דברי הכנסת
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת של הכנסת לכבוד נשיא הרפובליקה של צרפת, מר ניקולא סרקוזי 2
מזכיר הכנסת איל ינון: 2
היו"ר דליה איציק: 2
ראש הממשלה אהוד אולמרט: 5
בנימין נתניהו (הליכוד): 8
נשיא הרפובליקה של צרפת ניקולא סרקוזי: 13
מזכיר הכנסת איל ינון: 22
דברי הכנסת
לה / מושב שלישי / ישיבות רמ"ז–ר"נ /
י"ג–ט"ו בסיוון התשס"ח / 23–25 ביוני 2008 / 35
חוברת ל"ה
ישיבה רמ"ז
הישיבה המאתיים-וארבעים-ושבע של הכנסת השבע-עשרה
יום שני, כ' בסיוון התשס"ח (23 ביוני 2008)
ירושלים, הכנסת, שעה 12:23
ישיבה מיוחדת של הכנסת לכבוד נשיא הרפובליקה של צרפת ניקולא סרקוזי
מזכיר הכנסת איל ינון:
כבוד נשיא הרפובליקה של צרפת, נשיא מדינת ישראל ויושבת-ראש הכנסת.
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא הרפובליקה של צרפת ונשיא מדינת ישראל.)
(תרועת חצוצרות)
מזכיר הכנסת איל ינון:
בבקשה לשבת.
(שירת מקהלה)
היו"ר דליה איציק:
הנני מתכבדת לפתוח ישיבה מיוחדת של הכנסת לכבוד נשיא הרפובליקה של צרפת ניקולא סרקוזי והגברת קרלה סרקוזי היום, יום שני, כ' בסיוון, 23 ביוני 2008.
כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, נשיא הרפובליקה של צרפת הוד מעלתו ניקולא סרקוזי והגברת קרלה סרקוזי, כל חברי המשלחת האורחת הנכבדה מצרפת, שרים, חברי הפרלמנט בהווה ובעבר, ראשי הקהילה היהודית, נציגים מהאקדמיה, אנשי תרבות ומדע ואנשי עסקים, ראש הממשלה אהוד אולמרט, נשיאת בית-המשפט העליון דורית בייניש ומר בייניש, הנשיא החמישי יצחק נבון והגברת נבון, שרי הממשלה, ראש האופוזיציה חבר הכנסת בנימין נתניהו והגברת נתניהו, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, חברות וחברי הכנסת בהווה ובעבר, יושבי-ראש הכנסת לשעבר – מר שבח וייס, מר דן תיכון והגברת תיכון, מכובדי סגל א' של המדינה, ראשי הנציגויות הזרות בישראל, ראשי העדות הדתיות בישראל, משפחות שכולות, משפחות השבויים והנעדרים. ועוד נמצא עמנו היום מאיר סחיווסחורדר, שחמישה מבני משפחתו – אמו צירה, אביו מרדכי, אחיותיו רעיה וחמדה ואחיו אברהם יצחק – ועוד שתי בנות, לאה בת השמונה וחיה בת השבע, נפצעו – חמישה מבני משפחתו נרצחו בפיגוע טרור במסעדת "סבארו" במרכז ירושלים. יהי זכרם ברוך.
אורחים יקרים, כנסת ישראל, לבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית, מקדמת אתכם היום בברכה חמה בבואכם לישראל. ברוכים הבאים הנשיא סרקוזי ורעייתו, ברוכים הבאים בשערי ירושלים, ברוכים הבאים אל משכנה של הריבונות היהודית המתחדשת.
יום חג הוא היום לכנסת. נשיא הרפובליקה של צרפת בא לבית שחלמנו להקים אלפיים שנה, הבית שעליו חלם גם חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל לפני יותר מ-100 שנים.
אדוני הנשיא, אמירה עממית אצלנו אומרת שלפעמים פרנואידים צודקים ובאמת רודפים אחריהם. אדוני אורחנו היקר, באמת רודפים אחרינו. 63 שנים בלבד אחרי השואה הנוראה שהעלתה באש הכבשנים שישה מיליוני יהודים, שוב עומדת הקהילה היהודית הגדולה בעולם בפני סכנה קיומית, שוב מאיימים למחוק אותנו מעל פני האדמה. למודי ניסיון מר אנחנו. אחרי אותה שואה אנחנו אכן מאמינים לאיומים של כל מי שמבקש לכלותנו. מיליוני יהודים באירופה ואומות העולם כולן לא האמינו בשנות ה-30 לדברים המוטרפים ההם, וכולם, גם אתם, שילמו על כך מחיר כבד מנשוא. עכשיו אנחנו מאמינים.
אדוני נשיא צרפת, כוחנו עמנו לגבור על כל אויבינו בנפרד ובמשותף, אך המערכה לחיים ולמוות אינה שלנו בלבד. היא צריכה וחייבת להיות מלחמתו של העולם החופשי כולו, וגם מלחמתה של ארצך שלך. זאת המלחמה של העולם החופשי על עקרונות שאתה מכיר כל כך יפה: חירות, שוויון ואחווה.
המלחמה הזאת אינה על הבית שלנו בלבד, זאת מלחמה גם על הבית שלכם. אל תאמרו בצרפת: הטרור הזה לא יפגע בנו, הוא לא יגיע אלינו. לטרור הנורא הזה אין גבולות. המתקן הגרעיני שמכינים באירן והטרור האסלאמי באירופה ובעולם כולו יגיעו גם לפריס אחרי ירושלים ותל-אביב. אשר על כן, גם ארצך הגדולה, המדינה שהקנתה לעולם את עקרונות החירות והאחווה, חייבת להירתם למלחמה שאין איש רוצה בה, המלחמה נגד אנשי הטרור הגרעיני והטרור האסלאמי.
אדוני הנשיא, הרשה נא לי לומר לך, ולכם בני צרפת, בשמה של מדינת ישראל כולה: אין לנו דבר וחצי דבר לא נגד האסלאם ולא נגד המוסלמים. ההיפך הוא הנכון. אנחנו רוצים בקרבתם ובידידותם, אנחנו רוצים להיות שכנים טובים, אנחנו חולמים על שלום ולוחמים לשלום אתם. לכן גם קיבלנו באהדה רבה את יוזמתך הרעננה לכינוס המדינות למען המזרח התיכון בחודש הבא, ב-13 ביולי, בפריס. אנחנו לא מחמיצים ולא נחמיץ שום הזדמנות ללחוץ יד, להקשיב, להעביר מסרים, לומר דברים של שלום לאויבינו. אנחנו מוכנים ללכת לקצה העולם לחפש ולמצוא רסיס של שלום. אנחנו כמהים לחתום על הסכם שלום אתם. ראש הממשלה שלנו יהיה שם בחודש הבא, בפריס, אתך ולצדך, גם מתוך הוקרה והערכה רבה אליך, אך גם כדי להציג בפניך ובפני ארצך ובפני אורחיך ממדינות הים התיכון את רצוננו העז והכן לשלום.
אורחנו, נשיא הרפובליקה של צרפת, אזרחי מדינת ישראל מודים לך מעומק הלב על היוזמה הזאת, ומקווים ומתפללים שיהיה זה עוד צעד לקראת התגשמות חלום השלום שלנו. אדוני, תן לנו הזדמנות לראות את ראשיתו של השלום הזה. אנחנו נעשה הכול שלא להחמיץ אותה.
נשיא צרפת היקר, בחצי השנה הקרובה תעמוד ארצך בראש מעצמה ששמה האיחוד האירופי. במונחים היסטוריים, שישה חודשים הם הערה בשולי כל כתיבה היסטורית. במונחי המזרח התיכון, בשישה חודשים אפשר לעשות המון. לך ולארצך זאת הזדמנות לקרב עוד ועוד בין צרפת לארצות אירופה והעולם כולו, התועה בימים אלה בין מבוכה לבין קשיים כלכליים גוברים והולכים. ולנו הישראלים זאת הזדמנות לומר לך כי בזמן הקרוב בידיך – בידיכם – המפתח להוביל לשלום, להציג דרך חדשה ופותרת בעיות, להעניק חזון והשראה לעולם עייף ולמזרח תיכון מדמם.
נכבדי נשיא צרפת, אנחנו עוקבים מרחוק אחרי פעילותך, ואנחנו מתפעלים מנחישותך ומנאמנותך לעקרונותיך. אינך מביט לאחור, לסקרים ולמשאלי דעת קהל, לא מתלונן כאשר אתה נמצא במיעוט ולא צוהל בניצחון. בפריס, הרחוקה מאתנו, אתה מממש את דברי אבי מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, שאמר: אינני יודע מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לעם.
אנו עוקבים באהדה אחרי יוזמותיך האסטרטגיות החדשות, הרפורמות שאתה מבקש להנהיג, תחילה בתקציבי הביטחון ולאחר מכן כנראה בתקציבים אחרים – לא כדי, חלילה, להחליש את כוחה הצבאי של ארצך, אלא מתוך כוונה להתאים את צורכי השעה לאתגרי העתיד, וחזון המאה ה-21 שלך הוא לנו עניין לקנאה. אך במצבנו הנוכחי אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. גם אנחנו היינו רוצים לעשות כך, אבל אצלנו עדיין מחכים לנו האויבים מעבר לפינה.
אדוני הנשיא, גברתי, יחסי צרפת וישראל ידעו עליות ומורדות. הם היו בשיאם בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60. הנשיא שלנו, שמעון פרס, הנוכח עמנו כאן, היה מאדריכלי אותה ידידות, והוא ממשיך לבנותה ולטפחה עד היום. אך מאז 1967 נפלו בינינו גם קשיים ואי-הבנות. אבל אנחנו איננו כפויי טובה, אנחנו זוכרים בעיקר, ורוצים לזכור, את הימים הנפלאים של שיתוף הפעולה המדיני ובעיקר הביטחוני, ולעולם נהיה אסירי תודה לכם, הצרפתים, על שנתתם לנו את מקור הכוח וההתרעה העיקרי שהיה ויש ויהיה לנו. הוד מעלתו נשיא צרפת, אזרחי צרפת כולם, מדינת ישראל שוב אומרת לך ולכם תודה.
אדוני, גברתי, זו לי הזדמנות נדירה להעביר באמצעותכם דרישת שלום אוהבת לבני הקהילה היהודית הגדולה והחמה בצרפת. הם נתיניך, אדוני הנשיא, והם צרפתים נאמנים לארצם, אך שומרים פינה חמה בלבם גם למדינת ישראל. היינו רוצים לראות אותם אתנו כאן, בביתנו, אך הבחירה היא שלהם. הם אוהבים אותנו, אנחנו אוהבים אותם. שמור נא עליהם, אדוני הנשיא. רק טובה תצמח לצרפת מנוכחותם על אדמתה.
אדוני הנשיא, מאז הגעת אל כס הנשיאות הענקת תנופה מחודשת ליחסים בין צרפת לישראל. פרק חדש-ישן נפתח ביחסי שני העמים שלנו, ובראשיתו של הפרק הזה דף חלק, שאתה בוודאי תמלא אותו בתוכן, ברעיונות, ביצירה ובשותפות, ועל כך נתונה לך הוקרתנו.
הוד מעלתו נשיא צרפת, הגברת סרקוזי, שרי ממשלת צרפת, שגריר צרפת, בני צרפת. הנשיא שארל דה-גול אמר כי צרפת לא יכולה להיות צרפת ללא גדולה. אנו כאן בירושלים מכירים בגדולתה של צרפת ורוצים בשגשוגה ובפריחתה. בשובכם הביתה קחו אתכם את אהבתנו. ועל כך אני רוצה לומר: Vive la France. תחי מדינת ישראל.
אדוני ראש הממשלה.
ראש הממשלה אהוד אולמרט:
גברתי יושבת-ראש הכנסת דליה איציק, כבוד נשיא מדינת ישראל מר שמעון פרס, כבוד נשיא הרפובליקה החמישית של צרפת מר ניקולא סרקוזי והגברת קרלה סרקוזי, כבוד שרי ממשלת צרפת, כבוד שגריר צרפת בישראל וחברי פמליית הנשיא, גברתי נשיאת בית-המשפט העליון דורית בייניש, שרי ממשלת ישראל, כבוד יושב-ראש האופוזיציה, חברי הכנסת, אורחות ואורחים נכבדים, שממלאים את ההיכל הזה היום במיוחד, בוודאי לכבודו של האורח המיוחד והנכבד שהגיע אלינו לכבד את כנסת ישראל.
מדינת ישראל מתכבדת לארח אותך, אדוני הנשיא, כראשה של אומה גדולה, עתירת תרבות, יצירה ומורשת רבת השראה וכידיד נאמן ותומך עקבי ותקיף בזכותה של ישראל לביטחון ובמאמציה להשיג שלום. כנסת ישראל גאה בנוכחותך כאן ומקדמת אותך, את רעייתך ואת פמלייתך בברכה חמה ונלהבת. אין זה ביקורך הראשון בארצנו, אך בכל פגישה אתך ובכל ביקור שלך בירושלים, או בביקורים שהזדמן לי לקיים בפריס ובהם להיפגש אתך, נוצקו נדבכים נוספים לחיזוק אדני הידידות האמיצה בין עמינו ובין מדינותינו.
לבואך אלינו, כאשר אנחנו מציינים 60 שנה למדינת ישראל, מתלווה הפעם משמעות מיוחדת. אינני יכול לשכוח את הדברים המרגשים שהשמעת בעבר על כך שמדינת ישראל היא בבחינת נס. רשמיך מביקורך ב"יד ושם" והדברים האישיים שהבעת באיגרת לטקס ההנצחה לזכרה של קהילת יהודי סלוניקי שהושמדה בשואה, אף הם נגעו מאוד ללבנו.
אנחנו מוקירים את הכרזתך, שביטחונה של ישראל איננו נתון כלל למשא-ומתן, ואת עמדתך האיתנה והנחרצת לנוכח סכנת התחמשותה בנשק גרעיני של אירן, שנשיאה מאיים בריש גלי למחוק את ישראל מן המפה.
אדוני הנשיא, הקמתה וקיומה של מדינת ישראל הם אכן בגדר נס, אבל אין זה נס שהושג כבמטה-קסם אלא במאמץ עילאי, בעמל ובמאבק רצוף-קורבנות – בדם, יזע ודמעות. ועדיין תקומת ישראל היא פלא ייחודי שאין לו אח ורע בתולדות האומות. תפילה, תוחלת וחזון דורות של עם רדוף ומושפל, הלום-שואה, היו למציאות.
עצם העובדה שאנחנו יושבים פה היום, בבית-הנבחרים של הדמוקרטיה הישראלית הריבונית, בירושלים בירת הנצח שלנו, 1,938 שנה אחרי חורבן בית-מקדשנו; עצם העובדה שאנחנו דוברים בשפה עתיקה שקמה לתחייה, שפת המקור של התנ"ך, אותה שפה שבה השמיעו נביאי ישראל בעיר הזאת את בשורת האמונה, הצדק והשלום אל העולם; עצם העובדה שבני העם היהודי התקבצו לכאן מכל פינות תבל, מ-100 ארצות ויותר, וכוננו חברה רב-תרבותית יצירתית ותוססת, ואומה עצמאית וחזקה, משגשגת וּמתקדמת; עצם העובדה שעם מפוזר וחסר-אונים נטל את גורלו בידיו ולמד כיצד להגן על עצמו – כל הדברים הללו, ועוד ועוד, הם אכן כפי שאמרת, אדוני הנשיא, בבחינת נס.
מנהיגה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, הוא אשר אמר שמי שאיננו מאמין בנסים במזרח התיכון איננו ריאליסט. המציאות של 110 שנות ציונות ושל 60 שנות המדינה מוכיחה שיש כנראה אמת בפרדוקס הזה.
מכובדי, יחסי צרפת-ישראל בששת העשורים שחלפו, כפי שטרחה לציין בצדק יושבת-ראש הכנסת שלנו בדבריה בראשית הישיבה, ראו עליות ומורדות. בשנות ה-50, כאשר ישראל הצעירה עמדה מול גלי טרור ואיומי השמדה, וכאשר אויביה צוידו בנשק רב ומשוכלל מברית-המועצות דאז, צרפת היתה בין הבודדות שהתייצבו לצדה של ישראל, וסיפקה לה נשק מגן.
לאורך השנים, גם אם היו מחלוקות ומשברים חולפים, הרי תשתית הידידות שבין שני העמים מעולם לא נסדקה. תחת הנהגתך הידידות הזאת חוזרת לפרוח וללבלב, תוך חישול נוסף של הקשרים והאינטרסים ההדדיים ותוך חיזוק מעמדה של צרפת ותרומתה לקידום השלום והיציבות באזורנו. אין כיום שום מחסומים לפיתוח נוסף של יחסינו הבילטרליים.
בכך, כבוד הנשיא, אינני מנסה חס וחלילה לטשטש גם את חילוקי הדעות שישנם ועוד יהיו בינינו בכמה נושאים. על חלק מהם כבר הספקנו לעמוד בשיחות שקיימנו. לא תמיד בכל דבר, בכל פרט, אנחנו רואים בדיוק אותו דבר, אבל, גדולתך וגדולת עמדתך כלפי מדינת ישראל מתמצית בכך שגם כאשר יש פערים בנושאים כאלה ואחרים – בנושאים היסודיים, המהותיים, החשובים, החיוניים, שבהם ייקבע גורלה של מדינת ישראל, אתה מתייצב זקוף, איתן, חזק, ידידותי, ללא פשרות, לצדה של מדינת ישראל. כל הכבוד לך.
(מחיאות כפיים)
קשרי צרפת וישראל בתחומים המדיניים, התרבותיים, המדעיים, הכלכליים והביטחוניים מתרחבים ומתהדקים. עמה ומנהיגיה של צרפת גינו בתקיפות ופעלו לשרש תופעות אנטישמיות בחברה הצרפתית. אתה, אדוני, הגדלת לעשות, ועל מאבקך באנטישמיות אף זכית בפרס הסובלנות היוקרתי של מרכז שמעון ויזנטל. עם ישראל והקהילה היהודית הגדולה בצרפת רוחשים לך על כך הערכה עמוקה.
רק אתמול היה אירוע נוסף של פגיעה בנער יהודי בן 16 על רקע אנטישמי. בהכירי אותך, ובהכירי את התקיפות חסרת הפשרות של עמדתך בנושא הזה, אני יודע שאתה תדע לתת הנחיות מתאימות לגורמים שעוסקים בכך כדי להגיב במלוא התקיפות ובמלוא החדות כנגד התופעה הזאת כדי לשרש אותה לחלוטין, באופן יסודי, מנוף החיים הציבוריים של המדינה הגדולה שלך.
שיתוף פעולה תרבותי הוא לעתים ראי לעומק היחסים בין מדינות. אני גאה בכך שמערכת היחסים התרבותית בין ישראל לצרפת הגיעה בשנים האחרונות לשיאים חדשים. יוצרים צרפתים וישראלים משתפים פעולה יחדיו בתחומי המוזיקה, הספרות והקולנוע. פסטיבלים הנושאים את דגלי שתי המדינות מארחים ומתארחים במדינתנו ובצרפת. אני מאמין שבדרך זו אנו מוסיפים רובד ליחסי שתי המדינות ומעמיקים את הקשר בין עם ישראל לעם הצרפתי.
לאחרונה הונחו היסודות לקרן צרפת-ישראל, והיא כבר החלה בפעילות ענפה לחזק את הידידות ואת ההבנה בין עמינו, להבליט את המשותף, לשפר את הדימוי ההדדי, לבנות גשרים חדשים ולאתר אפיקים נוספים לקידום הקשרים בין שתי המדינות. בימים אלה – כפי שתוכל לראות – מוצגת כאן במשכן הכנסת תערוכת צילומים שהפיקה הקרן, תערוכה שכל תמונה בה מתעדת ומעידה יותר מאלף מלים על עושרם, עומקם ומורכבותם של יחסי צרפת-ישראל לאורך השנים. והיד עוד נטויה.
חברי הכנסת, בחודש הקרוב תחל צרפת את כהונתה התורנית כנשיאת האיחוד האירופי. בטוחני שזו תהיה הזדמנות מצוינת להוביל את יחסי ישראל והאיחוד האירופי לשדרוג, ולהצעיד את האיחוד, תחת הנהגתך, לעמדה מלוכדת ובלתי מתפשרת נגד ארגוני הטרור והמדינות תומכות הטרור, נגד איום הגרעין האירני ובעד עידוד הגורמים המתונים בעולם הערבי וקידום השלום הכולל במזרח התיכון.
אדוני הנשיא ניקולא סרקוזי, אתה, רעייתך ופמלייתך הנכבדה, אורחינו היקרים ביותר. על מנהיגותך, אומץ לבך ועמדותיך העקרוניות, על ידידותך ורגשותיך כלפי ישראל ועל כל מה שאתה מייצג בערכיה ודגלה של צרפת, אני מצדיע לך בשמו של עם ישראל ובשמה של מדינת ישראל המייחלת ושואפת לעוד נס אחד – נס השלום – ומאמינה כי בוא יבוא.
ברוך אתה בישראל!
(מחיאות כפיים)
היו"ר דליה איציק:
אדוני ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, בבקשה.
בנימין נתניהו (הליכוד):
מכובדי נשיא המדינה מר שמעון פרס, שחזר לא מכבר מביקור ממלכתי חשוב בפריס, גברתי יושבת-ראש הכנסת הגברת דליה איציק, אדוני ראש הממשלה מר אהוד אולמרט, שרי ממשלת ישראל ושרי ממשלת צרפת, ידידי חברי הכנסת, חברי הפרלמנט הצרפתי, חברי הסגל הבכיר של מדינת ישראל, אורחים נכבדים ויקרים מהארץ ומצרפת, אני שמח לברך היום בכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת בירת ישראל, את ידידי נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ואת רעייתו הגברת קרלה סרקוזי. אדוני הנשיא, אני יכול לקבוע ללא היסוס – אתה ידיד אמת של ישראל.
(מחיאות כפיים)
כשאתה אומר שאתה מחויב לביטחוננו, אתה מתכוון לזה. בישראל הורגלנו במהלך השנים למנהיגים במערב שבהבל פיהם תומכים בזכותה של ישראל להגנה עצמית, אך ברגעי אמת מגנים אותנו בכל פעם כשאנו נאלצים לממש זכות זו.
אדוני, אתה ידיד אמת של ישראל כי הראית שיש לך מצפן מוסרי. לפני חודשים אחדים הצהרת שלא תפגוש את מי שמסרב להכיר בקיומה של ישראל, הצהרה שמעטים ממנהיגי העולם מוכנים להתחייב לה, ועוד פחות מזה – לקיימה. כשאחמדינג'אד מכריז באו"ם ובבירות העולם על כוונתו להשמידנו, כמעט לא קם מנהיג שיתייצב מולו ויאמר לו את המלים הישירות ברוחו של אמיל זולא – J'accuse, "אני מאשים". אבל אתה קמת ודחית אותו בתקיפות, ועל כך אנחנו מצדיעים לך היום.
אדוני הנשיא, אתה ידיד אמת של העם היהודי, משום שאתה מוכן להתעמת חזיתית עם האנטישמיות, ששוב מרימה את ראשה המכוער בארצך. כפי שאמרת, ואני מצטט: המאבק נגד האנטישמיות אינו עניינה של הקהילה היהודית בצרפת אלא עניינה של הרפובליקה הצרפתית כולה. ואתה, אדוני, ידיד אמת של ישראל כפי שאתה ידיד אמת של אמריקה. כשאתה מחזק את הקשר של ארצך לארצות-הברית, אתה מחזק את הדמוקרטיות כולן. כי כמו במאבק נגד הנאציזם והקומוניזם, המאבק נגד האסלאם הקיצוני מחייב ברית איתנה של כל מדינות העולם החופשי. כשארצות-הברית וצרפת היו מפולגות – הברית הזאת נחלשה.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
מה זה ההשוואה הזאת? תתבייש לך.
מוחמד ברכה (חד"ש):
פאשיסט.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
מה זה ההשוואה הזאת?
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת טיבי, פעם ראשונה. בבקשה אדוני.
מוחמד ברכה (חד"ש):
זה לא מכובד מה שהוא אמר.
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת ברכה, יש פה הרבה דברים לא מכובדים, נא להקשיב.
מוחמד ברכה (חד"ש):
– – –
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת ברכה, שמעתי את ההערה שלך, תכבדו בבקשה את האורחים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
– – –
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת טיבי, פעם שנייה, ותיכף אוציא אותך וגם אותך, בבקשה. לא להפריע.
אפי איתם (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
– – –
היו"ר דליה איציק:
חבר הכנסת אפי איתם, אל תפריע לי, אני אקרא גם אותך. בבקשה, אדוני, נא להמשיך.
בנימין נתניהו (הליכוד):
האיום הגדול ביותר על העולם החופשי נובע מניסיונה של אירן להתחמש בנשק גרעיני. אנו מעודדים ממדיניותך להתייצב יחד עם ארצות-הברית כדי למנוע התפתחות זו. בסופו של דבר, העימות עם אירן יימנע רק אם אירן תבין שהקהילייה הבין-לאומית נחושה לעשות כל דבר כדי למנוע את התחמשותה של אירן בנשק זה.
אדוני הנשיא, שינית את יחסה של צרפת לישראל, ואני חייב להגיד – גם את יחסה של ישראל לצרפת, בלי לגרוע מיחסי צרפת עם העולם הערבי. בזה חידשת מסורת של יחסים מיוחדים בין צרפת לישראל.
בשני העשורים הראשונים לעצמאותנו זכינו לתמיכתה החיונית של צרפת בביצור כוחנו הלאומי. שותפות זאת צמחה מהמורשת התרבותית וההיסטורית המיוחדת של צרפת. תנועת ההשכלה בצרפת היתה המנוע העיקרי של תנועת השחרור של יהודי אירופה. בצרפת הדבר הביא להופעת שורה ארוכה של יוצרים, הוגים ואישים יהודים, כמו קמיל פיסארו וז'אק אופנבאך, אנרי ברגסון וריימונד ארון, ליאון בלום ופייר מנדס-פרנס, ואין ספור יהודים אחרים שתרמו לצרפת מכשרונם ומגאוניותם בכל התחומים, כיאה לארץ שהעמידה מתוכה גאון כמו רש"י.
היום יהודי צרפת הם הקהילה היהודית הגדולה באירופה. זו קהילה תוססת, חזקה, גאה – גאה בזהותה היהודית, גאה בהישגיה הרבים ובתרומתה לצרפת וגאה באהבתה למדינת ישראל. Monsieur le Président, mon ami Nicolas, זכורים לי רגעים מרגשים שבהם עמדנו יחד על אותה במה מול אלפי יהודים בצרפת. ראיתי את חיבתך אליהם וראיתי את חיבתם אליך. אין פלא שרבים מהם תומכים במאמציך לחדש את פניה של צרפת.
ידידי, אני מאחל לך הצלחה גדולה ביוזמתך לעשות רפורמות כלכליות ואחרות בארצך. מניסיון אישי אני יכול לומר לך, זה לא קל, אך מנהיגות נבחנת ביכולתה לשחות נגד הזרם ולקבל החלטות שהן קשות אך נחוצות לטובת המדינה, והמעז מנצח. כולנו מאחלים גם הצלחה ביוזמתך החשובה ליצור מסגרת של שיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון, שלישראל יש מקום טבעי בה.
אין זה אומר שלא יהיו בינינו חילוקי דעות. כפי שאתה נוהג לומר, ובצדק, חילוקי דעות יכולים להתקיים בין ידידים. אבל אמרת גם שברגעי מבחן ידידים מתייצבים בשורה אחת זה לצד זה. ואכן, אדוני, ישראלים רבים רואים את הדברים בפרספקטיבה שונה ממה שמצטייר לעתים בקהילייה הבין-לאומית.
העם הזה, כל העם הזה רוצה בשלום בכל מאודו. הוכחנו שאנו מוכנים לשלם עבור השלום מחירים ששום עם לא שילם. אבל למדנו מניסיון השנים האחרונות להבחין בין שלום אמיתי לבין שלום מדומה שטומן בחובו סכנות חמורות. הנסיגות החד-צדדיות מלבנון ומחבל-עזה לא קירבו את השלום אלא יצרו בסיסים אירניים בגבולנו, ומהם נורו עד היום על יישובינו אלפי טילים, וגם אפשרו ל"חיזבאללה" לרמוס את הריבונות הלבנונית. הביטחונות שקיבלנו מן הקהילייה הבין-לאומית, לרבות החלטת מועצת הביטחון 1701, כשלו במניעת התחמשותם מחדש של "חיזבאללה" ו"חמאס", ואילו אצל הפלסטינים המתונים יותר אנו מגלים לצערנו אוזלת יד וחוסר נכונות לעשות את הצעדים המינימליים שדרושים לכינון שלום אמת. הם אינם מוכנים להילחם בטרור, הם אינם מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית והם אינם מוכנים לוותר על דרישתם להציף את ישראל במיליוני פלסטינים. כדי שנוכל להתקדם לשלום אמת, כל זה חייב להשתנות.
ידידי, אם למדנו משהו מן ההיסטוריה, הרי הוא שהשלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה. עלינו לשמור את הביטחון בידינו. עלינו להיאבק בטרור ללא הפסקה, ללא הרף, ללא הפוגה, בצד המאמץ העליון להחזיר לארץ את חיילינו החטופים. הביטחון הוא התנאי הראשון והבסיסי ביותר לקיום הסדרי השלום. בצד זה עלינו לקדם שלום כלכלי עם שכנינו, לא כתחליף להסדר מדיני אלא כפרוזדור אליו. צמיחה כלכלית תחזק את המתונים ותחליש את הקיצונים – על-ידי יצירת מקומות עבודה, על-ידי שיפור רמת החיים, על-ידי קידום יוזמות כלכליות ועסקיות, על-ידי בניית עתיד של שגשוג ותקווה. אדוני הנשיא, כולנו מקווים שתקדם יוזמות אלה במרץ ובכשרון האופייניים לך בתקופת הקרובה של נשיאותך באיחוד האירופי.
ידידי, הגיעה העת לומר לעולם את האמת ההיסטורית בקול ברור וחזק: המכשול האמיתי לשלום היה והינו הסירוב להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם. ישראל הותקפה פעם אחר פעם בקווי 67' מיהודה, שומרון, עזה ורמת-הגולן, כשלא היתה אפילו התיישבות אחת בשטחים הללו. וכשנסוגונו עד הסנטימטר האחרון מלבנון ומרצועת-עזה, ממשיכים אויבינו לתקוף אותנו מהשטחים שפינינו. כששואלים אותם: מדוע, מדוע אתם עושים זאת? הם מסבירים שמטרתם היא לשחרר – כך הם אומרים – את כל חלקי פלסטין הכבושה. והם מפרטים: את חיפה הכבושה, אשקלון הכבושה, יפו הכבושה, עכו הכבושה. כלומר, לחסל את מדינת ישראל בקווי 67' המצומקים. הם אינם רוצים מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל, הם רוצים מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל. על כן, עלינו לדרוש הכרה אמיתית בזכותנו לחיות כעם חופשי ובטוח בארצנו ועלינו לעמוד על גבולות בני-הגנה כדי שנוכל לחיות כאן. לא נחזור לקווי 67' ולא נרד מרמת-הגולן.
(מחיאות כפיים)
ואני רוצה להבהיר: אין לנו כוונה לחזור ולשלוט בריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית, אבל גם לא נחזור לגבולות שלא יאפשרו הגנה על מדינתנו תוך ויתור חסר אחריות על מחוזות שהם נחלת אבותינו.
נפוליאון היה בין אלה שעמדו על הקשר העמוק בין עם ישראל לארצו. במסעו בארץ ב-1799 קרא ליהודים, אותם כינה "היורשים החוקיים של הארץ", להצטרף לצבאו ולהחזיר, כך אמר, "מה שנלקח מכם". במנשר המפורסם ששלח נפוליאון ליהודים, מנשר שכתובתו ירושלים, הוא מצטט מדברי הנביא ישעיהו: ופדויי ה' ישובון ובאו ציון. ובכן, מאז, ברוך השם, התקיימו דברי הנביא וחזרנו בהמונינו לציון.
ידידי הנשיא, הפלסטינים מאמינים שעם ישראל, שהתפלל במשך אלפיים שנה לחזור לירושלים, יוותר על חלקים מירושלים, לרבות הר-הבית. הם טועים. זה לא יקרה. לעולם לא נחלק את ירושלים.
(מחיאות כפיים)
כפי שאיש לא יעלה על דעתו לחלק כל בירה אירופית מסיבות אתניות או דמוגרפיות, לא ניתן אנחנו את ירושלים לחלוקה. ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל היא הערובה היחידה להמשך שמירת חופש הפולחן לבני כל הדתות בעיר – מוסלמים, נוצרים ויהודים.
ידידי הנשיא, אני רוצה לומר לך בנימה אישית: זו איננה הפעם הראשונה ששנינו נפגשים כאן בירושלים ומן הסתם גם לא הפעם האחרונה, אבל אני שמח במיוחד לקבל אותך כאן כנשיא הרפובליקה הצרפתית, ועוד יותר אני שמח שכל אדם בישראל יודע היום מה שצפיתי לפני שנים: שכמדינאי תחזיר את צרפת למרכז הבמה העולמית ושאתה ידיד אמת של מדינת ישראל ושל עם ישראל. ברוך בואך לירושלים.
(מחיאות כפיים)
היו"ר דליה איציק:
חברי חברי הכנסת, שרי ממשלה, אורחים נכבדים, גבירותי ורבותי, נשיא הרפובליקה של צרפת, מר ניקולא סרקוזי, בבקשה.
(מחיאות כפיים)
נשיא הרפובליקה של צרפת ניקולא סרקוזי:
(נושא דברים בשפה הצרפתית; להלן תרגומם הסימולטני לעברית)
כבוד נשיא מדינת ישראל, גברתי יושבת-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, גברתי נשיאת בית-המשפט העליון, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, בין צרפת לבין ישראל קיימת ידידות עמוקה שעומדת כבר 60 שנה אל מול כל תהפוכות ההיסטוריה. ידידות זו איננה רק תוצר של החיוניות של הקהילה היהודית בצרפת ושל החיוניות של הקהילה הצרפתית והפרנקופונית של ישראל, המהוות מעין גשר בין שתי המדינות. ידידות זו היא גם תוצר של דבר עמוק הרבה יותר. ידידות זו היא תוצר של הדרך שבה השפיעה היהדות על התרבות הצרפתית, הזינה אותה והעשירה אותה. והיא גם תוצר של ההשראה ששאבו האבות המייסדים של ישראל מן הערכים של האוניברסליזם הצרפתי. הידידות הזאת היא תוצר של הקשרים ההדוקים, הקשרים הכלכליים, המדעיים, הטכניים, האינטלקטואליים, וגם הקשרים האנושיים ששני העמים שלנו ידעו לרקום יחדיו באופן טבעי.
הידידות הזאת, גבירותי ורבותי, באתי לכאן כדי לתת לה באופן רשמי תוקף מחודש בשם העם הצרפתי, ואני שמח לראות באיזה חום, באיזו תחושת אחווה העם הישראלי נענה לכך.
אני רוצה לומר לכם שעבורי זו התרגשות עצומה לשאת דברים כאן, בירושלים, עיר מקודשת שלוש פעמים: היא קדושה ליהודים, היא קדושה לנוצרים, היא קדושה למוסלמים. אני מעריך את הכבוד הגדול שאתם חולקים לנשיא הרפובליקה הצרפתית, כאשר אתם מרשים לו לפנות לאספה שלכם, הכנסת, שהיא הסמל – וזאת ראיתי לפני כמה רגעים – של אחת הדמוקרטיות האמיתיות והאותנטיות ביותר בעולם.
(מחיאות כפיים)
ואני מקווה שבכל הפרלמנטים בעולם אפשר יהיה לעצור נואם בשם חירות הביטוי. זו הדמוקרטיה הישראלית.
(מחיאות כפיים)
גבירותי ורבותי, חברי הכנסת, אני רוצה לפנות באמצעותכם לכל הישראלים; הישראלים אשר אבותיהם קיוו במשך מאות שנים שיום אחד תקום שוב אומה יהודית, אומה יהודית שתהיה ככל שאר האומות חופשייה – חופשייה סוף-סוף לבחור בגורלה, חופשייה סוף-סוף להחליט בעצמה.
אני רוצה לפנות לעם ישראל שבחר בדמוקרטיה ובחירות, וזכה בחירות ובדמוקרטיה אך ורק בזכות עצמו, בזכות אומץ לבו, בזכות האנרגיות שלו, בזכות חוכמתו. אם לא הייתם רוצים בכך, אף אחד לא היה עושה את זה במקומכם. צריך באמת להודות בכך ביושר ובאומץ רב. מגיע לכם.
(מחיאות כפיים)
באמצעותכם אני רוצה לפנות לכל העם היהודי, עם יהודי שחי כל כך הרבה שנים ללא אדמה, ללא מוסדות פוליטיים, אבל עם יהודי שבניו היו שותפים לאותה עמדה מוסרית, לאותה תפיסת חיים, לאותה מסורת, לאותה אמונה, לאותה תקווה; עם יהודי שלא השנאה ולא האלימות הצליחו לגרום לו לוותר על הערכים האוניברסליים שנביאי ישראל הנחילו לאנושות כולה. אף לא גלות אחת, אף לא אחת מהתלאות יכלו לעקור מהעם היהודי את זיכרון הארץ המובטחת. ואחרי 1,900 שנים, כל אחד מבני העם הזה, המפוזר ברחבי העולם. עדיין חשב: אני יהודי, מפני שנולדתי כבן לעם ישראל, ולאחר שאבד לי, חשתי אותו בתוכי, חשתי אותו מפעם בתוכי חזק יותר ממני.
בשם העם הצרפתי אני רוצה להביע את ידידותי, את הכבוד שאני רוחש לעם האדיר הזה, לעם ישראל, שקיים את ההבטחה שכל היהודים מאז נפוצו בעולם העבירו מדור לדור – ההבטחה לחזור למקום שבו קם העם היהודי, שבו עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והלאומית.
(מחיאות כפיים)
אם כן, לפני 60 שנה הכריזו גברים ונשים, שאופיים חושל בתלאות הנוראות ביותר של החיים, על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הרצל אמר: "אם תרצו – אין זו אגדה". הם רצו בכך, ותקומת ישראל חדלה להיות אגדה והפכה למציאות.
אני רוצה להביע את הערצתי לאותן הנשים, לאותם הגברים, יוצאי הדופן, שרצו במדינה שבה יובטח שוויון מלא, חברתי ופוליטי, לכל האזרחים, ללא הבדל גזע, דת או מין; שבה יובטח חופש דת, מצפון, חינוך, לשון ותרבות והגנה על המקומות הקדושים של כל הדתות.
כן, אני רוצה להביע את הערכתי לאידיאל שהניע אותם. החלום שלהם היה אדיר, מפני שהוא ניזון ממאות שנים של המתנה, ומהזוועה שעוד ניתן היה לראות במבט המסויט של ניצולי מחנות ההשמדה. מאמינים או לא מאמינים, ביום ההוא כל אחד ואחד מהם לא יכול היה אלא לזכור את הפסוק שכל יהודי העולם לא חדלו ללמד את בניהם – ויאמר ה' אל משה: עלה אל ההר הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל.
אך מדינת ישראל איננה אך ורק ההגשמה של ההבטחה שהיתה תמיד הבסיס של הזהות היהודית. מדינת ישראל איננה רק השיבה למקורות. מדינת ישראל איננה רק ביטוי של נוסטלגיה. מדינת ישראל איננה אך ורק ניסיון להחיות את העבר. מדינת ישראל היא מדינה מודרנית הפונה אל העתיד. זו מדינה – והרשו לידיד לומר זאת – זו מדינה לאומית, אך גם מדינה הפונה לאוניברסלי, מכיוון שזו מדינה שאיננה שייכת רק לאזרחים שלה, אלא שייכת לכל אלה בעולם המזדהים כממשיכי היהדות. בתוך הסבל, בלב הסבל, הם לא פסקו לקוות לעולם טוב יותר עבורם. זאת היתה ההוכחה שהתקווה לא היתה לשווא.
אינני מצהיר לעולם על מוצאי היהודי, אלא במקרה אחד – אמר ההיסטוריון הצרפתי הדגול, מארק בלוך – אני מצהיר על מוצאי היהודי אל מול אנטישמי. ולאלה שפקפקו בפטריוטיזם של מארק בלוך – המדען הדגול הזה, שנרצח על-ידי הגסטפו אחרי עינויים נוראיים – מארק בלוך פשוט ענה כפי שיכלו לעשות זאת רבים אחרים: אני מארק בלוך, סב אבי היה חייל ב-1793, אבי שירת ב-1870 בשטרסבורג הנצורה. אני, מארק בלוך, חונכתי במורשת הפטריוטית שהיהודים מאלזס תמיד הגנו עליה, תמיד תמכו בה. וצרפת, שיש כאלה שרוצים להוציא אותי ממנה – אולי יום אחד הם יצליחו – צרפת תיוותר תמיד עבורי, מארק בלוך, המולדת שאני לא אוכל לעולם לעקור מלבי. כך דיבר הצרפתי הדגול הזה, היהודי הדגול הזה, שנרצח על-ידי הגסטפו, והוא מכבד את היסטוריית הרפובליקה הצרפתית.
עדיין יש מיליוני יהודים בעולם כולו שחשים כמו מארק בלוך, שיש להם קשר עמוק למולדת שבה גדלו, שלמדו את שפתה, את תרבותה מאז ילדותם, אך לבם, לבם לא יכול להיוותר אדיש לגורלה של ישראל, מכיוון שכל יהודי קשור לגורלם של כל היהודים; כי העובדה שיש מדינה יהודית בעולם, מדינה כה מצליחה, היא עבור כל אחד ואחד מהם מקור לגאווה ולכבוד, כי כל אחד חש בלבו את התחושה שמדינת ישראל היא הדרך שבה העם היהודי יכול להיות שוב גורם פעיל בהיסטוריה של עצמו, ולא להיות יותר גורם סביל; מפני שבישראל היהדות איננה מוגדרת ביחס לאנטישמיות, כי עבור כל אחד ואחד ישראל היא המקום שבו הוא יוכל למצוא מקלט אם חלילה לא יהיה לו לאן ללכת; כי עבור כל אחד, ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו לבטח לא יכריחו את היהודים ללכת עם טלאי צהוב, המקום היחיד בעולם שבו לא יאסרו על היהודים לעלות על אוטובוס, להיכנס לאולם קולנוע או תיאטרון, למלא תפקידים מסוימים, המקום היחיד בעולם שבו לא יכריחו אותם לחיות ברבעים ליהודים, לאכול במסעדות רק ליהודים או ללמוד בבתי-ספר אך ורק ליהודים.
מדינת ישראל היא תשובה על השאלה החרדה שאנה פרנק הצעירה רשמה ביומנה. היא כתבה: אני קיוויתי שארץ זו תהפוך לי למולדת, לי, נטולת המולדת. אני עדיין מקווה. זו גם תשובה על התפילה של רות'קה, היהודייה הצעירה מפולין: הייתי רוצה לקשור כנפיים לכתפי, על מנת לעלות השמיימה, לעוף למקום שבו לא יהיה גטו.
מדינת ישראל שייכת גם לכל האנושות, מפני שהערכים המייסדים את המדינה הזאת הם ערכים אוניברסליים. אלה ערכים של צדק ושל חוק. מדינת ישראל היא תשובה על העוול שנעשה לעם היהודי זמן כה רב, ואותו עוול – אני אומר זאת כאן, על בימה זו – אותו עוול הוא אתגר אל מול כל המוסר האוניברסלי.
אין עוד מדינה בעולם שנבנתה על כל כך הרבה סבל ועל כל כך הרבה תקווה. אין עוד מדינה בעולם שעצם קיומה מראשית דרכה היה כרוך ברצון לאידיאל של צדק ורצון לחיות בשלום. אין עוד בעולם מדינה כמו שלכם, שבתקומתה עוררה כל כך הרבה תקווה אצל כל אלה שלא חדלו לרגע להעמיד את כוחות הרוח אל מול הברבריות. לא ניתן להזכיר את ישראל בלי להזכיר את ההיסטוריה של העם היהודי. לא ניתן להזכיר את ישראל בלי להיזכר בפוגרומים, בלי להיזכר בקרונות האטומים, בלי להיזכר בתאי הגזים. לא ניתן להיזכר בישראל בלי לזכור את קפטן דרייפוס אל מול השופטים שלו, בלי לזכור את האנשים שמתו מטיפוס במחנות ההשמדה, בלי לזכור את כל הילדים, קורבנות השואה, שנזכרתי בהם ב"יד ושם".
אולם ההיסטוריה של העם היהודי איננה רק היסטוריה של ימי הסבל. העם היהודי לא היה רק סביל. העם היהודי נאבק כל הזמן נגד כל אלה שרצו להשמיד אותו והציב נגדם את אופיו החזק, את כוח הרוח, את עומק התרבות, את חיוניות האמונה. העם היהודי לא הותיר בעולם רק את זכר הסבל שלו, העם היהודי העניק לעולם גם אוצר של ידע, אוצר של הומניות.
איפה היתה חוכמת העולם ללא נביאי ישראל? היכן היינו רואים את הפילוסופיה, את הפיזיקה, את הספרות, את הכלכלה, ללא ההוגים, המדענים, האמנים, היזמים היהודים בעולם כולו, שפעלו לכל אורך התקופות, בכל האומות, בכל התרבויות, בכל הציוויליזציות? איפה היה העולם ללא שפינוזה, ללא פרויד, ללא איינשטיין?
ישראל היא מדינה שבה כל אחד תורם על בסיס משותף את שפתו, את תרבותו, את רגישותו, את עברו האישי. כל אחד נותן את הטוב שבו למען כולם. מה שעשיתם בתוך 60 שנה הוא אדיר. וברבגוניות, בחיוניות, בפתיחות, בכוח היצירה הכל-כך משמעותי ביהדות – שם טמון סוד ההצלחה שלכם. היהדות היא בעצם הרוח הנבואית הפותחת את העתיד, הקוראת לקידמה, התובעת צדק. בעיצומם של כל הקשיים נלחמו מייסדי מדינת ישראל, נלחמו בעוז רוחם וזרועם על מנת לשרוד, כדי שהעם ישרוד.
העם הצרפתי התייצב לימינכם מרגע התקומה. אני באתי לומר לכם שהעם הצרפתי תמיד יעמוד לצד מדינת ישראל כאשר יאיימו על קיומה, מכיוון שלא ניתן לקבל את האיום נגד קיום מדינת ישראל.
(מחיאות כפיים)
אחרי מה שידעה אירופה, אחרי הטבח ביהודים, לא ניתן לקבל שאיש בעולם יאמר שיש למחוק מן המפה את מדינת ישראל.
היום האיום הזה לבש את צורת הטרוריזם. שום עם איננו יכול לחיות תחת איום הטרור. הטרור – לא מסבירים אותו; את הטרור לא מצדיקים; נלחמים נגד הטרור. וצרפת מחויבת ומגויסת במאבק נגד הטרור, וגברתי היושבת-ראש, כאשר את קוראת לי לומר שהטרור עלול לפגוע בצרפת, הוא כבר פגע בצרפת.
נכון, צרפת היא ידידתה של ישראל, וצרפת תעמוד תמיד לימין ישראל כאשר יאיימו על ביטחונה ועל קיומה. אני תמיד חשבתי זאת, אני תמיד חשתי זאת עמוק בלבי, ואני לעולם לא אתפשר בדבר הזה.
(מחיאות כפיים)
ואלה שקוראים באופן שערורייתי להרס מדינת ישראל, ימצאו תמיד – תמיד – את צרפת שתחסום את דרכם.
(מחיאות כפיים)
כדי שהדברים יהיו ברורים ולא יהיו פה שום דברים לא מובנים, אני רוצה לומר לכם חד-משמעית שהתוכנית הגרעינית של אירן דורשת גם היא תגובה מאוד נחושה של כל הקהילה הבין-לאומית. ישראל חייבת לדעת שהיא איננה לבד.
(מחיאות כפיים)
צרפת נחושה להמשיך עם השותפים במדיניות המשלבת באמת סנקציות הולכות ומחריפות, עם אפשרות של פתיחות אם טהרן תחליט לכבד את התחייבויותיה הבין-לאומיות. אבל אני אומר זאת באופן נחוש וברור: אירן עם נשק גרעיני זהו דבר בלתי קביל עבור ארצי.
(מחיאות כפיים)
גבירותי ורבותי, חייבים לומר את האמת לחברים, אחרת אנחנו לא חברים אמיתיים ולא ידידים של אמת. והאמת היא שהביטחון של ישראל – ועליו צרפת לא תתפשר לעולם – הביטחון הזה יובטח אך ורק כאשר לצדה של ישראל נראה מדינה פלסטינית עצמאית, מודרנית, דמוקרטית ובת-קיימא.
(מחיאות כפיים)
אתם מבינים, גבירותי ורבותי, אני לא הייתי ידיד אמת של ישראל אילו חשבתי שבדמוקרטיה הישראלית הזאת לא מסוגלים לומר את מה שחשים בעומק הלב. ולכן, צרפת – ידידתה של ישראל, שלא תתפשר על ביטחונה של ישראל – צרפת רוצה גם להיות ידידה של העם הפלסטיני. גם כן, כן – –
(מחיאות כפיים)
– – צרפת רוצה לומר לעם הפלסטיני את האמת, והאמת היא שאיש איננו יכול לקוות להחזיר את הזכויות של העם הפלסטיני תוך הכחשת הזכויות של העם הישראלי ובקריאה להשמדת ישראל.
(מחיאות כפיים)
האמת היא שצריך שהסכסוך האין-סופי הזה ייפסק; האמת היא שצריך שהאלימות תיפסק; האמת היא שצריך שהשנאה הזאת – המעמידה את העמים זה מול זה – השנאה הזאת צריכה להיפסק. יש צורך בכך מכיוון שהיחידים שמרוויחים מהשנאה ומן העימות הם הפנאטיות, הפונדמנטליזם, הגזענות, האנטישמיות.
חייבים להפסיק. צריך שהשלום יגיע מפני שסבלתם יתר על המידה; חייבים שהשלום יגיע מכיוון שהיו יותר מדי הרוגים, יותר מדי סבל; חייבים להגיע לשלום מכיוון שהיהודים והמוסלמים, הישראלים והפלסטינים, בסופו של דבר אתם שותפים לאותו סבל, לאותו כאב עבור ילדיכם. ואנו יודעים כולנו שלא יהיה פתרון – לא יהיה פתרון – אלא בהבנה הדדית ובכבוד הדדי. אנו כולנו יודעים שהעתיד – עתידכם ועתיד שכניכם – לא יוכל להיבנות אלא על מחילה ולא על נקמה.
ואני מייצג מדינה שהיתה צריכה למחול לשכניה; אני מייצג מדינה שהיתה צריכה להשלים עם שכנותיה; אצלי, סבי שגידל אותי – והוא היה יהודי – הוא אף פעם לא קרא לגרמנים גרמנים, אבל כאשר גנרל דה-גול ואדנאואר אמרו לצרפתים ולגרמנים: צריך להשלים, עכשיו, מייד, הצרפתים עשו זאת.
אז כמו לכל העמים, לעם הישראלי יש זכות לחיות בביטחון בגבולות מוכרים ומובטחים, וככל העמים, לעם הפלסטיני הזכות למדינה שבה הוא יוכל לחיות בריבונות. כמו כל העמים, העם הישראלי והעם הפלסטיני יחיו בשלום ביום שבו יחוש כל אחד מהם שנעשה צדק והיחסים שלהם מושתתים על הצדק ולא על הכוח.
נכון, הרבה יותר קל לומר זאת. אני יכול לומר זאת בקלות רבה, אני אינני פוחד כאשר אני נרדם במיטתי בערב; נכון, קל לי לדבר כאשר אינני מפחד כשאני מטייל ברחובות; ובו בזמן – ובו בזמן – המאמצים האדירים הללו שעשיתם על מנת לבנות מדינה דמוקרטית וחזקה, אנא עשו עוד מאמצים – את אותם מאמצים – כדי לבנות את השלום, השלום שילדיכם כל כך זקוקים לו, שילדיכם ייהנו ממנו כל כך.
נכון, אי-אפשר שיהיה שלום עם איום טרור; לא ייתכן שלום ללא הכרה. לא תהיה הכרה הדדית כאשר רקטות נופלות כל יום על קורבנות חפים מפשע. אך יש לומר באומץ, ואני אומר זאת – מבלי לרצות לפגוע באיש – אני אומר את זה בפשטות כי אני חושב כך: לא ייתכן שלום ללא הפסקה מיידית של ההתנחלויות.
(מחיאות כפיים)
יש הצעה, יש לה תמיכה של הרבה מאוד חברי כנסת, לקבל חוק שיעודד את המתנחלים לעזוב את הגדה המערבית תמורת פיצוי ובתים חדשים בישראל. אני אומר לכם: כן, תיצרו את התנאים לתנועה.
לא ייתכן שלום אם הפלסטינים לא יילחמו בעצמם כנגד הטרור. הפלסטינים הם הם שצריכים לעשות כן. כל אחד צריך לעשות את חלקו. אבל גם לא ייתכן שלום – תרשו לי לומר – אם הפלסטינים לא יוכלו לנוע בחופשיות או לחיות בארצם; לא ייתכן שלום ללא פתרון בעיית הפליטים, תוך כיבוד זהותה וייעודה של ישראל; לא ייתכן שלום, גם אם אני יודע שהנושא כואב מאוד, ללא הכרתה של ירושלים כבירת שתי המדינות – –
(מחיאות כפיים)
– – והבטחת חופש גישה למקומות הקדושים עבור כל הדתות.
ידידים יקרים, אני רוצה לומר לכם דבר-מה. לי אין שום כוונה להטיף מוסר, לא באתי לכאן להטיף מוסר. כשהדברים יהיו קשים במדינת ישראל, אתם תראו מי החברים שלכם, ואני אינני רועד מפחד כשהדברים מסתבכים. אבל אני רוצה לומר לכם – מכיוון שכיבדתם אותי ואפשרתם לי לדבר עמכם – אני באתי לדבר מהלב ולא רק כמדינאי ופוליטיקאי. אני לא באתי לדבר סתם לימים הקרובים; אני בא לדבר על העתיד, והעתיד הוא שאתם נידונתם לחיות זה לצד זה; העתיד הוא שלא מחליפים ככה כתובת; העתיד הוא שביום מן הימים נצטרך להגיע לשלום.
אם כן, ידידים יקרים, הרבה מאוד מהמאמצים האלה יהיו קשים, יהיו כואבים, ואני מודה לכל אחד ואחת מחברי וחברות הכנסת על כך שהיה להם האומץ להאזין לי, בין שמצאו חן בעיניהם ובין שלא מצאו חן בעיניהם – הדברים קשים וכואבים, אבל הרבה פחות כואבים מכל הדם שנשפך במאבק ללא הרף, ללא סוף. השלום כואב, אז בואו נדבר על המלחמה. כמה מהמשפחות שלכם שילמו את המחיר הכואב?
טיילתי וראיתי את בני-הנוער, ראיתי את החיילים הצעירים שלכם, איזה נוער נפלא, אבל גם חשבתי אם ביום מן הימים לא יהיה טוב יותר לאותם בני-נוער אם יוכלו להיכנס מייד לחיי העבודה במקום להגן על קיום מדינתם. ואיש לא ייתן לכם זאת, אלא אם אתם הישראלים, אתם הפלסטינים, תצליחו להבין זה את זה.
זה 60 שנה גברים ונשים בעלי רצון טוב, כמו הנשיא שלכם, ניסו למצוא את הדרך לשלום, וחלק מהם, כמו יצחק רבין, שילמו על כך בחייהם; אך כל אחת מיוזמותיהם, כל אחת מהמחוות שלהם אפשרו להתקדם. השלום נחתם עם מצרים, נחתם עם ירדן, ישראל נסוגה מחצי האי סיני, ישראל נסוגה מלבנון ומעזה. שום מחווה למען השלום אינה מיותרת, ואולי אנחנו יותר קרובים למטרה, מכיוון שלמעשה עכשיו כולם מדברים זה עם זה, ומכיוון שנראה שהאלימות בעזה נעצרה לפני כמה ימים.
אני רוצה לבטא את תקוותי שבן ארצנו גלעד שליט, המוחזק כבן-ערובה זה שנתיים, ישתחרר עד מהרה, שישוחרר ככל שאר האסירים.
(מחיאות כפיים)
צרפת מוכנה להיות ערבה בדיפלומטיה, במשאבים, בחיילים. אתם יכולים לסמוך על צרפת. אני יודע שבישראל מאזינים לעצות של ידידים אמיתיים שאתם סומכים עליהם ומאמינים להם, ואני גם יודע שבעבר חשבתם, האם ניתן לסמוך על ארצי. אני מבקש מכם: סמכו עלינו, מפני שאנחנו רוצים לעזור לכם.
שוב, לא באתי לכאן להטיף מוסר. על המנהיגים של עם ישראל ושל העם הפלסטיני להגיע לשלום, אבל אתם, הצדדים לשלום, עליכם לדעת שאתם יכולים לסמוך על אירופה שתעזור לכם ולהתקדם לקראת הסכם סופי – ביטחון לשתי המדינות, פיצוי ובתים חדשים לפליטים, תמיכה בהקמת מדינה, בפלסטין, פיתוח כלכלי ופיננסי לשלום.
ברוח זו צרפת תעשה כל מה שביכולתה למען ליווי והצלחה של רעיון האיחוד של מדינות הים התיכון, שהוצע לכל מדינות אירופה והים התיכון, ועד כמה שידוע לי, העם בישראל הוא עם החי באגן הים התיכון.
ב-13 ביולי הקרוב אולי תעורר פסגת פריס למען הים התיכון את התקווה, שמה שמפריד בינינו יהפוך ביום מן הימים להיות קטן יותר ממה שמאחד בינינו. ישראל, הרשות הפלסטינית, לבנון, סוריה – ימצאו את מקומן לצד ירדן, מצרים וכל מדינות המגרב הערבי.
אם כן, ידידים יקרים, אולי נוכל לקוות שביום מן הימים ילדי הים התיכון יפסיקו לשנוא זה את זה. יש רק שנאה, וזה צריך להיפסק; שילדי הים התיכון יפסיקו לשנוא זה את זה, ויפסיקו לרצות מרגע לידתם לנקום את סבלם של אבותיהם. באמת, לא צריך ללמד דברים כאלה את הילדים. וברוח זו צרפת תתמוך בכל כוחה בכל הפרויקטים לפיתוח כלכלי אזורי, שכל כך יקרים ללבו של הנשיא פרס. כן, אנו זקוקים לעמק השלום.
במזרח התיכון שבו מתערבבים ומתמודדים זה אלפי שנים עמים שתרמו לאנושות כולה את הנעלה ביותר בהגות, את היפה ביותר בדת, את החשוב ביותר בידע, במזרח התיכון כל העמים כולם מדברים בתפילותיהם על האהבה, מדברים על צדק ועל שלום. במזרח התיכון כל העמים אוהבים את החיים, כולם בני אברהם והתנ"ך משותף לכולם – ועם כל זה בכל זאת נמשיך לנהל מלחמה במשך מאות שנים? שתיתם מאותם מקורות – הרי שתיתם מאותו מעיין, ויש לכם היסטוריה משותפת, ארוכה כל כך, ולפיכך עמי המזרח התיכון יכולים להסתדר ולהבין זה את זה. הארץ הזאת, שלמענה נלחמים בייאוש גדול כל כך, הארץ שממנה צמחתם, הארץ הזאת שבה טמונים מתיכם, הארץ הזאת שבה רשום זיכרון סבלותיכם ושמחותיכם, הארץ הזאת שבה אתם כל כך דומים זה לזה, הארץ הזאת שחשים בה כאשר מסתכלים על מה שנעשה כאן, מה שיכול עוד להיבנות כאן, מה שיכול להיעשות כאן – הארץ הזאת יכולה להפוך לגן-עדן של ממש, גן-עדן לכולם. ניתן יהיה להתגבר על האומללות אם לא תהיה מלחמה. הארץ הזאת יכולה להיות פורייה מאוד אם כולם יעבדו אותה יחדיו, במקום לשפוך עליה את דם החפים מפשע. הארץ הזאת כל כך יפה, והיא צריכה לאחד את העמים במקום להפריד ביניהם.
אם יתבוננו לתוך תוכם, אם יבדקו את ההיסטוריה שלהם, את אמונתם, ויביטו בפסל הזה שייבנה בירושלים על-ידי שני אמנים צרפתים, אותו ספר למען השלום, עבור עמי הספר, בעיר הספר, אני בטוח שבקרוב בימינו הנשים והגברים בארץ המפוארת הזאת ימצאו יותר סיבות לדון על השלום ולשוחח עליו מאשר להמשיך לשנוא זה את זה ולהמשיך ולהילחם זה בזה. יהודים, נוצרים, מוסלמים ייזכרו אז בדברי הנביא ישעיהו: וגלותי בירושלים וששתי בעמי, ולא יישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה; ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פריים; לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה.
אני רוצה לומר לכם את זה מקרב לב – –
(מחיאות כפיים)
– – וכידיד אמיתי ונאמן של ישראל. מי שחזק, צריך להושיט יד. מי שעבר את הדרך שבה אתם עברתם – במשך 60 שנה ניצחתם בכל המלחמות, אתם צריכים להיות המנצחים של השלום, אתם צריכים לרצות את השלום יותר מכולם, אתם צריכים להראות את הדרך.
אנא הרשו לי לומר לכם מכל הלב שצרפת לא תנטוש אתכם בדרך הזאת, צרפת תהיה לימינכם וכידידה שלכם. צרפת מעריצה אתכם, צרפת מכבדת אתכם. תחי צרפת, תחי ישראל, יחי השלום למען ישראל ופלסטין, זה הכרחי לשלום העולם. תודה רבה.
(מחיאות כפיים)
מזכיר הכנסת איל ינון:
נא לעמוד לשירת "התקווה". "התקווה".
(שירת "התקווה")
כבוד הנשיאים!
(תרועת חצוצרות)
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא הרפובליקה של צרפת ונשיא מדינת ישראל מאולם המליאה.)
היו"ר דליה איציק:
תם סדר-היום. הישיבה הבאה – נא לא להתבלבל – בשעה 16:00. תודה.
הישיבה ננעלה בשעה 13:42.