דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ט"ז
ישיבה שס"ה
הישיבה השלוש-מאות-ושישים-וחמש של הכנסת העשרים-וחמש
יום שלישי, ט"ז בשבט התשפ"ו (3 בפברואר 2026)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכיר הכנסת דן מרזוק: 3
נאומים בני דקה 4
לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 4
אכרם חסון (הימין הממלכתי): 5
סמיר בן סעיד (חד"ש-תע"ל): 6
יונתן מישרקי (ש"ס): 6
יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): 7
יום בנושא שנה לחזרת אזרחים ליישובי הצפון המפונים במלחמת חרבות ברזל 8
יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): 8
טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): 10
משה ארבל (ש"ס): 11
לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 12
יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): 14
השר במשרד האוצר זאב אלקין: 15
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 27
סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: 27
הודעה אישית של חבר הכנסת סימון דוידסון 27
היו"ר סימון דוידסון: 27
<< נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. היום יום שלישי, ט"ז בשבט התשפ"ו, 3 בדצמבר 2026.
הודעה למזכיר הכנסת, בבקשה.
<< דובר >> מזכיר הכנסת דן מרזוק: << דובר >>
תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה: הצעת חוק שיקום נרחב לחבל התקומה כאזור מיקוד לאומי וסיוע ליישובים הסמוכים אליו (תיקון) (סכום חד-פעמי למימון הוצאות מיוחדות), התשפ"ו–2026, של חבר הכנסת ששון ששי גואטה.
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת ירון לוי בנושא: חוסר תקנים לפסיכולוגים בשירות הציבורי לאחר הסכם השכר החדש, ודיון בהצעה לסדר-היום של חברי הכנסת מיכאל מרדכי ביטון, מאיר כהן ונעמה לזימי בנושא: היעדר פסיכולוגים חינוכיים בבתי הספר בנגב.
עוד אבקש להודיעכם, כי בהתאם לסעיף 96 לתקנון הכנסת הודיע חבר הכנסת נאור שירי כי הוא חוזר בו מהצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – שיעור מס מופחת על מוצרי מזון בסיסיים) (הוראת שעה), התשפ"ג–2023, שמספרה פ/3486/25. תודה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה.
<< נושא >> נאומים בני דקה << נושא >>
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
הנושא הראשון על סדר-היום: נאומים בני דקה. חברי הכנסת המבקשים להירשם מוזמנים להצביע בעד. בבקשה. עד שנקבל את הרשימה, אני מזמין את חבר הכנסת אכרם חסון, שיהיה ראשון הדוברים, בבקשה.
<< קריאה >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << קריאה >>
- - -
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
בשמחה. לימור, את רוצה להתחיל? ראשונת הדוברים – הג'נטלמן אכרם חסון – בבקשה, לימור.
<< דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אזרחי ישראל, בכל שבוע אני ניצבת כאן כדי לספר על הפיגועים המושתקים ברחבי ישראל. בחודשים האחרונים מספרים לנו סיפורים על ירידת הטרור בשטחי יהודה ושומרון, אבל אני ניצבת כאן היום כדי להגיד את האמת שכולנו מרגישים בכבישים, ושעכשיו גם מספרים מוכיחים אותה שחור על גבי לבן. משקרים לכם באמצעות סטטיסטיקה.
איך יוצרים אשליה של שקט? פשוט מאוד, עושים מניפולציה בהגדרות. בפיקוד מרכז החליטו שטרור זה בעיקר פיגועי ירי. ואכן, אולי יש פחות פיגועי ירי, ועל זה הם בונים את כל הנרטיב שלהם. אבל מה שהם מסתירים מכם, מה שהם משתיקים, זו העובדה שכל שאר סוגי הטרור לא רק שלא ירדו, הם התגברו. תראו את הנתונים של "הצלה ללא גבולות" שנחשפו בערוץ 14, המלמדים על הזינוק המטורף בפיגועי האבנים: בשנת 2024 היו 1,868 פיגועים כאלו; ומה קרה ב-2025? המספר זינק ל-3,299. זו כמעט הכפלה. האם אבן שנזרקת על רכב נוסע ב-100 קמ"ש היא לא טרור? האם 655 דיווחים על סנוורי לייזר על רכב הם שקט? האם 296 השלכות צמיגים בוערים שנועדו לחסום צירים וללכוד משפחות הם ירידה בטרור? ומה עם 78 פיגועים נגד רועי צאן?
חבריי, הירידה בטרור היא מניפולציה של מספרים. סופרים קליעים, אבל מתעלמים מהסלעים; סופרים רובים, אבל מתעלמים מהאש שבוערת בכבישים. אני מסרבת לקבל את המצגות האלה יותר. אני דורשת שמערכת הביטחון תסתכל למציאות בעיניים. הטרור לא ירד, הוא פשוט שינה צורה, והוא מסוכן, והוא קטלני, והוא נמצא בעלייה דרמטית. אל תשתיקו את הנתונים ואל תפקירו את החיים שלנו. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה. הבא יהיה חבר הכנסת אכרם חסון. אחריו – חבר הכנסת סמיר בן סעיד. בבקשה.
<< דובר >> אכרם חסון (הימין הממלכתי): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, היום קיימנו בכנסת באולם ירושלים כנס מאוד מיוחד לחיזוק הקשר בין מדינת סין למדינתו, ישראל, וגם כדי לחגוג את חג האביב הסיני. הגיעה משלחת מסין – ארבעה נציגי ממשלת סין, ארבעה מהעיר מהגדולות בסין, שהקימה את הפארק הכי גדול על שם ישראל-סין, ועוד ארבעה נגנים, וכל הסגל הדיפלומטי – 11 איש ביחד עם שגריר סין, הקונסולים והעובדים הבכירים. הגיעו גם רב מאחינו היהודים, בישוף מהעדה הנוצרית, נציג העדה המוסלמית וגם נציג הדרוזים. הייתה ישיבה ושבת אחים גם יחד במטרה אחת – שסין, שהיא מעצמת-על, שהתחילה את הקשרים איתנו בשנת 1992 – סין העממית הוקמה ב-1949, שנה לאחר קום מדינת ישראל, ולצערי הרב, אנחנו לא הצלחנו לקדם את הקשרים איתם.
אנחנו גם הודינו להם, כי הם בין המדינות הבודדות שגינו את הרצח ומה שנעשה ב-7 באוקטובר בדרום ועמדו לצידנו, וגם לא אפשרו ל-20,000 עובדים סינים לעזוב את מדינת ישראל בשעתה הקשה. תמכו בנו ועמדו לצידנו. גם ביקשנו מהם שיעבירו את השגרירות לירושלים. אני חושב שבאמצעות חברי הכנסת אנחנו יכולים לקדם הרבה דברים שקשורים בדיפלומטיה ובקשרים כלכליים, בתחום החינוך, ההשכלה ועוד הרבה דברים.
אני מודה לחברי הכנסת שהשתתפו ולכל עובדי הכנסת שהיו איתנו ועזרו לנו בהצלחת הכנס הזה. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה, אדוני. אני רק מזכיר לכם שאלו נאומים בני דקה. אני לא עוצר אתכם, אבל תבינו שאלו נאומים בני דקה.
נברך את כל התלמידים שהגיעו לכנסת ישראל, ברוכים הבאים. חבר הכנסת סמיר בן סעיד, תפדל.
<< דובר >> סמיר בן סעיד (חד"ש-תע"ל): << דובר >>
תודה לך. התלמידים האלה הם מסח'נין, נחף וכל המקומות והערים ליד סח'נין.
אדוני היושב-ראש, קודם כול, אתמול בוצעו הריסות אצל משפחת אבו אל-קיעאן, ובייחוד אצל משפחת המורה השהיד יעקוב אבו אל-קיעאן, שהיה באום אל-חיראן. עברו אחר כך לחורה, הרסו להם את המקומות הזמניים שעשו להם. למרות שאני יכולתי להגדיר את זה ולעצור את זה בכמה חודשים, אבל בסופו של דבר יש הריסות. המדיניות הזו, לא צריך שהיא תמשיך. זה דבר ראשון.
דבר שני, אני מדבר על מהנדס המועצה, עובד ציבור, עובד מדינה, אומיה חסין אל-חלמי, מהנדס מועצת דיר חנא. אזרח. הוא עובד מדינה, אבל האיומים הגיעו ליד הבית שלו. לא ייתכן שאנחנו נמשיך להיות מאוימים אם אנחנו עובדי מדינה, אם אנחנו בונים בתים באדמות ההיסטוריות שלנו. או שאתם הורסים לנו, או שהממשלה הורסת לנו ולא פותחת שיח, או שאנחנו עובדי ציבור, וגם אז מאיימים עלינו. תודה לך.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה, אדוני. יעלה ויבוא חבר הכנסת יונתן מישרקי. לרשותך 15 דקות.
<< דובר >> יונתן מישרקי (ש"ס): << דובר >>
תודה רבה. מי שמכיר את סימון מכיר את הקונספט. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להעלות פה נקודה ולדבר עליה, נקודה חשובה שאמורה להרעיד את כל אמות הסיפין בבית הזה. אתמול בלילה נפרץ בית הכנסת דגל דוד בראשון לציון. חמישה ספרי תורה הושלכו על הרצפה, ובית הכנסת חולל. זה מקרה חמור שפוגע בלב הזהות היהודית, באמונה ובתחושת הביטחון של קהילה שלמה. ביום חמישי שעבר התרחש מקרה דומה בעיר יפו. גם שם בית כנסת הושחת בכתובות גרפיטי ובציורים בעלי משמעות מאיימת.
שני המקרים החמורים הללו מצטרפים למקרים נוספים – בקדימה-צורן היה גם במהלך השנה, ועוד מקרים חמורים. המסר שחייב לצאת מכאן היום באופן ברור הוא שפגיעה בבתי כנסת, בספרי תורה, במרחב הדתי, היא קו אדום. האחריות כמובן מוטלת על המשטרה, לפעול בנחישות לאתר את האחראים, להביאם לדין ולייצר הרתעה אמיתית בשטח. נדרשת נוכחות משטרתית מוגברת, חקירה רצינית ושיתוף פעולה עם הנהגות מקומיות כדי למנוע את המקרה הבא.
אני רוצה לומר שאני באופן אישי הייתי עד – הלכתי לבקר בבית כנסת כזה שחולל. המקרים האלה כואבים לכל מי שיש בו רגש ולב יהודי, לראות ספר תורה מחולל על הרצפה. אני קורא כמובן לגורמים שאחראים על האכיפה, למשטרה, למצות את הדין במהירות וביעילות. תודה רבה
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה.
תעלה ותבוא חברת הכנסת יעל רון בן משה.
<< דובר >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מצטרפת לברכות לתלמידים ולתלמידות היקרים שהגיעו אלינו מסח'נין, עראבה והסביבה. ובטח כשאתם כאן, זכות לברך את רב-סרן אלה, שמונתה היום לדוברת צה"ל בערבית. הקצינה המוסלמית הראשונה – אלה מקלנסווה. בהצלחה, קפטן אלה.
בהזדמנות זו אני שולחת ד"ש וברכות לחיילות שאני יודעת שצופות בנו עתה אי שם. אתן נהדרות, אתן אלופות בלי לעבור את בה"ד 1, מעצם התפקיד שאתן עושות. תמשיכו בעבודה המעולה שאתן עושות. השמיים הם הגבול בשבילכן.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה. איזו דרגה זה? סגן אלוף? רב-סרן?
<< קריאה >> קריאה: << קריאה >>
בינתיים רב-סרן.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
בינתיים.
<< נושא >> יום בנושא שנה לחזרת אזרחים ליישובי הצפון המפונים במלחמת חרבות ברזל << נושא >>
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
חברי הכנסת, נעבור לנושא הבא: ציון יום מיוחד בנושא: שנה לחזרת אזרחים ליישובי הצפון המפונים במלחמת חרבות ברזל.
ראשונת הדוברים תהיה חברת הכנסת יעל רון בן משה, בבקשה. חמש דקות.
<< דובר >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, כבוד שר האוצר, אי-אפשר להתחיל את הדיון לציון שנה להחזרת אזרחים ליישובי הצפון המפונים מבלי להתייחס ל-7 באוקטובר. האסון האמיתי התרחש באותו יום בדרום, וחובתנו לזכור ולהזכיר את תושבי הנגב המערבי ומשתתפי מסיבת הנובה שנטבחו, נחטפו ועברו מעשי זוועה בעוד אחרים מחרפים נפשם בלחימה ותוך מעשי גבורה. האסון הנורא הזה, שהוא כישלון מדיני וביטחוני, ילווה אותנו לעד, וממנו מתחיל גם השבר הנורא של הפינוי בצפון. פינוי שראשיתו, כפי שאמרתי, הוא בשבר ביטחוני, אבל המשיך בשבר חברתי וכלכלי אדיר, שעדיין לא נגמר.
עוד רבות ידובר על הפינוי עצמו – מה ואיך, והאם היה צריך, והאם כפי שבוצע – אבל בזמן הקצר פה, רק תארו לכם שאומרים לכם עכשיו שמפה אתם לא יכולים לחזור הביתה, מפה אתם הולכים לחדר באיזה מרכז פינוי – אם יש לכם מזל אז זה במלון – עם הבגדים שעל גופכם. שם תתאחדו עם בני משפחתכם, ותחיו עכשיו בחדר אחד עד יעבור זעם. אף אחד לא יודע להגיד לכם מתי זה יקרה. האם אפשר ללכת לבית הספר מחר? איפה בית הספר? ממה מתפרנסים? אתם לא תדעו את זה. אתם תצטרכו ללמוד ולהבין את זה לאט-לאט.
60,000 אזרחים ישראלים – כך היו ב-7 באוקטובר. אגב, צו הפינוי הגיע רק עשרה ימים מאוחר יותר. עשרה ימים המדינה בכלל לא הייתה באירוע. לא לגבי הצפון. היינו עסוקים בדברים אחרים. אבל ככה עשרה ימים אנשים התגלגלו עד שהגיע צו הפינוי. וגם אז הדברים לא התבהרו עבור אותם פליטים בארצם.
והמסע הזה עוד נמשך. ככה האנשים חיו במשך שנה וחצי, ולפני שנה המדינה הודיעה להם: אפשר לחזור הביתה. ואכן, חלק גדול מהאזרחים חזרו. וזכות גדולה להצדיע היום לחוזרים, שבחוסן אישי ומשפחתי אדיר שבו ליישובים שלא תמיד קל ונוח לחיות בהם. צריך שוב להזיז את הילדים ממסגרות החינוך, צריך שוב לחזור למקום העבודה או לייצר בכלל מקום עבודה חדש נוסף, שלישי או רביעי במהלך השנתיים האלה. יכול להיות שהמכולת השכונתית נסגרה, יכול להיות שהרופא המשפחתי עוד לא חזר או עזב, יכול להיות שהחוג שהילד היה רגיל ללכת אליו נסגר. אבל אותה אוכלוסייה עשתה את זה, ועושה את זה גם היום, וממשיכה להפריח את הגליל.
זה הזמן גם להזכיר את הרשויות המקומיות, העיריות, המועצות האזוריות, המועצות המקומיות. הן היו שם ב-7 באוקטובר. הן היו במרכזי הפינוי, הן היו ביום החזרה, והן עדיין נמצאות, מראשי הרשויות ועד העובדים והעובדות הסוציאליים שהולכים יד ביד עם התושבים.
זכות גם להזכיר את כל ארגוני החברה האזרחית, שהיו ועדיין נמצאים, ממכונות הכביסה במרכזי הפינוי – אתם אולי לא זוכרים, אני לא יודעת עד כמה שמנו לב לזה באמת תוך כדי הזוועה שהתחוללה בדרום, לאנשים לא היה איפה לעשות כביסה של הבגדים שעל גופם. שם ארגוני החברה האזרחית נכנסו, ובעוד הרבה מאוד מקומות, וגם היום, בהפעלה של לא מעט שירותים ביישובים, מחוגים ומרכזים לקשישים ועוד ועוד.
חובה היום להסתכל בעיניים גם לאלפי אזרחים שעדיין לא חזרו הביתה. אנחנו מדברים הרבה מאוד על קריית שמונה – בעיניי אנחנו לא מדברים מספיק – אבל רק שם יש כ-8,000 או 9,000 אזרחים שעדיין לא שבו. ופה התפקיד שלנו, חובה עלינו לבדוק מה קרה, למה הם לא חזרו, ומה עוד אפשר לעשות כדי שהם יחזרו. זה גם בשביל אותם אזרחים, שאנחנו פשוט חייבים להם, אבל זה גם הדבר הנכון למדינה.
ובהסתכלות לעתיד לשנת 2048, שנת ה-100 למדינת ישראל, כשנחיה כאן 16 מיליון או 18 מיליון אזרחים – ואני רק אומרת "שנת ה-100", אני ישר גובהת בסנטימטר, ואני רואה את החיוכים פה במליאה כשאנחנו מדמיינים את מדינת ישראל בת 100. נהיה פה 16 מיליון אזרחים. איך נדאג לזה שהפריסה הדמוגרפית תשרת את כלל האזרחים, תשרת את המדינה? הרי לא יעלה על הדעת שבעוד 20 שנים בצפון עדיין יחיו קצת מעל מיליון אנשים, כנ"ל בנגב, וכל הגידול הדמוגרפי יתרכז בין חיפה לבאר שבע. גם מי שגר באזורים האלה לא היה רוצה לחשוב שבין חיפה לבאר שבע יגורו 12 מיליון אזרחים. איך ייראו הכבישים? איך ייראו בתי החולים? איך ייראו שירותי הבריאות? איך ייראו שירותי החינוך?
היום המיוחד הזה מאפשר לנו לעצור לרגע. להסתכל מה נעשה מאז השיבה הביתה בשנה האחרונה, ומה עוד יש לעשות מחר בבוקר. וגם איפה אנחנו רוצים להיות עוד 10 ו-20 שנים.
אני מברכת גם את השר אלקין, שהצטרף אלינו ובקי מאוד בפרטים. ואדוני, יש לנו עוד עבודה רבה רבה רבה מאוד, ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת יעל רון בן משה. גם אתם הייתם מפונים, לא?
<< קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >>
אנחנו, כל היישוב, לא הסכמנו להתפנות, ואני שמחה שכך.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תעלה ותבוא חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי.
<< דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, קודם כול, אני רוצה להודות לחברת הכנסת יעל רון בן משה. את יזמת את ציון היום המיוחד לרגל שנה לחזרת אזרחים ליישובי הצפון המפונים בתקופת מלחמת חרבות ברזל. כל הכבוד, יישר כוח. גם אני אוהבת את הצפון. זה הבית שלך, שלי. זה המקום הראשון שאליו הגעתי כשעליתי ארצה; המקום שבו יש לי את מרבית חוויות חיי, המקום בארץ שבו הלב שלי נמצא. ובשנתיים האחרונות המלחמה הזאת נגעה ופגעה כמעט בכולנו.
כתושבת העיר כרמיאל בגליל חוויתי ימים שלמים שבהם יירוטים עפו ממש מעל הראש. שעות של פחד ואימה. ובתקופה הזאת אני אישית ליוויתי משפחות, תושבי יישובים שפונו גם מהגבול הדרומי וגם מהגבול הצפוני, והייתי בקשר גם עם אלה שלא פונו. ביקרתי כמה פעמים, לא פעם ולא פעמיים, בקריית שמונה, וגם באזורים וביישובים של הגליל העליון ומטה אשר. הדבר הבולט ביותר שאני זוכרת מהחודשים הראשונים מאז שפינו את תושבי הצפון זה שהתושבים שאלו: כיצד נשקם את הקהילה? כיצד נחזיר את התושבים שכבר טעמו חיים במקום אחר? אולי הוא פחות קסום, לא כמו הצפון המדהים שלנו, אבל הוא מציע מגוון שירותים ואופציות שאין לנו בפריפריה הצפונית.
אכן, ישנם פערים רבים בין הפריפריה למרכז כמעט בכל התחומים. גם לפני המלחמה הצפון נלחם על צמצום הפערים האלה. גם לפני מלחמה הצפון סבל משיעורי הגירה שלילית. שירותי בריאות פחות טובים, פחות אפשרויות תעסוקה – כל אלה היו חלק מהמציאות של תושבי הצפון. שיעור הבתים הממוגנים בצפון הוא הרבה יותר נמוך מהמרכז; תוחלת החיים של תושבי הצפון עומדת על גיל 81.3, לעומת תושבי המרכז – 83.4. זאת אומרת שאנחנו נמות שנתיים קודם לעומת תושבי מרכז הארץ.
לאורך שנים לא דאגו לפתח את הצפון, לא ייחסו לו את תשומת הלב הראויה שמגיעה לו. המלחמה רק החריפה את הבעיה.
עברה שנה שלמה מאז שהתושבים קיבלו אישור, הוראה לחזור הביתה. ואתם יודעים, תושבי הקיבוצים והמושבים חזרו די מהר; מעל 90% כבר משתקמים בבתיהם. לתושבי העיר קריית שמונה יותר קשה לחזור. כך לדוגמה כל ההטבות שמציעים עכשיו לתושבי קריית שמונה שיחזרו הביתה – גם עם כל התמריצים, לא בטוח שהם יהיו מוכנים לחזור לרמת החיים שהייתה להם לפני המלחמה אחרי שגילו את התשתיות השוות שיש למקום אחר להציע.
היום ניהלתי דיון בוועדת העלייה והקליטה, ודנו בנושא עידוד העלייה והקליטה של עולים חדשים ביישובי הצפון. המדינה חייבת להפעיל מדיניות רצינית, הוליסטית, שתעודד צעירים ועולים חדשים להגיע ולהישאר כאן ביישובי הצפון. חייבים גם להציע תמריצים לחברות הייטק להגיע ולהשתקע בצפון. לעודד משקיעים להשקיע באזור הזה.
אכן, סוף-סוף הכריזו על הקמת אוניברסיטת תל חי בקריית שמונה. אני בטוחה שזה ימשוך אוכלוסייה חזקה לאזור הזה, אבל בלי תחושת ביטחון, אף אחד לא ירצה לגור שם. אם תושבי הצפון לא ירגישו שהמדינה תגן עליהם במצב חירום, אם הם לא ירגישו שיש מענה לאיומים המרחפים על הגבול הצפוני, הם לא יישארו בצפון. הביטחון הוא הבסיס.
אסור שהצפון יקופח, ואסור גם שיחזור להיות מה שהיה לפני המלחמה. הצפון לא יכול להיות שוב פעם אזור מנותק. אנחנו לא רק שואפים לשוב ולהחזיר את תחושת החוסן, אנחנו שואפים למנף את הצפון, שיהיה חי, מפותח ומשגשג מאי פעם. תודה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת טטיאנה מזרסקי. יעלה ויבוא חבר הכנסת משה ארבל.
<< דובר >> משה ארבל (ש"ס): << דובר >>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, אני כמובן רוצה לפתוח בתודה לחברת הכנסת יעל רון בן משה על היוזמה לציון היום החשוב הזה כאן במליאת הכנסת. ואני רוצה לדבר, ברשותכם, על הגבורה האזרחית. ממשלת ישראל, ראשי הרשויות, כמובן – מי כמו דוד אזולאי במטולה, שלא פעם ולא פעמיים פגשתי אותו תחת אש ממש בהיותי שר הפנים, ואבטחת אישים לא אפשרו לי לצאת ממטולה למשך כמה שעות בגלל החשש, אבל דוד לא עזב את מטולה ונשאר ונאבק, וגם כשהבן שלו סיים קורס בצה"ל הוא לא עזב את מטולה ונשאר, ומעטים מאוד המנהיגים מהסוג הזה.
בנוסף למנהיגים, התברכנו בעם, בעם מופלא, אמיץ. ואני רוצה לציין בין הרבבות האמיצים הללו את איציק בוכריס, זיכרונו לברכה, בן קריית שמונה, שהערב ממש זה יום ה-30 לפטירתו. איציק לא סיפר לאף אחד, אבל הוא סבל מניוון שרירים, ולמרות האתגרים האישיים הקשים שהיו לו ולמרות המלחמה ולמרות הפינוי, איציק תפס חברים קרובים מקריית שמונה – את בר, תומר ואמנון עובד, שיש להם את "הקבב של עובד" בקריית שמונה, מוסד קולינרי ידוע – ובזמן המלחמה תחת אש שכנע אותם להמשיך לעבוד, לא לוותר למען החיילים הרבים שמגיעים, ולספק להם באמת כל יום את הארוחה הטעימה והחמה הזו. והם נשארו לעבוד תחת אש בקריית שמונה. ביקרתי אותם יחד עם ידידי היקר חבר המועצה יהודה חיים. בנוסף לאתגר האישי של המלחמה, הם בני דודים של החטוף השב עמרי מירן. הם באמת דוגמה ומופת לאנשים שמייצרים את הפסיפס המדהים של הארץ הזאת. אזרחים ששמו באמת את מטרת-העל של המדינה, החוסן הלאומי והאישי שלנו, לפני כל אינטרס אישי אחר. יכול מאוד להיות שהמוטיבציה הכלכלית שלהם הייתה לסגור ולקבל פיצויים, אבל הם הבינו שיש להם שליחות, שיש להם משימה, שיש לנו מדינה, שיש לנו ארץ שלא מוותרים עליה.
ובמפגשים שלי עם אותם אנשים, עם בני משפחת עובד, ראיתי באמת דמות הוד, שביום הזה, כשאנחנו מציינים את השנה לחזרה, אנחנו צריכים לזכור כמובן, להוקיר ולייקר את חיילי צה"ל, את הלוחמים הגיבורים, את האנשים שעשו את תפקידם – ראשי הרשויות, ראשי המועצות, אבל לא פחות מכל אלו, את אזרחי ישראל שיצרו חוסן. אזרחי ישראל הגיבורים הללו שהחליטו לקום ולעשות מעשה, לא להתבכיין. תחת אש כפשוטו ממש, עם מיגונית שצמודה למסעדה, יצרו מקום – באמת מוסד קולינרי מפואר. אבל לצד המטעמים הטובים שהם הכינו, היו שם הרבה לב והרבה נשמה. ואני חושב שהנשמה הזו היא הכוח המניע של אזרחי ישראל כולם, בצפון ובדרום, בקו העימות ובמרכז. ואת הגבורה האזרחית הזו אנחנו צריכים לציין, לעודד ולטפח. ירבו כמותם בישראל, אמן. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה לחבר הכנסת משה ארבל. תעלה ותבוא חברת הכנסת לימור סון הר מלך. אחרי לימור – יאסר חוג'יראת.
כבוד השר, יש לך אורחים למעלה, הם עושים לך שלום.
<< דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >>
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת ותושבי הצפון היקרים והגיבורים שלנו, בראשית דבריי אבקש להודות לחברת הכנסת יעל רון בן משה, תושבת הצפון בעצמה, על היוזמה והבאת הנושא והאתגרים לקדמת הבמה הציבורית.
אנחנו מציינים יום מיוחד מאוד, יום מאוד ייחודי – שנה לחזרתם של אזרחים ליישובי הצפון המפונים במלחמת חרבות ברזל. אבל עבורי הקשר איתכם לא התחיל ביום החזרה ולא יסתיים בו. אני נזכרת בביקורים במלונות המפונים בטבריה, בראש פינה, בירושלים, בתל אביב. ראיתי את העיניים שלכם, שמעתי את הקושי של המשפחות שנעקרו מהבית, מהקהילה, מהשגרה; שמעתי על האתגרים האין-סופיים שמביאה העקירה מבית ומקהילה. המחויבות שלנו אליכם היא חוב מוסרי וערכי עמוק, היא חובה ציונית, והיא עוברת דרך תביעה בלתי מתפשרת להכרעה צבאית. עמדתנו לאורך כל הדרך הייתה ונותרה ברורה: לא יהיה ביטחון אמיתי וארוך טווח מבלי הכרעה מוחלטת של ארגון החיזבאללה בלבנון. עם זאת, לצד המערכה הצבאית, התנהלה מערכה לא פחות קריטית – המערכה על השיקום, על הקהילה ועל התקווה והשיבה של התושבים.
ובחזית הזו, לצד האתגרים האדירים, אני מוכרחה לומר כאן מעל בית הכנסת: אני גאה בסיעת עוצמה יהודית על הזכות לעמוד בחזית השיקום באמצעות שר הנגב והגליל חבר הכנסת יצחק וסרלאוף. במהלך המלחמה שוחחתי רבות עם ראשי ערים ומועצות, שוחחתי עם תושבים, עם ועדי יישובים, כולם אומרים את אותו הדבר: השר וסרלאוף הוא מספר אחת בטיפול במפונים. אני מכירה את השר וסרלאוף היטב – הוא לא שר של כותרות, הוא שר של מעשים ושל נשמה.
אני רוצה לשתף אתכם בפרט שמעיד על דמותו. השר יצחק וסרלאוף לא הסתפק בדוחות ובישיבות ממשלה, הוא ביקש מראשי הרשויות את מספרי הטלפון הישירים של המפונים. הוא ישב והתקשר אליהם באלפיהם כדי לשאול ולדרוש בשלומם ומה חסר להם. גם הצוות בלשכה שלו היו שותפים למשימה הזו; הם הרימו טלפונים, הקשיבו למצוקות וטיפלו בכל פנייה באופן אישי. השר יצחק וסרלאוף לימד את כולנו על המשמעות של שליחות ציבורית במיטבה, והמעשים הללו תורגמו למספרים ולשינוי מוחשי בשטח: השר וסרלאוף הוביל תקצוב של 89 מיליון ש"ח עבור שיקום ראשוני במרחב העירוני, ו-56 מיליון ש"ח להפעלת מערכי אבטחה ביישובים צמודי גדר; הוא דאג ל-14 מיליון ש"ח לחיזוק החוסן הקהילתי, ול-120 מיליון ש"ח לבנייה ושיפוץ מבני ציבור ושיפור פני העיר. ראינו את ההשקעה ב-10 מיליון ש"ח להקמת מתחמי עבודה משותפים, ובסכום דומה לאירועי שוקי איכרים כדי להחזיק את העסקים המקומיים מעל המים.
נוספו עוד 134.5 מיליון ש"ח לשיקום תשתיות, וראינו איך המילים הופכות לקירות ולגגות. בקריית שמונה שופצו למעלה מ-73 מבני חינוך וציבור; בשלומי – 28 מבנים, ובמטולה עוד עשרה.
השר וסרלאוף הבין שהצפון צריך עתיד, לא רק הווה. לכן הוא אישר תקציבים לחינוך בלתי פורמלי, מימן רכזי צעירים בקריית שמונה, במטולה, בשלומי וביישובי קו העימות, והשיק את פרויקט "שובו הביתה" בלמעלה מ-10 מיליון ש"ח כדי להחזיר את הצעירים והסטודנטים הביתה.
השר יצחק וסרלאוף, בשם תושבי הצפון וגם בשמי, אני רוצה להודות לך על העבודה המאומצת, על הלב הפתוח ועל כך שלא הרפית לרגע. אנחנו נמשיך לעמוד לצד התושבים, להילחם על ביטחונם ולהבטיח שהצפון, שספג ושילם מחיר קשה, לא רק שישתקם, אלא ישגשג ויפרח יותר מאי פעם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה לחברת הכנסת לימור סון הר מלך. יעלה ויבוא חבר הכנסת יאסר חוג'יראת.
<< דובר >> יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, את האמת, אני אתחיל, איך מגדירים את הצפון? מה זה צפון? האם צפון זה חדרה צפונה? האם צפון זה יוקנעם צפונה? האם הצפון זה ביר אל-מכסור צפונה? האם זה צומת ראש פינה, טובא-זנגרייה צפונה? ההגדרה היא פתוחה. אני אציין כאן, כיושב-ראש ועדת המדע, עשינו סיור בצפון. יצא לנו לבקר במיגל, יצא לנו לבקר בקריית שמונה, בהאבים שם, וגם באוניברסיטת תל חי. ויצא לי להיות גם איזה יומיים דרך תוכנית מאוניברסיטת חיפה שנקראת דמוקרטיה מקומית, להיות יומיים בצפון, ללמוד יותר ויותר מה היה שם, לשמוע את התושבים, גם ממטולה. ישנו גם במטולה. גם בערב אל-עראמשה, גם בקריית שמונה, גם מהקיבוצים מסביב שמענו על כל הדברים הטובים וגם על מה שהיה, ובעצם אפשר ללמוד ממה שהיה, ויש שתי סוגיות: של הפינוי והחזרה.
אני אקח דוגמה אחת – ערב אל-עראמשה. ערב אל-עראמשה הוא יישוב בדואי שיושב על הגבול. יש שם איזה 1,800 תושבים. כשהחליטו על פינוי, שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר, התוכנית הייתה – 700 מהם פונו לבית מלון בנצרת, ו-200 פינו לאן? למזרח ירושלים. הם לא עשו שיעורים מוקדמים בעצם, לא לקחו בחשבון את התרבות, את המנהגים של אותם תושבים. מדובר בתושבים בדואים. במזרח ירושלים הם לא הסתדרו, תוך ימים התחילו לחזור צפונה. גם בתוך בית המלון לא הסתדרו. אנשים התחילו להיכנס למצוקות כלכליות, אנשים התחילו לחזור ליישוב שלהם. בתוך חודשיים, שלושה, כל היישובים של ערב אל-עראמשה חזרו, למרות המלחמה, למרות שהיה צו אלוף פיקוד. כולם חזרו לשם. למה? כי גם שמעו שמי שנמצא בתוך הבית שלו מקבל כסף, מקבל 600 כל יום, ומי שנמצא בבית מלון – יש לו מצוקה כלכלית. אז המדינה לא לקחה בחשבון לעשות טיפול נכון באותם תושבים מפונים בדואים, לא התחשבו במנהגים שלהם, בתרבות, בזמן הפינוי וגם בזמן החזרה. לכן הם הרגישו שהם בעצם מוזנחים, שקופים, אף אחד לא ראה אותם.
אנחנו נלך לסיפור של קריית שמונה. גם הפינוי לא היה פינוי מושכל. לקחו אותם – חלק שמו בתוך בתי מלון, בלי לתת חשיבות לשמירה על קהילות ולכידות. למרות זאת, במטולה לדוגמה, שמענו סיפור אחר. שם נכנסה ישר לעבודה גם הרשות המקומית וגם מי שהיו אחראים על החירום, ונפל להם האסימון. אמרו: אם אנחנו בעצם נתחיל לפנות אנשים בצורה אקראית זה גם יעשה בעיה, ולכן מה שעשו, הם הצליחו לפנות את התושבים שלהם למקום אחד, לבית מלון אחד או שניים, וככה שמרו על הקהילות. זה מה שעזר, אחרי שהחזירו אותם, בעצם הם חזרו כולם, כמעט 90% חזרו למטולה. אבל לקריית שמונה אנחנו רואים, אנחנו יודעים היום, חלק גדול מהתושבים עדיין לא חזר, ולכן זה סיפור שצריך ללמוד ממנו.
לגבי הנושא של תקציבים ו-09 וכו'. אני אומר, יש את ה-09, אבל יש את המעטפת סביב 09. אם אתה לא מחזק את המעטפת סביב 09, גם 09 לא יצליח ולא יתקומם ולא יחזור למה שהיה. אנחנו צריכים להחזיר אותם ליותר טוב.
כל הנושא של תעסוקה – אנחנו דנים בוועדת המדע והטכנולוגיה, דנו כמה פעמים על סוגיות שונות, איך להמציא עוגנים של צמיחה כלכלית – אחד מהם דובר, והיה דיון על הקמת מושבה רפואית או מושבה אקדמית ליד ראש פינה, שתהיה העוגן של בית הספר לרפואה, ומסביב להגדיל ולהוסיף עוד מקצועות בריאות, ואולי מסביב לזה אפשר להכניס עוד תעשייה וכו'. גם היום היה דיון. מה שעלה שם בעצם זה שצריך לקדם טכנולוגיה למה שיש בתוך הצפון. זאת אומרת, לחזק, לקדם את הטכנולוגיה בנושא של חקלאות, אגריטק, פוד-טק, זה דברים שבעצם הצפון הוא ייחודי בהם, ולכן צריך לחזק אותם ולקדם אותם כדי שאנשים שיגיעו לשם וזה יעבוד, הם יישארו שם. לכן אני אומר, אחד הנושאים שעלו זה תמריצים, לתמרץ את החברות שמגיעות לשם. לתת תמריצים לאנשים גם שיעבדו שם, וכל הנושא הזה שעלה היום, עבודה מרחוק, שחברות הייטק יאפשרו עבודה מרחוק לאנשים מהצפון.
לכן אני אומר, חשוב מאוד לתקצב גם את כל המעטפת מסביב ל-09, כבוד השר אלקין, ולקחת בחשבון את היישובים הערביים, שהם גם מהווים מקור לכוח אדם, והם חלק מהפסיפס של הצפון, שצריך גם לתקצב אותם ולחזק אותם. אם אנחנו מחזקים את כל היישובים שם, אפשר שיהיה לנו צפון יותר חזק, יותר משגשג, שכל אחד ירצה לגור שם. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה, אדוני. יסכם את הדיון השר זאב אלקין, בבקשה.
<< דובר >> השר במשרד האוצר זאב אלקין: << דובר >>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני קודם כול רוצה לברך את חברת הכנסת יעל רון משה על היוזמה הזאת, אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב. אומנם היום הזה – אנחנו עדיין לא שנה, השנה היא ב-1 במרץ; הכנסת פינתה דווקא את יום שלישי הזה, אבל אני חושב שהשיח גם על הפינוי שהיה וההשלכות שלו וללמוד לקחים ממנו, וגם ההסתכלות על תהליך החזרה והשיקום ובוודאי קדימה על תהליך הפיתוח הוא מאוד מאוד חשוב, והבית הזה – חשוב מאוד שייתן עליו את דעתו. אגב, אני דווקא מצטער שלא כל הסיעות בבית לקחו חלק בדיון הזה ולא כולם מיוצגים כאן. אני חושב שיש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה.
אני קודם כול אשתף אתכם בנתונים, שיכול להיות שחלקם גם עלו היום בוועדות השונות של הכנסת בדיונים שהתקיימו. אנסה לתאר בקווים בסיסיים מה באמת היו צעדי הממשלה בהיערכות לתהליך החזרה והליווי שלו, וגם קצת לשתף אתכם בהסתכלות פנים קדימה. אני רק אעיר לפני שאני איכנס לתהליך החזרה, בכל זאת, אומנם לא הייתי חבר בממשלה בתקופת הפינוי ולא השתתפתי בתהליכי קבלת החלטות, אבל אני בכל זאת אעיר לחבר הכנסת חוג'יראת שאני לא בטוח שהוא מתאר נכוחה את פני הדברים. קריית שמונה פונתה אחרי מטולה, לא באותו זמן, ולכן המציאות הייתה כבר אחרת. לא היו מקומות בכלל בבתי מלון בארץ, היה פה אתגר גדול מאוד בכלל למצוא מקום לכל המשפחות, כי אף אחד לא תכנן מלכתחילה לפנות את קריית שמונה. זה דבר אחד.
בכלל, הפינוי לבתי מלון לא היה תוכנית ממשלתית מוכנה מראש. ההיערכות הייתה לפינוי לבתי ספר, וזאת הייתה החלטה תוך כדי תנועה, קודם בדרום ואחר כך בצפון, לפנות אנשים לבתי מלון ולא לבתי ספר, כמו שזה תוכנן מלכתחילה. אגב, טוב שכך. התנאים בבתי ספר היו הרבה יותר גרועים. ברור שזה עלה למדינה הרבה יותר כסף, אבל אני חושב שההחלטה הייתה נכונה מאוד.
כשהתקבלה ההחלטה אחרי הרבה לבטים לפנות את קריית שמונה, האתגר הגדול היה בכלל למצוא מקומות פנויים. לכן כבר לא הייתה אפשרות לפנות את כל העיר כקהילה אחת, כי לא היה לאן.
<< קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >>
- - - זאת כוכבית לדיון, אולי היינו חוזרים יותר מהר הביתה, אולי זה היה מניע מהלך צבאי.
<< דובר_המשך >> השר במשרד האוצר זאב אלקין: << דובר_המשך >>
בהתחשב בזה שמבחינה ביטחונית הפינוי נמשך שנה וחצי, בטח אי-אפשר להתקיים שנה וחצי בבית ספר.
<< קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >>
זה בדיוק מה שאני אומרת.
<< דובר_המשך >> השר במשרד האוצר זאב אלקין: << דובר_המשך >>
האם נכון היה לפנות? זאת סוגיה אחרת, אבל אני לא איכנס אליה כאן. אני רק אסביר לחבר הכנסת חוג'יראת, בעקבות מה שהוא העיר, שמה שהיה אפשר לעשות עם מטולה כבר אי-אפשר היה לעשות עם קריית שמונה, פשוט מבחינת מלאי החדרים שהיה במדינת ישראל.
<< קריאה >> יעל רון בן משה (כחול לבן – המחנה הממלכתי): << קריאה >>
- - - לא, לא, ברור. ברור שאנשים לא היו נשארים שנה באולם ספורט. עכשיו השאלה היא לאן הם היו הולכים. אני אומרת, יכול להיות שאם הם היו חוזרים הביתה וכל מהלך הדברים היה מתנהל אחרת – בסוף זה דיון היפותטי, וחבל על - - -
<< דובר_המשך >> השר במשרד האוצר זאב אלקין: << דובר_המשך >>
אני מתייחס למה שהיה, לא למה שהיה יכול לקרות. אגב, מבחינת נתוני החזרה אתה טועה. נתוני החזרה במטולה הרבה יותר נמוכים מקריית שמונה למרות שהיא פונתה כקהילה, מסיבות אחרות לגמרי. לא, דווקא לא בגלל שהיא הרוסה, מסיבות אחרות, אבל אני לא איכנס אליהן כאן. אני רק אומר שהקשר הזה לפינוי לא נכון, הוא לא נתן את התוצאה שדיברת עליה.
עוד הערה אחת על ערב אל-עראמשה. אני דווקא ביקרתי ביישוב הזה, שוחחתי עם תושבים ומדבר הרבה עם ראש המועצה שלהם. בסך הכול, אני לא חושב שיש להם מה להתלונן על היחס של המדינה, ואני תכף אסביר למה. זה נכון שליישוב כזה קשה מאוד להתארגן בבית מלון, ואני חושב שפתרונות אחרים היו יכולים להיות יותר נוחים לו, אבל בסוף מה שקרה כאן, הרי כל תושבי ערב אל-עראמשה עברו למסלול של קבלת כסף משמעותי מהמדינה ברמה היומית. הנוסחה המפורסמת – 100, 200, שבפועל הביאה למשפחות 20,000 שקל לחודש, אפילו יותר. צריכים להגיד את האמת, רובם המוחלט חזרו הביתה די בהתחלה והמשיכו לקבל את הכסף הזה. המדינה לא התקטננה ולא פנתה אליהם ולא אמרה: אם חזרתם, לא נשלם. בפועל, במשך שנה וחצי אנשים גרו בבתים שלהם, תוך סיכון ביטחוני שהיה שם – זאת ההחלטה שהם קיבלו – אבל קיבלו מהמדינה המון המון כסף.
<< קריאה >> יאסר חוג'יראת (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << קריאה >>
- - -
<< דובר_המשך >> השר במשרד האוצר זאב אלקין: << דובר_המשך >>
לא היה איסור לחזור. היה צו על שטח צבאי סגור, אבל התושבים יכלו להיכנס, והייתה המלצה של המדינה להתפנות. המדינה לא פינתה בכוח אף תושב בצפון, וגם בקריית שמונה אחוז מסוים של התושבים נשארו לאורך כל המלחמה. גם ביישובים אחרים. לא היה יישוב, נדמה לי, שלא נשאר בו אף אחד. נשארו, נשארו מעטים, אבל לא הייתה חובה לעזוב, הייתה דרך לעזוב. אני רק אומר שתושבי ערב אל-עראמשה – המדינה הייתה מאוד לארג'ית, בשפת הרחוב, ואפשרה להם לקבל מענק חלופי לבתי מלון, למרות שכולם ידעו שהם נמצאים בבתים שלהם, ולכאורה, פורמלית, זה לא היה צריך לקרות. זאת רק הערה, שנדע מה היה באמת. לכן, הם בוודאי לא הופלו לרעה בהקשר הזה. אגב, היה עוד יישוב כזה, יישוב עלאווי, בע'ג'ר – אותו הדבר. הוא אפילו לא התפנה; הוא נשאר במקום, והתושבים קיבלו שם סכומים משמעותיים מאוד כאילו הם התפנו.
מפה אני מגיע כבר לסיפור החזרה. קודם כול, נתונים. הנתונים שאני מביא כאן נכונים לספטמבר 2025, ואני אסביר למה: בקיץ נגמר המימון של המדינה לפינוי, ולכן גל החזרה האחרון היה לקראת 1 בספטמבר. מפה והלאה זה פחות או יותר המצב. כמובן, יש אנשים שלא חזרו בספטמבר והחליטו לחזור אחר כך – למשל הסטודנטים בתל חי, שבכלל חזרו בסוף אוקטובר, והם לא נכנסים לסטטיסטיקה הזאת. מצד שני, אני מניח שיש משפחות – וזה תמיד קיים באירועים מהסוג הזה – שחזרו ועזבו שוב. גם גלים כאלה קיימים, וצריך להיערך לזה. בגדול, בספטמבר זאת הפעם האחרונה שהמדינה מדדה בצורה משמעותית ורצינית את המספרים באמצעות מפקדת אלון בפיקוד העורף ובאמצעות פיקוד צפון דרך הרבש"צים. לכן, הנתונים פחות או יותר מאומתים. כל מה שהתפרסם אחרי זה מאוד מאוד פלואידי, כי לא הייתה שם בקרת נתונים ברמה שמפקדת אלון ופיקוד צפון ידעו לעשות.
הנתונים הם אלה: נכון לאמצע חודש ספטמבר בשנה שעברה חזרו הביתה כ-87% מכלל התושבים, 55,500, וכמובן כתוצאה מזה לא חזרו 13%. אני חייב להגיד שמצד אחד כואב לי על כל משפחה שלא חזרה. מאוד צריכים אותם בצפון, ואני מקווה שאת חלקם נצליח לשכנע. מצד שני, אגיד לכם ביושר – אף פעם לא אמרנו את זה לפני תחילת תהליך החזרה כי לא רצינו לרפות את הידיים – ההערכות שהיו במסדרונות הממשלה, של אנשי מקצוע, היו שאחוזי החזרה יהיו נמוכים בהרבה מ-87%. דיבר כאן חבר הכנסת ארבל – הוא כבר יצא – על התושבים האמיצים שלמרות הכול חזרו הביתה. גם את, יעל, דיברת על כך.
אני חושב שאת המספר הזה צריכים קודם כול לזקוף לזכותם. המדינה עשתה צעדים, עזרה ופעלה, אבל ההחלטה הזאת אחרי פינוי של שנה וחצי, חלקם שנתיים, אחרי שהם נחשפו, כמו שאמרה חברת הכנסת מזרסקי, לרמת שירותים אחרת במרכז, אחרי שחלקם הכו שורשים כבר במקום – שנתיים זה המון זמן. אתה מוצא מקום עבודה, אתה מתארגן במערכת החינוך – עם כל הנתונים האלה – אני כבר לא מדבר בכלל על דינמיקה שלילית שהייתה בצפון והגירה שלילית והכול – עם כל הנתונים האלה, אחוז חזרה של 87% זה כמעט בגדר נס.
<< קריאה >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << קריאה >>
אפשר להגיד על קריית שמונה?
<< דובר_המשך >> השר במשרד האוצר זאב אלקין: << דובר_המשך >>
תכף אני אגיד. אני מדבר קודם כול על כלל המפונים, והנס הזה הוא בראש ובראשונה בזכות התושבים, האהבה שלהם לאזור הזה, ההיצמדות שלהם לקרקע, למקומות שבהם הם גדלו.
<< קריאה >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << קריאה >>
- - - קיבוצים ומושבים למעלה מ-90%.
<< דובר_המשך >> השר במשרד האוצר זאב אלקין: << דובר_המשך >>
הינה, גם פה, שמעתי מה שאמרת, את טועה. תכף אני אשתף אותך בנתונים. אבל אני קודם כול רוצה להצדיע לתושבים – אני בטוח שבשם כולנו – על הגבורה הזאת וההחלטה לחזור ולבנות מחדש את החיים בחבל הארץ הזה. זה בעיניי הניצחון האמיתי, כי זאת התשובה – אנחנו חוזרים ובונים, ובונים הרבה יותר חזק וגדול ממה שהיה.
עכשיו קצת לתוך הנתונים. יש יישובים שאחוזי החזרה שם הם 100% ומעלה. אני אתן לכם דוגמאות: יש יישובים שאחוזי החזרה הם 120%. שלומי, למשל, יישוב עירוני – דיברת על קיבוצים ומושבים שחזרו באחוזים יותר גדולים. שלומי, שהוא יישוב עירוני, חזר ב-110%. זאת אומרת שהגיעו עוד הרבה תושבים חדשים בנוסף לאלה שחזרו. שלומי חזר ב-100% כמעט וקלט תושבים חדשים תוך כדי תהליך החזרה, וכבר עבר 110% בהשוואה למה שהיה במלחמה. זה מספר שאומר הרבה.
לגבי הצד השני, היכן שיש בעיות – בניגוד למה שמקובל לחשוב, דווקא אחוזי החזרה הנמוכים ביותר הם לא בקריית שמונה. אחוז החזרה בקריית שמונה הוא 76% – זה המצב בספטמבר 2025, וזה המון לעיר. עיר שמאבדת רבע, יש לזה המון השלכות – כלכלה, עסקים, רבע לקוחות נעלמו, מוסדות חינוך. זאת דרמה בעיר לאבד פתאום רבע מהתושבים, אבל זה המספר הנכון, 76%. אגב, לא כולל סטודנטים, כי סטודנטים חזרו קצת יותר מאוחר. לכן, כנראה המספר האמיתי של החזרה יותר גבוה.
לעומת זאת, ישנם יישובים כפריים, גם קיבוצים וגם מושבים, שאחוז החזרה בהם אפילו נמוך יותר מכך. אני כבר לא מדבר על מטולה, שם זה 48%. מנרה – 52%; שתולה, שהיא מושב – 52%; משגב עם, שזה קיבוץ – 63%. אין בדיוק הלימה בין אופי היישוב לבין אחוזי החזרה. יותר מכך, אני נתקלתי בתופעות של יישובים שממש סמוכים אחד לשני, הם מאותו סוג, למשל שני מושבים או שני קיבוצים – באחד אחוזי החזרה קרובים ל-100%, ובשני הם מאוד מאוד מדשדשים. אין פה איזושהי חוקיות, וזה תלוי המון בחוסן של הקהילה, בהנהגה המקומית גם של הרשות המקומית – במקרה הזה, אלה יישובים כפריים של מועצות אזוריות – גם בהנהגה היישובית, אם אנחנו מדברים על יישובים כפריים.
בהרבה מאוד מרכיבים יהיה מעניין לנתח את זה בדיעבד, אבל אתה לפעמים עומד ומשתאה ואין לך הסבר: שני יישובים חטפו באותה מידה ירי בכינון ישיר, אותה רמת סיכון, ובאחד חזרו כמעט כולם ובשני להפך, יש בעיה וצריך לחזק. אז זה קודם כול לגבי המספרים. אני חושב שהמספרים האלה מאוד מאוד מעניינים ועוד ייחקרו בטח גם כהפקת לקחים לעתיד.
עוד נתון אחד מספרי, לפני שאני אתאר פה את פעולות הממשלה, שגם הוא מלמד על אופי של אוכלוסייה שחזרה. הופתענו מאוד ממנו, אגב, חבריי חברי הכנסת. כשמשרד החינוך בדק מה מספר התלמידים ב-1 בספטמבר בכל מוסדות החינוך ביישובים האלה הוא גילה שהמספר הוא 95% ממה שהיה ב-1 בספטמבר לפני המלחמה, זאת אומרת יותר גבוה מאחוזי החזרה הכלליים. מה זה אומר? כנראה שזה אומר שמשפחות עם ילדים קטנים חזרו באחוזים גבוהים יותר מהממוצע. זה מאוד מעניין וחשוב, אגב. זה מלמד על כך שיש גרעין חזק וקשה בחבל הארץ הזה שהוא ימשיך את הדרך. כי אם היינו מגלים שדווקא משפחות עם ילדים נשארו באחוזים יותר גבוהים בחוץ ולא חזרו, היינו צריכים להיות מאוד מאוד מודאגים מהסוגיה של ההמשכיות. זה גם עוד נתון אחד מעניין שרציתי לשתף אתכם.
כמה משפטים על ההיערכות הממשלתית לתהליך הזה, איך תפסנו אותו, מה עשינו ומה הלאה. קודם כול, כך קרה שאני נכנסתי לתפקיד בערך, נדמה לי, שבועיים לפני החתימה על הסכם הפסקת האש. זאת אומרת שנכנסתי לתפקיד של האחריות הזאת של שיקום הדרום והצפון, ואז פגשה אותי, כחבר קבינט קודם ואחר כך כחבר ממשלה, ההחלטה להגיע להסכם הפסקת אש. ואז כמובן השאלה הראשונה ששאלתי: אוקיי, מה תוכנית המגירה לחזרת התושבים? והתברר שאין. והיינו צריכים למעשה לבנות אותה תוך כדי תנועה, כשמצד אחד צה"ל נתן לנו תאריך, 1 במרץ – זה התאריך המשוער שלדעת צה"ל חשבו שיהיה ניתן לחזור ממנו והלאה. אגב, באופן מקרי זה נפל בול על אותו תאריך שהתחילה החזרה של תושבי דרום שנה קודם, אז יכולנו להשוות וללמוד מהניסיון שהיה שם. ומפה היינו צריכים לבנות למעשה את כל המבנה. וההחלטה הניהולית הראשונה שקיבלתי, דווקא לאור הסיפור הזה – אני משנה את הכיוון. אם קודם עסקו בלהכין תוכנית חמש-שנתית שתתעסק גם בצמיחה וגם בפיתוח ובכול, תכלול עשרות משרדי ממשלה, הבנתי שאם אני אמשיך בדרך הזאת בלבד, אנשים יחזרו ב-1 במרץ, ושום דבר לא יהיה מוכן. ואמרתי: אנחנו מחלקים את המסלולים. אנחנו ממשיכים לעסוק בפיתוח ובצמיחה, אבל במקביל מעבירים החלטות ממשלה מיידיות למה שמוכן ודחוף, ובראש ובראשונה היערכות לחזרת התושבים. ובדרך הזאת נהגנו.
רק לצורך השוואה, יחד עם ההחלטות שעברו ביום ראשון בישיבת הממשלה בקריית שמונה, אנחנו היום נמצאים במצב שאם התקציב שהוקדש לקו העימות כולו היה 12 מיליארד שקל – 7 מיליארד ממנו כבר חויבו בהחלטות הממשלה השונות, כולל החלטות ממשלה שהתקבלו ביום ראשון – יצא לדרך, פועל, חלקו כבר בוצע, חלקו יתבצע, חלקן זה פעולות רב-שנתיות. אבל הממשלה חייבה את עצמה בכסף הזה, והוא כבר נמצא במשרדי הממשלה הרלוונטיים, ברשויות הרלוונטיות ובאפיקים הנדרשים, ונשאר להחליט על עוד כ-5 מיליארד, מתוכם כ-600 מיליון שקל זה רמת הגולן, וכל השאר זה הכסף שנשאר למרכיבים שעוד לא אושרו.
ההחלטות הראשונות שבאו באו בתחום ההיערכות לחזרת התושבים – אלה הם הדברים המיידיים. קודם כול הממשלה לקחה 200 מיליון שקל ואמרה: אנשים חוזרים, יש פה תשתיות ציבוריות, בראשן מוסדות חינוך, הם צריכים להיות מוכנים ב-1 במרץ. לכאורה לא צריך את הממשלה, יש מס רכוש, כל מבנה שנפגע – מגיע לו החזר. אבל היה ברור לנו שזה לא יספיק, כי למס רכוש יש כללים מאוד מאוד קפדניים. מס רכוש נותן את הערך כפי שהוא היה בזמן הפגיעה. למשל, אם היה לך בית ספר ישן והוא נפגע, אתה תקבל מימון כמה עולה בית ספר ישן. אם בית ספר נפגע משמעותית, אי-אפשר לבנות בית ספר ישן, אפשר לבנות רק בית ספר חדש, אז מישהו צריך לשלם את ההפרש.
או דוגמה אחרת. במוסדות היו חיילי צה"ל. אם יש נזק משמעותי, מס רכוש מכסה את זה, אבל אם זה פשוט בלאי בגלל השימוש, כי בכל זאת כיתות הפכו לחדרי מגורים של החיילים שלנו, אז אף אחד לא מפצה על זה. ברור שהמוסד הוא לא שמיש אחרי כזה שימוש במשך שנה וחצי, ולכן אחת מההחלטות הראשונות שקיבלנו, ממש תוך שבוע בערך, שצריכים להביא כסף. ואז שאלו אותי כמה כסף. לכו תספרו את כל הנזק, תגידו כמה צריך, תנמקו. אמרתי: לא, לא, זה לא יעבוד ככה, כי כשנסיים לספור התושבים כבר יחזרו. נעשה הפוך – אנחנו ניקח איזשהו מספר מספיק משמעותי, ניתן אותו כמקדמה לכל הרשויות לפי איזשהו מפתח אומדן של גודל השטח הבנוי של מבני ציבור, נבנה כלל שמוסדות חינוך – מטפלים בהם קודם, בראש ובראשונה. נצא לדרך, כל מה שיהיה חסר נשלים בהחלטה משלימה. עד אז נספור ונדייק. וזה מה שעשינו, וזה מה שאפשר ב-1 במרץ לחזור בפועל למוסדות חינוך שהיו שמישים ופעילים.
ועוד כלל אחד שקבענו: לא מתקטננים. אם כבר משפצים בגלל מה שקרה, עושים את זה ברמה יותר גבוהה ממה שהיה לפני המלחמה, ב-10%, 15%, 20%. משקיעים קצת יותר כסף כדי שבסופו של דבר לפחות הילדים ירגישו את ההבדל כשהם חוזרים הביתה. זה לא אומר שבונים בית ספר חדש במקום ישן, אבל זה אומר שבית ספר ישן מקבל שיפוץ שברגיל הוא בדרך כלל לא קיבל בסטנדרט הזה במשך שנים רבות. היו לי אפילו כל מיני קטעים מרגשים – באחד מבתי הספר בקריית שמונה שהגעתי אליו לקראת 1 במרץ, המנהלת אמרה: הכול השתנה פה, מאוד מאוד דרמטי, הרבה יותר טוב ממה שהיה לי לפני המלחמה, אבל יש לי חלום – אני צריכה להחליף את הדשא הסינטטי בחצר בית הספר, כי הילדים נפגעים שם ויש שם בעיה, ואולי זאת ההזדמנות. אם כבר אז כבר. ואישרנו את זה כחריג, וחזרתי לאותו בית ספר אחר כך, והדשא הסינטטי הוא כבר חדש, ובית הספר מימש את החלום שלו שהוא נלחם עליו. היא אמרה: עשר שנים אני נלחמת, אין לי כסף לעשות את זה, ובסוף קרה.
ההחלטה הבאה שהיינו צריכים לעשות זה כמובן היערכות. למשל, חוזרים תושבים – הרשות המקומית צריכה יותר כסף. אפילו פינוי זבל, כמות הזבל שיוצאת לרחוב היא מטורפת אחרי ששנה וחצי אנשים לא היו בבית. פינוי פסולת. חוזרים ילדים, בהתחלה – ותכף אני אגיד על זה משהו – לא מייד כולם. זה אומר שהכיתות הן הרבה יותר קטנות ממה שבדרך כלל. מה עושים עם זה? משרד החינוך לא מרשה לקיים כאלה כיתות. אז אופציה אחת שעלתה: בואו נקים בתי ספר מיוחדים למפונים בתוך היישובים שהם חזרו אליהם. כי אי-אפשר להקים מוסד רגיל, כי אין מספיק ילדים. ואני התנגדתי לזה. גם משרד החינוך חינוכית התנגד לזה. אם ילדים כבר חוזרים הביתה, הם צריכים לחזור למסגרות שלהם ולהרגיש שהינה החיים מתחילים להיבנות מחדש, ולא להיות עוד פעם בבית ספר מיוחד למפונים בתוך העיר שלהם עצמם. איך פותרים את הפלונטר? שמים כסף כדי שיהיה אפשר להחזיק כיתת גן מתחת לתקן, כיתת בית ספר מתחת לתקן, לפחות בחצי השנה הזאת של תהליך החזרה ההדרגתי. וזה מה שעשינו. המדינה שמה 150 מיליון שקל לטובת המטרות האלה של כיתות קטנות, של הסעות חריגות. אמרנו: ילדים שההורים שלהם עוד לא יחזרו אבל הם גרים בצפון ורוצים לנסוע לבתי הספר שלהם, נאפשר להם. נהיה מאוד מאוד גמישים בתהליך הזה.
החלטה נוספת שהיינו צריכים לקבל, והיא הייתה מאוד משמעותית ולא פשוטה, זו השאלה איך חוזרים. האם חוזרים כולם בבת אחת ב-1 במרץ? לא בפקודה, כי המדינה לא יודעת לתת פקודות, אבל היא יכולה להגיד: מ-1 במרץ נגמר הפינוי מבחינת צה"ל, אני לא מממנת אף אחד. אם אנשים רוצים להישאר במרכז יותר, שיעשו את זה מכספם, אבל אני כמדינה מפסיקה את המימון.
ואני די מהר הגעתי למסקנה שזה לא נכון. 1. זה לא עבד ככה בדרום, ואין סיבה להפלות; 2. 1 במרץ זה כבר שני שלישים של שנת הלימודים מאחורינו. מי שיש לו לימודים במוסדות חינוך – לא כולם מוכנים לקחת את הילדים באמצע ולהוציא אותם מהמסגרת, להכניס אותם למסגרת חדשה. ולכן היה ברור לי שיהיו הרבה משפחות שיעדיפו להישאר עד הקיץ. ואז אמרנו: אנחנו ניתן כסף לאנשים כמענק מיוחד. הוא לא יהיה באותו סדר גודל כמו שהיה בזמן הפינוי, אבל מספיק להישאר בשכירות עד הקיץ. כן, עדיין הוא היה מענק מאוד נדיב מצד המדינה, ונגיד: תעשו מה שאתם מחליטים. מי שרוצה להישאר בפינוי – הינה, יש לו את הכסף לפחות עד יולי. מי שרוצה להישאר במלון עד תחילת יולי – נמשיך לשלם מלונות, אז הוא לא יקבל כמובן מענק; ומי שרוצה לחזור ב-1 במרץ ולקבל את הכסף הזה להתארגנות במקום החדש, כי יותר קשה בחודשים הראשונים, כי עוד לא כל העסקים חזרו לפעול ועוד אין איפה לקנות וצריך לנסוע יותר רחוק ויותר הוצאות והכול, הוא ייקח את הכסף הזה וייעזר בו. וכמובן, זאת הייתה החלטה מאוד משמעותית, שעלתה למדינה לא מעט כסף מהתקציב הזה של השיקום, אבל גם היום בדיעבד אני בטוח שזאת הייתה החלטה נכונה, שאפשרה לכל משפחה לעשות את זה בקצב משלה.
סוגיה נוספת שעלתה, והיא לא הייתה בדרום, והיא חסרת תקדים במדינת ישראל – אגב, אני זורק את זה ככפפה גם לבית הזה מבחינת החקיקה – מדינת ישראל אף פעם לא חוותה פינוי של שנה וחצי, שנתיים. מתברר שכשבן אדם לא בבית שנה וחצי, שנתיים, גם אם לא נפל שם טיל, יש נזקים לבית. קראנו להם באיזושהי כותרת "נזקי עזובה" מכל מיני סוגים: מכרסמים נכנסו לבית והפכו אותו לחלוטין ופגעו ברכוש; הייתה רטיבות, אף אחד לא טיפל בה. תחשבו, כל אחד מאיתנו, בבית שלו, כשיש רטיבות, הוא מטפל בה. תחשבו מה קורה עם רטיבות שלא מטפלים בה שנה וחצי, מה זה גורם לבית ולתכולת הבית ולהכול. ועוד כהנה וכהנה.
ולכן אני באתי ואמרתי: יש פה סוג חדש של נזק. אמרו לי: אין דבר כזה, זה לא בתוך חוק מס רכוש, לא מגיע כלום. והיה ויכוח מאוד קשה. בהתחלה אמרו לי משפטנים ואנשי אגף תקציבים שאין סיכוי, זה מסוכן, זה תקדים, זה משהו נורא ואיום פה בעתיד. אמרתי: אל תפנו אנשים לשנה וחצי, אז לא יהיה תקדים מסוכן. נלחמתי על מענק העזובה הזה, ובסוף הצלחתי לשכנע את שר האוצר – ייאמר לזכותו שהוא הלך פה איתי – וקיבלנו החלטה. זה עלה לנו לא מעט כסף מתוך התקציב הכולל, אבל לדעתי זה היה מאוד הוגן לאנשים, וגם את המענק הזה נתנו בצורה שמי שרצה היה יכול לקבל אותו מייד במסלול הירוק. מי שרצה ללכת ולהוכיח שהנזקים שלו גדולים יותר – פתחנו אופציה דרך מס רכוש. עשרות בודדות פנו למס רכוש. זה סימן שהיינו נדיבים במסלול הירוק. כן, זה בדרך כלל מה שקורה אם כמעט כולם הולכים למסלול הירוק, זה סימן שהמספרים שם נדיבים, ולרוב המוחלט של האוכלוסייה הם כיסו את העלויות אפילו יותר.
כמובן, כל התהליך הזה כאמור עלה לנו כמעט 1.7 מיליארד שקל, כל המענקים האלה האישיים שעברו לתושבי הצפון, אבל אני חושב שנהגנו נכון כשהלכנו בשיטה הזאת ולא עשינו את זה באבחה אחת, את כל תהליך החזרה.
כמובן נדרשו עוד הרבה פעולות אחרות כדי להשלים את המעטפת הזאת של החזרה. אני הזכרתי רק את הדברים הבסיסיים. היינו צריכים לטפל גם במוסדות – למשל, מכללת תל חי, שכבר אז התחלנו לדבר על החלום להפוך אותה לאוניברסיטה, התקשתה לחזור וגם לגייס תלמידים, וברור שאם רוצים שתהיה שם אוניברסיטה, צריכים קודם כול להעמיד אותה מהר על הרגליים. השקענו סכומים משמעותיים מאוד בה כדי לאפשר לה לחזור כבר במרץ ולהביא סטודנטים ראשונים שרוצים כבר אז, לא לחכות לשנת הלימודים החדשה. הבאנו מלגות לשנת הלימודים שאחרי זה כדי לגייס יותר סטודנטים, זאת אומרת שהלימודים בתל חי יהיו חינם לכלל הסטודנטים השנה כדי שבאמת המוסד ישקם את עצמו מבחינת כמות התלמידים.
בטיפול דומה טיפלנו גם במכללות טכנולוגיות, גם בתל חי וגם במעלות, שאומנם מעלות לא פונתה, אבל חלק מהסטודנטים שלהם פונו והם איבדו סטודנטים רבים והייתה סכנת סגירה. אני חושב שהמכללות הטכנולוגיות הן חשובות מאוד לאזור הזה, ולכן נחלצנו לעזרתן. ועוד הרבה מאוד בעיות מהסוג הזה, אני לא איכנס כאן לפרטים.
בסופו של דבר, מיליארדים הלכו להיערכות הזאת של השיקום הראשוני ושל הסיוע בחזרת התושבים, מעבר למה שמגיע ממס רכוש, אגב, שזה עוד מיליארדים רבים שאותם אני לא משקלל כי זה לא בתקציב שאני הייתי אחראי עליו.
במקביל, עשינו סוג של שינוי פאזה והתחלנו להסתכל כבר לכיוון הפיתוח, כי המטרה שלנו הייתה ועדיין לא לשקם מה שהיה אלא להביא את האזור הזה למקום אחר לגמרי. גם מבחינת כמות תושבים, שמנו לעצמנו יעד להגדיל ב-100,000 תושבים את האזור של קו העימות. זה קצב גידול מטורף לאזור הזה, אף פעם לא היה שם. להפך, הוא סבל מדינמיקה שלילית. שמנו לעצמנו יעד כלכלי לחזק את הכלכלה של האזור ולחזק משמעותית את רמת השירותים. ואז התחלנו לעבוד.
היו לנו קשיים. היה קושי משפטי: מה זה קו העימות? לכאורה ידוע ויש החלטת ממשלה, אבל אמרו לנו: לא, לא, לא. הייתה פה מלחמה, הכול מתחיל מחדש, תביאו חוות דעת ביטחונית חדשה. הייתה סאגה של שיח בין המשפטנים של משרד הביטחון לבין שאר משרדי הממשלה, היא נמשכה חודשים רבים, לצערי, עד שנכנסתי לזה באופן אישי והתחלתי לשמש כמתורגמן מיועץ משפטי אחד לאחר ולהיכנס ביניהם, ובסוף הצלחנו לקבע בסיוע של פיקוד צפון מי הם היישובים המאוימים יותר ומה זה באמת קו העימות, כי עד אז לא יכולנו לתת לאף יישוב שלא היה מפונה. זה מה שאפשר לנו להתחיל לעזור ליישובים שלא פונו ודווקא מצאו את עצמם בחזית הקדמית של המלחמה.
בעיה שנייה שמייד ראינו אותה היא שכל היישובים שהתקשו בחזרה היו יישובים צמודי גדר. באופן טבעי זה יותר מסוכן, יותר הרס, יותר פגיעה, ולכן אמרנו שאנחנו לא מחכים לכל התוכנית הגדולה – מביאים עכשיו החלטה לפיתוח וצמיחה דמוגרפית של יישובים צמודי גדר עד 2 ק"מ מהגבול, כולל יישובים עירוניים כמו קריית שמונה, שלומי ומטולה וכל היישובים הכפריים שם. מיליארד שקל שמה הממשלה על ההחלטה הזאת, גם להביא סבסוד קרקעות כדי שחייל מילואים יוכל לקבל קרקע בכזה יישוב כפרי ב-50,000 שקל, ומתיישב רגיל ב-100,000 שקל, קרקע מפותחת. זה חיסכון של מאות אלפי שקלים למשפחות שרוצות לבנות את ביתן ביישובים האלה.
מימנו לחטיבה להתיישבות ולמשרד ההתיישבות יכולת להביא קרוואנים ליישובים, קרווילות יותר נכון, כדי לקלוט את המשפחות. את הכסף שמנו. הביצוע, לצערי, הוא איטי מדי, אני מניח שזה גם נידון פה. אנחנו ציפינו לקצב אחר ממשרד ההתיישבות ומהחטיבה להתיישבות. אני מאוד מקווה שהם יצליחו להדביק את הפערים, שהם רובם רגולטוריים, כמו אישורים תכנוניים ודברים מהסוג הזה. הכסף קיים, ואני מאוד מקווה – אומנם לא הספקנו לראות את הקרווילות האלה השנה, בשנה העברית הזאת, אבל אני מקווה שנראה אותן לפחות בתחילת שנת הלימודים הבאה. המשפחות בדרך כלל עוברות בקיץ, לקראת שנת הלימודים.
השקענו כסף בתשתיות ציבוריות כדי שהיישובים יוכלו לממש פרויקטים שהם חלמו עליהם, רשויות מקומיות, ולמעשה השלמנו את ההחלטה הזאת, שעלתה כמיליארד שקל, בהחלטה נוספת על קריית שמונה ביום הראשון הזה עם עוד כ-400 מיליון שקל, הפעם רובם לטובת היישובים העירוניים צמודי הגדר – קריית שמונה, שלומי ומטולה, בכלים שונים, שאני לא איכנס כאן לפירוט. אז סך הכול, המדינה שמה כמעט 1.5 מיליארד שקל ברצועה הדקה הזאת של 2 ק"מ. אגב, גם לנמק אותה משפטית הייתה סאגה שהיינו צריכים להתמודד איתה. לכאורה זו עדיפות שקיימת במדינת ישראל, אבל על כל הגבולות. אמרו לנו: למה רק בגבול הצפוני? אמרתי שהמלחמה עם לבנון הייתה רק בגבול הצפוני, היא לא הייתה בגבול המזרחי או במקום אחר. לקח זמן לשכנע את המשפטנים שאפשר לעשות את הדבר המוזר הזה, לקחת עדיפות קיימת על 2 ק"מ ולהפעיל אותה רק בגבול הצפון, אבל בסוף הצלחנו לשכנע, וההחלטה הזאת המריאה.
במקביל התחלנו להתקדם עם החלטות ממשלה כבר בהסתכלות קדימה לעולם של פיתוח: החלטת ממשלה עם משרד הכלכלה על 600 מיליון שקל, שאגב הבאנו להשלמות לטובת צמודי גדר ביום ראשון בהחלטה בקריית שמונה; החלטת ממשלה על החינוך בהיקף של כמעט 1.5 מיליארד שקל לחמש השנים הקרובות לכל אזור. גם כלכלה, גם חינוך, היה לכל אזור של קו העימות; החלטת ממשלה על חקלאות, מים וסביבה בהיקף של מיליארד שקל, שעברה; החלטת ממשלה מאוד משמעותית על הנחה במעונות, שמאפשרת למעשה ביישובים צמודי גדר עד 2 ק"מ את ההנחה הכי גבוהה שיש במדינת ישראל וחוסכת לכל משפחה כזאת לפחות 2,000 שקל בחודש על ילד.
זה סיוע כספי מאוד מאוד משמעותי, שגם מעודד את הנשים לצאת לשוק התעסוקה; וגם יש מחסור בידיים עובדות באזור הזה, וסיוע במעונות גם בכל קו העימות כולו – בהיקף קטן ממה שביישובים צמודי גדר באופן טבעי, כדי לעודד אנשים לבוא ליישובים צמודי גדר כמו קריית שמונה, כמו שלומי, כמו יישובים כפריים. אבל גם בנהריה ומעלות יש היום הנחה במעונות שלא הייתה קיימת קודם.
החלטה גדולה מאוד שהתקבלה ביום ראשון על הקמת אוניברסיטת קריית שמונה בגליל על בסיס מכללת תל חי. זה באמת, בעיניי, אירוע היסטורי. הממשלה השקיעה ביום ראשון 570 מיליון שקל, ועוד קודם כ-100 מיליון במהלך השנה הזאת. למעשה זו אוניברסיטה חדשה, האוניברסיטה ה-11 – עשירית ציבורית, ומספר 11 בכלל במדינת ישראל – בגליל, בצפון. חלום של שנים רבות סוף-סוף התממש. זהו, זה קרה, זה יוצא לדרך. זה מוסמר, יש כסף, יש החלטה רגולטורית של מל"ג, הם קיבלו אישור לפעול כאוניברסיטה, ויגייסו סטודנטים לשנת לימודים הקרובה כבר כאוניברסיטת קריית שמונה שבגליל. זה שינוי דרמטי בכל הגליל המזרחי, שינוי בקריית שמונה, שהופכת לעיר אוניברסיטאית. אגב, שמנו תקציבים לחזק את קריית שמונה כעיר האוניברסיטה, ממוקדים לחיבור בין האוניברסיטה לקריית שמונה, מעבר לאותם 570 מיליון שקל. גם זה אושר ביום ראשון. עד כאן סקרתי מה קרה ומה הוחלט ומתבצע כרגע בשטח.
יש עוד המון עבודה, ובזה אני רוצה לסיים. אני חושב שצדקו פה חברי הכנסת – יש עוד המון נושאים שעוד לא טיפלנו בהם. בנושא התיירות, למשל, ובנושא הרווחה טיפלנו רק בשוליים, בהחלטות ראשונות, ונושאים של השכלה גבוהה במקומות אחרים מעבר לקריית שמונה והגליל המזרחי, ונושאים של צמיחה דמוגרפית, התחדשות עירונית, בניית דירות, סיוע במוסדות ציבור חדשים, פרויקטים מניבים לרשויות כדי שהן יוכלו להתקיים כלכלית. השקעה בכלכלה של האזור – יש עוד הרבה תוכניות על אותם 5 מיליארד שקל שנשארו. החלטה ייעודית על רמת הגולן ועל קצרין. לא חסרה לנו עבודה. אנחנו עובדים על זה עכשיו, מתקדמים שלב אחרי שלב. זה לא פשוט, יש המון קשיים. השיח בין משרדי הממשלה השונים, הסכמות עם אגף תקציבים, ניסיונות לתאם עם ראשי רשויות, שלפעמים כל אחד רוצה משהו אחר, ולך תגיע לאיזושהי עמדה.
<< קריאה >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << קריאה >>
אתם בקשר עם ראשי רשויות?
<< דובר_המשך >> השר במשרד האוצר זאב אלקין: << דובר_המשך >>
אנחנו עובדים המון בשיח עם ראשי רשויות, אבל לא תמיד כולם רוצים אותו דבר, באופן טבעי. לפעמים יש אינטרסים סותרים, עמדות סותרות. אנחנו מנסים להגיע למקסימום תיאום שאפשר ובהידברות.
אבל סך הכול, ובזה אני רוצה לסיים, יש כאן משימה לאומית אולי בין הכי חשובות שיש היום כאן במדינת ישראל. אני מודה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי לקחת בה חלק בשנה האחרונה. נעשה פה לא מעט. חלק גדול ממה שנעשה אנשים עוד לא רואים – הם יראו את זה בהמשך, כי זה הקצאות של כסף שעד שהם יהפכו לבניינים ולפרויקטים וכו' – אלה תהליכים שלוקחים זמן. חלק גדול מאוד אנחנו צריכים עוד להחליט – מקווה שנדע לעשות את זה בחודשים הקרובים ולסיים את זה לפחות עד פסח השנה, את כל ההקצאה של הכספים, ונעבור לשלב של הביצוע.
זו הזדמנות מבחינתי, לסיום, רק להודות לכל האנשים שהיו שותפים שלנו בעבודה הזאת: לאנשי משרדי הממשלה השונים, אנשי המקצוע במשרדים והשרים שמובילים אותם, למשרד האוצר, שהוא האכסניה שלנו, ובלי תמיכה שלו וסיוע שלו לא היינו מצליחים לפעול, ולשר האוצר, כמובן, שמעורב מאוד בתוך התהליך הזה; לראש הממשלה, שתמיד נתן גיבוי, ולמזכיר הממשלה.
היה שלב בתהליך חזרת תושבים שבמזכירות הממשלה שמרו לנו שורה בכל ישיבת ממשלה. היו אומרים: יש לך מראש – תגיד רק מה אתה מביא. לפעמים היינו מביאים החלטות ביום ראשון ב-09:00, והן היו עולות למעטפה ומאושרות ב-11:00 בבוקר. באמת מזכיר הממשלה פה יצא מגדרו כדי לעזור, כי כולם הבינו את צו השעה ואת החשיבות; לראשי הרשויות המקומיות והצוותים של הרשויות המקומיות; לאנשי תנופה לצפון, שהייתה לאורך כל השנה הזאת גוף קטן של בין שמונה ל-11 איש, ורק עכשיו מקבלת צורה של מינהלת מסודרת. אני מקווה מאוד שהתהליך הזה יושלם כמה שיותר מהר. ההחלטות לפחות התקבלו בממשלה.
בראש ובראשונה – בזה פתחתי, ובזה אני רוצה לסיים, לתושבי הצפון עצמם, שנשאו על הכתפיים שלהם את הפינוי הקשה של כל התקופה הזאת, את המורכבות של תהליך החזרה, והם למעשה המנוע העיקרי לצמיחה של הצפון, שאני מאמין שתגיע עם ההשקעה הממשלתית הגדולה וחסרת התקדים הזאת. תודה רבה.
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
תודה רבה, אדוני, וזה נקרא סבלנות של אומן שחמט. זה היה ארוך.
<< נושא >> מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת << נושא >>
<< יור >> היו"ר סימון דוידסון: << יור >>
הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה.
<< דובר >> סגנית מזכיר הכנסת אלינור ימין: << דובר >>
תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת דוח מיוחד של נציב תלונות הציבור בנושא תלונות הציבור בנושא ארנונה. תודה.
<< נושא >> הודעה אישית של חבר הכנסת סימון דוידסון << נושא >>
<< דובר >> היו"ר סימון דוידסון: << דובר >>
לפני שאני סוגר את המליאה, גברתי, חשוב לי, הודעה אישית שלי. אתמול ניהלתי את המליאה, וזה היה בזמן אי-אמון, ונאם פה כתגובה של הממשלה סגן השר אלמוג כהן, ואני טעיתי. אלמוג כהן קרא לאזרחי ישראל להפר את החוק ולבנות בנייה לא חוקית. הייתי צריך להוריד אותו מהדוכן. אני לא עשיתי את זה – אני רק הערתי לו, ואני מבטיח שפעם הבאה שמישהו בכנסת הזאת יקרא לאזרחים להפר את החוק, אני אוריד אותו מהדוכן. תודה רבה.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ז בשבט התשפ"ו, 4 בפברואר 2026 בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<< סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 17:16. << סיום >>