דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ב' ישיבה ד' הישיבה הרביעית של הכנסת העשרים-וחמש יום שלישי, כ"ח בחשוון התשפ"ג (22 בנובמבר 2022) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים נאומים בני דקה 3 משה אבוטבול (ש"ס): 3 אוריאל בוסו (ש"ס): 4 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 7 אבי מעוז (נעם): 8 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 8 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 10 ציון יום זכויות הילד 11 היו"ר מיקי לוי: 11 מיכל שיר סגמן (יש עתיד): 12 מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): 14 אברהם בניהו בצלאל (ש"ס): 18 יעקב אשר (יהדות התורה): 19 מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): 23 לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): 25 יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): 27 אפרת רייטן מרום (העבודה): 29 אבי מעוז (נעם): 31 שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: 33 נאום בכורה של חבר הכנסת אלמוג כהן 42 אלמוג כהן (עוצמה יהודית): 42 איתמר בן גביר (עוצמה יהודית): 44 נאום בכורה של חברת הכנסת שרון ניר 46 שרון ניר (ישראל ביתנו): 46 שר האוצר אביגדור ליברמן: 50 << נושא >> נאומים בני דקה << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברי הכנסת, היום כ"ח בחשוון התשפ"ג, 22 בנובמבר 2022. אני מתכבד לפתוח את מליאת הכנסת. סעיף ראשון: נאומים בני דקה. מי שמעוניין – בבקשה להצביע. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אבוטבול. אחריו – חבר הכנסת בוסו. בבקשה, נא להקפיד על הזמנים. תודה. << דובר >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, תרדו מהחרדים. צאו לנו מהוורידים. אנחנו ממש לא צריכים להתנצל. אני רוצה לקרוא את מאמרה של שרי רוט מידיעות אחרונות הבוקר: "סליחה על זה שנולדתי חרדית, על זה שטרם זנחתי את אמונתי ודתי; סליחה על זה שחשוב לי שהמדינה הזאת תישא אופי יהודי; סליחה על מי שאני" – ככה היא אומרת. "אין לי מספיק אצבעות בידיים כדי לספור כמה פעמים נכנסתי לחדרו של פוליטיקאי ונאלצתי לשמוע צרור תובנות על כמה הציבור שממנו אני מגיעה טועה ושוגה. באתי כפרשנית פוליטית לשאול שאלות, וגיליתי שאני אמורה להסביר כל מחדל בציבור החרדי. אז מה את אומרת על פרשת חיים ולדר? ככה זה אצלכם? פוגעים, משתיקים? תרגיעו. איך אני קשורה לזה? ומה אני אומרת על חרדים שמסתובבים נטולי מסכה? אתם לא בסדר. ואז מגיעות גם הטפות המוסר. ישבתי בחדרו של שר בכיר וביקשתי ממנו משפט מפייס כלפי הציבור החרדי שרואה בו אנטיוכוס. מה הוא ענה לי? שאנחנו, החרדים, חייבים לקחת את גורלנו בידינו ולהיחלץ מהעוני. לא בעזרת גמ"חים או עזרה לזולת – לצאת מהכוללים ולעבוד. ראיתם פעם פוליטיקאי חרדי שבריאיון הטיף מוסר לעיתונאית ש'היא חייבת לצאת מהעולם שבו היא מאמינה, לקחת את גורלה בידיה ולהתחיל לחבוש שביס, לשמור שבת והלכה'?" << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> משה אבוטבול (ש"ס): << דובר_המשך >> היא מפרטת כל מיני דברים ועוולות, אבל המסר המרכזי הוא: אנא, אם רוצים שנכבד גם את האחרים, כבדו את דתנו ואת אמונתנו. אנחנו לא אמורים להתנצל על זה שאנחנו חרדים. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת בוסו, ואחריו – חבר הכנסת ביטון. בבקשה. << דובר >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר >> אדוני היושב-ראש, בהמשך למה שחברי אמר, בימים האחרונים אני נחשף שוב לצייצנים או לכל מיני אנשי תקשורת שמנסים להבהיל ולהחשיך ולבקש מאנשים לרדת מהארץ. אנחנו לא אומרים לכם לעזוב את הארץ, חלילה. אנחנו הבטחנו שנייצג את כולם בכבוד. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> דווקא שמעתי. אני מתנצל שאני מפריע, אבל דווקא שמעתי. << דובר_המשך >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר_המשך >> אף אחד לא קורא לאף אחד לעזוב את הארץ, ואם מישהו אמר, זה על דעת עצמו. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> מישהו רצה לפתור פה את בעיית הדיור. << דובר_המשך >> אוריאל בוסו (ש"ס): << דובר_המשך >> נייצג את העם בכבוד. אני רוצה להקריא את התוצאות הסופיות של הבחירות, שנמסרו על ידי ועדת הבחירות המרכזית: הליכוד – 1,115,049 קולות; הציונות הדתית ועוצמה יהודית – 516,146 קולות; ש"ס – 392,644 קולות; יהדות התורה – 280,125 קולות. אנא מכם, לפחות לכבד את תוצאות הבחירות. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת בוסו. חבר הכנסת ביטון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת טופורובסקי. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> מיקי, רבין קרא להם נפולת של נמושת - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת אבוטבול, לא זכור לי שקראתי בשמך. איך ידעת? << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> לא - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> בבקשה, חבר הכנסת ביטון. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> - - - אתה חושב שאנחנו - - - << קריאה >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << קריאה >> אבוטבול, אתה עושה לי קריאות ביניים בנאום בן דקה? גם ככה זה קצר. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> מיקי, אנחנו לא מטומטמים. אנחנו מכירים את המשפטים שלך. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> טוב, אבוטבול, עכשיו אל תפריע לי. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אבל אל תפריע לי, אני מבקש. << קריאה >> משה אבוטבול (ש"ס): << קריאה >> לך, חלילה – אתה עיירות הפיתוח. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> תודה. יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אני רוצה בראשית דבריי לברך את חברת הכנסת יעל רון בן משה על דרכה החדשה. היא הודיעה שהיא תסיים להיות מזכ"לית מפלגת כחול לבן. היא הייתה חברת כנסת פה איתנו, עשתה דברים גדולים למען הגליל והמדינה. בתוך הדבר הזה אני ממליץ, יושב-ראש הכנסת – אם יהיה נוהג שחבר כנסת שמסיים את תפקידו ינאם נאום מסכם ונאום פרידה. כשם שהוא נכנס בכבוד וברכה, כך יסיים בסיכום ובהערכה. ראוי לעשות את הנוהג הזה גם אם הוא לא קיים. אולי זה אקורד שתטבע בתפקידך לקראת סיומו. הדבר שאני רוצה להעלות זה האיומים של חברת תנובה על שופרסל על כך שהיא לא תספק לה מוצרי חלב בשל הרצון של תנובה לייקר והרצון של שופרסל לשמור על המחירים כפי שהם. יוקר המחיה לא מחכה לאף אחד. כולם מנצלים את הדמדומים הללו ואת תקופת הביניים כדי להעלות מחירים, במיוחד יצרנים שהם מונופולים, ובמיוחד יבואנים שהם מונופולים, כמו יוניליבר. אני שמח – פגשתי את חבר הכנסת גפני, כיושב-ראש ועדת כספים זמנית, כדי שיכנס דיון דחוף ביום שני בשבוע הבא. ביקשתי ממנו, אבל הוא כבר יזם את זה מראש – איך המונופולים היצרנים מנצלים את תקופת הביניים כדי להעלות מחירים, ובמקביל הם מחלקים מאות מיליונים של דיבידנדים השנה. חמישה, עשרה יצרנים שולטים ב-70% מהצלחת שלנו. אני קורא לגפני לא לוותר; להזמין את הרשות לתחרות, ואולי לראשונה לתת שם קנס של 100 מיליון שקל, שמותר בחוק לרשות התחרות, לחברות שמפרות תחרות. אולי קנס כזה יתחיל לאפס מונופולים של יבוא ומונופולים של יצרני מזון – לא להיות חזירים, תרתי משמע, אלא לשמור על רמת מחירים ורווחים סבירים. וכן, אפשר לחלק דיבידנדים, אבל לא לעשות תרתי דסתרי – לחלק מאות מיליונים של דיבידנדים ולייקר את הצלחת בתקופת מעבר של הממשלה. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אם אתה בוועדת כספים, אולי אפשר להוסיף ידיעה מאחד מעיתוני הכלכלה הבוקר שגם מכשירי החשמל התייקרו ב-5% עד 18%. אין שום סיבה. גם בעניין הזה יש חמישה מונופולים, וזה חבל. חבר הכנסת טופורובסקי, בבקשה. << דובר >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת וגברתי השרה, כמו שעשיתי בכל הכנסות האחרונות, גם בכנסת הקרובה אמשיך במסורת החשובה של העלאת המודעות להרג המיותר בכבישים. השבוע, לצערי, הדם מהאספלט ממשיך לזלוג ומספר ההרוגים ממשיך לטפס מעלה. כמו בכל שבוע, גם השבוע אציין את שמות ההרוגים ואת פרטי תאונות הדרכים בשבוע החולף. לצערי, הרשימה ארוכה. ביום שלישי, 15 בנובמבר, נהרג גבר בן 56 תושב אעבלין מפגיעת משאית אשפה במהלך עבודתו בכפר יאסיף. בהמשך אותו היום נהרג ניקולאי רילבנצ'קו, תושב חיפה בן 84, בעת שרכב פגע בו במעבר חציה ונטש את המקום. פגע וברח. לקראת חצות נהרג רוכב האופנוע אלמוג ארוזאן, תושב נתניה בן 32, בתאונה סמוך לצומת פולג. ביום רביעי, 16 בנובמבר, נהרג גבר בן 40 בתאונה כאשר התנגש במשאית סמוך לצומת חולדה. בצוהרי אותו יום נהרג סמ"ר דנטה רוברטס, בן 21, סמוך לבסיס רמון, בהתנגשות בין רכבו לאוטובוס. עוד באותו היום נהרג גבר בן 45 בעת שחצה כביש סמוך לצומת גולני. רק שעה לאחר מכן נהרג גבר בן 28 בתאונה בין משאית לרכבו ליד רמת שמש. ביום חמישי, 17 בנובמבר, נהרג הרב שלום פרץ, תושב נתיבות בן 26, מפגיעת משאית בנתיבות. בערב אותו היום נהרג גבר בן 50 תושב תל אביב בעת שחצה מעבר חציה בעיר. ביום שבת, 19 בנובמבר, נהרג כאמל סרחאן, תושב יפיע בן 27, בתאונה חזיתית על יד צומת נהלל. ביום שני, אתמול, 21 בנובמבר, נהרג גבר בן 60 לאחר שרכב פגע בו סמוך לצומת עופרים. מהפעם האחרונה שציינתי את ההרוגים בתאונות הדרכים, בחודש יוני האחרון, נהרגו 130 איש בכבישי המדינה, 11 מהם רק בשבוע האחרון. זה הרוג בכל יום. אני חוזר: הרוג בכבישים בכל יום. אנחנו נמצאים בימים של הקמת ממשלה, ואני רוצה להגיד לשר התחבורה או לשרת התחבורה הבא או הבאה – לא משנה מי תהיה, לא משנה מי יהיה: הקטל בדרכים הוא מעל לכל פוליטיקה. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מעוז. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> תודה. אדוני היושב-ראש, נאום הנדסת תודעה מס' 62, והפעם על "איראן זה כאן". מה יעשו חברי הממשלה היוצאת והשופרות שלהם כשהם ירצו לתאר בצורה הכי נוראית, שחורה ומפחידה, את תוכניותיה של הקואליציה הנכנסת? מאוד פשוט: הנדסת תודעה. לוקחים את הדימוי הכי מפחיד ומאיים ומלבישים אותו על מדינת ישראל – איראן זה כאן. נשים דתיות רוצות לשבת בהופעה או ללמוד באקדמיה בנפרד? איראן זה כאן. חוק הגיור יתוקן כדי לעצור את ירידת אחוז היהודים במדינה? איראן זה כאן. הפעם הם צודקים – איראן אכן הייתה כאן עם גנבת השלטון ועם הדיקטטורה המשפטית שעיקרה את הדמוקרטיה ממשמעותה. אבל אחרי הבחירות איראן כבר לא כאן. אנחנו באנו ליישם את הערכים שבשמם נבחרנו ולהחזיר למדינת ישראל את זהותה היהודית, ואני ממליץ לכל חבריי לקואליציה הבאה לזכור זאת. מדינה יהודית זה כאן. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברת הכנסת סיון הר מלך, בבקשה. דקה לרשותך. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> לימור סון הר מלך. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> בבקשה עוד פעם. << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> לימור. השם הוא לא סיון, הוא לימור. לימור סון הר מלך. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אבל בדרך כלל אומרים חבר הכנסת עם שם משפחתו. << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> אז זה לא סיון עדיין. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אז מה זה? בואי נתקן את זה. << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> סון. אברהמסון, יעקובסון – אז רק ה"סון". << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> בבקשה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בערב שבת התכנסו תושבים רבים בעיר רמלה לתפילת השבת בבית אחת ממשפחות הקהילה כדי לחזק אותה, כי רק ערב קודם לכן ספגה המשפחה התקפה של אבנים על ביתה שזרקו פורעים ערבים. למרבה הזעזוע, במהלך התפילה הגיעו שוב הפורעים ותקפו אותם באלימות קשה, באגרופים ובהשלכת סלעים וכיסאות לעברם. בפחד גדול, תוך כדי שהניסו את הנשים והילדים לבית הסמוך, הזמינו התושבים משטרה. המשטרה אכן הגיעה ועצרה שלושה פורעים ערבים, אך למורת רוחם של התושבים, למרות הלינץ' ועל אף התחייבות השוטרים, הפורעים השתחררו לאחר שעות בודדות מתחנת המשטרה. איך ייתכן דבר כזה? אירוע זה מצטרף למספר רב של אירועים שקורים ברחבי הארץ – במרכז, בנגב, בגליל, ביהודה ושומרון ובמקומות רבים. כל נערה בבאר שבע כיום תספר לכם שהיא מפחדת להסתובב לבד ברחוב בלי מבוגר – אל תשתיקו את זה – בלי אמצעי הגנה או מישהו שיגן עליה. ואלה רק דוגמאות קטנות. יש אין-ספור מקרים של חוסר משילות ברחבי הארץ. אני רק אוסיף לגבי האירוע ברמלה: המשטרה סוברת שזה בכלל אירוע פלילי, סכסוך קטן כזה בין שכנים, וכך גם ההתייחסות לזה. התושבים מרגישים פשוט מופקרים. בעזרת השם, נפעל לכך שהממשלה תפעל ביד קשה אל מול הפורעים, תעמיד אותם לדין עם כתבי אישום חמורים, תמגר את הרמת הראש הלאומנית והמסוכנת הזאת ותחזיר את הביטחון האישי לאזרחי ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. ובכן, אנחנו נמשיך בסדר-היום: ציון יום - - - << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> לא, כבוד היושב-ראש, גם מיכל וולדיגר מופיעה שם. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> את לא מופיעה לי, אבל - - - << דובר_המשך >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> אני מופיעה גם על המסך. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> בסדר. אני בהרשמה הראשונית, אני מתנצל. בבקשה. << דובר_המשך >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> זה בסדר גמור. כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חבריי הנכבדים, אני מניחה שלא כולכם קראתם את האירוע המצער במעון מסילה שהתרחש בתחילת השבוע, שבו ארבע קטינות פגעו באלימות במדריכה, הכו אותה, גנבו לה את הטלפון וברחו מהמעון – זה מעון נעול, אגב. המצב הוא באמת קטסטרופלי. חשוב לי פה לומר, פה דווקא, ודווקא ביום זכויות הילד, כמה דוחות כבר נשפכו ונכתבו על הנושא הכאוב הזה של מסגרות בחסות הנוער. ואני לא באה עכשיו בתלונות כלפי משרד הרווחה. אני כן באה בתלונות כלפינו. אין מספיק כוח אדם. כוח האדם זועק לשמיים בחוסר שלו, ואנשים שמגיעים כבר לעבוד במסגרות הללו בורחים אחרי יום, אחרי יומיים, כי המשכורת היא משכורת רעב, כי אין הכשרות, כי מדובר באנשים שמטפלים באמת בתחתית שבתחתית, שגם להם מגיע. אני חייבת לומר משפט לפני שאני מסיימת. יש את המשפט שכולנו מכירים: אין ילד רע – יש ילד שרע לו. כשאנחנו לא מטפלים בנוער הזה, נוער שזקוק לטיפול מסיבי, אנחנו הופכים את הרוע למשהו שהוא חלק מהם, ואז הם גדלים להיות עבריינים, וזה עלינו. אם ניתן להם את מה שצריך, הם יוכלו לחזור למסלול. ופה אנחנו נכשלים, והגיע הזמן לתקן את זה. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. אם כך, תמו רשימות נאומים בני דקה. << נושא >> ציון יום זכויות הילד << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אנחנו עוברים לנושא הבא – ציון יום זכויות הילד. כמה מילים לציון היום הזה. חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, השבוע אנו מציינים בכנסת וברחבי העולם את יום זכויות הילד הבין-לאומי, שנועד לקדם את המודעות הציבורית לזכויותיהם של ילדים, רווחתם האישית, בריאותם ושלומם. בישראל יש יותר משלושה מיליון ילדים, ושיעור הפריון בה הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המתפתחות – 2.9 ילדים לאישה. אנחנו חברה צעירה. מחובת הבית הזה לדאוג לדור העתיד, לתת להם את הכלים החינוכיים להצליח, כגון לימודי ליבה, חינוך מדעי והומני, את החופש להיות יצירתיים ולפתח את יצר הסקרנות, להכיר את העולם. עלינו להגן עליהם מפני בריונות בבתי הספר וברשת ומפני אפליה על רקע מגדרי, עדתי, דתי או מיני. עלינו לתת לכל אחת ואחד את האמונה שהם יכולים להגשים את עצמם גם אם הם מתמודדים עם מגבלות. חבריי חברי הכנסת, עלינו לתת לכל ילד וילדה את הכלים לבנות עולם טוב יותר ולהשאיר עבורם עולם שבו הם יכולים לפרוח, להתפתח ולהפוך לטוב יותר למען הדורות הבאים. תודה רבה. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת מיכל שיר, בבקשה. כיוזמת – חמש דקות. << דובר >> מיכל שיר סגמן (יש עתיד): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים את יום זכויות הילד, יום שכולו מוקדש לנושא החשוב ביותר בחברה – הילדים של כולנו. בשנה החולפת זכיתי לכהן כיושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, ועדה שהיא בעיניי הוועדה החשובה ביותר בכנסת ישראל. נכנסתי לתפקיד החשוב בחרדת קודש ובתחושת שליחות עמוקה. בישיבה הראשונה של הוועדה התחייבתי שהוועדה לזכויות הילד בראשותי תדאג לכל ילדי ישראל ללא הבדלי דת, גזע, מין או מיקום גיאוגרפי, וכך גם היה. בשנה החולפת הצלחנו להוביל לשינויים מרחיקי לכת למען הילדים בישראל. כשנכנסתי אל הוועדה גיליתי תמונה קשה מאוד, קשה, בנוגע לילדים, בתחומים שונים, החל ממחסור חמור בנתונים בנוגע לילדים כמעט בכל תחום – בבריאות, ברווחה, גני ילדים ועוד – והמשך במשרדי ממשלה שלא תקשרו אחד עם השני כך שילדים רבים מדי נפלו בין הכיסאות. כי ילדים הם לא רק חינוך, כפי שמקובל לחשוב; ילדים הם גם חינוך, אבל הם גם רווחה, הם גם משפטים, הם גם בריאות. הם בעצם כל אחד ממשרדי הממשלה השונים. לאט-לאט הבנתי שהגורם היחיד במדינת ישראל שמסוגל לראות את ילדי ישראל ב-360 מעלות הוא בעצם הוועדה לזכויות הילד, שנוגעת בכל היבטי החיים שקשורים לילדים. בהתחלה, כשהנפתי את הדגל, לא הבנתי למה אף אחד לא רואה אותו. כי אנחנו רואים את הדגלים האלה רק כשיש מקרים קשים שמגיעים לתקשורת, כמו התעללות בפעוטות, כמו מורה שפוגע בתלמידה או ילד שנפטר בגלל אלרגיה; אז אנחנו שומעים. אבל מדינת ישראל אף פעם לא יצרה מדיניות סדורה בנושא ילדים, ולכן לא פלא שהם נופלים בין הכיסאות. אתם יודעים מה? אפילו הוועדה לזכויות הילד היא לא ועדה קבועה, וזה מראה על כיוון מחשבה ומדיניות. לוועדת הרווחה יש את משרד הרווחה; לוועדת החינוך יש את משרד החינוך. הוועדה לזכויות הילד צועקת על כל אחד ממשרדי הממשלה בתקווה שמישהו שם יתחיל לדבר אחד עם השני ובאמת לייצר שינוי, ולא לכדרר בעיה ממשרד אחד לשני. אחרי כמה וכמה דיונים הבנתי שאין נתונים מספקים בנושאים השונים של ילדים, בין שמדובר על ילדים מקבצי נדבות, ילדים שמאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים או ילדים אלרגיים. אין נתונים. בכל נושא שנגענו בו ראינו רק ילדים שנופלים בין הכיסאות. ולכן, בשנה החולפת הובלנו בוועדה, יחד עם שרת החינוך – סליחה, עוד לפני שרת החינוך; סליחה, גברתי שרת החינוך, עשית צעד היסטורי, לא פחות, ואני אגיע גם אליו. ולכן, יחד עם המועצה לזכויות הילד, צוות הוועדה ומשרד המשפטים הובלנו צעד היסטורי: הקמנו לראשונה גורם ממשלתי לתיאום ותכלול נושא הילדים, בגלל שילדים הם לא רק חינוך או כלכלה – הם כל המשרדים יחד. הקמנו לראשונה בהיסטוריה גוף ממשלתי שיתכלל את כל נושא הילדים. השינוי הוא שינוי מבורך, אבל יש עוד הרבה לשנות כדי שנוכל להיות גאים בטיפול בילדים. עדיין אחד מכל חמישה ילדים נפגעים מינית. הנתון הזה הוא זהה לבנים ולבנות עד גיל 12. אנחנו עדיין יודעים שיש משבר חמור של גננות וסייעות. אנחנו עדיין שומעים על התעללות בפעוטות. בשנה החולפת הובלנו בוועדה, יחד עם שרת החינוך, את המעבר של נושא הגיל הרך ממשרד הכלכלה אל משרד החינוך, כדי לייצר רצף פדגוגי מגיל לידה עד בגרות ולהילחם בין היתר גם בבעיות האלה; כדי שאלה שמטפלים בילדים שלנו יהיו המקצועיים והנכונים ביותר לתפקיד, ולא כלכלנים וסטטיסטיקאים, אלא אנשי חינוך שמכירים את השטח ויודעים לבצע את ההתאמות הנכונות. אבל למעשה לא מדובר רק בצעדים התקדימיים האלה. הצעדים הם רק ההתחלה של שינוי תפיסתי שהצלחנו לעשות בממשלה הקודמת. הצלחנו בפעם הראשונה לשים את הילד במרכז. בימים האחרונים אנחנו רואים דיווחים בתקשורת שלפיהם גורמים בממשלה המסתמנת רוצים להעביר את תחום מעונות היום ממשרד החינוך למשרד הכלכלה בחזרה. אני מפצירה בכם לא לעשות זאת. ישנה חשיבות לפיקוח על המעונות ולעובדה שאנשי חינוך הם שיהיו אמונים על ילדינו. חבריי חברי הכנסת, ילדינו צריכים להיות מעבר לכל שיקול פוליטי. זהו המכנה המשותף הרחב ביותר. לכל ילד מגיעה הזכות לחינוך הוגן, לשוויון הזדמנויות, מערכת בריאות ראויה, מערכת רווחה מתפקדת. עלינו יחד, כל סיעות הבית, לעבוד ולהילחם למענם, כי הם העתיד והתקווה שלנו כעם וכמדינה. כולנו צריכים להתגייס יחד כדי לטפל בעובדה שבישראל של שנת 2022 אין מספיק נתונים על ילדים. אנחנו חייבים להילחם בנתון המזעזע שאחד מכל חמישה ילדים עובר פגיעה מינית. אנחנו חייבים להילחם כדי להסדיר את המקצועות הפארה-רפואיים כמו טיפול באומנות, שנדע שהמטפלים שמטפלים בילדים שלנו הם אנשי מקצוע הכי מוכשרים ואיכותיים שיש, להילחם למען העלאת השכר והתנאים של העובדות הסוציאליות – מקצוע שכמעט שלא קיים בישראל בגלל תנאי שכר ירודים – ולהילחם כדי שלילדים של כולנו יהיה עתיד טוב יותר. הילדים שלנו הם אולי 33% מהאוכלוסייה שלנו, אבל הם 100% העתיד שלנו. אני מבקשת מחברי הקואליציה הנכנסת: תילחמו שהילדים יישארו במשרד החינוך. תילחמו שהוועדה לזכויות הילד תהפוך לוועדה סטטוטורית, כי זה כן מצביע על גישה ומדיניות. תשמרו על הילדים במשפחות גאות ועל ילדים גאים וגאות לא פחות מילדי אברכים או ילדי ההתיישבות הצעירה. כי כשאומרים שאנחנו עם אחד, צריך להביע זאת במעשים ולא רק במילים. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת כץ – אינו נוכח. חבר הכנסת ביטון, בבקשה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, ביום הזה שבו אנחנו רוצים לרומם את זכויות היסוד של הילד בארץ ובעולם, אנחנו צריכים להיות עם יד על הלב ולתאר את המציאות כפי שהיא. אחד מהערכים המצוינים בהצהרת זכויות הילד הוא השוויון – השוויון והזכות לקבל חינוך טוב, קורת גג וביטחון אישי. ואני אומר, בצער רב, על אף כל מעשינו הטובים – ועשינו דברים גדולים וטובים בישראל במשך מעל 70 שנה – אין שוויון הזדמנויות בישראל. גורלו של ילד יכול להיקבע לפי הקהילה והמקום והמשפחה שבהם הוא נולד. אנחנו מדמיינים לעצמנו שהסביבה, המדינה, בתי הספר, הגנים, החינוך הבלתי-פורמלי והמתנ"סים ישנו את גורלו, אבל אין שוויון הזדמנויות בישראל. למה אין שוויון הזדמנויות? כי יש פרמטרים שמערערים את אותו שוויון. העושר המוניציפלי – רשויות עשירות מוסיפות לילד, לחינוך שלו, כ-20,000 שקל – העשירות ביותר – מתקציבן, זאת אומרת, משרד החינוך יעניק לאותו ילד 15,000 שקל, 20,000 שקל, עלות שנתית של חינוך, והעירייה תכפיל את תקציבו. ולא מתקציב הארנונה של אותם הורים – כי הארנונה בתל אביב יכולה להיות 8,000 שקל לבית של 100 מטר, אבל אותו ילד יקבל בתל אביב כמעט 20,000 שקל השקעה עירונית בגלל ארנונה שאיננה למגורים, בגלל העושר המוניציפלי מעסקים, מתיירות, מבנקים, ממתקני ממשלה, מבסיסי צה"ל. ברגע שלעירייה יש את התוספת הזאת, היא עושה יותר למען הילדים. ועירייה שאין לה את זה והיא באשכול סוציו-אקונומי נמוך – יש ערים, ואני לא אציין את שמן, שמוסיפות 7 שקלים לילד מהתקציב העירוני; ערים שמוסיפות 20,000 שקל לילד וערים של 7 שקלים. אבל הפער הזה הוא חמור ביותר בגיל הרך, שבו מעוצבת דמותו ואישיותו והיכולות הפדגוגיות והרגשיות והתפקודיות של ילד. המחקרים בעולם מראים שילד זנוח עד גיל שלוש כמעט – גורלו נקבע. אם הוא לא אוכל בריא, אם הוא לא מטופל, אם לא מזהים אתגרים התפתחותיים שלו, אז הדבר הזה הולך להיות לצמיתות. ובסוגיית הגיל הרך נעשתה החלטה מדהימה, שאדבר עליה בסוף – המעבר למשרד החינוך. והסכנה היא שמישהו בבית הזה, בגלל קואליציה, רוצה להחזיר את זה לכלכלה. אבל הגורל של ילד תינוק הוא דרמטי, ושם הפערים יותר גדולים מאשר בבתי הספר. בבתי הספר עדיין יש בניין, עדיין יש גן בכל מקום. יש גן יפה וגן לא יפה, יש בית ספר עשיר ובית ספר עני. ולא בגלל ההורים ולא בגלל הארנונה שמשלמים – בגלל העושר העירוני – אבל בגיל הרך הפערים אדירים. בישראל של היום, של 2022, עשרות אלפי תינוקות מטופלים בבתים פרטיים עם קושי בפיקוח, עם חוסר יכולת לדעת בכלל מה קורה לאותה מטפלת עם התינוק, וזה במקרה שהילד הולך למטפלת, שלא לדבר על אימהות בסיכון - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> משפט לסיום. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> - - על תינוקות בסיכון. אדוני היושב-ראש - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אלה דברים חשובים, אבל יש לי סדר-יום. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> - - אין דקות פנסיה לשרים לשעבר, משהו מצטבר? יושב-ראש ועדת כלכלה, נכון? << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> שני משפטים לסיום. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> על העצב שאופף אותנו בימים כאלה. << קריאה >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> פיזית, עד שהוא ישלח סדרן. אני אגיד את זה טלגרפית. עשינו צעדה, אני וחילי טרופר וארגוני חברה אזרחית, צעדת השוויון, 100 קילומטר, לעודד את העניין הזה של שוויון הזדמנויות לילדים. האי-שוויון נובע מהעושר המוניציפלי ומתשלומי הורים. הבלוף הגדול שחינוך הוא חינם בישראל – מהגן כבר משלמים, בבית הספר משלמים, בתיכון משלמים. על הדברים הכי חשובים של הילד, טיול ואוכל וספרים, משלמים. ואז ילדים לא משלמים וילדים לא מקבלים הכול וילדים לא הולכים לבתי ספר שיש בהם תל"ן, תוכנית לימודית נוספת, וככה נוצרים הפערים. אבל הגיל הרך הוא דרמטי. שמעון פרס היה אצלי ביום ההולדת שלו שנה אחרי שסיים את תפקידו, ממש שנה-שנתיים לפני שנפטר. ביקשתי ממנו להקדיש שעה לצוות בחופשה שלו בסוכות. הוא ישב על שפת האגם. שמעון פרס, שהוביל את המדע, שהוביל את קמ"ג, שהוביל ביטחון, שהוביל שלום – על מה דיבר עם צוות הנהלה של מועצה מקומית ירוחם שנה לפני מותו? על תזונה של תינוקות כגורם מעצב בעתיד של ילד. ואני רוצה להגיד לכם שאנחנו עשינו מהפכה בגיל הרך בירוחם, אבל בעזרת תורמים. אחרי זה הבאנו את הממשלה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> זהו? << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> מעל ומעבר. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אבל זה לא משפט הסיום. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> עשית חמישה משפטים. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> אחרון. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> בבקשה. << קריאה >> בועז טופורובסקי (יש עתיד): << קריאה >> תביא סדרן. << דובר_המשך >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר_המשך >> לממשלה הנכנסת: תיזהרו מלהוציא את המעונות ממשרד החינוך. זה יהיה פשע חברתי. תכניסו את זה לחינוך, תעשו פיקוח, תתקצבו. אל תפגעו בתינוקות, כי הסיכוי שלהם לקבל חינוך טוב והזדמנות לא יהיה בכלכלה – רק בחינוך. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה על דבריך החשובים. חבר הכנסת בצלאל, בבקשה. << קריאה >> מיכאל מלכיאלי (ש"ס): << קריאה >> היום זה טרום נאום הבכורה שלו. מתאמן על נאום הבכורה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> שלוש דקות לרשותך. פעם ראשונה, בהצלחה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> חמש דקות. << דובר >> אברהם בניהו בצלאל (ש"ס): << דובר >> שלוש דקות זה גם בסדר. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מכובדיי, דבר ראשון, אני באמת מצטרף לכל מילה שאמר פה חבר הכנסת מיכאל ביטון. באמת, כאחד שמגיע מהרשויות, גם בנושא הארנונה ובנושא החינוך, אני חושב שנגעת בנקודות החשובות ביותר. מצטרף לכל מילה. למעשה טרם נאמתי את נאום הבכורה שלי, אך לא יכולתי שלא לעלות ולדבר ביום חשוב זה על נושא חשוב כל כך, שקרוב לליבי, הנושא של זכויות הילד. כמחזיק תיק חינוך בעיריית ירושלים, הדבר שעמד בראש מעייניי הוא האפליה הקיימת בחינוך בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. אני עומד כאן בשם הציבור החרדי ואומר בצורה ברורה: אין שום סיבה שילד בחינוך החרדי לא יקבל את אותם תנאים שמקבל ילד בחינוך הכללי. אין שום סיבה שילד בפריפריה יקבל פחות מילד ברעננה או בהרצליה. הפערים הקיימים הם בלתי נסבלים. מחובתנו לצפות פני עתיד אם אנחנו רוצים לצמצם את הפערים הקיימים בין הפריפריה למרכז, והכול מתחיל בחינוך. ידועה האמרה, בשם רבי שלמה קרליבך: כל מה שילד קטן צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. מסופר על מרן רבנו עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, שזכה להיות ממנהיגי הדור וממעתיקי השמועה, שבצעירותו אביו היה מוכר במכולת וביקש שיעזור לו בתפעול החנות. שמע על כך קדוש ישראל חכם עזרא עטייה, ראש ישיבת פורת יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, הגיע ממרום גילו לחנות והציע לאביו של הרב עובדיה שהוא יעבוד בחנות במקום הרב עובדיה. בעיני רוחו הוא ראה את הפוטנציאל ואת עוצמת גדלותו של אותו ילד קטן. במבט לאחור אנו למדים כמה היה חשוב וקריטי להאמין בילד הקטן הזה ולהשקיע את המרב בחינוך שלו. חבריי חברי הכנסת, העיניים נשואות אלינו, נבחרי הציבור. בכוחנו לשנות, ולשם כך נבחרנו. זה אחד הנושאים הקרובים לליבי, ואני מתכוון להשקיע מאמץ רב בפעילותי הפרלמנטרית בבית הזה. אני תפילה שנצליח לשנות, ולו במעט, כדי שכל ילד מכל מגזר שיהיה יקבל את מרב הכלים שמגיעים לו כדי שיצליח. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת אשר, בבקשה. << דובר >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר >> אני רק אברך אותך שיהיה בהצלחה ושתצליח להגשים את שאיפותיך. שאיפותיך – שאיפותינו. עכשיו, אדוני היושב-ראש, נא ללחוץ על הכפתור. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אדוני השר, חברי הכנסת, זכויות הילד – צמד מילים שכולם יודעים לדקלם ולומר. יש כאלה שנואמים על כך נאומים חוצבי להבות. אין ספק שזכויות הילד זה הקונסנזוס הכי רחב שאפשר, לכאורה. כל המפלגות מצקצקות בלהט על זכויות הילד. אבל השאלה היא, אדוני היושב-ראש, אם גם מיישמים זאת הלכה למעשה או שזה רק לכאורה. בואו נבדוק – שיעור קצר בהיסטוריה, אולי באזרחות, והדברים האלה יהיו גם מסר לקראת הקמת הממשלה הבאה, בעזרת השם. בא' תמוז תש"ז, לאחר שראשי הציונות הבינו שהם זקוקים גם לאגודת ישראל כדי שזו תמליץ על הקמת מדינת ישראל בפני ועדת אונסקו"פ של האו"ם, שיגר בן-גוריון לראשי אגודת ישראל את מסמך הסטטוס קוו הידוע, ובו בין היתר התחייב לאוטונומיה בחינוך, ובעברית פשוטה ומדוברת – עצמאות החינוך החרדי. בהתאם לאותה הסכמה היסטורית סוכמו במהלך השנים עקרונות התקצוב של מוסדות החינוך החרדיים, כשהחרדים מקבלים עליהם מרצון – מרצון – תג מחיר של תקצוב מופחת, מתוך אותה שאיפה לעצמאות נטולת התערבות פדגוגית וחינוכית. ואז נקבע שמוסדות המוכר שאינו רשמי שבהם מלמדים 75% יקבלו 75% תקצוב; מי שמלמדים ליבה כביכול יקבלו 75% ממה שמקבל ילד בחינוך ממלכתי. זה מופיע בתקנות, בחוק. מוסדות הפטור, בהתאמה, בגלל שלומדים פחות, יקבלו 55%. זאת הייתה הסכמה היסטורית למעלה מ-20 שנה או 30 שנה מאז שזה קרה. ומה קרה מאז, גברתי השרה? שחיקה על שחיקה על שחיקה – אין-ספור תוכניות מתוקצבות וחדשות בתוך משרד החינוך, עם שמות יפים ומפוצצים וחשובים מאוד, שהצד השווה בכולם הוא שהחינוך החרדי הודר מהם, וככה 75% צנח ל-44% בפועל, וה-55% הידרדר ל-25% בפועל, או 23%, אני חושב. לזה קוראים פגיעה בזכויות הילד, ואולי יותר נכון – אם זה יישמע חריף אני מתנצל – גזל ועושק מילדים חרדים. וזה לא רק אצלך, זה לא ביקורת על השנה וחצי האחרונות. << קריאה >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << קריאה >> אני מכירה את זה היטב גם לפני. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> נכון. אדוני היושב-ראש, ככה פוגעים משרדי הממשלה בזכויות הילד. אמרו לי חמש דקות. איך נהיה שלוש? << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת אשר, הדוברת המרכזית, מיכל שיר – חמש דקות כיוזמת. כל חבר כנסת – שלוש דקות. שני משפטים לסיום. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> לא לא לא. מה הלחץ, אדוני היושב-ראש? מה הלחץ? יש תקציב לאשר היום? יש פיליבסטר מתוכנן? אין שום דבר. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> יש לי שתי משפחות של שני חברי כנסת שאמורים לשאת את נאום הבכורה ואני לא רוצה לעכב אותן. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> הם נהנים מכל רגע, לדעתי. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> לא בטוח. בבקשה, נא להמשיך. שני משפטים. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> תן לי את זה, בבקשה, כי זכויות הילד זה דבר שאנחנו חיים אותו, את הבעיה הזאת. ככה פוגעים משרדי הממשלה בזכויות הילד – מאות מיליוני שקלים שמגיעים להם על פי חוק ומונעים אותם ללא הצדקה, ואין פוצה פה ומצפצף. וזה לא רק בתקציב בתי הספר היסודי והעל-יסודי, ששם אתה יכול לדבר על ליבה, אלא גם בחינוך לגיל הרך. באיזה גן בתל אביב, גברתי שרת החינוך, לומדים פיזיקה או כימיה, מה שלא לומדים בגן בבני ברק? אז למה שם ההפרש הגדול בין ילדים לילדים? למה ילד הוא לא ילד? מדברים על המינימום שכל פעוט זכאי לו. למרבה הפלא – אוקיי, אני אוותר על החלק הזה ואני אמשיך הלאה. כל ילד מישראל, אדוני היושב-ראש, מתוקצב בהסעות, בהזנה וכדומה. אלה דברים שהמדינה מממנת לילדי ישראל. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> כל ילד? << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> לא. מי שמגיעה לו הסעה – מקבל הסעה; בהזנה, מי שמגיעה לו הזנה – מקבל הזנה. אבל ילד הוא ילד, נכון? אז דעו לכם שלילדים החרדים מקצצים גם בזה. אתה ילד חרדי? אתה מקבל 75% מהסנדוויץ'; אתה ילד חרדי? אתה מקבל 75% מההסעה. כלומר לקחו את זה על כלל ומכלול הדברים. ואני יודע מה אני אומר, הייתי יומיים ראש עיר. << קריאה >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << קריאה >> אני אשיב על הכול. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אני אומר עוד פעם - - - << קריאה >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << קריאה >> הנטייה שלכם - - - << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> יש לנו נטיות כאלה. את שרת החינוך – אל תחנכי אותי, בסדר? הנטייה שלי זה שהייתי ראש עיר, ואני יודע כמה אני כראש עיר השלמתי פערים בגלל שמשרד החינוך – שעוד לא חלמת להיות בו אז – לא נתן לילדים חרדים. את לא חייבת לענות על הכול. את יכולה להגיד: אתם צודקים, ואת זה צריך לשנות; בלי להטיף לנו מוסר ולהגיד לנו איך לחנך את הילדים שלנו ואיך להביא אותנו להיות אזרחים טובים יותר. בלי זה. את זה עשית מספיק בשנה וחצי האחרונות. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת אשר, משפט לסיום, בבקשה. תודה. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> עושים הסכם קיבוצי עם המורים – המורים והמורות החרדים לא בעסק. למה? ככה. אתם יודעים למה הכי קל לפגוע בחרדים? כי אנחנו לא משביתים את החינוך, כי אצלנו הוראה של גדולי ישראל היא שחינוך זה קודש-קודשים, לא משביתים אותו דקה, דקה, גם אם ירעיבו אותנו וגם אם יעשו מה שיעשו. ולכן, אדוני היושב-ראש, לסיום, אני מודיע לך דבר אחד: לא ניתן לילדים שלנו ולנכדים שלנו להפוך להיות הסנדוויצ'ים שנמעכים על ידי המערכת מלמעלה ומלמטה. נהיה כאן יום ולילה לשמור על הזכויות שלהם מול כל אלה שמדברים גבוהה-גבוהה על זכויות הילד, אבל כשמדובר בילד חרדי עם כיפה הם נעשים אטומים לגמרי. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> יעקב אשר (יהדות התורה): << דובר_המשך >> אף אחד, אדוני היושב-ראש, לא יפגע לא באוכל שלהם, לא ביכולת הלמידה שלהם. ואנחנו נהיה כאן תמיד לשמור ולהגן עליהם, אם צריך ומה שצריך, ואת זה נעשה, בעזרת השם, בקדנציה הקרובה. וגם אם התקשורת ועוד כמה פוליטיקאים ימשיכו ללבות את אש השנאה, כמו שעושים בימים האחרונים על כל דבר שיש לו רק ריח יהודי וחרדי, אנחנו נאטום את אוזנינו. איך אמר מנחם בגין? ובזה אני מסיים. מנחם בגין המנוח, איך הוא אמר? אם יש כמה יפי נפש שיתחילו ככה לעקם את האף שלהם, שיהיה להם אף עקום. תודה, אדוני. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> הללויה. חברת הכנסת וולדיגר, בבקשה. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, כנסת נכבדה, אף אחד לא יחלוק על כך שהילדים הם-הם העתיד שלנו. הם הערובה להמשך קיומנו פה; הם האוצר היקר ביותר שעלינו לשמור ולהגן עליו, אוצר שיש לטפחו, להעצימו וליתן לו כלים לצמוח ולשגשג. ביום זה ארצה לדבר על המושג "טובת הילד", ומה עלינו, כמדינה, לעשות כדי להצמיח פה דור איתנים. טובת הילד – הכוונה היא מהי טובתו האובייקטיבית, טובה שנקבעת על ידי המבוגר האחראי. ברור לכולנו שאם ילד ירצה לחצות את הכביש לבד, לא נאפשר זאת, אם ירצה לעוף, נעצור זאת, וכך גם אם יבקש לאכול כל יום כל היום ממתקים, או שיסרב ללמוד וירצה כל היום לצפות בטלוויזיה. כל אלה הם רצונותיו, ואף על פ כן אם ניענה להם – פשענו לתפקידנו. טובת הילד אינה נקבעת בהכרח על פי רצונו, למרות שלעיתים רצונו יכול להיות גם לטובתו, אלא היא רשימה אובייקטיבית של דברים שלהם נזקק כל ילד כדי לגדול ולהתפתח כאדם מהשורה. ויפים לכך דברי כבוד השופט חשין: הליבה של טובת הילד היא זכותו של הילד כי תישמר בריאותו הגופנית והנפשית, כי יסופקו לו כראוי צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים. מי שמכיר אותי יודע שאתרכז בצרכיו הנפשיים, אבל ברור שצרכיו הגופניים והחומריים חשובים לא פחות. חשוב שנבין כי ילדים, גם מגיל לידה ועד שלוש, שהוריהם מחליטים לשים אותם במעונות יום, צריכים מקום בטוח, אבל אסור בתכלית האיסור שהמקום יהיה בייביסיטר בלבד, שיספק רק את צורכיהם הגופניים כדי לאפשר להורים שלהם לצאת לעבוד. התפתחות מוחו וחוסנו הרגשי של התינוק הם קריטיים בגיל הזה. כך יש להסתכל על מעונות לגיל הרך ובכלל – מקום בו יפתחו את התינוק, יגרו את מוחו וילמדו אותו איך לחשוב וכיצד לבנות את עולמו הפנימי, הרגשי והרוחני. כל אחד זקוק לחוסן רגשי ונפשי, כל אחד, והחובה שלנו כמדינה לדאוג שאכן כך יהיה – שכל ילד יקבל את הכלים לבניית חוסן שיעזרו לו להתמודד עם החיים, עם משברים ועם קונפליקטים. לצערי, נכשלנו בכך. הכישלון בלט במיוחד בתקופת הקורונה והפוסט-קורונה. ילדים רבים כל כך הופכים למבוגרים עם קשיים נפשיים הפוגעים בתפקודם היום-יומי. אין מענים ציבוריים לילדים עם קשיים נפשיים, והמחסור קיים גם ברפואה הפרטית. בהיעדר מענים, הקושי הולך וגדל, הולך ומשתלט על הילד כולו, עד לצורך באשפוז הפסיכיאטרי. ובאשפוז הפסיכיאטרי מקבל הילד, ולו לכאורה, מעטפת של 24 שעות ביממה, ואז הוא משתחרר לריק מוחלט – מ-100 לאפס, כפשוטו. יש קושי עצום למצוא ולקבל מענה בקהילה במדינת ישראל עד לאשפוז, ויש קושי עצום למצוא ולקבל מענה בקהילה לאחר האשפוז. והתוצאה – ילדים שמענה בקהילה היה מחזיר אותם למסלול ומאפשר להם ניהול חיים נורמטיביים ומשמעותיים הופכים לילדים תלותיים במקרה הטוב ולחולים כרוניים במסגרות סגורות במקרה הרע. מתן מענים בתוך הקהילה, ממוקדים ומתאימים, הוא-הוא הפתרון, פתרון שמונע החמרה ומאפשר את החזרת של אותם ילדים לשגרה מבורכת. נוכח המחסור הקיים בשטח ונוכח היעדר הסדר חקיקתי לעניין מתן שירותים בקהילה לקטינים עם קושי נפשי, הגשתי בכנסת העשרים-וארבע הצעת חוק לזכויות ושירותים לילדים ובני נוער עם קשיים נפשיים - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> נראה לי שזה משפט נהדר לסיים את הנאום שלך. << דובר_המשך >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> הינה, בדיוק עוד חמש שורות. - - שאותה שבתי והגשתי גם בכנסת הנוכחית. והפעם אני מקווה – מהקואליציה אדאג שהיא תעבור, שהיא תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל ותמומש. הצעת החוק והתוספת שבה כוללת קשת של שירותים שיהוו מענים מגוונים לילדים ונוער עם קשיים נפשיים, החל - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה. << דובר_המשך >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר_המשך >> אני מסיימת. - - ממענה כוללני בשעות היום, כולל מענה לימודי, עובר בשירותים בשעות אחר הצוהריים לאלה הנמצאים בשעות הבוקר במסגרת חינוכית וכלה בשירותים שיאפשרו לילדים אלה להשתלב בפעילויות בקהילה המיועדות לבני גילם, וכמובן – שירות לבני המשפחה. כך נוכל להציל את ילדינו. תודה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת לימור סון הר מלך. הפעם פיציתי גם בשם הפרטי. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> מודה ועוזב ירוחם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> לא. אדוני חבר הכנסת אשר. אני אתקן – היו ככה והיו גם ככה, אבל מכיוון שיש שתי משפחות ושני חברי כנסת שממתינים, אני משתדל לעמוד בזמנים. היו גם כך וגם כך, אבל אתה, חבר הכנסת אשר, אחרי שדיברת שבע דקות, מה לך כי תלין? << קריאה >> יעקב אשר (יהדות התורה): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה. בבקשה, מכאן. זו פעם ראשונה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> פעם ראשונה. תודה רבה. << קריאה >> ניסים ואטורי (הליכוד): << קריאה >> בהצלחה מרובה, לימור. << דובר_המשך >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, כאימא לעשרה ילדים מופלאים שבורא עולם הפקיד בידי, אני רואה חשיבות גדולה בציון היום הזה ובמגמה של שמירה והגנה על בריאות ושלמות נפשם וגופם של ילדי ישראל. בשנים האחרונות מדינת ישראל עברה כברת דרך משמעותית בנושא הזה. אכן, אנו עדים להתקדמות גדולה ושיפור משמעותי, אך ישנם תחומים שבהם זכויות ילדים עדיין מופרות ונרמסות ברגל גסה באופן תדיר ומדאיג. ברחבי יהודה ושומרון חיות ופועלות כיום מאות משפחות חלוצות שבחרו ליישב את הארץ ולשמור עבור כולנו על אדמות הלאום. הן עושות זאת מתוך תחושת שליחות עמוקה ותוך מסירות והקרבה עצמית. לצערנו, עד היום אותן משפחות חלוצות לא זכו להוקרה ממלכתית על פועלן, ובמקום זאת הן נרדפות על ידי מערכות המדינה. הדבר הזה הוא עוול ופשע בפני עצמו. אך ברצוני להפנות את תשומת הלב של כולנו דווקא לחלק שלא דובר עד כה, ונראה שלא נלקח בחשבון בקרב רשויות המדינה. אני ניצבת כאן היום בדיון המיוחד הזה על מנת לתת לאותם ילדים פה ולהשמיע את כאבם וקולם שלא נשמע. אני רוצה לספר לכם על ילדיהם הקטנים של משפחת סוכי מרמת מגרון, שבתאריך י"ד אב תשפ"ב, בשעה 04:00, קמו לתוך פשיטה של עשרות שוטרי מג"ב על ביתם. בני המשפחה התעוררו משנתם לקול מהלומות כבדות על דלת ביתם, ועוד לפני שהספיקו להבין מה קורה כבר פרצו השוטרים של דלת הבית ונכנסו בשעטה לחדר השינה. אב המשפחה התחנן בפני קצין המשטרה שלפחות יאפשר לאשתו להלביש את ילדתם בת השנתיים ולארוז עבורה קצת מזון וטיטולים, אולם קצין המשטרה בחר להתעלם מצורכי הפעוטה ופקד על השוטרים להשליך החוצה, באלימות, את בני המשפחה ולהחריב את ביתם עד היסוד, וכל זאת לעיני ילדיהם הקטנים. הסיפור הזה הוא אחד משורה ארוכה של מקרים מחרידים ומקוממים מאלו שהתרחשו בהתיישבות בשנה האחרונה. כל אירוע כזה נצרב בנפשם הרכה של הילדים הללו ומהווה עבורם טראומה שעלולה ללוות אותם לשארית חייהם ולהשפיע על התפתחותם הרגשית. בשנים האחרונות פגשתי הורים רבים שסיפרו על התנהגות חרדתית ופוסט-טראומטית של ילדיהם כתוצאה מאירועים דומים, כגון התקף חרדה מכל מפגש עם שוטר, בהלה ולחץ מכל דפיקה בדלת, רגרסיה בהתפתחות התקינה וחזרה להרטבה בלילות ולהפרעות שינה. את התיאורים שהבאתי בפניכם כאן עד כה אני מכירה, לצערי, מקרוב מאוד, מאירוע מטלטל שחווינו אני וילדיי באופן אישי. לפני כעשור וחצי, שנתיים לאחר שגורשתי מביתי שבחומש, נעצרתי באלימות, בעקבות המאבק שניהלנו לחזרה הביתה ליישובים שפונינו מהם. חמישה שוטרים הלמו על דלת ביתי והדפו הצידה את בני, שהיה אז כבן חמש וניגש בתמימות לפתוח את דלת הבית. לאחר פחות משתי דקות שניתנו לי להתארגן, נלקחתי לתחנת המשטרה אל מול ילדיי כאחרונת הפושעים, נושאת בידי את בני שהיה אז בן ארבעה חודשים בלבד. בתחנת המשטרה, על אף בקשותיי החוזרות ונשנות, לא אפשרו לי השוטרים להניק את בני במשך שעות ארוכות, למרות שבכה ללא הפסק. חבר'ה, תקשיבו, נשים, תקשיבו. אתם מבינים את הסבל הזה של אימא שרוצה להניק ולא מאפשרים לה? אתם מבינים מה זה תינוק רעב שבוכה בלי הפסקה במשך שעות? בשלב מסוים, כשלא יכולתי יותר לשאת הבכי של הבן שלי, קמתי כדי לצאת מהחדר, ואז התנפל עליי אחד השוטרים, עיקם את ידי וריתק אותי לכיסא, כשהתינוק כמעט נופל מידי השנייה. באירוע המטלטל הזה קשה לי להיזכר, ועל אחת כמה וכמה לעמוד כאן ולספר אותו. קיוויתי ברבות השנים שהדברים הקשים שעברתי הם נחלת העבר, אך לצערי, סיפורים מעין אלה, שאליהם נחשפתי רק בשנה החולפת, מלמדים כי טרם הוסקו המסקנות הנדרשות ועדיין דרוש שינוי משמעותי בתפיסתן של רשויות החוק בכל הנוגע לאירועים מעין אלה. זכרו היטב: ילדים הם חסרי ישע. אין באפשרותם להגן על עצמם, ומשנלקחת גם האפשרות של המבוגר האחראי להגן עליהם מפני סכנות, הם מפתחים מצוקות שעלולות ללוות אותם לאורך כל ימי חייהם. תפקיד רשויות המדינה הוא להגן על הילדים שלנו ולמנוע מהם אירועי דחק מיותרים, לתת להם טיפול מותאם ולהבין כי הם נקלעים לא פעם לאותן סיטואציות שלא מרצונם. אני קוראת מכאן לכל חבריי: תפקידנו לוודא שבממשלה הקרובה מקרים מעין אלה שפירטתי כאן היום לא יחזרו על עצמם. בואו ניקח אחריות ונאפשר לילדינו הגנה אמיתית על שלמות גופם ונפשם, כי אם אנחנו לא נדאג להם, הם לא יוכלו לדאוג לעצמם. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת ח'טיב יאסין – איננה. חבר הכנסת יוסף עטאונה, בבקשה. << דובר >> יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, כנסת נכבדה, האגודה הבין-לאומית לזכויות ילדים הכריזה בשנת 1979 על אמנה לזכויות הילד. מדינת ישראל הצטרפה לאמנה לזכויות הילד בשנת 1991. ביום חשוב זה אני רוצה להביא את מצוקתם, את כאבם ואת תקוותם של עשרות ילדים בדואים מהכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב היא האוכלוסייה הכי ענייה במדינה. 79% מהילדים הבדואים הם מתחת לקו העוני. 24,000 ילדים מהם נמצאים בגני ילדים, לפי נתוני משרד החינוך, 96,000 ילדים נמצאים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, אבל גם עשרות אלפי ילדים בדואים נמצאים ללא מסגרת חינוכית – או שלא נכנסו בכלל, ובעיקר בגיל הרך, בגיל שלוש עד חמש, או שנשרו בהמשך הדרך במערכת החינוך. לפי נתוני משרד החינוך, 4,500 ילדים בדואים בגיל שלוש עד חמש לא רשומים בשום מסגרת חינוכית. ב-26 יישובים בלתי מוכרים אין אף גן ילדים לגיל שלוש עד חמש. אנחנו כאנשי חינוך מדברים על חשיבות הגיל הרך, על ההתפתחות של הילדים ועל החשיבות של התערבות תקינה בגיל הזה ועל איך זה יכול להשפיע על עתיד טוב יותר לילדים. מדינת ישראל וממשלות ישראל משתמשות בילדים האלה כבני ערובה, משתמשות בילדים האלה כבני ערובה ומונעות מהם שירותים בסיסיים בתחום החינוך, הרווחה והבריאות. הבעיה היא לא תקציבית, כי את הכסף שמשרד החינוך משקיע בהסעות למרחקים ארוכים, שמסכנות את התלמידים, הוא יכול להשקיע במרכזי שירות בכפרים הבלתי-מוכרים. במרכזי שירות אפשר לספק שירותי חינוך, בריאות ורווחה, וככה יכולים להרוויח דור שלם, שאפשר גם לחנך אותו, גם להשקיע בחינוך – דבר שיכול להשפיע גם על שילוב הילדים האלה בעתיד. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> משפט לסיום, בבקשה. << דובר_המשך >> יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> אין אבא, אימא או הורה שלא רוצה את הטוב ביותר לילדים שלו. לילדים ביישובים הבלתי-מוכרים אין שום אפשרות לקבל את החינוך הזה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל): << דובר_המשך >> משפט סיום. לגבי תמותה, בשנה האחרונה נהרגו 19 ילדים בדואים בתאונות שונות. זה כמעט 20% מכלל הנהרגים, וזה כמעט פי ארבעה ביחס לשיעור הילדים הבדואים בגיל הזה. המציאות קשה. עלינו לפעול יחד מתוך הבית כדי לספק שירותים חיוניים – חינוך, רווחה ובריאות – בכפרים הבלתי-מוכרים, כי הכפרים האלה נמצאים, ואפשר לשבת גם מול הוועדים המקומיים ולמצוא את הפתרונות שיטיבו עם כולנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת רייטן, בבקשה. << דובר >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר >> רגע, יש לי בקשה לא להתחיל את השעון. יש לי שתי בקשות בעצם, אדוני יושב-ראש הכנסת וחבריי חברי הכנסת הנכבדים. אז בקשה ראשונה היא לא להפעיל את השעון, ובקשה שנייה זה להודות לך. אני לא יודעת אם יצא לי עוד לעמוד כאן על הדוכן ולהודות לך באופן אישי לפני שתתכנס הממשלה החדשה, לכן חשוב לי לומר לך מהלב אל הלב תודה - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר_המשך >> - - על כל מה שעשית, כל מה שתרמת, על הזמן, על המאמץ ועל הרגשות שלך. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר_המשך >> אי-אפשר היה להתעלם מהם, גם כשכעסת, גם כשהתעצבת, גם כשהתרגשת. זה היה חלק מאוד אינטגרלי מכל מה שחווינו כאן במהלך הקדנציה האחרונה. תודה רבה לך על זה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. << דובר_המשך >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר_המשך >> עכשיו שעון, אבל אם אני חורגת, אז התחנפתי עכשיו. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אחרי המילים האלה – עליי כל דבר. << דובר_המשך >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר_המשך >> תודה, מיכל, על היום הזה שיזמת. לא מספיק לאהוב ילדים; צריך להבין אותם, להתייחס אליהם כבני אדם, להעניק להם את אותם הזכויות והכללים, אותן התחייבויות אשר מחייבות את המבוגרים – ככה אמר יאנוש קורצ'אק, דברים שלכאורה נראים מאוד מובנים מאליהם. למה בכלל היה צריך לומר אותם? אולי בגלל שהם לא כאלה, לא כאלה מובנים מאליהם. ללא אימוץ ויישום בפועל של ערכי הדמוקרטיה הליברלית, כמו שוויון בפני החוק, חופש הדיבור, חופש ההתארגנות, חופש הדת, לא היו מקבלים הילדים את זכויותיהם. ראו למשל מדינות שהן לא דמוקרטיות – שם אין או שנשללות מהילדים הזכויות הבסיסיות. בחברה שהיא לא דמוקרטית אין מי שיבטיח לכל ילד או ילדה הזדמנות שווה, כמו שדיבר על כך חבר הכנסת מיכאל ביטון, הזדמנות שווה להצליח בחיים. אין אפילו מי שיגן עליהם מפני אלימות, מפני הזנחה או התעמרות, אין מי שישמור עליהם מפני פגיעה במרחב הפרטי והציבורי. המבוגרים שמנסחים את הכללים – אנחנו, חבריי היקרים – קובעים במקומות מסוימים שהם שווים פחות, שהם בסכנה של ניצול ובסכנה של אלימות. כמו בעולם כולו, גם במדינת ישראל הביאה איתה התפתחות הדמוקרטיה את ההכרה בזכויותיהם של הילדים. כך בשנת 1991, כאשר אושרה אמנת זכויות הילד; בשנות האלפיים, כאשר נחקק חוק זכויות התלמיד והוקמה כאן במשכן הוועדה המיוחדת לקידום מעמד הילד. בנימה אישית, כיושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה, וכידוע, לדור שלם של ילדים עוד הרבה קודם לכן, פגשתי לעיתים תכופות את ילדי ישראל. לא מעט פעמים גם פגשתי את הילדים שגדלים בסיכון מכל חלקי החברה. ראיתי וחשתי את הכאב לצד התקווה, את הקושי ומולו הפוטנציאל. ראיתי התקדמות בתפיסות חברתיות של המדינה, אבל גם, לצערי, את אוזלת היד ואטימות הלב. אני יודעת איזו דרך ארוכה עוד נותרה לכולנו לעשות. בימים האלה, כאשר גם הדמוקרטיה שלנו נמצאת תחת איום וגורמים רבים מנסים או מבקשים להסיג את ההתקדמות הליברלית עשרות שנים אחורה, אני מאוד מוטרדת. עקרון השוויון, עקרון טובת הילד, עקרון החיים, ההישרדות וההתפתחות, עקרון השתתפות הילדים בהחלטות שנוגעות לחייהם – כל אלה אינם בטוחים כאשר הדמוקרטיה והזכויות הטבעיות כבר אינן מובנות מאליהן. המדיניות הכלכלית, הביטחונית, החינוכית והחברתית של הממשלה היא שתקבע אם אנחנו ממשיכים לצעוד קדימה או, חלילה, חוזרים לאחור. חברות וחברי הכנסת, הורים, אבות ואימהות, לכל ילד בישראל צריכה להיות הזכות לחיות את חייו בביטחון – יהודי או ערבי, אם הוא גר בבאר שבע, בירושלים, בג'יסר א-זרקא או ביפו. לכל ילד צריכה להיות הזכות לקבל הגנה כאשר קירות ביתו מתמוטטים, כאשר הקרובים או הרחוקים מועלים בתפקידם ופוגעים בו או בה. המוסדות שבהם חיים ילדים בסיכון צריכים להיות המקומות הבטוחים, המוגנים והטובים בעולם. הם עדיין לא כאלה. למדתי את זה גם בוועדת העבודה והרווחה. מדיניות ממשלתית מסוכנת עלולה להפוך אותם ממקום מפלט לבית ייסורים. למיכל בת ה-15, לכרים בן ה-11, שהוצאו מביתם האלים; לסשה בן ה-12 או שחר בת ה-16, שגדלים ממש ברגעים אלה ברחוב – בכל מקום בארץ צריכה להיות גישה שווה לבריאות ותשתיות מפותחות, כי יותר מ-100 ילדים נהרגים כאן מדי שנה בגלל תאונות שאת רובן אפשר היה למנוע. עלינו לעשות הכול, הכול – אסור לנו לחסוך בשקל – כדי שכל ילד וילדה יקבלו חינוך טוב, שיאפשר להם את זכות הבחירה ולא יסליל אותם לחיים של עוני. זכות שווה היא הבסיס למאבק בעוני והקטנת פערים, והיא ניצבת על ההכרה בזכותם של הילדים לעתיד בטוח, הוגן ושוויוני ליהודים, לערבים, למוסלמים, לנוצרים, לבני ובנות כל דת, לילדים חילונים, דתיים וחרדים, לבנים ולבנות. על כל אלה אני נאבקתי, ואני נשבעת שאני אמשיך להיאבק מכל מקום שאהיה בו, קואליציה או אופוזיציה, כי זהו העתיד של כולנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת מעוז, ועד שחבר הכנסת מעוז יגיע, אגיד כמה מילים עבורך, יושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה. זו הכנסת הראשונה שעמדת בראש ועדה; רגישות, שכל, איזונים בין אופוזיציה לקואליציה – בשום שכל ובטוב טעם, הייתי אומר, הצלחת להוביל את הוועדה הקשה הזו. ועשית לי חור בראש כל פעם להאריך לך את הזמנים כדי שתוכלי להספיק. אז עשית באמת הספק בלתי רגיל בהעברת החוקים בוועדה שלך לטובת הציבור בישראל. יישר כוח ותודה רבה לך. << קריאה >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << קריאה >> - - - מכל רגע. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת מעוז, בבקשה. << דובר >> אבי מעוז (נעם): << דובר >> תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, ביום זכויות הילד מן הראוי לעסוק לא רק בזכויות החומריות של כל ילד, שהן ודאי חשובות ואף קריטיות, אלא גם בזכויות נוספות, שנדמה לפעמים שנשכחו מעט. בשבוע שעבר דיברתי על הביטחון הזהותי, שהיא אחת משלוש הרגליים שעליהן חייב להתבסס הביטחון הלאומי שלנו. אמרתי אז שהדברים הכי חשובים לילד בשנות גידולו הם החום והאהבה, שהם המרכיבים הבסיסיים לבניית הביטחון והוודאות בנפשו של הילד – ביטחון וודאות בעצמו, בתכונותיו, בזהותו, ובחוסן של התא המשפחתי שלו. זו הזכות הבסיסית של כל ילד לגדול בסביבה שמעניקה לו את הביטחון והוודאות הללו. אני רוצה לפרוט כמה זכויות שכלולות, לדעתי, בזכות הבסיסית הזאת, זכויות שלכאורה הן כל כך טריוויאליות ומובנות מאליהן, ובכל זאת נראה שבימינו, כאשר סימני שאלה מוצבים גם מעל המובן מאליו, צריך לדבר במפורש ובקול ברור גם על הזכויות הללו. הזכות לאב ואם – לכל ילד הזכות לדעת מיהו, מה המטען הגנטי שהוא נושא, מיהם האב והאם שמהחיבור הביולוגי של מה שנתן כל אחד מהם נוצר הוא כברייה חדשה. זכותו לדעת מיהם אחיו ואחיותיו הביולוגיים, מיהם קרובי משפחתו מצד אימו ואביו ומיהם הדמויות מהעבר שהוא הצאצא שלהם. זכותו גם לגדול, במידת האפשר, עם אביו ועם אימו. בורא עולם יצר את המציאות כך שנדרשים איש ואישה להביא חיים לעולם, כי לגידול הטבעי והבריא של הילד יש צורך מהותי בדמות אימהית ובדמות אבהית, שכל אחת מהן, עם ההבדלים ביניהם מעצם טבעם, מעניקה לילד מרכיבים ייחודיים בתהליך גידולו. הזכות לתמימות – אנחנו חיים בעולם שבו המידע זורם מכל עבר בשטף עצום. כמעט כל אדם מחזיק במכשיר סלולרי המכונה "חכם", וכמעט בכל בית ישנו מכשיר טלוויזיה עם עשרות ואף מאות ערוצים. מכשירים אלו מביאים ללא הרף כל מידע אפשרי, כולל התכנים השפלים ביותר בתחומי אלימות ומיניות, וזכותו של כל ילד להישאר תמים. זכותו של כל ילד שלא להיפגש עם כל הזוועות המסתובבות במרחבי הרשת. זכותו של כל ילד שנפשו לא תישחת על ידי תכנים שמשפילים כל נפש אנושית שנבראה בצלם אלוקים. גם על הזכות הזו חובה על כל חברה אנושית, וקל וחומר יהודית, לתת את הדעת ולהיאבק. הזכות להתחנך – מעבר לצורך הקריטי שמוסדות החינוך שבהם מתחנך הילד מינקות ועד בגרות יעניקו גם הם לילד את החום, הביטחון והוודאות הנצרכים לו, זכותו של כל ילד להתחנך בהתאם לעולם הערכים והאמונות של הוריו. לא ראוי המצב שבו הורים שולחים ילד לגן הילדים, לבית הספר היסודי או לתיכון, וללא הסכמתם, ולעיתים אף ללא ידיעתם, הילד נפגש עם תכנים שרחוקים עד מאוד מערכיהם ואמונותיהם. זה ממש לא משנה אם זה נעשה על ידי מורֶה או מורָה שמנחילים את האג'נדות האישיות שלהם או על ידי הנחיה מלמעלה של מערכת החינוך, שהפכה להיות סוכנת של ערכים פרוגרסיביים רדיקליים, או על ידי עמותות וארגונים שונים שפועלים בתוך מערכת החינוך ללא פיקוח. הדבר הזה חייב להיפסק, ומהר. להורים יש את הזכות האלמנטרית לבחור לאיזה עולם ערכים ואמונות לחנך את ילדיהם ולאיזה לא. לא יעלה על הדעת שרגע לפני ששרת החינוך מסיימת את תפקידה, היא מפרסמת מסמך של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך שכל מהותו זו כפיית טרלול פרוגרסיבי וטשטוש זהויות על מערכת החינוך. על פי המסמך צריך לשאול את הילדים כיצד הם רוצים שיפנו אליהם. אז גברתי השרה, כיצד את רוצה שאפנה אלייך, בתור גברתי השרה או בתור אדוני השר? מישהו שאל את ההורים אם הם מוכנים שיטרללו את הילדים שלהם על מגדרים שונים ומשונים? ההורים יודעים שבלינה, על פי המסמך הזה, בטיולים, ההפרדה בין בנים לבנות לא תהיה לפי הביולוגיה שלהם אלא לפי איך שכל אחד מגדיר את עצמו? עד מתי תסתירו מההורים מה קורה בבתי הספר ולאן אתם מסלילים את הילדים שלהם? תוצאת הבחירות אומרת הפוך – העם רוצה שזה ייפסק. חובה קדושה עלינו, חברי הכנסת, לדאוג – ואני מתחייב לדאוג – שהזכויות הללו לא יימנעו מאף ילד וילדה במדינת ישראל. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה. שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, בבקשה. << דובר >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, יום מיוחד היום, יום זכויות הילד. כמי שבכנסת הראשונה שלה כיהנה כיושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, אני יכולה בהחלט להתחבר לדברייך, חברת הכנסת שיר; אחת הוועדות החשובות כאן במשכן. אני אולי אפילו אתחיל מסוף דבריי. רציתי לסיים בכך שאנחנו כל הזמן מדברים על זכויות הילדים, על כמה הם חשובים לנו, כמה ילדים זה שמחה, כמה אנחנו צריכים לדאוג להם. אני חושבת שצריכה להיות בקשה אחת כאן היום: בואו גם נתנהג כך. בואו באמת נוכיח שהדבר הכי חשוב לנו כאן זה הילדים שלנו. וכשאנחנו מדברים על הילדים שלנו כעל עתיד המדינה והחברה, צריך לזכור שבשביל שיהיה עתיד למדינה ולחברה אנחנו צריכים לדאוג לזכויות שלהם היום, בהווה, ולא שם, בעתיד. אני אתייחס לדברים שנאמרו כאן, ואני אתחיל גם כאן מהסוף – על מערכת החינוך ועל מה שהיא מעניקה לילדי ישראל. כשאנחנו מדברים על זכויות הילד ומה אנחנו צריכים להעניק להם – חבר הכנסת מעוז, זה יהיה נחמד אם אתה תשמע, כי זה מתייחס גם לדבריך – אז זה לא על פי אמונתי שלי ועל פי מה נכון לי להעניק לילד, אלא מה הצרכים של כל ילדה וילד במדינת ישראל. ואמרת בעצמך – יש צרכים מגוונים ויש זהויות מגוונות. אנחנו כולנו במדינה יהודית, דמוקרטית, במדינת ישראל, אבל יש לנו אוכלוסיות שונות עם צרכים ייחודיים – כן, גם בחמ"ד, גם בממלכתי חרדי, גם בחרדי של הפטור וגם של העצמאי. << קריאה >> אבי מעוז (נעם): << קריאה >> אבל למה - - - << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> רגע, רגע. לא הפרעתי לך. << קריאה >> אבי מעוז (נעם): << קריאה >> לא, לא. למה בהסתרה מההורים? << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> אני אשיב על הכול. אנחנו מקפידים, ואני הקפדתי לאורך כל השנה האחרונה, שנה וקצת, שכל אוכלוסייה וכל מגזר בכל תוכנית שאנחנו מביאים יקבלו את ההתאמות והמענים הייחודיים. וכן, יש במערכת החינוך גם ילדים מהקהילה הלהט"בית, וגם להם מגיע לקבל שוויון בתוך מערכת החינוך ולקבל תחושה של מוגנות, ושלצוותים החינוכיים יהיו כלים ומענים לתת להם, כי אנחנו יודעים מה הם עוברים בתוך המערכת. מגיע להם, הם חלק מאיתנו, וזו חובה מוסרית שלנו. וזה ממש לא בהסתרה, כי אני לא זוכרת שהחוזר שיצא היום יצא במחשכים. << קריאה >> אבי מעוז (נעם): << קריאה >> - - - << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> - - - בגבעת שמואל. מוסתרת. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> לא יצא במחשכים. חברים, החוזר היום לא יצא במחשכים, הוא יצא גלוי לעיני כול. מה שקרה בגבעת שמואל – אנחנו - - - << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> ההורים בכיתה של הילד בגבעת שמואל עד היום לא מקבלים מענה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> חברים, הנושא של גבעת שמואל מטופל ביסודיות רבה, כולל, אגב, עם רבנים ועם אנשים מובילי דעה שם, כדי לסייע מול מי שצריך. אנחנו לא יכולים לפתוח את הכול, כי יש דברים שאסור לנו לומר אותם, ולכן אנחנו נשמור על כבודם של האנשים שנמצאים בתוך הסיפור הזה. אז אל תיקחו מקרה אחד ותנסו להשליך על הכול, כי גם שם נעשה טיפול מעמיק, מדוקדק, לטובת כל הצדדים השותפים בדבר הזה. ואם את רוצה לדבר איתי על הסיפור של גבעת שמואל, יש לי רק דבר אחד להגיד לך, אפרופו זכויות הילד: עצם העובדה שקבוצה של מבוגרים מתארגנת כדי להחרים ילד - - << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> אף אחד לא - - - << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> - - זה פשוט חמור. זה פשוט חמור. << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> יפעת, זה ממש שקר, זה שקר וכזב. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> זה פשוט חמור. זה פשוט חמור. אני יודעת טוב מאוד מה קרה שם. << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> - - - << קריאה >> אבי מעוז (נעם): << קריאה >> הם אומרים - - - << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> - - - << קריאה >> אבי מעוז (נעם): << קריאה >> גברתי השרה - - - << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת וולדיגר, לא זכור לי שהשרה הפריעה לך. << קריאה >> אבי מעוז (נעם): << קריאה >> - - - << קריאה >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << קריאה >> לא - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> הבנתי. אוקיי. אתם תשמעו גם אם זה לא נעים, מה לעשות? זו זכותה. בבקשה שקט. נא להמשיך. תודה. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> מעבר לזכויות, יש פה גם עובדות, והדברים נאמרים. אתם מוזמנים לבדוק אותם, אתם יודעים אותם טוב כמוני. אבל אני חושבת שהשורה התחתונה של כל הסיפור הזה היא שלכל ילדה וילד במדינת ישראל – ובכלל בעולם, אבל כאן אני מתייחסת לחברה שלנו בישראל – מגיעות זכויות שוות, מגיעה הזדמנות אמיתית, שווה, ולא משנה לאיזו משפחה הוא נולד, באיזה מקום הוא נולד ועם איזה צביון הוא נולד, ועל זה אנחנו הקפדנו בשנה וחצי האחרונות. כשאנחנו דיברנו על חינוך ועל הזכות לחינוך, אנחנו התייחסנו לא רק לכך שהוא יגיע למערכת החינוך, כי זה דבר חשוב כשלעצמו, אלא גם מה הוא מקבל בתוך המערכת הזו. דאגנו לכך שכשאנחנו מדברים על שוויון, הילד יקבל את הכלים והמיומנויות שמותאמים לעידן שבו אנו חיים, כי הגיע הזמן שאנחנו נעשה את זה במערכת. ובניגוד לכל השיח שהיה כאן, כולל בתקופת הבחירות, אנחנו לקחנו את מקצועות המורשת, החברה והרוח וחיזקנו אותם. כשתיכנסו למשרד החינוך, אתם תראו זה פלא – לא בוטל התנ"ך ולא בוטלה ההיסטוריה, אלא אנחנו הפכנו אותם לרלוונטיים, כי מגיע לילדים שלנו בשנת 2022 לקבל חינוך איכותי, מתקדם, עם כלים ומיומנויות שיסייעו להם להתמודד בעולם האזרחי אחר כך כמבוגרים באקדמיה, במשפחה. את זה אנחנו חייבים לילדים שלנו. מגיעה לילדים שלנו גם סביבה מוגנת ובטוחה, ואנחנו קידמנו את התוכנית "באים בטוב – לא מרימים ידיים", בגלל האלימות שהולכת וגואה בחברה הישראלית, ואנחנו לא מתעלמים ממנה בתוך מערכת החינוך. להפך, אנחנו שמים אותה על סדר-היום במרכז העשייה ומתמודדים איתה. אבל כאן אני רוצה לפנות אליכם, המבוגרים: כל מי ששומע אותנו, כאן ובחוץ – מערכת החינוך לבדה לא תוכל לעשות את זה. אם אנחנו כמבוגרים לא נדע לשמש להם דוגמה אישית טובה, אנחנו לא באמת נצליח למגר לא את השיח האלים ולא את האלימות שהילדים פוגשים כשהם יוצאים משער בית הספר, אם זה בכבישים, אם זה בסופרים, אם זה בבתי החולים, אם זה כמעט בכל מקום שאליו הם מגיעים. ולכן יש כאן אחריות מאוד גדולה עלינו, על הכתפיים של כל אחת ואחד מאיתנו, לעזור לילדים שלנו להיות בסביבה ובמרחבים מוגנים יותר. ובואו נגיע לנושא של לימודי הליבה. דיברו כאן חברי הכנסת מהמגזר החרדי על הזכויות של הילדים שלהם לחינוך. כשמדברים על הזכויות של הילדים שלהם לחינוך, גם כאן זה לא תוכנית כבקשתך או כבקשת המבוגרים שמובילים אותם, אלא מה הילדים באמת צריכים כדי להתמודד טוב יותר בעולם הזה שאנחנו חיים בו. לימודי ליבה זה הבסיס שהילדים האלה צריכים לקבל. הם יכולים לעשות עם זה אחר כך מה שהם רוצים – הם יכולים להמשיך ללמוד תורה, הם יכולים לעשות את הבחירה שלהם, כי אגב, גם הזכות לבחור היא זכות שמגיעה לילדים. אבל החובה המוסרית שלנו היא לתת להם, כמו לכל ילד במדינת ישראל, את הבסיס, את הכלים ואת המיומנויות, ויחד עם שר האוצר אנחנו קידמנו בשנה האחרונה את לימודי הליבה במגזר החרדי. אגב, יש מסלול שנקרא ממ"ח, ממלכתי-חרדי, אבל באו אלינו קבוצות במגזר החרדי ואמרו: אנחנו רוצים ליבה, אבל אנחנו לא רוצים שיקראו לנו ממלכתי. ואנחנו, כמי שרואים באמת את טובת הילדים – לא באמת משנה לי איך יקראו לזה, אז יצרנו ערוץ נוסף באמצעות קול קורא, שלא מבטל את אורחות החיים בתוך בית הספר שלהם אלא רק מאפשר להם ללמוד יותר לימודי ליבה, ובהתאם להיקפי לימודי הליבה שלהם, ככה הם יקבלו תקציב. באה הממשלה החדשה, שמדברת יפה על זכויות הילדים החרדים, ואומרת: לא לא לא, לא צריך, אל תלמדו. אנחנו ניתן לכם כסף גם בלי שתלמדו לימודי ליבה. עכשיו שימו לב: החוזר שאנחנו הבאנו מדבר על כך שבית ספר יכול לבחור אם הוא לומד או לא לומד לימודי ליבה, בחירה מוחלטת. כאן הם באים ואומרים להם: לא צריך, אל תלמדו. כנראה למישהו יש כאן אינטרס להשאיר אותם במקום שהם נמצאים היום, לגזור עליהם עוני, למנוע מהם שוויון אמיתי. << קריאה >> אוריאל בוסו (ש"ס): << קריאה >> - - - << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> למנוע מהם שוויון אמיתי. זה לא עניין של בחירות, זה עניין של דרך חיים. << קריאה >> אוריאל בוסו (ש"ס): << קריאה >> - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבר הכנסת בוסו, היא מציינת עובדה. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> אני כאן כדי לדבר על זכויות הילדים ולהתייחס לדברים שאתם העליתם, חבר הכנסת בוסו. << קריאה >> אוריאל בוסו (ש"ס): << קריאה >> זה להסית. אל תחנכו אותנו. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - << קריאה >> אוריאל בוסו (ש"ס): << קריאה >> אל תחנכו אותנו - - - << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> אתה יודע, אני מסכימה למה שאתה אומר, חבר הכנסת בוסו, ואני אפילו רוצה להתייחס. אף אחד לא רוצה לחנך פה אף אחד. אנחנו כאן כדי לתת הזדמנות שווה לכולם, וכשאנחנו מוציאים קול קורא – שאגב, נכתב בשיתוף עם חברי כנסת חרדים – שמאפשר, לא כופה – אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהגענו לכאן עם שיח שהוא לא כופה, שהוא מאפשר – אתם באים ואומרים: לא, גם את זה אנחנו לא רוצים; לא צריך, אל תלמדו, תקבלו את הכסף גם בלי זה. אני חושבת שכל בר-דעת יכול להבין מה המשמעויות ומה הפרשנויות שאפשר לתת לעניין הזה. לגבי העניין של הפטור ושל החינוך העצמאי, שגם עלה כאן, חשוב שתדעו שהמוכר שאינו רשמי מקבל 75% תקצוב לא רק במגזר החרדי אלא גם במגזר הערבי וגם במגזר היהודי החילוני, וזה בא מתוך שיקולים שמוסד שרוצה רמת פיקוח שהיא פחותה ממה שיש בממלכתי, שרוצה לעשות דברים שהם ייחודיים והם אחרים ולהכניס דברים שהוא לא מוכן שמדינת ישראל תכתיב לו, אז הוא מקבל רק 75%. Once יחליט שהוא רוצה להיות רשמי כמו כל מוסד חינוכי אחר – יקבל תקצוב של 100%. אז מצד אחד המדינה מאפשרת לחלק מהמוסדות במדינת ישראל לעשות גם דברים אחרים ולא להיות בפיקוח מלא מלא מלא, אוקיי? ומצד שני באים אותם מוסדות ואומרים: לא, אנחנו רוצים ללכת בלי אבל להרגיש עם. זה לא עובד, פשוט לא. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אני מתנצל, לא ידעתי. זאת אומרת שבכל המגזרים ה-75% באופן שווה? << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> בכל המגזרים מוכר שאינו רשמי מקבל 75%. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חבל שחבר הכנסת אשר לא פה. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> הם יודעים, הם מכירים את זה. << קריאה >> אוריאל בוסו (ש"ס): << קריאה >> - - - זה נשחק, זה לא מגיע ל-50%. << דובר_המשך >> שרת החינוך יפעת שאשא ביטון: << דובר_המשך >> מה שנשחק, חברים, זה שהמורים לא נמצאים באופק חדש. המורים לא נמצאים באופק חדש, ומרכיב השכר הוא מאוד משמעותי ומשפיע גם על התמחור של השעה. תוסיף לכך את הפרופיל שיש לעובד הוראה – כי הרי אנחנו מתמחרים גם את הדבר הזה, הפרופיל שיש לעובדי הוראה ועוד כל מיני מרכיבים נוספים – ולכן יוצא שעם השנים, זה נכון, בעיקר במוסדות הפטור, פחות במוכר שאינו רשמי, אנחנו מרגישים שיש שם שחיקה. אבל שוב, יש דברים שתצטרכו לקבל החלטות אם אתם חלק מהכלל או לא, וגם זה בסדר. הדבר האחרון שאני ארצה להתייחס אליו זה הנושא של מעונות היום. תראו, חברים, מעל 70 שנה השטח הזה היה שטח הפקר פרוץ לחלוטין. עמדתי כאן בכנסת העשרים וקידמתי את חוק הפיקוח על מעונות היום יחד עם חברים נוספים בבית הזה – אגב, חוצה מפלגות, חוצה אופוזיציה, קואליציה; כולם היו תמימי דעים שחוק פיקוח על מעונות היום חייב לעבור, חוק המצלמות במעונות היום חייב לעבור. העברנו את זה ממש בזמן הפציעות של הכנסת העשרים, אבל היה ברור לכולם שזה אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים, ובשביל להשלים את המהלך חייבים להעביר את מעונות היום למשרד החינוך. שנים מדברים על זה, לא עשו את זה. אתם יודעים למה? פוליטיקה. בכנסת הזו, בממשלה האחרונה, העברנו באומץ את מעונות היום למשרד החינוך והתחלנו תהליך של הסדרה של הענף הזה, של ענף שהיה פרוץ 70 שנה. פיקוח – הרחבנו אותו בצורה מאוד משמעותית, גם מבחינת מספר התקנים וגם מבחינת המהות שלו; העמקנו אותו. הכשרות לצוותים המקצועיים, למטפלות – שאגב, זה טוב לילדים וטוב גם למטפלות עצמן, כי זה מאוד מעצים אותן. צריך לשמוע אותן ולהבין מה החשיבות של הדבר הזה. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, כמה מטפלות עוברות את התהליך הזה היום במדינת ישראל? 12,000 מטפלות. 12,000 מטפלות, חברים, וזו רק ההתחלה. הרשויות המקומיות מקבלות תקן. מעל 200 רשויות השתתפו בקול הקורא כדי שיהיה תקן ברשות המקומית שיטפל אך ורק בגילי לידה עד שלוש. אנחנו ממסדים ומסדירים את התחום הזה. אני לא אגיד לכם: אסור לכם להוציא את זה ממשרד החינוך; אני אומרת לכם: אנחנו לא ניתן לכם להוציא את זה ממשרד החינוך. אנחנו נילחם על זה שמעונות היום יישארו במקום הטבעי להם, כי צריך שיהיה רצף חינוכי מגיל לידה ועד גיל 18; אני חושבת שגם אחר כך, אבל בואו כרגע נדבר על גיל לידה עד 18. מגיע לילדים האלה להיות בסביבה חינוכית, מוגנת, שבה הם מקבלים את כל הצרכים שלהם. השקענו מאות מיליוני שקלים בבינוי כדי להרחיב את היקף המעונות המסובסדים, וכמו שאמרתי, זו רק ההתחלה. הכנו לכם את כל התשתית. אתם רק צריכים להיכנס פנימה ולהמשיך את התהליך שאנחנו התחלנו, כדי שבקצה שלו, אנחנו גם נוכל לאפשר מענה מסובסד מלא מלא, לכלל הילדים במדינת ישראל, גם בגילי לידה עד שלוש. אז דיברו על חינוך חינם מגיל לידה עד שלוש – בבקשה, שטיח פרוס, התשתית מוכנה. קחו, קדמו את זה. אבל בשום פנים ואופן לא ניתן לכם לקחת ולקלקל את מה שעשינו – לא בגללנו, לא בגלל אגו; בגלל הילדים שבשמם אנחנו עומדים כאן היום כולנו. ואגב, אני מוכרחה להגיד לכם שזה מרגש ומרשים לראות את היקף חברי הכנסת, מספר חברי הכנסת שעלו לכאן כדי לדבר על זכויות הילד, וגם כאן זה היה חוצה מפלגות, חוצה מגזרים, קואליציה-אופוזיציה, כולם ביחד, כי זה באמת הדבר הכי חשוב לנו. ואסיים במשפט שבו התחלתי: אם הילדים באמת כל כך חשובים לנו – והם חשובים לנו, והם העתיד שלנו – בואו נתנהג ככה, ניתן להם את מה שהם צריכים לקבל היום. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לשרת החינוך על הדברים החשובים והסיכום. תודה רבה לחברת הכנסת מיכל שיר על היוזמה של הדיון והיום הזה. בהצלחה לכולנו. כדברי השרה, באמת נקווה ונתפלל שלא יועבר הגיל הרך חזרה ממשרד החינוך למשרד הרווחה. תודה רבה. << נושא >> נאום בכורה של חבר הכנסת אלמוג כהן << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> אנחנו עוברים בהמשך היום לנושא הבא – נאומי בכורה. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אלמוג כהן, בבקשה. יברך אותו חבר הכנסת בן גביר. << דובר >> אלמוג כהן (עוצמה יהודית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, השרים וכנסת נכבדה, ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אמן. << דובר_המשך >> אלמוג כהן (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> במעמד מכובד זה ראשית אזכיר את שיקרים לי מכול: למשפחתי התומכת, אשתי האהובה גלי, שהיא עמוד האש לפניי; לבנותיי גאיה ואלה ובני המתוק נגב אליה; לאימי מורתי ועטרת ראשי יעל ומור אבי היקר אשר – תודה, תודה שהבאתם אותי עד הלום; תודה לסבתא שרה וסבא ציון, שייבדלו לחיים טובים וארוכים, אמן, ותודה לסבא ברוך וסבתא רבקה, זיכרונם לברכה, שאני בטוח שנמצאים כאן איתי היום, וכמובן למשפחה ולחברים ולכל תושבי הנגב שתמכו לאורך כל הדרך. תודה ליושב-ראש המפלגה, מפלגת עוצמה יהודית, חבר הכנסת איתמר בן גביר. תודה שנתת בי את האמון ואתה מאפשר לי לממש חזון למציאות ולעשייה בר-קיימא. אפתח בדברים שאמר אליהו נאווי, ראש עיריית באר שבע לשעבר: עד גדרה יש אלוהים ויש שלטון; מגדרה עד באר שבע יש אלוהים ואין שלטון; מדרום לבאר שבע אין אלוהים ואין שלטון. מעטים רגעיה של אומה אשר נבחנת בשעת מבחן כה חשובה לעתידה של בניה ובנותיה. נולדתי וגדלתי בעיר אופקים שבנגב. שירתי במגוון יחידות של משטרת ישראל. עם שחרורי, עת פרוץ מבצע שומר החומות, צפיתי יחד עם כל תושבי הנגב בחרדה באנדרלמוסיה שהתפתחה במדינת ישראל, ובנגב בפרט – פעם ראשונה מזווית ראייה של אזרח ולא של לוחם, אזרח שמשווע לשינוי ודואג לבאות. יחד עם חבריי, התוודענו אל המחסור בשוטרים, בשיטור, במענה למצוקות התושבים בנגב. כך הגענו להקים את הוועד להצלת הנגב ואת סיירת בראל, לזכרו של בראל שמואלי, השם ייקום דמו, שרוצחו, יש לציין, עדיין מסתובב חופשי ברחובותיה של עזה. הנגב הוא 60% משטחה של מדינת ישראל, עתיר משאבים, ובעיקר עתיר בהון אנושי וחם, מחבק ואוהב את עמו ואת ארצו. על אף קשיים רבים, שהחלו עוד משחר העליות הראשונות לארץ המובטחת, תושבי הנגב לא איבדו תקווה מעולם, ולטשו עיניהם אל עתיד טוב ומזהיר. אך מאידך גיסא, הנגב הוא גם שטח הפקר רחב ידיים, שמיושב על ידי חלוצים מודרניים שבגפם בונים את ארץ אבותיהם. הקרב הזה הוא לא קרב על אדמה ולא על כסף, גם לא על משאבים, אלא על אם מדינת ישראל תאפשר את כפיית תרבות המדבר על הציוויליזציה. המשימה שלנו היא להציל את מדינת ישראל מעידן של רודנות ועריצות. המלחמה הזו היא על המצרך הבסיסי ביותר שיש לאדם: יצר ההישרדות. תינוק שנולד מרחם אמו נאבק כדי לנשום את נשימתו הראשונה; הוא נאבק כדי לשרוד. המציאות שבה אחיי ואחיותיי תושבי הנגב מצויים בה היא חיים בתחושה של פחד וטרור מהעתיד לבוא, תוך חרדה תמידית לעתיד ילדינו. לא אקבל שום מצב שבו נשים תהיינה מוטרדות מינית ברחובותיה של ארץ אבותינו על היותן יהודיות בלבד. הנגב אף הידרדר למצב שבו בעלי העסקים משלמים מס גולגולת, מס מודרני, מס פרוטקשן, כדי לשרוד את יום עמלם. אנו במצב שבו המדינה מפירה את החוזה הבסיסי ביותר והלא-כתוב שבינה לבין אזרחיה, והוא ביטחונם האישי. לפי פירמידת הצרכים של מאסלו, אדם שחי ללא ביטחון אישי אינו יכול להתקיים, להתפתח, לשרוד ולהצמיח כנפיים. תושבי הנגב והגליל חיים בממוצע ארבע שנים פחות מתושבי המרכז, וכל חטאם הוא שהם בחרו את בחירתם של אברהם ויצחק, את בחירתו של דוד בן-גוריון הזקן ואת בחירתו של הקדוש ברוך הוא – בנגב. ילדינו תושבי הנגב אף שווים פחות בחינוך, בהשכלה, אפילו בקריטריון השירות הצבאי. אחיי נאנקים תחת עול הזנחתה של אהובתנו, מדינתנו, מדינת ישראל. הינני כאן. את הנגב תרו אבותינו אברהם ויצחק, המרגלים ששלח משה רבנו וראשוני העולים להתיישבות. בתנ"ך הקדוש, שהוא גם הקושאן שלנו על ארצנו – הם לא נמצאים פה – מעולם לא נאמר "ירדו לנגב" אלא "עלו לנגב". בימי קדם מלכים תרו את הנגב. שלמה, יהושפט ועוזיהו – הם ראו את הפוטנציאל האדיר שטומן בחובו המדבר. ימי הספר הלבן נגמרו, חברים. אנו, העם היושב בציון, מחויבים ליישב את הנגב והגליל למען הדורות הבאים. למשימה זו אני יוצא בחרדת קודש, בחיל ורעדה, אך יותר מכול – בנחישות בלתי מתפשרת. האני-המאמין שלי, שמוביל והוביל אותי במהלך חיי וממנו ארצה שילמדו ילדי ישראל, הוא של הראי"ה קוק: "בן אדם, עלה למעלה עלה, / כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. / אל תכחש בם פן יכחשו לך. / דרוש אותם – ויימצאו לך מייד". ילדי ישראל, האמינו בעצמכם, האמינו ביכולות שלכם לשרוד כל תוואי ולצעוד בכל שביל, אך בעיקר האמינו שיש לכם כנפיים. תדרשו אותם. תרדפו אותם. תמצאו אותם. את הקטע הבא ביקשה ממני להקריא הילדה המתוקה שנפגעה על ידי מחבל ארור, אותה ילדה שביקשה ממני לצאת ולהילחם ברעים. הקטע הבא – מתוך הספר הנסיך הקטן מאת המחבר אנטואן דה סנט-אכזופרי: "לו ציוותי על אחד מאלופיי לדאות כפרפר מפרח לפרח, לחבר מחזה תוגה או להפוך לעוף הים, ואילו נמנע אותו אלוף מלמלא אחר פקודתי, במי משנינו יהיה האשם? – שאל המלך – באלוף או בי? בך, השיב הנסיך הקטן בתוקף. נכון! קרא המלך – יש לדרוש מכל אדם רק מה שידו מגעת לעשות. רק על יסודות התבונה ייכון השלטון. אם תצווה על בני עמך להטיל עצמם הימה, יקומו ויתמרדו". אחיי ואחיותיי תושבי הנגב, "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו". לא נירתע ולא נמצמץ. יהודים גאים אנחנו, לוחמים. אסיים בדבריו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, הזקן, איש הנגב: "בנגב ייבחן העם בישראל ותיבחן מדינתו, כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה שלה פרחת השממה ויישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי". עם ישראל חי וקיים. עם ישראל ינצח. בשם השם נעשה ונצליח. הינני כאן. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> בהצלחה. לא, לא, לא מוחאים כפיים במליאה. בבקשה, חבר הכנסת בן גביר. << דובר >> איתמר בן גביר (עוצמה יהודית): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חבריי חברי הכנסת, עבורי היום הזה - - - << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> עוד שנייה. הולכים לברך אותו פתאום עוד. בבקשה. << דובר_המשך >> איתמר בן גביר (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >> ברוך השם. עבורי היום הזה הוא יום מרגש מאוד, יום של נקודת דרך שאנחנו עושים יחד עם שותפינו מעוצמה יהודית, ואחד הבולטים שבהם הוא שותפי, בן בריתי, חבר הכנסת אלמוג כהן, הלוחם מהנגב. המסע הזה לא היה פשוט, לא עבורי ובטח לא עבור אלמוג. לא מעט עיניים הופנו, לא מעט גבות הורמו, אבל אני התעקשתי שאלמוג כהן יהיה ברשימת הציונות הדתית ועוצמה יהודית לכנסת. התעקשתי, כי אלמוג מסמל בעיניי את מה שיפה בחברה הישראלית. התעקשתי, כי אנחנו בעוצמה יהודית מייצגים את כולם – כן, גם את המתיישבים ביהודה ושומרון, גם את אנשי הציונות הדתית, גם את הציבור החרדי, אבל לא פחות מכך את אחינו בפריפריה, בנגב ובגליל. לא סתם אנחנו מתעקשים בימים אלה על המשרד הכל-כך חשוב, המשרד לפיתוח הנגב והגליל והפריפריה. בנגב ייבחן העם. ואנחנו התחייבנו לדאוג לנגב, לגליל, לפריפריה החברתית, וכך נעשה. בלי שנוכל לקיים את מה שהתחייבנו, פשוט לא ניכנס לממשלה. משפחת כהן, בעיניי, היא משפחה שמסמלת ומגשימה את הציונות. סבא-רבא של אלמוג, הרב אליהו חדד, זיכרונו לברכה, תלמיד חכם שהיה רב בג'רבה, עלה ארצה והתגורר באופקים. ברוך ורבקה כהן, זכרם לברכה, והסבים שייבדלו לחיים טובים וארוכים, הסבא והסבתא בן ציון ושרה חדד – כולם, כולם, מיישבי ארץ ישראל, אוהבי ארץ ישראל, אוהבי הציונות. אלמוג שלנו עשה מסלולים שונים במשטרה וביחידות המיוחדות, וכל זאת במסירות נפש. אלמוג שלנו נשוי לגלי היקרה ואבא לשלושה ילדים, אבל למעשה, הוא נשוי גם לדבר נוסף – לנגב, לגליל, לפריפריה ולביטחון של עם ישראל. אלמוג סיפר לנו כאן שהקים את הוועד להצלת הנגב, ובעקבות שומר החומות הקים את סיירת בראל הכל-כך חשובה. ויותר מכל אלה, אלמוג הוא אדם של לב, נשמה, השקעה, הקרבה, ולכן זכינו כולנו שאתה כאן לצידנו בכנסת ישראל. כנסת ישראל מתברכת היום באלמוג כהן, ואכן מתקיים בו הפסוק שאנחנו קוראים בשיר המעלות: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב". אפיקים בנגב – המדבר יבש וצחיח, אבל לרגע אחד הוא מתמלא בזרמי מים שוטפים, מים כבירים. כך אלמוג שלנו – אתה שוטף את הנגב באהבה, בנתינה, במסירות, בנשמה. אלמוג היקר, במה אברכך? שתישאר אלמוג כהן בנתינה שלך, באהבה שלך. שתישאר עם אותו להט כל כך גדול שהתאהבתי בו מהרגע הראשון. שתמשיך להביע את העמדה שלך בבית הזה, בכל מקום, ולהילחם על ארץ ישראל, על עם ישראל, על תורת ישראל, ותמשיך להיות חייל נאמן של העם הקדוש הזה. אלמוג היקר, אוהב אותך. משפחת כהן המתוקה והנפלאה, אוהב אתכם. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה. << נושא >> נאום בכורה של חברת הכנסת שרון ניר << נושא >> << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> חברת הכנסת שרון ניר. יברך שר האוצר חבר הכנסת אביגדור ליברמן. בבקשה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, משפחתי האהובה, כור מחצבתי, חלף שבוע בלבד מהדקה שבה הצהרתי כאן, בבית הזה, "מתחייבת אני". צמד המילים הזה מגלם בתוכו שליחות עמוקה ואחריות עצומה למפעל הציוני הגדול ביותר שידעה הארץ הזאת אחרי אלפיים שנה – מדינת ישראל, מושא אהבתי, מושא אהבתם של סבי וסבתי, אשר עלו ארצה ממרוקו בשנות החמישים בדרך לא דרך, אוחזים בשיירה של 11 ילדיהם; מושא אהבתם של בעלי וילדיי ולעתיד לבוא, בעזרת השם, נכדיי ונכדותיי; מושא אהבה של אימי גאולה סילס, זיכרונה לברכה, ממקימי הארץ הזאת, דור שמיני, אשר נולדה בתקופת היישוב תחת המנדט הבריטי, ובבית הוריה היו סליקים והוחבא אמל"ח של הפלמ"ח. אמי, שרקדה במעגלים ברחובות העיר בה' באייר תש"ח, בהיותה בת שמונה בלבד, היא שהפכה לאשת חיל וחינכה אותנו לערכי נתינה, אהבת אדם, מוסר וחריצות. אימא שלי, שעטפה אותי באהבה ונסכה בי ביטחון, ציידה אותי בשני פתקים, על פי משנתו של רבי שמחה בונים. בפתק אחד היה כתוב "בשבילי נברא העולם", ובפתק השני – "ואנכי עפר ואפר". בזכות פתק אחד הצלחתי לתעל את דרכי ולפסוע בתחנות חיי, שמסבות תחושת הישג, גאווה, אך בה בעת הפתק האחר הזכיר לי שעליי לנהוג בצניעות וענווה. הרבה טועים ומשתמשים בפתק ההפוך מזה שהם צריכים, אך אני, בזכותה, הצלחתי לחלום רחוק ועמלתי רבות על מנת להפוך את החלומות ליעדים בני-השגה. כך, בהודיה רבה ומתוך הכרת הטוב, מצוידת בנחישות, להט והתמדה, זכיתי להיות פורצת דרך לנשים בצה"ל וסוללת דרכים לבאות אחריי. כך מצאתי את עצמי לאורך מסע שירות צבאי מרתק ומגוון, שארך 30 שנה, פוסעת בדרכים לא סלולות ומנהלת דיאלוג עם טובי המפקדים בצה"ל ועם מפקד הצבא, הרמטכ"ל בדימוס חבר הכנסת גדי איזנקוט. עסקתי בשירות נשים בצה"ל, במתן שוויון הזדמנויות לכלל האוכלוסיות המשרתות ובמיצוי ההון האנושי. כך זכיתי להיות האישה הראשונה בצה"ל בתפקיד מג"דית בגדוד תקשוב מבצעי, ובמעלה הדרך – בתפקיד מפקדת בית ספר ארצי לתקשוב והגנה בסייבר ומובילת כוח החלוץ במסגרת הפרויקט הלאומי להעברת יחידות צה"ל לנגב והקמת קריית ההדרכה. בת מזל אנוכי. זכיתי באור; שירתי בארגון מופת ושמו צה"ל, שמעבר להיותו הצבא החזק והעצמתי ביותר בעולם, אפשר לי להנהיג ולחנך דורות ולפעול לקירוב לבבות ולאיחוד השורות בקרב חיילי וחיילות צה"ל – חילונים ודתיים, יהודים ולא יהודים, נשים וגברים, פריפריה ומרכז, כולם אחים אנחנו – למען מטרה נעלה: ביצור ביטחונה של מדינת ישראל. אימא אהובה, בכל צעד ושעל בחיי אני קשובה לקולך, וגם ברגעים אלו ממש אני מאזינה לאמת שלי ממש כפי שחינכת אותי, פועלת על פי צו מצפוני, והעיקר – לא מפחדת כלל. ומכאן אומר את שעל ליבי: חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל היא אירוע מכונן, נס גלוי. גם אם הוא נראה לילדינו כיום מובן מאליו, הוא לא. מסע הדורות בשיבה לארץ הקודש מעיד על עוצמה, נחישות ולכידות. לכידות – נכס שעם ישראל מתקשה לשמר בשנים האחרונות, ויש לכולנו תפקיד מרכזי באיחוי השסע וקבלת השונה והאחר על אף המחלוקות. הביטוי היום-יומי לעוצמתנו הוא התייצבות הדורות הבאים על המשמר והגיוס לצה"ל, לעיתים במחיר כבד מנשוא, מחיר הדמים והשכול. מדינת ישראל, אור לגויים, מדינה שלמרות גודלה ונתוני הפתיחה שלה הפכה למעצמה אזורית, ארצי מולדתי, שטובי בנינו ובנותינו שירתו וישרתו אותה, ואף יש קדושים שמסרו נפשם למענה – היא אינה מובנת מאליו. צריך לשמור ולהישמר שכך היא תהיה. אני נרגשת לעמוד כאן היום כנציגת העם וכחוליה בשרשרת הדורות ולברך את בעלי יריב וילדיי גל, יואב ואורי – ילדים שינקו ציונות בחלב אם ובתורת אב, וכעת הם ממשיכים בגאון את השרשרת. סגן יואב ניר, מפקד צוות לוחמים בסיירת צנחנים, אני מצדיעה לך ולכל חיילי וחיילות צה"ל. אתם עטרת ראשה של הארץ הזאת; אתם ממשיכי הרעיון הציוני במלוא תפארתו. משחר קיומה של מדינת ישראל בימי מלחמת העצמאות עמד בן-גוריון על הזיקה בין לחימה להתיישבות, בין המגל לחרב, ממש כפי שבאו לידי ביטוי בצבאו של יהושע בן נון. מדינת ישראל, מושא אהבתי, אני הולכת שבי אחרייך, כמו אבות-אבותיי, בדרכי שלי לאורם של מגדלורים של תקווה – מגדלורים שהותירו לי סימני דרך והתוו את חלומותיי לעתיד טוב יותר לכולנו בארץ הנפלאה הזאת. אזכיר חלק מהם. הראשונה היא נערה ושמה צביה, אשר נולדה בביטן שבפולין ב-1914 וגדלה בבית יהודי מסורתי, אחת משבעה ילדים. הרעיון הציוני בער בה בצעירותה והיא הצטרפה לתנועת הנוער הציונית דרור כחלק מגדודי ההכשרה של החלוץ. באוגוסט 1939 שימשה צביה צירה בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה, ולמרות שהיא עצמה כבר החזיקה באשרת עלייה לארץ, היא נשארה על מנת לקדם אשרות ודרכי יציאה לחברי התנועה לארץ ישראל. מלחמת העולם השנייה איימה לגדוע את החלומות של צביה, אך היא לא ויתרה. ביולי 1942 פעלה להקמת אי"ל, ארגון יהודי לוחם, ונמנתה עם מנהיגי מרד גטו ורשה, בהיותה קשרית לוחמת הנאבקת על הזכות להתקומם כנגד הנאצים. במהלך המרד, ולאחר פיצוץ הבונקר ברחוב מילא 18, לקחה פיקוד והובילה קבוצת ניצולים בתעלות הביוב אל מחוץ לגטו, ובהמשך הצטרפה למחתרת ופעלה בקור רוח. בתום המלחמה עלתה צביה לארץ והייתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות. צביה לובטקין, זיכרונה לברכה, היא מגיבורי מרד גטו ורשה, ולימים סבתה של טייסת הקרב הראשונה בצה"ל רוני צוקרמן. וכך, מתעלות הביוב בגטו ורשה לקוקפיט במטוס קרב של צה"ל, זהו סיפורן של גיבורות, זהו סיפורן של לוחמות, משואה לתקומה. זהו סיפורה של מדינת ישראל. תמונת הניצחון הבאה שאותה אזכיר היא על ילדה ושמה מירה, אשר עלתה מברלין לארץ ישראל בגיל שש, בשנת 1933, עם משפחתה. לימים נישאה מירה לאליקים, ובגיל 19 ילדה את בנה דני. מירה ואליקים היו ממקימי ומגיני ניצנים, והיא עסקה בקשר עם אוניות המעפילים. ב-7 ביוני 1948 שידרה מירה בן ארי את העדכונים האחרונים על אודות הקרב העקוב מדם על ניצנים. לאחר שבנה דני פונה עם הנשים והילדים, היא סירבה להתפנות. היא נשארה עם הכוח המגן כי סברה שיש לה תפקיד חשוב כאלחוטנית בהגנה. עם פלישת הכוח המצרי לניצנים נהרג מפקד המוצב על ידי קצין מצרי, ובתגובה לכך ירתה מירה בראשו של הקצין המצרי. הקצינים המצרים הנדהמים הרגו גם אותה. בפתק שאותו תחבה לכיס מעילו של בנה בן השנתיים ערב הקרב, כשנפרדו, כתבה מירה לבעלה: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת! כך עוד לא הרגשתי אף פעם! אבל אני אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכול! אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותנו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו – הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה. אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, למען יהיה אדם חופשי בארצו! - - - תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי! תמסור לאבא ולאימא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה". מירה בן ארי לא שבה מהקרב ובנה דני גדל יתום מאם, אך על מורשתה של מירה ומסירות הנפש שלה חונכו דורות של לוחמים ולוחמות. סיפור הדרך של צביה לובטקין ומירה בן ארי, שאחזו בין היתר במקצוע קשרית, היו לי למגדלור והיוו עבורי השראה. הן ושכמותן מגלמות את מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים. הלהט וההתמדה שלהן לפעול ללא לאות ובנחישות למען הרעיון הציוני בגלגוליו השונים מעוררים השתאות והם מודל לחיקוי. תפיסת העולם שגיבשתי בהשראתן היא תפיסת עולם ציונית ליברלית, אשר מציבה את מדינת ישראל בראש סדר העדיפויות ומאפשרת גם לנשים בחברה הישראלית להיות בקדמת הבמה. אני מצירה על כך שדווקא בעת כניסתי לכנסת, באופן פרדוקסלי, מתהווה פה מגמה שלילית של מספר הנשים בקואליציה, בניגוד מוחלט לתפיסת עולמי ולתרומתן של הנשים בפועל בשלבים השונים בהיסטוריה של עם ישראל. הבית הזה צריך להיות הבית של כולם, וכשלפנינו מתגבשת קואליציה שכוללת תשע נשים בלבד, לעומת 43 בקואליציה הקודמת, זה תמרור אדום עבור כולנו. לאורך כל שירותי הצבאי פעלתי לקידום נשים מוכשרות ובעלות יכולות לתפקידי מפתח. קיימת חשיבות רבה לנוכחות נשית ולמציאות שוויונית שבה משתלבות נשים בעמדות השפעה. מניסיוני, אני יכולה לומר שקשה מאוד לדמיין מציאות שלא קיימת. חשוב לאפשר לילדות ונערות לחלום הכי רחוק שאפשר. לא ייתכן שבשנת 2022 נשים נעדרות משולחן מקבלי ההחלטות. צעדנו כברת דרך ואסור שניסוג לאחור. חברות וחברי הכנסת, אני קוראת לכם מעל במה זו לפעול יחד לטובת קידום נשים בחברה הישראלית ולמיגור והוקעה של הדרת נשים והקטנת נשים – תופעות שלי מזכירות משטרים אפלים. חברה מתקדמת, משגשגת וצודקת היא חברה שוויונית לגברים ולנשים. וכעת, כמי שהקדישה את כל חייה הבוגרים לביצור ביטחונה של מדינת ישראל, אני מבקשת להעלות על נס את פועלם של מערכת הביטחון ושל צה"ל. ראוי שנהיה תמימי דעים על כך שציבור המשרתים בצה"ל, המגינים בגופם ובמסירות נפש על מדינת ישראל ועומדים על המשמר יום ולילה, יהיה בראש מעייננו. האמינו לי, גם המפעל הציוני שהקמנו בראשית הדרך, הקובע גיוס חובה לכול, אינו מובן מאליו. עלינו להוקיר ולתעדף את ציבור החיילים, וביתר שאת את הלוחמים והלוחמות. הם מגש הכסף של ימינו. מי ששוכח שהוא יושב על כתפיהם – ייפול. אני מבקשת לברך את כל חיילי צה"ל העוסקים במלאכה, וכדבריו של הרמב"ם, "המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם". ואם בציונות עסקינן, מבקשת אני בהזדמנות זו להזכיר לכולנו שהפסיפס החברתי המיוחד שיצרנו כאן בחברה הישראלית, הנשען על ארצות מוצא ותרבויות שונות, הוא פאר היצירה של מפעל הציונות הגדול ביותר שידעה הארץ הזאת, והוא מפעל העלייה והקליטה. אני קוראת לכולנו לשמור מכל משמר על העולים החדשים לארץ מתוקף חוק השבות ועל ילדיהם ועל נכדיהם, כי אין ליהודים בעולם ארץ אחרת. אני קוראת לשמר יהדות שעושה מקום לכולנו – יהדות מקרבת ומאחדת; יהדות שלא דוחקת אף אחד החוצה. וכעת, בעת הנוכחית, כשקולות קיצוניים משתלטים על השיח, ראוי להדהד בקול רם את הווייתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אשר נבנתה בתבונה רבה, תוך יצירת איזונים ובלמים בין מוסדותיה. ראוי שנקרא להנהגה שמטפחת מערכות שלטון מעולות, כי על הכתפיים של כולנו מונח עתידה של מדינת ישראל. הדמוקרטיה הישראלית לאורך שנים ניצחה במלחמות ויצרה מדינה מערבית צומחת, משגשגת וחברת מופת. על כל אחד בבית הזה, וגם עליי, כמובן, מוטלת האחריות לשמור על מוסדות השלטון והחוק. לפני שאסיים, אני מבקשת להביע את הערכתי הגדולה לך, שר האוצר אביגדור ליברמן, על עשייתך הרבה למען מדינת ישראל במגוון תפקידים, ובפרט בשנה האחרונה, במציאות כלכלית עולמית כאוטית. בזכותך כלכלת ישראל הייתה אי של שפיות בים סוער. לסיום, אני מבקשת לשאת תפילה להחלמתם של פצועי צה"ל בגוף ובנפש ולהשבת החיילים סגן הדר גולדין, זיזכונו לברכה, סמל ראשון אורון שאול, זיכרונו לברכה, והאזרח אברה מנגיסטו, שמצויים בידי החמאס, ולהשבת כל השבויים והנעדרים. אני שולחת חיבוק חם ואוהב למשפחות השכולות, שחקוקות על לוח ליבי. בברכת "ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". תודה רבה. << דובר >> שר האוצר אביגדור ליברמן: << דובר >> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש מעט רגעים בבית הזה שאתה עולה לדוכן במצב רוח מרומם, שמח, אופטימי, וזה אחד הרגעים. אני אישית מרגיש באמת כבוד וזכות גדולה להיות כאן ולברך את שרון ניר עם כניסתה לכנסת ישראל על נאום ראשון במליאה. עמדת, כמו תמיד, בגבורה. ראיתי כמה התרגשת שם, מאחורי הקלעים, ועברת עוד פעם ועוד פעם. אני חושב שהנאום נפלא ומבטא את כל המהות, למען אותן מטרות שבשבילן באת לבית הזה. כפי שאמרת: חיפאית, נולדה לאימא דור שמיני בארץ ולאבא שעלה בשנות החמישים ממרוקו. בשנת 1989 התגייסת לצה"ל, ונשארת שם 30 שנה, ובאמת היית פורצת דרך משמעותית: מג"דית ראשונה בגדוד תקשוב מבצעי, משם פיקוד על בית ספר לתקשוב וסייבר בצה"ל, ובתפקידך האחרון – שלוש שנים – יועצת הרמטכ"ל גדי איזנקוט לענייני מגדר. וכמובן, גם משפחה נהדרת, באמת משפחה לוחמת. בעלה יריב קצין קשר ראשי, תת-אלוף, הבת, גל, סטודנטית בת 23, הבן, בן 21, קצין בסיירת צנחנים, מפקד צוות, והבן הקטן אורי. קודם כול, באמת, מה שהזכרת פה, את כל ההיסטוריה של הלוחמות – זאת המסורת היהודית, זה המקורות שלנו. וכשמדברים יש לפעמים הכוונה מלמעלה, וכנראה שאותה הכוונה הביאה אותך דווקא בעיתוי הזה לכנסת ישראל, כשאנחנו בעיצומו של הוויכוח על ההפרדה המגדרית. זה דבר שלא ייאמן, שמישהו מנסה במאה ה-21 במדינת היהודים להסדיר באופן חוקי את ההפרדה המגדרית, את מקומן של הלוחמות בצה"ל. מי שמכיר את המקורות שלנו, אז מימים ימימה הנשים תרמו לביטחון של מדינת ישראל. אולי הראשונה, הבולטת ביותר, היא השופטת דבורה הנביאה, שהיא בין היתר הייתה זאת שלמעשה הקימה את הצבא, בנתה את הצבא תחת מפקד, ברק בן אבינועם, שנלחם נגד צבא חצור. היא יזמה את כל המהלכים הצבאיים, והיא גם כתבה את אחד השירים היפים, שירת דבורה, ושם היא שיבחה את הניצחון של העם היהודי. וכמובן שאם אנחנו מדברים על השופטת הרביעית, דבורה הנביאה, אז אי-אפשר שלא להזכיר את יעל אשת חבר הקיני – היא זאת שהרגה את סיסרא, שתקעה בו יתד, ולמעשה הביאה את הניצחון המוחץ כבר אז. אבל גם בימים הרבה יותר קרובים, מההיסטוריה שלנו, אפשר להוציא גיבורות כמו שרה אהרונסון, שהייתה חברה במחתרת ניל"י, שלצערי היא התאבדה באירוע מאוד טרגי ב-1917. אי-אפשר לא להזכיר את חנה סנש, הצנחנית שצנחה אי שם ביוגוסלביה, עברה להונגריה ונתפסה שם ב-1943. וכמובן שגם בנושא החקיקה – הנשים תרמו גם לחקיקה, וגם את זה אנחנו לומדים מההיסטוריה. כולנו זוכרים את הסיפור של חמש בנותיו של צלופחד, שבאו למשה רבנו למחות על כל הנושא של הירושה. למעשה הן שינו את כל החקיקה בהיסטוריה היהודית בנושא ירושה בכך שאם הן בנות אז בכל זאת מגיעה להן הירושה, הנחלה; לא יכול להיות שזה רק לגברים. כבר אז התפתח הוויכוח הזה על השוויון ועל מקומה של האישה. לכן כשאני שומע פה את כל הוויכוחים ואת כל הטפות המוסר למה בנות מתגייסות לצה"ל, מה מקומן, אם הן יכולות לשרת בטנקים או בשריון או לא לשרת, אם אפשר לשרת יחד איתן – זה נראה לי באמת דברי הבל שפשוט לא תואמים לא את ההיסטוריה שלנו ולא את המסורת שלנו. גם בנושא המגדרי, כפי שדיברנו – ואני רואה את כל היוזמות, כל ההסכם הקואליציוני המתגבש, קווי היסוד, כל ההרחבה של הסמכויות של בתי הדין הרבניים בדיני אישות; אלו דברים שאנחנו נצטרך להילחם עליהם ביחד. ואני בטוח שתרומתך – גם פה לוויכוח ענייני במליאה וגם בהגנה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית וליברלית – ללא ספק תהיה תרומה חשובה ביותר. אז בהצלחה, וניפגש פה במליאה. ואדוני היושב-ראש, גם אני רוצה להצטרף ולהגיד תודה על התקופה הלא-פשוטה שנאלצת לנווט פה בים סוער, סוער מאוד לפעמים, במליאה, בכל הדיונים ובכל הוויכוחים, ונמשיך להילחם מהאופוזיציה. תודה רבה, אדוני. << יור >> היו"ר מיקי לוי: << יור >> תודה רבה לשר האוצר. תודה רבה לך גם על שנה וחצי של עשייה, על הרפורמות החשובות. יכולים להגיד בצד השני מה שהם רוצים – בסוף זה יעמוד למבחן ההיסטוריה. אז תודה רבה לכולם. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ט בחשוון התשפ"ג, 23 בנובמבר 2022, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 18:14. << סיום