיו ללא כחל ושרק.
עוד יבואו ימים טובים יותר – סליחה, אני מתרגשת. באמת קשה לי בימים אלה, אני בטוחה שאתם מבינים את זה. אין לי ספק בכלל שהמציאות תטפח על פנינו, וכנראה שאין מנוס ונידרש למהלכים שרבין ביקש לקדם תחת אילוצי הדמוגרפיה והאלימות. למשיחיים, לנביאים שנכנסו עכשיו לכנסת, לא תהיה תשובה הולמת, רק עוד ועוד אלימות.
לאלה שהגיעו לסמל שעל מכוניתו, לאלה שקראו למותו, לאלה שתמכו באלימות נגד פלסטינים ואנשי שמאל כאחד, לשורפי עצי הזיתים, למבעירי הבתים בכפרים ולאלה החולמים על בית מקדש שלישי – לא, לא תנצחו. היום אתם מרוצים, אך בדברי ההיסטוריה ייכתב כי רבין היה פורץ הדרך, הגנרל האמיץ שהוביל דרך, שאחריו הלכה תנועה גדולה באמונה שזה אפשרי. היום הזה עוד יבוא. השלום עוד יבוא.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת רוזין. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', בבקשה.
<< דובר >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר >>
אדוני יושב-ראש הכנסת, נשיא המדינה, נשיאת בית המשפט העליון, ראש הממשלה המיועד, אדוני שר הביטחון, שניכר שדבריך יצאו מן הלב – ואני מוכרח לומר שהתמונות שיצאו מהכותל זיעזעו אותי, ואני מניח שאת כולנו – משפחת רבין היקרה, אני מרשה לעצמי לומר מילה טובה על ההחלטה שלכם שלא לנאום השנה בטקסים, בעיניי זה בדיוק מסר הפיוס שהגיע הזמן שנישא אותו כולנו.
חבריי חברי הכנסת, שמי הוא בצלאל סמוטריץ', אני מתנחל, בניתי את ביתי ביהודה ושומרון ביישוב קדומים. אני דתי, חובש כיפה סרוגה די גדולה, ונושא את הנאום הזה מעל בימת הכנסת ביום הזה כיושב-ראש מפלגת הציונות הדתית, וככל הנראה, בעזרת השם, גם כשר לעתיד בממשלת הימין בראשות בנימין נתניהו שתוקם בימים הקרובים. ביקשתי לנאום בערב הזה מכיוון ש-27 שנים אחרי הרצח הנורא הגיע הזמן שגם לי, גם לנו, תהיה האפשרות להיות שותפים ביום הזה.
אני זוכר את עצמי כנער בן 15, היום לפני 27 שנים, שומע את איתן הבר, זכרו לברכה, מבשר בקול רוטט: ממשלת ישראל מודיעה בצער, בתדהמה, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש. אני זוכר את עצמי למוחרת, כתלמיד בישיבת ירושלים לצעירים שעל יד ישיבת מרכז הרב, כאן, רחוב הרב צבי יהודה, יורד עם כל חבריי לישיבה לשדרות הרצל, להיות חלק ממסע הלוויה, לחלוק לראש הממשלה יצחק רבין כבוד אחרון, להשתתף בצער ובהלם שאחז את החברה הישראלית כולה. למרבה הצער, התחושה הזאת נמשכה דקות ספורות בלבד.
מייד עם היוודע דבר הרצח הנורא הוקם מפעל האשמה, שגם היום, 27 שנים אחרי, מייצר עוד ועוד האשמות נגד יותר מחצי מהעם, שמואשם באחריות לרצח שביצע רוצח שפל. "הוא לחץ על ההדק", הם אומרים, "אבל כולכם עמדתם מאחוריו". במקום לנסות לחפש את המאחד, את השותפות של כל העם בהתנגדות הנחרצת לרצח פוליטי, גבול שלעולם אסור לחצות במדינה דמוקרטית, היום הזה הפך להיות ליום האשמות, שבו חצי מהעם – הימין והציונות הדתית, המתנחלים, הרבנים, המפגינים שמחו מדם ליבם נגד אסון אוסלו, האופוזיציה, יושב-ראש האופוזיציה – כולם מואשמים עד היום במילים קשות ובוטות באחריות לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
לראש הממשלה המנוח זכויות גדולות בתקומת עם ישראל בארצו: מפקד גדוד בפלמ"ח, מפחד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה שאחראי לשחרור חטופי אנטבה ועוד ועוד. אבל הוא היה גם ראש ממשלה שהוביל את מדינת ישראל לתהליך הרסני שאותותיו ניכרים עד היום בדמות הסכמי אוסלו.
אמרנו את זה אז, ומותר לנו לומר את זה גם היום: אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ובמדינה דמוקרטית מותר להביע התנגדות – –
<< קריאה >> השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג: << קריאה >>
אסור להסית.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
– – כן, גם קולנית, נגד מהלכי ממשלה, בוודאי כאשר הם נוגעים לחיים של כולנו, ואת אלפי ההרוגים והפצועים שהתפוצצו כאן לכולנו בפנים באוטובוסים במרכזי הערים חווינו כולנו על בשרנו. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית.
מותר להפגין. מותר לזעוק. מותר גם לומר מילים קשות. לא כל מילה היא הסתה. ולא – – –
<< קריאה >> אמילי חיה מואטי (העבודה): << קריאה >>
אבל אסור להסית.
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
גם לכם אסור להסית.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
די. חברת הכנסת מואטי, די.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
לא המילים הקשות גרמו לרצח ראש הממשלה.
<< קריאה >> השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג: << קריאה >>
הסתה שהסתיימה ברצח, ואת הרצח הזה אנחנו מציינים היום.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
מספיק. בבקשה. בבקשה, תכבדו. בבקשה.
<< קריאה >> השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג: << קריאה >>
– – – היום – היום אנחנו מציינים רצח שנגרם מהסתה.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
השרה זנדברג. חבר הכנסת אקוניס.
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
חברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת – – –
<< קריאה >> השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג: << קריאה >>
– – –
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
– – – השרה להגנת הסביבה – – –
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
אני מבקש, חבר הכנסת אקוניס, תכבדו בבקשה את היום הזה בכנסת, שיהיה קצת מעל – חבר הכנסת אקוניס – – –
<< קריאה >> אופיר אקוניס (הליכוד): << קריאה >>
– – – אתם קראתם לראש האופוזיציה "בוגד", אז תסתכלו קצת – – –
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
זו בקשה אישית שלי. תודה.
<< קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >>
אדוני היושב-ראש, לה מותר לצעוק, אז הם מתחילים לצעוק.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
לא, גם לה הערתי. חברת הכנסת שטרית.
<< קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >>
– – – עכשיו מותר לצעוק, נכון?
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
אבל שמעת את השם שלה פעמיים? תודה.
<< קריאה >> קטי קטרין שטרית (הליכוד): << קריאה >>
סמוטריץ', אתה זוכר?
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
ולא, חברים, לא המילים הקשות גרמו לרצח ראש הממשלה, אלא רוצח שפל בדמות יגאל עמיר. ומי שכשל בשמירה על ראש הממשלה יצחק רבין הם לא אנשי הימין והציונות הדתית; הם לא המתנחלים שזעקו – בצדק – נגד מדיניות ראש הממשלה והממשלה שבראשותו, אלא שירותי הביטחון, שלא רק שכשלו בשמירה עליו, אלא גם השתמשו במניפולציות חסרות אחריות, שעד היום לא נחשפו במלואן, כדי לעודד את הרוצח לבצע את זממו.
לצערי, כצפוי, אחרי ההכרעה החד-משמעית – גברתי השרה, גברתי השרה, אני – הינה דוגמה, אבל הינה דוגמה – – –
<< קריאה >> שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה אורית פרקש הכהן: << קריאה >>
ראש ממשלה שנרצח זה מעמד של אבל ושל צער. את החשבונות אולי תשמור ליום אחר.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
אני לא התחשבנתי עם אף אחד. הינה דוגמה – –
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
בבקשה לאפשר לו. בבקשה לאפשר לו.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
– – לדמוקרטיה, שבה אני ישבתי והקשבתי בקשב רב לדבריה הקשים של השרה מיכאלי ושל חברתי מיכל רוזין. ישבתי כאן בשנה שעברה כשראש הממשלה שלכם עדיין הגדיר אותי, אותנו, צאצאי יגאל עמיר שיושבים בכנסת. אני ממש לא רוצה להחזיר ביום הזה, ואתם יודעים, אני הרי יודע להחזיר כשאני רוצה.
<< קריאה >> שרת האנרגיה קארין אלהרר: << קריאה >>
זה אתה. זו פרשנות שלך. זו פרשנות שלך.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
שקט.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
אני רוצה כרגע שנקשיב אחד לשני, וזה בדיוק המסר של היום הזה, ונהיה מוכנים – –
<< קריאה >> שר התקשורת יועז הנדל: << קריאה >>
כן, אבל אין כאן מי שייצג את 730.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
– – לשמוע גם דברים שאנחנו לא אוהבים.
<< קריאה >> שר התקשורת יועז הנדל: << קריאה >>
בצלאל, אין כאן ייצוג לשב"כ.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
השר הנדל, תודה.
<< קריאה >> שר התקשורת יועז הנדל: << קריאה >>
לגיטימי.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
יש כאן שר ביטחון שעמד ודיבר, ואם ירצה – יבקש רשות ויחזור שוב. שוב, אין פה נציגים להרבה מאוד אנשים שהותקפו כאן קודם, ואני הקשבתי בקשב רב ובסבלנות רבה. תאמצו גם אתם את הסובלנות הדמוקרטית – –
<< קריאה >> השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג: << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
חברת הכנסת זנדברג, בבקשה.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
– – שאתם מטיפים לה כל הזמן.
לצערי, כצפוי, אחרי ההכרעה החד-משמעית בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר, גם היום הזה, וביתר שאת, נוצל למשחקי ההאשמות הבוטות, ששוב גרמו לנו להתרחק מהמטרה המרכזית של היום הזה: לזכור ביחד, כן, לחנך את ילדינו על גבולות הדמוקרטיה. אני באמת עומד כאן לפניכם, אנשי משפחת רבין, אנשי מרכז רבין, חבריי בשמאל, מושיט לכם יד ומבקש יד: אחרי 27 שנים בואו נהיה שותפים ליום הזה. כן, הוא לא כולל הסכמות והוא לא כולל התחייבות לא לומר, משני הצדדים, מילים שהצד השני לא אוהב לשמוע. הוא כן שותף להבנה שאלימות נמצאת מחוץ לתחום, וזה לא משנה כרגע מאיזה צד ובאיזה נושא. היכולת להקשיב ולנהל שיח מכובד ומכבד למרות מחלוקות נוקבות, זו מהותה ונשמת אפה של הדמוקרטיה.
חבריי ואחיי בשמאל הישראלי במדינת ישראל, אני שומע בכאב – ויכול גם להבין – קורא ברשתות את הפחד, את החשש; אני כואב את האמירות על רצון, חלילה, לעזוב את הארץ. אגב, אני לא רוצה להשתמש בביטוי שיצחק רבין השתמש בו אל מול היורדים מהארץ. את האמירה שלא מתגייסים ולא הולכים למילואים ולא מתנדבים יותר, ו"איש לאוהליך ישראל". ואני רוצה לבקש מכם, אל תיפלו לבור שאנשים חסרי אחריות ממחנה השמאל, לצערי, כאן בבית הזה ובתקשורת, כרו לכם. זה בדיוק אותו הריטואל החוזר על היום הזה, שבו מנסים להאשים חצי מהעם ברצח הנורא הזה על לא עוול בכפם. אז כדי לייצר דה-לגיטימציה ודמוניזציה לנו, לציונות הדתית, למתיישבים, לאנשי הימין, הופכים אותנו לדמון, מסיתים נגדנו, מפחידים את החברה הישראלית נגדנו; ועכשיו הגולם קם על יוצרו, ואתם באמת מפחדים מדמות הקרטון שהצבתם רק כדי לירות בה.
אתם יודעים מצוין; אתם יודעים מצוין; אתם הרי פוגשים את בני ובנות הציונות הדתית בצבא, באקדמיה, במקומות העבודה, בטיולים, בכל מקום בארץ ישראל ובמדינת ישראל. אתם יודעים את האחריות הגדולה והכבדה שיש לנו לעם ישראל כולו ולאזרחי ישראל כולם. כן, אנחנו חושבים אחרת בכמה סוגיות יסוד שנוגעות לעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית, אדוני היושב-ראש, ונמשיך לחלוק על זה. אגב, אני אומר את זה כמי שנמנה עם מגזר ועם ציבור שהוכיח יותר מפעם אחת את הנכונות שלו לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים גם כשהם היו נוראיים ואיומים בעבורנו. לא נלך הרבה מאוד אחורה, רק לגירוש מגוש קטיף. לא שברנו כלים; כיבדנו את ההכרעה. מחינו, הפגנו, השתדלנו לבטל.
<< קריאה >> מוסי רז (מרצ): << קריאה >>
מישהו החליט שאתה תגור שם? אתה שברת כלים.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
לא שברנו לרגע את הכלים. אני לא מדבר על זה שלא חלמנו לרגע להפסיק לשרת בצבא, לעשות מילואים או לעזוב את הארץ. אני ביום העצמאות שאחרי הגירוש מגוש קטיף לבשתי לראשונה בחיי חליפה.
<< קריאה >> מוסי רז (מרצ): << קריאה >>
– – – שברתם את כל הכלים, על מה אתה מדבר? מי החליט – – –
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
הוצאתי אותה – – –
<< קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >>
– – – חצוף.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
חבר הכנסת קריב. חבר הכנסת רז.
<< קריאה >> קריאות: << קריאה >>
– – –
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
אדוני יושב-הראש – –
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
אל תכריחו אותי להוציא ביום כזה אנשים החוצה.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
– – זו ההזדמנות אחרונה שלהם לצעוק, תן להם.
<< קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >>
– – –
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
לא, לא, הם יצעקו גם אחר כך.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
חבר הכנסת קריב, תודה. חבר הכנסת רז, בבקשה.
<< קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >>
חצוף, הרי לא – – – את הסכמי אוסלו.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
חבר הכנסת קריב, תודה. חבר הכנסת רז, בבקשה.
<< קריאה >> גלעד קריב (העבודה): << קריאה >>
– – – חצוף.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
חבר הכנסת קריב, תודה. בבקשה להמשיך.
<< דובר_המשך >> בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית): << דובר_המשך >>
הייתה לי חליפה, אדוני יושב-הראש, מהחתונה. אבל אני לא הלכתי – גם היום, רק בעבודה אני עם המדים, עם התחפושת הזאת. וביום העצמאות הראשון אחרי הגירוש מגוש קטיף הוצאתי את החליפה והלכתי איתה לבית הכנסת לומר הלל. ותליתי שני דגלי ישראל על האוטו. כי היו – היו חברים שכאבו וליבם שתת דם, ושאלו את עצמם: אולי נפסיק לומר הלל ונפסיק לומר תפילה לשלום המדינה בכל שבת בבית הכנסת? אני אמרתי: לא. זו המדינה שלנו, זה העם שלנו, אין לנו אחרים, והשותפות שלנו איתם איננה על תנאי.
בדמוקרטיה פעמים הצד הזה בשלטון, ופעמים הצד הזה בשלטון, ופעמים הצד הזה מקדם את ערכיו, ופעמים זה מקדם את ערכיו. והשותפות במדינה איננה על תנאי. אל תפחדו מהדמון המדומיין שיצרתם כדי להכפיש אותנו. אני לא בטוח שאני מדבר אליכם, כי אתם יצרתם אותו, אני מדבר אל הציבור שלכם, שחי היום בחרדות אמיתיות מכיוון שהוא מאמין לשקרים שיצרתם, כפי שהוא האמין לשקר שאנחנו אשמים ברצח רבין.
אנחנו באים לשרת את עם ישראל כולו, ונפעל באחריות ובשיקול דעת, ולא נרמוס ולא נדרוס, ונקדם את מה שאנחנו מאמינים בו ואת מה שלשמו נבחרנו, כי זו מהות הדמוקרטיה: לממש את המנדט שקיבלנו מהעם. אדוני ראש הממשלה הנבחר, זאת לא זכות, זו חובה. נשלחנו לקדם מדיניות טובה למדינת ישראל, וכך, בעזרת השם, נעשה לטובת כולם.
ומילה אחרונה לאחיי וחבריי בני ובנות הציונות הדתית, מתיישבי יהודה ושומרון: אל תתנצלו, אין לכם על מה. אף אחד לא יכניס אותנו לפינת המתגונן, שתכליתה אחת: לייצר אצלנו רגשות אשמה ומורך ורפיון באמונה בצדקת הדרך, ולא לקדם את מה שאנחנו מאמינים בו. אנחנו מכירים את עצמנו טוב מאוד. אנחנו יודעים את אהבתנו הגדולה מאוד למדינת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל, לתורת ישראל, לאנושות כולה; יודעים את תרומתנו, יודעים את ערכנו.
זקופי קומה – כן – ותחושת שליחות גדולה ואידיאליזם ונכונות להשקיע ולהקריב כפי שאנחנו עושים יום-יום, שעה-שעה, בכל שטחי העשייה במדינת ישראל. נמשיך, בעזרת השם, להוביל את מדינת ישראל אל הפסגות הגבוהות שאליהן היא עוד תגיע.
תהא נשמתו של ראש הממשלה יצחק רבין צרורה בצרור החיים לעולמים.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת סמוטריץ'. בבקשה, חבר הכנסת אחמד טיבי, אחרון הדוברים.
<< דובר >> אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): << דובר >>
כבוד נשיא המדינה, מכובדי יושב-ראש הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון, בני משפחת רבין, רבותיי, חברות וחברי הכנסת, אני מדי פעם משתתף בכנס הזה, אבל זו הפעם הראשונה שאני נושא דברים, ואני ביקשתי לשאת את הדברים בשל הנסיבות הפוליטיות החדשות – דברים שאני מרגיש צורך לומר כאן. האמת היא שאין קווי השקה בין הביוגרפיה של יצחק רבין לזו שלי. האסון של העם שלי הוא ההצלחה הצבאית שלו; הנכבה שאנחנו חווינו היא השחרור שהוא האמין בו. גם כשהוביל את ממשלת ישראל – כרת הסכמי שלום ולחץ את ידו של יאסר ערפאת, הוא אף פעם לא היה קל לעיכול בעבורנו, הפלסטינים, הן ב-67' והן ב-48'.
נפגשתי איתו פעמיים-שלוש, ושמעתי מה אמרו עליו מי שעבדו מולו או עבורו, מי שכרתו איתו הסכמים, גם מנהיגים פלסטינים: מילה שלו זו מילה; "כן" הוא כן ו"לא" הוא לא. זה לא בדיוק המצב היום. אני זוכר עדיין את דבריו של יצחק רבין בנצרת בערב אחת ממערכות הבחירות, שאמר: אני, כראש ממשלת ישראל, מתבייש באפליה נגד האזרחים הערבים; האפליה עדיין כאן. יצחק רבין נרצח בגלל שחתר לפיוס והסכם עם העם הפלסטיני, וההתנקשות בו היא אחת ההתנקשויות המוצלחות בהיסטוריה המודרנית, כי, לצערי, היא שינתה את מהלך ההיסטוריה באזור.
אני מתנגד התנגדות עזה, תקיפה וטוטלית לרצח פוליטי – כמוכם – לחיסולים, גם בתוך ישראל, אבל גם להתנקשויות ולחיסולים של מנהיגים פלסטינים. עדיין, אחרי כל זה, אני מאמין יותר מתמיד שאם רבין היה נוחת באולם הזה 27 שנים לאחר שנרצח ורואה את הברית הלא-קדושה בין מי שהסית נגדו מהמרפסת לבין מי שחילק מתחתיה את הפליירים עם הפוטומונטז' שלו במדי האס-אס ורואה פתאום כאן שאין מרצ וזהבה גלאון – יש מפלגה פשיסטית יהודית ואיתמר בן גביר – ובמקומם יש אנשים מסוג אחר. במקרה כזה הוא היה מרגיש שנרצח בשנית.
27 שנים אחרי הרצח ההוא, מישהו כיום סוגר מעגל, מכניס לממשלה את ההוא שגנב את סמל הקדילק ואמר: כפי שהגענו לסמל נגיע גם אליו. חבריו הגיעו אליו. הוא הכניס אותו לממשלה וממנה אותו לשר בממשלת ישראל. על דבר כזה בדיוק, על כניסה כזאת לקואליציה באוסטריה של ירג היידר, מנהיג מפלגת החירות, ממשלת ישראל – כן, ממשלת ישראל – הודיעה על ניתוק יחסים וחרם על ממשלת אוסטריה; בדיוק על מקרה דומה. חבר הכנסת נתניהו דיבר כעת מעל הדוכן על זכות ההגדרה העצמית. בינתיים, מר נתניהו, יש רק עם אחד באזור שלא זכה לממש את זכותו להגדרה עצמית – העם הפלסטיני. זו זכות, והיא חייבת להתממש.
אנחנו עומדים בפני ממשלה קשה. הממשלה הבאה תהיה ממשלה קיצונית עם שרים שחלקם איימו מעל הדוכן הזה לפני כמה חודשים על הציבור הערבי בנכבה שנייה. מעל הדוכן הזה. שר אחד מורשע בהסתה ותמיכה בארגון טרור, ויש הבטחות לחקיקה גזענית ואנטי-דמוקרטית. ומצד שני, בימים האחרונים אנחנו עדים לסדרה של מאמרים בעיתונות הישראלית, לרבות בעיתון הארץ, של אנשי שמאל-מרכז ישראלים שמטיפים לנו מוסר על כך שכאילו אנחנו הפלנו את הממשלה הקודמת ולכן קיבלנו את הממשלה הזאת. מידת ההתנשאות והאדנות בהטחת האשמה בערבים, שהערבים אשמים גם כשהיהודים בוחרים, היא חסרת תקדים. גם כאשר היהודים מצביעים עבור מפלגות ימניות ופשיסטיות, האדנות הזאת והעליהום הם מקוממים.
אפשר לטעות ולחשוב שהייתה כאן ממשלת חלומות לציבור הערבי: לא הרסו בנגב, לא העלו מחירים, אין חוק קמיניץ – איך העזנו להיות באופוזיציה? איך לא שכבנו על הגדר כאשר פרצו למסגד אל-אקצא או כאשר הרסו בתים ותקפו בנגב? איך לא התיישרנו? הטיחו בנו כותבי המאמרים בשמאל-מרכז בעיתון הארץ. יש מי שרוצה שאנחנו נהיה קבלני ביצוע להזזת נתניהו ותו לא. ואז, כשהם עולים לשלטון, הם הופכים להיות קבלני ביצוע למדיניות של בנימין נתניהו ולעיתים אף גרועה ממנה. תראו את ההתפארות של בנט את שקד כמה הם היו ימניים יותר מבנימין נתניהו דווקא בעניינים החשובים לנו, הציבור הערבי.
אנשי שמאל ומרכז אלה חוששים שהממשלה הזאת תפגע בתחבורה ציבורית בשבת, תקדם רפורמות שמרניות בבית המשפט, תפגע בבית המשפט העליון. וזה בזמן שאנחנו זועקים על הריסת בתים בנגב, פגיעה במסגד אל-אקצא, על חוק קמיניץ, חוק הלאום, הרג של פלסטינים בשטחים הכבושים והעמקת הכיבוש. מר גנץ, בתקופה שלך, השנה, נהרגו 186 פלסטינים. כל יומיים פלסטיני נהרג – יותר מאשר בכל שנה ב-16 השנים האחרונות – בתקופה שלך.
שותי האספרסו בתל אביב יושבים על הגדר רגל על רגל ומבקשים מאיתנו באדנות מאוסה למלא אחר התכתיבים שלהם כדי שיהיה להם טוב, ולנו, למרות שרע, נמשיך להרגיש רע מאוד. הבטחנו להם תקציבים – הם אומרים לנו. תקבלו החלטות על תקציבים ותתיישרו – אומרים אנשי השמאל-מרכז. לא שמעתי אתכם מתקוממים יחד איתנו על הריסות בתים; לא ראיתי אתכם בהפגנות שלנו נגד התפשטות הפשיעה והקנסות של קמיניץ, מלבד העובדה שהקואליציה קרסה בזכות עבודה יהודית טהורה של סילמן את אורבך, אורבך את סילמן, עם תמיכה של עוד שני ערבים.
אבל יש כאלה שקל להם להאשים את הקורבן הזמין ביותר. אתם מאיימים עלינו שיהיה לנו רע עם בן גביר שולף האקדחים. יכול להיות שיהיה לנו רע, אבל גם לכם יהיה רע. אולי אז, יחד, נתחיל להקשיב אחד למצוקות השני בלי פטרנליזם, בלי יחס אלינו כאל חצר אחורית או מאגר קולות בעת הצורך. הצרכים שלנו קודמים לכול; הצרכים האזרחיים, הפוליטיים והלאומיים – כל הצרכים שלנו. נכון, עברנו את אריק שרון, עברנו את ליברמן שאיים ש"בלי נאמנות אין אזרחות", עברנו את רפול, עברנו את כהנא ונעבור גם את סמוטריץ' ובן גביר – עדיף שנעבור אותם יחד.
אחד ממשפטיו המוכרים של יצחק רבין הוא "כרסום יסודות הדמוקרטיה". נחכה ונראה, רבותיי חברי הכנסת, רבותיי האורחים, נחכה ונראה כמה כרסום יהיה בדמוקרטיה, שחייבת להיות דמוקרטיה שוויונית; לא דמוקרטיה אתנית, לא דמוקרטיה ליהודים בלבד – יהודוקרטיה – אתנוקרטיה עם עליונות יהודית כלפי האזרחים הערבים.
דמוקרטיה, רבותיי, היא לא רק זכותו של הרוב למשול ולשלוט אלא זכותו של המיעוט להיות שונה אבל שווה. שווה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי.
מזכיר הכנסת, בבקשה.
<< דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את הנשיא בקימה. כבוד הנשיא.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
<< יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >>
תם סדר-היום. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 18:11. << סיום >>